פסקי דין על ח"כ יאיר צבן | פסקי דין על השר לענייני דתות | פסקי דין על כבוד הדיין הרב עובדיה יוסף |
732/84 בג"צ 10/07/1986
בג"צ 732/84 ח"כ יאיר צבן נ' השר לענייני דתות, כבוד הדיין הרב עובדיה יוסף
(פ"ד מ(4) 141)
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"צ מס' 732/84
בשג"צ מס' 327/85
השופטים: כבוד השופט א' ברק
,
כבוד השופט ש' נתניהו
,
כבוד השופט א' גולדברג
העותר: ח"כ יאיר צבן
ע"י ב"כ עו"ד מ' חשין
נ ג ד
המשיבים: 1. השר לענייני דתות
ע"י ב"כ עו"ד ר' יאראק
, מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה
2. כבוד הדיין הרב עובדיה יוסף
ע"י ב"כ עו"ד ש' תוסיה-כהן
התנגדות לצו על תנאי מיום 19.12.84.
פ ס ק - ד י ן
השופט א' ברק
: הרשאי דיין ליתן לגוף פוליטי, הפונה אליו בשאלה פוליטית, עצה בעלת אופי פוליטי? זו השאלה העומדת ביסודה של עתירה זו.
העובדות
1. הרב עובדיה יוסף הוא דיין בבית הדין הרבני הגדול. הוא משמש גם כחבר "מועצת חכמי התורה". העותר הוא חבר כנסת. לטענתו, פעל הרב יוסף בפעילות פוליטית ענפה במסגרת חברותו במועצת חכמי התורה, ועל פיו יישק דבר. כך, למשל, הוא הקובע, אם "מפלגת שומר תורה (שם)" תשתתף בקואליציה אם לאו, או אם היא תתמיד בקואליציה או תפרוש ממנה. לשם כך הוא אף נפגש עם ראש הממשלה. לדעת העותר, פעילות זו אינה עולה בקנה אחד עם מעמדו של הרב יוסף כדיין. ביום 14.11.84 כתב העותר לראש הממשלה וממלא מקום שר הדתות, תוך שביקש ממנו כי יגיש קובלנה נגד הרב יוסף, "על כי התנהג באופן שאינו הולם מעמדו של דיין בישראל, וזאת בגין פעילותו הפוליטית ומעורבותו המפלגתית". ביום 13.12.84 שיגר העותר מברק לראש הממשלה והפציר בו שלא להיפגש עם הרב יוסף לדיון על המשך השתתפותה של ש"ס בקואליציה הממשלתית. העותר אף העלה על סדר יומה של הכנסת את שכונה על-ידיו "פעולות בלתי חוקיות של הרב עובדיה יוסף ומחדל של שר הדתות". ההצעה הוסרה מעל סדר יומה של הכנסת. העותר אף פנה לרב יוסף עצמו, תוך שביקש ממנו "להימנע בעתיד ממעורבות במערכת הפוליטית המפלגתית". על פנייה זו קיבל תשובה בשמו של הרב יוסף מאת הרב מרון, מנהל בתי הדין הרבניים. בתשובתו ציין הרב מרון, כי אין הוא מביע כל "דעה לגופה של הפעילות הפוליטית והציבורית שבה עוסק כבוד הרב עובדיה יוסף שליט"א, אלא אך ורק הבהרת הסוגיה מבחינתה העקרונית והמשפטית". לעניין זה כותב הרב מרון, כי אין זה מדויק כלל לומר, כי מעורבותו של דיין בהנהגתה ובפעולותיה של מפלגה אינה עולה בקנה אחד עם חוקי המדינה. בעקבות תשובה זו פנה העותר לבית משפט זה בבקשה למתן צו על תנאי, המופנה אל השר לענייני דתות
(המשיב 1) ואל הרב עובדיה יוסף (המשיב 2) והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא ייקבע, כי פעילותו הפוליטית-מפלגתית של הרב עובדיה יוסף עומדת בניגוד לדין והינה בבחינת התנהגות שאינה הולמת את מעמדו של דיין בישראל; ולחלופין, מתן צו המופנה אל שר הדתות והדורש ממנו ליתן טעם, מדוע לא יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו בחוק הדיינים, תשט"ו-1955, לעניין פעילותו הפוליטית-מפלגתית של הרב עובדיה יוסף.
2. בתשובה לצו על תנאי, שניתן כמבוקש, ציין הרב יוסף, כי לעותר אין זכות עמידה, וכי העתירה נגועה באי ניקיון כפיים. לגוף העניין צוין, כי הרב יוסף אינו עוסק בתעמולת בחירות, וכי פעילותו אינה נכנסת למסגרת האיסורים הקבועים בחוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים), תשי"ט-1959. הרב יוסף מציין, כי "בתוקף היותי רב יעצתי והשבתי לכל הפונים אלי, אנשים וגופים המשתייכים למפלגות פוליטיות וכאלה שאינם משתייכים. בין היתר משפנו אלי ראשיה ונציגיה הפוליטיים של מפלגת ש"ס, יעצתי על פי הבנתי גם להם". עצות אלה הן "בנושאים שונים של דת ומדינה", אם כי "לא ניתן לאמור באופן חורץ כי אני הוא שהחליט לגבי דרכה הפוליטית מפלגתית של תנועה זו או אחרת". הרב יוסף ממשיך ומציין, כי "במסגרת היעוץ שנתתי ובמסגרת הפניות שפנו אלי ראשי מפלגות שונות, לא היה בכוונתי להכריע בדבר דמותה של הממשלה ובדבר הרכבה. מובן הדבר שבשל היותי רב ומנהיג דתי, רציתי בכל מאודי כי לנושא הדתי ינתן משקל והשפעה בכל ממשלה או בכל שלטון במדינת ישראל". אשר למגעיו, מציין הרב יוסף, "כי המגעים שהיו לי לרבות עם ראש הממשלה לא היו במסגרת מעורבותו המעשית הפוליטית אלא בשל מעמדו כמנהיג דתי בעל השפעה אשר אנשי שם ורוח נועצים בדעותי, ועצותי האישיות משמשות לעתים אבני דרך בהמשך פעילותם." לדעת הרב יוסף, פעילות זו היא כדין, הן לשופט והן לדיין. על כל פנים, יהא עניינו של שופט אשר יהא, דינו של דיין שונה הוא, שכן "ע"פ חוקי מדינת ישראל תנאי למינויו של דיין הוא שיהיה רב. תפקידו של רב מעצם מהותו הוא להיות מעורב בחיי הקהילה, ליעץ ולעזור ביעוץ ובתמיכה רוחנית לכל הפונים אליו. רב הינו מנהיג קהילתי רוחני".
3. עמדת שר הדתות - המבוססת על חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה - היא, כי על שופט ודיין אסורה כל פעילות מפלגתית ופוליטית, כאמור בחוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים). לגוף העתירה מציין שר הדתות, כי הניסיונות להסדר הבעיה מחוץ לכותלי בית המשפט לא עלו יפה, ואין מנוס מהכרעה שיפוטית בה. לדעת שר הדתות, "אם יאמר בית משפט נכבד זה דברו לענין הראש העיקרי לעתירה שוב לא יהא טעם וצורך להיזקק לראש החילופי, שכן חזקה על הדיינים, ולא כל שכן על אישיות במעמד הנכבד של המשיב השני, כי יכבדו את פסיקתו של בית משפט נכבד זה. מכל מקום, המשיב הראשון סבור כי לא יהיה זה נכון אם יעשה שימוש בסמכויות האמורות, כל עוד לא הובהר המצב המשפטי בסוגיה זו על ידי בית משפט נכבד זה".
הדיון בעתירה
4. בפתח הטיעון לפנינו הודיעו לנו באי כוח הצדדים, כי על-פי הסדר שהושג בין בא-כוח העותר לבין בא-כוח המשיב 2, לא יטען המשיב 2 כל טענה ביחס לזכות העמידה ולניקיון הכפיים של העותר. מאידך גיסא הסכים העותר למקד את טענותיו בחלופה הראשונה ולהימנע מלבקש סעד מבית המשפט בדבר חיובו של המשיב 1 להפעיל את סמכותו ולהטיל כל סנקציה על המשיב 2.
5. בטיעוניו לפנינו ציין ד"ר חשין, שטען לעותר, כי הלכה למעשה מקיים הרב יוסף פעילות פוליטית מפלגתית נמשכת והולכת, תוך שנוצרה מציאות, לפיה יש לו לדיין מפלגה משלו, בכנסת ובממשלה. הרב יוסף עוסק בענייני מדינה ומושך בחוטים. פעילות זו אסורה היא, לדעת ד"ר חשין, על דיין. לעניין זה טענתו היא, כי דין דיין כדין שופט, וכשם שפעילות זו אסורה היא על שופט כן אסורה היא על דיין. הדיין, כשופט, מורם הוא מעם, ואי תלותו והחשש למשוא פנים מחייבים אותו להתרחק מכל עיסוק פוליטי. אכן, תנאי מוקדם הוא לדיין שיהא רב, אך משמתמנה רב לדיין, נושא הוא בחובותיו של דיין, ואין הוא רשאי להמשיך בכל פעילותו הקודמת. מר יאראק, שטען לשר הדתות (המשיב 1), ציין, כי לאור הצהרות הצדדים שוב אין עתירה כנגד שר הדתות. במישור העקרוני דעת שר הפנים היא, כי אל לו לדיין לעסוק בפעילות, שגוון מפלגתי מתלווה אליה.
6. לעומתם טען מר תוסיה כהן, בשמו של הרב יוסף, כי פעילותו שלו אינה אסורה על שופט, ועל כל פנים אין להשוות כלל בין שופט לבין דיין. תנאי למינויו של דיין שיהא רב מוסמך כדין, ומעצם הגדרת תפקידו ומהותו ממלא רב פונקציה של דמות פעילה ומעורבת בחיי היום יום בקרב הקהילה. הרב משמש כפוסק ומכריע, מברר ומייעץ לכל בר בי רב באשר הוא, הבא להיוועץ עמו והשוטח לפניו את בעיותיו. תפקיד זה אינו מתמקד בבעיות כשרות, אבלות ומעמד אישי בלבד; לייעוצו ולמעורבותו של רב יש השלכות הן על ענייני דת ומדינה, הן על שאלות אקטואליה בכל המישורים והן באשר לקבלה או למילוי של תפקיד בסקטור הפרטי או הציבורי. כן טוען מר תוסיה כהן, כי חוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים) כולל רשימה סגורה של איסורים, ואף הם הוא חל על דיינים - דבר שאינו מקובל על מר תוסיה כהן - אין פעילותו של הרב יוסף נופלת למסגרת איסורים זו. כל שעשה הרב יוסף הוא מתן עצה לסיעת ש"ס, כמו גם לכל אדם אחר או גוף הפונה אליו בשאלה. השימוש והיישום של עצותיו על-ידי הגוף הנועץ אינם בשליטתו. סמכותו ותפקידו מסתיימים במעשה מתן העצה ולא ביישומה הלכה למעשה. במסגרת הייעוץ שנתן ונותן הרב יוסף אין בכוונתו להשפיע או להכריע על הרכב הממשלה או על תפקודה. הרב יוסף מנחה ומייעץ בשאלת יישום ההלכה ומורשת ישראל על בעיות אקטואליות, לרבות פעילות פוליטית בהיבטה ההלכתי.
התשתית העובדתית
7. הכרעתנו השיפוטית חייבת להיות מעוגנת בתשתית עובדתית נתונה. בעניין זה אין הסכמה בין הצדדים. העותר טוען, כי עניין לנו בדיין, שיש לו מפלגה משלו העושה כרצונו, ואילו המשיב 2 משיב, כי הוא אך מנחה ומייעץ בשאלות על יישום ההלכה. נראה לי, כי לצורך הכרעתנו נוכל להניח נר לרגלנו אותה תשתית ראייתית, העולה מתשובותיו של הרב יוסף עצמו. על-פי מערכת עובדות זו מתקבלת התמונה הבאה: הרב יוסף הוא חבר במועצת חכמי התורה. זהו גוף "הכולל מספר רבנים מכובדים ומהווה כמקור ההשראה הרוחניים העליון של מפלגת ספרדים שומרי תורה (שס)". אנשים וגופים פונים אל הרב יוסף בבקשת עצה והדרכה. עצה זו מתבקשת ממנו הן בענייני דת והן בענייני מדינה, לרבות בשאלות אקטואליות פוליטיות. על-כן, כאשר נציגיה הפוליטיים של ש"ס פונים אל הרב יוסף בעניינים מדיניים - כגון, האם להיכנס לקואליציה אם לאו - הוא נותן להם את עצתו. יישום המלצותיו אינו בשליטתו.
8. על רקע תשתית עובדתית זו קמה ועומדת השאלה שביסוד עתירה זו, לאמור: האם פעילותו האמורה של הרב יוסף עולה בקנה אחד עם מעמדו כדיין. שאלה זו אינה מתעוררת, כאמור, לגבי מכלול פעילותו של הרב יוסף, אלה עניינה מצומצם הוא לגבי היבטיה הפוליטיים בלבד, כלומר מתן עצה בעניינים פוליטיים לפונים אליו, כגון מפלגת ש"ס. השאלה היא, אם מתן עצה והדרכה (בגלוי או בסתר) לפונים אליו (אם במסגרת מועצת חכמי התורה ואם מחוצה לה) בסוגיות פוליטיות (כגון כניסה או יציאה מהקואליציה) יש בו משום פעילות, אשר אינה עולה בקנה אחד עם מעמדו של הרב יוסף כדיין? תשובה לשאלה זו יש לחלק לשניים. ראשית, האם הפעילות האמורה עולה בקנה אחד עם מעמדו של אדם כשופט? שנית, האם דין דיין כדין שופט לעניין זה. אפתח בשאלה הראשונה.
עצה בעלת אופי פוליטי מפי שופט
9. משקבענו את התשתית העובדתית המונחת ביסוד העתירה, עלינו להמשיך ולקבוע את התשתית הנורמאטיבית, אשר במסגרתה תוכרע העתירה. בעניין זה התעוררה לפנינו השאלה, אם האיסורים הקבועים בחוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים) חלים במישרין על השופטים, וזאת לאור החלטתה של הממשלה, כי "שופטים, דיינים, חברי בתי דין דתיים וכל נושאי משרה שיפוטית אחרת" הם "סוגים של עובדים בשירות המדינה או נושאי משרות בשירות המדינה", אשר האיסורים הקבועים בחוק האמור חלים עליהם (ראה סעיף 1 לחוק והודעה על סוגים של עובדי מדינה שעליהם יחולו האיסורים המנויים בחוק, י"פ תשכ"ט 1792). שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, שכן ניתן לומר - כפי שאכן קבעה הוועדה לבחינת נושא האתיקה המקצועית של השופטים, בראשותו של הנשיא לנדוי (עלון מערכת השיפוט 6 (תשמ"ה) 1, 3) - כי שופטים ודיינים אינם בגדר מי שניתן להחיל עליהם את החוק. נראה לי, כי נוכל להשאיר שאלה זו בצריך עיון, שכן אפילו היינו גורסים עקרונית, כי חוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים) חל על שופטים ודיינים, אין בכך כדי לקדם את פתרון השאלה שלפנינו, שכן על-פי התשתית העובדתית, העומדת ביסוד בחינתנו, לא הופרו הוראותיו של חוק זה. כך, למשל, לא הוכח לפנינו, כי הרב יוסף הוא חבר הנהלה פעילה של מפלגה או גוף מדיני, או כי הוא מארגן אסיפות פומביות בעלות אופי מדיני או מבצע פעולות אחרות האסורות לפי חוק זה. מכיוון שכך, לא יוכל חוק זה לשמש תשתית נורמאטיבית לבחינתנו שלנו. בעניין זה הועלתה לפנינו הטענה, כי הפעילויות המנויות בחוק האמור מהוות רשימה סגורה של איסורים, ומלשון הלאו של אותו חוק יש ללמוד היתר לעשות כל פעולה שאינה אסורה על פיו. טענה זו אין בה ממש. חוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים) אינו כולל רשימה סגורה, לא לעניין אלה שעליהם הוא חל ולא לעניין אלה שעליהם הוא אינו חל. המחוקק ביקש לקבוע הסדרים מיוחדים בנושאים מספר, הנוגעים לפעילות מפלגתית, ואין בחקיקה זו כל היתר לפעילות פוליטית או אחרת. פעילות שאינה נתפסת בהוראות החוק תיבחן לגופה, על-פי המערכת הנורמאטיבית החלה עליה. הימצאותה מחוץ לחוק השירות אין משמעותה הימצאותה מחוץ לכל חוק, ומלשון האיסור של החוק אין ללמוד היתר לגבי כל עניין ודבר המצוי מחוצה לו.
10. מעקרונות היסוד של משטרנו החוקתי - אופיה הדמוקרטי של המדינה, עקרונות השוויון, החירות ושלטון החוק השוררים בה (בג"צ 73/53, 87 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871; פ"ע יג 422) - מתבקשת המסקנה, כי ביסוד שיטתנו המשפטית עומדת רשות שופטת עצמאית ובלתי תלויה. רשות שופטת זו אינה תלויה בענייני שפיטה באדם או ברשות שלטונית אחרת אלא בחוק בלבד. "בעניני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין" (סעיף 2 לחוק-יסוד: השפיטה). עצמאותה ואי תלותה של הרשות השופטת תורמות להבטחת הגינות במשפט, בחינת קיום הצהרת האמונים "לא להטות משפט ולא להכיר פנים" (סעיף 6 לחוק-יסוד: השפיטה). היא גם מסייעת לרשות השופטת לקיים אותם "בקרה ואיזון" (checks and balances), המונחים ביסוד עקרון הפרדת הרשויות (ראה t. eckhoff, "impartiality, separation of powers, and judicial independence" 9 scandinavian studies in law (1965) 9). תנאי חיוני לקיומה של רשות שופטת עצמאית, בלתי תלויה, הוא באמון הציבור. זהו אמון הציבור בכך, כי הרשות השופטת עושה צדק על-פי הדין. זהו אמון הציבור, כי השפיטה נעשית באופן הוגן, ניטראלי, תוך מתן יחס שווה לצדדים וללא כל אבק של עניין אישי בתוצאה. זהו אמון הציבור ברמתה המוסרית הגבוהה של השפיטה. בלא אמון הציבור לא תוכל הרשות השופטת לפעול. עמד על כך השופט פרנקפורטר (fankfurter) בפרשת baker v. carr 369 u.s. 186 (1962) , at 267 באמרו:
"the court's authority - possessed of neither the purse nor the sword - ultimately rests on sustained public confidence in its moral sanction".
ועל אותו רעיון חזר השופט מרקי (markey) באמרו:
"the judiciary has no armies. its abilities to render justice, to protect the people's liberties against abuse by any group and by other branches of government, to cement the public adherence to the law - all depend on its lifeblood: respect for its moral authority" (markey, "the delicate of judicial ethics dichotomies" 101 f.r.d. (1984) 373, 384).
אמון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה לרשות זו. זהו גם מנכסיה היקרים ביותר של האומה. ידועה אמרתו של דה-בלזק, כי חוסר אמון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה (מצוטט אצל o. kirchheimer, political justice (prinston, 1961) 175). ודוק: הצורך באמון הציבור אין פירושו הצורך בפופולאריות. הצורך להבטיח אמון פירושו הצורך לקיים את תחושת הציבור, כי ההכרעה השיפוטית נעשית באופן הוגן, אובייקטיבי, ניטראלי, ללא נטייה. לא זהותם של הטוענים אלא משקלם של הטיעונים הוא שמכריע את הדין. משמעות ההכרה, כי השופט אינו צד למאבק המשפטי, וכי לא על כוחו שלו הוא נאבק, אלא על שלטונו של החוק.
11. הצורך להבטיח את אמון הציבור ברשות השופטת, הוא צורך נמשך. זהו "מאבק למשפט" שאינו פוסק. טעות חמורה אחת עשויה להשחית מאמץ של שנים. זאת ועוד: צורך זה אינו מתמקד אך בפעולתו של השופט על כס המשפט. הוא משתרע על מכלול התנהגותו של השופט, בבית המשפט ומחוצה לו. השפיטה אינה תפקיד. זו צורת חיים. התנהגות, המותרת לכל אזרח, עשוי שתהא אסורה על השופט, שכן יש בה כדי לפגום באמון הציבור במערכת השיפוט (ראהpatco v. federal labor relations authority 685 f. 2d 547 (1982) ). כתב על כך וינסטון צ'רצ'יל (churchill):
"a form of life and cunduct far more serve and restricted than that of ordinary people is required from judges and, though unwritten, has been most strictly observed. they are at once privileged and restricted. they have to present a continuos aspect of dignity and conduct. far more freedom is granted by the convention of our way of life to members of parliament, to ministers or to privy councillors ...the judges have to maintain, though free from criticism (in parliament), a far more rigorous standard then is required from any other class that i know of in this realm" (525 h.c. deb. (1954) 1062-1063).
כמובן, אין להגזים בכך. אין לעבור מקיצוניות לקיצוניות. אין לבנות חומה בין השופט לבין החברה בה הוא פועל. השופט הוא חלק מעמו. הוא מצוי לעתים במגדל שן, אך זהו מגדל בהריה של ירושלים ולא באולימפוס היווני. שופט הוא אזרח, ושופט טוב צריך להיות אזרח טוב. עליו ליתן את חלקו בבניין חברתו. הוא רשאי, כמובן, למלא תפקיד ממלכתי. אך בעשותו כן, עליו להגביל עצמו אך לאותן פעולות, והן רבות ומגוונות, שאינן פוגעות באמון הציבור במערכת השיפוט.
12. אמון הציבור, מטבע מהותו, אינו נבחן על-פי תחושתו הסובייקטיבית של השופט, כי הוא פועל בהגינות. אמון הציבור נבחן על-ידי השופט על-פי אמות מידה אובייקטיביות. אין זה מספיק, שהשופט עצמו סבור ומשוכנע, כי פעל באופן עצמאי וללא נטייה. עליו להיות משוכנע, כי אותן עצמאות, הגינות וחוסר נטייה הן גם מראית פני הדברים. הגינות צריכה לא רק להיעשות אלא גם להיראות. לעניין אמון הציבור, מה שלא נראה גם לא נעשה. עמד על כך השופט האנד (hand) באמרו:
" and even if they (judges - ) were as detached as rhadamanthus himself, it would not serve unless people believed that they were " (l. hand, "the contribution of an independent judiciary to civilization" (the spirit of liberty (chicago, 3rd ed., by i. dilliard, 1960) 155, 162).
הדבר בוטא בצורה ברורה על-ידי השופט מרקי (markey) במאמרו הנ"ל, באמרו, בעמ' 385:
in the dichotomy of appearances and realities, the public's curreent approach to its judges does not permit it to perceive that justice is being done if the public be limited to observation of the performance of the jucicial process or are capable of distinguishing the good judge from the poor solely on the quality of his or her judging. for much of the public, appearances are all it has to go conflict between unethical appearances and ethical realities, appearances must win".
אכן, השופט הוא המכריע בשאלה, אם אמון הציבור נפגע אם לאו. אך בעשותו כן עליו להשקיף על התנהגותו "מבחוץ" ולבחון, כיצד היא נראית בעיני הציבור הרחב, ובעיקר "הציבור הנאור שבתוכו הוא יושב" (כלשונו של השופט לנדוי בבג"צ 58/68, שליט בשמו ובשם ילדיו נ' שר הפנים ואח' פ"ד כג (2) 477 , בעמ' 520 בהקשר אחר).
13. על רקע עקרונות אלה יש לבחון את השאלה, אם במתן עצה פוליטית לגוף פוליטי יש משום פעולה אסורה על שופט. דומה, כי על שאלה זו אין ליתן תשובה כוללת. הדבר תלוי "במערכת החיים הלאומיים" של העם שבתוכו יושבים השופטים (כאימרתו של השופט אגרנט בבג"צ 73/53, 87, בעמ' 884). ייתכנו עמים, אשר על-פי מסורת חייהם הלאומיים לא יראו כל פגם במתן עצה פוליטית על-ידי שופטים. עמים אחרים יראו זאת בעין רעה. זאת ועוד: בחברה נתונה עשויים לחול בעניינים אלה שינויים במשך השנים, ומה שנראה כמותר בעבר שוב אינו נראה כך בהווה. כך, למשל, נשיאו הראשון של בית המשפט העליון האמריקני john jay היה תקופת מה לא רק נשיא בית המשפט העליון אלא גם מזכיר המדינה, תוך שיעץ לנשיא ושינגטון בענייני מדינה. הוא השתתף, בהיותו שופט, בבחירות למשרת מושל מדינת ניו יורק, ובהיותו על כס המשפט שימש כשגריר באנגליה (ראה: a.t. masin, "extra-judicial work for judges: the views of chief justice stone" 67 harv. l. rev. (1953-54) 193). כל אלה לא יעלו על הדעת בימינו אלה (ראה r.b. mckay, "the judiciary and nonjudicial activities" 35 law and contemp. prob. (1970) 9). נמצא, כי על השאלה שהצגנו עלינו להשיב על רקע חיינו הלאומיים בישראל של היום.
14. דעתי היא, כי שופט, הנותן עצה בבעיה פוליטית המוצגת לו על-ידי אנשים או גופים פוליטיים, פוגע עמוקות באמון הציבור במערכת השיפוט. אמת, לשופט עשויות להיות דעות פוליטיות משלו. הוא ייתן להן ביטוי בקלפי ביום הבחירות. אסור לו ליתן להן ביטוי מחוץ לתא סגור זה. הציבור בישראל מצפה לכך, כי השופט יהא מחוץ למסגרת הפוליטית, וכי הוא יימנע מכל הבעה שיש בה גוון פוליטי. הציבור בישראל מצפה לכך, כי השופט לא ייתן כל ביטוי חיצוני (פומבי או פרטי, גלוי או נסתר) להערכותיו הפוליטיות. רק כך ניתן להבטיח את אמון הציבור בהכרעה השיפוטית. שופט, המעדיף זרם פוליטי או פעילות פוליטית זה על פני זו, פוגע בציפיותיו של הציבור הישראלי, כי ההכרעה השיפוטית תהא ללא נטיות וניטראלית. בעל דין, שדעותיו הפוליטיות נוגדות את אלה שהובעו על-ידי השופט, לא ירגיש עצמו שווה בין שווים. לעניין זה אינה מכריעה תחושתו הסובייקטיבית של השופט כי בעיניו הכול שווים, וכי הוא פועל ללא נטייה. בעניין זה יש להתחשב, כפי שראינו, במראית פני הדברים ובהשפעתם על אמון הציבור במערכת השפיטה. אכן, ועדת לנדוי קבעה, בדיווחה הנ"ל, בעמ' 7, כי "שופט לא יופיע כמרצה, או כמשתתף ברב שיח, על נושאים פוליטיים בעניני דיומא השנויים במחלוקת ציבורית", וכי "שופט לא יופיע בתור מרצה לפני גופים בעלי זהות פוליטית מובהקת" (שם). על אחת כמה וכמה שלא יעלה על הדעת, כי שופט ייענה לפנייתה של מפלגה פוליטית וייתכן לה עצה פוליטית. לעניין זה אין נפקא מינה, אם התשובה היא גלויה או אם היא ניתנת בסתר, וזאת לא רק משום שדרכו של עולם שסודות אינם נשמרים, אלא משום שהתשובה עצמה משבשת את תפיסות היסוד הקונסטיטוציוניות. אכן, אמינותו של השופט נפגעת, בראש ובראשונה, בעיני אלה הפונים אליו, ולימים בעיני הציבור כולו. שופט, הנענה לפנייה שכזו, פוגע באמון הציבור במערכת השיפוט ובמירקם חייה של חברה דמוקרטית. אנו חברה פלוראליסטית. יש בנו בעלי דעות שונות ומגוונות. יש בנו רמת פעילות פוליטית גבוהה. קיימת חשדנות מסוימת בין הזרמים הפוליטיים השונים. כל אלה מחייבים, כי השופט יהא "מורם מעם", כלומר מנותק מהפעילות הפוליטית-מפלגתית במדינה.
עצה בעלת אופי פוליטי מפי דיין
15. עד עתה בחנתי את המערכת הנורמאטיבית לעניין מתן עצה פוליטית על-ידי שופט. עתה עלי לבחון מערכת זו לעניין דיין. בחינה זו צריכה להיעשות, שכן נטען לפנינו כי לא הרי שופט כהרי דיין. על-פי גישה זו, "תנאי למינויו של דיין הוא שיהיה רב. תפקידו של רב מעצם מהותו הוא להיות מעורב בחיי הקהילה, ליעץ ולעזור ביעוץ ובתמיכה רוחנית לכל הפונים אליו. רב הינו מנהיג קהילתי רוחני". בהקשר זה תומך מר תוסיה כהן יתדותיו בפסק-דינו של השופט קיסטר בבג"צ 291/74 בילט ואח' נ' הרב שלמה גורן, הרב הראשי לישראל, ואח', פ"ד כט (1) 98. באותה פרשה נפסק מפי השופט קיסטר, כי רבנים, המכהנים במועצת הרבנות הראשית, לרבות הרב הראשי לישראל, רשאים ליתן תשובות לא רק בדבר שירותים דתיים אלא "על כל שטחי החיים, לרבות חיים מדיניים". לדעת מר תוסיה-כהן, "רב ודיין אינן חלופות סותרות אלא חלופות משלימות וזאת מעצם מהות התפקיד וחשיבות המעורבות בחיי הקהילה והיום יום".
16. מהי התשתית הנורמאטיבית, אשר במסגרתה נבחנת שאלה זו? בחוק הדיינים אין בעניין זה כל הוראה. מניח אני, כמו כן, כי חוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים) אינו חל לעניין פעילותו של דיין. מהי המסגרת הנורמאטיבית שבה פועל הדיין לעניין זה? לדעתי, המסגרת הנורמאטיבית זהה לזו החלה לגבי שופט. עקרונות היסוד החלים לעניין שופטים הם החלים גם לעניין דיינים. אכן, הדיין כמו השופט הוא חלק מהרשות השיפוטית. אין הוא בורר בין צדדים הפונים אליו מרצונם הם. הוא פועל מכוח חוק המדינה, וסמכותו משתרעת על כל הציבור, על גווניו, דעותיו והשקפותיו. כמו שופט גם דיין נהנה מאי תלות ועצמאות בענייני שפיטה. הדינים בדבר תנאי שירות, חסינות, מינוי, משמעת וכיוצא בהם, החלים על דיין, דומים ביותר לאלה החלים על שופט. כמו השופט גם הדיין צריך להבטיח בפעולתו את אמון הציבור בשיפוטו. ציבור זה אינו רק הציבור הדתי. הדיין דן את העם כולו. עליו להבטיח בהתנהגותו את אמון העם כולו, חילוניים ודתיים כאחד. מכאן, שכשם ששופט אסור בפעילות פוליטית בכלל ובמתן עצות פוליטיות לגופים פוליטיים בפרט, כך גם דיין אסור בכך. פעילות פוליטית של דיין פוגעת באמון הציבור בדיינות, אך לא רק בה. היא פוגעת באמון הציבור ברשות השופטת כולה, שהדיינות היא חלק ממנה.
17. הטענה שהושמעה לפנינו, כי מתן עצה פוליטית מותר לדיין בהיותו רב, אין בידי לקבלה. אכן, תנאי מוקדם להיות אדם דיין שיהא רב, אך מכאן לא נובע, כי כל פעילות המותרת לרב מותרת גם לדיין. משנתמנה אדם להיות דיין, עליו לקבל על עצמו את המגבלות, שהדיינות מטילה עליו. עליו להימנע מכל אותן פעולות, שהדיינות אוסרת עליו, גם אם הרבנות מתירה זאת. אכן, יחסי הגומלין בין רבנות לבין דיינות סבוכים הם, והם מלווים את ההיסטוריה של עם ישראל לדורותיו. אין לנו צורך לבחון שאלה זו, שכן אמות המידה, שעל פיהן נקבע אמון הציבור בדיינות, הן על-פי המצטייר בתדמיתו של הציבור הישראלי החי כיום בישראל. עם זאת יש לציין, כי עם חקיקתו של חוק הדיינים באה הפרה ברורה בין הדיינות לרבנות (השווה בג"צ 195/64 החברה הדרומית בע"מ ואח', פ"ד, יח (2) 324 בעמ' 332). עמד על כך שר הדתות ז' ורהפטיג, בהציגו את הצעת חוק הדיינים, תשי"ד-1954, לקריאה ראשונה:
"עם קום מדינת ישראל קשה היה להמשיך בשיטה זו. קשה היה להמשיך בשיטה של זהות בין רבנים ובין דיינים. ריבוי הענינים בבתי הדין וריכוזם הצריך הפרדה בין הרבנות ובין הדיינות. בעצם הפרדה מעין זו קיימת היתה מקדמת דנא. גם בימי קדם, לא תמיד היתה דיינות זהה עם רבנות....
עם קום מדינת ישראל הלכנו בדרך זו. והבחנו בין התפקידים הללו, והפרדנו בין הרבנים ובין הדיינים" (ד"כ 16 (תשי"ד) 2182).
פסק-דינו של השופט קיסטר בבג"צ 291/74 הנ"ל - פסק-דין שייתכן כי יש מקום לעיין בו מחדש בהזדמנות מתאימה - עניינו הרבנות ולא הדיינות, ועל כן אין לו נגיעה ישירה לענייננו.
סיכומו של דבר
18. לא נתבקשנו ליתן צו עשה. נתבקשנו ליתן פסק-דין הצהרתי. זאת אנו עושים על רקע התשתית העובדתית שנקבעה על-ידי בעתירה זו. לדעתנו, דיין כמו שופט אינו רשאי לעסוק בפעילות פוליטית ואינו רשאי ליתן (בגלוי או בסתר) עצות בעלות אופי פוליטי לאנשים או גופים פוליטיים הפונים אליו. התנהגות כזו פוגעת באמון הציבור ברשות השופטת, אשר הדיינים נמנים עמה, והיא אינה תואמת את מעמדו של דיין בישראל.
התוצאה היא, כי אנו עושים את הצו על תנאי למוחלט. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
השופטת ש' נתניהו
: אני מסכימה.
השופט א' גולדברג
: אני מסכים לדבריו של חברי השופט ברק, ולא אוסיף עליהם אלא זאת:
משנתמנה רב בישראל לדיין על-פי חוק הדיינים, הריהו נושא שני כתרים: כתר הרבנות וכתר הדיינות. מורה הוראה בענייני דת ורועה רוחני - בכתרו האחד. בחינת "והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו" (שמות, י"ח, טז), ופוסק "בין איש ובין רעהו" (שם) - בכתרו האחר. ולא על הגדרת התפקידים באתי לעמוד אלא על הבחנה שבמהות. שעיקר כוחה של הרבנות בסמכותה המוסרית ועל מי שבא "לדרוש אלהים", ואילו סמכותם של הדיינים בישבם על מדין לא ברצונם של המתדיינים היא תלויה, אלא נכפית היא במסגרת המערכת השיפוטית שקבע לה המחוקק. בתחום זה ממלאים הדיינים את התפקיד של "ושפטו את העם" על שלל דעותיו והשקפותיו.
הבחנה זו בין שנין התפקידים היא שמציבה סייג למעורבות הפוליטית של הדיין. דיין (כמוהו שופט), המערב עצמו בחיים הפוליטיים, לא רק שהוא פוגע בדימוי של מערכת השיפוט בעיני הציבור כמערכת בלתי תלויה, אלא שהוא גם פוגע בעקרון היסוד של הפרדת הרשויות בין הרשות השופטת ליתר רשויות המדינה.
השאלה שהתעוררה בבג"צ 291/74, שאוזכרה בפסק-דינו של השופט ברק, אינה צריכה הכרעה בענייננו.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ברק.
ניתן היום, ג' בתמוז תשמ"ו (10.7.86).
בג"צ בית המשפט העליון 732/84 ח"כ יאיר צבן נ' השר לענייני דתות, כבוד הדיין הרב עובדיה יוסף, [ פ"ד: מ 4 141 ] (פורסם ב-ֽ 10/07/1986)