פסקי דין על אלי בן עמי | פסקי דין על אלי אקרמן | פסקי דין על ליאור בן שטרית | פסקי דין על גריגורי דוידוב | פסקי דין על פלונית
611/05 עע 08/07/2008
עע 611/05 אלי בן עמי , אלי אקרמן , ליאור בן שטרית , גריגורי דוידוב נ' פלונית
בעניין:
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
בית הדין הארצי לעבודה
עע 000611/05
עע 480/05
1. אלי בן עמי
2. אלי אקרמן
3. ליאור בן שטרית
המערערים בע"ע 480/05
4. גריגורי דוידוב
המערער בע"ע 611/05
-
פלונית
המשיבה
בפני
: הנשיא סטיב אדלר
, השופטת נילי ארד
, השופטת ורדה וירט-ליבנה
נציג עובדים מר רן חרמש
נציג מעבידים מר הלל דודאי
בשם המערערים 1-3: עו"ד אברהם פרץ
בשם המערער 4: עו"ד מוטי לוי
בשם המשיבה: עו"ד מרינה גולדווג
פסק דין
הנשיא סטיב אדלר
:
"כבוד האדם בישראל אינה מטאפורה. זו מציאות נורמטיבית, ממנה מתבקשות מסקנות אופרטיביות".
[1]
חייב את המערערים לשלם למשיבה שכר עבודה בסך 25,850 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, פיצוי על כאב וסבל ועוגמת נפש בסך 240,000 ₪ בשל "הפגיעה בכבודה, ברצונה החופשי לעבוד ובזכותה להתפרנס מרצון ולא בכפייה" ושכר טרחת עורך דין והוצאות משפט לכל אחד מן המערערים בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ.
על כך הוגש הערעור לפנינו, שעיקר עניינו בסמכות בית הדין לעבודה להידרש לעתירתה של קורבן סחר העוסקת בזנות בכפייה לתשלום שכר עבודה ולפיצוי על כאב וסבל ועוגמת נפש.
מסכת העובדות
3.
המשיבה, ילידת מולדובה, הגיעה לישראל ביום 27.8.1999 כשהיא בת 19, ועברה את ביקורת הגבולות בנמל התעופה בן גוריון באמצעות מסמכים מזוייפים שהונפקו לה במולדובה על ידי אדם בשם וולודיה. לטענתה, בשל מצוקה כלכלית בה היתה שרויה באותה עת, ולאחר שלא עלה בידה לממן את לימודיה, נעתרה להצעתו של וולודיה שהבטיח לה כי תעבוד בישראל כמעסה, שכרה יעמוד על סך 1,000$ לחודש, והיא תוכל לשוב למולדובה בכל עת שתחפוץ. עם הגעתה לישראל, הסתבר לה שאלה אינם פני הדברים. בנמל התעופה בן גוריון חיכו לה אדם בשם יורי סלסרבסקי
[1]
.
בהתאם להחלטת בית הדין האזורי מיום 12.3.2001, נשמעה עדותה של המשיבה במהלך שלוש ישיבות בדרך של עדות מוקדמת בדלתיים סגורות.
בהחלטה מיום 22.4.2001 הורה בית הדין האזורי על מחיקת התביעה כנגד יורי סלסרבסקי, לאחר שלא עלה בידי המשיבה להמציא את כתב התביעה לידיו והוא עזב את גבולות המדינה.
סמוך לאחר סיום חקירתה של המשיבה בבית הדין האזורי, פנתה באת כוחה לבית הדין ביום 27.6.2001, בבקשה לעכב את הליכי התביעה עד למתן
פסק דין
חלוט בהליכים הפליליים שהתנהלו כנגד המערערים באותה עת בקשר לאירועים מושא התביעה. בין לבין, הסתיימו ההליכים הפליליים בעניינים של מרבית הנאשמים, להוציא ההליכים בעניינו של גריגורי דוידוב
. בהחלטה מיום 23.9.2001, הורה בית הדין האזורי על עיכוב הליכי התביעה עד לסיום ההליכים הפליליים בעניינו של גרגורי דוידוב. הדיון בתביעתה של המשיבה חודש על פי החלטת בית הדין האזורי מיום 2.6.2002.
עוד במסגרת ההליכים בפני
בית הדין האזורי, הגישה המשיבה ערעור על החלטת רשמת בית הדין האזורי בעניין הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של גריגורי. בפסק דינו של בית הדין האזורי, בוטלה החלטת הרשמת בדבר הפקדת ערובה כספית בשל אי המצאת כתובתה של המשיבה לתיק בית הדין. חלף זאת נקבע, כי המשיבה נדרשת להמציא את כתובתה לעיון בית הדין בלבד ולהפקידה בכספת בית הדין.
[1]
בגזר דין מיום 2.8.2001, קבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע כי העבירות בהם הורשעו בן עמי ואקרמן הן עבירות "שבהן נתגלה כיעורו של אדם, עבירות הנבנות על מעשיו הבזויים של העבריין", כמאמר השופט חשין בפסק הדין תורג'מן
[1]
בית משפט השלום אימץ את עסקת הטיעון בעניינו של בן שטרית וגזר עליו מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים ומאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים. עוד נגזר על בן שטרית לפצות את המשיבה בסכום של
3,000 ש"ח שישולמו במידה וירצה את עונשו בדרך של עבודות שירות.
ג.
בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הוגש כתב אישום כנגד גרגורי דוידוב בעבירות של עושק, סרסרות למעשי זנות, שידול למעשי זנות והחזקת מקום לשם זנות. גרגורי הורשע על פי הודאתו בעבירות אלו. בית המשפט המחוזי אימץ את עסקת הטיעון בעניינו וגזר עליו 18 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי של שנתיים למשך שלוש שנים. עוד נגזר עליו, לפצות את המשיבה בסכום של 25,000 ש"ח שהופקדו בקופת בית המשפט.
[1]
היועץ המשפטי לממשלה הגיש נייר עמדה ובו התייחסות לסוגיות העומדות להכרעה בערעורים לפנינו. יתר הגופים הנזכרים בהחלטת בית הדין הודיעו כי אין בכוונתם להגיש עמדה בהליך.
סחר בבני אדם: על התופעה והמאמצים למיגורה
התופעה הבינלאומית וממדיה
9.
"העבדות המודרנית" או פניו המודרניים של הסחר בבני אדם, היא אחת התופעות הבזויות המתרחשות למגינת הלב בימנו אנו. מדובר בתופעה בינלאומית חמורה בהיקפה ובמימדיה. הסחר בבני-אדם בכלל ולמטרות זנות בפרט, התפתח על מצע העוני, הזעזועים הכלכליים ופירוק רשתות התמיכה החברתיות בארצות מתפתחות שעברו תהליך של כרסום בדפוסי התנהגות מסורתיים.
על חומרת עבירת הסחר בבני אדם עמד המשנה לנשיא, השופט מ' חשין כך:
"שלא כעבירות האחרות היא העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות; עבירה זו, עבירה חמורה היא במיוחד...אין צורך להוסיף, הכל יודעים זאת, כי עבירה זו עבירה נגזרת היא מתופעות בזויות שנתגלו בחיי המדינה, תופעות של "יבוא" המלווה בהתנהגות נקלית ובזויה כלפי אותן נערות ונשים המבקשות למצוא פת-לחם. אין זה כבוד לא למדינה ולא לחברה בישראל, שעבירה מעין זו נחרתת בספר החוקים, בייחוד ביודענו שהעבירה לא שררה במקומנו מימים שמכבר; עבירה היא שנקבעה בימינו אלה. ... בימים שמכבר סחרו אנשים בבני-אנוש כצלמם ובדמותם, כמו היו חפצים דוממים; כך הוא, ככל הנראה, גם בימינו אלה במדינות מסויימות".
[1]
להערכת האו"ם, נסחרים מדי שנה מיליוני בני אדם בעיקר למטרות זנות.
[1]
להערכת המשטרה, עד שלהי שנת 2003 נע מספר קורבנות הסחר בישראל בין 2,000 ל – 3,000 נשים שהוברחו לארץ והועסקו ב- 300 עד 400 בתי בושת מסוגים שונים, בתעשייה שהיקפה הוערך בכמיליארד דולר בשנה.
[1]
מטבע הדברים, אופייה הפלילי של התופעה והתנהלותה במחתרת מקשים על הערכה מדויקת של מימדיה.
במרוצת השנים האחרונות, ננקטה פעילות רב-מערכתית מאומצת למיגור תופעת הסחר בבני-אדם בישראל. הערכת המשטרה היא, כי בעקבות פעילות זאת, הולך ופוחת מספר קורבנות הסחר בישראל, והוא עומד כיום על מאות בודדות עד אלף נשים בשנה.
[1]
עוד עולה, כי מרבית קורבנות הסחר מודעות לכך שהן תועסקנה בזנות בישראל, אך אינן מודעות
לתנאים התת-אנושיים בהם תועסקנה.
על פי רוב, נכנסות קורבנות הסחר למדינה באורח לא חוקי. בעבר, נכנסו קורבנות הסחר גם דרך מעברי הגבול הרשמיים בנמלי האוויר והים. כיום, בשל פיקוח הדוק על מעברי הים והאוויר, מוברחות מרבית קורבנות הסחר באורח לא חוקי דרך גבול ישראל-מצרים. פעילות מניעה אינטנסיבית של יחידת "מג"ב רמון", המופקדת על פיקוח קו הגבול עם מצרים, צמצמה את מספר ההברחות של קורבנות הסחר דרך רצועת גבול זו.
המאבק בתופעת הסחר בבני אדם בישראל
11.
עוד בראשית ימיה של המדינה, חתמה ישראל ואישררה שורת אמנות ומסמכים בינלאומיים העוסקים במאבק בסחר בבני אדם בכלל ולמטרות זנות בפרט. דה פקטו, החקיקה והאכיפה בתחום לא היתה משמעותית עד ראשית שנות ה - 2000. קורבנות הסחר נכנסו לתחומי המדינה עד תחילת שנות האלפיים דרך מעברי הגבול הרשמיים בשדות התעופה והנמלים ומשטרת ישראל התערבה במתרחש בבתי בושת רק במקרים מיוחדים. קורבנות הסחר העידו לעיתים רחוקות על עבירות שנעשו בהן, והרשויות הסתפקו במעצרן ובגירושן. הסרסורים נתפסו כמקור מודיעני לחקר פשעים אחרים, וההתייחסות לסחר בנשים היתה כאל עבירה שולית.
[1]
בעקבות כך, תוקן ביולי 2000 חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) והוכנסה בו לראשונה עבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות.
[1]
, הענקת סיוע משפטי לקורבנות הסחר, ואישור תוכנית ממשלתית למלחמה בסחר למטרות עבודות כפייה.
[1]
הדין החל
12.
המשפט הבינלאומי ואימוצו על ידי מדינת ישראל
ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (האו"ם, 1948
) אוסרת עבדות וסחר בעבדים, בזו הלשון:
article 4
“no one shall be held in slavery or servitude; slavery and
the slave trade shall be prohibited in all their forms”.
האיסור על סחר בבני אדם עוגן באופן נרחב במשפט הבינלאומי. מדינת ישראל חברה בשורת אמנות בינלאומיות למאבק בתופעת הסחר בבני אדם.
עוד בשנת 1950 חתמה מדינת ישראל על האמנה להשבתת הסחר בבני אדם וניצול זנותם של אחרים,
[1]
של ארגון העבודה הבינלאומי שעניינה בעבודה בכפייה (
forced labour
). על פי הגדרת האמנה, עובד בכפיה הוא מבצע עבודה שלא הציע עצמו לעבודה באופן וולונטרי.
בשנת 1958 אישררה מדינת ישראל את אמנה מס' 105 משנת 1957,
[1]
.
ביום 18 באוגוסט 1991 אישררה ישראל את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, 1966,
[1]
ובה התחייבות המדינות החברות למימוש עקרונות היסוד בעבודה לרבות, מיגור הפליה, חופש ההתארגנות, מיגור כל סוג של העסקה בכפיה והעבדת ילדים.
אמנה מס' 182 משנת 1999 של ארגון העבודה הבינלאומי, אושררה על ידי מדינת ישראל במרץ 2005. האמנה עוסקת בנקיטת פעולות מיידיות לחיסול הצורות הנוראיות של העסקת ילדים.
[1]
(נספח לאמנת פאלרמו נגד פשע מאורגן). מטרתו של הפרוטוקול, כקבוע בו, ליצור שיתוף פעולה בינלאומי בעניין מניעת הסחר בבני-אדם, ענישת עבריינים וסיוע לקורבנות הסחר. מדינת ישראל חתמה על הפרוטוקול בנובמבר 2001 והוא נכנס לתוקף בסמוך לאחר מכן. באותו פרק זמן חתמה מדינת ישראל גם על הפרוטוקול בדבר סחר בילדים, זנות של ילדים ופורנוגרפיה של ילדים
[1]
האוסר על סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. הוראת הסעיף קבעה עבירה של סחר בבני אדם למטרות זנות שהעונש המירבי עליה הוא 16 שנות מאסר. לגבי עבירת סחר שנעברה בקטין, נקבע בסעיף 203ב לחוק העונשין עונש מירבי של 20 שנות מאסר. במסגרת התיקון לחוק בשנת 2000, חוקקו מחדש בסעיפים 201-202 לחוק העונשין עבירות הסרסרות לזנות, הוחמרו העונשים על עבירות אלה, ונקבעה בסעיף 203 לחוק עבירה של סרסרות בנסיבות מחמירות כגון, ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך או השגחה, ניצול מצוקה כלכלית או נפשית, שהעונש המירבי עליה הוא עשר שנות מאסר. העונש המירבי על סרסרות בנסיבות מחמירות עוד יותר, כגון, שימוש בכח או איומים, נקבע בסעיף 203(ב) לחוק העונשין כשש עשרה שנות מאסר.
בשנת 2003, תוקן סעיף 203א לחוק העונשין, באופן בו נקבע לראשונה עונש מינימום לעבירת הסחר בבני אדם. באותו פרק זמן תוקן סעיף 117ב לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 ובו נקבע, כי החלטה בבקשה לגביית עדות מוקדמת באישום בעניין סחר בבני אדם, תנתן על ידי בית המשפט תוך שבועיים מיום הגשתה והעדות תשמע חודשיים בתכוף לאחר מכן.
חוק הסיוע המשפטי, תשל"ב-1972
תוקן אף הוא בשנת 2003
[1]
עוד במסגרת החוק, הורחבה עבירת הסחר בבני אדם לסחר למטרות שונות (ולא רק לעיסוק בזנות), כגון נטילת איברים, הולדת ילד ונטילתו, ביצוע עבירות מין ועוד; המונח "סחר" הוגדר אף הוא באופן רחב ככולל מכירה, קניה או עיסקה אחרת באדם בתמורה או שלא בתמורה; ונקבע עונש מירבי של 16 שנות מאסר על עבירות סחר , ובקטין - 20 שנות מאסר.
במסגרת סעיף 377ה לחוק איסור סחר בבני אדם הקים המחוקק קרן ייעודית לרכוש מחולט של עבריינים שהורשעו בסחר. נקבע, כי כספי הקרן ישמשו למיגור תופעת הסחר, שיקום קורבנות הסחר, טיפול והגנה עליהם ואכיפת הוראות החוק. הלכה למעשה, יועד השימוש בכספי הקרן להגשמת הקריטריונים אותם התוותה מחלקת המדינה האמריקאית בחוק ההגנה על קורבנות סחר. לאמור,
prevention, protection and prosecution
.
עד לא מכבר, נדונה עבירת הסחר בבני אדם בפני
הרכב של שלושה שופטים בהתאם להוראות חוק בתי המשפט(נוסח משולב), התשמ"ד-1984. במסגרת המאמצים לקידום הטיפול היעיל בעבירות הסחר, התקבל בכנסת ביום 7.2.2008 תיקון מס' 48 לחוק בתי המשפט.
[1]
המשיבה טענה לזכאותה לסעדים מתחום משפט העבודה ועמדה על כך שהמערערים ניהלו "עסק" בגופה, עשו בגופה ובנפשה שימוש נפשע במטרה להניב הכנסות וניצלו את משאביה הפיזיים והנפשיים.
[ג] היועץ המשפטי לממשלה הביא עמדתו בפני
נו, לפיה המאבק בסחר בבני אדם מקומו במסגרת המשפט הפלילי והנזיקי ולא במסגרת משפט העבודה. לעמדתו, אין מקום להחיל על תופעת הסחר בבני אדם מושגים מעולם העבודה, מאחר והדבר יביא למיסודה ויפגע במאמצים למיגורה. לטענת היועץ המשפטי, קורבן "סחר" אינה "עובדת", הסוחרים שסירסו בה אינם "מעבידים", ולא ניתן לראות ביחסים בין השניים יחסי עבודה.
בפריזמה של משפט העבודה, סבור היועץ המשפטי, כי תשלום שכר עבודה לעוסקת בזנות עומד בסתירה לאיסור הפלילי בעניין סרסרות וייתן תוקף למציאות בלתי חוקית; כי האיסור הפלילי על סרסרות שולל את חופש ההתקשרות של הצדדים ליחסי העבודה; כי הכרה בקורבן סחר שהועסקה בזנות כעובדת אינה מתיישבת עם תכלית משפט העבודה המגן שעניינה בהבטחת כבודו וחירותו של העובד; וכי הכרה בקורבן סחר שעסקה בזנות כעובדת תביא למיסוד הזנות.
באת כח היועץ המשפטי עמדה על כך, שבכל העבירות הקשורות ל"תעשיית" הזנות, אין נפקות להסכמת הקורבן או ל"רצונו". משמעות הדברים היא, כי עובר העבירה לא יוכל להישמע בטענת הגנה לפיה קורבנו הסכים או רצה בעבירה. העדר יסוד ההסכמה משקף לעמדת היועץ, מדיניות כופה, לפיה מדובר בעבירות הפוגעות בערכים יסודיים של כבוד האדם שהחברה אינה מוכנה לאפשר את קיומן.
לעמדת היועץ המשפטי, סעדיה של קורבן הסחר מקומם בדין הנזיקי ובדרך של הגשת תביעה אזרחית נגררת לפלילים. טרמינולוגיית דיני הנזיקין והסעדים המוקנים במסגרתם, מתאימים להכיל את עניינה של קורבן הסחר שאולצה לעסוק בזנות ומאפשרים לה לתבוע את כל האתנן בעד "עבודתה", את סכומי "מכירתה" ופיצוי הולם על הסבל שנגרם לה. לעמדת היועץ המשפטי, משעה שבית הדין לעבודה מכניס בשעריו את קורבן הסחר שאולצה לעסוק בזנות ופוסק לה פיצוי בגין כאב וסבל, הוא מונע ממנה לקבל פיצוי באחדות מן העילות הנזיקיות.
חרף עמדתו העקרונית, סבור היועץ המשפטי, כי בנסיבות המקרה לפנינו ומשיקולי צדק, יש לעשות שימוש בשיקול דעתו של בית המשפט, שלא להישמע לטענת חוסר סמכות שהועלתה בשלב מאוחר של הדיון, ולא להורות על ביטול תוצאת פסק דינו של בית הדין האזורי. תוצאת ביטול פסק הדין בעניינה של המשיבה, שהתגיירה, נישאה והקימה משפחה בישראל, יעמיד אותה, לטעמו של היועץ המשפטי, במצב בלתי נסבל בו תידרש להגשת תביעה חדשה שנים לאחר התרחשות האירועים מושא דיוננו. תוצאה זו אינה מתיישבת לטענת היועץ המשפטי, עם עקרונות של צדק
.
[ד] מכון קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל סבור, כי היקף ההגנה על קורבן הסחר במשפט הישראלי, צריך להיגזר מאמות המידה שנקבעו לעניין זה במשפט הבינלאומי המחייב את מדינת ישראל. המשפט הבינלאומי הפלילי מחייב את המדינות החתומות על האמנות להתייחס בכל חומרת הדין לסחר בנשים ולעיסוק בזנות, בדרך של ענישת העבריינים ופיצוי הקורבנות. לעמדת המכון, מדיניות הפיצוי צריכה לקחת בחשבון את הפגיעה החמורה בזכויות האדם של קורבן הסחר, את הנזק הגופני והנפשי שנגרם לה, את ההשפלה הכרוכה בעבירות שבוצעו כנגדה ואת ניצולה להפקת רווחים שלא כדין. כפועל יוצא, סבור המכון, הפיצוי צריך שישתרע מעבר להגנות המצויות בתחום משפט העבודה, ויכלול זכות להשבת רווחים שהופקו במרמה ובכפייה ופיצוי על הפרת זכויות אדם.
בכל הנוגע לבית הדין לעבודה כמסגרת מתאימה להענקת פיצוי לקורבן הסחר עמדת המכון היא, כי העסקת אישה בזנות אינה "עבודה" במובנו המקובל של מונח זה. עם זאת, ישנה חשיבות להגנות שמעניק משפט העבודה הבינלאומי כסעד ראשוני לקורבן הסחר.
הכרעה
15.
בערעור זה עומדת להכרעתנו שאלת זכאותה של המשיבה לזכויות ולהגנות הקבועות בחוק שכר מינימום ובחוק הגנת השכר וזכאותה לפיצוי על כאב וסבל ועגמת נפש.
אקדים אחרית דבר לראשיתו ואומר כי לעמדתי, המשיבה זכאית לתשלום מלוא הסכומים שקיבלו המערערים בשל עיסוקה בזנות בכפייה או לתשלום שכר מינימום בצירוף פיצויי הלנה מוגדלים על פי סעיף 8 לחוק שכר מינימום
- לפי הגבוה מבין השניים, ולפיצוי על כאב וסבל ועגמת נפש.
עם זאת, מאחר והערעור לפנינו הוגש מטעם המערערים והמשיבה לא ערערה על גובה הסכומים שפסק לה בית הדין האזורי, תוגבל פסיקתנו בערעור זה לסכום שפסק בית הדין האזורי.
וזה יהא סדר הילוכנו בערעור
·
התקדים – פרשת אלי בן עמי
;
·
זכויות המשיבה על פי דיני חוזים;
·
זכויות המשיבה על פי דוקטרינת הפרשנות התכליתית;
·
זכויות המשיבה על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט;
·
קיומה של עילת תביעה במשפט העבודה וסמכות בית הדין לעבודה;
·
הסכומים שעל המערערים לשלם למשיבה
;
·
פיצויים על כאב וסבל ועוגמת נפש.
התקדים – פרשת אלי בן עמי
16.
זכאותה של העוסקת בזנות לתשלום שכר מינימום על פי
חוק שכר מינימום
ולפדיון חופשה על פי
חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951,
נקבעה
עוד
בפסק דינו של בית דין זה אשר חייב מנהל בית בושת לשלם לנערת ליווי זכויות הקבועות בחקיקת המגן
[1]
:
“there is an increased likelihood that compensation claims will be able to be made successfully by workers who are working under apparently illegal contracts of employment or who, in the course of their work, are in breach of some statutory provisions.
there is an increased level of judicial tolerance for contracts performed in breach of statutes and additionally the field of work which is contrary to public policy seems to be narrowing.”
חשוב להדגיש, כי
פסק דין
בן עמי דן שמי שעסקה בזנות במכון ליווי, על פני הדברים, מרצונה החופשי. זאת, בשונה מהעניין הנדון לפנינו בו העסקתה של המשיבה בזנות נעשתה תחת כפייה. לאחר מתן
פסק דין
בן עמי יצאו מלפני בית המשפט העליון ומלפני בית דין זה שורת פסקי דין בסוגיית הפרשנות התכליתית של חקיקת המגן וחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995. פסיקה זו קבעה את תחולתן של זכויות מסויימות מחקיקת המגן ומחוק הביטוח הלאומי, בנסיבות מתאימות, גם על מבצע עבודה או נותן שירות שאינו "עובד" על פי המבחנים ה"קלאסים" לקביעת מעמד - המבחן המעורב ומבחן ההשתלבות. על פסיקה זו נעמוד בהרחבה להלן.
בערעור זה נדרש, בין היתר, לנפסק בפרשת בן עמי, להשלכותיו על המקרה שלפנינו ולמאפיינים המייחדים את עניינה של המשיבה.
זכויות המשיבה במסגרת דיני החוזים
17.
מן הפריזמה של דיני החוזים, מצביעות מכלול הנסיבות שאפפו את ביצוע עבודתה של המשיבה על קיומו של "חוזה פסול בכפייה" בינה לבין המערערים. על מנת לבאר עמדתי בעניין זה, נעמוד להלן על תמצית מאפייניו של הסחר בנשים ועל נסיבות ביצוע עבודתה של קורבן הסחר.
18.
כפי שנקבע ב
פסק דין
בן עמי, היחסים בין סרסור לבין נערת ליווי העוסקת בזנות מרצונה הם ללא ספק יחסים חוזיים. הסרסור מציע תנאי עבודה, נערת הליווי מקבלת אותם ונכרת חוזה בין השניים. אמנם, מדובר בחוזה פסול ולדבר משמעויות משפטיות עליהן נעמוד להלן. מכל מקום, החוזה בין נערת ליווי שעוסקת בזנות מרצון לבין הסרסור, הוא חוזה בעל מאפיינים רבים של חוזה עבודה. לאמור: נערת הליווי מבצעת עבודה עבור הסרסור; הסרסור "מפעיל" אותה ו"מוכר" את שירותיה לאחרים; הסרסור מציע את תנאי העבודה ונערת הליווי מקבלת אותם על פי רצונה.
שונים פני הדברים במקרה ממין זה שלפנינו. עניינה של קורבן הסחר מתאפיין ביסוד הכפייה הגלום בביצוע עבודתה. כפי שעמדנו על כך בהרחבה, הסחר בנשים מתאפיין בשליטה מוחלטת של הסוחר בחיי קורבנותיו, באמצעות אלימות או אמצעי לחץ אחרים; ישנן קורבנות סחר הכלואות משך חודשים ארוכים בדירות מסתור ואינן מורשות לצאת מהן ללא ליווי; דרכוניהן מעוכבים; במקרים רבים קורבנות הסחר נאנסות על ידי הסוחרים, קרוביהם ומכריהם; קורבן הסחר עובדת, על פי רוב, במשך 7 ימים בשבוע ושעות עבודתה נעות בין 14 ל - 18 שעות ביממה; במהלך שעות "העבודה" נדרשת קורבן הסחר לקבל מספר רב של לקוחות ואין בידה להתנגד למספרם או לזהותם; למרבית קורבנות הסחר לא ניתנים ימי חופשה; התמורה המועברת לקורבנות הסחר, אם בכלל,
הינה זעומה ביחס לאתנן שמקבלים הסרסורים בעד עבודתן.
19.
אלמנט הכפייה מעורר את השאלה, האם ניתן להגדיר את היחסים בין קורבן הסחר לבין סוחריה כיחסים חוזיים? שהרי, עבריין הסחר אינו "מציע" עבודה ותנאי עבודה לקורבנו אלא כופה אותם עליה, וקורבן הסחר אינה אוטונומית לסרב לתנאי העסקתה ולעיתים אף לעצם העסקתה בזנות.
דומה, שניתן למצוא מענה לעניין זה במסגרת הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים).
סעיף 17(א) לחוק החוזים עוסק בחוזה שנכרת עקב כפייה, וזה לשונו:
כפיה
17.
(א)
מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
המלומדת גבריאלה שלו כותבת בספרה דיני חוזים – החלק הכללי, כך:
"על פי גישת המחוקק הישראלי, המשתקפת בסעיף 17, אין הכפיה שוללת את קיומו של רצון ההתקשרות, אם כי היא פוגמת ברצון זה. על כן, חוזה שנכרת בכפיה אינו בטל מעיקרו אלא ניתן לביטול על פי בחירתו של מי שהתקשר בכפיה"
[1]
.
בדומה, קובע סעיף 18 לחוק החוזים, כי מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול מצוקתו או חולשתו על ידי אחר רשאי לבטל את החוזה. וזה לשון הסעיף:
עושק
עושק
18.
מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה.
גם כאן יצא המחוקק מנקודת ההנחה שההתקשרות החוזית שרירה וקיימת הגם שנעשתה עקב עושק. עם זאת ונוכח הפגם שנפל בהתקשרות, נתן המחוקק בידיו של המתקשר עקב עושק זכות לבטל את החוזה באופן חד צדדי.
מסקנת הדברים היא איפוא, כי יסודות הכפייה הגלומים בביצוע עבודתה של קורבן הסחר אינם גוררים בטלות מעיקרא של החוזה בינה לבין סוחריה, וניתן לראות ביחסים ביניהם יחסים חוזיים.
20.
חוזה פסול
סעיף 30 לחוק החוזים שעניינו בחוזה פסול, קובע כך:
"חוזה פסול – חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל".
חוזה בין סרסור לבין נערת ליווי לשם העסקתה בזנות הוא חוזה פסול העומד בניגוד להוראות החוק הפלילי בעניין סרסרות. העסקתה של קורבן הסחר עומד אף בניגוד לשורת ההוראות בחוק העונשין שעניינן איסור הסחר בבני אדם.
עיסוק בלתי מוסרי – העיסוק בזנות הוא בלתי מוסרי ונוגד את תקנת הציבור. מכירת הגוף תמורת בצע כסף יש בה משום השפלת כבודו של אדם וביזויו והיא עומדת בניגוד לרוח המסורת היהודית, כמאמר הפסוק: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א, כ"ז). מדובר בעיסוק שעומד בסתירה אף
לאחד מעקרונות היסוד
של
משפט העבודה לפיו "העבודה איננה מצרך"
-
(ilo – “work is not a commodity”,
clayton act -
“
the labor of a human being is not a commodity or article of commerce
”
)
[1]
.
מגמת הצדק בסוגיית החוזה הפסול, מיועדת לאיזון האינטרסים בין הצדדים לחוזה. וכך כותבת פרופ' שלו:
"מגמת הצדק היא חדשה בסוגיית החוזה הפסול. היא משקפת את הרעיון שאין חוטא נשכר, ושוללת את הפתרון שלפיו צד לחוזה פסול ייבנה, נוסף על מעשה עבריינותו, גם מאי קיום הנפקויות האזרחיות הנובעות מהחוזה
[1]
באותה פרשה, נקשר חוזה פסול
בין עובד לבין גוף ציבורי אשר העניק לו זכויות העומדות בניגוד להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985 (להלן: סעיף 29 לחוק יסודות התקציב). בית המשפט העליון חייב את הגוף הציבורי לבצע את חיוביו על פי החוזה על פי שיקול הדעת המוקנה לו בסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי). יפים לעניינו דבריו של הנשיא (בדימוס) אהרון ברק בפרשת זגורי לעניין אכיפה חלקית של הוראות החוזה הפסול:
"נקודת המוצא העקרונית הינה כי כל חוזה "פסול" – כלומר חוזה אשר תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – נשלט על-ידי הוראת הסעיפים
30
ו-
31
לחוק החוזים (חלק כללי). אי החוקיות – אם נתמקד בסוג זה של החוזה הפסול – מוסקת מהוראות חקוקות שונות. הוראות אלה קובעות היתרים ואיסורים הקשורים בהסכמים. פרשנותן של הוראות אלה, על רקע תכליתן, מאפשרת נקיטת עמדה בשאלה, אם חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו נוגד אותם חוקים הוא חוזה "בלתי חוקי", כמשמעות הדיבור "בלתי חוקי" בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי)
. ודוק: לא כל איסור שבחוק הופך את החוזה ל"בלתי חוקי", ובכך מכניס את החוזה המפר את הוראות החוק לגדר של סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי)
. לעתים לא נועד האיסור אלא להטיל סנקציה אישית על המתקשרים, בלי לפגוע בתוקף ההסכם. האיסור על כריתת החוזה עשוי להתפרש כאיסור הגורר אחריו תוצאה "אישית" לבר-חוזית (מעין תוצאה "
in personam
") ולא תוצאה חפצית (מעין תוצאה "
in rem
") הפוגעת בחוזה עצמו. בצדק ציין פרופ' טדסקי כי: הצורך לעשות צדק בין הצדדים נזכר בהצעת חוק החוזים (חלק כללי), תש"ל-
1970
, בעמ'
136
:
... סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי)
אינו קובע אמות מידה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי. נקבע אמנם בהוראה כי "בית המשפט רשאי לפעול אם ראה שמן הצדק לעשות כן", אך הנחיה זו היא מטבעה כללית ועמומה. היא מצטרפת לרשימה ארוכה של הוראות "שסתום" אשר הקודיפיקציה האזרחית שלנו מבורכת בהן (כגון, "תום-לב", "מוסר
", "
צדק", "סביר" ועוד). ההפניה לשיקולים של צדק אינה מצמצמת את שיקול הדעת השיפוטי אך לצדק שבין הצדדים. אין זה השיקול היחיד שיש לקחתו בחשבון. ביציקת תוכן לאמת מידה זו, על בית המשפט להגשים את תכלית החוק. תכלית זו אינה אחידה
.
כפי שראינו, היא מבוססת בעיקר על שתי תכליות משנה: התכלית האחת היא האינטרס הציבורי במניעת תוצאות אזרחיות של חוזה הנוגד את המדיניות החברתית הראויה. מדיניות זו, ברמתה הקונקרטית, היא בהגשמת האינטרסים הספציפיים שהחוק הספציפי נועד להגשים; מדיניות זו, ברמתה הכללית, היא הגשמת ערכי היסוד של שיטת המשפט הישראלית (ראה: בג"צ 953/87,
1/88
פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו ואח'; סיעת העבודה בעירית תל-אביב-יפו ואח' נ' מועצת עירית תל-אביב-יפו ואח
'
[
27
]
;
בג"צ
693/91
אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים ואח' [
28
]
.
התכלית השנייה היא האינטרס של הצדדים לחוזה – ואף של צדדים שלישיים (כגון קונה מאחד הצדדים) – להסדר אזרחי צודק אשר יאזן בין האינטרסים החוזיים הראויים להגנה. שתי תכליות אלה עשויות לנגוד זו לזו. במצב דברים זה מתבקש איזון ראוי בין התכליות הנוגדות. כל אלה מחייבים לעתים הפעלתו של שיקול-דעת שיפוטי. זאת ועוד: שיקול הדעת השיפוטי עשוי להוביל בכיוון אחד לעניין השאלה אם יש מקום לפטור צד מחובת ההשבה, כולה או מקצתה, ולכיוון אחר לעניין השאלה אם יש מקום לחייב קיום חיוב שבחוזה פסול. שתי שאלות אלה הן נפרדות. מיגוון השיקולים בכל אחד מהם שונה הוא, וממילא גם האיזון בין השיקולים הנוגדים עשוי להיות שונה. עם זאת, ההחלטה השיפוטית לעניין האחד (השבה) משפיעה על ההחלטה השיפוטית לעניין השני (קיום).
כך, אין להעניק, בדרך כלל, שכר כלשהו עבור מעשה בלתי חוקי כשלעצמו או עבור היסוד הבלתי חוקי שבמעשה...
עם זאת, ייתכנו נסיבות ספציפיות שימנעו תוצאה זו, כגון חרטה כנה של המשחד לפני שעובד הציבור החל לבצע את חלקו בהסכם הפסול, שיתוף פעולה עם רשויות השלטון, וכיוצא בהם שיקולים של מדיניות משפטית ראויה.
לעניין הקיום, נקודת המוצא הינה כי החיובים הנובעים מהחוזה הפסול הם
בטלים. אין אפוא חובה לקיימם. זהו הכלל, ואילו צו לקיום החיוב הוא החריג. במסגרת החריג יתחשב בית המשפט – כמו בעניין ההשבה -בדרגת החומרה של אי החוקיות, במידת האשמה של הצדדים, במידת הביצוע של החוזה הפסול, ובאינטרסים של צדדים שלישיים הקשורים בקיום החיוב. אם נחזור לדוגמה של השוחד, בית המשפט בוודאי לא יורה למבטיח השוחד לשלמו לעובד הציבור. לעומת זאת, ניתן צו למוכר קרקע להעביר הקרקע חרף אי החוקיות של החוזה בשל אי-קיום דרישות באשר להיתר לעיסקה במטבע חוץ. נפסק כי בכך ייעשה צדק בין הצדדים, ותימנע האפשרות של המוכרים להתחמק – מטעמים שאינם קשורים באי החוקיות – מהתחייבות שנטלו על עצמם. עוד נפסק כי לא תהא בכך פגיעה באינטרס הציבור, שכן "...אין מדובר בענייננו באי-חוקיות היורדת לשורשו של ההסכם אלא היא טפלה לו". וכן נפסק כי "...הכוונה הבלתי חוקית טרם יצאה אל הפועל, יהיה ניתן לקיים את החיובים הקבועים בהסכם באופן חוקי" (ע"א 701/87
[6] הנ"ל, בעמ'
17
). [ההדגשה הוספה – ס.א.].
בפסק דינו, הביא הנשיא ברק מדברי פרופ' גבריאלה שלו, כדלקמן:
"
השאלה שיש להציג כדי לפתור את בעיית סיווג החוזה היא, לדעתי, השאלה הבאה: האם התכוון המחוקק, באמצעות האיסור הסטטוטורי, לפסול את החוזה המנוגד לחוק, או שמא מספיקה הסנקציה שבה מצויד האיסור לשם הגשמת
מטרת החוק. בפתרון שאלה זו יציב בית-המשפט את החוזה הקונקרטי אל מול החוק הנדון וישאל את עצמו אם נוגד החוזה את היעדים שהחוק נועד להגשימם, עד כדי כך שיש לפסול אותו" (שלו, בספרה הנ"ל, בעמ'
360
)
.
"
וכן הובאו דברי השופט מצא:
"
השאלה, אם ראוי לבית המשפט לעשות שימוש בשיקול הדעת הנתון לו לפי סעיף
31
סיפא 'לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו', מוכרעת כרגיל על יסוד בחינתם של שני שיקולים מצטברים: הצורך למנוע כריתת חוזים פסלים ולהרתיע את הציבור מפני כריתתם, מחד; והצורך לעשות צדק בין הצדדים המתדיינים, מאידך" (ע"א 395/87
[
24
] הנ"ל, בעמ'
539
)
.
המסקנות הנגזרות מהלכת זגורי לענייננו
22.
ככלל, האינטרס הציבורי הוא שלא לאכוף חוזה פסול, חוזה בלתי חוקי או חוזה המנוגד לתקנת הציבור, ועל ידי כך להרתיע את הציבור מפני כריתת חוזים פסולים. כפי שנאמר ב
פסק דין
זגורי, נקודת המוצא היא שהחיובים הנובעים מהחוזה הפסול הם בטלים, וצו לקיום החוזה הפסול הוא בבחינת החריג. עם זאת, המחוקק העניק לבית המשפט במקרים המתאימים שיקול דעת להורות לצדדים לחוזה או לאחד מהם לקיים את הוראות חוזה פסול או חלקן. בין היתר צויינו ב
פסק דין
זגורי שיקולים של "...מידת האשמה של הצדדים..." ו"מידת הביצוע של החוזה" - והם המכריעים בענייננו. סבורני, כי לפנינו אחד מאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם יש מקום לכוף את אחד מצדדי החוזה לקיימו. אבאר.
המערערים כפו על המשיבה את העיסוק בזנות במכוני ליווי שונים המצויים בבעלותם והיא "נמכרה" כחפץ מיד ליד. המשיבה לא בחרה את העיסוק בזנות ועבודתה בוצעה לעיתים כשהיא כלואה בדירתה. המשיבה ביצעה עבודה בפועל עבור המערערים, גם אם בלית ברירה, ולמעשה קיימה באופן מלא את חלקה בחוזה. במצב דברים זה לא ניתן להורות על ביטול החוזה ולחייב את הצדדים בהשבה הדדית. מן העבר האחר, המערערים ביצעו עבירות ועוולות חמורות כלפי המשיבה, תוך ביזויה ורמיסת כבודה, ואין להשלים עם כך שיצאו נשכרים מעיסוקה. מדובר אם כן במקרה בו צד אחד - שאינו נושא באשמת כריתת החוזה הפסול - ביצע את חיוביו על פי החוזה, בעוד הצד האחר – שמידת אשמתו בכריתת החוזה הפסול וביצועו מהווה אשמה פלילית חמורה ביותר, יוצא נשכר. סבורני, כי יש בנסיבות אלה די כדי להצדיק שימוש בשיקול הדעת שהעניק המחוקק לבית המשפט בסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי),
שלא להורות על ביטול החוזה ולחייב את סוחריה של המשיבה לקיים את חלקם בחוזה. בדרך זו, יש לקוות, יצומצמו מימדי ניצולן של קורבנות הסחר והעבריינים לא יוכלו להפיק ריווח מפעילות בלתי חוקית ובלתי מוסרית.
מצאתי להשאיר בצריך עיון את השאלה, האם יש לאכוף חוזה פסול בין נערת ליווי לסרסור, במקרה של נערת ליווי העוסקת בזנות מרצונה. במקרה מעין זה, פוחת משקלו של הפער ב"מידת האשמה" בין הצדדים הקיים באופן ברור בעניינו. לפיכך ובבוא העת, יהא עלינו לשקול האם בנסיבות אלה יש ליתן את הבכורה לאינטרס הציבורי שעניינו באי מתן תוקף לחוזים פסולים שנכרתו למטרות בלתי מוסריות או כאלה הנוגדות את תקנת הציבור.
ניתן לערוך היקש לענייננו מהעסקת נער בניגוד לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953. גם במקרה של העסקה בניגוד לחוק עבודת נוער, מדובר בחוזה בלתי חוקי בין המעסיק לבין הנער. עם זאת, אין ספק, כי במקרה של העסקת נוער שלא כדין לא תעמוד למעסיק הגנה בטענה כי החוזה פסול והוא לא חייב לשלם לנער את שכרו. על פני הדברים נראה, כי בית הדין יורה למעסיק לשלם את שכרו של הנער באמצעות אכיפה חלקית של הוראות החוזה הפסול בין הצדדים.
נפנה מכאן לבחינת זכויותיה של המשיבה על פי תורת הפרשנות התכליתית.
הרחבת מסגרת תחולת משפט העבודה המגן - תורת הפרשנות התכליתית
23.
סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 מעניק לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתובענות "בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד". חרף מסקנתי כי בין המערערים למשיבה לא נקשרו יחסי עבודה לכל דבר ועניין, סבורני כי המשיבה זכאית לזכויות מסויימות מחקיקת המגן מכח תורת הפרשנות התכליתית.
דוקטרינת הפרשנות התכליתית במשפט העבודה
24.
בהתאם לדוקטרינת הפרשנות התכליתית, בוחן בית הדין את תכלית ההוראה החוקית העומדת לדיון והאם היא נועדה לחול על היחסים שבין מבצע עבודה ומקבל העבודה המסויימים. בדנג"צ סרוסי
[1]
וסרוסי
של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ו
פסק דין
צדקא
[1]
התמורות בשוק העבודה, ההעסקה ההולכת ומתרחבת בתבניות בלתי שגרתיות ויצירת מודלים חדשים של עבודה, הגדילו את מעגל מבצעי העבודה ונותני שירותים שאינם עונים על "המבחן המעורב" לקביעת קיומם של יחסי עובד-מעסיק. מציאות זו חייבה את התאמת המושגים המקובלים במשפט העבודה לשוק העבודה המודרני, התאמה שנעשתה בדרך של "פריצת" האוניברסליות של המושג "עובד" ופנייה לדרך הפרשנות התכליתית.
[1]
עוד באמצעות תורת הפרשנות התכליתית חוייב המוסד לביטוח לאומי בדנג"צ סרוסי לשלם לנבחר ציבור, שאינו "עובד", ובינו לבין הגוף הציבורי בו הוא מועסק אין חוזה עבודה, זכויות בענף הביטוח מפני אבטלה שנקבעו בחוק הביטוח הלאומי.
בעניין יעקב רסמי
[1]
ב
פסק דין
בורובסקי,
[1]
שעסק במעמדו של חייל המשרת בשירות קבע, סברתי, בין היתר, כך:
"בהתחשב במאפיינים של החוזה בין הצבא לבין חייל קבע ובדמיון בין יחסיהם לבין יחסי עובד-מעסיק, ייתכנו מקרים בהם מכוח מבחן התכלית יבוא חייל קבע בגדר "עובד" לצורך הוראה מסוימת בחוק מגן"
אמנם באותו עניין הוחלט שלא ליישם את מבחן התכלית לגבי מנגנון הפסקת שירותו של חייל קבע. עם זאת נקבע, כי יתכנו מקרים בהם יהא מקום ליישם את מבחן התכלית גם בעניינו של חייל בשירות קבע.
בפרשת שדות
[1]
על הקווים המנחים ליישומה של דוקטרינת הפרשנות התכליתית של חוקי המגן, בזו הלשון:
"כלל נקוט הוא בפסיקתנו כי לצורך הוראות מסויימות בחוקי עבודה מסויימים ניתן להגדיר כ"עובד" גם מי שעל פי מעמדו אינו "עובד" (חוות דעת הנשיא אדלר בעניין צדקא). וכפי שציינתי בעניין אניל גדרה
[1]
בהקשר זה צויין, כי "ההגנה על הכנסתו של מבצע העבודה הינה אבן היסוד של חקיקת המגן".
[1]
נאמר, כי הסנקציה ה"דרקונית" של פיצויי הלנה נקבעה על ידי המחוקק, נוכח מוסר התשלומים הירוד במגזר העסקי ובמגזר הציבורי ומאחר שמעסיקים רבים ניצלו את כוחם בדרך של הלנת שכר עבודה.
ולמקרה שלפנינו. ביחסים שבין המשיבה למערערים גלומים היבטים של יחסי עובד-מעביד. הלכה למעשה, המשיבה ביצעה עבודה עבור המערערים במשך שעות ארוכות ובמהלך כל השבוע תוך שהיא נתונה לפיקוחם הצמוד של המערערים אשר הפיקו ריווח מעבודתה. החלת הוראות חוק הגנת השכר על עבודתה, תבטיח כי המשיבה תקבל את תמורת עבודתה ותקבלה במועד. שימוש בסנקציה ההרתעתית של פיצויי הלנה הקבועה בחוק הגנת השכר ככלי להרתעת המעסיק מהלנת שכר עובדיו, תמנע ביצוע עבודה ללא תמורה ותביא לצמצום מימדי ניצולן של קורבנות סחר.
חברי, השופט רבינוביץ עמד על כך ש"תיקון עולם אינו יכול לעודד ולו בעקיפין עבודה ללא תמורה. פִּרצה בעניין זה במקרה פלוני, אפשר שתורחב למקרה אלמוני, ונמצאנו עלולים לפגוע בנורמה הבסיסית, לפיה אין עבודה ללא תמורה".
[1]
"תיקון עולם אינו יכול לעודד ולו בעקיפין עבודה ללא תמורה. פִּרצה בעניין זה במקרה פלוני, אפשר שתורחב למקרה אלמוני, ונמצאנו עלולים לפגוע בנורמה הבסיסית, לפיה אין עבודה ללא תמורה". במטרה לקבוע עיקרים אלה כאבני יסוד בשיטתנו המשפטית וכדי שלא יוותרו בבחינת אות מתה וכמס שפתיים, הועמד בשער חוק הגנת השכר, אשר כשמו כן הוא, נועד להבטיח תשלום שכר העובד במועדו ובמלואו.
[1]
"
בענייננו, בית הדין האזורי קבע כי המשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה לעניין גובה השכר הנתבע על ידה ואף לא הוכיחה תנאי שכר מוסכמים בינה לבין המערערים. לפיכך, גובה השכר הראוי לו זכאית המשיבה נקבע על ידי בית הדין האזורי במסגרת פסק דינו. במצב דברים זה, אין בידי בית הדין לחייב את המערערים בתשלום פיצויי הלנה על שכר הגבוה משכר מינימום, זולת לעשות שימוש בסמכותו שבסעיף 8 לחוק שכר מינימום ולפסוק למשיבה פיצויים מוגדלים על שכר המינימום
[1]
דן בהסכמי עבודה שנעשו בניגוד לדין ובהסכמים הנגועים באי חוקיות של אחד מצדדי החוזה. כדוגמה להסכם כזה מובאת ההלכה של "אתנן זונה". סקירת המקורות, התנאים והתלמודיים מביאה לדעת ד"ר ורהפטיג למסקנה כי "אף שהפעולה, שהיא נשוא השכירות, אסורה מן התורה, היא בכל זאת בת תוקף, ואם נעשתה זכאי הפועל לתבוע שכרו מן הדין" [ההדגשה הוספה – ס.א.].
מסקנה זו נסמכת בין היתר על פסיקתו של הרשב"א
[1]
30.
תמיכה לזכאותה של קורבן סחר לתשלום שכר בעד עבודתה ניתן למצוא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין אלמונית נ' ז'ק איגור.
[1]
דן בעניינו של מתמחה במשרד של יועצי מס, שלא שולם לו שכר בעד תקופת התמחותו. באותו עניין, עמדתי על תכלית חוק שכר מינימום כדלקמן:
"חוק שכר מינימום תכליתו להבטיח רמת חיים יחסית מינימלית לכל עובד וכן לצמצם את ממדי העוני בישראל. קביעת שכר מינימום מהווה אחד היסודות של הספקת צורכיהם של העובד ומשפחתו...הסדרים וחוקים לגבי שכר מינימום נוהגים במרבית המדינות המפותחות. בהיעדר אכיפת חוק שכר מינימום ייקבע לחלק מהמועסקים בישראל שכר הנתפס בחברה כנמוך מזה המספק רמת חיים יחסית מינימלית...".
בכל הנוגע לקוגנטיות של חוק שכר מינימום, נאמרו ב
פסק דין
טוילי דברים אלה, אשר דומה כי יותר מכל הולמים נסיבות ממין אלה הנדונות בעניננו:
"איסור הוויתור על שכר מינימום תכליתו להגן על העובדת או העובד מפני עצמה/ו. ישנם מקרים בהם העובדת כה זקוקה לעבודה או מצבה כה ירוד, שתסכים לקבל עבודה בפחות משכר המינימום".
השופטת ארבל עמדה בבג"ץ שזיפי, על תכלית חוק שכר מינימום, כדלקמן:
..."שמו של החוק מלמד על תכליתו להבטיח תשלום חודשי לעובד שיענה על צרכיו הבסיסיים. המטרות העיקריות העומדות ביסוד החוק הינן מטרות חברתיות של הבטחת רמת שכר מינימלית לעובד על-מנת להביא לצמצום מעגל העוני והפערים החברתיים, לעודד העבודה ולקדם את השוויון בחברה. תכלית החוק היא להבטיח את זכותו של העובד להתפרנס מעבודתו בכבוד. מטרות אלה מבקש החוק להשיג על-ידי קביעת קריטריון לסף הכנסה מינימלי שיש להבטיחו לעובדים במשק... החוק מבטיח אפוא הגנה סוציאלית מינימלית לעובד על-ידי הבטחת רמת מינימום של שכר הנקבעת בהתחשב במאפייניו של שוק העבודה על-פי תנאי הזמן והמקום, בהתחשב ביוקר המחיה ובמשתנים נוספים. החוק הוא חוק קוגנטי, אשר בדומה לחוקי המגן האחרים מניח כי על-פי רוב נמצא העובד בעמדת חולשה כלפי מעסיקו, ועל-כן הוא זקוק להגנת החוק כדי לקבל מן המעביד שכר הוגן. החוק מתערב ביחסי העבודה על-מנת למנוע ניצולו של העובד על-ידי המעביד וכן על-מנת להגן על העובד מפני עצמו על-ידי שייתן הסכמתו לשכר שאינו הוגן ולתנאי עבודה בלתי ראויים (ראו גם בג"ץ 1163/98 שדות נ' שירות בתי הסוהר).
תכליות החוק עולות בקנה אחד עם הוראת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הבא להבטיח קיום אנושי בסיסי לכל אחד מהפרטים בחברה (ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ – סנדוקה). חוק היסוד כולל את הזכות לכבוד, וזו כוללת את הזכות לקיום אנושי בסיסי, שלא יהיה העובד נתמך סעד. שלילה מאדם אמצעי קיום מינימליים, והכנסה מינימלית בכלל זאת, מחללת את כבודו, כדברי הנביא ישעיה: "
הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי
-
תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם
" (ישעיה, נח, ז [א]).
ולענייננו. המשיבה - ככל בן אנוש, זכאית לתמורה מינימאלית בעד עבודתה
שלא תפחת משיעורו של שכר המינימום. במקרים בהם לא ניתן לקבוע מהו השכר שהוסכם בין הצדדים או מהו השכר הראוי בעד ביצוע העבודה, נדרש בית הדין לפסוק לכל הפחות שכר בגובה שכר המינימום, כפי שעשה בית הדין האזורי במקרה שלפנינו.
זאת ועוד, במקרים בהם אין אפשרות לחייב בתשלום פיצויי הלנת שכר בשל כך שלא ניתן לקבוע את גובה התמורה שהיה על המעסיק לשלם לעובדו או למבצע העבודה, מוסמך בית הדין להטיל פיצוי הלנה על שכר המינימום, מכח סעיף 8 לחוק שכר מינימום שעניינו "פיצויים מוגדלים", וזה לשונו:
"בית הדין לעבודה רשאי לחייב מעביד שהלין שכר מינימום, לשלם לעובד פיצויי הלנת שכר מוגדלים, ככל שיראה לו צודק בנסיבות העניין".
במקרה דנן, בית הדין האזורי קבע כי המשיבה לא הוכיחה תנאי שכר מוסכמים בינה לבין המערערים ואיננו מוצאים לשנות מקביעתו בעניין זה. במצב דברים זה, היה מקום לחייב את הסוחרים, לכל הפחות, בתשלום שכר מינימום בצירוף פיצויי הלנה מוגדלים לפי סעיף 8 לחוק שכר מינימום.
אולם, משהמשיבה לא ערערה על פסיקתו של בית הדין האזורי לא יידרש
בית דין שלערעור לפסוק לה פיצוי מעבר לנתבע.
נפנה מכאן לבחון את זכאותה של המשיבה לסעדים על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט.
עשיית עושר ולא במשפט
32.
לצד זכאותה של המשיבה לזכויות מתחום משפט העבודה באמצעות תורת הפרשנות התכליתית, קמה למשיבה עילת תביעה גם על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט.
סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 קובע, כדלקמן:
"(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".
המערערים קיבלו מהמשיבה "שירות או טובת הנאה", "שלא על פי זכות שבדין...", ועליהם להשיב לה את שקבלו. יסודם של דיני עשיית עושר הוא ברעיון השולל התעשרות שלא כדין של אדם אחד על חשבון חברו. במקרה דנן המערערים התעשרו שלא כדין על חשבון המשיבה שהועסקה אצלם בכפייה במסגרת בלתי חוקית. הסעד הטיפוסי המוענק במסגרת דיני עשיית עושר הוא השבת הריווח שהפיק הנתבע שלא כדין על חשבון התובע. רוצה לומר: ניתן בענייננו לחייב את המערערים להשיב למשיבה את מלוא הסכומים שהתקבלו מהלקוחות בעד שירותיה.
כפי הנראה, הפסיקה הישראלית לא עשתה עד כה שימוש בדיני עשיית עושר לצורך הענקת סעד של השבת הרווחים לקורבן סחר בנשים. לדידי, במקרים מסוג זה העומד לדיון לפנינו, ראוי לשקול לעשות שימוש בדיני עשיית עושר לשם השבת מלוא רווחיה של קורבן הסחר, שהופקו שלא כדין.
ודוק. הענקת סעד לקורבן הסחר בבתי הדין לעבודה על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט לא חוסמת את דרכה של קורבן הסחר מהגשת תביעה נזיקית. בספרו "דיני עשיית עושר ולא במשפט", כתב פרופ' דניאל פרידמן, כי קיומה של עילת תביעה אפשרית בענף משפטי אחר, אין בה כדי לשלול תביעה בעילה של עשיית עושר.
[1]
לאמור, תובע יכול לתבוע סעדים בשתי העילות, זו הנזיקית וזו של עשיית עושר, ויזכה בסכום הגבוה מבין השתיים. אכן, בדין האנגלו אמריקאי התפתחה קטגוריה של תביעות השבה במסגרת "מחילה על עוולה" (
waiver of tort
), באופן בו במקרים מסוימים הותר לנפגע ממעשה נזיקין "למחול" על תביעתו לדמי נזק ולתבוע במקום זאת את הרווח שהפיק המזיק. עם זאת, בפסק הדין אביעם נ' מדינת ישראל הבהיר השופט י' כהן כי "אם עדיין נותר שריד בדיני אנגליה לעניין זה של מחילה על עוולה נראה לי שאין לה כל חשיבות אצלנו ושיש לראות בה הלכה שאבד עליה הכלח"
[1]
שפרסם ארגון העבודה הבינלאומי בשנת 2005.
מההנחיות עולה עמדת ארגון העבודה הבינלאומי, לפיה משפט העבודה הוא מגרש מתאים לטיפול בתופעת הסחר בבני אדם לצד הליכים אזרחיים ופליליים. עוד עולה מההנחיות, כי קורבנות סחר וכפייה מעדיפים פנייה לערכאות של דיני עבודה בתביעות לתשלום שכר עבודה ואלמנטים נוספים הכרוכים בסחר ועבודות כפייה. וכך נאמר, בין היתר, בהנחיות ארגון העבודה הבינלאומי:
“in many cases, for the person who was wronged, the most satisfactory remedy will be one in civil, labour and administrative law rather than criminal law.
… civil proceedings, on the other hand, have as their objective compensation for wrongs done to the aggrieved party. civil remedies are based on both contractual and non
-
contractual rights, and the civil courts are thus empowered to provide compensation for breaches of either contract or statutory requirements. for the victims, redress through the civil courts is often more satisfactory than criminal prosecution as they receive compensation for the wrongs suffered. … labour law provides yet another mechanism and another set of sanctions that go beyond criminal and civil law. statutes can provide for a variety of outcomes, including compensation for victims as well as reinstatement of their rights…. administrative orders under labour law can also provide an entry point to tackle forced labour issues… labour courts deal with the right of workers and employers as regards employment. in most jurisdictions, labour codes set standards of employment, which override the principles of free contract. many victims will therefore opt for separate civil claims before industrial tribunals or labour courts concerning the non-payment of wages or other elements of forced labour
.”
[ההדגשות הוספו – ס.א]
על האמור נוסיף, כי השתת עול כלכלי משמעותי על הסוחר באמצעות חיובו לשלם לקורבנו את זכויותיה על פי חקיקת המגן, תצמצם את הכדאיות הכלכלית שב"עיסקו" ותסייע במיגור התופעה הבזויה של סחר בבני אדם. על כך נאמר בדברי ההסבר להצעת חוק איסור סחר בבני אדם:
"תופעת הסחר בבני אדם משגשגת בעיקר בשל רווחיותה. מדובר ב"עסק" עם השקעות קטנות יחסית שבצדן רווחים עצומים. לפיכך, כדי למגר את התופעה, יש לנקוט אמצעים הפוגעים בכיסם של הסוחרים".
ארגונים חברתיים שחקרו את התופעה סברו באופן דומה, כי:
"בסחר בנשים גלומים יתרונות רבים עבור הסוחרים: הוא מהווה מקור לכסף מזומן, הריווח שאפשר להפיק ממנו מתמשך ולא חד פעמי, תקופת ההחזר על ההשקעה קצרה...התשלום לנשים נמוך ולעיתים קרובות אין משלמים להן כלל. קשה למצוא פעילות עבריינית שבה היחס בין העלות לרווח כה גבוה."
[1]
עם זאת, במקרים המתאימים פסק בית דין זה פיצויים על כאב וסבל ועוגמת נפש. דובר, בין היתר, במקרים של פיטורים שלא כדין בנסיבות חריגות, במקרים של העברה מתפקיד שלא כדין, במקרים של פיטורי עובדת בהריון בניגוד לחוק עבודת נשים, וכל כיוצא באלה. בעניין מצגר
[1]
נפסקו פיצויים לא ממוניים על עוגמת נפש, כאב וסבל בגין העברה של כדין של מנהל מינהל סחר פנים במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה מתפקידו. לאחרונה, בפרשת אוניברסיטת תל-אביב
[1]
שדן בעניינו של עובד שפוטר על רקע חשיפת אי סדרים במקום העבודה בניגוד לחוק ההגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997,
אושרה קביעתו של בית הדין האזורי שחייב את המעסיקה לשלם למר גרטי פיצויים בסך 30,000 ₪ על עוגמת הנפש שגרמו לו פיטוריו. במקרים נוספים של פיטורים שלא כדין, נפסקו או אושרו פסיקותיהם של בתי הדין האזוריים שחייבו את המעסיק בפיצויים על כאב וסבל ועוגמת נפש.
[1]
פיצויים, בין היתר, על עוגמת הנפש שנגרמה לעובדת שפוטרה בהריון בניגוד לסעיף 9 לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954. ב
פסק דין
יחיא זוהיר, נפסקו פיצויים על עוגמת נפש בשל אי מינויו של המערער לתפקיד על פי המלצת ועדת הבחינה במכרז.
[1]
פסיקת פיצויים על כאב וסבל ועוגמת נפש בעניינה של המשיבה מוצדקת הן מן הפן החוזי והן בשל הפרת זכויותיה החוקתיות. אף אם
נאמר כי בענייננו לא היתה הפרת חוזה מצד המערערים, ניתן לפסוק פיצוי על נזק לא ממוני בהתאם להוראת סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 הקובע:
"
(ב) הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה".
40.
פיצוי ללא הוכחת נזק על הפרת זכויות חוקתיות - המערערים פגעו פגיעה חמורה בזכויות יסוד חוקתיות של המשיבה. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בשלילת חירותה, ברמיסת כבודה ובגזל קניינה. בספרו "פרשנות במשפט" – פרשנות חוקתית
[1]
השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 294/91
חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים"
נ' קסטנבאום
פ"ד מו(2) 464, 524.
[1]
מי שהיה אחד הנתבעים בבית הדין האזורי אולם התביעה כנגדו נמחקה לבקשת המשיבה
במהלך הדיון בתובענה.
פרוטוקול הדיון בפני
בית הדין האזורי מיום 16.5.2004.
[1]
עב 2596/01; מותב בראשות השופטת יהודית גלטנר-הופמן,
פסק דין
מיום 8.8.2002
[1]
ע"פ 3520/91 הלנה תורג'מן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 14.2.1993.
[1]
פח 902/01
[1]
בש"פ 7542/00 ארטור חנוכוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), אוזכר על ידי השופט
רובינשטיין בע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' פליקס אלדנקו ואח' (ניתן ביום
6.2.2006).
[1]
ראה: נעמי לבנקרון ויוסי דהאן, אשה עוברת לסוחר, סחר בנשים בישראל, 2003, דו"ח מטעם
מוקד הסיוע לעובדים זרים, אשה לאשה -מרכז פמיניסטי חיפה ומרכז אדווה. ניתן למצוא ב:
[1]
"
סחר בבני אדם
:
התופעה ומאבק המדינה בה
",
מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים
,
פברואר 2008.
http://www.knesset.gov.il/committees/heb/docs/sachar_final2005.htm
; דו"ח מכון תודעה לוועידת זכויות האדם ה-60 של האו"ם שנערכה באפריל 2004,
[1]
להערכת פרופ
'
מנחם עמיר בדוח מטעם שדולת הנשים
,
כאלף נשים מובאות לישראל בכל שנה
(מתוך יוסי דהאן, עמוד 19).
[1]
נעמי לבנקרון ויוסי דהאן, אשה עוברת לסוחר, סחר בנשים בישראל, 2003, דו"ח מטעם
מוקד הסיוע לעובדים זרים, אשה לאשה -מרכז פמיניסטי חיפה ומרכז אדווה.
[1]
human rights abuses affecting trafficked women in israel’s sex industry,
amnesty, mde, 18 may 2000.
[1]
ראה להלן בפרק "הדין בישראל".
[1]
סקירה של מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים
.
[1]
forced labour convention, 1930
[1]
סעיף
6
לאמנה הוא הרלוונטי וקובע
: states parties shall take all appropriate measures,
including legislation, to suppress all forms of traffic in women and exploitation of
prostitution of women
.
[1]
ilo declaration on fundamental principles and right at work
[1]
protocol to prevent, suppress and punish trafficking in persons, especially woman and children,
supplementing the united nation convention against transnational organized crime (2000)
[1]
תיקון מס' 56 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
[1]
הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 91)(איסור סחר בבני אדם), התשס"ו-2006, ה"ח 231, כ"ו טבת
התשס"ו, 26.1.2006.
[1]
דב"ע נו/180-3 אלי בן עמי
– רחל גליצנסקי, פד"ע לא 389.
[1]
professor rob guthrie, “compensation in the sex industry – future directions in western australia”, to be published.
[1]
ראו ספרה של ג' שלו בעמוד 330.
[1]
ראו ספרה של ג' שלו בעמוד 498.
[1]
בג"צ 6231/92,
בשג"צ 745/94 אלברט זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749.
[1]
בג"צ 5168/93 שמואל מור – גדעון אנגל, פ"ד נ(4) 628.
[1]
ראו: דנג"צ סרוסי, עמוד 832.
[1]
פסק דין
צדקא בעמוד 663.
[1]
בג"ץ 1898/06 מדינת ישראל נ' יעקב רסמי, ניתן ביום 24.3.2008.
[1]
עע 1247/01 ד"ר אניל גדרה – מדינת ישראל, צבא הגנה לישראל (טרם פורסם, ניתן ביום
16.1.2006)
[1]
עע(ארצי) 568/06 דוד שושן – קל שירותי נופש ותיירות בע"מ, טרם פורסם.
[1]
ראה גם פסיקת בתי הדין בעניין תשלום פיצויי הלנה לנבחרי ציבור עע 509/05 אורי בורובסקי
– מועצה מקומית ביר אלמכסור, ניתן ביום 20.8.2006; עע 1010/02 מדינת ישראל – רסמי
ואח' פד"ע מ 156. ראה גם החלת חוק הגנת השכר על חייל בצבא קבע,
פסק דין
אניל גדרה.
[1]
סטיב אדלר
, "פיצוי הלנה: חוק ופסיקה", שנתון משפט העבודה, כרך ו' (תשנ"ו), ע' 5, הוצאת האגודה למשפט העבודה ולבטחון סוציאלי.
[1]
ע"ע 300018/98 א.ו.ב.א. מהנדסים בע"מ נ' אלון נוי, לא פורסם, ניתן ביום 15.1.2002.
[1]
דברי הכנסת, ישיבה ת"ל, י"ט אדר תשי"ח (11 במרס 1958), בעמ' 1243.
[1]
ד"ר שילם ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי, כרך ראשון בעמודים 151-152.
[1]
דברי הראב"ד בשטמ"ק בבא מציעא, צא ע"א ד"ה וזה; רשב"א שם ד"ה אתנן; שו"ת מהר"ם,
שאלה קסה.
[1]
עע (ארצי) 1054/01 אשר טוילי – יצחק דהרי, פד"ע לז 746.
[1]
פרופ'
דניאל פרידמן, שם בעמוד 393.
[1]
human trafficking and forced labour exploitation: guidance for legislation and law
enforcement, international labour office, 2005
[1]
עע (ארצי) 635/06 רננה לוי – עיריית ירושלים, ניתן ביום 11.2.2007; עע 1403/01 סוהייר
סרוגי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 3.5.2004; עע 157/06 עיריית תל-אביב-יפו – עזבון
המנוחה גאולה בן מיכאל ז"ל , ניתן ביום 20.12.2006.
[1]
עע 360/99 אהרון כהן – מדינת ישראל, פד"ע לח(1) 1.
[1]
עע (ארצי) 502/05 אסף גרטי – מדינת ישראל, ניתן ביום 25.7.2006.
[1]
עע (ארצי) 606/06 אבטיטו איינעלם – חברת איי.אס.אס אשמורת בע"מ, ניתן ביום
31.12.2006
.
[1]
ע"א 140/53 אדמה חברה בינלאומית בישראל בע"מ נ' לוי, פ"ד ט 1666.
עע בית הדין הארצי לעבודה 611/05 אלי בן עמי , אלי אקרמן , ליאור בן שטרית , גריגורי דוידוב נ' פלונית (פורסם ב-ֽ 08/07/2008)