פסקי דין על מיה הראל (קטינה) | פסקי דין על סיוון הראל (קטינה) | פסקי דין על אברהם הראל

52/87 עא     12/10/1989




עא 52/87 מיה הראל (קטינה), סיוון הראל (קטינה) נ' אברהם הראל




(פד"י מג (4) 201)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים


ערעור אזרחי מס' 52/87
השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר
,
כבוד השופט ש' לוין
,
כבוד השופט א' גולדברג
המערערות: 1. מיה הראל (קטינה)

2. סיוון הראל (קטינה)

ע"י ב"כ עו"ד ז' קובלר
נגד

המשיב: אברהם הראל



ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ע' זמיר) מיום 10.12.86 בתמ"א 1200/86.

פסק-דין
הנשיא מ' שמגר
: 1. ערעור על שיעור המזונות שנפסק לשתי המערערות, שהן שתי בנותיו הקטינות של המשיב.

שתיים הן הטענות המרכזיות העולות בערעור זה:

(א) שאלה שבסדרי דין ועניינה בכך: מה הדין, כאשר נתבע בתביעת מזונות איננו מתייצב לחקירה על תצהירו;

(ב) שאלת גובה המזונות.

נדון בשתי השאלות לפי סידרן.

2. סדרי הדין בתביעת מזונות נקבעו בפרק כ"א (תקנות 259-266) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. פרק כ"א האמור מביא שורה של הוראות המיוחדות לעניין תביעת המזונות, ובכל עניין שאין בו הוראה מיוחדת חל האמור בתקנה 260(ב), לפיה -

"ההוראות האחרות שבתקנות אלה יחולו לתביעה למזונות במידה אינן סותרות הוראות פרק זה ובשינויים המחוייבים לפי הענין".

3. (א) מכאן, למשל, כי על כתב התביעה חלות ההוראות הכלליות, לדוגמה אלה שבתקנה 9 בכפיפות להוראות המיוחדות אשר בפרק כ"א האמור.

לפי תקנה 261(א) תצורף לכתב התביעה הרצאת פרטים לפי טופס 27 לתוספת הראשונה.

לפי תקנה 262 יש לצרף הרצאת פרטים גם לכתב ההגנה.

(ב) כתב-טענות - היינו כתב-תביעה או כתב-הגנה - יאומת לפי האמור בתקנה 263 בתצהיר של בעל הדין עצמו. התצהיר יצורף לכתב הטענות או יירשם בסופו. אין לחזור בתצהיר האימות על פירוט מחודש של כל העובדות, ואין להצהיר בתצהיר לפי תקנה 263(א) הנ"ל לפי מיטב האמונה, וזאת להבדיל מן ההצהרה בהרצאת הפרטים לגביה קובעת תקנה 264(ג), שפרטים שאינם בתחום ידיעתו האישית של בעל דין יצהיר עליהם שהם נכונים לפי מיטב אמונתו, בציון היסוד לאמונה, ואם אין בידו לעשות כן, יציין את הסיבה לכך. מסקנה דומה לזו העולה מתקנה 264(ג) נובעת גם מהערות השוליים לטופס 27 שבתופסת הראשונה.

תקנה 521 איננה חלה על הוראותיה של תקנה 263(א).

ראה בית המשפט שנבצר מבעל דין לתת תצהיר באופן אישי או להיחקר על תצהירו, רשאי הוא, מטעמים שיירשמו, להרשות לאדם אחר לתת תצהיר במקומו, ובלבד שאותו אדם יודע ידיעה אישית את הפרטים העיקריים הנוגעים לתביעה.

(ג) על בעל הדין להתייצב לחקירה על תצהירו. לעניין זה נובעת חובת ההתייצבות של בעל הדין -
(1) בישיבה הראשונה (כלשון התקנות - "שמיעה ראשונה"), מן האמור בתקנה 265 (1);
(2) בכל ישיבה אחרת - מן האמור בתקנה 266.

כפי שניתן ללמוד מנוסחן של התקנות, הרי אם מתייצב המצהיר, משמש התצהיר בגדר חקירה ראשית, והמצהיר נחקר עליו. חובתו להתייצב נובעת מעצם מתן התצהיר, ואין צורך בהזמנתו המיוחדת לפי תקנה 522. אם מצהיר איננו מתייצב לחקירה, תצהירו איננו משמש ראיה.

בעניין מעמדו הראייתי של התצהיר, אין נפקא מינה, אם המדובר בשמיעה ראשונה או בישיבה נדחית.

4. (א) אי-התייצבות בישיבה הראשונה כדין אי-התייצבות לפי תקנה 157; קרי: אם הנתבע איננו מתייצב, והתובע התייצב - רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר.

(ב) במקרה של אי-התייצבותו של המצהיר בישיבה רגילה (להבדיל מן הראשונה) שנועדה לחקירתו, גם אז לא ישמש התצהיר כראיה, אלא אם בעל הדין שכנגד ויתר על החקירה במפורש או במשתמע.

אך מובן, שבית המשפט מכריע במחלוקת שלפניו על-פי הראיות שהובאו כדין: באין חקירה אין התצהיר ראיה; באין ראיות אחרות מטעם בעל דין פלוני פרט לתצהיר כאמור לעיל, יכריע בית המשפט על יסוד המסקנה שלא הובאו ראיות מטעם בעל הדין האמור.

אין יסוד לסברה, כאילו יכול התצהיר להפוך לראיה, גם אם מי שמסרו לא התייצב לחקירה, אלא אם בעל הדין האחר ויתר על החקירה.

6. במקרה שלפנינו התייצב המשיב (הנתבע) בישיבה הראשונה בלבד - אך משום מה לא נחקר אז.

בישיבות הבאות לא הופיע עוד, ורק פרקליטתו התייצבה בהסבירה כי אין לה קשר עם המשיב.

מאחר שלא נחקר, היו טענותיו העובדתיות בלתי מוכחות ונותרו כך עד תום הדיון, ולפני בית ה משפט היו רק ראיותיהן של המערערות, שנחקרו על תצהירן.

7. אם נתבע איננו מתייצב, ייתכנו שני מצבים עיקריים:

(א) אם גם לא הוגש כתב-הגנה, חל האמור בתקנה 97: אם הנתבע לא הגיש כתב-הגנה תוך המועד שנקבע לכך, לא יוזמן הנתבע לדין, אלא אם כן בית המשפט הורה על כך מטעם מיוחד שיירשם, ובית המשפט ייתן פסק-דין שלא בפני
הנתבע על יסוד כתב התביעה בלבד. אולם על-פי תקנה 97(א) -

"...היתה התביעה שלא על סכום כסף קצוב, יהא בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו או מקצתה לפני שיינתן פסק הדין; היתה התביעה לפני הרשם והיה הרשם סבור כי אין ליתן

פסק דין
ללא שמיעת עדות - יעביר את התביעה לבית המשפט".

(ב) אם הוגש כתב-הגנה, אולם הנתבע לא התייצב למרות שנמסרה לו הודעה כדין על מועד הדיון, רשאי התובע להוכיח את תביעתו, והיא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר (תקנה 157(2) ותקנות 265 ו-266).

משמע, אי-התייצבות אחרי הגשת כתב-הגנה מוליכה לפעולה לפי תקנה 157 ולא לפעולה לפי תקנה 97. אם הנתבע לא התייצב לחקירה על תצהירו, אין רואים את התצהיר כראיה. אולם אין לקבל את טענת המערערות, כי רואים אם הנתבע כאילו לא הגיש כתב-הגנה, אלא אם החליט בית המשפט לפי תקנה 264(ד) למחוק את כתב הטענות. לו נמחק כתב הטענות, הרי כאילו לא הוגשה הגנה, וחלה תקנה 97.

במקרה שלפנינו לא נמחק כתב ההגנה, ועל-כן חלה תקנה 157 ולא תקנה 97.

8. כאשר חלות תקנה 157 או תקנה 266 (ותוצאותיהן הן, כאמור, זהות), ומצויות לפני בית המשפט רק ראיות מטעם התביעה, רשאי בית המשפט - אך אינו חייב - לפסוק את הסכום שנתבע בתביעה. גם בהעדר ראיות מטעם הנתבע, מוקנה לבית המשפט לעולם שיקול-דעת לקבוע מה הוכח לפניו, ואם הוא סבור כי תביעה היא מופרזת, אין הוא חייב לאמצה, כי כוחו עמו לבחון מה מוכח לפניו מהותית ומה לא. ניטול מקרה תיאורטי, בו יתבע פלוני מזונות בשיעור של מיליון שקל לחודש. העדר ראיות מצד הנתבע בשל אי-התייצבות לחקירה או מטעם אחר אינם מחייבים את בית המשפט לפסוק כפי שנתבע, ללא הפעלת שיקול-דעת.

9. לאור האמור לעיל, לא יכול היה בית המשפט המחוזי להסתמך על טענות עובדתיות של הנתבע, שהובאו בכתב הגנה ובהרצאת הפרטים שלא הוכחו, כי המשיב (הנתבע) לא איפשר חקירתו על תצהירו, למרות שהצד שכנגד רצה בכך וביקש זאת.

אך בית המשפט יכול היה לבחון את ראיותיהן של המערערות ולהחליט מה לקבל ומה לאו.

10. יש פרטים, בהם צמצם בית המשפט קמא בתביעת המערערות:

אינני סבור, כי קטינות הגרות עם אימן, זכאיות רק ל-10-15 אחוזים מהוצאות המדור, המוצאות על-ידי האם. אם נאמץ את המבחן, לפיו אין האב חייב בכיסוי הוצאה למדור שהאם ממילא חיבת להוציא, אפשר להגיע למסקנה הקיצונית, כי הוא לא חייב בכלל בהשתתפות במדור והאם חייבת לשאת בכול, כי היא גרה במילא בדירה של שני חדרים. אכן, נכון, שהאם הייתה ממילא משלמת ארנונה, מים וחשמל, כפי שמציין בית המשפט, אך אם הקטינות חולקות עם אמן את מדורן, שהאב חייב לשאת בו, מגיע חלקן הסביר של שתי הקטינות, בדרך כלל, ל-40 אחזו לערך בסך הכול מן ההוצאה.

הוא הדין בהוצאת טלוויזיה ורדיו ודמי כיס וכדומה. הרי המזונות אינם נפסקים לשנה או שנתיים כדי שבעלי הדין יפנו מחדש לבית המשפט מדי שנתיים. זאת ועוד, גם ילדות בנות 5 ו-6 צופות בטלוויזיה וזכאיות לשמוע מנגינת הרדיו.

הטלפון אכן אינו משמש את הקטינות לשיחותיהן, אך טלפון הוא כלי מקובל ונחוץ בבית של משפחה, ואמתה מדיה אינה השימוש העצמי אלא תנאי הדיור בכללותם. האם נמאן להכיר בהוצאה לחשמל כאשר המדובר בתינוק בן יומו הישן רוב היום? המבחן הוא, אם תנאי המגורים הללו משרתים גם את צרכיו הישירים או העקיפים של הקטין.

(ב) אולם המערערות צמצמו טענותיהן לכך שבית המשפט קמא ראה לקמץ ידו בעניין דמי הטיפול ולהטיל על המשיב רק חלק ממה שהיה ראוי לפוסקו בנסיבות המקרה.

בנקודה זו הייתי מקבל את הערעור ומעמיד את המזונות על סכום כולל של 600 ₪ לחודש מיום 1.4.86.

שאר הוראותיו של פסק הדין יישארו על כנן.

המשיב יישא בהוצאותיהן של המערערות בסכום של 3,000 ₪ ליום מתן פסק-דין זה.

השופט ש' לוין
: אני מסכים.

השופט א' גולדברג
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

ניתן היום, י"ג בתשרי תש"ן (12.10.89).









עא בית המשפט העליון 52/87 מיה הראל (קטינה), סיוון הראל (קטינה) נ' אברהם הראל, [ פ"ד: מג 4 201 ] (פורסם ב-ֽ 12/10/1989)