פסקי דין על עמרם אסידו; יוסף ביטון |

6419/97 עפ     14/12/1998




עפ 6419/97 עמרם אסידו; יוסף ביטון נ' מדינת ישראל






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ ‎6419/97
ע"פ ‎6487/97
בפני
: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין

כבוד השופט א' מצא

כבוד השופט ח' אריאל
המערער עמרם אסידו
בע"פ ‎6419/97:
המערער יוסי ביטון
בע"פ ‎6487/97:
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על

פסק דין
של בית המשפט
המחוזי בחיפה מיום ‎18.9.97 בת"פ ‎243/96
שניתן על ידי כבוד השופט מ' נאמן
תאריך הישיבה: ג' באלול תשנ"ח (‎25.8.98)

בשם המערער עו"ד דוד יפתח
בע"פ ‎6419/97:

בשם המערער: עו"ד אורי בר-עוז, עו"ד ששון בר-עוז

בע"פ ‎6487/97:

בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל
פסק-דין

השופט ח' אריאל
:
‎1. לפנינו שני ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. ‎243/96) שניתן על-ידי כבוד השופט מ' נאמן, ביום ‎18.9.97, בו הורשעו מערערים אלה בסחר בהירואין על פי סעיפים ‎13 ו‎19-א', לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג ‎1973: הנאשם עמרם אסידו (להלן: "עמרם" או "הנאשם הראשון") בשני אישומים (באישום הראשון ובאישום השלישי) ונדון ל‎5- שנות מאסר בפועל ולמאסר על תנאי של שנתיים. הנאשם השני יוסף ביטון
(להלן "יוסי" או "הנאשם השני") בשני אישומים (באישום הראשון והשני) ונדון גם הוא ל‎5- שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

‎2. יהא זה נוח יותר, אם נביא, כאן, את כתב האישום כלשונו:
"אישום ראשון (פ.א. ‎9518/95 - ת. זבולון)
לגבי שני הנאשמים
א. העובדות:

‎1. בתאריכים הרלוונטיים לכתב האישום שימש ליאור גולדמן כסוכן משטרתי לצורך ביום עסקאות סמים (להלן: "הסוכן").

‎2. בתאריך ‎22.10.95 בשעות אחר הצהריים פגש הסוכן, שפעל בשליחות המשטרה, את נאשם ‎1 וקבע איתו שיגיע אליו בשעה ‎20:00 בערך לקנות ממנו סם מסוכן מסוג הירואין.

לאחר זמן מה פגש הסוכן שוב בנאשם ‎1 בבית קפה - מסעדה בנשר השייך לנאשם ‎1 (להלן: "בית הקפה"), וזה אמר לו כי הוא הולך לחפש את נאשם ‎2. לאחר מספר דקות חזרו שני הנאשמים לבית הקפה, ונאשם ‎2 אמר לסוכן שאם הוא רוצה לקנות סמים שיעשה זאת עכשיו, כי הוא, נאשם ‎2, ממהר.

הסוכן אמר לנאשם ‎2 כי הוא הולך להתקשר עם קונה האדם שעבורו הוא קונה את הסם, והסוכן נפרד מהנאשמים.

לאחר מכן, פגש הסוכן שוב את נאשם ‎2, וכפי שהונחה על-ידי המשטרה ביקש לדחות את ביצוע העיסקה למחרת.

‎3. בתאריך ‎23.10.95 פגש הסוכן בנאשם ‎1 בבית הקפה ושאל אותו מה עם העיסקה שקבע עם נאשם ‎2.

נאשם ‎1 אמר לסוכן להגיע בשעה ‎16:00, שאז יהיה במקום נאשם ‎2.

‎4. בשעה ‎16:00 בערך חיפש הסוכן את נאשם ‎2 בביתו ומשלא מצאו, חיפש אותו בבית הקפה.

נאשם ‎1 אמר לסוכן לנסוע לתחנת הדלק בתל-חנן (להלן: "תחנת הדלק") ולהמתין שם.

‎5. הסוכן המתין בתחנת הדלק וכעבור מספר דקות הגיעו הנאשמים, ברכב מסוג הונדה אקורד בצבע זהב מס' ‎92-547-08, השייך לנאשם ‎1, נהוג בידי נאשם ‎1 (להלן באישום זה: "הרכב").

הרכב נעצר ליד הסוכן ומתוכו ירד נאשם ‎2.

הסוכן ביקש מנאשם ‎2 50 גר' סם מסוכן מסוג הירואין (להלן באישום זה: "הסם").

נאשם ‎2 הדריך את הסוכן לנסוע לגבעת נשר, למקום בו ישנה אבן גדולה החוסמת דרך עפר, ואמר לו כי מתחת לאבן זו ימצא את הסם.

הסוכן מסר לנאשם ‎2 תמורת הסם ‎7,500 ש"ח, נסע למקום שציין נאשם ‎2 ולקח את הסם.

‎6. בבדיקת מעבדה הוברר כי הסם הינו אבקה במשקל נטו של ‎49.57 גר' המכילה סם מסוכן מסוג הירואין.

‎7. במעשיהם המפורטים לעיל סחרו הנאשמים בסם מסוכן מסוג הירואין ללא היתר.

ב. הוראות החוק שלפיהן מואשמים הנאשמים:
סחר בסם מסוכן - עבירה לפי ס' ‎13 + 19א לפקודת הסמים המסוכנין (נוסח חדש), תשל"ג‎1973-.

אישום שני (פ.א. ‎9519/95 - ת. זבולון)
לגבי נאשם ‎2

א. העובדות:

‎1. בהמשך לאמור בסעיף ‎1 לאישום הראשון, קבע הסוכן עם נאשם ‎2 לקנות ממנו סם מסוכן מסוג הירואין ב‎4.11.95- בשעה ‎21:30.

‎2. ב‎4.11.95- סמוך לאחר השעה ‎21:30 חיפש הסוכן את הנאשם ‎2 בבית הקפה ונענה על-ידי נאשם ‎1 כי נאשם ‎2 חיכה לסוכן ועזב.

זמן קצר לאחר מכן הגיע לבית הקפה נאשם ‎2 ברכבו מסוג אופל אסטרה הצבע שנהג מס' ‎11-933-18 (להלן באישום זה: "הרכב").

הסוכן ביקש לקנות מנאשם ‎2 50 גר' סם מסוכן מסוג הירואין.

נאשם ‎2 הורה לסוכן לנסוע בעקבותיו, והסוכן נסע ברכבו הוא אחרי נאשם ‎2 שנהג ברכב הנ"ל לכיוון כביש רמות יצחק-דניה.

בדרך עצר נאשם ‎2 והסוכן עצר אחריו. נאשם ‎2 ירד מהרכב והביא משולי הדרך שקית, אותה מסר לסוכן תמורת ‎7,500 ש"ח. (להלן באישום זה: "השקית").

‎3. בבדיקת מעבדה הוברר כי השקית מכילה אבקה במשקל נטו של ‎48.4201 גר' המכילה סם מסוכן מסוג הירואין.

‎4. במעשיו המפורטים לעיל סחר נאשם ‎2 בסם מסוכן מסוג הירואין ללא היתר.

ב. הוראות החוק שלפיהן מואשם נאשם ‎2:
סחר בסם מסוכן - עבירה לפי ס' ‎13 + 19א לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג‎1973-.

אישום שלישי (פ.א. ‎9522/95 - ת. זבולון)
לגבי נאשם ‎1

א. העובדות:
‎1. בהמשך לאמור בסעיף ‎1 לאישום הראשון פגש הסוכן את נאשם ‎1 ביום ‎29.11.95 וביקש לקנות ממנו ‎50 גר' סם מסוכן מסוג הירואין.

נאשם ‎1 השיב לסוכן כי ברשותו כמויות של ‎30 גר' או ‎100 גר' הירואין בלבד. הסוכן ונאשם ‎1 קבעו כי הסוכן יגיע מאוחר יותר לקנות את הסם.

‎2. בשעה ‎14:00 בערך, לאחר שהתקשר על הפלאפון של נאשם ‎1 וקבע עימו, הגיע הסוכן ברכבו למרכז נשר, שם קבע עם נאשם ‎1, כדי לקנות ממנו ‎30 גר' הירואין.

נאשם ‎1, שחיכה לסוכן במקום, עלה אל רכבו של הסוכן והורה לסוכן לנסוע לכיוון יערות הכרמל, שם ירד נאשם ‎1 מהרכב והורה לסוכן להסתובב עם הרכב ולחזור.

כשחזר הסוכן, מסר לו נאשם ‎1 שקית ניילון, ותמורתה שילם הסוכן לנאשם ‎1 3,600 ש"ח (להלן באישום זה: "השקית").

‎3. בבדיקת מעבדה הוברר כי השקית מכילה אבקה במשקל נטו של ‎28.4861 גר' המכילה סם מסוכן מסוג הירואין.

‎4. במעשיו המפורטים לעיל סחר נאשם ‎1 בסם מסוכן מסוג הירואין ללא היתר.

ב. הוראות החוק שלפיהן מואשם נאשם ‎1:
סחר בסם מסוכן - עבירה לפי ס' ‎13 + 19א לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג‎1973-".

‎3. כפי שעולה מכתב האישום, האישום הראשון, שהוא נגד שני הנאשמים, עניינו במכירת ‎49.57 גרם הירואין על-ידי שני הנאשמים לסוכן תמורת ‎7,500.- ש"ח. האישום השני המופנה רק כלפי יוסי, הנאשם השני, עניינו מכירת ‎50 גרם הירואין על-ידי נאשם זה לסוכן ב‎4.11.95- והאישום השלישי המופנה רק כלפי הנאשם הראשון, עמרם, עניינו מכירת ‎30 גרם הירואין על-ידי נאשם זה לסוכן, ביום ‎29.11.95.

כפי שראינו חלק מהראיות לגבי האישומים השונים בכתב האישום קשורים, לכאורה, זה בזה שלא לדבר על עדות הסוכן שעדותו משתרעת לגבי כל האישומים.

‎4. כאמור, השופט המלומד הרשיע את שני הנאשמים, כל אחד באישומים בהם הואשם. שני המערערים מערערים על ההרשעה ולחלופין על העונש, אם יזוכו רק מאחד האישומים.

‎5. משעדותו של הסוכן, ליאו גולדמן (להלן: "הסוכן" או "גולדמן"), עוברת כחוט השני בכל האישומים והוא היה הרוח החיה באישומים הנטענים ועדותו משולבת לכל אורך הדרך, מטבע הדברים ששני הסניגורים המלומדים תוקפים בחריפות את עדותו של הסוכן.

עילה טובה לתקיפת הסוכן היא לא רק בהתנהגותו ובדבריו של זה בהקשר לאישומים או בדבריו כשלעצם, אלא גם בניסוחו של השופט המלומד באומרו כלפי עד זה, בהכרעת הדין, בין היתר, את הדברים הבאים (עמ' ‎4 סעיף ‎6):

"העדות העיקרית נגד הנאשמים היא, כמובן, עדותו של הסוכן. ולמרות שפורמלית אני רשאי לבסס הרשעה על עדות זו (ראה ......) בודאי שלא הייתי עושה כן וזאת לא רק מפני החשש שמא העיד הסוכן מה שהעיד כדי לספק את הסחורה למפעיליו ולהצדיק בכך את התמורה שהוא קיבל מהם בעת שחתמו על הסכם העסקתו כסוכן. אני מסכים עם דבריו של עורך-דין יפתח בסיכומו (ראה עמ' ‎3) כי העד השאיר עלי רושם קשה. הופעתו וצורת דיבורו היתה כזו שלא ניתן לסמוך על עדותו להרשעה...

הוא כמעט נרדם על הדוכן וניכר שהוא עדיין נזקק לסמים"...
והוא מוסיף בהקשר לכך, לעניין הגנת הנאשמים:

"קו ההגנה של הסניגוריה הוא שהסוכן המשיך בעיסוקו כסוחר סמים גם בתקופת היותו סוכן וכדי שיוכל להמשיך ולעשות כן הוא העליל עלילות על יעדיו, פיברק ראיות ואת הסמים שהחזיר למשלחיו לאחר שרכש אותם, כביכול, מהנאשמים, הוא רכש מאחרים.

לגבי אסידו (הנאשם הראשון - ח.א.) עולה מהנספח להסכם המשטרה עם הסוכן (ת‎22/), כי הוא עמד בראש רשימת היעדים והובהר לסוכן כי המבצע לא יסתיים לא הפללתו וזו הסיבה שהסוכן הפלילי את אסידו".
הדברים בעמ' ‎3 לסיכומי הסניגור, שהשופט הזכירם, בהסכמה, הם, בין היתר, אלה:

"...העד ליאור גולדמן הותיר רושם קשה ביותר בעדותו בבית המשפט.

הופעתו, צורת דיבורו ותוכן דבריו מראים באופן ברור כי לא ניתן לסמוך על עדותו וכי לא ניתן לבסס עליה הרשעה במשפט, לא ניתן עוד לראות בעדותו כראיה מרכזית לבסיס הרשעת הנאשם גם אם יימצאו במידה זו או אחרת חיזוקים עקיפים לחלק מן הדברים שמסר...".
‎6. מהמשך דברי השופט באשר לראיות עליהם השתית את הרשעת הנאשמים, עולה כי השופט המלומד לא התכוון לדברים ככתבם וכלשונם, היינו לפסילת דברי הסוכן, בצורה כה קיצונית, כפי שדבריו נראים, לכאורה, וכפי שהסניגורים רוצים לראותם, שכן כבר בהמשך ישיר לדבריו הקודמים של השופט, הוא אומר בעמ' ‎4, להכרעת הדין, דברים שונים (בסעיף ‎7):

"‎7. קו הגנה זה (של הסניגורים - ח.א.) אם מתמוטט בעיסקה אחת, הרי שלפחות לגבי אותו נאשם הוא מתמוטט כליל ואז ניתן לסמוך על עדות הסוכן גם על יסוד ראיות תומכות חזקות פחות לגבי העסקאות האחרות...". (ההדגשה - לא במקור).
ללמדך שהשופט המלומד התכוון לומר כי הוא לא היה סומך על עדותו של הסוכן, בלבד, להרשעת הנאשמים, אולם דברי הסוכן שיש להם ראיות תומכות אחרות, יכול שעדותו תתקבל לשם הרשעתם, הכל לפי מידת הראיות התומכות.

ראוי, איפוא, לקבל את עדות הסוכן, רק עד כמה שהיא משתלבת, באופן טבעי ומלא, בראיות אחרות.

אכן יש מקום להעיר הערות בדבר זהירות בית המשפט בקבלת דברי סוכן, שהוא עצמו סוחר בסמים, וממשיך בעיסוקיו והוא נדרש במפגיע לבצע עסקאות עם נאשמים, עד אשר יצליח בכך.

זהירות זו יש להפעיל במידה מירבית ואם נותר ספק בדבר עדותו בהתאם לראיות האחרות, אין לקבל את גירסתו.

יש גם להיזהר מהסקת מסקנות מאישום אחד לשני גם אם, לכאורה, יש קשר ביניהם ולא להרשיע את הנאשמים על פי מסקנות כאלה הנובעות מעדות הסוכן.

אין לקבל את המסקנה שניתן להרשיע באישום זה או אחר משהוא משתלב, לכאורה, ביחסים עם הסוכן באישום אחר, בעיסקה אחרת. יש לבדוק אם קיימות ראיות מספיקות או נותר ספק סביר, לעניין אותה עיסקה בה דנים.

‎7. עלינו, לראות, איפוא, אם השופט המלומד קבע את הכרעותיו על פי חומר ראיות מבוסס, גם על פי עדותו הסוכן וגם על פי ראיות אחרות שיש בהן כאמור לעיל, הוכחה מעבר לספק סביר, בקיומן של ביצוע אותן עבירות בהן הורשעו הנאשמים.

לעניין זה אין צורך לחזור על כל הראיות ודי יהא בבדיקת, אבני היסוד, בעובדות ששימשו להרשעת הנאשם, תוך בדיקה חוזרת, מדי פעם אם הסוכן דובר אמת, אם לאו. בעניין זה יש לזכור כי מי שבא לשקר מתבל את דבריו בדברי אמת כלשהם ועל כך כבר נאמר: "כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו, אינו מתקיים בסופו" (רש"י (מדרש רבא) במדבר, יג, ‎27 וראה מסכת סוטה לה ומט).

הסנגורים המלומדים שחקרו את הסוכן חקירה ארוכה ומשלדעתם שיקר הסוכן, גם הם לא היו ערים לאזהרה מפי חכמים: "הווה מרבה לחקור את העדים והווה זהיר שמא מתוכם ילמדו לשקר" (פרק אבות א, ‎9).

‎8. בדיקת ראיות אלה מביאות אותנו למסקנה שהיו בפני
בית המשפט ראיות בטוחות מספיקות להרשעת הנאשמים באישום השני והשלישי, היינו להרשעת הנאשם הראשון עמרם באישום השלישי ולהרשעת הנאשם השני יוסי באישום השני.

לגבי האישום הראשון, שהופנה כלפי שני הנאשמים, אין חומר ראיות מספיק ובטוח ונוצר ספק סביר שהנאשמים זכאים להנות ממנו. לטענת הנאשמים, לא היתה להם יד במעשה ואם התקיימה עיסקת סמים היא היתה בין הסוכן, העוסק בסמים, לבין אחרים. הדבר עולה, לטענתם מהסתירות בין הסוכן לעוקבים. בעניין זה נדון עוד מעט קט.

ראה, בין היתר, ע"פ ‎281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל
, פ"ד לז(‎3) 673, שם נאמר (בעמ' ‎614 מול האות א'):

"כלל הוא, כי כאשר ניצבות לפני בית המשפט שתי אפשרויות עובדתיות, האחת המובילה אלי הרשעה ואחרת המצדיקה זיכוי, ושתיהן סבירות ומתקבלות על הדעת, על פי חומר הראיות, תועדף הגירסה הנוחה יותר לנאשם".
‎9. נעבור לדון באישום הראשון שהוא נגד שני הנאשמים ולאחר מכן לאישום השלישי שהוא רק נגד הנאשם הראשון, עמרם. לאחר מכן נעבור לדון באישום השני שהוא רק נגד הנאשם השני, יוסי.

‎10. האישום הראשון מתייחס לעיסקה של ‎49.57 גרם ביום ‎23.10.95. התביעה מסתמכת על פגישה קודמת עם הסוכן מיום ‎22.10.95, בה נדחתה העיסקה למחרת. התביעה מסתמכת בענין זה על ת‎29/, תמליל שיחה בין הסוכן לבין אדם שהתביעה טוענת שהוא הנאשם ‎2, יוסי. מתוכן השיחה עולה דחיית מסירת דבר שצריך להיות עטוף ושהסוכן מסרב לקבלו ודוחה זאת למחר בבוקר שאז "זה בטוח". התביעה הביאה גם את דיווחו של הסוכן לאנשי החולייה, את הכוונתו של הסוכן על-ידי קצין הסוכנים לסכם עיסקת סמים עם הנאשם הראשון, הצטיידותו במכשיר הקלטה, דיווח הסוכן על פגישה עם הנאשם הראשון ודיווחו של הסוכן כי הנאשם השני רוצה למסור לו את החומר (ת‎29/, ת‎64/, ת‎65/, ת‎66/, ת‎67/, ת‎68/).

כן הובא ת‎24/ - להראות כי הסוכן לא רצה לבצע את העיסקה באותו יום מאחר וחשש שהדבר לא ייקלט כראוי.

‎11. באשר ליום העיסקה (‎23.10.95), שוב הובאו מסמכים רבים, כגון מסמכי ההפעלה, ת‎30/, ו-ת‎33/, דו"חות יחידת העיקוב - דו"ח ת‎73/ והעדויות של ש‎50- ו-ש‎59- יעקב שרביט ודו"ח ת‎74/ ומפה ת‎80/. עדות של ש‎39- - ומוצגים נ‎11/, נ‎12/ וחוות דעת לגבי זיהוי קולו של נאשם ‎2 - ת‎78/, עדות המומחית סימה שגב לגבי הקלטת ת‎36/ וקלטת ת‎76/, בו מופיע קולו של נאשם ‎2. הקלטת ת‎36/ והתמליל ת‎37/, שהופעלה על-ידי הסוכן.

מהתמליל עולה כי קיימות כ‎4- קריאות של הסוכן לאחד בשם "איציק". הסוכן גרס בעדותו כי קרא "יוסי" ולא "איציק". בית המשפט ששמע את הקלטת קבע כי ייתכן והצעקות הן "יוסי" ולא "איציק". לאחר מכן נשמעות דפיקות בדלת ושאלת הסוכן אם יוסי בבית ונשמע קול (של בחורה) "לא". בהמשך נשמעים דיבורים תוך כדי נסיעה. צעקות הסוכן: "עמרם בפני
ם", וכאן מוזכר גם השם "יוסי ביטון", על ידי הסוכן בקול רם. יחד עם זאת נשמע הסוכן אומר: "הוא לא בבית".

לגירסת התביעה אלה קולות מתוך המכונית לבית הקפה בצעקות. הסוכן העיד כי שוחח בשלב זה עם הנאשם הראשון אך קולו לא נשמע בקלטת. לאחר מכן, לגירסת התביעה יש מפגש בתחנת דלק. מתחילה שיחה עם הנאשם השני ומדברים על מקום שבו נמצא הסם, במילות השאלה. המדובר לגירסת התביעה במקום ליד עוספיה דרך שסגורה באבן גדולה. יש להרים אותה ושם הסם. המילים בתמליל בין הסוכן לבין מי שהסוכן טוען שהוא נאשם ‎2:
"הסוכן - "אבן גדולה"
נאשם ‎2 - בצד של למטה הרים את האבן.
הסוכן - תגיד אותו חומר.
נאשם ‎2 - אותו דבר".

כזכור, הנאשמים הכחישו את השתייכותם לעיסקה האמורה. הדברים מאד מחשידים. אך עלינו לזכור כי קולו של נאשם ‎2, בקלטת, לא זוהה בודאות מספיקה וכי הסוכן בתחילה קרא לאדם בשם "איציק". מהקלטת נשמעות צעקות מכוונות של הסוכן. קיימת אפשרות שהסוכן המשיך לנהל את עסקו בסחר בסמים עם אחרים, מחוץ להפעלתו כסוכן. יש לזכור גם כי הסוכן הופעל במתכוון כדי ל"תפוס" את הנאשמים, במיוחד את הנאשם הראשון.

על-פי כתב האישום היה המפגש בתחנת הדלק לאחר השעה ארבע אחה"צ, כשהנאשמים הגיעו עם רכבו של הנאשם הראשון, נהוג על ידו והנאשם השני שישב על-ידו הלך לכיוון מכוניתו של הסוכן לדבר עמו, כגירסת הסוכן. כזכור לא זוהה קולו של הנאשם השני, בשיחה לגבי מקום "החומר". על-פי דו"ח המעקב (ת‎73/) נהג דווקא הנאשם השני ברכב:

"...כשבתוכו יוסי ביטון נוהג ועמרם אסידו נראה נוסע בשטח תחנת הדלק...".
אימרה זו כשלעצמה אינה ברורה.

על פי דברי העד (ש‎50-) המזהה בעיקוב, הוא הכיר את הנאשם הראשון הן מתמונות והן מדברי ותיקים יותר בחוליית המעקב וראה אותו מספר פעמים פיזית. את הנאשם השני הוא הכיר על-פי תמונות שראה לפני המשימה. אף שהסוכן הביא עמו את כמות ההירואין המוזכרת בכתב האישום, נראה לי שאין, במקרה זה, ראיות מספיקות, מעבר לספק סביר. סבורני כי לא יהא זה בטוח להרשיע את הנאשמים באישום הראשון ויש לזכותם ממנו, מחמת הספק.

‎12. כזכור, האישום השלישי מופנה רק כלפי עמרם, הנאשם הראשון, בכך שמכר לסוכן ‎30 גרם סם מסוכן מסוג הירואין אף שהסוכן רצה ‎50 גרם. מדובר בפגישה בין הנאשם הראשון לסוכן בשעה ‎14:00 לערך במרכז נשר. הנאשם עלה לרכבו של הסוכן והם נסעו לפי הדרכת הנאשם לכיוון יערות הכרמל. הנאשם ירד מרכבו ועל פי הוראתו הסתובב הסוכן עם רכבו וחזר לקבל מהנאשם את שקית הניילון ובה הסם במשקל של כ‎30- גרם במחיר - ‎3,600 ש"ח.

במקרה זה הוגשה הקלטת ת‎53/ (ותמלילה ת‎54/) שהיא הכנה לפעולה. הקלטת ת‎60/ (תמליל ת‎61/) מתעדת את העיסקה, בצורה ברורה. בין היתר, נשמע קולו של הנאשם, עמרם:

"...תעצור לי פה, כך, תסתובב שמה, תחזור. יש לי פה איזה שקית קטנה. תסתובב שמה, אחרי הזה, אני יכין לך את הכל...".
לאחר מכן מתקיימת שיחה בדבר מתן החבילה, הובא גם פלט שיחות הפלאפון, שלדברי הסוכן דיבר עם הנאשם (ת‎72/). כן הוגשו המסמכים הנוגעים בדבר הפעלת הסוכן (ת‎47/, ת‎48/, ת‎49/, ת‎57/, ת‎70/ ו-ת‎71/). בהתחשב באמור לעיל, ניתן יהיה גם לקבל את דברי הסוכן, שהם משולבים, בצורה מתאימה ומאומתת, בשיחה ובנסיעה עם הנאשם ובהפעלתו. אף ניראה כי ניתן היה לסמוך ממה שנקלט בקלטת, על המדובר בעניין המחיר ששולם, לדברי הסוכן, ב‎17- שטרות של ‎200 ש"ח ועוד שטר נוסף של ‎200 ש"ח:

"...,נו, תן, תן את החבילה, ‎9, 10, 11, 12, 15, 16, 17 - 34 (כנראה - ‎3,400 ש"ח - ח.א.), עוד אחד נו, ...".
לא פלא שהשופט המלומד לא קיבל את גירסת הנאשם, כאילו מדובר היה בתשלום חוב או כי הסכום של ‎3,600 ש"ח, אינו מתאים לסכום בגין ‎30 גרם הירואין (מאחר ובאישום הראשון והשני נטען סכום של ‎7,500 ש"ח בעד ‎50 גרם הירואין) וכי בשיחה בדבר "שקית קטנה" מדובר היה בחבילה של גראס.

דברי הנאשם לא היו עקביים במשטרה, בעת המעצר, לעומת הדברים שאמר לאחר מכן וכל גירסאותיו היו מגוחכות נוכח הראיות הברורות. מכאן שלא יכול להיות ספק, לגבי ביצוע העבירה האמורה על-ידי הנאשם הראשון ומבחינתי קיים בטחון מספיק להרשעה במשפט הפלילי, כפי שפירט גם השופט המלומד.

‎13. ומכאן לאישום השני, המופנה כלפי הנאשם השני בלבד. מדובר באישום של מכירת ‎50 גרם הירואין על-ידי הנאשם השני, יוסי לסוכן, ביום ‎4.11.95. עדות הסוכן היתה כי הוא נפגש עם הנאשם וזה ביקשו לנסוע אחריו. הנאשם נהג ברכבו (אופל בצבע לבן). בצד הדרך נעצר הנאשם ומסר לסוכן את הסם (‎50 גר') תמורת ‎7,500 ש"ח. בדרך נעצר הנאשם והסוכן ביקש ממנו הנחה. בעניין זה קיימת קלטת ת‎45/ (תמליל ת‎46/): בין היתר נשמע הסוכן אומר "תן ‎50" ומדובר על ‎7,500 ש"ח (בקולו של הסוכן). הנאשם אומר: "יותר טוב אני יסדר שם משהו יותר טוב". הנאשם נשמע אומר: ""הוא במסעדה תשים את זה בצד ובוא". לפני כן נשמעה שיחה עם אשת הנאשם שאמרה כי הוא לא בבית. לאחר מכן נשמע הנאשם והסוכן אומר "הנה הוא הגיע ביי". הנאשם אומר: "אה הייתי פה לא היית, עליתי הביתה לעשות צינגלה, אני עוד מפורר את הסיגריה, התקשרת".

בנוסף לכך הוגשו מסמכי ההפעלה ת‎38/, ת‎39/, ת‎42/, ת‎69/. הנאשם כפר בכל בדברים האמורים. בית המשפט בחן את כל הפרטים והגיע, לדעתי, למסקנה נכונה כי העבירה הוכחה מעבר לכל ספק.

יחד עם זאת, אינני שותף לדעת השופט המלומד כי בשל הכרותו של נאשם זה, יוסי ביטון, עם הנאשם הראשון, עמרם אסידו, לא יכולים להיות דבריו כי הוא לא מכיר את הסוכן, רק בפני
ם, אמינים; אין הדברים בהכרח כך שאם א' וב' הם ידידים וב' ידידו של ג' כי גם א' יכיר היטב את ג'. כך שמכאן לא הייתי מסיק כל מסקנה. די בחומר שהובא שיש בו הוכחה, כאמור, באשמתו של יוסי באישום השני.

‎14. באשר להרשעת כל אחד מהנאשמים באישומים האמורים לעיל ראוי לציין לעניין מידת הוודאות, הנדרשת לשם קביעת הרשעתו של נאשם, כפי שנאמר בבית המשפט העליון (מפי השופט עציוני) בע"פ ‎401/72 ויטפילד נ' מדינת ישראל
, פ"ד כח(‎1) 813, בעמ' ‎822:

"הלכה פסוקה היא, כי אין זה דרוש שבית משפט יפעל על סמך ודאות גמורה".
הוא מוסיף שם (עמ' ‎822-823) מדברי הלורד קולריג' את הדברים הבאים:

"החוק אינו דורש שנפעל תמיד על סמך ודאות בלבד... בחיים שלנו, במעשינו ומחשבותינו אין אנו עוסקים בדברים ודאיים... עלינו לכלכל את מעשינו על פי שכנוע ישר וסביר המעוגן ביסודות ישרים ומתקבלים על הדעת".

‎15. אשר-על-כן, אני מציע לחבריי הנכבדים, לקבל את הערעור לעניין האישום הראשון לגבי שני הנאשמים ולזכותם מהעבירה האמורה ולדחות את ערעור הנאשם הראשון בעבירה, באשר לאישום השלישי, בה הורשע, וכן לדחות את ערעור הנאשם השני, לגבי העבירה באישום השני, בה הורשע בבית משפט קמא.

העונש שהושת על הנאשמים, אינו חמור, גם אם היה מדובר רק בעונש, בגין העבירה היחידה, בה הורשע כל אחד מהנאשמים וערעורו נדחה, כאמור.

בהתחשב בזיכוי מהאישום הראשון, יהא זה ראוי, בכל זאת, להפחית, במידת מה, את עונש המאסר בפועל שהוטל על כל אחד מהם. אני מציע שעונש זה יועמד על ‎4 שנים (במקום ‎5 שנים). המאסר על-תנאי יישאר בעינו, בהתאם לתנאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא.

ש ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין
:

‎1. מקובלת עלי הגישה המשפטית, הקובעת שכאשר מדובר בסדרה של עבירות דומות השייכת למסכת אחת בה הואשם פלוני, רשאי בית המשפט לחזק ממצא התרשמותו מעדותו של עד תביעה מרכזי, המשתלבת במסקנה המרשיעה לענין אחת העבירות גם לענין קביעת מהימנותו של אותו עד התביעה במה שנוגע לעבירה אחרת הכלולה במסכת העבירות בה הואשם פלוני.

‎2. אני מסכים עם חברי הנכבד השופט אריאל שאין מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי לענין ההרשעה באישום השלישי, שלעניינה משתלבת עדותו של הסוכן בראיות האחרות; איני מסכים עמו לענין ההרשעה באישום הראשון. לענין הרשעתו של הנאשם השני באישום זה סמך בית המשפט המחוזי לא רק על עדותם של הסוכן והמפעיל אלא גם על עדותו של אחד העוקבים, שהעיד שראה את מכונית ההונדה של הנאשם הראשון ובה שני הנאשמים, והנאשם השני ירד ממנה וניגש לשוחח עם הסוכן בשיחה שהוקלטה. העובדה שנתגלתה סתירה בין עדותו של העוקב ועדותו של הסוכן לגבי זהות נהג מכונית ההונדה אינה יורדת לשורש הענין (וגם לו היתה לה חשיבות - היה מקום להעדיף לעניינה את עדותו של העוקב על עדותו של הסוכן שמשקלה - אליבא דהשופט המלומד - לא היה רב, כשהיא עומדת בפני
עצמה). לענין הרשעתו של הנאשם הראשון באישום זה, אמנם הראיות לגבי אירועי יום ה‎22.10.95- אינן ברורות דיין, אך קיימת עדותו של העוקב השני שביום ‎23.10.95 נפגש הסוכן עם הנאשם הראשון ושוחח עמו, זמן מה לפני שנפגש עם שני הנאשמים. עובדה זו של קיום השיחה, המוכחשת על ידי הנאשם הראשון (שאינו מכחיש שאפשר שנכח בתחנת הדלק שבה אירעה השיחה), מחזקת את עדותו של הסוכן שהנאשם הראשון היה קשור לעסקה. על יסוד ממצאי בית המשפט המחוזי לא מצאתי שתכנה של הקלטת ת‎36/ והתמליל ת‎37/ יש בהם כדי להטיל ספק בהיותו של הנאשם הראשון קשור לעסקה. נמצא שעדותו של הסוכן משתלבת עם שאר הראיות גם באישום זה.

‎3. הנימוקים שעליהם השתית בית המשפט המחוזי את הרשעתו של הנאשם השני באישום השני הם עדותו של הסוכן (עם שני המזכרים של מפעילו), העובדה שנמצא סכום כסף גדול ברשותו של הנאשם השני, עובדה שלא ניתן לה הסבר, למרות שהובטח לתתו, והתכחשותו של הנאשם השני לכל היכרות קודמת עם הסוכן מעבר ל"הכרה בפני
ם". אני מסכים עם חברי הנכבד השופט אריאל ומטעמיו כי הנימוק השלישי אינו יכול לעמוד; ואילו עמדה עדות הסוכן (ביחד עם עדותו המפעיל) לעצמה ביחד עם העדר ההסבר למציאות סכום הכסף הגדול בידיו של הנאשם השני לעצמן, יכול וראיות אלה לא היו מספיקות להרשעתו של הנאשם השני באישום זה; אך כאמור קבענו שעדותו של הסוכן השתלבה עם שאר הראיות באישום הראשון ובאישום השלישי, ויכול היה השופט המלומד ליחס לה משקל ראייתי מרשיע גם לענין האישום השני, שהרי מדובר במערכת של עבירות השייכות למסכת אחת.

לפיכך הייתי דוחה את הערעור על ההרשעה. המערערים לא הניחו את דעתי שיש מקום להתערב בעונש ולפיכך דינו של הערעור להידחות גם בענין זה.

המשנה לנשיא
השופט א' מצא
:

כחברי הנכבד, המשנה לנשיא, אף אני סבור כי יש לדחות את שני הערעורים, הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין. לעניין אישור הרשעתו של המערער בע"פ ‎6419/97, עמרם אסידו, בעבירה נשוא האישום השלישי, הנני מצטרף לנימוקי חברי השופט אריאל, ולעניין אישור הרשעתם של שני המערערים בפרשת האישום הראשון - לנימוקי חברי המשנה לנשיא. כן מקובלים עליי נימוקי חבריי הנכבדים לעניין אישור הרשעתו של המערער בע"פ ‎6487/97, יוסי ביטון, בעבירה נשוא האישום השני. אך, כשלעצמי, לא הייתי מסתייג מקביעתו של בית המשפט קמא, שמצא תימוכין לעדות הסוכן בפרשה זו גם בהתכחשותו של ביטון לכל היכרות קודמת עם הסוכן, מעבר ל"היכרות בפני
ם". בית המשפט קמא דחה התכחשות זאת כבלתי אמינה לנוכח הקשר ההדוק בין ביטון לאסידו; ונימוק זה בוודאי אינו יכול לעמוד. אך התכחשותו של ביטון להיכרותו עם הסוכן לא התיישבה עם העובדות שהוכחו נגד ביטון, לביסוס אשמתו בעבירה נשוא האישום הראשון. ביחס לעבירה זו, שבוצעה ביום ‎22.10.95, הוכח נגד ביטון כי קיים מגעים הדוקים עם הסוכן. ומשהוכחה אשמתו, על יסוד ראיות אלו, שוב לא יכול להישמע בטענה, כי במועד ביצוע העבירה נשוא האישום השני (‎4.11.95), פחות משבועיים לאחר העבירה הקודמת, לא הכיר את הסוכן.
ש ו פ ט

אשר על כן הוחלט לדחות את הערעור: לגבי האישום הראשון ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט ח' אריאל
ולגבי האישומים השני והשלישי פה אחד.

התוצאה היא שהערעור נדחה הן לגבי ההרשעה והן לגבי העונש.

ניתן היום, כ"ה בכסלו תשנ"ט (‎14.12.98).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
‎97064190.s01/אמ








עפ בית המשפט העליון 6419/97 עמרם אסידו; יוסף ביטון נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: נב 5 307 ] (פורסם ב-ֽ 14/12/1998)