פסקי דין על אמיתי דוד | פסקי דין על סהר חברה לביטוח בע"מ

1105/01 עא     08/04/2003




עא 1105/01 אמיתי דוד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ




1

עא 001105/01
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
08/04/03

בפני
כב' הרכב השופטים:
יהושע גרוס
סגן נשיא שופט-אב"ד
אסתר קובו
שופטת
מיכל רובינשטיין
שופטת

אמיתי דוד

בעניין:
המערער

באמצעות בא-כוחו עו"ד אטיאס
.
נ ג ד
סהר חברה לביטוח בע"מ
המשיבה

באמצעות באת-כוחה עו"ד גב' דוויק
.
פסק דין
השופט יהושע גרוס
, סגן נשיא - אב"ד :

העובדות

1. 1. ערעור על פסק-דינו החלקי של בית-משפט השלום (כב' השופטת אגי) בת.א. 35411/99 לפיו נדחתה תביעת המערער לתשלום תגמולי ביטוח על פי פוליסה לביטוח תאונות אישיות שהונפקה לו ע"י המשיבה, וזאת לגבי הנכות, מחמת התיישנות, ונותרה תביעתו לתגמולים בשל אי כושר.

2. 2. המערער רכש מהמשיבה פוליסת ביטוח תאונות אישיות. ביום 8.10.93 אירע המקרה התאונתי - המערער לקה באוטם שריר הלב. עקב כך פנה המערער למל"ל ובמקביל למשיבה בדרישה לפצותו על פי הפוליסה. ביום 19.12.94 שיגרה המשיבה מכתב למערער בו דחתה את דרישתו בטענה שאין מדובר באירוע תאונתי המכוסה בפוליסה. התביעה כנגד המשיבה הוגשה ע"י המערער רק ביום 30.3.99. המשיבה ביקשה לדחות את התביעה על הסף בטענת התיישנות ודרישתה נעתרה.
פסק-הדין של בית-משפט השלום

3. 3. לטענת המשיבה תקופת ההתיישנות לגבי תגמולי ביטוח היא 3 שנים מיום קרות מקרה הביטוח. זאת לאור סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח וסעיף 12 לפוליסה. לטענת המערער מועד מקרה הביטוח הוא המועד שבו נקבעה נכותו הצמיתה, ולפיכך עילת תביעתו נולדה רק באמצע שנת 1996 או לחילופין ביום 11.12.96 שאז נקבעה נכותו הרפואית ע"י המל"ל.כמו כן משליך המערער יהבו על סעיף 8 לחוק ההתיישנות לפיו מוארכת התקופה כאשר מדובר בהתיישנות שלא מדעת. כל עוד לא נקבעה נכותו הצמיתה והמערער לא ידע את שיעורה מסיבות שאינן תלויות בו לא יכול היה להגיש את תביעתו.

4. 4. השופטת המלומדת קבעה כי יום מקרה הביטוח הינו יום האירוע ולא היום בו נקבעה או ניתן היה לקבוע את שיעור הנכות הצמיתה, לאור ההלכה שנפסקה ברע"א 1395/00 צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, להלן "הלכת צפריר"). כן ביססה מסקנתה גם על הוראת סעיף 2 לפוליסה לפיו על אי הכושר או הנכות להתגבש תוך שנה מתאריך התאונה. מכאן נפנתה לבחון באם יש מקום להארכת התקופה שתחילתה ביום קרות האירוע, מכח הוראות חוק ההתיישנות. נקבע כי המערער לא היה חייב דווקא להמתין לקביעת שיעור הנכות ע"י המל"ל, אלא יכול היה להגיש תביעתו לפני החלטת הועדה הרפואית של המל"ל. גם סעיף 6 לפוליסה, שבו נאחז המערער, אין בו כדי להושיעו. לענין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות הדן במקרה בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה", הוראה זו מאריכה את מירוץ ההתיישנות רק במקרה ולא נתגלה הנזק כלל, אך לא במקרה שבו נתגלה נזק פיזי כלשהו, אלא שהיקפו התגבש בשלב מאוחר יותר. למערער נקבע אוטם חריף בדופן התחתון של שריר הלב ביום התאונה והוא היה בתקופת אי כושר ארוכה. בנסיבות אלה שיעור הנכות או מועד קביעתה הסופית חסר חשיבות ככל הנוגע לתחילת מירוץ תקופת ההתיישנות. לפיכך נדחתה התביעה לתגמולי הביטוח בגין נכות. לעומת זאת זכאי המערער לפיצוי בגין אי כושר, שכן עילת התביעה בענין זה מתחדשת בפוליסה דנן מדי חודש בחודשו כך שכל חודש מקים עילת תביעה חדשה. אם יוכחו כל יתר התנאים הנדרשים בנספח לפוליסה, יהא המערער זכאי לפצוי על פיו מיום 30.6.96 ועד ליום הגשת התביעה.

הערעור

5. 5. טענתו המרכזית של המערער היא כי מאחר והפוליסה קובעת כי שיעור הפיצוי המגיע הינו מכפלה של שיעור נכותו הצמיתה של המבוטח מוכפל בסכום הביטוח שנקבע ברשימה שבפוליסה, הרי שלא ניתן היה לו לתבוע את המשיבה כל עוד מצבו לא היה יציב וכל עוד אי אפשר היה לקבוע את שיעור נכותו. זאת בהתאם לחוות-הדעת של רופאים פרטיים. לפי חוות-הדעת של ד"ר שניידר התייצב מצבו רק ביום 15.8.96 ולכן זהו המועד הראשון בו ניתן היה לאמוד את שיעור הנכות. אם היה מגיש תביעה בטרם קביעת אחוזי הנכות, היא היתה נדחית על הסף בהיעדר יכולת לקבוע את שיעור הפיצוי המגיע. כמו כן גם המשיבה עצמה המתינה לממצאיו הסופיים של המל"ל על מנת לקבוע עמדה. מכל פנים קביעת המועד שבו ניתן היה לאמוד את שיעור הנכות היה נושא למחלוקת עובדתית שהיתה צריכה להתלבן על דרך של שמיעת ראיות ולא היה מקום לדחיית התביעה על הסף.

6. 6. מנגד טוענת המשיבה כי במכתבה למערער מיום 19.12.94 דחתה את תביעתו ולא השהתה את הטיפול בה. המשיבה חוזרת ומפנה לסעיף 2 לפוליסה לפיה הנכות צריכה להתגבש תוך שנה מתאריך התאונה, דבר המדגיש את העובדה שמירוץ ההתיישנות מתחיל ביום האירוע ולא ביום התגבשות הנזק. בהתאם להלכת צפריר אין הכרעת המל"ל מחייבת את המבטח ואין למבוטח להמתין עד להכרעה זו. לאור כתב התביעה היו די ראיות לסימני הנזק והפגיעה ביום האירוע ומיד לאחריו ועובדות אלה היו ניתנות לגילוי בסמוך לכך. לפיכך לא היה מקום להארכת תקופת ההתיישנות.
דיון והכרעה

7. 7. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, שהוא הקובע את הוראת החוק הספציפית החלה על הסוגיה הנדונה, מורה כי תקופת ההתיישנות לגבי תביעה לתשלום תגמולי ביטוח הינה 3 שנים "לאחר קרות מקרה הביטוח". הוראה זו היא החלה על תביעה מעין זו והיא עדיפה על פני תקופת ההתיישנות הכללית המעוגנת בחוק ההתיישנות. שמע מיניה, המועד הקובע לענין תחילת מירוץ ההתיישנות הוא יום קרות האירוע הביטוחי. עם זאת זכאי תובע להישען גם על תחולת דיני ההתיישנות הכלליים לגבי תקופת ההתיישנות המיוחדת (ע"א 381/91 ברבארה נ' אריה חברה לביטוח בע"מ פ"ד מח(3) 441). טענתו הראשונה של המערער היא, איפוא, כי לפי סעיף 6 לחוק ההתייישנות מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה. הטענה היא כי עילה זו נולדה רק במועד שבו ניתן היה לקבוע את שיעור הנכות הצמיתה, קרי בעת שזו נקבעה ע"י המל"ל. בצדק קובעת השופטת בפסק-דינה כי הפוליסה לא חייבה את המערער להישען דווקא על קביעת המל"ל לגבי שיעור נכותו, והוא יכול היה להגישה קודם לכן בהסתמך על חוות-דעת רפואית של רופא מטעמו. נקודת אחיזה נוספת לניזוק בנסיבות אלה מצוייה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שגם בו ביקש המערער לתלות יתידות טיעונו. כידוע, סעיף זה מדבר במקרה שבו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ואף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, שאז תחל התקופה ביום שבו נודעו לו עובדות אלה. דא עקא שאין הניזוק רשאי לישב ולהמתין עד בוש עד אשר תגובש נכותו בחוות-דעת של המל"ל, אלא עליו להזדרז ולפעול בעוד מועד, שכן מירוץ ההתיישנות מתחיל עם גלויו של הנזק ולאו דווקא עם הגיבוש המלא של היקפו. כלל זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי-דין ודי לאזכר את שנאמר בע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ פ"ד נב(1) 857, כי ניצני נזק מספקים את הדרישה לגילוי יסוד הנזק ובלבד שאינם ענין של מה בכך ולענין הזיקה הסיבתית די כי נתגלה לתובע "קצה חוט" הקושר בין המעשה או המחדל לבין הנזק המאוחר (שם, בעמ' 866). כך גם מצינו בהלכת צפריר כי תחילת מירוץ ההתיישנות במקרה כגון דא נמנית מיום אירוע התאונה שהוא "מקרה הביטוח" ולא מיום החלטת המל"ל בה נקבעה הנכות הצמיתה, שכן "מועד הנכות הצמיתה, שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעות פרובטיבית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלבנטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה" (השוה גם ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גת פ"ד מ(1) 528). בנסיבות המקרה שבפני
נו ודאי שאין הדברים אמורים "בענין של מה בכך", כאשר המערער מגיע לבית-החולים ביום התאונה לחדר טיפול נמרץ ונקבע כי נגרם לו אוטם חריף בדופן התחתון של שריר הלב. בנסיבות אלה לא היה כל הכרח וכל צורך בשמיעת ראיות עובדתיות לגבי מועד גילוי הנזק ובדין נקבע כי התביעה בפריט זה התיישנה.
אשר לטענה כי עובר למועד קביעת הנכות הצמיתה ע"י המל"ל לא היה המערער יכול להגיש תביעה מבוססת, יש לציין כי הדבר אינו שונה מכל תביעת נזיקין שלגביה נטען כי התביעה רעועה היא בטרם גיבושו המלא של הנזק ואף על פי כן נקבעו בסוגיה זו ההלכות האמורות. הטעם הברור לכך הוא כי המתנה מממושכת של התובע מעבר למועד ההתיישנות המקוצר על פי החוק והפוליסה, עלולה לפגוע באורח ניכר באפשרויות הבדיקה של המבטח. מכל פנים ודאי שאין המבוטח זכאי להמתין פרק זמן כה ארוך, שעה שהרבה מעבר ל"ניצני הנזק" נתגלו מיד לאחר התאונה. סוגיה זו נדונה ונבחנה, בין היתר, בע"א (חי') 1768/00 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שטרית (פס"ד מיום 28.8.01 - לא פורסם), שאף בו נדונה תביעה לתגמולי ביטוח בגין נכות על פי פוליסה לביטוח תאונות אישיות, ונקבע בו לאמור:

"המגמה המסתמנת מכל פסקי-הדין הינה ליתן פירוש לתקופת ההתיישנות באופן שבו משך ההתיישנות יהיה ברור וודאי ואינו מותנה בגורמים משתנים שאין לצדדים שליטה עליהם. בהתאם נקבע המועד של 'מקרה הביטוח' לצורך קביעת תחילת מירוץ ההתיישנות במועד הראשון שבו יכול היה התובע לדעת על הנזק שנגרם לו, גם אם שיעור הנזק, גובה הנכות ומידת הפגיעה טרם גובשו. כאשר נפגע תובע בשל תאונה וניתן להבחין בפגיעה ביום התאונה, מהווה יום התאונה את יום 'מקרה הביטוח' לצורך מניין ההתיישנות, גם אם שיעור הנזק טרם התברר, ובתנאי שביום התאונה יכול היה התובע לדעת כי נפגע וכי נגרם לו נזק. מטרת דיני ההתיישנות הינה ליצור איזון בין אינטרסים לגיטימיים של ניזוק ושל מזיק תוך שמירה על אינטרס ציבורי.

ההגינות כלפי המזיק מחייבת אפשרות לקבוע זמן נתון ומוגדר בו יוכל המזיק לדעת כי חלפה סכנת הגשת התביעה".

כמו כאן אף שם ביקש התובע לקבוע את מועד תחילת ההתיישנות ביום שבו נקבעה נכותו הצמיתה על-ידי המל"ל ובקשתו סורבה, תוך קביעה כי גם אם ייתכן ששיעור הנכות לא היה ידוע לתובע, הרי שעצם התאונה והעובדה שנפגע בתאונה היתה ידועה לו החל מיום התאונה ולכן יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום פגיעתו בתאונה. במסקנתו זו הסתמך בית-המשפט, בין היתר, על הלכת צפריר. הדברים האמורים יפים גם לכאן.

8. מהטעמים האמורים דין הערעור להידחות. לאחר שקילת כל הנסיבות, אנו מורים כי כל צד ישא בהוצאותיו.

הערבון יוחזר למערער.
________________
יהושע גרוס
, אב"ד
סגן נשיא
השופטת אסתר קובו
:

השאלה שבמחלוקת היא מהו המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח מכוח נכות קבועה, כאשר למבוטח נפסקו נכויות זמניות שאושרו על ידי חברת הביטוח. לגישת השופט גרוס, אב"ד, המועד הינו יום קרות האירוע הביטוחי. לסברתי המועד הינו מועד התגלות והתגבשות הנכות הקבועה שכן זהו הנזק העומד במחלוקת, וזהו מקרה הביטוח נשוא הפוליסה. גישה זו עולה עם ההגיון סדר הדברים והוראות החוק, הוראות הפוליסה כרווח נוסף היא מיטיבה עם המבוטחים ומונעת דחיות סתמיות.

ראשית דבר יש לחזור ולהדגיש כי כלל ההתיישנות הינו מחסום דיוני המונע מן התובע לממש את זכותו המהותית ולהיכנס לטרקלין הדיון לגופו. לאחרונה, ציין בית משפט זה (בהרכב מעט שונה) כי "חרף חוסר האהדה הטבעי לטענת התיישנות החוסמת דרכו של תובע בבית המשפט, אי אפשר להתעלם ממטרתה ומחשיבותה. לא בכדי חקוקה סוגיה זו בספר החוקים" (ע"א 2834/00 אבו סמאחה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב, "הפול" (טרם פורסם) עמ' 15 לפסק הדין במקור). על הטעמים העומדים בבסיסו של כלל ההתיישנות עמדה כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד (2) 535 והדברים יפים גם לענייננו:

"ההתיישנות הדיונית המהווה מחסום המונע מן התובע לממש זכות מהותית, מצריכה טעמים טובים וחזקים כדי להצדיקה. ארבעה טעמים מרכזיים עומדים בבסיס מוסד ההתיישנות: הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי, נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר "ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958- וכן ז' יהודאי דיני התיישנות בישראל (1991, כרך א' 10-5). והרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4) 554). אל מול טעמים אלו, עומדת זכותו המהותית של התובע, הדורשת סעד ומרפא. אף שיש טעם רב באינטרסים עליהם באה ההתיישנות להגן, לא בכל מקרה הטעמים הנ"ל או איזה מהם, רלבנטיים. האיזון הראוי בין האינטרסים המתעמתים בזירה, הוא שמתווה את גישתנו לטענת ההתיישנות, וליישומה במקרה נתון (ההדגשות שלי, א. ק.).

כן ראו י' גלעד "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק", משפטים יט (תשמ"ט) 81.

גישתי לפיה יש לפרש את מועד התגלות והתגבשות הנזק הקבוע כמועד הקובע, נובעת מכך כי רק במועד הזה עלתה הנכות הקבועה למעמד של נכות. שהרי, במועד מוקדם ממועד זה עסקינן בנכות זמנית שבגינה קיבל הניזוק (המערער בענייננו) את שביקש. בנקודה זו אין כל מחלוקת כי הנזק הקבוע טרם התגבש, לשון אחר: כל עוד לא נתגלתה נכותו של המערער ולא באה לעולם נכותו הצמיתה, לא קמה לו עילת תביעה מכוח הפוליסה. יוצא כי המחלוקת כולה תהא טמונה בשאלה האם התקיימה נכות קבועה אם לאו במועד הנטען. הנושא היחיד, איפוא, הינו סוגיית הנכות הקבועה. שאם לא כן, התוצאה תהא כזו שבמועד בו תוגש התביעה לנכות קבועה על בסיס נכות זמנית, עלולים המבטחים להשיב כי התביעה מוקדמת מדי. יש להמתין, יאמרו, עד למועד התגלות והתגבשות הנזק הקבוע ויסרבו, ומטעמם בצדק, לפסוק את הנכות הקבועה על בסיס הנכות הזמנית. במצב כזה קביעת המועד ליום קרות האירוע תעמיד את המבוטח בפני
תוצאה כמעט בלתי אפשרית של התיישנות בלתי נמנעת של תביעתו או בחלופה אחרת, הקדמה של תביעתו שתהא תלויה ועומדת לאורך זמן.
מקובלים עלי דבריו של המלומד ירון אליאס בספרו "דיני ביטוח" (בורסי) כרך ב' עמ' 749-751 אשר על כן, אביאם במלואם : "הפסיקה הישראלית מתחבטת לאחרונה רבות בשאלת המועד בו מתחיל מרוץ ההתיישנות של תביעת ביטוח שעילתה נכות צמיתה כתוצאה מתאונה. ניתן לעמוד על שלושה מועדים אפשריים לתחילת מרוץ ההתיישנות: מועד אירוע התאונה, מועד התגבשות הנכות הצמיתה, ומועד קביעת הנכות הצמיתה על ידי מומחה רפואי כלשהו. בעניין צפריר נ' אררט שלל בית המשפט העליון את האפשרות השלישית דלעיל, בפסקו כי "... מועד קביעת הנכות הצמיתה, שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעות פרובטיבית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלבנטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה".

מועד קביעת הנכות הצמיתה אכן יכול והוא שרירותי. ברם, יש הנוטים לחלץ מפסיקה זו הלכה לפיה המועד הקובע לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד אירוע התאונה. לעניות דעתי, אין הכרח להגיע לפרשנות זו. בית המשפט העליון פסק, אמנם, כי מועד קביעת הנכות הצמיתה על ידי המוסד לביטוח לאומי אינו המועד הרלוונטי לעניין חישוב תקופת ההתיישנות, אולם לא הביע עמדה, מפורשת או משתמעת, לגבי המועד הקובע מבין שני המועדים הראשונים הנזכרים לעיל. שאלה זו נותרה פתוחה.

ענייננו בביטוח מיוחד שבו הנכות היא מקרה הביטוח ולכן לדעתי, המועד הקובע לצורך חישוב תקופת ההתיישנות הוא מועד התגבשות הנכות הצמיתה. מסקנה זו נלמדת, בראש ובראשונה, מהגדרת המושג "מקרה הביטוח", כאמור בסעיף 53 לחוק חוזה הביטוח. "מקרה הביטוח" בביטוח נכות מוגדר בסעיף 53 לחוק כ"נכות שלקה בה" המבוטח. משמע, מקרה הביטוח מורכב משני יסודות מצטברים: תאונה ונכות. באין נכות - אין מקרה ביטוח. על כן, עילת התביעה של המבוטח קמה רק עם התגלות והתגבשות הנכות הצמיתה. הפרשנות לפיה יש להגיש את התביעה שלוש שנים מיום אירוע התאונה יוצרת מצב בלתי אפשרי בו נדרש המבוטח להגיש את תביעתו בטרם קרה מקרה הביטוח. הדעת נותנת, כפי שציינתי לעיל, כי "תביעה שתוגש במקרה כזה תימחק על הסף בטענה כי הנזק טרם בא ועילת התביעה טרם באה לעולם".
כאשר הנכות הצמיתה מתגלה ומתגבשת כבר במועד התאונה, לא מתעוררת בעיה מיוחדת שכן התאונה והנכות מתלכדים למועד אחד. אולם, הנכות הצמיתה מתגבשת, בדרך כלל, רק לאחר מועד התאונה עם השלמת הטיפול הרפואי והתייצבות מצבו הבריאותי של המבוטח. פשיטא שכל עוד לא התייצבה הנכות אף יקשה על המבוטח להשיג ראיה משכנעת לשם הוכחת תביעתו, שכן חוות דעת רפואית שתתיימר לקבוע את שיעור הנכות הצמיתה בטרם זו התגבשה, תישען בהכרח על יסודות ספוקלטיביים. זאת ועוד. הגישה הגורסת כי המועד הקובע לעניין מרוץ ההתיישנות הוא מועד התאונה נשענת, בין היתר, על ההלכה שלפיה אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. דא עקא, שהלכה זו כפשוטה אינה ניתנת ליישום בתחום ביטוח הנכות, שכן המושג "נכות צמיתה" אינו מושג ליניארי, אלא מושג בינארי. כלומר, בביטוח נכות צמיתה קיימים שני מצבים אפשריים בלבד - קיומה או היעדרה של נכות צמיתה. נכות צמתה, להבדיל מ"נזק", היא מצב סופי ולא מצב מתפתח. על כן, כל עוד לא נתגבשה הנכות הצמיתה, אין לדבר על "מקרה ביטוח". זאת בניגוד לביטוח נזקים רגיל שבו "חלקי הנזק" הם רציפים ופרוגרסיביים, ולכן משנתגלה נזק כלשהו, מתגבש מקרה הביטוח, ושוב אין להמתין לגיבוש מלוא הנזק. על כן, לדעתנו, עדיפה הגישה הגורסת כי המועד הקובע לעניין חישוב ההתיישנות הוא מועד התגבשות הנכות הצמיתה. מועד זה מצוי, בדרך כלל, בין מועד התאונה מזה ובין מועד קביעת הנכות מזה. ואוסיף עוד, לא כל מצב שבו קיימת נכות זמנית יביא בהכרח לנכות קבועה בכלל. אשר על כן אין מקום לייחס את מועד אירוע התאונה לתחילת מרוץ ההתיישנות באשר לתביעה על פי נכות קבועה.

גישה זו עולה בקנה אחד עם חיבורו של ד"ר אליעזר בן שלמה "הארכת תקופת ההתיישנות בתביעה מחברות ביטוח, בגין נזקי גוף" רפואה ומשפט, גיליון מס' 18, אפריל 1998, עמ' 61-65 שם מציין המחבר המלומד כי "ביחס לתביעות מחברת ביטוח, כל עוד לא נפסקה תקופת הנכות הזמנית, לא נתגבש עדיין נזק". וכן עם ת"א 120330/01 רוזנברג יצחק נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ (טרם פורסם, פסק הדין מיום 6.5.02) ות"א (רמ') 1677/02 טייש שמעון נ' סהר חברה לביטוח בע"מ
, (טרם פורסם, פסק הדין מיום 30.1.03).

הדברים אף עולים בקנה אחד עם הפרשנות התכליתית הראויה בתחום התיישנות נזקי גוף (השוו: אהרן ברק "עקרונות כלליים של המשפט בפרשנות המשפט" ספר ויסמן (סאקר 2002) 1, אכן המחוקק בחר לקצר את תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח משבע שנים לשלוש שנים (ראו לעניין זה מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ "ששון - דיני ביטוח" מהדורה שנייה (פ"ג) ע' 93) אולם, בכך לא גילה דעתו כי מרוץ שלוש השנים יחל בטרם בכלל התגבשה הזכות. אמור מעתה, כי קטע הזמן שמנקודת המוצא - אירוע הנזק ועד לנקודת הפתיחה של מירוץ ההתיישנות - מועד התגבשות הנזק, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות. יותר מכך, יש בדברים כדי לקדם את זכות הגישה המהותית לערכאות, שהינה במובנה הרחב, "זכותו של האדם לפנות אל בית המשפט ולקבל סעד, ללא סירוב, ללא עיכוב וללא משוא פנים" (יורם רבין "זכות הגישה לערכאות" כזכות חוקתית (בורסי, 1998) ע' 25). הדברים עולים בקנה אחד עם חקיקת היסוד לפיה על מנת להגן על הזכויות המהותיות של האזרח יש להגן על זכותו של האזרח להתדיין בבית המשפט ועל יכולתו לפנות אל הערכאות השיפוטיות ולקבל סעד. קרי: זכותו הדיונית של האזרח לפנות אל הערכאות, הינה כלי להגשמת יתר הזכויות המהותיות המוקנות לו על פי החוק. קבלת טענת התיישנות פוגעת בזכות זו, היא מרעה את מצבם של המבוטחים ובמקרה דנן מכניסה אותם לסד בלתי אפשרי. אכן, לעתים אין ברירה, שהרי זהו הדין אולם, מקום בו הדין ניתן למספר פרושים יש ליתן לו את הפרוש שיעלה בקנה אחד עם הענקת זכותו החוקתית של המבוטח להביא את עניינו בפני
בית המשפט. גישה זו אף עולה בקנה אחד עם המגמה להטיל חובות מן המשפט הציבורי על חברות הביטוח.
נציין כי חברת הביטוח במקרה דנן קיבלה מידע מלא ובזמן אמת הן על התאונה והן על תוצאותיה. היא היתה מעורבת בכל הליכי הנכות הזמנית. התביעה לנכות הקבועה לא הפתיעה את חברת הביטוח ולא פגעה במשהו ביכולתה להתארגן לענין זה ולהעריך את הסיכון הצפוי.
אשר על כן על פי דעתי יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטת הערכאה הדיונית לענין ההתיישנות.
______________
אסתר קובו
, שופטת
השופטת מיכל רובינשטיין
:

במחלוקת שנפלה בין חבריי השופטים, אב"ד השופט י. גרוס והשופטת א. קובו, מצטרפת אני לחוות דעתה של השופטת א. קובו מן הטעמים המפורטים:

על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 תקופת ההתיישנות לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח.

השאלה המתעוררת בענייננו היא מהו "מקרה הביטוח", היינו ממתי מונים את מנין שלוש השנים.

במקרה דנן מדובר בפוליסת תאונות אישיות על פיה ניתן לתבוע תגמולי ביטוח בגין "נכות תמידית". מכאן נכות תמידית שבאה בעקבות אירוע לב מחייבת אותנו לפנות להוראות סע' 53 לחוק חוזה הביטוח הדן בביטוח תאונה, מחלה ונכות ומגדיר את מהות הביטוח. סעיף זה קובע כי בביטוח נכות, מהות הביטוח היא הנכות שלוקה בה המבוטח. משמעותו של המונח "נכות שלקה בה" כאמור בסעיף היא התגבשותה של המסקנה הרפואית לגבי מהותה של הנכות. שהרי כל עוד מצב הנכות איננו מוגדר וברור, וניתנות החלטות באשר לנכויות זמניות וארעיות, אין אפשרות שהמבוטח יתייחס לנושא, וגם אין אפשרות שחברת הביטוח תסיק מסקנות ברורות לגבי המקרה.
כאשר הנכות לובשת צורה הניתנת להגדרה קבועה, היינו נכות תמידית (כמוגדר בפוליסה), מתחיל לעניות דעתי מרוץ הזמן כאמור בסעיף 31 הנ"ל.
אינני נוקטת עמדה בשאלה אם יש מצבי ביניים בהם אדם זכאי להסתמך על הפוליסה, הכל מותנה במצב המוגדר על ידי הרופאים ובפוליסה. מה שניתן לקבוע במקרה שלפנינו הוא, שיש למנות את תקופת ההתיישנות כפי שהיא קבועה בסע' 31, וזאת החל מהתגבשות הנכות בה לקה המערער, אותה נכות שעל יסודה ולאור מהותה הוא תובע את זכויותיו מחברת הביטוח. זוהי, לעניות דעתי משמעות המילים "נכות שלקה בה" המובאות בסעיף 53 לחוק חוזה הביטוח.

____________________
מיכל רובינשטין, שופטת
לפיכך הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של כב' השופטת קובו. מכאן יוצא איפוא כי הערעור מתקבל והתיק יוחזר לבית משפט השלום לדיון בתיק לגופו.

המשיבה תשלם למערער הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך של 15,000 ₪ + מע"מ צמוד מהיום.

הערבות שהופקדה תוחזר למערער.

ניתן היום 08.04.2003 בהעדר.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.
______________ ______________ __________________
יהושע גרוס
, אב"ד אסתר קובו
, שופטת מיכל רובינשטיין
, שופטת
סגן נשיא










עא בית משפט מחוזי 1105/01 אמיתי דוד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 08/04/2003)