פסקי דין על אילן ישראלי | פסקי דין על היועץ המשפטי לממשלה
7155/96 עא 17/04/1997
עא 7155/96 אילן ישראלי נ' היועץ המשפטי לממשלה
(פ"ד נא(1) 160)
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 7155/96
בפני
: כבוד השופט א' גולדברג
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופטת ביניש
המערער: אילן ישראלי
נ ג ד
המשיב: היועץ המשפטי לממשלה
ערעור על
פסק דין
בית המשפט המחוזי
בת"א-יפו מיום 29.8.96 בתיק אימוץ
56/95 שניתן על ידי כבוד השופט ע' זמיר
בשם המערער: עו"ד ד"ר בן-אור
בשם המשיב: עו"ד מ' חשין
פ ס ק - ד י ן
השופטת ד' ביניש
:
1. המערער מבקש לאמץ על פי חוק אימוץ ילדים, התשמ"א1981-, (להלן: "החוק" או "חוק האימוץ"), את גיל, צעיר כבן 26 שנים, אותו גידל וחינך מאז היות גיל תינוק רך.
השאלה שבה עלינו להכריע היא - האם ניתן עתה, בבגרותו של גיל, לתת צו אימוץ שיעניק מעמד משפטי ליחסי הורה-ילד, הקיימים בין גיל לבין המערער מזה שנים, בידענו ששניהם מעוניינים בכך.
עיקר העובדות הצריכות לענין
2. כשהיה גיל כבן חודשיים התגרשו הוריו והוא נותר - ביחד עם אחיו הבוגר ממנו בשלוש שנים - בהחזקת אמו. כשהיה גיל כבן שנתיים נישאה אמו למערער, ומאז היה המערער כאב לו ולאחיו.
בשנת 1975, כשהיה גיל כבן ארבע, פנה המערער לבית המשפט בבקשה לאמץ אותו ואת אחיו. לצורך הדיון הוגש לבית המשפט תסקיר פקידת הסעד לאימוץ, בו המליצה פקידת הסעד על האימוץ המבוקש, לאחר שציינה בתסקירה כי אבי הילדים רחק מהם, נמצא מחוץ לישראל ועל פי המידע שנמסר לה, הקים משפחה. נוכח העדר הסכמה מצד אביו הביולוגי של גיל לאימוץ המבוקש, בוטלה הבקשה לאימוץ, והוחלט בהסכמת הצדדים למנות את המערער כאפוטרופוס לילדים. כן נקבע, כי הקטינים ישאו גם את שמו של המערער כשם נוסף לצד שם אביהם הביולוגי. הסכם זה קיבל תוקף של
פסק דין
. המערער גידל את גיל ואת אחיו ז"ל (שנהרג בשנת 1992 בתאונת ירי) ביחד עם אמם, ולא נדרשה התערבות או פיקוח מצד רשויות הרווחה.
בינתיים, ב1983- התגרשו המערער ואמו של גיל, אך הדבר לא העיב על הקשרים האמיצים בין המערער לבין גיל.
האב הביולוגי, המתגורר מחוץ לישראל לא היה שותף לגידולו של גיל, לא ליווה אותו בשלבים השונים של חייו, לא בא לחוג עם בנו את חגיגת בר-המצווה שלו, ואף לא יצר עמו קשר באבלו כשנהרג אחיו בשנת 1992. על אף זאת, במשך כל השנים לא חודשה הבקשה לאימוץ, עד שבשנת 1995 פנה המערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה לאמץ את גיל.
אביו הביולוגי של גיל לא היה צד להליך בבית המשפט המחוזי, גיל עצמו הביע רצונו שהמערער יאמצו, ובא-כוח היועץ המשפטי לממשלה
התנגד לאימוץ המבוקש בטענה כי לא נתקיימו התנאים הקבועים בחוק למתן צו אימוץ. פקידת הסעד לענייני אימוץ הודיעה לבית המשפט כי השירות למען הילד ממליץ על האימוץ המבוקש.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בפסק דינו קבע בית המשפט קמא, כי לא נתקיימו תנאי סעיף 25(1) לחוק האימוץ, שהם תנאי לכך שבית המשפט ייעתר לבקשה לאמץ בגיר. כמו כן קבע, כי בהעדר הסכמת האב הביולוגי אין בית המשפט יכול לצוות על אימוץ ללא הכרזתו של המאומץ כבר אימוץ קודם לכן. השופט קמא סבר, כי גם ביחס לבגיר חל סעיף 8(א) לחוק, לפיו יש צורך בהסכמת ההורים הביולוגיים לאימוץ או בהכרזה לפי סעיף 13 לחוק. בכך קיבל בית המשפט קמא את עמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה
. הוא הוסיף כי יש במתן הצו המבוקש משום פתיחת פתח לעקיפת הוראות חוק האימוץ. לפיכך, קבע כי "אין אפשרות משפטית ועניינית להיעתר לבקשה", ודחה אותה.
על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו.
אימוץ בגירים - הכלל והחריג
3. כידוע, אין בישראל חוק מיוחד המאפשר אימוץ של בגירים. החוק היחיד החל על העניין הוא חוק אימוץ ילדים. ואולם, מכך שהמחוקק עשה שימוש במונח "ילד" או "ילדים" בכותרת החוק ובהוראותיו, אין ללמוד על כוונה לשלול אפשרות של אימוץ בגיר, ואף אין לזהות את המונח "ילד" עם המונח "קטין". למונח העברי "ילד" (כמו למונח האנגלי "child") יש שני מובנים עיקריים בלשון המדוברת ובלשון המשפטית כאחת - "ילד" הוא קטין בשלבים הראשונים של התפתחותו בטרם יתבגר, ו"ילד" הוא גם צאצאו של האדם, וכזה הוא נשאר ביחס להוריו-מולידיו בכל שלב של חייו. כך, למשל, מוגדר "child" במילון אוקספורד:
"1.a. a young human being below the age of puberty....
2. one's son or daughter (at any age)."
(the concise oxford dictionary of current english (oxford, 1995))
כך גם במילון אבן שושן מוגדר ילד:
1". ולד אדם, בן מזמן היוולדו ועד גיל בר מצווה בערך...
3. שם כולל לבנים ולבנות: "וירא את הנשים ואת הילדים" (בראשית לג ה). "ויהי לפנינה ילדים, ולחנה אין ילדים" (שמואל א א ב)".
והמונח בן מוגדר כך:
"ילד, נער וכל איש ביחס אל הוריו..."
בחוקים שונים עשה המחוקק שימוש במונח "ילד" במשמעותו כבן או צאצא להוריו, ולעניין זה הכוונה היא לילד בכל גיל (ודי אם נזכיר כאן, לדוגמא, את הוראתו של סעיף 10 לחוק הירושה תשכ"ה1965-, ואת סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב1972-). אכן, יפים לענייננו דבריו של המלומד wadlington, שכתב:
"although 'children' is synonymous with 'minors' in the minds of many persons, the former term obviously can include adults when we are speaking in terms of relationship. x, the adult son of y and z, is also the 'child' of y and z." (walter wadlington "adoption of adults: a family law anomaly" 568 cornell l. rev. (1969) 566, 569).
עם זאת ברור, שהחוק נועד מעיקרו לקבוע מסגרת חוקית לאימוץ קטינים.
4. בסעיף 2 לחוק נקבע:
"אין אימוץ אלא באדם שלא מלאו לו 18 שנים".
בהתאם לכך, הוראותיו של החוק מותאמות להוראה האמורה, ומניחות כי המאומץ הטיפוסי הינו קטין.
בסעיף 25 לחוק, שכותרתו "סמכות לסטות מסייגים" נקבע:
"נוכח בית המשפט שהדבר יהיה לטובת המאומץ רשאי הוא, בנסיבות מיוחדות ומטעמים שיציין בהחלטתו, לסטות מסייגים אלה:
(1) גיל המאומץ לפי סעיף 2.
...".
סעיף 2 לחוק קובע כלל, ואילו סעיף 25(1) לחוק קובע חריג לכלל. חריג זה משאיר פתח נרחב לשיקול דעת של בית המשפט בבואו לקבוע מהן נסיבות מיוחדות, ומהם הטעמים המצדיקים לסטות מהכלל לעניין גילו של המאומץ. משלא ראה המחוקק לקבוע מסמרות ולהגדיר את טיב השיקולים, נותרה ההכרעה בשאלה מהו האיזון הראוי בין הכלל לחריג - היינו, מהן "הנסיבות המיוחדות" - בידי בית המשפט.
התפתחות מוסד האימוץ
5. חוק האימוץ בגלגוליו השונים קובע מנגנון שלפיו נוצרים יחסי הורים-ילדים על פי הדין, וניתן בו להורים מאמצים מעמד שיש לו תוצאות משפטיות מרחיקות לכת. כך, קובע החוק, כי האימוץ יוצר בין המאמץ למאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם (סעיף 16 לחוק).
יצירת יחס כזה מוכרת בתרבויות השונות עוד במשפט העתיק. ראשיתה, כפי שהיא מוכרת מהמשפט הרומי, צמחה על רקע כיבוד ראש המשפחה ומתן ביטוי לשאיפותיו להעניק ממעמדו, מרכושו, מייחוסו ומזכויותיו לבן חסותו. "ילד" שזכה באימוץ לא היה דווקא קטין, והמושג ילד בחוקים רבים מאוחרים יותר ביטא את היחס בין הורה לבנו, אך - כאמור לעיל - לאו דווקא בנו הקטין. (ראו: john brosnan "the law of adoption" 22 columbia l. rev. (1922) 332;).
וכן ראו דברי מ"מ הנשיא חשין בע"א 179/53 כהן נ' כהן, פ"ד ט' 1166; ספרה של נ' מימון דיני אימוץ ילדים (התשנ"ד), עמ' 2-5).
מוסד האימוץ התפתח בשיטות משפט שונות; ביבשת אירופה הוא פותח בעקבות המשפט הרומי; במדינות הcommon law- הוא הוכר בתקופה מאוחרת יחסית ובאנגליה הייתה כל התפתחותו על דרך החקיקה. (24 halsbury's laws of england (4th edn.) paras 624, 625; w.w. buckland & arnold d. mcnair roman law & common law (cambridge, 1936 ) 39-42).
בתקופה הקדומה יותר מבחינה היסטורית ועל רקע השקפות חברתיות ששררו, הושם הדגש על צרכיו של המאמץ, ומבוקשו להעניק מזכויותיו ומנכסיו ל"ילד" הנתון לחסותו ולאפוטרופסותו. במשך השנים נע מרכז הכובד לעבר "טובתו של המאומץ", שבעולם המודרני הינו בדרך כלל קטין הזקוק למי שידאג לצרכיו הפיזיים והנפשיים; (וראו: hallie e. still-caris "legislative reform: redefining the parent-child relationship in cases of adoption" 71 iowa l. rev. (1985) 265, 266-267; walter wadlington "adoption of adults: a family law anomaly" 568 cornell l. rev. (1969) 566, 567-568; וכן מימון לעיל, בעמ' 20-22).
אצלנו התפתח מוסד האימוץ תחילה מתוך צרכים אישיים וחברתיים וללא חקיקה מיוחדת. בהיותו חלק מענייני המעמד האישי על פי דבר המלך במועצה, הוחל עליו הדין האישי, אך הסדרתו על פי המשפט העברי הייתה לוקה בחסר (ראו ע"א 179/53 כהן ואח' נ' כהן פ"ד ט, 1166, בעמ' 1174-1175). החקיקה אשר הסדירה את האימוץ, כפי שגובשה בחוק אימוץ ילדים, התש"ך1960-, הייתה התפתחות חקיקתית מאוחרת יחסית.
חוק האימוץ - היסטוריה חקיקתית
6. בטרם נחקק חוק אימוץ ילדים, התש"ך1960-, הועלתה בדיוני הכנסת האפשרות כי ניתן יהיה לאמץ גם בגירים שגילם למעלה מ18- (וראו: דבריו של ח"כ ארדיטי; דברי הכנסת, כרך 25, 944; דבריו של ח"כ ניר-רפאלקס, דברי הכנסת, כרך 208, 534; דבריו של ח"כ יוניצ'מן, דברי הכנסת, כרך 29, 2135), אולם המחוקק הכריע באותו חוק בקבעו כי אימוץ יכול שייעשה רק ביחס לקטין עד גיל שמונה-עשרה שנים. עם זאת, הוחקה הוראת מעבר שנקבעה בסעיף 21 לאותו חוק, לפיה הותר אימוץ גם במאומץ בגיר, בתנאי שלפחות שלוש שנים לפני שמלאו למאומץ 18, היו קיימים למעשה יחסי אימוץ בינו לבין מי שמבקש לאמצו, ובלבד שהבקשה לאימוץ הוגשה בתוך שנה מיום תחילת החוק. לפי אותה הוראת חוק באו לפני בתי המשפט מקרים מעטים בלבד. ראו ע"א 152/65 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה
פ"ד יט(1), 309; וכן ע"א 362/70 אבוגוז נ' היועץ המשפטי לממשלה
, פ"ד כה(1), 260.
חוק האימוץ משנת התשמ"א1981- שינה מהוראות קודמו בענין זה, בקבעו את הוראת סעיף 25(1) הנ"ל. בדברי ההסבר שניתנו בהצעת החוק נאמר:
"כמו כן מוצע (בפיסקה 1) לאפשר לבית המשפט בנסיבות מיוחדות לצוות על אימוץ אדם על אף שמלאו לו 18 שנים, כגון אם הוא פסול דין או זקוק לאפוטרופוס מסיבות אחרות".
(הצ"ח 1533 (תשנ"א) 340)
וכך אמר שר המשפטים בכנסת בהציגו את החוק:
"לרשימת הנסיבות המיוחדות שבסעיף 22 לחוק, שבהן רשאי בית המשפט לסטות מן הסייגים החוקיים המונעים אימוץ, יתווספו שתי נסיבות נוספות: האחת, שאפשר יהיה לאמץ גם אדם שמלאו לו 18 שנה, כגון במקרה שהוא פסול דין או שיש צורך מסיבות אחרות שיהיה לו אפוטרופוס...".
(דברי הכנסת, כרך 91, בעמ' 2513).
אף שהדוגמאות שהובאו בהצעת החוק ובדברי השר התייחסו לפסול דין, או אדם הנזקק לאפוטרופוס - מקרים בהם בולט הצורך של המאומץ באימוץ - הרי המחוקק לא סייג את החריג למקרים אלה בלבד, ולא הגדיר מצבים בהם נתקיימו "נסיבות מיוחדות" המצדיקות אימוץ בגיר.
ההגבלה היחידה שהוטלה על בית המשפט נוגעת לחובה להתחשב "בטובת המאומץ". המחוקק לא הגביל את גיל המאומץ בהתקיים אותן נסיבות מיוחדות, ואף לא קבע תנאי דומה לזה שהיה בחוק הקודם ביחס לקיום יחסי "אימוץ למעשה" בטרם הגשת הבקשה.
הלכה למעשה, מאז חקיקת החוק בשנת תשמ"א1981-, לא נתבקש כפי הנראה מתן צו אימוץ לבגיר (ראו ספרה של נ' מימון - דיני אימוץ ילדים (להלן: "מימון") - עמ' 104).
מעמדם של הורים לבגירים
7. אין ספק שחוק אימוץ ילדים - כשמו כן הוא, והוא בא להסדיר מנגנון ומסגרת לפיהם יקבעו יחסים שמשמעותם יצירת יחסי הורים-ילדים, אף שאלה אינם ילדיהם הביולוגיים. ככלל, מותאם המנגנון שקבע החוק, ליצירת מערכת של יחסי אימוץ לקטינים הזקוקים להורה, כמי שממלא אחר כל הפונקציות ההוריות, הפיזיות, הנפשיות והחינוכיות. החוק יוצר יחס של הורות, אשר נועד - ממש כמו בהורות ביולוגית - לא רק לקבוע דרכי השגחה על קטין, אלא לקבוע מעמד מיוחד המתבקש מאופייה של הורות: "ההורות קובעת מעמד יחיד ומיוחד. מעמד שמקופלת בו הווייתו של האדם. היא כרוכה בחובות ובזכויות" (דברי הנשיא ברק בדנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני (טרם פורסם), בפיסקה 1 לפסק-דינו של הנשיא).
החוק מסדיר את שאלת אופן היצירה המשפטית שמקימה את מערכת החובות והזכויות של הורים-ילדים באימוץ. החוק קובע הן את ההליך והן את תוצאותיו המשפטיות של היחס המתהווה במשולש: הורים ביולוגיים, הורים מאמצים וילדים שהיו לילדים מאומצים.
הסדרת הנושא מעיקרו נועדה - על פי תפיסת המחוקק שלנו - לקטינים, ומסיבות רבות ניתן לומר כי הסדרת יחסי הורים-ילדים ובניית מוסד של הורות מתאימה ליחס שבין בגירים לקטינים. בעיקר נכון הדבר, משום שבתקופת הקטינות, באים יחסים אלה לידי ביטוי מלא תוך מימוש אינטנסיבי של כל המאפיינים של הורות, כפי שהם נתפסים מבחינה חברתית ופסיכולוגית.
"כניסתו של אדם לסטטוס של הורה כרוכה בשינוי משמעותי של זכויותיו וחובותיו. משהפך אדם הורה, מטיל עליו הדין חובה לדאוג לילדו. ולא בדאגה בעלמא עסקינן, כי אם בחובה להעמיד את טובת הילד בראש מעייניו. הורה אינו יכול להתכחש לצרכיו של ילדו רק משום שלא נוח לו למלאם. לאחריות הורה לשלום ילדו גם פן נזיקי ופלילי. אחריות זו מגלמת את הציפייה הנורמטיבית של ערכינו החברתיים ושיטתנו המשפטית, מהפרט, בהתייחס לתפקידו כהורה".
(דברי השופטת שטרסברג-כהן בדנ"א נחמני הנ"ל, בפיסקה 9 לפסק-דינה).
דברים אלה יפים ובעלי משמעות וחשיבות בתקופת מימוש ההורות והגשמתה ביחס לקטין.
מהעובדה כי התפקיד ההורי בא לידי ביטוי בעת היות הילד קטין, אין ללמוד כי יחסי הורים-ילדים ריקים ממשמעות מעשית ומשפטית בבגרותו של הילד, כאשר הוא היה לאדם בשל ועצמאי, כשיר לכל פעולה משפטית. ההורות היא בעלת תוכן ומשמעות במילוי צרכים מעשיים - פיזיים ונפשיים - של כל המעורבים, בין אם מדובר בהורים ביולוגיים, ובין אם בהורים מאמצים, גם לאחר התבגרותו של הילד. מבחינה משפטית יש בדין הישראלי, כבשיטות משפט אחרות, ביטוי לזכויות וחובות שבין ילדים להוריהם גם כאשר מדובר בהורים לבגירים, הגם שאופיים והיקפם של אלה מצטמצם. ניתן להביא דוגמאות רבות למעמד המשפטי המיוחד שהחוק מקנה להורים, יהא אשר יהא גיל ילדם. בתחום הממוני די אם נזכיר את דיני הירושה על פי דין (ראו סעיף 10(2) וסעיף 16 לחוק הירושה התשכ"ה1965-); את הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995- (ראו בעיקר הגדרת הורים תלויים בסעיף 130(א)(3)); את דיני המזונות (וראו את החובה הנרחבת שקבועה בסעיף 4 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט1959-); ואת דיני המסים (ראו, למשל, סעיפים 44-45 לפקודת מס הכנסה); בתחומים אחרים בהם קובע הדין מעמד מיוחד להורים וילדים (ללא קשר לגילם) ניתן להזכיר את חוק אימוץ ילדים עצמו (ראו סעיף 11 בו, שמחייב היוועצות עם הורי הוריו של מאומץ שהוריו נפטרו, ומעניק אגב כך מעמד מיוחד להורי הילדים הבגירים שם הוריו של המאומץ); את דיני הגנת הפרטיות ודיני איסור לשון הרע (שמאפשרים רק לקרוביו של נפגע להמשיך ולתבוע את עלבונו של אדם לאחר מותו - ראו ס' 25 לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א1981-, וסעיף 25 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה1965-); את דיני הראיות (ראו ס' 4 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-); ראו עוד, למשל, את הגדרת "קרוב" בס' 21(א)(1) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח1988-, ודינים נוספים.
לסטטוס של ההורים יש, איפוא, ביטוי בהוראות הדין ותוצאות משפטיות הנובעות ממנו גם כשמדובר בהורים של בגירים. בהתאם לכך, מכירות שיטות משפט שונות לא רק בחובות וזכויות הנוגעות להורים מאמצים שילדם גדל והתבגר, אלא גם באפשרות לקבוע יחסי הורות על דרך של אימוץ בין בגירים, אם כי אפשרות זו מעצם טיבה מוגבלת ומסויגת במידה זו או אחרת ברוב שיטות המשפט המוכרות לנו (כפי שיתואר ביתר פירוט להלן).
נסיבות מיוחדות המצדיקות אימוץ בגיר
8. שתי בעיות מרכזיות ניצבות בפני
בית המשפט בבואו להכריע בשאלת מתן צו לאימוצו של בגיר על פי סעיף 25(1) לחוק.
האחת, מבחינה מהותית-נורמטיבית ברור שהמחוקק ראה באימוץ כזה חריג שניתן ליישמו רק "בנסיבות מיוחדות" המצדיקות זאת, ועל בית המשפט להגדיר מהן אותן נסיבות ועל פי אלו אמות מידה ייקבעו.
השניה, מבחינת ההליך, הוראות החוק הנוגעות ליצירת יחסי אימוץ מותאמות לקטינים, אשר עליהם יחול החוק בדרך כלל. לפיכך, גם כאשר ניתן לקבוע כי נתקיימו "נסיבות מיוחדות" המצדיקות אימוצו של בגיר, מתעורר קושי הנובע מכך שהכלים אשר קבע המחוקק ליצירת יחסי אימוץ אינם מותאמים לבגירים: מטעם זה, בבואו ליתן צו לאימוץ בגיר, יהיה על בית המשפט לבחון כיצד ניתן לעשות שימוש בכלים שיצר המחוקק כדי לקיים מנגנון של אימוץ, כאשר המאומצים הם בגירים.
כדי להכריע בבקשה שלפנינו עלינו להתייחס, איפוא, לשתי השאלות האמורות - המהותית והפרוצדורלית - ככל שהן נוגעות לאפשרות להיעתר לבקשה.
9. בבואנו לפרש את הוראת סעיף 25(1) לחוק, עלינו להשקיף על חוק האימוץ בכללו ועל סעיף 25(1) ותכליתו, כפי שהוא משתבץ בחוק עצמו ובשיטה המשפטית כולה.
כאמור, תכליתו הסובייקטיבית של המחוקק בכל הנוגע להסדרת האימוץ בישראל, נועדה בעיקרה לאפשר אימוץ קטינים תוך השארת פתח חריג לאימוץ בגירים "בנסיבות מיוחדות" אשר ייראו לבית המשפט; עלינו הוטל לפרש את הסעיף, לעמוד על רוחבו של הפתח שנפער, ולהתוות את הדרך בה ילך בית המשפט כאשר יפעיל את שיקול דעתו ויקבע אם נתקיימו אותן "נסיבות מיוחדות".
כדי לעמוד על התכלית החקיקתית שתנחנו בפירוש החריג שבסעיף 25(1) לחוק, נשווה לנגד עינינו את התכלית שסעיף זה נועד להגשים בחברה כשלנו, על רקע ערכי היסוד של שיטתנו המשפטית; כדברי השופט ברק (כתוארו אז):
"תכלית החקיקה היא מושג נורמאטיבי. היא מורכבת מתכליתו הסובייקטיבית של דבר החקיקה ומתכליתו האובייקטיבית. תכליתו הסובייקטיבית של דבר החקיקה היא התכלית אשר יוצר החוק ביקש להגשים בשעת חקיקתו. זו 'כוונת המחוקק'. תכליתו האובייקטיבית של דבר החקיקה היא התכלית שדבר החקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית מודרנית. זו 'מטרת החקיקה'".
(בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים ואח', פ"ד מז(1) 763,749).
(וכן ראו: ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עירית נצרת עילית ואח', פ"ד מז(5) 189, 198 ואילך).
10. ההכרעה בשאלה שלפנינו נוגעת לשני בגירים החפצים להסדיר את מערכת היחסים שביניהם, ומעונינים להעניק לה על פי הסכמה שביניהם מעמד משפטי מוגדר של יחסי הורות על דרך של אימוץ. השאלה היא האם ועד כמה ניתן וראוי להגביל את רצונם זה ולמנוע מהם את מבוקשם.
נגד עינינו הכלל אשר נוסח בלשונו של הנשיא שמגר:
"חברה חופשית ממעטת בהטלת הגבלות על בחירותיו הרצוניות של הפרט...".
(ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א קהילת ירושלים נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464,481).
במיוחד נכון הדבר כשמדובר בשאיפתו של אדם להגשים את אישיותו, ולתת ביטוי לרצונותיו בכל הנוגע למוצאו, למשפחתו, לרגשותיו כלפי אלה ולמבוקשו לתת להם ביטוי גלוי. בעידן בו "כבוד האדם" הינו זכות יסוד חוקתית מוגנת יש ליתן תוקף לשאיפתו של אדם להגשים את הווייתו האישית, ומטעם זה יש לכבד את רצונו להשתייך לתא המשפחתי שהוא רואה עצמו חלק ממנו.
"כבוד האדם, בהקשר החוקתי הוא מושג משפטי, אולם ביטויו המעשי, כאמור, בהוויה האנושית היום-יומית וביחסן של המדינה ושל החברה, ובכלל זה בתי המשפט אל הפרט החי בה. כבוד האדם משתקף, בין היתר ביכולתו של יצור אנוש בתור שכזה לגבש את אישיותו באופן חפשי, כרצונו, לבטא את שאיפותיו ולבחור בדרכים להגשמתן, לבחור בחירותיו הרצוניות, לא להיות משועבד לכפייה שרירותית, לזכות ליחס הוגן מצד כל רשות ומצד כל פרט אחר, ליהנות מן השוויון אשר בין בני אנוש...".
(דברי הנשיא שמגר בע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני ואח', פ"ד מח(3) 842,837);
ברוח זו פסק בית משפט זה כי יש לכבד את חירותו של אדם לשנות את שמו מבלי התערבותה של המדינה, כל עוד בחירת השם אינה פוגעת באדם אחר ואינה פוגעת באינטרס ציבורי, בתקנת הציבור או ברגשותיו.
"שמו של אדם הוא חלק מאישיותו. הוא האני החברתי שלו. הוא המפתח שבאמצעותו הוא צועד בשבילי החברה. אין הוא קוד זיהוי בלבד. הוא ביטוי לאישיות, לרגש, לחובה, למסורת ולייעוד. בתקופות היסטוריות שונות אומצו שמות שונים, ותהפוכות הגורל הביאו רבים לשנות את שמם (ראה הערך "שם, שמות" האנציקלופדיה העברית (חברה להוצאת אנציקלופדיות, כרך לא, תשל"ט) 1007). חברה דמוקרטית האמונה על פלורליזם מכבדת את חירותו זו של הפרט. היא מכירה ומוקירה את חירותו להיקרא בשם כרצונו ואת החופש שלו לשנות את שמו, אם הוא סבור כי שם אחר מתאים לו יותר... אכן, הכרה בכוחו של אדם לשנות את שמו היא הכרה באוטונומיה של הרצון הפרטי, המהווה זכות אדם בכל חברה דמוקרטית. חופש זה של הפרט לשנות את שמו חשוב לו במיוחד, כאשר שמו הקודם גורם לו קשיים".
(בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים ואח', פ"ד מז(1) 749, 770).
אף הוריו וילדיו של אדם הם חלק מאישיותו, חלק מ"האני" האישי, המשפחתי והחברתי שלו, אולי יותר משמו. אמנם זהות הורים אינה דבר הניתן לבחירתו וקביעתו של אדם, אולם התייחסותו של אדם לזולתו כאל בנו-בתו, או התיחסות הבן-הבת לאדם כאל הורהו, מבטאת את אישיותו, רגשותיו וחובותיו במישור האתי-מוסרי; בנסיבות מתאימות יהיה זה מוצדק לתת ביטוי ליחס זה גם בהיבט המשפטי. במקרים המיוחדים בהם נסיבות חייו של אדם יצרו בינו לבין זולתו קשר שכמוהו כקשר הורי, והוא קשר אמיתי וכן - ראוי כי תישמר ותכובד חירותו למסד קשר כזה כחלק מכבוד האדם לו הוא זכאי. לא יהא זה מוגזם לומר, כי ראוי רצון זה לכיבוד לא פחות ואולי יותר מאשר חירותו המוכרת לכל התקשרות הסכמית ורצונית אחרת, ובלבד שלא יהיה בכך כדי לפגוע באדם אחר, או באינטרס ציבורי.
במלים אחרות, כאשר מדובר בשני בגירים - יצירת קשר של אימוץ המחייב מבחינה משפטית, הוא כשלעצמו חריג המוכר רק במקרים יוצאי דופן. עם זאת, חזקה על המחוקק כי כאשר התיר בידו האחת למסד יחס של אימוץ בין בגירים, לא היה בכוונתו לפגוע בידו השניה - בהיתר זה - אלא אם הגדרת היחסים בין אותם בגירים, כיחסי אימוץ, נוגדת את תקנת הציבור, פוגעת באינטרס הציבורי או פוגעת באופן בלתי ראוי בזכותו של אחר, ואיננה משרתת את הכוונה המקורית של יצירת יחסים שהם דמויי יחסי הורות טבעית.
פגיעה באינטרס הציבורי
11. השאלה היא, איפוא מתי נראה במתן מעמד על פי דין של יחסי הורות בדרך של אימוץ משום פגיעה באינטרס ציבורי, הנוגדת את החוק ותכליתו.
הסדרי חקיקה רבים מטילים חובות ומקנים זכויות המיוחדות למערכת היחסים הפנים משפחתית. הסדרים כאלו נמצא בחקיקה בתחומי המעמד האישי, בחקיקה סוציאלית, בחוקים הנוגעים להענקת פיצויים בגין נזק, בחוקים הנוגעים ליחסי עבודה, בחקיקה בדיני הראיות ובנושאים אחרים. בחוקים רבים נקבעו הסדרים אשר בהם לקשרי הורים ילדים יש השלכות כלכליות, רכושיות, והשלכות בענייני מיסוי וקצבאות (ראו פירוט מקצת ההוראות הרלבנטיות בפסקה 7 לעיל). משהקנה המחוקק חובות וזכויות כאמור להורים ולילדיהם הרי שהאינטרס הציבורי מחייב שלא לאפשר עקיפת חקיקה זו או ניצולה לרעה ביצירה פיקטיבית של יחסי אימוץ.
יש והמיסוד של יחסי הורים-ילד נועד לשמש כסות למערכת יחסים קרובה אך שונה מיחסי הורות, ודוגמאות לכך נמצאות למכביר: כך כשהאימוץ לא נועד אלא להתגבר על בעיות מיסוי; כשנועד רק להסדרת ענייני רכוש בין שני בגירים; או כאשר נועד לעקיפת הצורך בצוואה לצורך הורשה של עזבון ותו לא - כל אלה הן דוגמאות שיש בהן להצביע על חוסר תום לב ועל רצון לעקוף הוראות חוק מחייבות תוך ניצול מוסד האימוץ. מקום שנסיבות כאלה הוכחו, מקובל אף במדינות בהן החקיקה מכירה באימוץ בין בגירים, להתערב ולמנוע מהצדדים להשיג את מבוקשם על דרך של יצירת יחסי אימוץ. ניתן למצוא דוגמאות רבות לעמדה זו במדינות השונות בארצות הברית המכירות באימוץ בגירים, ואף במקומות אחרים (וראו: matter of adoption of robert paul p., 471 n.e. 2d 424 (n.y. 1984); in re jones, 411 a. 2d 910; stevens v. halstead, 168 n.y.s. 142).
ראוי, לקבוע, איפוא, כי בכל מקרה שיש בו חשש כי הכוונה לקיום יחסי אימוץ נועדה לניצול לרעה של הטבות מיוחדות שנועדו מלכתחילה להגן על האינטרסים המתחייבים על פי הנורמות החברתיות מיחסי הורים-ילדים, תישלל האפשרות לקבוע יחס של אימוץ בין שני בגירים.
שיקולים ראויים לאימוץ בגירים
12. המחוקק התכוון לאפשר כינון יחסי הורים-ילדים על דרך של אימוץ רק מקום שיחסים כאלה מתבקשים בתום לב ומשקפים יחסים אמיתיים של הורים-ילדים. הקושי הוא לאתר קיומם של יחסים כנים ואמיתיים מסוג זה, הראויים להגנת החוק ולמיסוד על פי דין.
ניתן ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות אשר דיני האימוץ החלים בהן נבנו על אדנים דומים לגישה החקיקתית והמשפטית שלנו. דינים שצמחו על רקע גישה האופיינית לחברה דמוקרטית, המכבדת את רצון הפרט וחירותו, המכירה בכינון יחסי אימוץ שתוצאותיהם מקנות למאמצים מעמד כשל הורים ביולוגיים, ומעמידה במרכזם את טובת המאומץ.
ביטוי לגישה הכללית, המחייבת מתן אפשרות לאימוץ בגירים במקרים ראויים ולמטרות ראויות, נתן בית המשפט העליון של מדינת ניו-יורק, בדברים הבאים:
"there are many reasons why one adult might wish to adopt another that would be entirely consistent with the basic nature of adoption, including the following: a childless individual might wish to perpetuate a family name; two individuals might develop a strong filial affection for one another; a stepparent might wish to adopt the spouse's adult children; or adoption may have been forgone, for whatever reasons, at an earlier date".
(matter of adoption of robert paul p., 471 n.e. 2d 424, 427 (n.y. 1984)).
הנה כי כן, מנה בית המשפט הניו-יורקי בדבריו אלה את הנסיבות והמניעים הקלאסיים הראויים לאימוץ בגירים, כאשר הכלל המנחה הוא כי הנסיבות מתאימות למיסוד יחסי הורות: במקרה של אדם ערירי המבקש להמשיך את נשיאת שמו, בעניינם של שני אנשים שפיתחו יחס חם במתכונת הורה-ילד, בעניינו של אדם המבקש לאמץ את ילדו הביולוגי של בן זוגו - או מקרים בהם בפועל נתקיימו יחסי אימוץ שמשום מה לא מוסדו על פי הדין במועד המתאים.
מדינות שראו להסדיר את נושא אימוץ הבגירים בדברי חקיקה מיוחדים (או בסעיפים מיוחדים של הוראות חוק הנוגעות לאימוץ בדרך כלל) קבעו הסדרים מיוחדים המתאימים למצב של אימוץ בין בגירים. (כך לדוגמא בלבד, החוקים של מדינת קליפורניה - cal fam. code secs. 9300 - 9340 (1996); מדינת ניו-יורק -(ny cls dom rel sec. 111(4) (1996)); כך בצרפת - סעיפים 379-2 - 360 בקודקס האזרחי הצרפתי (code civil) ובגרמניה סעיף 1767 לקודקס הגרמני האזרחי (ה-b.g.b.).
מעניין לציין, כי באוסטרליה נקט המחוקק בלשון דומה לזו שהנהיג החוק שלנו והתיר אימוץ בגירים בהתקיים "נסיבות מיוחדות" על פי שיקול דעתו של בית המשפט,
"the grounds on which the court is to exercise its discretion to make adoption orders are modified in the case of adoption of adults. there is some variation among the jurisdictions, but essentially, criteria appropriate to minors are replaced by a more general formulation, such as that the adoption order should be made if the court 'is satisfied that special circumstances make it desirable that the [adults] should be adopted'." (the laws of australia 17.9 adoption of children, para 19 (1995)) .
על פי אמות מידה דומות לשלנו, בתי המשפט שם נטו להיעתר ולתת צווי אימוץ כאשר הדבר הוא לטובת המאומץ ואינו פוגע באינטרס ציבורי (the laws of australia 17.9 adoption of children, para 40 (1995)).
אצלנו אין הסדר חקיקתי שלם בענין זה, וההוראה מצויה בין מכלול ההוראות הנוגעות לאימוץ קטינים. אף על פי כן, ניתן להיעזר בגישה המקובלת לעניין זה במדינות אחרות לצורך בחינת אמות המידה המתאימות לקביעת "נסיבות מיוחדות".
א. קיום יחסי הורה-ילד
13. דומה שהקו המנחה הסדרי חקיקה מיוחדים לעניין אימוץ בגירים הוא קיום יחסי הורה-ילד בין המאמץ למאומץ. כך, למשל, נקבע בהצעת ה-uniform adoption act (1994), section 5-107(b)(4) כתנאי לאימוץ בגירים, כי האימוץ נעשה במטרה ליצור יחסי הורה-ילדים, וכי הצדדים מבינים ומודעים למשמעות יחס כזה.
"...the adoption is for the purpose of creating the relationship of parent and child between the petitioners and the petitioners understand the consequences of the relationship."
בארצות הברית מוסדר האימוץ בחוקים הנפרדים של המדינות ולא בחוק הפדרלי, ובהתאם לכך קשה לומר שהפסיקה בארצות הברית אחידה בנקודה זו. יש מקרים בהם הדגישו בתי המשפט את מרכזיותו של המבחן המובא לעיל, ויש שהדגישו מבחנים אחרים: דוגמא למתן משקל מרכזי לקביעת יחס משמעותי של הורה-ילד ניתן לראות במקרה בו ניתן צו אימוץ, כשהמאמצת הייתה נזירה שטיפלה במאומצת, אף שפער הגילים ביניהם היה של שנה אחת בלבד: בית המשפט שוכנע שהיא ממלאת תפקיד של הורה בהנהגה, הדרכה, השגחה ובהענקת רגש אימהי, ואילו המאומצת מוצאת בה את הבגרות וההנחיה של הורה שהיא זקוקה לה.
"eileen maintains the role of parent, providing leadership, guidance, nurturing, care and affection for elizabeth, her ward. elizabeth, in turn, looks to eileen for the structure and maturity that a parent normally gives, finding in her the comfort and direction so desperately needed".
(matter of elizabeth, p.s., 509 n.y.s 2d 746, 748 (fam. ct. 1986)).
דוגמא נוספת למרכזיותו של מבחן זה ניתן למצוא במקרים רבים בהם סירבו בתי משפט לתת צו אימוץ כשברור היה שאין מדובר ביחסי הורה-ילד - למשל, מקרים בהם ביקש הומוסקסואל לאמץ את בן זוגו כמעין תחליף לקשר המשפטי שיוצרים יחסי נישואין (וראו למשל - matter of adoption of robert paul p. 471 n.e. 2d 424 (n.y. 1984)).
אכן, ראוי הוא מבחן קיום יחסי הורה-ילד להוות את לב ליבו של שיקול הדעת של בית המשפט בישראל בבואו לבחון אם במקרה שלפניו מדובר בנסיבות מיוחדות כמשמען בסעיף 25 לחוק אימוץ ילדים. מבחן זה - מקומו מרכזי כל כך, עד שנראה כי הוא המבחן היחיד שהוא תנאי בלעדיו אין לקיום נסיבות המצדיקות אימוץ בגיר; שאר המבחנים נועדו אך לעזור לבית המשפט להחליט אם ביחסי הורה-ילד עסקינן, אם לאו.
סבורה אני, כי על פי נוסח החוק שלנו ותכליתו איננו רשאים להגיע למגמת הפסיקה שהתפתחה בחלק מהמדינות בארצות-הברית, על פיה אל לו לבית המשפט (ואל לה למדינה בכלל) לבחון את טיב היחסים בין שני בגירים המבקשים לאמץ האחד את האחר. מקריאת סעיף 25 לחוק בתוך הקשרו - בין שאר סעיפי חוק אימוץ ילדים - עולה בעליל שלא ניתן לפרש אותן נסיבות מיוחדות המנויות בו ככוללות אף מצבים בהם אין מתקיימים (ואף אין כוונה לקיים) יחסי הורה-ילד בין המאמץ למאומץ.
אף אינני סבורה שתוצאה כזו רצויה על פי שיטתנו המשפטית, שהרי, לא יהיה זה נכון לומר שנושא האימוץ משפיע אך על המאמץ והמאומץ: כאמור, השלכות רבות יש להכרת המשפט באימוץ. השלכות אלה יוצרות מעמד מיוחד שהמחוקק ראה להעניק ליחסי הורה-ילד. אין זה ראוי כי יתאפשר לעשות שימוש בכלי המשפטי של אימוץ כשאין מדובר ביחסי הורה-ילד, פן נמצא מעניקים מעמד משפטי מיוחד שהמחוקק ראה להעניק רק ליחסי הורה-ילד גם למערכות יחסים אחרות.
מן האמור לעיל עולה, שבבואו לבחון אם מדובר בנסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מהאמור בסעיף 2 לחוק, יבדוק בית המשפט בראש ובראשונה אם מדובר ביחסי הורה-ילד; אם התשובה לשאלה זו חיובית, יהיה על בית המשפט לקבוע בשלב השני אם יש לאפשר אימוץ תוך שימוש בחריג הקבוע בסעיף 25 לחוק.
אם יש כוונה כנה לקיום מערכת יחסי הורים-ילדים, ויש תשתית מוצקה המצביעה על כך שכבר כוננו יחסים כאלה, הרי שלכאורה נתקיימו "נסיבות מיוחדות", ואם האימוץ הוא "לטובת המאומץ", יש לבחון אם יש סיבה ראויה שלא ליתן גושפנקא חוקית ליחסים אלה על דרך של צו אימוץ.
לשם בחינת קיומם של יחסי הורות מן הסוג האמור, ניתן להיעזר במבחני עזר שונים, אשר כולם נועדו ללמד על אופיים האמיתי של היחסים כיחסי הורים-ילדים.
ב. משך קיום יחסי הורה-ילד
14. נראה שמקום שם התקיימו למעשה יחסי הורה-ילד עוד לפני היות המאומץ בגיר, ומשום מה לא ניתנה למערכת יחסים זו הגושפנקא הרשמית של אימוץ דה-יורה, יכולה עובדה זו להיחשב כ"נסיבות מיוחדות" מובהקות לצורך סעיף 25 לחוק.
בוירג'יניה שבארצות הברית, נקבעו דרישות שונות, לפיהן במקרים מסוימים יינתן צו אימוץ לבגיר רק כשהמאומץ חי עם המאמץ תקופה מינימלית של שלושה חודשים כשהיה המאומץ קטין, ובמקרים אחרים בתנאי שהייתה הכרה מוקדמת של מספר שנים. (va. code ann. sec. 63.1-222 (1996)). קו מחשבה דומה ננקט אף באוסטרליה. (ראו the laws of australia 17.9 adoption of children, para19 (1995)); וכן בוויקטוריה, שם דורש החוק שהמאומץ:
"...has been brought up, maintained and educated by the applicant."
(adoption act 1984 (vic), s 10(1)(b)).
בסעיף 1767 לקודקס הגרמני נקבע כי ינתן היתר לאמץ בגיר אם האימוץ מוצדק מבחינה מוסרית "ובמיוחד אם נוצרו קודם לכן יחסי הורה-ילד בין המאמץ למאומץ".
סבורה אני, כי בדרך כלל אלה יהיו גם אצלנו המקרים בהם יאשר בית המשפט אימוץ בגיר, ויכיר באפשרות ליתן ביטוי פורמלי למערכת יחסים שנוצרה למעשה. אולם נראה שלא יהיה זה מן הראוי לקבוע מסמרות בענין זה: ניתן להעלות על הדעת מצבים בהם יהיה זה ראוי לתת צו אימוץ אף כשלא נוצרה מערכת היחסים האמורה בטרם בגר המאומץ.
כך בוודאי יהיה המצב במקרים שיחסי ההורות נרקמו כלפי בגיר הזקוק להגנה או לחסות הורה בשל מצבו הפיזי או הנפשי, בשל היותו פסול דין, או זקוק לסיעוד, או לטיפול רפואי או סיוע אחר. ייתכנו גם מצבים נדירים ומיוחדים אחרים בהם מתפתחת מערכת יחסים אמיתית של הורים-ילדים בין בגירים, כאשר מערכת זו טעונה ורגישה מבחינה אנושית; אין צורך להכריע כאן מה יהיו הנסיבות שיצדיקו הכרה חוקית ביחסים כאלה.
לפיכך, בבואו לשקול אם לפניו נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מהאמור בסעיף 2 לחוק, הרי כמבחן עזר ייתן בית המשפט משקל נכבד למשך קיום יחסי הורה-ילד, ולמועד היווצרותם. ככל שמשך היחסים ארוך יותר, וככל שהחל בשלב מוקדם יותר, יטה בית המשפט יותר להכיר בהם כ"נסיבות מיוחדות" המצדיקות צו אימוץ.
ג. פער גילים מינימלי בין המאמץ למאומץ
15. המחוקק שלנו נתן נפקות לפער הגילים בין המאמץ למאומץ, שעה שקבע בסעיף 4 לחוק:
"4. אין מאמץ אלא מי שגדול מן המאומץ לפחות ב18- שנים...".
אלא שהמחוקק ראה לסייג קביעה זו פעמיים - ראשית, בהמשכו של סעיף 4 הדן בנסיבות של מאמץ שנשוי להורה ביולוגי, ושנית - בקובעו סייג כללי בסעיף 25, המכפיף את מגבלת פער הגילים המינימלי לשיקול דעתו של בית המשפט.
ברבות מהמדינות בארצות-הברית ובאירופה בהן מוסדר עניין אימוץ בגירים, מופיעה דרישה של פער גילים מינימלי בין המאמץ למאומץ; באחדות דרישה היא לפער נתון (לפער מינימלי של עשר שנים ראו utah code ann. secs. 78-30-2, 78-30-3 (1991); n.j. stat. sec. 2a:22-2 (1996); וראו גם קודקס האזרחי הצרפתי (code civil) ס'344 ; באחרות הדרישה מקלה יותר, ומסתפקת בהיות המאמץ מבוגר מהמאומץ (למשל - (cal. fam. code sec. 9320 (a) (1996).
דומני, שהמסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא שיש בו בפער הגילים כדי להוות מבחן עזר בו יכול בית המשפט להשתמש - בין מבחנים אחרים - בבואו לקבוע אם מדובר בנסיבות מיוחדות, ביחסי הורה-ילד אמיתיים וכנים. מקום שם אין פער גילים כאמור בין המאמץ למאומץ יקשה על בית המשפט להסיק מערכת יחסים אופיינית להורים-ילדים. פטורים אנו מלדון כאן בשאלה אם יהיו נסיבות בהן יהיה זה מן הראוי להכיר ביחסי הורה-ילד אף ללא פער גילים כזה; די בכך שמסגרת החוק שקבע המחוקק אצלנו הותירה את דרישת פער הגילים כעניין הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט כאמור לעיל.
פגיעה בזכויות ההורים הביולוגיים
16. כיוון שהתפיסה הכוללת של המשפט מתייחסת למהותה של הורות על כל היבטיה ומקנה לה מעמד הקובע מערכת זכויות וחובות, הרי כחלק מתפיסה זו כל אימוץ יש בו כדי לפגוע במעמדם של ההורים הביולוגיים. מעצם הקביעה בחוק כי "האימוץ מפסיק את החובות והזכויות שבין המאמץ לבין הוריו ושאר קרוביו" (סעיף 16 לחוק) ומעביר אותן חובות וזכויות לאחרים נובעת הפגיעה האמורה.
כבר עמד על כך בית משפט זה ברבים מפסקי הדין, כי:
"נטילת ילד ממשפחתו הטבעית, ואימוצו על ידי משפחה אחרת, מהווה חדירה עמוקה במרקם התא המשפחתי. יש בה כדי לנתק לתמיד את הקשר המשפטי בין ההורים לבין ילדם, תוך העמדת קשר משפטי בין המאומץ לבין המאמצים... תוצאות אלה הקובעות נתונים ארוכי טווח ובלתי הדירים אינן מושגות רק משום שטובת הילד דורשת זאת."
(דברי השופט ברק (כתוארו אז) ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה
, פ"ד מ(1) 1 בעמ' 8).
אשר על כן כדברי השופט ברק:
"עילת אימוץ מוכרת היא הסכמת ההורים הטבעיים לאימוץ. הסכמה זו פותחת את סגור התא המשפחתי, ומסירה את החסינות המוענקת לו מהתערבות שלטונית. יש המבססים עילה זו עצמה על טובת המאומץ (ע"א 549/75 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה
, פ"ד ל(1)459, 461; ע"א 680/77 פלונית נ' עיריית תל-אביב - יפו, פ"ד לב(3) 412,393). כשלעצמי סבור אני כי ההסבר לכך מקיף הוא יותר. הוא בא גם להגן על זכויותיהם הקונסטיטוציוניות של ההורים. רק משניתנה הסכמה לאימוץ, נפתח הפתח לשקילתם של שיקולים בדבר טובת הילד...".
(השופט ברק, בע"א 232/85 הנ"ל, בעמ' 9).
סעיף 8(א) לחוק קובע כי צו אימוץ יינתן רק בהסכמת ההורים הביולוגיים או לאחר הכרזה על מאומץ כבר אימוץ; סעיף 13 לחוק קובע את העילות להכרזה כבר-אימוץ; שילובם של שני סעיפים אלה יוצר את האיזון הראוי בעיני המחוקק בין זכויותיו של המאומץ לבין זכויותיו של הורה ביולוגי שלא יילקח ממנו ילדו שלא בהסכמתו, אלא אם יש טעם ראוי וחיוני לצעד פוגעני זה. בהתאם להנחת היסוד שממנה שואב החוק כולו את צביונו, מניח האיזון כי המצב העובדתי בו אמור לחול החוק מתקיים שעה שמדובר בקטין הנזקק להגנה באמצעות ההליכים הקבועים בחוק, ובית המשפט מתבקש להעניק לו את התמיכה וההגנה. בית המשפט עושה כן כאביהם של יתומים וקטינים נזקקים.
הנחת יסוד זו היא גם הסיבה לכך שעל פי החוק נציג היועץ המשפטי לממשלה
הוא המבקש מבית המשפט להכריז על פלוני כבר אימוץ: רק הרשויות, המופקדות על טובתו ושלומו של הקטין כאשר הורהו ואפוטרופסו הטבעי אינו ממלא את תפקידו, יניעו את גלגלי המערכת לקיום הליכי אימוץ.
17. בהליכים אלה עומדת במרכז הדיון המשפטי שאלת התערבות המדינה בשלמות התא המשפחתי מתוך מטרה לדאוג לשלומו ורווחתו של הקטין הזקוק לסיפוק צרכיו הפיזיים והנפשיים.
כאשר מדובר בבגיר המבקש לנתק עצמו מהתא המשפחתי המייצג את מוצאו הביולוגי, והוא עושה כן לא ביוזמת רשויות המדינה, מערכת האיזונים הנבחנת שונה בתכלית. מבחינה מעשית ואף מהיבטים משפטיים שונים, יש בכוחו של בגיר לנתק עצמו למעשה מהוריו הביולוגיים ללא התערבות חיצונית. במלים אחרות, בנסיבות של בגיר המבקש לנתק את הקשר עם הוריו ולקיים קשר דומה עם אחרים, אין נדרשת התערבות של המדינה, וככל שיש פעולת התערבות מצד הרשויות, היא אינה נוגעת לניתוק המעשי, אלא לקביעת המעמד המשפטי של הניתוק ושל יצירת הקשר החדש בין המבקש לאמץ לבין המאומץ הפוטנציאלי.
לכאורה, אין איפוא הצדקה לדרישת הסכמת ההורה הביולוגי כתנאי לאימוץ כשמדובר בבגיר, המסוגל לקבוע את עתידו וגורלו ולעצבו כאוות נפשו, והוא כשיר לבצע כל פעולה משפטית. עילת האימוץ הנשענת על הסכמת ההורה מקורה אף היא בהיותו של החוק מיועד להסדרת אימוצם של קטינים.
עם זאת, נוכח המשמעות המשפטית שיש לניתוק הקשר הורה-ילד גם כאשר מדובר בהורים של בגיר, הרי יש מקום לבחון קיומה של הסכמה על פי החוק, אולם לתת לה את המובן המתאים והמתבקש מהנסיבות הקשורות בניתוק יחסי ההורות עם בגיר העומד על דעתו.
18. בשקלנו את הצורך בהסכמת הורה ביולוגי של בגיר, עלינו לזכור כי הסכמה אינה תנאי-בלעדיו-אין גם כאשר מדובר באימוץ קטין, וכאשר מדובר בבגיר על אחת כמה וכמה.
"הסכמת ההורים הטבעיים אינה עילת ההתערבות היחידה. חוק האימוץ מאפשר לשלטון לחדור אל נבכי התא המשפחתי, גם בלא הסכמת ההורים, וזאת אם מתקיימות הנסיבות המאפשרות הכרזתו של קטין כבר אימוץ (סעיף 8(א) לחוק האימוץ). חוק האימוץ קובע רשימה סגורה של שמונה עילות, אשר בהם רשאי בית המשפט, גם ללא הסכמת ההורים, להכריז על קטין כבר אימוץ" (ע"א 232/85 הנ"ל בעמ' 10).
הכרזה כבר-אימוץ היא עילת אימוץ שאינה תלויה בהסכמת ההורים, ואם נתקיימה אחת החלופות שבסעיף יכריז בית המשפט על הילד כבר-אימוץ. דא עקא, שסעיף 13 על חלופותיו (בהן מנויות העילות להכרזה על ילד כבר-אימוץ), מותאם אף הוא - כיתר סעיפי החוק הנוגעים להליך האימוץ - לקטינים. עיקר עניינו בחובות ההורים כלפי ילדים, שאי מילוין מביא לצורך להצהיר על "אי מסוגלותם" או אי התאמתם של הורים למילוי התפקיד ההורי. אף אחת מחובות אלה, או מהתנאים המנויים בו אינו רלבנטי לבגיר.
19. על אף האמור, צדקה באת כוח היועץ המשפטי לממשלה
בטיעוניה, כי כאשר התיר סעיף 25(1) לסטות מהסייגים הקבועים בחוק האימוץ, לא קבע הוראה לפיה פטור ההליך מהוראות סעיף 8(א) או מהוראת סעיף 13 לחוק; משום כך, אין לקבוע כי אין כל תחולה לסעיפים אלה כאשר יש להכריז על אדם בגיר כבר-אימוץ. מה גם שלא נקבע בצד האפשרות לאמץ בגיר כל הסדר מתאים וראוי להליך שנועד למתן צו האימוץ. אולם, כאשר באים אנו ליישם את הוראות החוק, עלינו לעשות כן תוך התאמה לנסיבות הקשורות להליך אותו אנו מבקשים לקיים.
יתכן שיכולה הייתה להיות משמעות לחלק מהוראות סעיף 13 שעיקרן נעוץ בהפקרה, הזנחה של ילד או אי מסוגלות הורית, כאשר מדובר בבגיר שכמוהו כילד, בשל היותו פסול דין או חסר ישע הזקוק לטיפול והשגחה (וראו uniform adoption act, sec. 5-101 (a)(2), שמחיל על אימוץ בגיר פסול דין את הוראות הסעיפים שעניינם אימוץ קטינים), אולם ספק רב אם ניתן לקבוע אי מסוגלות הורית כלפי בגיר, ובוודאי שאין לקבוע הפקרה והזנחה מקום שמדובר בבגיר עצמאי.
זאת ועוד, נסיבותיו של בגיר שאינו פסול דין אינן מתאימות לייזום הליך בידי היועץ המשפטי לממשלה
בלבד, כמיצג אינטרס הציבור לשם הגנה על עניינו של מאומץ שהוא בגיר, באשר זה אינו זקוק עוד להגנה ומסוגל לייצג את עניינו.
כדי לתת משמעות לתכלית הראויה של הוראת חוק, כך שלא תרוקן מתוכן, עלינו ליישם את יתר הוראותיו של החוק בהתאמה ובשינויים המתחייבים מאותה תכלית, שאם לא כן תביא הדיסהרמוניה החקיקתית לסיכול כוונת המחוקק.
בנושא הרגיש של אימוץ, נזדמן לבית משפט זה בעבר לעמוד על הצורך להתאים את הוראות החוק לצורך ליתן אפשרות לאמץ בגיר בנסיבות מיוחדות, בעניין שנדון בע"א 152/65 הנ"ל. באותו מקרה חרגה בקשה של אדם לאמץ את בתה של אישתו מנישואין קודמים, מההוראות שנקבעו בחוק אימוץ ילדים, התש"ך1960-, שהיה אז בתוקף.
בית המשפט מפי השופט קיסטר בדונו במגבלה הקבועה בסעיף 21 לאותו חוק קבע:
"נראה לי כי המחוקק דאג למקרים השכיחים, ואילו למקרה בלתי שכיח או בלתי מצוי לא דאג במיוחד, אלא נתן אפשרות לבית המשפט להשתמש בהיקש על פי סעיף 21 על ידי שימוש בהוראות אחרות בחוק למען מצוא פתרון צודק."
(שם בעמ' 314)
מכיוון שבאותו מקרה הגיע בית המשפט למסקנה כי פתרון צודק מחייב מתן צו אימוץ הוחלט להכיר בכוחו של בית המשפט לתת צו אימוץ למפרע, "באופן שתוצאותיו תיחשבנה מיום הגשת הבקשה או מיום ערב הגיע הנערה לגיל שמונה עשרה" (שם, בעמ' 315).
נראה שגישה זו משקפת את הניסיון הראוי להתאים את פירוש הוראות החוק למקרים המיוחדים של אימוץ בגיר. אם מצוות המחוקק היא שלא יפטור עצמו בית המשפט מהתנאים המוקדמים שנקבעו בסעיף 8(א) לחוק בכל הליך של אימוץ, הרי יש לקיים את הוראות החוק באופן שלא יהיה נטול משמעות ובהתאמה לנסיבות המיוחדות של ההליך הנדון.
ההקפדה על היחס והאיזון המתאים בין מהותו וטיבו של צו אימוץ כשמדובר בבגיר, לבין ההליכים הקבועים בחוק לשם השגתו של צו כזה, מחייבת מתן פירוש מצמצם לדרישות ולתנאים מוקדמים כדרישת ההסכמה או החלופה של ההכרזה כבר-אימוץ.
20. סעיף 8(א) לחוק קובע כי:
"לא יתן בית משפט צו אימוץ אלא אם נוכח שהורי המאומץ הסכימו שהילד יאומץ או שהוא הוכרז כבר-אימוץ לפי סעיף 13".
כשלעצמי, נוטה אני לדעה, כי בדרך כלל ניתן להסתפק לצורך קיום תנאי סעיף 8(א) במתן הזדמנות להורה הביולוגי להשמיע התנגדותו למתן צו האימוץ. יש להניח כי כל שניתן יהיה לבחון ביחס להסכמתו של הורה או להתנגדותו בנסיבותיו של בגיר - כשבקשת האימוץ של מאמצו ושלו מושתתת לכאורה על כוונה כנה ובתום לב למסד "קשר דמוי הורי" - הוא: האם התנגדותו מצביעה על פגיעה קונקרטית קשה וחמורה בזכויותיו. כל נימוק אחר שעניינו במעמדו של ההורה הביולוגי, יהיה בו משום התנגדות שלא בתום לב, שאין להכיר בה.
יתרה מזו, גם אם מטעם כלשהו יעלה הורה נימוק שיש בו ללמד על פגיעה משמעותית בו ייבחן נימוקו מול חופש הרצון וטעמיהם הכנים של שני השותפים הנוספים להליך - המאמץ והמאומץ הפוטנציאלים. כן יהיה על בית המשפט לבחון את האפשרות כי ההתנגדות המבוססת תוכל למצוא פתרונה בצמצום תוצאותיו של צו האימוץ על פי סעיף 16(1) לחוק.
אוסיף עוד, כי מסקנה זו ביחס למעמדו של ההורה הביולוגי, למשקל התנגדותו לאימוץ וליסוד ההסכמה של הורה ביולוגי כאשר מדובר באימוץ בגיר, עולה בקנה אחד עם הוראות מקובלות בחקיקה המסדירה אימוץ בגירים במדינות המכירות בקיומו של מוסד זה. ברבות מהמדינות שבהן מוכר אימוץ בגירים אין דרישה להסכמת ההורים הביולוגיים, (אוסטרליה) adoption act 1993 (act), s 27; adoption of children act 1965 (nsw), s 26(6); adoption of children act 1994 (nt), s 27(4); adoption act 1988 (sa), s 13(2)(b); adoption act 1988 (tas), s 19(1)(b); adoption act 1984 (vic), s 15(2); adoption act 1994 (wa), s 69 ,(ניו יורק) ny cls dom rel sec. 111(4) (1996), וכן בקליפורניה שבה בית המשפט יכול לדרוש המצאת הודעה לכל אדם שיש לו אינטרס, cal. fam code sec. 9323 (1996), ובפלורידה שבה נדרשת המצאת הודעה להורים הביולוגיים, fla. stat. sec. 63.062(5)(b) (1996).
21. אף את התנאי של הכרזה על ילד כבר-אימוץ אם תנאי זה נדרש כתחליף להסכמה, בנסיבות בהן האימוץ נועד לתת תוקף חוקי ליחסים כנים ואמיתיים המשקפים מצב קיים המתמשך מאז היות הילד קטין, יש לקיים באופן ההולם את הנסיבות המיוחדות. בהתאם לגישה זו, ההכרזה על הילד כבר-אימוץ, אינה אלא הצהרה על היווצרותה של העילה במועד בו קמה הלכה למעשה, בזמן ניתוק הקשר עם ההורה הביולוגי.
אם נתקיימו יחסים "דמויי הורות" כאמור, על רקע של הזנחה, אי התאמה ואי מסוגלות הורית מצד ההורים הביולוגיים, יצהיר בית המשפט על קיומה של עילת האימוץ בשל היות המאומץ הפוטנציאלי בר-אימוץ במועד הקובע, בהיותו קטין, ובמיוחד כך הדבר אם מצב עובדתי זה נמשך עד לבגירות. בכל מקרה יחול סעיף 8(א) לחוק המחייב הסכמת ההורים הביולוגיים לאימוץ או הכרזה על היות הילד בר-אימוץ, לפי סעיף 13 לחוק, רק ככל שהוא ניתן ליישום באופן המצומצם והצר המתבקש מהנסיבות ומהעובדה שהאימוץ נועד לתת תוקף ליחס בין שני בגירים.
יצוין עוד, שגם יתר התנאים המוקדמים למתן צו אימוץ עלולים לעורר קושי כאשר באים לתת משמעות לסמכותו של בית המשפט ליתן צו אימוץ ביחס לבגירים. כזה הוא התנאי הקבוע בסעיף 3 המחייב היות שני ההורים המאמצים איש ואשתו: גם תנאי זה נובע מהתאמת החוק לתחולה על קטין, שהליך האימוץ אמור להעניק לו בית חם כדוגמת המודל ההורי הזוגי. אולם אין בקושי שיש בדרישה זו להציב בפני
שני בגירים לעניין אימוץ, כדי להביא למסקנה שאין לאפשר אימוץ בגיר. התנאי האמור ייושם אף הוא רק בהתאמה המתחייבת לפי העניין, כפי שתבחן בכל אימוץ לעצמו.
לסיכום - האם ניתן לאמץ בגירים על פי החוק ?
22. אם נסכם את האמור ונשוב אל השאלה אשר סביבה סב דיוננו: האם ניתן על יסוד הוראות חוק אימוץ ילדים ליתן צו לאימוץ בגיר, המסקנה היא כי החוק מלכתחילה לא נועד לאפשר כדבר שבשגרה אימוץ בגירים. עם זאת, הכיר החוק באפשרות לאמץ בגירים בנסיבות מיוחדות וחריגות. על פי הוראות החוק כפי שהוא מתפרש על רקע השיטה המשפטית בכללה וכחלק ממנה, אין למנוע אימוץ של בגיר, ככל שאימוץ כזה אינו פוגע באינטרס בר-הגנה, בין אינטרס ציבורי ובין אינטרס ראוי להגנה של פרט אחר. כשהאימוץ המבוקש משקף באופן אמיתי צורך חיוני של המעורבים בהליך האימוץ, או נותן ביטוי חוקי ליחסים דמויי יחסי הורים-ילד שקיימים למעשה במציאות, יראה בכך בית המשפט נסיבות מיוחדות למתן צו אימוץ על-פי סעיף 25(1) לחוק. בכל מקרה לא יינתן צו כזה אלא אם נוכח בית המשפט שיהיה זה לטובת המאומץ.
ההליכים המוקדמים שהם תנאי למתן צו אימוץ אכן אינם מתאימים מעיקרם לבגיר, והם ייושמו בהתאמה ובמגבלות הנובעות מאופיו של האימוץ המבוקש. מבחינת הנושא בכללו, מתבקשת ההערה כי משקבע המחוקק במפורש כי בנסיבות מיוחדות ניתן לאמץ בגיר, מן הראוי שייתן דעתו לקביעת הסדרים ותנאים המאפשרים הפעלת החריג בהתאמה לנסיבות המיוחדות ולשיקול הדעת שהוענק לבית המשפט למתן צו לאימוץ בגיר.
מהכלל אל הפרט
23. כמו בכל הכרעה שיפוטית הבאה לפני בית המשפט, לא צעדנו במסלול המסע סביב מחוזות האימוץ, אלא כדי להגיע להכרעה בשאלה הקונקרטית העומדת לדיון, מבוקשו של המערער לאמץ את גיל; לאחר שהיה לצידו בשנים בהן עוצבה אישיותו של גיל בילדותו, בנערותו ובבחרותו.
מכל האמור לעיל, מתבקשת המסקנה כי גישתו של השופט קמא לפיה לא באו בפני
ו "כל עובדות שהן שקיימות נסיבות מיוחדות וטעמים כלשהם שיצדיקו מתן צו אימוץ", אינה גישתי.
המערער, שהיה בן זוגה של אמו הורתו של גיל, מבקש למסד על פי חוק מערכת יחסים של הורות שקיים עם גיל מאז היותו תינוק. אין חולק כי נתקיימו בין השניים יחסים כנים של הורה-ילד. שעה שאביו מולידו של גיל לא התעניין בו, היה המערער לצדו בטוב וברע. תסקיר השירות למען הילד, האמון על הדאגה לשלום הקטין ולשלום המאומץ בכוח, מאשר ללא סייג קיומם של יחסים כאלה בין המערער לגיל, והוא אף מאשר את עובדת ניתוק הקשר שבין גיל לאביו הביולוגי. תמונת מצב זו היא עקבית מאז התסקיר הראשון שניתן בתמיכה לבקשה להכריז על גיל כבר-אימוץ בשנת 1975. בשנות קטנותו של גיל היה המערער אפוטרופסו על פי הסכמה שקיבלה תוקף של
פסק דין
. גיל עצמו הגיש לבית המשפט תצהיר התומך בבקשה ובו פרט את מסכת קשריו עם המערער בכל שלבי חייו, ותאר באופן נוגע ללב את תמיכתו של המערער בו בתקופת ילדותו בבית הספר, בנעוריו בתנועת הנוער, ביום בר-המצווה שלו, ביום גיוסו לצה"ל ובמהלך השירות הצבאי ואף בנישואיו. כן הוגשו תצהירים דומים של אמו של גיל ושל אשתו הצעירה.
אם יש נסיבות המתאימות במובהק לאימוץ בגיר (להוציא עניינו של חסוי, נזקק וחסר ישע), הרי אלה הנסיבות המיוחדות שבמקרה דנן, אשר יש בהן כדי להצדיק את מתן צו האימוץ המבוקש; על פי כל המבחנים שהוצגו במהלך הדיון העקרוני לעיל, מתאים העניין שלפנינו להחלת החריג המאפשר אימוץ בגיר.
24. אינני שותפה למסקנתו של השופט קמא, כי לא הוכח שהאימוץ הוא לטובת המאומץ. "טובתו של המאומץ" כשמדובר באדם עצמאי, בגיר, בעל הכרה ודעה משלו, אינה אלא רצונו, מאווייו, משאלות לבו והצורך שהוא מבטא כאשר אלה כנים ונובעים ממניעים ראויים. אין לפרש "טובתו של מאומץ" בנסיבות כאלה של בגיר בר-דעת ובריא בדומה לטובתו של קטין הזקוק להשגחה וטיפול, ואף לא על פי צרכיו החומריים בלבד. חזקה על אדם בגיר, בשל ובעל דעה משלו, כי יודע הוא לקבוע מהי טובתו.
"כבוד האדם" מחייב מתן משקל ומעמד לרצונותיו של האדם ולשאיפתו לבטא את יחסו הכן והעמוק למי שהיה לו לאב בעת שמחה ובעת צרה. רצונו זה הוא גם "טובתו" שעל בית המשפט לשקול ולכבד.
אשר על כן, ניתן לומר כי נתקיימו ביחסי המערער וגיל "נסיבות מיוחדות" המצדיקות מתן צו אימוץ, וכי הצו המבוקש יהיה "לטובת המאומץ".
25. משאמרנו זאת, לא אמרנו עוד דבר ביחס לתנאי הנדרש - על פי סעיף 8(א) לחוק - הסכמה או הכרזתו של גיל כבר-אימוץ. בעניין זה סבורה אני כי הונחה לפנינו תשתית מספקת כדי לקבוע כי נתקיימה ביחס לגיל עילה שיש בה כדי להצדיק הכרזתו כבר אימוץ. העילה נתקיימה עוד בהיות גיל קטין בעת שהוגשה הבקשה המקורית להכריז עליו כבר אימוץ. התשתית העובדתית מעוגנת היטב בתצהירים שהוגשו לבית המשפט המחוזי ובתסקירי השירות למען הילד, כפי שהוגשו לבית המשפט בשני ההליכים שהתקיימו בענין זה. די באלה כדי לבסס עילה שקמה עוד בתקופת ילדותו של גיל על פי סעיף 13(4) ו- (5) לחוק. בהתחשב בכך שמאז לא חל שינוי בעובדות שהיה בו כדי לבטל את העילה להכריז על גיל כבר-אימוץ, הרי לכאורה יש מקום להכריז על גיל כבר-אימוץ, כבר עתה. אם נמנעים אנו מלעשות כן, הרי זה רק משום שלא נמסרה לאביו הביולוגי של גיל הודעה על קיומו של ההליך; עתה הדרך פתוחה בפני
המערער לפנות ליועץ המשפטי לממשלה כדי שתוגש בקשה להכרזתו של גיל כבר-אימוץ, ומן הראוי שהיועץ המשפטי לממשלה
יענה לבקשה.
משתוגש הבקשה, תינתן לאביו הביולוגי של גיל הודעה על קיומו של ההליך בדרך של צירופו לבקשה כמשיב כנדרש על פי תקנות סדר הדין האזרחי לענין אימוץ; מטרתה של הודעה כזו היא ליתן הזדמנות לאב הביולוגי להשמיע את עמדתו, כמקובל בהליך ההכרזה על היות ילד בר-אימוץ.
אם לא יתייצב האב לדיון, או אם יתייצב ולא יעלה כל טעם ממשי שיסתור את קביעותינו, תינתן ההכרזה המבוקשת; לאחר שזו תינתן לא תהיה עוד מניעה למתן צו האימוץ המבוקש בד בבד עם ההכרזה האמורה.
התוצאה היא, אם כן, שאם דעתי תישמע יתקבל הערעור, במובן זה שיקבע בזאת כי נסיבות המקרה נכנסות בגדר ה"נסיבות המיוחדות" כמשמעותן בסעיף 25 לחוק אימוץ ילדים; כי מתן צו האימוץ הוא לטובת המאומץ וכי לאחר קיום ההליך הנדרש בו תינתן הזדמנות לאב הביולוגי כצד מעונין להשמיע עמדתו, יהיה מקום להכריז על גיל כבר אימוץ, וליתן צו לאימוצו כמבוקש.
ש ו פ ט ת
השופט א' גולדברג
:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן
:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש
ניתן היום, י' בניסן תשנ"ז (17.4.97).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן-מזכיר ראשי
96071550.n01
חכ/
עא בית המשפט העליון 7155/96 אילן ישראלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, [ פ"ד: נא 1 160 ] (פורסם ב-ֽ 17/04/1997)