פסקי דין על גיורא לב

3954/94 עפ     13/03/1997




עפ 3954/94 מדינת ישראל נ' גיורא לב






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ ‎3954/94

בפני
: כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופט ג' בך

כבוד השופט א' גולדברג
המערערת: מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב: גיורא לב
ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום ‎31.5.94 בתיק פלילי
‎97/93 שניתן על ידי כבוד השופט נ' עמית.
תאריכי הישיבה: י"ד בסיון תשנ"ה (‎12.6.95)
כ"א באדר תשנ"ו (‎12.3.96)
ג' בתמוז תשנ"ו (‎20.6.96)
כ"ב בתמוז תשנ"ו (‎9.7.96 )
בשם המערערת: עו"ד רחל שיבר

עו"ד איריס שירן

בשם המשיב: עו"ד מיכאל קירש

עו"ד דנה שטיר

פ ס ק - ד י ן

השופט ג' בך
:
‎1. בפני
נו ערעור המדינה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט עמית), לפיו זוכה המשיב מעבירות של קבלת שוחד ועשיית מעשה של הפרת אמונים הפוגע בציבור, לפי סעיפים ‎290(א) ו‎284- לחוק העונשין, תשל"ז‎1977- (להלן: חוק העונשין).
קיצור העובדות:

‎2. להלן העובדות העיקריות הצריכות לעניין ערעור זה.

המשיב כיהן בעת הארועים מושא כתב האישום בתפקיד ראש עיריית פתח- תקווה. הוא ממלא תפקיד זה החל מתאריך ‎1.3.89.

מרדכי דינוביץ הוא קבלן ואישיות ציבורית מוכרת בפתח-תקווה, והינו בעל רוב המניות בחברה הקבלנית ד.ה.ב. בע"מ (להלן: "ד.ה.ב.").

הקשרים בין המשיב לדינוביץ נוצרו כבר במהלך שנת ‎1989, כאשר המשיב "גייס" את דינוביץ לסייע לו בהקמת קרן לפיתוח פתח תקווה, וזאת לאור היכרותו הקרובה של דינוביץ עם הצמרת הכלכלית של הקהילה היהודית בלוס אנג'לס שבארצות הברית. דינוביץ הפגיש את המשיב עם תורמים פוטנציאליים אשר ביקרו בארץ, וביניהם גב' הייניץ, ישראלית שחיה בלוס אנג'לס זה שנים רבות, ותורמת בעין יפה לפרוייקטים שונים בישראל. לצורך קידום פועלם המשותף בנושא הקרן סיכמו דינוביץ והמשיב שייסעו בחודש אוגוסט ‎1990 לחתונת בן אחיו של דינוביץ בלוס אנג'לס, שכן באירוע זה צפויים היו להשתתף תורמים פוטנציאליים רבים.

במהלך חודש יולי ‎1990 סיפר המשיב לדינוביץ כי אשתו, גב' לב, לא תצטרף לנסיעה. דינוביץ התרשם מדברי המשיב כי מדובר בבעייה כלכלית. דינוביץ יצר קשר עם הגב' הייניץ וסיפר לה על שיחתו עם המשיב. הגב' הייניץ הביעה דעתה כי אין זה רצוי שאיש ציבור יבוא ללוס אנג'לס למשימה האמורה בלי אשתו, והודיעה מייד כי בכוונתה להזמין על חשבונה את גב' לב. היא התקשרה למשיב ואמרה לו שתשלח לאשתו כרטיס טיסה, וכך היה. בתאריך ‎20.8.90 נסעו המשיב, דינוביץ ונשותיהם לארצות הברית, כאשר נסיעת המשיב עצמו מומנה על-ידי העירייה. יש לציין כי לפני הנסיעה פורסמה הודעה מטעם דובר בעירייה לפיה אשת ראש העיר נוסעת על חשבונה הפרטי.

בתאריך ‎17.6.90 נפתח מכרז לביצוע עבודות ב"כיכר המייסדים", אשר הינה כיכר מרכזית בפתח-תקווה. במכרז השתתפו שלושה קבלנים, ביניהם חברת ד.ה.ב., המצויה כאמור בבעלות דינוביץ. כל ההצעות נדחו מאחר שהיו גבוהות מהאומדן המקורי שקבע מהנדס העיר בסך ‎1,450,000 ש"ח. בתאריך ‎25.7.90 זימן המשיב את שלושת הקבלנים שהשתתפו במכרז, לפגישה בלשכתו, בה התבקשו להציע הצעה חדשה, זולה יותר. בפגישה הבהירו שני הקבלנים האחרים שאין להם נכונות להוזיל את הצעותיהם, ורק דינוביץ הציע להפחית ‎5% מהצעתו המקורית שעמדה על סך ‎1,976,898.50 ש"ח. אולם הצעתו של דינוביץ נדחתה אף הפעם והתבקשה הוזלה נוספת. בתאריך ‎9.8.90 הודיע דינוביץ למשיב וליושב ראש ועדת המכרזים, כי הוא מציע לבצע את העבודות ב"כיכר המייסדים" בפתח תקווה תמורת סך של ‎1,750,149 ש"ח (הפחתה של ‎11.47% מההצעה המקורית), אך זאת בתנאי שיקבל מקדמה בשיעור ‎50%. יצויין, כי תשלום מקדמה לא היה כלול בתנאי המכרז המקוריים. ב‎12.8.90- הורה המשיב לגזבר העירייה לערוך תוך שבוע חוזה עם דינוביץ על פי הצעתו, וזאת מבלי שהביא את ההצעה לאישור מועצת העיר, כנדרש לפי תקנה ‎22(ח) לתקנות העיריות (מכרזים), תשמ"ח‎1987- (להלן: "התקנות"). בתאריך ‎5.9.90 נחתם הסכם בין חברת ד.ה.ב. לבין העיריה לביצוע העבודות ב"כיכר המייסדים" תמורת ‎1,750,149 ש"ח. כמו כן שולמה לד.ה.ב. מקדמה בסך ‎800,000 ש"ח והעירייה התחייבה לשלם את היתרה באפריל ‎91, או בתום ביצוע העבודה.

‎3. האישומים

בכתב האישום הואשם המשיב בכך שבתפקידו כראש עיר פעל להבטחת הזכייה בפרוייקט ביצוע עבודות ב"כיכר המייסדים" לד.ה.ב., תוך חריגה מהחוק ומנוהלי העבודה הנוהגים בעירייה, ובו זמנית נסע עם דינוביץ לארצות הברית לנסיעת עבודה ובילויים, ואף קיבל באמצעותו מימון לנסיעת אשתו. המשיב הואשם כי במעשיו אלה לקח שוחד והפר אמונים, היינו ביצע עבירות לפי הסעיפים ‎290(א) ו‎284- לחוק העונשין. באותו כתב אישום הואשם דינוביץ בכך שנתן שוחד למשיב עבור קבלת פרוייקט "כיכר המייסדים", או לחלופין כדי להטות אותו למשוא פנים בדרך כלל, עבירה לפי סעיף ‎291 לחוק העונשין.

‎4. טענות הצדדים

בבית המשפט קמא טענה התביעה, כי יש קשר בין מתן פרוייקט ביצוע העבודות ב"כיכר המייסדים" לד.ה.ב. לבין נסיעתם המשותפת של הנאשמים ונשותיהם לארצות הברית. לעומת זאת נטען מטעם הנאשמים, כי מטרת הנסיעה היתה אך ורק הקמת קרן לפיתוח פתח תקווה וגיוס תורמים פוטנציאליים. התביעה טענה, שכרטיס הטיסה של אשת המשיב (ששוויו ‎1300 דולר) הוסדר על-ידי דינוביץ, וזאת לאחר ששמע מהמשיב כי אין באפשרותו לממן את נסיעת אשתו. התביעה גרסה, שדינוביץ הבטיח למשיב שהוא ידאג לכרטיס טיסה לאשתו, ואכן דאג להשגת הכרטיס האמור באמצעות אחר. באשר לטענת ההגנה, לפיה נושא כרטיס הטיסה של גב' לב טופל ומומן על-ידי הנדבנית האמריקאית הגב' הייניץ, השיבה התביעה, כי דינוביץ קשור לארגון הכרטיס, ואין במעורבותה של גב' הייניץ כדי לנתק את הקשר בין הקבלן הנאשם לבין המצאת הכרטיס.

‎5. מסקנות בית המשפט קמא

א. פרוייקט "כיכר המייסדים:

מהמידע שהובא בפני
בית המשפט קמא בנושא "כיכר המייסדים" עלה, כי היה אינטרס ציבורי ברור בשיפוץ הכיכר. בית המשפט קמא איבחן שני פגמים בהליכים סביב פרוייקט "כיכר המייסדים":

‎1. אי קיום תקנה ‎22(ח) הנ"ל לתקנות.
‎2. שינוי תנאי התשלום במכרז על-ידי תשלום המקדמה, מבלי
לחזור לשני המציעים האחרים.

מסקנתו של בית המשפט קמא היתה, כי המשיב לא ידע על הצורך באישור מועצת העיר להתקשרותו עם ד.ה.ב. ללא מכרז, ואיש מיועציו לא העיר את תשומת ליבו לתקנה ‎22(ח) לתקנות. השופט אף קיבל את גירסת אנשי העירייה, לפיה היה למשיב רוב במועצה, ולא היתה לו בעיה להשיג את האישור הדרוש, לו היה מודע לצורך בו.

עוד קבע השופט קמא, כי למקדמה לא היתה השלכה משמעותית מבחינה כלכלית על כדאיות העיסקה, וכי תשלום המקדמה היה כדאי לעירייה.

השופט קמא קיבל את גירסת ההגנה, לפיה העובדה שהמשיב לא הסתפק בהפחתה של ‎5% שהציעה ד.ה.ב. במהלך התחרות הפומבית, ודרש הפחתה נוספת, מלמדת כי לא מדובר בשוחד.

מסקנתו של בית המשפט קמא היתה, כי החלטת המשיב ועוזריו לקבל את הצעתה של ד.ה.ב., לרבות המקדמה הכרוכה בה, היתה החלטה סבירה בהחלט בנסיבות, ואת הפגמים שנפלו במכרז לא ניתן לקשור כחלק מתכנון שוחד, אלא כסדרי מינהל בלתי תקינים שנבעו מחוסר ידע וחוסר נסיון.

ב. כרטיס הטיסה של אשת המשיב

ראשית, קבע בית המשפט קמא כי מטרת הנסיעה לארצות הברית היתה הקמת קרן פתח-תקווה, ובמהלך שהותו שם נפגש המשיב עם תורמים בכוח ופעל להקמת הקרן.

בית המשפט קיבל את גירסת ההגנה, לפיה נרכש הכרטיס בארצות הברית על-ידי גב' הייניץ, באמצעות עובד שלה בשם קציר. עובד זה התקשר כנראה עם אדם שלישי בניו-יורק, אשר קנה את הכרטיס בסוכנות טיק טוק בקנדה.

בית המשפט קמא לא האמין לעד התביעה המרכזי, יואב מרחבי, שכיהן בעת הארועים הנדונים כראש המינהל הכללי בעיריית פתח-תקווה, והעיד כי ניהל שתי שיחות - האחת עם המשיב והשנייה עם דינוביץ - ובמהלך שיחות אלה "התוודו" השניים כביכול באוזניו. העד טען, כי המשיב סיפר לו שדינוביץ מסדיר עבורו את הנסיעה, וכי דינוביץ אישר זאת. המשיב הכחיש את עצם קיומה של שיחה כזו. דינוביץ אישר כי שוחח עם מרחבי, אך הכחיש את תוכן השיחה כפי שהוצג על-ידי מרחבי. בית המשפט קמא קבע, שאיננו מוציא מכלל אפשרות את קיומה של שיחה בין מרחבי למשיב, אך דחה את הטענה שבדברים שנאמרו למרחבי היה משהו מפליל, והעדיף את עדויות המשיב ודינוביץ על פני עדותו של מרחבי.

מסקנתו של בית המשפט קמא מהראיות שהובאו בפני
ו היתה, כי לא ניתן לקבוע כי דינוביץ הוא ש"גרם" לגב' הייניץ לשלוח את כרטיס הטיסה. בית המשפט אף הביע את התרשמותו, כי העדה גב' הייניץ אינה אדם הניתן להולכה או להטעיה, וכי פעלה על פי רצונה ויוזמתה. בית המשפט קיבל את הטענה לפיה על פי הנוהג בארצות הברית אכן נתפשת התלוותה של אשת איש ציבור לבעלה לנסיעה בתפקיד לא רק כמקובלת אלא כהכרחית, ועל רקע זה יש להבין את מעשיה של גב' הייניץ.

בית המשפט הבהיר שראוי היה שבמצב כזה יודיע ראש העיר בפומבי על התלוות אשתו ועל עובדת הזמנתה על ידי גב' הייניץ, וחבל שננקטה דרך של הסתרה אשר היותה מקור לרינונים.

ג. סיכום

בית המשפט קמא שאל את עצמו מה צריך לעשות ראש עיר המעוניין בהקמת קרן פיתוח והאיש היחיד שיכול לעזור לו הוא קבלן ידוע שמעורב באותה עת במכרז לקבל עבודה מטעם העירייה. בית המשפט השיב על שאלתו, כי במקרה כזה אכן לא היה צריך ראש העיר לקיים את הנסיעה המשותפת, אלא שאז לא היתה הקרן קמה. מכל מקום, מאחר שלדעת השופט קמא נסיעת המשיב לארצות הברית היתה בענייני הקרן, וכרטיס הטיסה של אשתו נשלח על-ידי גב' הייניץ, הרי שהוא קובע כי לא התקיימו במקרה זה היסודות של עבירת השוחד - הן הנפשי והן העובדתי. השופט קמא קובע, כי התביעה לא הצליחה להוכיח שניתן מתת על-ידי דינוביץ או שהוא גרם למתן מתת, ושמתת כזה ניתן בעד פעולה הקשורה בתפקידו של המשיב. השופט מסכם בקובעו, שסמיכות הארועים בין פרשת כרטיס הטיסה לבין פרשת המכרז היא אקראית ותו לא.

לגבי האישום בעבירה של מירמה והפרת אמונים מנתח בית המשפט קמא את יסודות העבירה, וקובע כי לא נגרם לעיריית פתח-תקוה כל נזק, וכי הפגם בהתנהגותו של המשיב מתמצה בהפרת הוראת תקנה ‎22(ח) לתקנות.

לסיכום, בית המשפט קמא זיכה את המשיב ואת דינוביץ מהעבירות שיוחסו להם.

הגשת הערעור

‎6. המדינה הגישה הודעת ערעור כנגד זכויים של שני הנאשמים וטענה בה, כי טעה בית המשפט בזכותו את שניהם מעבירת השוחד ובזכותו את המשיב מהעבירה של מירמה והפרת אמונים.

בין היתר נטען בהודעת הערעור, כי טעה בית משפט קמא, כאשר לא הסיק מהראיות ומנסיבות העניין כפי שהוכחו בפני
ו, כי הקשר בין טובת ההנאה שקיבל המשיב מדינוביץ (היינו הסדרת כרטיס הטיסה עבור אשת המשיב) לתפקיד שמולא על-ידו (טיפולו במכרז האמור בפתח-תקווה), תוך הפרת הנוהלים התקינים, מלמד על קבלת ומתן שוחד על-ידי שני המשיבים (לפי העניין).

עוד נאמר, כי החלטת בית המשפט שלא לבסס מימצאים על עדותו של העד יואב מרחבי ולהתייחס באי-אמון לעדות זו היתה שגויה.

במקביל טענה המדינה כי טעה בית משפט קמא בנתנו אמון מלא וגורף בדברי עדת ההגנה ריקי הייניץ ובדברי שני הנאשמים, המשיב ודינוביץ.

המדינה סברה, כי מן הדין היה לקבוע שהמשיב קיבל מדינוביץ מתת שוחד עבור הבטחת זכיתו במכרז האמור; לחלופין חייב היה בית המשפט לקבוע, כי השוחד ניתן על-ידי דינוביץ למשיב על מנת "להטות למשוא פנים בדרך כלל".

ועוד נאמר על ידי המדינה, כי המשיב פעל בניגוד לנורמות ההתנהגות הנאותות של עובד ציבור, ועל כן אשם הוא בעבירה של הפרת אימונים הפוגעת בציבור.

ההתפתחות שחלה בעמדת המדינה במהלך הערעור

‎7. אלא שכאן חלה התפתחות משמעותית מאד בעמדת המדינה במהלך שמיעת הערעור.

לאחר ששמענו את תחילת טיעוניה של באת-כח המדינה ביום ‎12.6.95, תוך שהצגנו לה שאלות מרובות, נדחה המשך שמיעת הערעור למועד אחר. כאשר התכנס בית המשפט בשנית, ביום ‎12.3.96, הודיעה לנו הפרקליטה המלומדת, כי לאחר ששקלו בפרקליטות את דברי בית המשפט, הגיעו למסקנה כי עליהם לצמצם את ערעורם, ולבטל את הערעור בכל הנוגע למואשם במתן השוחד, היינו לדינוביץ. בהתאם לכך התבטל הערעור כנגד דינוביץ.

כמו כן נמסר לנו, כי המדינה מוותרת על הטענה שעל פיה ניתן כרטיס הטיסה עבור אשת המשיב כתמורה עבור פעולת המשיב לטובת דינוביץ בעניין הזכייה במכרז האמור, או בקשר עם אותו מכרז. במלים אחרות: המדינה זנחה את הטענה, שהמשיב סטה מהשורה בקשר למכרז, ושהשוחד הנטען ניתן בקשר לזכיית דינוביץ בפרוייקט זה.

המדינה הודיעה, כי הערעור כנגד המשיב לעניין השוחד יצומצם לטענה שטובת ההנאה (קרי כרטיס הטיסה עבור גב' לב) נתקבלה על-ידי המשיב תוך ידיעה כי הכוונה היא להטות אותו למשוא פנים בדרך כלל לטובת הקבלן דינוביץ.

כמו כן נמסר לנו, כי המדינה עומדת על ערעורה כנגד זיכויו של המשיב מהעבירה של הפרת אמונים על פי סעיף ‎284 לחוק העונשין.

‎8. מהי המסקנה המתבקשת משינוי זה בעמדת המדינה, בכל הנוגע לאישום שהוגש נגד המשיב בגין עבירת השוחד?

כאשר מסכימה התביעה לפרופוזיציה שאין בעובדות המוכחות כדי לבסס את המסקנה, שנותן טובת ההנאה הנטענת אשם בעבירה של מתן שוחד, אף במובן של מתת בכוונה להטות למשוא פנים, האם יש עדיין מקום לטענה, שעובד הציבור, המקבל את טובת ההנאה הנטענת, אשם בקבלת שוחד?

להבהרת הסוגיה נזכיר את סעיפי החוק הרלבנטיים. סעיף ‎290(א) לחוק העונשין מגדיר את העבירה לאמור:

"עובד ציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו..."
וסעיף ‎293(3) לחוק העונשין קובע:

"אין נפקא מינה בשוחד -
----
(‎3) אם היה... בעד פעולה מסויימת או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל;"
מתי אשם עובד ציבור בקבלת שוחד במסגרת הסעיף ‎293(3) הנ"ל? כאשר מקבל הוא מ"הנותן" טובת הנאה תוך מודעות לכך כי היא ניתנת לו "כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל". אך נשאלת השאלה: האם יכול בית המשפט לקבוע מימצא בדבר מודעות לדבר שאינו קיים כלל!? ולצורך המחשה למקרה דנן: האם ניתן להגיע למסקנה כי המשיב הבין שדינוביץ מתכוון להעניק לו שוחד במובן של כוונה "להטות למשוא פנים", אם למעשה עלינו להניח שכוונה כזו לא היתה קיימת כלל אצל דינוביץ?

אמנם ישנה פסיקה, אשר לפיה אין לגבי עבירות השוחד צורך בדו-צדדיות בכוונה הפלילית הספציפית, וכי ישנן נסיבות בהן יימצא מקבל טובת ההנאה אשם בקבלת שוחד אפילו אם הנותן לא התכוון לתת את השלמונים כשוחד דוקא.

מצב כזה התעורר בע"פ ‎244/57, נחום מרגולין נגד היועץ המשפטי לממשלה וערעור נגדי, פ"ד י"ב (‎1) 597.

הנאשם באותו מקרה היה פקיד במשרד הבטחון, בתפקיד של אחראי לשיכון ודיור. הוכח שאותו פקיד, ביחד עם אחר, הונו חייל שביקש לזכות בדירה מסוימת, בספרם לו שכדי לזכות בדירה אשר חפץ בה עליו לשלם לאדם אחר, אשר היה כביכול זכאי לדירה, "דמי ויתור". החייל שילם למערער ולחברו את "דמי הויתור" על סמך סיפור זה, שהיה כולו כוזב. השופט המחוזי קבע, שהנאשם אשם בקבלת דבר במירמה, והרשיע אותו בעבירה זו. לעומת זאת נמנע השופט מלהרשיעו בעבירת שוחד (על פי סעיף ‎1(א) לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד), תשי"ב‎1952-, שהיה אז בתוקף - להלן: "חוק עבירות שוחד"), בקובעו שהכסף שהוצא במירמה, לא שולם "בתור שוחד".

בערעור שהוגש על-ידי שני הצדדים קיבל בית המשפט בע"פ ‎244/57 הנ"ל את ערעור המדינה, וקבע, מפי השופט גויטיין, שעובד ציבור המקבל כסף במירמה, במסגרת מילוי תפקידו הרשמי, יוכל להיות אשם גם בשוחד, אפילו לא היתה כוונה מצד הנותן לשחדו.

בין היתר נאמר באותו פסק-דין (שם, בעמ' ‎601):

"נניח שאיש תם וישר, עולה חדש שאינו בקי בהלכות הארץ הזאת, נכנס למשרד ממשלתי ומבקש רשיון מסויים. הפקיד הממונה על מתן רשיונות דורש ממנו תשלום של ‎50.- לירות. דורש הרשיון, בתמימותו, משלם את הכסף מבלי להציג כל שאלה ליעודו של תשלום זה, בהיותו סבור שהממשלה גובה כסף זה בתמורה להוצאת הרשיון. למעשה, משלשל הפקיד את הכסף לכיסו הוא. ברי הוא, שהעולה התמים לא נתכוון ליתן שוחד - אבל ברור כמו-כן שהפקיד מצדו קיבל את הכסף בעד פעולה הקשורה בתפקיד שהוא ממלא מטעם המדינה. לשון אחרת, הוא קיבל - אף-על-פי שהנותן לא נתן - שוחד. בא-כוח היועץ המשפטי אף הביא בפני
נו אסמכתאות מהיודיקטורה האמריקנית מהן עולה שאין צורך בכך שנותן השוחד ומקבלו יתכוונו שניהם ליתן ולקבל שלמוני שוחד דוקא - די בכך שאחד הצדדים, במקרה שלפנינו המקבל, יתכוון למתת הנושא אופי של שוחד, והיינו, תשלום 'בעד פעולה הקשורה בתפקידו' כלשון סעיף ‎1(א) לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד), תשי"ב‎1952- (ראה באשר ליודיקטורה האמריקנית ‎8 american jurisprudence para. 6 p. 888, והמובאות שם)".
אעיר, כי מסופקני אם צדק השופט גוייטין לעניין הדוגמא האמורה, וכן לעניין ההחלטה האמורה בערעור מרגולין. אסור לשכוח, כי אין עבירת השוחד מדברת על "קבלת תשלום או טובת הנאה בעד פעולה הקשורה בתפקידו...", אלא המדובר בסעיף ‎290(א) לחוק העונשין ב"עובד ציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו..." (הנוסח על פי סעיף ‎1(א) לחוק השוחד מתשי"ב היה שונה במקצת, אך זהה לעניין הנקודה האמורה, היינו: "הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקיד שהוא ממלא מטעם המדינה, מטעם רשות מקומית או מטעם גוף או איגוד שפורש בתוספת לחוק זה, דינו...").

לכן כאשר יודע הפקיד, שאין בדעת נותן התשלום או טובת ההנאה לשחדו, אלא שהוא נותן את הדבר בשל אימונו בטענה הכוזבת שהושמעה בפני
ו, אזי בפני
נו מקרה בולט של קבלת דבר במירמה, אך לא של קבלת שוחד.

עם זאת אינני שולל את האפשרות, שיכולים להיות מקרים בהם רק אחד משני הצדדים המעורבים יהיה אשם בעבירת שוחד. זאת, למשל, כאשר ניתנת מתנה יקרה לפקיד עקב אירוע משפחתי, והפקיד מקבל את המתנה בתום-לב בהאמינו כי היא ניתנה מתוך ידידות בלבד, ואילו מוכח (אולי על סמך הודאתו בחקירה) שהנותן התכוון להניעו למשוא פנים בדרך כלל. גם להיפך, ייתכנו מקרים בהם נותן טובת ההנאה פועל בתום לב, מתוך ידידות כנה, ואילו המקבל האמין שהדבר ניתן לו מתוך כוונה לשחדו. אך לצורך הרשעה בשוחד, הן במתן שוחד והן בקבלת שוחד, חיוני הוא שבית המשפט ישוכנע, שהנאשם פעל מתוך "כוונת שוחד". פירוש הדבר ש"הנותן" נתן לפקיד דבר בקשר לפעולה הקשורה בתפקידו או על מנת להטות למשוא פנים, או, בתור הפקיד, שקיבל דבר מתוך ידיעה או אמונה שהוא ניתן כשוחד.

על כן, כדי לחזור לדוגמא שניתנה בע"פ מרגולין, אינני סבור שיש מקום להרשיע פקיד בקבלת שוחד, כאשר יודע או מאמין הוא, שאין בדעת הנותן לשחדו, ושהתשלום ניתן בעקבות טענת השוא שלו בלבד.

נראה לי גם, כי הפסיקה האמריקאית עליה הסתמך השופט גויטיין בקטע האמור של פסק-דין מרגולין תומכת בגישתי לעניין סוגיה זו. נאמר באותו קטע, שאין צורך ששני הצדדים יתכוונו ליתן ולקבל שלמוני שוחד - "די בכך שאחד הצדדים, במקרה שלפנינו המקבל, יתכוון למתת הנושא אופי של שוחד...". השופט הסתמך בהקשר זה על הכרך המתאים במהדורה הראשונה של ה-‎american jurisprudence.

בקטע המקביל במהדורה השניה של ה- ‎american jurisprudence
הדן בעבירות של שוחד (‎12 am. jur. 2d, p. 752) נאמר:

"‎the existence of a corrupt intent to influence, or be influenced in, the discharge of official duties is a necessary element to the crime of bribery. the corrupt intent need not exist in the mind of both parties to the offer, solicitation, or passage of money, however. it is sufficient if the intent exists in the mind of either, the one having the corrupt intent being guilty."
משמע דרושה הוכחה, בתור אלמנט חיוני לאישום, בדבר קיום כוונה מושחתת להשפיע או להיות מושפע בקשר למילוי תפקידו הרשמי של הפקיד. אמנם ניתן להרשיע את הנותן או המקבל לבדו, אך נחוץ לשם כך להוכיח, כי הוא פעל מתוך אותה כוונה מושחתת "להשפיע או להיות מושפע" בקשר למילוי התפקיד הרשמי.

בתור אסמכתאות לפרופוזיציה בקטע האמור ב-‎american jurisprudence
מוזכרים מקרים בהם קיבל עובד הציבור שלמונים תוך קיום אמונה וכוונה פלילית מצדו שהם ניתנו לו ושהוא מקבלם בתור שוחד, אלא שנותן הכסף לא היה אשם בעבירה שכן פעל כסוכן במטרה להכשיל את עובד הציבור (ראו לדוגמא
‎sims v. state, supreme court of arkansas, 131 ark. 185, ו- ‎the people of the state of illinois v. elmer lyons, supreme court of illinois, 4 ill. 2d 396)

במקביל צוטטו שם מקרים, בהם נותן השלמונים, התכוון לשחד את הפקיד, והפקיד פעל בתום לב, במטרה ללכוד את הנותן (ראה לדוגמא ‎williams v. state, supreme court of wisconsin, wis. 189 n.w.). בפסק-הדין בעניין ‎williams נקבע בתור הלכה:

"‎any person may be guilty of bribing a public officer, although the officer had no corrupt purpose or intent, the guilt of the briber being measured by his own intent, and not by the intent of the accepter of the bribe."
משמע, עולה מכל פסקי-הדין שהוזכרו, כי אין צורך בהסכמה הדדית בין הנותן והמקבל לביצוע עיסקת שוחד. אך לא ניתן להרשיע בשוחד אף אחד מהצדדים, לא הנותן ולא המקבל, אלא אם כן הוכחה הכוונה הפלילית המיוחדת לעיסקת שוחד, היינו הכוונה מצד הנותן להניע את הפקיד לפעולה מסויימת במסגרת תפקידו הציבורי או להטותו למשוא פנים, או הכוונה מצד הפקיד לקבל את טובת ההנאה תוך ידיעה או אמונה שהיא הוצעה לו בתור שוחד במובנו הנ"ל של מונח זה.

ותוך התאמת עקרון זה למקרה שלפנינו:

לאור העמדה המקובלת היום על המדינה, כי אין בעובדות המקרה כדי להוכיח שדינוביץ עשה פעולה כדי לשחד את המשיב, הרי ניתן להרשיע את המשיב רק אם יוכח שהוא מצדו האמין, אף בטעות, שדינוביץ אכן רצה להניעו למשוא פנים. אין בפני
נו ראיה או מימצא עובדתי אשר יצדיקו מסקנה כזו.

‎9. אך למעשה ניתן להכריע בדבר גורל הערעור שבפני
נו, אף מבלי להיזקק לניתוח המשפטי הנ"ל. לא הוכח כאן כל פער בין כוונותיהם ומצב ידיעתם של שני הצדדים הנוגעים בדבר, המשיב ודינוביץ.

בית המשפט קמא האמין לשני הנאשמים ולגב' הייניץ, ששום טובת הנאה לא ניתנה כאן למשיב על ידי דינוביץ. דינוביץ, בתור מארגן המשימה של גיוס תמיכה לקרן פתח-תקווה , הודיע לגב' הייניץ לאחר שיחתו עם המשיב, שגב' לב לא תצטרף לבעלה בנסיעתו, ובתשובה לשאלתה בדבר פשר הדבר הסביר לה כי אין באפשרות המשיב לכסות את ההוצאות הכרוכות בנסיעת אשתו. כתגובה על כך הודיעה הגב' הייניץ, מיוזמתה, שבדעתה להזמין את הגב' לב, תוך מתן הסבר, כי על פי הנהוג והמקובל בארצות הברית אין זה מתקבל על הדעת שאיש ציבור כגון המשיב ייסע למטרה האמורה של גיוס תורמים לקרן העירייה שלא בליווית בת-זוגו.

הגב' הייניץ העידה בבית המשפט, כי כאשר התקשרה טלפונית למשיב על מנת להודיעו בדבר כוונתה להזמין את אשתו, סיפרה לו ששוחחה עם דינוביץ והבינה שגב' לב לא באה.

אף המשיב עצמו, בעדותו, לא שלל את האפשרות ששמו של דינוביץ עלה בשיחה כמי שהעביר את המידע לגב' הייניץ. בין היתר העיד:

"מלכתחילה לא תוכנן שאשתי תצטרף בכלל לנסיעה... בשלב מסויים שוחחתי עם ריקי הייניץ, לא זוכר בבירור אם היא ידעה שאשתי לא מגיעה, או היא שמעה מדינוביץ שאשתי לא מגיעה, על כל פנים זה עלה בשיחה והיא אמרה לי - לא בא בחשבון. כאן זה אמריקה, ובארה"ב בעל לא יכול לבוא בלי אשה... אמרתי לה, אני לא מתכוון להוציא מכספי העיריה לקחת את אשתי לארה"ב, אז היא אמרה - אני אשלח לעדנה כרטיס."
יצויין, כי בית המשפט המחוזי ציטט את הדברים הנ"ל מבלי להסתייג מהם כבלתי אמינים.

‎10. זה המקום להעיר, כי באשר למהימנות העדויות, שמענו טיעונים מפורטים מבאי-כוח שני הצדדים, ולא מצאתי פסול במסקנותיו בנדון של השופט המחוזי. בא-כוחו המלומד של המשיב, עורך הדין מ' קירש, אף הביא בפני
נו שורה של נימוקים נוספים התומכים במימצאי השופט המחוזי לגבי אי-מהימנותו של העד יואב מרחבי. מכל מקום לא מצאתי במקרה דנן עילה שיש בה כדי להתגבר על נטייתנו, כבית משפט לערעורים, שלא להתערב בקביעותיה של הערכאה הראשונה לעניין אמינות העדים, בהעדר נימוק המצביע על טעות בולטת מצדה.

‎11. בנסיבות הנתונות, כפי שצויינו לעיל, כאשר עולה מהראיות האמינות, שדינוביץ לא עשה יותר מאשר להביא לידיעת הגב' הייניץ שאשת המשיב לא תתלווה על בעלה בנסיעתו לארצות הברית בשל ההוצאות הכרוכות בכך, ושהגב' הייניץ החליטה אז מיוזמתה להזמין את הגב' לב על חשבונה לבוא ללוס אנג'לס, וכאשר הודיעה לנו באת-הכוח המלומדת של המדינה שהתביעה מוותרת על ערעורה כנגד זיכויו של דינוביץ, היינו אינה טוענת יותר שדינוביץ נתן למשיב דבר על מנת לשחדו, לא בקשר למכרז האמור בפתח-תקווה ולא על מנת להטותו למשוא פנים בדרך כלל, הרי נשמטה בכך הקרקע מתחת לכל טיעון אפשרי המכוון להביא להרשעת המשיב בעבירה של קבלת שוחד.

המשפט כולו בבית משפט קמא נוהל על-ידי התביעה במגמה להוכיח, שהמשיב קיבל מדינוביץ ביודעין טובת הנאה בקשר לזכייתו במכרז בפרוייקט בפתח-תקווה, או על מנת להניעו למשוא פנים בדרך כלל (בבחינת "שלח לחמך על פני המים...").

משנסתרה הגירסה בדבר מתן טובת ההנאה, ומשחזרה בה התביעה מטענתה בדבר מתן השוחד מצד דינוביץ, הרי לא תיתכן לדעתי קביעה מצדנו, בשלב של ערעור, שהמשיב אכן קיבל מדינוביץ טובת הנאה משמעותית, ושחייב היה להבין מכך שבדעת דינוביץ להעניק לו שוחד.

אין איפוא מקום לקבלת ערעור המדינה בכל הנוגע לעבירת השוחד.

האישום במרמה והפרת אמונים

‎12. נותר לנו לדון בעילת הערעור הנוספת, החלופית, של המדינה, והיא מתמקדת בטענה כי מן הדין היה למצוא את המשיב אשם בעבירה של הפרת אמונים לפי סעיף ‎284 לחוק העונשין.

סעיף עונשין זה קובע לאמור:

"עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים".
יוער, כי אישום זה לא נכלל בכתב האישום המקורי שהוגש נגד שני הנאשמים המשיב ודינוביץ, אשר דן בעבירות של מתן וקבלת שוחד בלבד. האישום נגד המשיב בדבר הפרת האמונים על-ידי עובד ציבור צורף לכתב האישום, באמצעות בקשה נפרדת, בשלב מאוחר יותר, והרישום אודותיו הוסף לכתב האישום בכתב יד. לא הוכנס אז כל שינוי בפרטי-העבירה העובדתיים שבכתב האישום, אשר אינם מכילים הבהרה מיוחדת לגבי מהות העבירה של הפרת האמונים.

למעשה עולה מהעיון בכתב האישום בבירור, שהתביעה ראתה אז את העבירה של הפרת האמונים בתור פן נוסף לעבירה העיקרית, היא עבירת השוחד.

במילים אחרות: הפרת האמונים התבטאה בעצם קבלת טובת ההנאה על-ידי המשיב מאת דינוביץ, כשוחד, וכן ב"תמורה" שניתנה על-ידו בכך שעזר לדינוביץ לזכות במכרז האמור תוך שימוש בדרכי נוהל בלתי תקינים. האישום החלופי צורף כנראה, כאמצעי בטחון יתר, להבטחת ההרשעה למקרה שלא יעלה בידי התביעה להוכיח אלמנט כלשהו של עבירת השוחד.

בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על האישום הכפול, והפנה להלכה הפסוקה, לפיה מקום שעובד ציבור נכשל בעבירת שוחד - אין להאשימו ולהרשיעו בנוסף על כך בעבירה של מרמה והפרת אמונים, שכן הפרת הנאמנות מובלעת ונכללת בתוך עבירת השוחד. ואכן נקבע בע"פ ‎511/73, יחזקאל נגד מדינת ישראל
, פ"ד כ"ט (‎1) 32, בעמ' ‎34, כי עובד ציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, מפר בעצם מעשה זה את חובת נאמנותו כלפי הציבור, ואין נפקא מינה אם בפועל אכן ביצע עובד הציבור את הפעולה שלשמה לקח את השוחד. מכאן הסיק השופט חיים כהן את המסקנה, לפיה אין להאשים ולהרשיע עובד ציבור גם בלקיחת שוחד וגם בהפרת אמון הציבור, המובלעת בתוך עבירת השוחד.

אך נראה לי, כי אין מקום למתוח ביקורת זו על התביעה במקרה דנן. כפי שציינתי לעיל התבטאה הפרת האמונים, על פי האמור בכתב האישום, הן בעצם קבלת השוחד והן בעשיית המעשה הפסול, היינו העדפת חברת ד.ה.ב. של דינוביץ שלא כדין לעניין פרוייקט "כיכר המייסדים". היתה איפוא הצדקה להאשים את המשיב גם בעבירה לפי סעיף ‎284 לחוק העונשין לפחות ביחס לרכיב השני הנ"ל, אשר לא מובלע בעצם קבלת השוחד, כאשר האמינה הפרקליטות כי חומר הראיות שבידה הצדיק אישום כזה.

‎13. אלא שבית המשפט פסק, כי המשיב לא קיבל שוחד, ושלא היתה כל העדפה פסולה לחברת ד.ה.ב., ועל כן זוכה המשיב מהעבירה של הפרת אמונים על שני חלקיה.

משהגעתי למסקנה, כי דין הערעור בדבר השוחד להידחות, ומשויתרה התביעה על טיעוניה בדבר "סטיה מהשורה" מושחתת לעניין פרוייקט "כיכר המייסדים", הרי נפל בכך למעשה האישום בשל הפרת אמונים, כפי שהוא מתבטא בנוסח כתב האישום.

‎14. בכל זאת נתבקשנו על-ידי באת-כוחה המלומדת של המדינה למצוא את המשיב אשם בעבירה של הפרת אמונים, שכן סבורה המאשימה, כי בנסיבות העניין יש לראות בהתנהגותו של המשיב כפי שהוכחה, היינו בנסיעתו לארצות הברית עם אשתו, ביחד עם הזוג דינוביץ, כאשר דינוביץ טיפל בהשגת תשלום עבור כרטיס הטיסה של אשתו, וכאשר העלים המשיב מהציבור את אופן המימון של אותו כרטיס, משום עבירה של הפרת אמונים במובן סעיף ‎284 לחוק העונשין. יצויין, כי בית המשפט המחוזי לא דן באפשרות למצוא את המשיב אשם על פי פרופוזיציה מתוקנת זו.

מהות העבירה של הפרת אמונים

‎15. לפני שנתייחס לבקשה חלופית זו של התביעה, נעמוד בקצרה על מהות העבירה הנדונה והיקפה, כפי שהדבר משתקף בפסיקתנו.

מטרת הוראת החוק האמורה היא שמירה על טוהר המידות של עובדי ציבור ומניעת מעשים שאינם יאים לעובדי ציבור, אף אם אותם מעשים כשלעצמם יכולים להיות כשרים כשהם נעשים בין פרט לפרט (ע"פ ‎151/66, גייזלר נגד מדינת ישראל
, פ"ד כ(‎2) 477, בעמ' ‎485). הסעיף בא למנוע גרם נזק לציבור או גרם הנאה אסורה לפקיד הציבור עצמו או למישהו אחר, כשהפקיד פועל בדרך הנוגדת את התנאים שעל פיהם עליו למלא את תפקידו הציבורי (ע"פ ‎44/81 מויאל ואח' נגד מדינת ישראל
פד"י לו(‎1) 505, בעמ' ‎517).

בע"פ ‎884/80 מדינת ישראל
נגד גרוסמן פ"ד לו(‎1) 405, בעמ' ‎415, נקבע על ידי השופט ברק (כתוארו אז), כי עובד הציבור, שהמדינה הפקידה בידיו סמכויות וכוחות, נתון במצב של אמון כלפי הציבור. השימוש בסמכויות ובכוחות שהופקדו בידיו בא לשרת את האינטרס, שהכוח והסמכות באו להגשים, ולא כל אינטרס אחר. בהפעלת תפקידיו אלה של עובד הציבור עליו לפעול מתוך נאמנות. עובד ציבור המפר את האמון שניתן בו והפועל באופן שאינו מגשים את האינטרס שעל מילויו הופקד, מפר אמונים (שם, בעמ' ‎416). כדוגמה להפרת אמון שכזו מביא השופט ברק את עובד הציבור המעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים.

עוד נקבע, כי מעשה שיש בו הפרת אמונים, יכול להקיף גם מעשים, שאינם בבחינת הפרת הדין החרות (ד"נ ‎3/82 גרוסמן נגד מדינת ישראל
, פ"ד לו(‎1) 771, בעמ' ‎773).

מהפסיקה גם עולה, כי הפגיעה בציבור יכול שתבוא לידי ביטוי בגרם נזק מופשט כגון - פגיעה באינטרס ציבורי, או בערך בעל אופי ציבורי וכיוצא בזה. די בפגיעה באמון הציבור במערכת השלטונית כדי שיתקיים הרכיב התוצאתי (ע"פ ‎281/82 אבו חצירא ואח' נגד מדינת ישראל
, פד"י לז(‎3) 673, בעמ' ‎706). בע"פ ‎121/88 מדינת ישראל
נגד דרוויש ואח', פ"ד מה(‎2) 663, בעמ' ‎693, קובע בית המשפט כדלקמן:

"תדמיתו של השירות הציבורי בעיני הציבור, האמון שרוחש הציבור לתקינות פעולותיו וטוהר המידות של עובדיו הם תנאים הכרחיים לקיומו של שלטון תקין, ועל כן הינם אינטרסים חברתיים, הראויים להגנת המשפט הפלילי".
באשר ליסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה לפי סעיף ‎284 לחוק העונשין, נקבע בפסיקה, כי עניין לנו בעבירה הדורשת מחשבה פלילית, ומחשבה פלילית זו מתקיימת מקום שקיימת מודעות ליסודות העובדתיים של העבירה:

"מודעות בפועל לטיב הפיזי של ההתנהגות, דהיינו, מודעות בפועל, כי נעשה מעשה מרמה או הפרת אמונים, מודעות בפועל לקיום הנסיבות הרלוואנטיות, דהיינו, מודעות בפועל לכך, כי הוא עובד ציבור, העושה במילוי תפקידו, ומודעות בפועל לאפשרות של גרימת התוצאה, דהיינו, מודעות בפועל, כי המעשה פוגע בציבור".
(ראו ע"פ ‎884/80, לעיל, בעמ' ‎415-416, וכן בע"פ ‎281/82, לעיל, בעמ' ‎707).

‎16. עם זאת מודגש בפסיקה הצורך לנהוג בזהירות רבה בבחינת השאלה האם מעשיהם של עובדי ציבור מהווים עבירה לפי סעיף ‎284 לחוק העונשין. כבר בע"פ ‎20/53 הנ"ל נקבע, כי מטרת המחוקק בעבירה זו לא תושג על-ידי קביעת קנה מידה מופרז לאחריותו של עובד הציבור בפלילים, אלא על-ידי קביעת מבחן מתקבל על הדעת, ושמירה קפדנית על כך שרמה זאת תושג הלכה למעשה.

הצורך בזהירות יתר הודגש אף בע"פ ‎281/82 הנ"ל לאמור (שם, בעמ' ‎704):

"גם עובד ציבור הוא ככל אדם בחיי המעשה. אולם במעמדו המיוחד, המציב לפניו חובת אמינות גבוהה, אחריות והגינות כלפי מעבידו והציבור גם יחד - מצפים ממנו לרמת התנהגות הולמת, נקייה מרבב של סטייה מדרך הישר. אולם, גם אדם כזה, יהא זהיר והוגן ככל שיהיה, עלול להיכשל, חלילה, בשיקול-דעת מוטעה, בהתנהגות הראויה לביקורת, במעשה הפגום מבחינה אסתטית או הנוגד עקרונית אתיקה ראויה בתחום עשייתו. יהא זה מסוכן ולא רצוי, מבחינת המדיניות השיפוטית, להטביע מיניה וביה על כל מעשה לא ראוי שכזה גושפנקא של התנהגות פלילית, שכן בהחלט אפשר שהתנהגותו החריגה תמימה היא".
‎17. נראה לי, כי המקרה שבפני
נו יוכל לשמש הדגמה נאותה לצורך לנהוג זהירות בשקילת אישום מהסוג הנדון. לדעתי אין מקום לקבלת עמדתה של המדינה, במתכונתה השונה והמצומצמת.

העובדות כפי שפורטו בכתב האישום המקורי אכן יכלו לבסס כדין אישום של הפרת אמונים, שכן נכלל בהן טיעון אשר על פיו דאג דינוביץ להסדרת התשלום עבור כרטיס הטיסה של אשת המשיב, ובו זמנית זכה בעזרת המשיב במכרז האמור בפתח-תקווה בדרך בלתי תקינה, ובניגוד לתקנות מחייבות.

אולם בית המשפט הגיע כאמור למסקנות עובדתיות, הנוגדות את עמדת התביעה, בקובעו את המימצאים כדלקמן:

א) דינוביץ לא היה אינסטרומנטאלי בהספקת כרטיס הטיסה לגב' לב, דבר אשר נעשה כולו ביוזמת הגב' הייניץ אחרי שנודע לה מפי דינוביץ שהמשיב מתכוון לנסוע לארצות-הברית בלי בת זוגו.

ב) לא דבק פגם או פסול בהתנהגותו של המשיב בכל הנוגע לטיפולו במכרז בו זכתה חברתו של דינוביץ. למעשה היתה זו עיסקה שהסתיימה לטובת העירייה, ולא ניתנה לזוכה במכרז כל העדפה שלא כדין.

משאלה פני הדברים אינני רואה הצדקה להרשעת המשיב בעבירה כלשהי על פי הסעיף ‎284, כמוצע עתה. ספק בעיני, אם התביעה היתה מלכתחילה מאשימה את המשיב בעבירה כזו לו ידעה מראש מה יהיו מימצאיו העובדתיים של בית המשפט ביחס לאישום החמור המקורי.

‎18. הודגש בטיעוני הפרקליטות, כי המשיב התנהג שלא כשורה כאשר לא גילה עובר לנסיעה את האמת בדבר מימון כרטיס הטיסה של אשתו, אלא טען, באמצעות הודעה של דובר העירייה, שאשתו נוסעת על חשבונה היא.

נקודה זו בוודאי אינה נזקפת לזכותו של המשיב, דבר שצויין גם בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. אך, מבלי שיש בכך הצדקת אותה התנהגות, ניתן למצוא לה הסברים אלה:

א) מה שהיה חשוב, לדעת המשיב, עבור הציבור בפתח-תקווה, זו השאלה באם הנטל לממן את הנסיעה נופל על משלם המסים המקומי. כך היה המצב ביחס לנסיעתו של המשיב עצמו, כאשר אושרה נסיעתו, על חשבון העירייה, לצורך גיוס כספים מאת תורמים פוטנציאליים. לכן היה חשוב למשיב להבהיר, שהאשה אינה נוסעת על חשבון הקופה הציבורית. בהקשר זה לא היתה נודעת חשיבות רבה לשאלה אם היא עצמה, או קרוב משפחה, או ידיד, או מארגנת כינוס ההתרמה משלם עבור הכרטיס.

ב) אנושית אפשר להבין, כי לא היה נעים לראש העיר לפרסם, כי פילנטרופית מארצות-הברית מממנת את כרטיס הנסיעה של אשתו, אם כי אין בנסיבות העניין לראות בכך משום עבירה על החוק.

ג) המשיב מסר בעדותו, ובית המשפט לא הביע אי-אמון בגירסה זו, שהגב' הייניץ ביקשה ממנו לשמור על פרופיל נמוך לגביה, ביחס לחלקה במשימה הנדונה. יכול להיות שלא היתה מעונינת בפרסום, שהיה שולל את האופי הספונטאני ממבצע ההתרמה.

יהא המצב אשר יהא, אין ספק, כי מחובתו של המשיב היה להימנע מלגרום לפרסום מידע לא אמיתי בנושא הנדון; עדיף היה לו היה לפחות ממלא את פיו מים בעניין זה.

אך מכאן ועד להיותו אשם בעבירה פלילית של הפרת אמונים הדרך ארוכה.

בנסיבות שצויינו לעיל גם אין לדעתי מקום להסיק, שאי הגילוי האמור לציבור מצביע כביכול על מודעות מצד המשיב שנעשה על ידו מעשה של הפרת אמונים כלפי הציבור.

מן הראוי להדגיש שוב בהקשר זה, כי עצם מימון הכרטיס עבור אשת המשיב על-ידי הגב' הייניץ אינו מהווה עבירה, ואיש לא האשים את המשיב בכך. כמו כן לא הואשם בעבירה בשל אי-גילוי הפרטים האמיתיים בקשר לנסיעת אשתו.

לדידי זוהי דוגמא מאלפת למה שנאמר על-ידי בית משפט זה בע"פ ‎281/82, בקטע שצוטט לעיל, ביחס למקרים של התנהגות עובד ציבור הראויה לביקורת מסויימת:

"יהא זה מסוכן ולא רצוי, מבחינת המדיניות השיפוטית, להטביע מיניה וביה על כל מעשה לא ראוי שכזה גושפנקא של התנהגות פלילית..."
עניין הוכמן

‎19. מן הראוי להזכיר עוד מקרה אחר, אשר נדון זה לא מכבר בבית משפט זה בע"פ ‎5046/93 מדינת ישראל
נגד הוכמן, פ"ד נ(‎1)2, להלן: עניין הוכמן, ואשר, לכאורה, דומה לעובדות הערעור דנן.

באותו משפט הואשם ראש עיריית אילת בלקיחת שוחד ובמירמה והפרת אמונים, בגין נסיעתו עם רעייתו ליפן, כאשר כרטיסי הטיסה והוצאות השהות מומנו על-ידי חברה יפנית שהיתה פעילה באותה עת באילת. מטרת הנסיעה היתה השתתפות בכנס בנושא פיתוח השקעות החברה באילת. באותו פרק זמן ממש, הגישה החברה היפנית בקשה להיתר בנייה לצורך הרחבת מפעלה באילת, אשר לה התנגדה חברה אחרת. בקשת החברה היפנית אושרה בישיבה בה השתתף ראש העיר, ולבקשת אחד מחברי מועצת העיר הוגש על אישור זה ערעור לועדה המחוזית לתכנון ולבניה. ראש העיר שלח לועדה המחוזית מכתב, בו ציין, כי לחברה האחרת אין זכות עמידה לעניין התנגדות למתן ההיתר, ובינתיים הודיעה החברה האחרת כי אין לה התנגדות למתן ההיתר.

ראש העיר הואשם בלקיחת שוחד ובעבירה של מרמה והפרת אמונים, כאשר לטענת התביעה התבטא השוחד במימון הנסיעה על-ידי החברה היפנית, וזאת כדי לבסס יחס של משוא פנים מצד ראש העיר כלפי אותה חברה, בין בדרך כלל ובין לשם טיפול אוהד בבקשה האמורה להיתר הבנייה. נטען, כי ראש העיר ידע שבמסגרת תפקידיו הציבוריים הוא יטפל בעניינים שונים הקשורים לאינטרסים של החברה היפנית, והיה מודע לכך שמימון הנסיעה ניתן לו בעד פעולות הקשורות בתפקידו. מימון הנסיעה בידי חברה שענייניה נדונים במוסדות העירייה ובפני
ראש העיר הינו בגדר טובת הנאה פסולה. לטענות אלה השיב בא-כוחו של ראש העיר, כי גם אם בהתנהגותו של ראש העיר יש פגם אסתטי, אין בה משום עבירה פלילית.

בית המשפט המחוזי זיכה את ראש העיר הן מעבירת השוחד, והן מעבירת המרמה והפרת האמונים.

‎20. בערעור בעניין הוכמן נדון, בין השאר, זיכויו של ראש עיריית אילת מהעבירה של מירמה והפרת אמונים. באשר ליסוד העובדתי של העבירה, פסק בית המשפט קמא, כי מימון נסיעת ראש העיר ליפן על-ידי החברה היפנית שלה מעורבות עסקית עם העירייה לא היווה מעשה של הפרת אמונים הפוגע בציבור. הנשיא ברק, אשר ישב ראש בהרכב שדן בערעור זה, הסתייג ממסקנה זו, בקובעו:

"נקודת המוצא הינה, כי עובד הציבור חב אמונים לציבור. חובה זו מופרת אם עובד הציבור מעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים."

ובהמשך:
"הנה כי כן, הימצאות במצב של ניגוד עניינים מקיים את הרכיב ההתנהגותי שבעבירת המרמה והפרת אמונים. הרכיב התוצאתי - כלומר, פגיעה בציבור - מתקיים בכך שהימצאות במצב של ניגוד עניינים פוגעת באמון הציבור במערכות השלטון."
ועוד קובע הנשיא:

"לדעתי, ראש עיר המקבל מימון מחברה הפועלת בתחומי העיריה להשתתפותו בכינוס המאורגן על ידה, מעמיד עצמו במצב של ניגוד אינטרסים אפשרי בין טובת העיריה לבין טובת החברה. כאשר אותה חברה תבוא לבקש בעתיד היתר או רשיון מאת ראש העיר, היא תזכיר לו - והוא עצמו יזכור - כי על חשבונה שלה הוא נסע והשתתף בכינוס. ואין זו תשובה ראויה, כי ראש העיר יעדיף תמיד את טובת העיריה. הטעמים המונחים ביסוד האיסור הפלילי, ואשר עניינם באמון הציבור ברשויות השלטון, מחייבים כי ראש העיר לא יכניס עצמו למצב של ניגוד עניינים, ולא יעמיד עצמו בפני
החשש הסביר לקיומו של ניגוד עניינים אשר עשוי להביאו לשיקולים זרים."
דעתו של הנשיא ברק היתה, כי בנסיבות המתוארות בפרשת הוכמן מתקיים היסוד העובדתי של עבירה לפי סעיף ‎284 לחוק.

‎21. אלא שהסכים הנשיא עם מסקנתו השניה של בית המשפט המחוזי, והיא שמכל מקום לא התקיים אצל ראש העיר היסוד הנפשי הדרוש, לא לגבי העבירה של קבלת שוחד ולא ביחס לעבירה של הפרת אמונים. זאת בשל העובדה, שראש העיר העלה את שאלת מימון הנסיעה בפני
מועצת העיר, הביע בתחילה דעתו כי העירייה צריכה לממן את נסיעתו, ואף התייעץ עם הממונה על המחוז בשאלה האם ראוי שהחברה היפנית תממן את נסיעתו. הנושא נדון בגלוי והוחלט שהדבר תקין. מכאן הסיק בית המשפט המחוזי, שראש העיר לא היה מודע לכך שדמי הנסיעה ניתנו לו כשוחד, שאחרת לא היה מעלה את הנושא בגלוי לפני המועצה, וקבע כי לא התקיימה אצל ראש העיר מחשבה פלילית הן לעניין שוחד והן לעניין מרמה והפרת אמונים.

בהסכימו לקביעה זו של בית המשפט המחוזי, ציין הנשיא:

"העלאת הנושא לדיון במועצה, תוך נקיטת עמדה ראשונית שמימון הנסיעה צריך לבוא מהעיריה, התלבטותו בעניין זה, ושיחתו עם הממונה על המחוז, מראים כי המשיב לא שקט ולא נח, עד שבא על סיפוקו המלא, כי מימון על-ידי החברה היפנית הוא ראוי לאיש ציבור."
קביעה זו הוחלה על-ידי הנשיא כאמור הן על עבירת השוחד והן על העבירה של הפרת אמונים, והוא גם הסיק מהתלבטותו הגלויה של ראש העיר, כי אין לראות את הלה כמי "שעצם עיניו מראות".

‎22. אולם כזכור מומנה גם נסיעת אשתו של ראש העיר הוכמן על-ידי החברה היפנית, ולעניין משמעות פרשה זו נחלקו הדעות בין שופטי בית משפט זה. זאת בשל העובדה, שלעניינה של אשתו אמר ראש העיר במועצת העירייה תחילה שאשתו תסע על חשבונו. לטענתו, סבר שמרגע שאושר מימון נסיעתו שלו, אף מימון נסיעת אשתו מותר הוא. עם זאת לא עידכן את המועצה בכך שגם נסיעת אשתו תמומן על-ידי החברה היפנית. בעניין נסיעת אשתו, מתח בית המשפט המחוזי ביקורת על ראש העיר, אך קיבל את טענתו לפיה ראה באישור נסיעתו שלו משום אישור גם לנסיעת אשתו. הנשיא ברק קיבל עמדה זו של בית המשפט ולא ראה לנכון להבחין בין ראש העיר לאשתו. השופט דב לוין הצטרף לדעתו של הנשיא.

השופט גולדברג, בדעת מיעוט, סבר שיש להרשיע את המשיב בעבירה של מרמה והפרת אמונים, בכל הנוגע למימון נסיעת אשתו על-ידי החברה היפנית, בסוברו כי היסוד הנפשי הדרוש ביחס לעניין זה הוכח.

לדעת השופט גולדברג הוכחה המודעות של ראש העיר לפסול שבקבלת המימון עבור נסיעת אשתו, כאשר לא נתן הסבר מתקבל על הדעת למצג הכוזב שהציג בעניין זה בפני
מועצת העירייה.

‎23. אך, כפי שציינתי בתחילת פרק זה (בפיסקא ‎19 לעיל), הדמיון בין פרשת הוכמן והמקרה שלפנינו הינו לכאורי בלבד.

למעשה קיים הבדל רב-משמעות בין שני המקרים. הבדל זה נעוץ בכך, שבעניין הוכמן נעשה מימון הכרטיסים על-ידי החברה היפנית, אשר היא עצמה היתה מעוניינת בפיתוח פעילות עיסקית ענפה באילת. בנסיבות אלה עלתה כמובן באופן טבעי השאלה של ניגוד עניינים. בעייתיות דומה אינה מתעוררת ביחס למממנת במקרה דנן, הגב' הייניץ, אשר לגביה לא נטען שהיו לה קשרים עיסקיים כלשהם עם עיריית פתח-תקווה. במלים אחרות: המקביל במקרה דנן לחברה היפנית בפרשת הוכמן הינו דינוביץ. אילו הוכח שדינוביץ הוא אשר מימן מכספו את כרטיס הנסיעה האמור, אזי יכלה להתעורר גם במשפט לפנינו שאלת ניגוד העניינים בכל חריפותה.

אך מאחר שלא זו בלבד שלא הוכח המימון על-ידי דינוביץ (דבר אשר גם לא נטען כלל), אלא, כפי שהסברתי לעיל, נקבע על-ידי השופט המחוזי, במימצא שאין מקום להתערבותנו בו, שדינוביץ לא שידל את גב' הייניץ לממן את הכרטיס של הגב' לב, הרי אינה מתעוררת אצלנו כלל אותה סוגיה אשר בקשר אליה נחלקו הדעות בין חברי הנכבדים בעניין הוכמן.

‎24. על סמך כל האמור לעיל הייתי מציע לחברי הנכבדים שנדחה את הערעור על כל חלקיו.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק
:
מסכים אני לפסק דינו של השופט בך. מבקש אני להעיר שתי הערות אלה:

‎1. כחברי, השופט בך, אף אני סבור כי אין מקום להרשיע את המשיב בהפרת אמונים (עבירה על סעיף ‎284 לחוק העונשין, התשל"ז‎1977-). אמת, מטיב היה המשיב לעשות אילו כרטיס הנסיעה של אשתו היה משולם על ידי העיריה. על פי התשתית העובדתית שהונחה בפני
נו, הקוד החברתי בארצות הברית מחייב איש ציבור כמשיב להופיע לאירועי התרמה עם רעייתו. כשם שהעיריה מכסה את הוצאותיו של ראש העיר, עליה לכסות גם את הוצאות רעייתו. אך הדבר לא נעשה. התשלום נעשה על ידי גורם בארצות הברית, היא הגברת הייניץ. אין מחלוקת כי גב' הייניץ אינה קשורה לעיריה, ואינה נזקקת לשירותי העיריה. אמת, הקשר עימה נעשה על ידי מר דינוביץ. אך גב' הייניץ היא אשה עצמאית, העושה את שיקוליה שלה, ופועלת על פי הבנתה שלה את טובת העניין. דינוביץ לא ביקש מגב' הייניץ לדאוג לכרטיס לאשת המשיב. היוזמה היא של גב' הייניץ עצמה, לאור המידע שקיבלה מדינוביץ. אינני סבור כי בנסיבות אלה ניתן לומר כי ברכישת הכרטיס עבור אשת המשיב יש משום הפרת אמונים של המשיב. כבר ציינתי בהזדמנות אחרת כי:

"עלינו להלך על חבל דק, המפריד בין האיסור הפלילי מזה לבין ההתנהגות הלא פלילית מזה, גם אם זו האחרונה פגומה מבחינה אסתטית או אתית" (ע"פ ‎880/84 מדינת ישראל
נ' גרוסמן, פ"ד לו(‎1) 405, 417).
‎2. חברי השופט בך מקדיש חלק מפסק דינו לשאלת "דו-הצדדיות" בעבירת השוחד. כפי שהוא עצמו מציין (בפסקה ‎9 לפסק דינו) אין צורך בניתוח זה, ומבקש אני להשאירו בצריך עיון.

ה נ ש י א

השופט א' גולדברג
:

‎1. לוח הזמנים הנוגע לענייננו הוא זה:

ב- ‎17.6.90 פירסמה עיריית פתח-תקוה את המכרז לביצוע העבודות בכיכר המייסדים שבעיר. שלוש ההצעות שהוגשו, בכללן של דינוביץ (שהיה נאשם מס' ‎2) - נידחו, בשל היותן גבוהות מהאומדן.

ב- ‎25.7.90 זימן המשיב את שלושת המציעים ללשכתו כדי שייתחרו ביניהם. הצעת המשיב, בה הפחית את המחיר שבהצעתו המקורית, נדחתה בשל התנגדות מהנדס העיר. שני המציעים האחרים הסירו את מועמדותם.

ב- ‎29.7.90 הוזמן מקום בטיסה לארה"ב עבור אשתו של המשיב.

ב- ‎9.8.90 כתב דינוביץ מכתב, בשם חברת ד.ה.ב. למשיב וליושב ראש ועדת המכרזים, כי הוא מוכן לתת הנחה נוספת במחיר, בתנאי תשלום שציין.

ב- ‎12.8.90 הורה המשיב לגזבר העירייה לערוך את החוזה עם חברת ד.ה.ב. על פי הצעתו של דינוביץ.

ב- ‎20.8.90 נסעו המשיב ורעייתו עם דינוביץ ורעייתו לארה"ב.

ב- ‎5.9.90 נחתם החוזה בין חברת ד.ה.ב. ובין העירייה לביצוע העבודות בכיכר המייסדים.

‎2. לפי עדותו של דינוביץ (בעמ' ‎1748) הודיע לו המשיב כי רעייתו אינה מצטרפת אליו לנסיעה, כחודש וחצי, או חודשיים, לפני הטיסה, "בסביבות יולי". המשיב העיד (בעמ' ‎1148) כי השיחה התקיימה כחודש או חמישה שבועות לפני הטיסה. מעדויות אלה עולה כי השיחה התקיימה, ככל הנראה, בחודש יולי ‎1990.

בעקבות שיחה זו פנה דינוביץ מיוזמתו, ובלי שנתבקש לכך על ידי המשיב, אל גב' הייניץ, והודיע לה כי המשיב יגיע לארה"ב בלי רעייתו. גב' הייניץ העידה (בעמ' ‎2014) כי בשיחה שקיימה עם המשיב היא אמרה לו כי דיברה עם דינוביץ והבינה ממנו כי רעייתו (של המשיב) לא תבוא עמו.

‎3. היוזמה למשלוח כרטיס הטיסה היתה אמנם של גב' הייניץ, אולם דינוביץ היווה חוליה סיבתית לכך. המידע שמסר לה על כך כי רעייתו של המשיב אינה מצטרפת אליו לנסיעה, היא שהביאה את גב' הייניץ להתקשר אל המשיב לבירור הענין, ולאחר מכן לדאוג למשלוח כרטיס הטיסה.

‎4. מהעובדות האמורות עולה כי פניית דינוביץ לגב' הייניץ, וכן הזמנת הכרטיס, היו במהלך המגעים בין דינוביץ ובין המשיב בקשר לקבלת העבודה מהעירייה.

‎5. דינוביץ היה הגורם הסיבתי למשלוח כרטיס הטיסה, ועל כך ידע המשיב. אולם נוכח הראיות, אין סיבה שלא לראות את דינוביץ כגורם סיבתי תמים. עובדה זו כשלעצמה אינה משליכה על אחריותו של המשיב כמקבל שוחד. שכן אין עבירת השוחד דורשת הדדיות בכוונותיהם של נותן השוחד ומקבלו. אף אם כוונתו של הנותן לא היתה ליתן שוחד, די בכך שהמקבל הבין כי המתת ניתנה לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו, כדי שיורשע בקבלת שוחד (ע"פ ‎121/88 מדינת ישראל
נ' דרוויש, פ"ד מה(‎2) 663, 685; ע"פ ‎244/77 חייט נ' מדינת ישראל
, פ"ד לב(‎2) 127, 130-129).

‎6. המשיב ידע, אמנם, כאמור, כי כרטיס הטיסה הוזמן על ידי גב' הייניץ בזכות מעורבותו של דינוביץ. אולם לא ניתן לומר כי הוכח קיומו של יסוד ה"בעד" שבקבלת שוחד, שהרכיב העובדתי שבו מתבטא בדרישה לקיומו של קשר סיבתי בין הפעולה למתת, ובמישור הנפשי משמעותו מודעות המקבל לכך כי יש במתת משום תמורה בעד עשיית הפעולה הקשורה בתפקידו (ע"פ ‎904/84 כליפא נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ(‎1) 533, 539).

בנסיבות הענין לא ניתן לומר בהכרח כי המשיב ראה במעורבותו של דינוביץ בהשגת הכרטיס משום מתת בעד משוא פנים דרך כלל. המשיב ודינוביץ פעלו במשותף למען קידום ענייניה של העיר, ולשם כך נועדה נסיעתו של המשיב, על פי עצתו של דינוביץ. אין זה בלתי סביר לומר כי המשיב ראה את מעורבותו של דינוביץ כבאה מתוך נכונותו הכנה לעזור לראש העירייה לאסוף תרומות בארה"ב למען העיר.

‎7. אשר לעבירה של מרמה והפרת אמונים, הקבועה בסעיף ‎284 לחוק העונשין.

הערך המוגן העומד ביסודה של עבירה זו הוא הבטחת התנהגות ראויה של עובדי ציבור וטוהר מידותיהם (בג"צ ‎7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(‎2) 749, 777). במסגרת תפקידו חייב עובד הציבור לשרת את האינטרס הציבורי, ו"עובד ציבור המפר את האמון שניתן בו והפועל באופן שאינו מגשים את האינטרס שעל מילויו הופקד מפר אמונים" (ע"פ ‎884/80 מדינת ישראל
נ' גרוסמן, פ"ד לו(‎1) 405, 410; ע"פ ‎5046/93 מדינת ישראל
נ' הוכמן, שטרם פורסם; ע"פ ‎7318/95 ציוני נ' מדינת ישראל
, שטרם פורסם).

‎8. המשיב ידע כי כרטיס הטיסה נשלח כתוצאה ממעורבותו של דינוביץ. מעורבות זו וקבלת הכרטיס היו בעת שהתנהלו המגעים בין דינוביץ והמשיב לקבלת העבודה. איני סובר כי בנסיבות אלה עולה התנהגותו של המשיב בכך שהסכים לקבל את כרטיס הטיסה, בקנה אחד עם סטנדרט התנהגות המצופה מראש עירייה. לכך היה בוודאי ער גם המשיב, כשחיזוק למודעותו זו ניתן למצוא במצג הכוזב שנתן לעיתון כי כרטיס הטיסה עבור אשתו מומן על ידו.

‎9. השאלה היא אם הגיעה התנהגותו של המשיב לכדי עבירה פלילית לפי סעיף ‎284 לחוק העונשין.

אם כרטיס הטיסה היה נשלח לבקשתו של דינוביץ, והמשיב היה יודע על כך, כי אז לא הייתי מהסס להשיב על השאלה האמורה בחיוב. אלא שעל פי העובדות שהוכחו לא ביקש דינוביץ מגב' הייניץ לשלוח את הכרטיס, אלא רק דיווח לה כי המשיב יבוא בלי רעייתו, וגב' הייניץ מיוזמתה שלה שלחה את הכרטיס. במצב דברים זה, הגעתי לכלל דעה, כי יש בהתנהגות המשיב טעם לפגם, שלא גלש לעבר העבירה הפלילית.

‎10. לפיכך, אני מצטרף לדעת חברי השופט בך כי יש לדחות את הערעור גם בנוגע לעבירה בסעיף ‎284 לחוק העונשין.
ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ג' בך
.

ניתן היום, ד' באדר ב' תשנ"ז (‎13.3.97).

ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן
מזכיר ראשי
/אז
‎94039540.c01









עפ בית המשפט העליון 3954/94 מדינת ישראל נ' גיורא לב, [ פ"ד: נא 2 529 ] (פורסם ב-ֽ 13/03/1997)