פסקי דין על גונן שגב | פסקי דין על משרד הבריאות | פסקי דין על שר הבריאות |

961/07 עתמ     07/08/2008




עתמ 961/07 גונן שגב נ' משרד הבריאות, שר הבריאות




בעניין:

1


בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים

עתמ 000961/07

בפני
:
כב' השופט משה סובל
תאריך:

07/08/2008






גונן שגב
בעניין:

העותר







נ
ג
ד




1. משרד הבריאות
2. שר הבריאות


המשיבים


ע"י פרקליטות מחוז ירושלים



פסק דין

1.
בפני
י עתירה מינהלית נגד צו שניתן לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 (להלן – הפקודה). סעיף זה מסמיך את שר הבריאות
בין היתר לבטל רישיון של רופא לעסוק ברפואה, וזאת על יסוד קובלנה שהוגשה לשר ולאחר שהוגש לשר דין-וחשבון בכתב מאת ועדה שנתמנתה על פי סעיף 44 לפקודה. בעניינו של העותר דנן ניתנה החלטת השר על ידי נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים (בדימוס) ו' זילר, אליו אצל השר את סמכותו לפי סעיף 41 לפקודה. הנשיא (בדימוס) זילר קיבל את המלצת הוועדה, והחליט ביום 26.2.07 לשלול לצמיתות את רישיונו של העותר לעסוק ברפואה.

2.
סעיף 47(א) לפקודה קובע: "הנפגע מצו לפי סעיף 41 רשאי לערער עליו לפני בית המשפט המחוזי תוך שלושה חדשים מהיום שקיבל הודעה על מתן הצו". הוראת הסעיף עד לשנת 2005 הייתה כי יש להגיש את הערעור לבית המשפט העליון. בשנת 2005 תוקן הסעיף, והערעור לבית המשפט העליון הומר בערעור לבית המשפט המחוזי. במקרה שלפנינו תקף העותר את הצו בדרך של עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים ולא בדרך של ערעור לבית המשפט המחוזי. נראה כי הבחירה בהליך זה הושפעה מהחלטתו של רשם בית המשפט העליון מיום 8.8.07, שדחה את בקשת העותר להארכת מועד להגשת ערעור על הצו לבית המשפט העליון "בשים לב להוראת סעיף 21(10) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000". סעיף זה קובע כי "החלטה של רשות" לפי פקודת הרופאים שעניינה "הסדרת עיסוק" תידון בדרך של עתירה מינהלית בפני
בית המשפט לענינים מינהליים. דא עקא, הטלת אמצעי משמעת על מי שמחזיק ברישיון לעסוק במקצוע המוסדר בחוק, גם אם תוכן אמצעי המשמעת הנו ביטול הרישיון, אינה בגדר הסדרת עיסוק לצורך הסמכות של בית המשפט לענינים מינהליים לפי סעיף 21 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים. הדבר הובהר בדברי ההסבר להצעת חוק בתי משפט לענינים מינהליים (תיקון מס' 8), תשס"ד-2004 (הצעות חוק – הממשלה, 77, עמ' 301-302):

"לפי המוצע, סמכות הביקורת השיפוטית על החלטות בנושאי רישוי עיסוקים והסדרתם לפי שורה של חוקים המפורטים בחוק המוצע ושחלקם הגדול בתחומי הרפואה והבריאות... תהיה נתונה לבית משפט לענינים מינהליים, שכן המדובר בהחלטות מינהליות מובהקות. עם זאת, החלטות בעניני משמעת לפי חוקים אלה, יוסיפו להידון בבתי המשפט הכלליים, שכן אופיים של הליכים אלה הוא מעין פלילי. במקביל לתיקון המוצע לתוספת הראשונה מוצעים התיקונים העקיפים הנדרשים לחוקים המסדירים עיסוקים אלה".

בהתאם לכך, תיקון מס' 15 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים משנת 2005, הותיר בסעיף 47 לפקודת הרופאים את ההוראה לפיה תקיפת צו שר הבריאות
לפי סעיף 41 לפקודה נעשית בדרך של ערעור (אם כי לבית המשפט המחוזי ולא לבית המשפט העליון כפי שהיה עד לתיקון). לצד זה, התיקון ביטל את הליך הערעור שנקבע עד אז בסעיף 47 לפקודה על החלטת המנהל הכללי של משרד הבריאות
מכוח סעיף 45 לפקודה לבטל רישיון רופא. ההבדל בין שתי ההחלטות כבר הוצג לעיל: צו של שר הבריאות
לפי סעיף 41 לפקודה ניתן במסגרת הליך משמעתי נגד הרופא, ואילו החלטה של מנכ"ל המשרד לבטל רישיון לפי סעיף 45 לפקודה ניתנת מכוח סמכות מינהלית מובהקת להסדרת העיסוק במקצוע הרפואה (ראו דברי ההסבר להצעת החוק, שם, בעמ' 305).

נמצא אפוא כי מעיקר הדין היה על העותר להגיש את ההליך בדרך של ערעור לבית המשפט המחוזי ולא בדרך של עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים. לפיכך, הגם שלהלן ההתייחסות הפורמלית אל ההליך תהיה כאל עתירה, ואל הצדדים כאל עותר ומשיבים, מבחינה מהותית יש לראות את הדיון כערעור לפי סעיף 47 לפקודה.

3.
הקובלנה שהובילה להחלטת הנשיא (בדימוס) זילר לבטל את רישיון הרופא של העותר, הוגשה לשר הבריאות
נגד העותר על ידי המשנה למנכ"ל משרד הבריאות
ביום 6.3.05. בקובלנה יוחסו לעותר התנהגות בדרך שאינה הולמת רופא מורשה (סעיף 41(1) לפקודה) והרשעה בעבירה פלילית שלא לפי הפקודה (סעיף 41(5) לפקודה). הקובלנה הוגשה לאחר שביום 27.2.05 הורשע העותר על סמך הודאתו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות הבאות: ניסיון לייבא סמים מסוכנים; החזקת סמים מסוכנים; זיוף מסמך בנסיבות מחמירות; שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות; וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. ביום 30.5.05 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של העותר לעונש של 5 שנות מאסר לריצוי בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, וקנס. ערעור על גזר הדין נדחה על ידי בית המשפט העליון ביום 8.8.06.

4.
תמצית עובדות כתב האישום המתוקן, בהן העותר הודה והורשע, הנה זו: העותר, רופא במקצועו, כיהן בתפקיד שר האנרגיה והתשתיות בממשלת ישראל בין החודשים ינואר 1995 ועד יוני 1996. בתוקף תפקידו כשר היה העותר זכאי להחזיק בדרכון דיפלומטי שתוקפו פג שנה לאחר סיום כהונתו. העותר המשיך להחזיק בדרכון גם לאחר שתוקפו פג ביום 17.6.97, ובשלב מסוים זייף את הדרכון והאריך את תוקפו עד לשנת 2006. באמצעות הדרכון המזויף מנע העותר במרמה בשתי הזדמנויות חיפוש על גופו ובכליו בשדה התעופה סכיפהול בהולנד. בשנת 2004 קשר העותר בישראל קשר עם שני אנשים נוספים לייבא סמים לארץ. ביום 11.4.04 קיבל העותר במלון באזור שדה התעופה סכיפהול כ-32,000 כדורי סם מסוג "אקסטזי" שהוסתרו בתוך אריזות שונות של ממתקים. העותר הסתיר את הסמים בכליו ובמזוודה השייכת לו במטרה לייבאם ארצה. בשעות הערב של אותו היום הגיע העותר לשדה התעופה על מנת לטוס לישראל כשברשותו הסמים. בהגיעו לשער היציאה זוהה העותר על ידי שוטר שמספר ימים קודם לכן טיפל באירוע בשדה התעופה בו העותר היה מעורב. לנוכח הזיהוי טען העותר כי שכח דבר מה בתא אחסון בשדה התעופה, שם פעמיו לתא אחסון המצוי במרחק מספר דקות הליכה משער היציאה, הוציא מהתא אריזות שונות של ממתקים, ושם תחתן בתא את הסמים שהיו בכליו ובמזוודתו ואותם ניסה לייבא ארצה. לאחר המראת העותר ארצה, פתחו רשויות שדה התעופה את תא האחסון ומצאו בו את הסמים המסוכנים.

5.
הוועדה דנה בטענות שהצדדים הציגו בפני
ה, ומסרה לשר הבריאות
ביום 31.1.07 דין-וחשבון. עמדת הוועדה הנה שמעשיו של העותר מוכיחים כי אין הוא מתאים לשמש רופא. זאת בשל קיומו של חשש לכך שהעותר ימעל בייעודו המקצועי לעזור לנזקקים, ויעדיף במקומו את הציפייה לרווחים קלים, תוך הימנעות מהבאה בחשבון של הנזקים הבריאותיים, החברתיים והציבוריים הטמונים בהחדרת סמים לתוך ישראל. עוד סבורה הוועדה כי מעשיו של העותר מנוגדים לציפייה הקיימת ממערכת הרפואה, וכי יש בהם משום הטלת דופי בעוסקים ברפואה המכוונים לריפוי ולעזרה לנזקקים. לפיכך המליצה הוועדה לשר הבריאות
לבטל את רישיון הרופא של העותר לצמיתות. הוועדה חתמה את הדין-וחשבון במילים הבאות:

"אין לראות בהמלצה זאת תגובה ענישתית ספונטנית של הוועדה, אלא היא מוצעת לך, שר הבריאות
תוך התחשבות ביעוד הציבורי של המערכת המשמעתית במגמה מניעתית-רפואית-חברתית, כלפי הנקבל ועמיתים למקצוע, ומתוך מחשבה מכוונת לחיזוק אמון ציבור המטופלים ביושרם המקצועי וטוהר כפיהם של ציבור הרופאים".


6.
בצו שנתן ביום 26.2.07 קיבל, כאמור, הנשיא (בדימוס) זילר את המלצת הוועדה. נימוקיו לכך היו אלה:

"הקוטביות שאין קיצונית הימנה בין ליבת התפקוד של רופא, שהיא שמירה על חיי אדם וריפויו מחוליו ככל שניתן, לבין גרימת נזק רפואי על ידי החדרתם לאוכלוסיה של סמים אסורים, איננה ניתנת ליישוב ולגישור. דברים אלו נכונים ביתר שאת בעניננו, כשהנקבל ביקש ליבא לישראל עשרות אלפי כדורי אקסטזי לא מתוך מצוקה כלכלית, אלא לשם בצע כסף בלבד.

תאוות הבצע גברה על מינימום הריסון שהיה מתבקש ממי שכיהן כשר בממשלת ישראל, ויש בכך כדי להראות שאין לנקבל בלמים פנימיים והוא נעדר כוחות ריסון. הפגיעה בבריאות אוכלוסיה שלימה לא הטרידה אותו, כשם שהיותו שר לשעבר לא מנע ממנו לפעול כמבריח סמים.

די היה באטימות שגילה הנקבל לשלומה ולבריאותה של אוכלוסיית צרכני הסם כדי לשלול ממנו את רשיונו, 'הנתנה תוקף' הנוסף שיש בעניננו, המצביע על העדר בלמים ומשמעת, לא מותיר ספק בתוצאה אליה צריך להגיע
".


7.
לאחר שרשם בית המשפט העליון דחה ביום 8.8.07 את בקשת העותר להארכת מועד להגשת ערעור על הצו לבית המשפט העליון, הגיש העותר ביום 14.10.07 את העתירה נגד הצו לבית המשפט לענינים מינהליים בנצרת. ביום 18.10.07 החליט בית המשפט לענינים מינהליים בנצרת להעביר את הדיון בעתירה לבית משפט זה מטעמים של סמכות מקומית.

8.
המשיבים טוענים כי ניתן לדחות את העתירה כבר בשל האיחור בהגשתה, שכן סעיף
47(א) לפקודה קובע כי ערעור על צו שר הבריאות
יש להגיש תוך 3 חודשים מהיום בו נמסרה לרופא הודעה על מתן הצו. במקרה שלפנינו, הודעה על מתן הצו נשלחה לב"כ העותר ביום 27.2.07. משלא הפקיד העותר את רישיון הרופא שלו, נשלחה אליו הודעה נוספת ביום
25.4.07, וזו נתקבלה ביום 29.4.07. העתירה הוגשה אפוא 7 חודשים וחצי מאז משלוח ההודעה על הצו לב"כ העותר ו-5 חודשים וחצי מאז מסירת ההודעה לעותר עצמו. לטענת המשיבים, איחור זה מצדיק כשלעצמו את דחיית העתירה. אלא שלטענה זאת אין מקום: העותר הגיש לבית המשפט לענינים מינהליים בנצרת ביום 5.9.07 בקשה להארכת מועד להגשת העתירה (בש"א 1289/07). המדינה הודיעה לבית המשפט ביום 20.9.07 כי היא אינה מתנגדת להארכת המועד, ובאותו היום החליט רשם בית המשפט המחוזי להאריך את המועד כמבוקש.

9.
העותר השתחרר מהכלא לאחר ריצוי שני שלישים מעונשו, והנו כיום אסיר ברישיון. בעתירה הוא מבקש שבית המשפט יתערב בהחלטה לבטל את רישיון הרופא שלו לצמיתות, ויורה על המרת הביטול בהתליית הרישיון לתקופה סבירה. העותר מביע נכונות להטלת הגבלות על תחומי עיסוקו כרופא עם תום ההתליה, ככל שהגבלות כאלה יידרשו. לטענת העותר, ביטול הרישיון מהווה תוספת ענישה בלתי-מידתית לעונש שנגזר עליו בהליך הפלילי, שאיננו רק עונש פיזי אלא עונש המלווה באות קין ציבורי אותו עליו להוסיף ולשאת עד יומו האחרון. העותר חולק על קביעתו של הנשיא (בדימוס) זילר בדבר היותו חסר מעצורים וכוחות ריסון פנימיים. לטענתו, מול המעידה החד-פעמית והנקודתית בגינה הוא נשפט, ניצבת תרומתו הרבה לחברה, הן כרופא מסור, הן כקצין בצה"ל ששירת חודשים רבים במילואים ביחידת האלפינסטים, והן כאזרח שעסק בטיפול בילדים פגועי שיתוק מוחין והנהיג טיפולים חדשניים במסגרת עמותה לרכיבה אותה יסד. לדבריו, נודעת חשיבות גדולה לרישיון העיסוק שלו ברפואה לצורך שיקומו והשתלבותו בחברה. מן העבר השני, ההחלטה לבטל את רישיונו לא נתנה משקל ראוי לנסיבות המקלות הנעוצות בכך שהעבירות בהן הוא הורשע לא בוצעו כלפי מטופלים או במסגרת עבודתו כרופא. להוכחת טענותיו מפנה העותר להחלטות שונות ששר הבריאות
קיבל בעניינם של רופאים אחרים שהועמדו לדין משמעתי ורישיונם לא בוטל לצמיתות אלא, אם בכלל, הותלה לתקופות לא ממושכות. לדעת העותר, השוואת המהות והחומרה של עבירות המשמעת שביצעו אותם רופאים אל מול העבירות אותן הוא ביצע, מצביעה על כך שההחלטה לבטל את רישיונו לצמיתות החמירה עמו מעל ומעבר למידה הראויה. לאותה מסקנה מובילה, לדבריו, השוואת המקרה שלו אל מול אותם מקרים בהם הוחלט לבטל רישיונות של רופאים לצמיתות. זאת בשל כך שהחומרה של אותם מקרים עולה בהרבה על חומרת המקרה שלו, כשהוא נבחן במבט כולל הסוקר את מכלול פעילותו במשך 50 שנות חייו ולא רק את אותו אירוע בו הוא כשל. סקירה כוללת כזו מפיגה את החשש, עליו התבסס ביטול הרישיון, לכך שהכישלון החד-פעמי של העותר בפרשת ניסיון יבוא הסמים יגרור אחריו כישלונות נוספים מצדו בדרך של מתן מרשמי סמים למען בצע כסף. העותר מוסיף וטוען כי אם עדיין נדרשת הגנה מפניו כלפי ציבור הנזקקים לשירותי רפואה, הרי אותה הגנה מצויה בכך שזהותו והעבר שלו מוכרים בציבור, באופן שמי שיבחר להיכנס למרפאה הפרטית שלו (ברור לעותר שגם אם רישיונו יוחזר הוא לא יועסק במוסד ציבורי) יעשה זאת בצורה מושכלת ומחושבת. העותר הזכיר בטיעונו גם את הסבל הרב אותו הוא חווה במשך 3 ורבע שנות מאסרו, וכן את הפעולות החיוביות אותן ביצע בתוך כותלי הכלא.

10.
המשיבים טוענים כי טענותיו של העותר אינן מקימות עילה להתערבות של בית המשפט בהחלטת שר הבריאות
(במקרה דנן: מי שהשר אצל לו את הסמכות). התערבות זו הנה מצומצמת ביותר, ומוגבלת לפי ההלכה הפסוקה למקרים בהם נפל משגה מהותי בשיקול דעתו של השר. כדבר הזה לא ניתן לומר כל עיקר על ההחלטה לבטל לצמיתות את רישיון הרופא של העותר, לנוכח חומרת העבירות בהן הוא הורשע והניגודיות הבלתי-ניתנת לגישור בין אותן עבירות לבין מקצוע הרפואה. עבירות אלה מצדיקות הטלת אמצעי משמעת שישדר מסר של הרתעה כללית, ובנוסף יבטיח את הציבור מפני הישנות מעשים דומים מצד העותר, שבמסגרת עיסוקו כרופא יהיה בעל נגישות וסמכות מקצועית לרשום ולספק סמים לפונים אליו. תכלית חשובה נוספת אותה, לפי טענת המשיבים, נועדה שלילת הרישיון להגשים הנה השמירה על כבוד מקצוע הרפואה והבטחת אמון הציבור בעוסקים בו. תנאי לאמון זה הנו שהעוסקים ברפואה יהיו נקיי כפיים ויקפידו על טוהר המידות. תכליות אלה, המיועדות להבטיח את האינטרס הציבורי, הן המקופלות בחובת הרישיון לעסוק ברפואה, ומשכך דוחות את האינטרס הפרטי של העותר ואת עברו, יהא מפואר ככל שיהא. זאת ועוד. המשיבים טוענים כי כאשר מדובר בעבירה של ניסיון לייבא כמות מסחרית של סמים לישראל, בכוונה תחילה ותוך תכנון מחושב, העבר וההשכלה של העותר פועלים דווקא לחובתו, לנוכח הניגוד המוחלט בין שבועת הרופא וייעודו של מקצוע הרפואה לטפל באנשים ולהיטיב עמם לבין ניסיון מכוון לבצע מעשה המסכן חיי אדם ומגביר באופן ישיר וודאי את מגיפת הסמים הפושה במדינה וזורעת הרס רב. ניגוד זה מתחדד בשים לב לכך שהעותר שימש לא רק רופא אלא גם שר לשעבר ואיש ציבור, שמעל באמון הבסיסי שניתן בו וביצע שימוש ציני ופסול בחסינות הדיפלומטית על מנת לאפשר את יבוא הסמים. בנסיבות אלה, ביטול הרישיון איננו בגדר אמצעי ענישתי נוסף הפועל באותו מישור של ההליך הפלילי, אלא אמצעי מניעתי שתכליתו הבטחת עמידת הרופא ברמת ההתנהגות המיוחדת והקפדנית הנדרשת מייעודו של מקצוע הרפואה וממעמדו בעיני הציבור. על הטענה כי העותר לא ביצע את העבירות במסגרת עבודתו כרופא, מגיבים המשיבים בהפניה לסעיף 4(א)(1) לפקודה, לפיו "מי שנתקיימו בו כל אלה זכאי לקבל רשיון לעסוק ברפואה: (1) הוא אדם הגון...". דרישת ההוגנות, המהווה תנאי לקבלת רישיון לעסוק ברפואה, מתייחסת לא רק להתנהגות ערכית ומוסרית של הרופא במהלך עיסוקו ברפואה אלא עניינה בתכונות האופי הכלליות של הרופא כפי שהן באות לידי ביטוי בהתנהגותו בדרך כלל, לרבות מחוץ לעולם הרפואה. לטענת המשיבים, אין כל אפשרות לראות "אדם הגון" במי שזייף דרכון שניתן לו במסגרת תפקידו כשר בממשלה, כדי לייבא כמות של עשרות אלפי כדורי סם לארץ, תוך אדישות לנזקים החמורים הנובעים מעבירות אלה הן בנוגע לדימויה של מדינת ישראל בעולם והן בנוגע לנזק הישיר שהספקת סם בכמות כה גדולה אמורה לגרום. שיקול זה מבדיל, לדעת המשיבים, את המקרה של העותר מהמקרים עליהם הוא נסמך בהם רופאים אחרים נדונו על ידי שר הבריאות
לאמצעי משמעת קלים משלו. במרבית המקרים הללו, העבירות היו בתחום הרשלנות הרפואית, וממילא אופיין ונגיעתן לתחום היושרה והמוסריות המצופים מרופא היו שונים לחלוטין מאלה של העבירות בהן העותר הורשע.


11.
דין העתירה להידחות. טענותיו של העותר מתיימרות לשכנע את בית המשפט כי מסקנת החלטתו של הנשיא (בדימוס) זילר שגויה, וכי המסקנה הראויה אליה מובילות מכלול נסיבות המקרה אינה ביטול רישיון הרופא לצמיתות אלא התליית הרישיון לתקופה קצובה וסבירה. טענות מסוג זה ניתן היה לנסות ולהעלות אילו הביקורת שבית המשפט מפעיל על צו שר הבריאות
לפי סעיף 41 לפקודה הייתה ביקורת ערעורית רגילה; רוצה לומר: ביקורת מלאה, המאפשרת לבית המשפט של ערעור להמיר את התוצאה העומדת לבחינה בערעור בתוצאה הנראית נכונה בעיניו. דא עקא, הביקורת אותה בית המשפט מפעיל על צו שר הבריאות
אינה ביקורת ערעורית רגילה אלא ביקורת המזכירה מבחינת היקפה את הביקורת השיפוטית על החלטות מינהליות בדרך כלל. כידוע, הביקורת השיפוטית על החלטות מינהליות הנה ביקורת מוגבלת, שאינה מזמינה התערבות של בית המשפט בעילת הטעות אלא בעילת חוסר הסבירות; רוצה לומר: גם אם בית המשפט סבור כי היה מקום לקבל החלטה שונה מזו שקיבלה הרשות המינהלית, עדיין אסורה התערבותו בהחלטה. ההתערבות של בית המשפט אפשרית רק אם ההחלטה המינהלית לוקה בפגם חמור, בין אם במישור של תקינות ההליך שהוביל לנתינתה ובין אם במישור התוכני כל אימת שתוצאת ההחלטה אינה תוצאה מוטעית סתם אלא תוצאה הסוטה באופן מהותי ובמידה בלתי-סבירה מקשת התוצאות הבאות בחשבון. הביקורת השיפוטית על צו שר הבריאות
בהטלת אמצעי משמעת על רופא לפי סעיף 41 לפקודה דומה לביקורת השיפוטית המתוארת, שכן הלכה היא כי "גדר ההתערבות בהחלטות הניתנות על

-

ידי המשיב 1 מכוח סעיף 41 לפקודה הינו מצומצם למדי ומוגבל לאותם המקרים שבהם נפל משגה מהותי בשיקול

-

דעתו

" (ע"א 10979/04 ד"ר לאור נ' שר הבריאות
, פ"ד נט(6) 357, 363). על כך נאמר בע"א 412/90 ד"ר אליהו נ' שר הבריאות
, פ"ד מד(4) 422, 427:

"אמות המידה בדבר ההולם ובדבר האמצעי הנדרש בעקבות מעשה בלתי הולם נקבעות במידה רבה על-ידי המסגרות המקצועיות עצמן, וזאת, כמובן, באותו היקף שהותווה בחוק ועל-ידי המוסדות שהוסמכו לכך בדין. בשל כך, ערכאה זאת לא תמהר להתערב בעונש משמעתי, אף אם הוא סוטה לטעמה במידת מה לחומרה או לקולא. רק סטייה מהותית לקולא או לחומרה, משגה מהותי בשיקול הדעת או הטלת עונש המחטיא באופן ברור וגלוי את מטרתו יצדיקו התערבותה של ערכאה זו. בנסיבות כאלה נדרש בית-משפט זה לעניין כדי לכוון את ההתנהגות המקצועית למסלול הראוי ולמנוע התגבשותן של אמות מידה מוטעות או בלתי הולמות".

12.
החלטה לבטל לצמיתות את רישיונו של רופא, שזייף דרכון דיפלומטי בו החזיק מכוח כהונתו כשר בממשלת ישראל וניסה בדרך זאת לייבא לישראל כ-32,000 כדורי סם מסוכן מסוג "אקסטזי" על מנת לגרוף רווח כספי קל, רחוקה מללקות במשגה מהותי בשיקול הדעת. עבירות אלה עומדות בסתירה לליבת התכונות הנדרשות מרופא. כך, בראש ובראשונה, בשל הסתירה הקיצונית בין מהותו של מקצוע הרפואה לבין מהות ועוצמת הפגיעה בבריאות הציבור על ידי החדרת סמים בכמות כה גדולה לישראל. עמד על כך בית המשפט העליון בפסק הדין בו נדחה ערעורו של העותר על חומרת העונש שנגזר עליו בהליך הפלילי (ע"פ 4484/05 שגב נ' מדינת ישראל, בפסקה 7):

"מגיפה, היא מושג השאוב מעולמו האחר של המערער לפני שהפך להיות יבואן סמים קרי: עולם הרפואה. אכן הסמים כמותם כמגיפה. היא מתפשטת במהירות וקשה מאוד לעצרה. יותר מכל אדם אחר, המערער, שהוא רופא בהשכלתו ובמקצועו ואשר טרח לעדכן את בית המשפט באריכות רבה באשר לפעילותו בתחום זה – צריך להיות מודע להרס הטוטאלי הגלום בהתמכרות לסם ובמשמעות שבהזרמת 32,000 מנות אקסטזי לשוק הסמים בישראל. יהיה מי שבעזרת כמות זו יעשה את הצעד הראשון באותו מדרון חלקלק שבהתמכרות לסם ויהיה מי שיחליק בעזרתו צעד אחד נוסף באותו מדרון. כך או כך – המגיפה תתפשט. לפיכך, בניגוד לטענת הסנגור, עיסוקו הקודם של המערער ברפואה איננו פועל לזכותו אלא מהווה נסיבה מחמירה בשל הניגוד המוחלט בין שבועת הרופא, לבין התנהגות המערער שרצה לייבא אותה מגיפה ארצה".

לכך מתווספת

עוד סתירה חמורה, והפעם בין הפרת האמון הבסיסית מצד העותר, הן בזיוף הדרכון והן בניסיון להחדיר את הסמים במרמה לארץ, לבין טוהר המידות הנדרש מרופא. על חשיבותו ומרכזיותו של שיקול זה במסגרת הליכי הענישה המשמעתית של רופאים, עמד בית המשפט העליון בע"א 10979/04 (לעיל, בעמ' 362):

"השיקול המרכזי בהליכים המשמעתיים שבנידון הינו השיקול של הגנה על האינטרס שיש לציבור בשמירה על רמתו ועל כבודו של מקצוע הרפואה ועל אמון הציבור ברופאים... לפיכך נפסק כי בהליכים ממין זה השיקול המרכזי שעל הגורם המחליט לשוות לנגד עיניו הוא אינטרס הציבור, ואילו השיקולים הספציפיים הנוגעים לעבריין המשמעת העומד בפני
ו הם עניין משני שיש לשוקלו, אם בכלל".

קשה לחשוב על מעשים הפוגעים ברמה ובכבוד של מקצוע הרפואה, כמו גם באמון הציבור ברופאים, יותר מאשר המעשים בהם העותר הורשע. פגיעה זו מתעצמת לנוכח העובדה, שגם עליה עמד בית המשפט העליון בדחותו את הערעור הפלילי של העותר, לפיה "אין מדובר בצרכן סם שסחר, כדי לממן את מנת הסם הבאה, אלא במי שתאוות בצע הדריכה אותו, ומאומה לא מעבר לכך" (ע"פ 4484/05, לעיל, בפסקה 9). ממילא, השיקולים הנוגעים לעברו של העותר ולפעילותו הברוכה ורבת ההישגים והשנים בתחומים שונים למען החברה והמדינה, אינם מסוגלים למנוע את אמצעי המשמעת שהוטל עליו. אמנם העותר לא ביצע את העבירות במסגרת עיסוקו כרופא. אולם הפגיעה באושיות מקצוע הרפואה הגלומה בניסיון להחדיר כמות עצומה של סמים לישראל תוך כדי זיוף ומרמה, הנה אותה פגיעה גם כשהיא מתבצעת על ידי הרופא שלא בעת הושטת טיפול רפואי לנזקקים. כך לגבי שתי עבירות המשמעת בהן הואשם העותר בקובלנה. עבירת המשמעת לפי סעיף 41(5) לפקודה מדברת במפורש על כך שהרופא "הורשע בעבירה פלילית שלא לפי פקודה זו" (ההדגשה הוספה); ללמדך שאין העבירה צריכה להיות קשורה בהכרח לעיסוק במקצוע הרפואה.
בדומה לכך נפסק לגבי עבירת המשמעת לפי סעיף
41(1) לפקודה, שעניינה התנהגות בלתי-הולמת של הרופא, כי "אין כל הכרח, שהמעשה יתבצע דווקא במהלך העיסוק ברפואה, כדי שניתן יהיה לראות בו 'התנהגות בלתי הולמת רופא מורשה'" (ע"א 224/79 דימנט נ' שר הבריאות
, פ"ד לה(2) 424, 440).

13.
במצב הדברים המתואר, לא יוכל העותר להיוושע מהדוגמאות אליהן הפנה, בהן הושתו על רופאים אלו ואחרים אמצעי משמעת קלים יותר או זהים לאמצעי המשמעת שהושת עליו. על הניסיון להקיש ממקרה למקרה במסגרת תקיפת החלטת שר הבריאות
לפי סעיף 41 לפקודה, כבר נאמר בפסיקה:

"לא ניתן, לדעתי, ללמוד ממקרים שבהם מדובר בסוג מעשים אחר – כגון רשלנות, ניהול בית בושת או מתן תעודות כוזבות – למקרה שלפנינו; כפי שהובהר לעיל, יש לבחון בכל מקרה ומקרה את האינטרסים שנפגעו ואת חומרת הפגיעה בהם, ולהתאים לנתונים אלה את רמת הענישה" (ע"א 50/91 ד"ר סבין נ' שר הבריאות
, פ"ד מז(1) 27, 35).

העותר לא הפנה לאף מקרה בו רופא שניסה לייבא ארצה כמות מסחרית של עשרות אלפי כדורי סם מסוכן, נדון לאמצעי משמעת קל מזה שהוטל עליו. די בכך כדי לאיין את תוקף ההשוואה אותה הוא מנסה לערוך, שהרי הערך החברתי שנפגע כתוצאה מניסיון ייבוא סמים אינו אותו ערך חברתי שנפגע כתוצאה מהעבירות שבוצעו על ידי הרופאים בדוגמאות אליהן הפנה העותר.

14.
לסיום, ראוי להביא את דבריו של בית המשפט העליון בבג"ץ 78/71 ד"ר מזרחי נ' שר הבריאות
, פ"ד כה(2) 238, 246:

"על המערער הוטלה סנקציה חמורה ביותר של שלילת רשיונו לצמיתות. הוא הביא בפני
הוועדה מכתבים של אישים וגופים שונים המדברים לזכותו על עבודתו המקצועית הטובה והמסורה בעבר. מול המלצות אלה עומדת העובדה שהמערער נכשל כשלון חרוץ במעשה שפל ביותר. לנו אין יסוד להתערב בשיקול-דעתו של שר הבריאות
להוציא את המערער לתמיד משורות המקצוע שאת כבודו חילל. כמו בדיון המשמעתי במקצוע עריכת-הדין, מחובתו של בית-משפט זה לתמוך כמי שהופקד על טוהר המידות במקצוע, כאשר זה רואה הכרח להגיב על תופעה מחפירה כזאת בכל חומר הדין, וגם הפעם שקול הכרח זה כנגד ההתחשבות בנאשם כפרט".

בדומה לכך נאמר ברע"א 8074/06 ד"ר זיידאן נ' שר הבריאות
(החלטה מיום 1.2.07), שגם בו נשלל רישיון הרופא לצמיתות:

"מטרתה המרכזית של הענישה המשמעתית הינה הגנה על האינטרס שיש לציבור בשמירה על רמתו וכבודו של מקצוע הרפואה ועל אמון הציבור ברופאים. לפיכך נפסק כי השיקולים הספציפיים הנוגעים לעבריין המשמעת הם עניין משני שיש לשקלו, אם בכלל (עניין לאור). אין ספק כי שלילת רישיונו של המבקש משיגה את מטרת הענישה המשמעתית, ואיני סבורה כי השיקולים האישיים במקרה זה, בהתחשב בחומרת המעשים, מצדיקים הקלה בענישה זו".

דברים אלה יפים כמות שהם לנסיבותיו של המקרה דנן ולעבירות החמורות ביותר בהן הורשע העותר. עבירות אלה מכריעות את הכף לחובתו חרף העבר המרשים אותו הוא נושא.

15.
מטעמים אלה החלטתי לדחות את העתירה (ליתר דיוק, את הערעור). בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ו' באב תשס"ח (7 באוגוסט 2008), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לצדדים בפקסימיליה.




משה סובל
, שופט









עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 961/07 גונן שגב נ' משרד הבריאות, שר הבריאות (פורסם ב-ֽ 07/08/2008)