פסקי דין על ד"ר סאס נתן | פסקי דין על חוצות היוצר חיפה | פסקי דין על גיל דנקנר |

13587/02 א     17/03/2005




א 13587/02 ד"ר סאס נתן נ' חוצות היוצר חיפה בע"מ, גיל דנקנר




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט השלום חיפה
א
013587/02


בפני
:
כב' השופטת ת. שרון-נתנאל
תאריך:
17/03/2005




בעניין
:
סאס נתן
ד"ר

התובע


ע"י ב"כ עו"ד
אסף אדר



נ
ג
ד


1. חוצות היוצר חיפה בע"מ

2. גיל דנקנר

הנתבעים


ע"י ב"כ עו"ד
ע. רומנו ואח'



פסק דין

1.
התובע, ד"ר לתכנון ערים במקצועו, ביצע, לטענתו, עבודה, כיועץ עצמאי, עבור הנתבעת 1 אשר הנתבע 2 הינו אחד ממנהליה.
לטענת התובעת הוא ביצע עבור הנתבעת עבודות שונות אשר בגינן הוא תובע תשלום.
כנגד הנתבע 2 טוען התובע להתרשלות וליצירת מצג שווא לפיו ייכרת בינו לבין הנתבעת 1הסכם מחייב וישולם לו תשלום עבור עבודתו.
אין חולק שלא נחתם בין הצדדים הסכם בכתב, והנתבעים טוענים לחוסר יריבות בינם לבין התובע שכן, לטענתם, בכתב הגנתם, גם לא נקשר הסכם בעל פה, והתובע עבד עבור עצמו.
השאלה העיקרית אשר בפני
הינה האם היתה התקשרות מחייבת בין הנתבעת 1 לבין התובע ואם כן – אם יש לחייב את הנתבע 2 באופן אישי בתשלום כלשהו.
שאלה נלווית היא מה תוכנה של ההתקשרות, ככל שהייתה ומה, אם בכלל, מגיע לתובע עבור עבודתו.

2.
האם נכרת הסכם בין התובע לנתבעת 1;
על פי גרסת התובע בתביעתו ובתצהירו פנתה הנתבעת אל משרד המדע והספורט (להלן: "המשרד"), על מנת לקבל תמיכה להקמת מרכז תרבות בקניון קסטרא שבחיפה (להלן: "הקניון"), ומר שמעון צפריר (להלן: "צפריר"), אשר טיפל בעניינים אלה במשרד,
היפנה את הנתבעת אל התובע.
התובע טוען שבעקבות הפנייה זו הוא נפגש, ביום 12.7.01, עם נציגי הנתבעת, מר שאול מוסקוביץ (להלן: "שאול") והגב' ימית גאומן (להלן: "ימית"), ובה הוגדרה מטרת ההתקשרות בשניים אלה:
מציאת "סיבה נוספת לביקור בקסטרא", דהיינו – הכנת תכנית תרבותית ואומנותית למרכז.
בנוסף – הרכבת תכניות שמטרתן יצירת אפשרות לשילוב הנתבעת ב"סל תרבות" שמעניק משרד החינוך וחברת המתנס"ים וכן לשילוב בתמיכת המשרד.
במהלך חודש יולי העביר התובע לנתבעת מספר הצעות וביום 15.8.01 בפגישה בינו לבין שאול והנתבע 2 (להלן: "גיל") סוכם שהתובע יקבל את העבודה על בסיס תשלום חודשי בסך 1,000 $ ארה"ב, בתוספת תגמול בסך 5%.
בניגוד למובטח לא נשלחה ע"י הנתבעת טיוטת הסכם וכאמור – לא נחתם כל הסכם, אולם התובע נסמך, בתביעתו, על אותה הסכמה בעל פה אשר, לטענתו, נקשרה בסופה של הפגישה הנ"ל, ועל פעולותיו עבור הנתבעת, הפגישות והתכתבויות ביניהם המעידים, לשיטתו, על קשירת הסכם בעל פה.

3.
אמנם, לא נחתם בין הצדדים הסכם בכתב, אולם מהעדויות אשר הובאו בפני
ומהמסמכים אשר הוצגו עולה שהתובע ביצע עבור הקניון עבודה רבה ביותר, לאורך תקופה של מספר חודשים, ויש, אכן, לקבוע כי נקשר הסכם בעל פה על דרך של התנהגות;

לגרסת התובע, לאחר הפגישה מיום 15.8.01 - ביום 27.8.01, הודיעה לו ימית שטיוטת החוזה מוכנה ואמרה לו ששאול מבקש שיתחיל בדחיפות בביצוע העבודה. התובע עבד עבור הנתבעת בחודשים אוגוסט עד דצמבר 2001, לדבריו – בשיתוף פעולה עם הנתבעים ועם שאול וימית מטעמם, לרבות פגישות רבות עימם והנחיות שניתנו לו על ידם בפגישות אלה.
מכתבים אשר צורפו לתצהירו של התובע ואשר נשלחו אל שאול וימית, בעניין ביצוע הפרוייקט, סיכום פגישות אשר קיים התובע עם שאול וימית ופירוט של שעות עבודתו, תומכים בגרסתו של התובע.
מכתבים אלה לא נענו, בכתב, ע"י שאול, קסטרא או הנתבעת, אולם עולה מהם כי היו פגישות ושיחות טלפוניות בין הצדדים, ושתיקתם של המכותבים תומכת בגרסת התובע.
אם אמנם סברו הנתבעים ו/או שאול ו/או ימית כי אין כל התקשרות מחייבת בינם לבין התובע היה עליהם להודיע זאת לתובע באופן מפורש.
שתיקתם והעובדה שהם המשיכו לקיים קשרים עסקיים עם התובע, להנחות אותו ולקבל ממנו פרוגרמות, תוך שהם יודעים שהוא יוזם פגישות עם אנשים שונים ומשקיע זמן ומאמץ בכך, וכל זאת – לאחר ששאול הודיע לו שהוא קיבל את העבודה, וברור, לשני הצדדים, שמדובר בעבודה תמורת שכר, מהווה קיבול בהתנהגות.
לקיבול ע"י התנהגות ראה: ע"א 65/88 - אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת ג.מ.ב.ה. פ"ד מד(3), 600 ,עמ' 610-611.
לא למותר להפנות אף אל פסק הדין הידוע בעניין ע"א 692/86 - יעקב בוטקובסקי ושות' נ' אליהו גת ו-2 אח' פ"ד מד(1), עמ' 57, בו ניתן תוקף עסקה למרות אי חתימה על הסכם, בעניין מקרקעין שם קיימת דרישת כתב.
וראה גם: ע"א 3107/01 - משה עדני נ' אלי אמיתי ואח' תק-על 2003(2), 460, עמ' 462;
ת"א (חיפה) 1506/94 - מכשירנות חדרה בע"מ נ' פרץ רויכמן

תק-מח 96(3), עמ'
1378.


לא רק זאת אלא שלאור כך שבמשך כל התקופה לא הומצא לתובע טיוטה של הסכם בכתב, כפי שהתחייבו לעשות, אולם עבדו, בפועל, בשיתוף פעולה עם התובע ובתיאום עמו,
יש לראות את טענת הנתבעים כי התובע עבד "עבור עצמו" כטענה הנטענת בחוסר תום לב בולט.

כאמור – העובדה שהנתבעים לא הביאו כעדים מטעמם את שאול או את ימית מצביעה אף היא על נכונות גרסתו של התובע אשר נתמכת גם במסמכים אשר צורפו על ידו
לתצהירו.

גם עדות אשת התובע תומכת בגרסתו של התובע. בין היתר סייעה אשת התובע לתובע בעבודתו, נכחה באחת הפגישות עם ימית ושאול, בה העבירה ימית חומר לתובע, אשר הכינה בעקבות פגישה קודמת עמו, היתה בקשר עם ימית ושמעה מהתובע לאחר הפגישה הנ"ל מיום 15.8.01, כי קיבל את העבודה. עדות זו, אשר לא נסתרה וזכתה לאמוני, תומכת בגרסתו של התובע, וכך גם עדות בתו.

מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של גיל בלבד. בתצהירו טוען גיל כי, הגם שיש לנתבעת אינטרס שיהיו בקניון אטרקציות, אין היא מפעילה עסקים בקניון וניהול הקניון נעשה באמצעות חברת ניהול ששמה קסטרא בע"מ (להלן: "קסטרא").
אין חולק שהבעלות בנתבעת ובקסטרא וניהולן הינם בבעלותו של גיל ואחיו, אולם הנתבעים נסמכים, בטענתם, על האישיות המשפטית הנפרדת של החברות.
לטענת גיל בתצהירו, לקסטרא לא היה כל עניין בהצעות התובע ופעילותו של התובע נעשתה
על מנת לקדם את יוזמותיו של התובע ולא מטעם קסטרא או עבורה.

טענתו של התובע לפיה הוא ידע שהוא עובד עבור הקניון, ולא התעניין בשם המדוייק של החברה אשר שכרה את שירותיו מעידה על תמימות מסויימת מצד התובע, אולם אין בה כדי לפטור את הנתבעת מאחריות, לאור האמור להלן;
נספח א'6 לתצהירו של התובע, אשר נשלח לתובע ע"י ימית, ביום 11.9.01, כולל דוגמא של הסכם התקשרות בין הנתבעת (ולא קסטרא) לבין שוכר פוטנציאלי.
אין חולק כי הבעלויות בשתי החברות וניהולן זהים. הנתבעים לא תמכו במסמך או בעדות של שאול או ימית, את טענתו של גיל לפיה אין לנתבעת כל קשר לפעולותיו של התובע עבורה, ואף לא הציגו את ההסכם בין הנתבעת לבין קסטרא על מנת שנוכל ללמוד ממנו כי לא קיים קשר כזה וכי כל פעולותיו של התובע הינן באחריות קסטרא ולא הנתבעת. אי הצגת ההסכם ואי הבאת ראיות נוספות, אשר יש להניח כי קיימות, פועלת לרעתם.
לדברי התובע, בפגישה הנ"ל, מיום 15.8.01, ישב עימו גיל עצמו
שעה ארוכה, ובסיומה יצאו גיל ושאול להתייעץ בחוץ ולאחר מכן חזר שאול ואמר לתובע שהוא קיבל את העבודה. גיל ושאול לא אמרו לתובע מטעם מי הוא קיבל את העבודה והתובע היה רשאי להניח כי העבודה מבוצעת עבור החברה שהינה בעלת הקניון, ואשר מתקשרת בחוזים הנוגעים להפעלת הקניון (כפי שעולה מנספח
א'6 לתצהירו, אליו היפנה התובע בהקשר זה)– היא הנתבעת.
משום מה לא עלה בידי גיל "לזכור" פגישה כזו, וכאשר נחקר בנוגע לפגישות אחרות עם התובע ועם גורמים אותם עניין התובע בפעילויות בקניון לא נתן תשובות ברורות וחד משמעיות.
אינני מקבלת את דבריו אלה ואינני מקבלת את עדותו בה ניסה לנתק כל קשר בין הנתבעת לבין הפעילויות המתוכננות, ע"י התובע, עבור הקניון ולהציג את התובע כיזם אשר אין הנתבעת חייבת לו דבר.
עדותו של גיל באשר להסכם שנקשר או לא נקשר עם התובע היתה עדות מתחמקת אשר לא ניתן ליתן בה אמון. בניגוד להכחשה הגורפת והנחרצת בכתב ההגנה ובתצהירו שמענו, בעדותו, גרסה מעורפלת בנוגע לאשר סוכם עם התובע ובניגוד לטענתו עד אז, לפיה לא סוכם עם התובע דבר, הרי בעדותו גיל "הודה במקצת", באמרו שסוכם עם התובע תגמול לפי הצלחה (עמ' 10-9 לפרוטוקול ישבת יום 12.9.04).
שינוי גרסה זה
פוגם קשות באמינותו ומחזק את גרסתו של התובע.

הנתבעים גם לא הוכיחו ששאול וימית, מי שהיו בקשר רצוף עם התובע במהלך קשריו עם הקניון, הינם בעלי תפקידים בקסטרא בלבד, ולא גם בנתבעת. הערפול עליו שמרו הנתבעים, לגבי תפקידם של שאול וימית במגעיהם עם הנתבע, מגעים אשר נעשו בשם קניון קסטרא, כמו גם העניין הברור (והבלתי מוכחש) אשר יש לנתבעת בפעולות אשר יש בהן כדי למשוך קהל לקניון, מחייבים לראות את הנתבעת ואת קסטרא כגוף אחד ולפיכך יש לראות את הנתבעת כמי שמחוייבת לשלם לתובע עבור עבודתו, וכמי שהתקשרה עמו בהסכם בעל פה.
לא רק במגעים עם התובע שמרו גיל ונציגיו על ערפול, אלא גם בביהמ"ש נהג גיל באופן דומה. כאשר נשאל באשר לתפקידיהם של גיל וימית בנתבעת היו תשובותיו מגומגמות, מעורפלות ובלתי ברורות (עמ' 10 לפרוטוקול), ובסופו של דבר הודה גיל כי "אין הבחנה חדה בין קסטרא לחוצות היוצר".
ודי לחכימא !
העובדה ששאול וימית לא הובאו ע"י הנתבעים להעיד ולא הסבירו מה תפקידם בנתבעת או בקסטרא, מחזקת גם היא את טענת התובע
לפיה ההסכם נקשר בינו לבין הקניון, דהיינו – הנתבעת.

3.
מהות העבודה עליה סוכם ;
אמנם, הנתבעת הופנתה אל התובע על ידי צפריר, אולם מעדותו של התובע וכן מהמסמכים אשר צורפו לתצהירו, עולה בבירור כי בסופו של דבר סוכם שהתובע יפעל לא רק לקידום קבלת "סל תרבות", אלא גם לשם יצירת אטרקציות על מנת למשוך לקוחות ולגבש קהל של לקוחות קבועים אשר יקחו חלק בפעילויות תרבות ואומנות אשר תתקיימנה בקניון.
במסגרת זו, של פעילות להבאת לקוחות לקניון, פעל התובע גם על מנת להביא תערוכת פרפרים לקניון (עדותו בעמ' 8 לפרוטוקול והמסמכים אשר צורפו לתיק המוצגים – ת/2).
ההפרדה בין השניים נראית בבירור מנספחים א'3 עד א'5 לתצהירו של התובע, אשר נערכו כולם באותו יום.
במאמר מוסגר אומר כי, למרות שהנתבעים הכחישו, בכתב הגנתם, כל הסכם עם התובע, בחקירתו את התובע הציג ב"כ הנתבעים בפני
התובע גירסה לפיה סוכם עם התובע כי הוא "יתוגמל" בהתאם לתועלת שהוא יביא לקסטרא, אם היא תצליח להיות מוכרת ולקבל סל תרבות (עמ' 7 לפרוטוקול). בצדק התנגד ב"כ התובע לשינוי חזית זה, אולם ניתן לראות מעצם שינוי החזית את חולשת טיעוניהם של הנתבעים באשר לגרסתם לגבי ההתקשרות עם התובע.

4.
התמורה המגיעה לתובע ;
התובע מחשב את התמורה המגיעה לו על פי שעות עבודה בתוספת נסיעות, אולם אין בסיס הסכמי לחישוב זה.
התובע עצמו העיד כי בסיומה של אותה פגישה מיום 15.8.01 אמר לו שאול שהוא יקבל 1,000 $ לחודש + 5% מהצלחה (עמ' 11 לפרוטוקול). התובע טען שהוא חשב שזה נמוך מדי אולם הוא מאשר שבסופו של דבר הסכים לכך, באמרו: "כשהציעו לי בפגישה הנ"ל 1,000 $ + 5% הבנתי שכך אני צריך לעבוד ובסופו של דבר הסכמתי לכך" (עמ' 12 לפרוטוקול).
לפיכך, אין בעובדה שהתובע שלח חשבון לפי שעות עבודה, לדבריו – מאחר שלא נשלח לו חוזה - כדי לחייב את הנתבעת.

לא הוכחה כל הסכמה אחרת, ולפיכך
אפסוק לתובע שכר על פי הסכמה זו.
בהתאם- גם לא אוכל לפסוק לתובע הוצאות נסיעה או הוצאות אחרות, שכן לא הוכח כי תשלומם סוכם בין הצדדים.
לא הוכחו נתונים באשר להצלחה ולפיכך כל שנותר לפסוק לתובע הוא סך של 1,000 $ לכל חודש בו עבד עבור הנתבעת, בתוספת מע"מ.
מאחר שעל פי עדותו של התובע ועל פי דיווחי התובע, אשר צורפו לתצהירו ואשר לא נסתרו, עבד התובע מחודש אוגוסט ועד חודש דצמבר (כולל) מגיע לתובע תשלום עבור חמישה חודשים, דהיינו – סך השווה ל- 5,000$ בתוספת מע"מ כחוק, נכון למחצית תקופת עבודתו של התובע, דהיינו - ליום 15.10.01.
שער ה-$ ביום 15.10.01 היה 4.309 ולפיכך הסכום בו מחוייבת הנתבעת הוא: 21,545
₪.
בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.10.01 ועד היום מגיע הסכום לסך -

26,374 ₪.
ובתוספת 17% מע"מ על הנתבעת לשלם לתובע סך של 30,858 ₪.

5.
אחריותו האישית של הנתבע 2 ;
לא הוכחו בפני
עובדות המקימות עילה להרמת מסך בין גיל לבין הנתבעת, או לחיובו של גיל בנזיקין כלפי התובע.
עצם הכחשת הנתבעים כי נקשר חוזה בין הנתבעת לבין התובע אינה מהווה מצג שווא או רשלנות, כטענת ב"כ התובע, וכך הדבר גם באשר לטענתו של גיל באשר להפרדה בין שתי החברות.

6.
התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה, חלקית, כנגד הנתבעת 1 ודוחה את התביעה כנגד הנתבע 2.
אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 30,858 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע את אגרות המשפט בשערוך כדין, וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ, נכון להיום.
לא אחייב את התובע בהוצאות בגין דחיית התביעה כנגד הנתבע 2 גם לאור נסיבות העניין וגם לאור הייצוג הזהה של שני הנתבעים.

מזכירות ביהמ"ש תמציא את פסק הדין לצדדים

.
ניתן היום ו' ב אדר ב, תשס"ה (17 במרץ 2005) בלשכתי, בהעדר.


ת. שרון-נתנאל
, שופטת








א בית משפט שלום 13587/02 ד"ר סאס נתן נ' חוצות היוצר חיפה בע"מ, גיל דנקנר (פורסם ב-ֽ 17/03/2005)