פסקי דין על המבקשו | פסקי דין על המשיב 1) שלא להעמיד לדין פלילי את חבר הכנסת אבנר חי שאקי (המשיב 2) (להלן - שאקי או המשיב)

3425/94 עא     01/01/2001










בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
בג"צ מס' 3425/94
בג"צ מס' 3637/94
בג"צ מס' 4456/94
.1אורי גנור, עו"ד
.2התנועה למען איכות השלטון בישראל
.3אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות
נגד
.1היועץ המשפטי לממשלה
.2אבנר חי שאקי

לפני השופטים ג' בך,
ג' בך, י' קדמי


פסק-דין

השופט ג' בך:נ .1לפנינו שלוש עתירות המבקשות לשים לאל את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה (המשיב 1) שלא להעמיד לדין פלילי את חבר הכנסת אבנר חי שאקי (המשיב 2) (להלן - שאקי או המשיב), בגין עבירות שבביצוען נחשד ואשר בקשר אליהן נערכה חקירה משטרתית. החקירה התייחסה לשתי מסכתות עובדתיות שונות, שתפורטנה להלן.
.2המשיב הינו חבר-כנסת, פוליטיקאי ואיש ציבור, אשר שימש בתקפה הרלוואנטית לעתירות שר הדתות בממשלת ישראל. במהלך כהונתו כשר התעוררו החשדות האמורים הקשורים בשתי פרשות שונות.
לעניין הפרשה הראשונה, חקרה היחידה הארצית לחקירת פשעים במשטרה חשדות, ולפיהם שלח המשיב ידו בכספי עמותה ששמה "המכון לחקר המשפחה ודיני המשפחה בישראל". כספי העמותה נתקבלו בעיקר כתרומות מתורמים שונים, כשהמשיב הוא הפועל להשגתן. כמו כן נחקרו חשדות ולפיהם נעברו עבירות זיוף וקבלת דבר במירמה על-ידי המשיב ועל-ידי מי שהיה מנהל העמותה בתקופה הרלוואנטית. מימצאי החקירה הנ"ל רוכזו בתיק חקירה פ.א. 19/91, (יאח"פ), והפרשה שנחקרה כונתה "פרשת התרומות".
הפרשה האחרת נבדקה על-ידי היחידה הארצית לחקירות הונאה של משטרת ישראל, אשר חקרה חשדות, ולפיהם פעל המשיב מתוך מירמה והפרת אמונים ומתוך שיש לו זיקה פרטית לנושא פעילותו, כאשר המליץ והחליט, כחבר בוועדת השרים לחלוקת עיזבונות שהועברו למדינת ישראל, על הקצבות בסך כולל של 000, 820ש"ח לשלוש עמותות שבהן היו בני משפחתו ומקורביו הפוליטיים חברים מייסדים. חקירה זו כונתה "פרשת העמותות", ומימצאיה רוכזו בתיק ל.א. 75/90(יאח"ה).
בפרשת התרומות סבר היועץ המשפטי לממשלה, כי אף שיש טם לפגם בהתנהגותו של המשיב כאיש ציבור, הרי שאין די בחומר הראיות העומד לרשות התביעה כדי לבסס את האשמתו של המשיב בפלילים. מטעם זה החליט היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמידו לדין פלילי באותו עניין.
בפרשת העמותות, לעומת זאת, הגיע היועץ המשפטי לממשלה למסקנה, כי יש בידיו ראיות לכאורה במידה מספקת לביסוס אישומו של המשיב במירמה והפרת אמונים על-ידי

עובד ציבור - עבירה לפי סעיף 284לחוק העונשין, תשל"ז- .1977אלא שעל-אף האמור גרס היועץ המשפטי כי לא יהיה זה נכון להעמיד את המשיב לדין פלילי בהיעדר עניין ציבורי בדבר.
.3החלטתו זו של היועץ המשפטי לממשלה, על שני ראשיה המפורטים לעיל, הינה נושא מתקפתן של שלוש העתירות שהוגשו לבית-משפט זה. ואלו הן:ב בג"צ 3425/94, אשר הוגש על-ידי עורך הדין אורי גנור, במעמדו כ"עותר ציבורי בסוגיות היורדות לשורשו של שלטון החוק בישראל, למהותו ולעצם קיומו"; בג"צ 3637/94, אשר הוגש על-ידי התנועה למען איכות השלטון בישראל - עמותה אשר חרתה על דגלה "שמירה על טוהר מידות ציבורי ועידוד ערכי שלטון החוק" - אף היא במעמדה כעותרת ציבורית, ובג"צ 4456/94, שהוגש על-ידי "אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר מידות"וגם עמותה זו הגישה את עתירתה במעמדה כעותרת ציבורית.
הטענות העיקריות והמשותפות לשלוש העתירות הנ"ל הינן, בקליפת האגוז, כי שגה היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו שלא להעמיד את המשיב לדין - שגיאה של ממש, כי אופן הפעלת שיקול-דעתו של היועץ המשפטי במקרה הנדון לוקה בחוסר סבירות מהותי וקיצוני, ואף בשיקולים זרים ופסולים, וכי יש בה בהחלטתו זו כדי לשים לאל מושכלות יסוד ראשונים של שוויון בפני
החוק, של עקרונות המשפט הפלילי ושל צדק, במידה המצדיקה והמחייבת התערבותו של בית-משפט זה בהחלטה האמורה.
נפנה עתה לבחון, אם אלה הם אכן פני הדברים.

פרשת התרומות
.4פרשה זו עיקרה בתרומות בסכום כולל העולה על 000,150$ שהעבירו תורמים שונים ממדינות שונות ברחבי העולם וביניהן ארצות-הברית, ברזיל ומקסיקו, לידיו של המשיב, בשיקים בעבור "המכון לחקר המשפחה ודיני המשפחה בישראל" (להלן -

המכון), ולפקודתו של אותו מכון.
המכון נוסד בשנת 1971על-ידי המשיב כאגודה עותומנית, ונרשם מאוחר יותר (בשנת 1982) כעמותה, והמשיב שימש כיושב הראש שלה וכחבר בהנהלתה. יצוין, כי שנה לאחר שנתמנה המשיב לשר בממשלת ישראל הוא הודיע במכתב לרשמת העמותות, כי עובר לכניסתו לפקידו בממשלה הועבר ניהול המכון לאשתו, בעוד שהוא עצמו הפך לנשיא הכבוד של המכון. מחקירת המשטרה עולה, כי לא נתקבלה כל ראיה על קיום החלטה מתועדת בדבר השינויים המתוארים בהנהלת העמותה.
את הכספים האמורים, שקיבל בעבור המכון כאמור, הפקיד המשיב במספר חשבונות בנק - חלקם על שם המכון וחלקם על שמו הפרטי (לעתים בצירוף שמו של בן משפחה), בנוקטו העברה חופשית ובלתי שיטתית של כספים בין החשבונות הנ"ל, ובלי שידוע מהו השימוש שנעשה בכספי התרומות - אם שימוש לצורכי מטרות המכון, או שמא שימוש לצרכיו הפוליטיים והאישיים של המשיב עצמו.


אחד הנושאים המרכזיים בחקירה המשטרתית שהתנהלה נסב על בדיקת תנועת הכספים בחשבון מס' 21227/94בבנק לאומי, סניף איינשטיין ברמת אביב על שם:ו שאקי אבנר (עבור:נ המכון לחקר המשפחה), ובו היה המשיב מורשה החתימה הבלעדי. סברת המשטרה הייתה, כי זהו חשבון המכון, וכי משיכת כספים מתוך חשבון זה על-ידי המשיב, והפקדת הכסף בחשבונותיו הפרטיים שלו ושל בני משפחתו, עלולות להוות עבירה של גניבה על-ידי מורשה ועבירות של מנהל בתאגיד (רישום כוזב במסמכי תאגיד - סעיף 423לחוק העונשין, ומרמה והפרת אמונים בתאגיד - סעיף 425לחוק הונשין).






.5לא זו הייתה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, שהתקבלה על דעתה של פרקליטות המדינה. לשיטתו, מעיון בחומר הראיות שהועבר אליו, שכלל, בין השאר, תחקורם ועדויותיהם של תורמים שונים, עולה המסקנה כי מרבית התרומות ניתנו למשיב עצמו לשם מימון פעילותו הפוליטית, כפי שימצא לנכון, ללא הגבלה מפורשת באשר לאופן השימוש בכסף, ולא יועדו ישירות למכון. וזאת אף-על-פי שלבקשתו של המשיב נרשמו השיקים לפקודת המכון, ככל הנראה מטעמים הקשורים בשיקולי מיסוי, ואף-על- פי שהופקדו בחשבונות שטיבם הפרטי או הציבורי אינו ברור - היינו בחשבון ששמו:ב "שאקי אבנר (עבור:ו המכון לחקר המשפחה)", וכן בחשבון ששמו:נ "אבנר שאקי - מיהו יהודי".
דעתו של היועץ המשפטי לממשלה היא, כי בנסיבות אלו הפכו כספי התרומות לקניינו של המשיב, ומכאן שמן הנמנע לקבוע ששלח ידו בכספים אלה.
.6מסקנתו זו של היועץ המשפטי לממשלה סויגה על-ידיו באשר לארבעה שיקים, בסכום כולל של למעלה מ-000,10$, שלגביהם קיימות עדויות ולפיהן יועדו כספים אלה למכון בלבד, ולא למשיב (שלושה שיקים ניתנו כתרומות למכון, ושיק נוסף הועבר כהחזר הוצאות שהיו למכון). שיקים אלה הופקדו בחשבון "שאקי אבנר (עבור:בהמכון לחקר המשפחה)", ולימים נמשכו הסכומים האמורים על-ידי המשיב, יחד עם כספים נוספים, מחשבון זה והופקדו על-ידיו בחשבונותיו הפרטיים. עובדות אלו עלולות לכאורה לבסס את החשד לביצוע מעשי גניבה.
למרות האמור, החליט היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב-אישום כנגד המשיב אף בקשר לארבעת השיקים הנ"ל. זאת בהתבססו על מימצאים מחומר החקירה, ולפיהם, זמן ניכר לפני תחילת החקירה, או לפני שיכול היה המשיב לדעת כי נפתחה חקירה בעניינו, העביר המשיב לחשבון המכון בבנק הבינלאומי הראשון בסניף הלל בירושלים סך של 000, 32ש"ח מכספיו הפרטיים. סכום זה עולה על שוויים המצטבר של ארבעת השיקים שניתנו לטובת המכון כאמור.
בהיעדר הוכחה של ממש כי מחובתו של המשיב היה להעביר את הסכום הנ"ל לחשבון המכון, הרי היה בעובדה זו, לדעת היועץ המשפטי לממשלה, כדי לשלול את האפשרות להוכיח, במידת הוודאות הדרושה, שהמשיב פעל בעניין ארבעת השיקים האמורים מתוך כוונה פלילית.


.7היועץ המשפטי לממשלה הדגיש בתצהיר תשובתו שהוגש לבית-משפט זה, כי רואה הוא בחומרה רבה את התנהגותו של המשיב ואת ניהולם הלקוי של ענייניו הכספיים הפרטיים והציבוריים, וכך כתב:ו
"אין בכל האמור לעילכדי להמעיט ממידת החומרה בה ראיתי את התנהגותו הפגומה של שאקי בפרשה זו.
אני סבור, כי בתור איש ציבור, הפונה לציבור ומבקש לקבל תרומות למימון פעילות פוליטית, היה על שאקי להבהיר לתורמים את ייעוד הכסף ולהציג בפני
הם מצג ברור לגבי השימוש בכספי התרומות, כדי שידעו לאלו מטרות ישמשו תרומותיהם.
עוד היה עליו לייחד חשבון בנק נפרד לכספי התרומות ולנהל כספים אלה בדרך מסודרת.
משלא עשה כן, ואף על פי שלא נמצאו ראיות לביסוס אשמה פלילית, מצאתי פגם בהתנהגותו של שאקי כאיש ציבור והערתי לו על כך".
עם זאת סבר היועץ המשפטי לממשלה כאמור, שאין התנהגותו הפגומה של המשיב עולה כדי עבירה פלילית, ובכל אופן שאין די בחומר הראיות שגובש ומצוי בידיו כדי לבסס אישום פלילי. בהגיעו למסקנה זו הסתמך היועץ המשפטי לממשלה, בין היתר, על השימוע שערך למשיב קודמו בתפקיד, מר יוסף חריש.
.8העותרים מעלים בעתירתם טענות שונות אשר מגמתן לקעקע את קביעותיו של היועץ המשפטי לממשלה בפרשת התרומות. לטענתם, הראיות העומדות לרשות היועץ המשפטי לממשלה די בהן כדי לבסס אשמה פלילית בעבירת הגניבה, וכל מסקנה אחרת לוקה לדעתם בחוסר סבירות קיצוני. כך לדעתם באשר לחלק הארי שלהסכום, שאף אם ניתן למשיב עצמו ולא למכון, הרי ניתן לו, לפחות בחלקו, למטרות פוליטיות בלבד, ולא לשימושם האישי שלו ושל בני משפחתו. וכך לגירסתם, מקל וחומר, לעניין ארבעת השיקים שלגביהם נאמר למשיב במפורש שניתנו הם למען המכון בלבד.
עוד טוענים העותרים, כי השבת חלק מהסכומים על-ידי המשיב, אף בהנחה שלא ידע על ניהול החקירה נגדו, אין בה כדי להכשיר את עבירות הגניבה שאותן לכאורה ביצע, וזאת מאחר שעבירת הגניבה משתכללת בעת נטילת הכספים, והשבתם אינה מעלה ואינה מורידה לגבי עצם ביצועה של העבירה. לבסוף, גורסים העותרים, נראה כי חומר החקירה מגלה ביצוען לכאורה של עבירות נוספות, וביניהן קבלת דבר במרמה (סעיף 415לחוק העונשין) וכן מרמה והפרת אמונים בתאגיד (סעיף 425לחוק העונשין), שאף בגינן מן הראוי להעמיד את המשיב לדין פלילי.
.9בקשתם העיקרית של העותרים בפרשת התרומות הינה כאמור, כי בית-משפט זה יתערב בקביעתו של היועץ המשפטי, כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה במידה הנחוצה להוכחת אשמה פלילית, יהפכנה, ויורה, כתוצאה נגזרת מכך, על העמדתו של המשיב לדין.


התערבות בשיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר העמדת חשודים לדין נדירה היא. ההרנו לא אחת, כי עצם העובדה שהחלטת היועץ המשפטי לממשלה נראית בעינינו בלתי נכונה, אין בה כדי להצדיק התערבותנו. אף אם סבורים אנו שהיינו מגיעים למסקנה שונה מזו אליה הגיע היועץ המשפטי לו סמכותו שלו הייתה מסורה בידינו, אין בכך בלבד כדי להניענו לקבל עתירה המופנית כנגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה (ראה בג"צ 292/86 העצני ואח' נ' מדינת ישראל ואח' [1] , בעמ' 411). החלטה כזו תתקבל רק אם משתכנעים אנו כי ההחלטה לוקה בטעות ברורה, בולטת וקיצונית.
עוד הבהרנו, כי נטייתנו להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, המתייחסת לטיבו של חומר הראיות, למשקלו או לדיותו והנסמכת על כך כעל הטעם לאי-העמדה לדין, תהא מצומצמת מאוד ותתאפשר רק מקום בו ספקנותו של היועץ המשפטי בדבר משקל הראיות תהא בלתי סבירה בעליל (ראה בג"צ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [2], בעמ' .368ראה גם בג"צ 4162/93, 4180, 4288, 4326, 4359, 4363, 4371, 4379, 4383פדרמן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [3] , בעמ' 327).
.10חזקה על היועץ המשפטי לממשלה ועל אנשי הפרקליטות, כי החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי. ודוק:נ גם אם קיים חומר ראיות לכאורה להגשת כתב-אישום, עדיין יכול היועץ המשפטי להחליט להימנע מהגשתו, אם סבור הוא שסיכויי ההרשעה על-פי החומר שברשותו מועטים המה (ראה בג"צ 3846/91 מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [4], בעמ' .436ראה גם בג"צ 665/79וינוגרד נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [5], בעמ' 642, שם מתייחס השופט בייסקי אל השיקול הנ"ל כאל שיקול לגיטימי ורצוי).
על רקע זה ניתן להבין את הראציונאל לגישתנו, ולפיה בית-משפט זה אינו הופך במהלך הדיון בעתירה למעין "יועץ משפטי-על", הבודק תחת היועץ המשפטי לממשלה ובמקומו אם חומר החקירה מצדיק הגשת כתב-אישום אם לאו. מכאן אף ברורה עמדתנו, כי בית-משפט זה אינו נוטה - בגדר עתירה המוגשת לו בעניין כגון דא - להעביר תחת שבט ביקורתו כל ראיה המצויה בתיק החקירה כאילו ניהל הוא את החקירה, ובוודאי אינו עורך בדיקה ברמה שבה יעשה זאת שופט שלפניו מתנהל משפט פלילי (ראה בג"צ 653/94 [6]).
כשהנחיות אלו לנגד עינינו, ולאחר שעיינו בכתבי הטענות, שמענו את טענות הצדדים והתרשמנו מהתשתית הראייתית בכללותה, הגענו למסקנה, כי החלטתו של היועץ המשפט בנוגע לפרשת התרומות אינה לקויה במידה המצדיקה את התערבותנו. אין זה אחד מאותם מקרים חריגים שבהם נגועה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני שיש בו כדי לחייב התערבות בשיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה ובמסקנתו שאין בידיו ראיות לכאורה במידה מספקת להעמדת חשוד לדין. קריאת הודעות העדים הפוטנציאליים אינה מביאה למסקנה קונקלוסיבית בנוגע לייעוד הכספים, בייחוד לאור קיומן של כמה

גירסאות שונות לכל עד; עם זאת, נראה כי חומר הראיות מאפשר הסקת המסקנה, שאליה הגיע היועץ המשפטי לממשלה, ולפיה מרבית הכספים ניתנו למשיב ולא למכון, חלקם לשימושו הפוליטי, חלקם לשימושו האישי, ובכל אופן בלא הגבלה מפורשת בדבר אופן השימוש העתידי בהם. לאור הודעות העדים אף אין פסול בהימנעות היועץ המשפטי מלהאשים את המשיב בעבירות של קבלת דבר במירמה או של מירמה בתאגיד.
.11פני הדברים שונים במעט ככל שהדבר נוגע לארבעה שיקים, שבעניינם קיימות ראיות כי ניתנו הם למשיב בעבור המכון ובעבורו בלבד. הפקדת שיקים אלה בחשבונו הפרטי של המשיב מעוררת חשד לביצועה של עבירה פלילית.
עם זאת, מסקנתו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר היעדרה של כוונה פלילית מצדו של המשיב לגנוב, המבוססת, ין השאר, על ראיות שלפיהן העביר המשיב כספים לחשבון המכון מחשבונותיו הפרטיים בסכומים העולים על סכומם המצטבר של ארבעת השיקים הנ"ל, אינה מופרכת, ובוודאי אינה מסוג המסקנות הקוראות להתערבותנו. ודוק:ב לשיטתו של היועץ המשפטי, העברת הכסף במועד מאוחר יותר לא באה לכפר על עבירת גניבה שבוצעה, כפי שהבינו העותרים, אלא יש בה כדי לשמוט את הבסיס מעצם ביצועה הלכאורי של העבירה בעבר, מאחר שמעוררת היא ספק בדבר קיום הכוונה לגנוב מלכתחילה.
אמנם דרך ניהול כספי התרומות שנקט המשיב, ובין היתר, אי-ייחוד חשבון לענייני העמותה והעברת הכספים מחשבון לחשבון תוך טשטוש התחום בין חשבונות פרטיים וחשבונות המשרתים מטרה ציבורית, בלתי ראויה הייתה, ועל כך העיר לו היועץ המשפטי. במאמר מוסגר ייאמר, כי טוב יעשה היועץ אם יקבע הנחיות מפורשות בקשר לכך. עם זאת, עצם הניהול הלקוי אינו מהווה, בנסיבות העניין, ראיה ברורה וחד-משמעית בדבר כוונה מצדו של המשיב לשלוח ידו בכספי תרומות שלא יועדו לו.
אשר-על-כן, במבט כולל, נראה כי החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לפרשת התרומות אינה לוקה באי-סבירות ברורה, בולטת וקיצונית, שיש בה כדי להצדיק את התערבותנו בה פרשת העמותות .12עניינה של פרשה זו בשלוש עמותות ובפעילותו של המשיב בנוגע לאותן עמותות, פעילות ששיאה התבטא במעורבותו של המשיב בהחלטה להקציב לאותן עמותות כספים בסך כולל של 000, 820ש"ח, שהתקבלה בהמשך להמלצתו בנדון. ואלו העובדות הצריכות לעניין:ו
באוגוסט 1989הוגשו לרשמת העמותות בקשות לרישומן של שלוש עמותות:נ עמותת "המענה היהודי-ציוני", עמותת "ישראל לנצח" ששמה שונה מאוחר יותר ל"איתן ישראל", ועמותת "סמל - סיוע משפטי לנזקקים" (להלן - סמל). עמותות אלו נועדו (על-פי תצהירו של המשיב) לקידום ההסברה בנושא היהודי ציוני, לקירוב הלבבות בין

דתיים לחילוניים ובין נוער בחו"ל לנוער בארץ, ולסיוע משפטי לנזקקים (כפי שאף עולה משמה של העמותה השלישית). המשותף לשלוש העמותות הנ"ל היה העובדה שרובם המכריע של המייסדים בעמותות והחברים בהן היו מקורביו הפוליטיים של המשיב, מזכירתו ובני משפחתו מקרבה ראשונה, וביניהם בנו איתן שאקי, בתו סמדר גרוס וחתניו חנן גרוס ומשה כהן.
בספטמבר 1989פנה המשיב בכתב לרשמת העמותות בבקשה שתזרז את הטיפול בעניין רישומן של העמותות, ואכן הן נרשמו במועד סמוך אחר כך. מיד לאחר רישומן הוגשו מטעמן של העמותות בשות שונות לסיוע כספי, למענקים ולהקצבות מתוך "קרן העזבונות לטובת המדינה". באותה עת ועדת שרים היא שהחליטה כיצד יחולקו כספי הקרן, לאילו גופים ולאילו מטרות ייועדו, ומה יהא שיעור ההקצבה שממנו ייהנו הגופים הנתמכים. המשיב היה חבר בוועדה הנ"ל, וכמו כן כיהן כחבר בוועדות המשנה של ועדת השרים, שתפקידן היה להמליץ לפני הוועדה הראשית על מתן מענקים והקצבות בתחומים שונים. במסגרת פעילותו בוועדות המשנה ובוועדה הראשית המליץ המשיב על מתן הקצבות בשיעורים שונים לשלוש העמותות דנן, וכן השתתף באופן פעיל בהחלטה להקציב 000, 220ש"ח לסמל, 000, 300ש"ח ל"איתן ישראל", ו-000, 300ש"ח ל"מענה היהודי-ציוני". כספים אלה לא הועברו לבסוף אל שלוש העמותות דנן, וזאת מאחר שחקירת המשטרה נפתחה קודם להעברת הכספים, שהוקפאה בעטייה.
במשך כל אותה תקופה לא מצא המשיב לנכון ליידע את חברי הוועדות בדבר קשריו ההדוקים עם שלוש העמותות, ולא סבר שפסול הוא להשתתף בדיון בנוגע אליהן או להמליץ עליהן. לשלמות התמונה יצוין אמנם, כי המשיב המליץ ליתן מענקים אף לעמותות נוספות.
.13על בסיס עובדות אלו ולאורן התנהלה חקירה משטרתית בחשד לעבירות של מירמה והפרת אמונים על-יי עובד ציבור, לפי סעיף 284לחוק העונשין, וכן של הפעלת סמכותו של עובד ציבור לגבי נכסים או עסקים שיש לו במישרין או בעקיפין זיקה פרטית בהם, עבירה לפי סעיף 278לחוק העונשין. בין היתר נבדק החשד שהמשיב יזם את הקמת העמותות והנחה את פעולתן בכוונה לקבל במירמה כספי מדינה שלא למטרות שלשמן הוקמו העמותות. מימצאי החקירה לא ביססו את החשד האמור, אך היה בהם כדי להניח יסוד לכאורי לקביעה כי המשיב פעל ביודעו על חברותם של קרוביו ומקורביו בעמותות, וכי עשה כן מתוך ניגוד עניינים בין עניינו האישי לתפקידו הציבורי.
היועץ המשפטי לממשלה לא קיבל את גירסתו של המשיב לאירועים המתוארים, שלפיה פעולתו בעניינן של העמותות הייתה מתוך שיקולים לגיטימיים, לאורך כל הדרך, תחילה בלי שידע על חברותם של בני משפחתו בעמותות, ובהמשך - משנודע לו על חברותם - בהנחה שחברות זו הופסקה על-פי בקשתו. משהגיע היועץ המשפטי למסקנה זו, על סמך שקילת חומר הראיות, קבע כדלהלן:ב


"משנמצא, לכאורה, כי שאקי המליץ על העמותות והשתתף בהחלטות בעניינן ביודעו כי קרוביו ומקורביו חברים מייסדים בהן, נראה, לכאורה, כי ניתן לגרוס שהוא עבר עבירה של מרמה והפרת אמונים על ידי עובד ציור - עבירה לפי סעיף 284לחוק העונשין, תשל"ז-1977".






ואילו באשר לעבירה על-פי סעיף 278לחוק העונשין (עובד ציבור שיש לו זיקה פרטית בנכסים שהוא מפעיל סמכותו לגביהם) החליט היועץ המשפטי, כי עובדות המקרה כפי שנתבררו מהחקירה אינן מגבשות את יסודות העבירה, באשר אין בסיס לקבוע כי למשיב הייתה זיקה פרטית בעמותות ובכספי העיזבונות שהוקצבו להן. בלי להכריע באופן סופי בשאלת אשמתו הפלילית של המשיב, נחה דעתנו, כי מסקנתו של היועץ המשפטי, בנוגע לקיומן של ראיות שלפיהן עבר המשיב לכאורה עבירה של מירמה והפרת אמונים, אינה חסרת יסוד ואיננה תלויה על בלימה. מסקנתו זו אף עולה בקנה אחד עם פרשנות העבירה על-פי פסיקתו של בית-משפט זה, ולפיה היסוד העובדתי של העבירה הוא משולש:ו א) רכיב התנהגותי, דהיינו "מעשה מרמה או הפרת אמונים"; ב) רכיב נסיבתי, דהיינו, "עובד ציבור העושה במילוי תפקידו"; ג) רכיב תוצאתי, דהיינו מעשה "הפוגע בציבור". והיסוד הנפשי הנדרש הוא של מודעות בפועל לטיב הפיזי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות הרלוואנטיות ולאפשרות גרימת התוצאה הרלוואנטית, כאשר עצימת עיניים שקולה כנגד מודעות (ראה ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן [7] וכן ב"צ 7074/93, 7105, 7165, 57/94סויסא ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [8] ; וראה גם ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' הוכמן [9]).
עוד עולה מהפסיקה, כי על עובד הציבור למלא את תפקידו באופן שיבטיח את אמון הציבור בכך שהחלטותיו ענייניות הן, ומתקבלות ביושר ובהגינות. ומכאן שעובד ציבור, המעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים, מפר לכאורה אמון זה (ראה ע"פ 884/80[7] הנ"ל, בעמ' 416- .417ראה גם מאמרו של מ' קרמניצר, "על העבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284לחוק העונשין ועל המחשבה הפלילית" משפטים יג (תשמ"ג-מ"ד) 275).
לעומת זאת נראה, כי מסקנתו של היועץ המשפטי בנוגע לאי-התקיימותם של יסודות העבירה הקבועה בסעיף 278הנ"ל לחוק העונשין הינה בעייתית, וראוי להקדיש לה שיקול-דעת נוסף. לכך נשוב וניזקק בהמשך.
.14על-אף קביעתו האמורה בדבר ביצועה הלכאורי של העבירה, ביכר היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד את המשיב לדין פלילי. החלטתו, שהתקבלה גם על דעת הפרקליטות, התבססה על הטעמים הבאים, שמשקלם המצטבר הוביל את היועץ המשפטי לממשלה לגיבוש עמדתו שאין עניין לציבור בהעמדתו של המשיב לדין:נ
א) אם כל חטאת נעוצה הייתה, לשיטת היועץ המשפטי לממשלה באופן הקצאת כספי העיזבונות שנהג בעת הרלוואנטית. נוהל זה, שלפיו אישים פוליטיים הם הממליצים והמחליטים בדבר הקצאת כספי העיזבונות, חשף את חברי הוועדה למציאות של ניגוד עניינים הלכה למעשה, מציאות אשר במסגרתה תיפקד אף המשיב.


ב) לימים אכן שונתה השיטה הפגומה, ועתה נתונה סמכות חלוקת הכספים לוועדה ציבורית בראשותו של שופט בדימוס. משנעקרה השיטה הנגועה מן השורש, סובר היועץ המשפטי, נחלש שיקול ההרתעה בהקשר הנ"ל, באשר מעשים שהיו שכיחים בעבר לא יישנו עוד.
ג) זאת ועוד, בפועל לא הועברו לעמותות הכספים שבקשר אליהם פעל המשיב, ולציבור לא נגרם נזק כספי. עובדה זו ממעטת מחומרת העבירה שבוצעה לכאורה על-ידי המשיב.
ד) כמו כן, מתחשב היועץ המשפטי לממשלה במשך הזמן שעבר מאז בוצעו העבירות, בהיות העבירה מסוג של עוון, ובעובדה שהמשיב אינו מכהן עוד כשר.
ה) נוסף על האמור מציין היועץ המשפטי, כי מטרותיהן של העמותות ראויות היו ורצויות, וכי פעולתו של המשיב לקידומן נועדה להיטיב עם הציבור בכללותו, ולא להפיק טובת הנאה אישית לו, לבני משפחתו או למקורביו. מהנסיבות המתוארות לומד היועץ המשפטי הקלה נוספת בחומרת העבירות, המצמצמת לדעתו את האינטרס היבורי בהעמדתו לדין של איש הציבור החשוד בביצוען.
ו) לבסוף מעורר היועץ המשפטי את האפשרות שהליך הסרת חסינותו של המשיב על-ידי הכנסת יהיה בעייתי וייתקל בקשיים. גם מטעם זה, בהצטרפו ליתר הטעמים, מעדיף היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד את המשיב לדין.
ז) בשולי הדברים מוסיף היועץ המשפטי, כי נחה דעתו שעיצובן של נורמות ההתנהגות הראויות ואכיפתן על עובדי ציבור ונבחריו, שאותם הוא שם לעצמו כיעד, לא ייפגעו כתוצאה מהחלטתו הנדונה. לדעתו יעד זה יכול שיהיה מושג אף על דרך הבהרת הנורמות והבהרת הפסול שבהתנהגות לחשוד הנוגע בדבר, כפי שאכן נעשה בעניינו של המשיב.
.15משהחליט היועץ המשפטי שלא להעמיד את המשיב לדין, בעניין פרשת העמותות, התייתר ממילא הליך השימוע בנושא זה, שעתיד היה להתקיים לפניו, אילו התגבשה אצלו בנדון החלטה אחרת. הזדמנות לטעון כנגד ההעמדה לדין בפרשת העמותות, במסגרתו של הליך שימוע ובטרם תתקבל החלטה סופית בעניין, הובטחה למשיב ולבאי-כוחו על-ידי מר יוסף חריש, היועץ המשפטי הקודם, בעת שניהל את השימוע בנוגע לפרשת התרומות.
.16העותרים מבקרים בחריפות את קביעתו של היועץ המשפטי לממשלה בנוגע לפרשת העמותות. היעלה על הדעת לרוס, שואלים הם, שאין עניין לציבור בהעמדתו לדין של נבחר ציבור ושר בישראל - אשר חשוד בהפרת חובת האמונים שאותה הוא חב כלפי הציבור? אי-העמדתו של המשיב לדין, על-אף קיומן של ראיות לכאורה לביצוען של עבירות, נחזית להיות, לטענתם, בלתי סבירה בעליל ונגועה בשיקולים זרים, ויש בה כדי לפגוע פגיעה קשה בהשלטתן של נורמות התנהגות ראויות בקרב השלטון בישראל ובהשרשתן.


.17החלטתו זו של היועץ המשפטי, על נימוקיה המפורטים לעיל, מעוררת על פניה תמיהות לא מבוטלות. נראה לנו כי ניתן לקבוע, כעניין עקרוני, כי קיומן של ראיות לכאורה לביצועה של עבירה פלילית מסוג העבירות שבו עסקינן, על-ידי איש ציבור, יש בו כדי להקים מעין-חזקה בדבר קיומו של עניין לציבור בהעמדת החשוד לדין. הנחה זו זוכה למשנה תוקף מקום שעסקינן בנושא משרה רמה כל כך, במעשים הקשורים בחלוקת כספי ציבור, ובעבירה דוגמת זו הקבועה בסעיף 284לחוק העונשין, שכל כולה נועדה למנוע ניצולו לרעה של אמון הציבור ולשמור על ניקיון הכפיים של משרתיו.
רצוי להזכיר בהקשר זה את נוסחו של סעיף 284האמור, אשר זו לשונו:ב
"עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם א היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו...".
עבירה, שאחד מרכיביה הוא מעשה הפרת אמונים "הפוגע בציבור" (ההדגשה שלי-ג' ב'), משמע עבירה שהפגיעה באינטרס הציבורי מוטמעת בה. לשון אחר:ו המחוקק עצמו הדגיש במילות החוק, "ברחל בתך הקטנה", את האלמנט הציבורי הגלום בעבירה ואת העניין הציבורי בהשלטת הנורמה שמוצאת בה ביטוי.
ההנחה בדבר קיומו של עניין ציבורי בהעמדתו לדין של איש ציבור שנחשד בפלילים בעבירה מהסוג הנדון, כאשר יש ראיות לכאורה לביסוסו של חשד זה, ניתנת כמובן לסתירה. אלא שלשם סתירתה מן הראוי שתתקיימנה נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן. על השיקולים שכנגד ההעמדה לדין להיות מחייבים ומשמעותיים במידה גבוהה, כדי שיהיה בהם כדי להטות את כפות המאזניים, הנוטות מלכתחילה, כפי שהובהר, לכיוון ההעמדה לדין, ולהכריען כנגד הנקיטה של ההליך הפלילי.
לא נראה כי הנימוקים שאותם פירש היועץ המשפטי לממשלה בתצהירו עומדים בקריטריונים הנ"ל, לא כל נימוק בנפרד, ולא כל הנימוקים במשקלם המצטבר. אך קודם שנדון בהם אחד לאחד, נבחן את המצב המשפטי בסוגיה של התערבות בית-משפט זה בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה מהסוג הנדון.
התערבות בהחלטתו של היוץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד חשוד לדין פלילי מהטעם שאין עניין ציבורי בדבר, לא תיעשה על-ידינו בקלות וכדבר שבשיגרה. שקילת טובת הציבור מטבעה הינה גורם גמיש המאפשר גישות שונות ואף מנוגדות, אשר כל אחת מהן היא לגיטימית (ראה בג"צ 292/86 [1] הנ"ל, בעמ' 412). לפיכך, ההתערבות בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה אפשרית רק מקום שהשיקולים המובאים על-ידיו לביסוס מסקנתו בדבר היעדר עניין לציבור, הינם בבירור מוטעים או זרים לעניין (ראה בג"צ 223/88 [2] הנ"ל, בעמ' 368).
על משמעות המונח "עניין לציבור" ועל תכליתו הרחיב בית-משפט זה בבג"צ 935/89, 940, 943גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [10] , בעמ' 508- .515באותו עניין נאמר שמשמעות הביטוי "עניין לציבור" הינה הכרעה ערכית באשר לתועלת שתצמח לקיום

המסגרת החברתית כתוצאה מהעמדה לדין, לעומת הנזק שייגרם למסגרת זו כתוצאה מאי-

העמדה לדין.
במקרה דנן, מן הדין לשקול במסגרת הכרעה ערכית זו שיקולים, הכוללים התחשבות במהות העבירה, במעמדו של החשוד בביצועה ובצורך לוודא שאמון הציבור בטוהר המידות של מנהיגיו, ובפעולתה ההוגנת, היעילה והשוויונית של המערכת המשפטית לא יתערער.
.18על רקע האמר נפנה לבחון את שיקוליו והנמקותיו של היועץ המשפטי לממשלה.
(א) אליבא דהיועץ המשפטי רובץ האשם לפתחה של השיטה שהסמיכה אישים פוליטיים (שרים בממשלה) להקציב כספים לגופים שונים העוסקים בנושאים שאליהם יש לשרים זיקה ארגונית, מפלגתית ואידיאולוגית. השיטה היא שיצרה את המציאות של ניגוד העניינים אשר שררה בוועדה, ולפיכך לא מן הראוי להלין במיוחד על המשיב.
נימוק זה אין בידי לקבלו. ראשית, ובעיקר, קיים הבדל עקרוני ורב-משמעות בין טיבו של ניגוד העניינים אשר אליו חשף עצמו המשיב לכאורה, עת פעל למען עמותות בהן היו חברים מייסדים בני משפחה שלו מדרגה ראשונה, ומקורבים אישיים, לבין ניגוד העניינים הלכאורי שאליו מתייחס היועץ המשפטי בתצהירו, כאשר אדם פוליטי פועל לקידום גופים ורעיונות הקרובים אליו אידיאולוגית. בלי להביע עמדה נחרצת על מעשים מהסוג האחרון, מאליו מובן שניסיון לקדם גופים הקשורים בבני משפחה מעלה חשש כבד לקיומו של ניגוד עניינים, העולה שבעת מונים על זה שעל-פי הנמקת היועץ המשפטי לממשלה יש לראות בו משום "תופעה מקובלת".
שנית, אף לו הוכח לפנינו כי נושאי משרה נוספים נהגו באורח פסול, ואף לו שוכנענו כי התקיים ניגוד עניינים לאורי גם בניסיון מצד שרים ועובדי ציבור בכירים אחרים להזרים תמיכות כספיות מכספי הציבור לטובת גופים הקרובים אליהם מפלגתית או אידיאולוגית, לא היה בכך כדי לשוות מעין-לגיטימיות לפעולותיו של המשיב, או ליטול את האינטרס הציבורי מהעמדתו לדין. בית-משפט זה הביע כבר בעבר את דעתו, כי "העובדה שפשטו ונתקבלו בציבור נורמות אסורות אין בה כדי להתירן" (ראה ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש ואח' [11] , בעמ' 689), וכי טענה, שלפיה "כך עושים כולם" או "כך עושים גם אחרים", לאו טענה היא (השווה בג"צ 7074/93, 7105, 7165, 57/94[8] הנ"ל, בעמ' 781). ניתן אף לטעון היפוכו של דבר, היינו, כי אם אכן קיים נוהג פסול, הרי מן הראוי לעוקרו מן השורש, ואחת הדרכים לעשות זאת היא למצות את הדין עם הנחשדים בפעולה הפסולה על פיו.
אך, כאמור, אין להשוות כלל קטיגוריה זו של מקרים עם נסיבות המקרה שלפנינו.
(ב) לדעת היועץ המשפטי לממשלה, השינוי שחל בסמכות הקצאת הכספים, שאינה נתונה עוד בידי ועדת שרים, כי אם הופקדה בידיה של ועדה ציבורית בראשותו של שופט בדימוס, ממעט מהצורך להעמיד את המשיב לדין, ככל שהדבר נוגע לשיקול הרתעתם של

אחרים מלפעול בדרך דומה, וזאת אחר שהשיטה שאיפשרה את הפעילות הפסולה שונתה כאמור. אף הנמקה זו אינה מקובלת עלינו. תפקידן של רשויות התביעה הוא לעצב נורמות התנהגות ראויות ולעקור מן השורש התנהגות פסולה. עצם חסימתה של פירצה בנוהל אחד, אין בה כדי להבטיח שמקום שתיווצר אפשרות דומה בעתיד, לא יחזור הנגע. הסתתמות אפיק לפעילות בלתי חוקית אחת אינה מפחיתה מתכלית ההרתעה מפני פעילות כאמור באפיקים אחרים. גם אם שונתה שיטה מסוימת זו של הקצאת תמיכות למוסדות, והדבר אינו נתון עוד לסמכותה של ועדת שרים, הרי אין פירוש הדבר שאינן קיימות גם כיום דרכים רבות בהן יוכלו שרים, או בעלי תפקידים בכירים אחרים, להעניק יתרונות חומריים וטובות הנאה, תוך הפעלת שיקול הדעת המסור בידיהם. משרות שלטוניות מרובות מרכזות מעצם טבען כוח רב וגישה למשאבים כספיים בלתי נדלים. ההרתעה מפני ניצולו של כוח זה לרעה בעינה עומדת, אף אם כאמור דרך אחת מני רבות לניצולו לרעה אינה מתאפשרת עוד.
לבסוף יצוין, כי שיקול ההרתעה (האישית והכללית) אינו השיקול היחידי בהחלטה בדבר העמדה לדין של חשוד בפלילים. יש גם להדגיש בהקשר זה שוב, כי מטרה מרכזית להפעלת הדין ביחס לעבירות מהסוג הנדון היא בחיזוק האמון ש הציבור בתיפקודו התקין ובטוהר המידות של המנגנון הממשלתי, וביישום הוראות החוק, ללא פניות, מצד המערכת המשפטית.






(ג) לטענת היועץ המשפטי לממשלה, סיכול העברת הכספים לעמותות, שמנע גרימת נזק כספי לציבור, מפחית את חומרת העבירה, וכפועל יוצא מצמצם את האינטרס הציבורי בהעמדתו של המשיב לדין. לעובדת סיכול העברת הכספים לעמותות ראוי ליתן משקל מועט (אם בכלל) בהחלטה אם להעמיד את המשיב לדין אם לאו. ההעברה הנ"ל נמנעה לא הודות לפעולה רצונית של המשיב, אלא כפועל יוצא מחשיפת הפרשה ופתיחת החקירה המשטרתית בגינה. בנסיבות אלו אין לזקוף את מניעת הנזק הכספי לטובת המשיב.
זאת ועוד, חשיפת העבירה שבה נחשד המשיב, חשיבותה העיקרית לאו דווקא במניעת הנזק הכספי שעלול היה להיגרם לציבור, כי אם בהגנה על אותם ערכים של השמירה על טוהר המידות שצוינו לעיל. ראה לעניין עיקרון זה גם פסק הדין בע"פ 151/66 גייזלר נ' מדינת ישראל [12] , בעמ' 484ואילך, שבו מוסבר, מפי השופט עציוני, כי כאשר המדובר בסעיף האישום ב"הפרת אמונים הפוגע בציבור" breach of trust) ( ,affecting the publicהרי הכוונה היא בעיקר ל"גרם נזק לציבור", במובן הפגיעה באמון מצד הציבור בטוהרהמידות של עובדי הציבור, ולאו דווקא ל"גרם נזק כספי או חומרי" לציבור. אשר-על-כן מניעת הנזק הכספי כאמור אינה ממעטת במידה משמעותית מחומרת העבירה או מהאינטרס הציבורי בהבאת החשוד לדין.
(ד) באשר לזמן הניכר שעבר מאז ביצוע המעשים נושא העתירות, אין ספק, שהזמן שעבר ממועד ביצוע העבירות הנטענות הינו שיקול הנלקח בדרך כלל בחשבון על-ידי התביעה, הן לעניין ההחלטה אם להגיש אישום, והן לעניין הטיעון למידת העונש במקרה

שהנאשם מורשע בדין. בנסיבות העניין שלפנינו לא יוכל גורם זה להוות שיקול בעל משקל, ובוודאי לא שיקול מכריע, בכיוון סגירת התיק. כאשר קיימות ראיות לכאורה שעל פיהן מיוחסת לאדם, שכיהן כשר, עבירה של הפרת אמונים כעובד ציבור בנושא הקשור בהענקת כספים, ועבירה זו טרם התיישנה על-פי דיני ההתיישנות, הרי האינטרס הציבורי בבירור קפדני של אותו חשד אינו מנוטרל, בשל העובדה שניהול החקירה המשטרתית והבירורים שבאו בעקבותיה נמשכו זמן ניכר. הרלוואנטיות של שיקול זה מצטמצמת בנתונים אלה לנושא ההקלה בעונש במקרה של הרשעת החשוד בעבירה הנדונה (ראה בג"צ 935/89, 940, 943[10] הנ"ל, בעמ' .519ראה גם בג"צ 425/89 צופאן ואח' נ' הפרקליט הצבאי ראשי ואח' [13], בעמ' 730).
(ה) אשר לנימוק שמטרותיהן של העמותות היו ראויות ורצויות, וכי לא הייתה כוונה למשיב להפיק טובת הנאה אישית לעצמו או לבני משפחתו או למקורביו, אין לפנינו סיבה להטיל ספק במטרות החיוביות של העמותות. מכל מקום, על-פי המטרות המוצהרות של העמותות אין למצוא בהן פסול. אך נראה כי בנסיבות העניין אין לייחס משקל לגורם זה. ברור שלא היה סיכוי לאישור מענק לעמותה שמטרותיה על פני הדברים אינן רצויות.
כמו כן אין לקבל את הקביעה שלפיה לא הייתה בהחלטות להעניק מענקים בסכומים משמעותיים לאותן עמותות משום טובת הנאה לפחות לאותם קרובים ומקורבים שהיו המייסדים של אותן עמותות. טובת הנאה לאדם פלוני אינה מתבטאת רק ברווח כספי ישיר לכיסו של אותו אדם. השגת מענק כספי בסכום רציני בעבור עמותה שפלוני הוא אחד ממייסדיה, תורמת ללא ספק למעמדו וליוקרתו של אותו פלוני בקרב סביבתו, ובוודאי בקרב החוגים העומדים ליהנות מאותן הקצבות.
אם נצא מההנחה, שצדק היועץ המשפטי לממשלה בקביעתו, כי קיימות ראיות לכאורה על הפרת אמונים מצד המשיב בפעולתו למען אישור ההקצבות לאותן עמותות, ביודעו כי קרוביו ומקורביו הם בין מייסדיהן, אזי קשה להשלם עם המסקנה הנוספת כי המשיב לא ציפה לטובת הנאה אישית, לפחות בעבור קרוביו ומקורביו, עקב פעילותו הנדונה.
מאותה סיבה גם נראה לנו כי לא צדק היועץ המשפטי בקובעו כי לכאורה לא נעברה על-ידי המשיב, בעניין העמותות, עבירה לפי סעיף 278לחוק העונשין (הפעלת סמכות של עובד ציבור לגבי נכסים או עסקים שיש לו במישרין או בעקיפין זיקה פרטית בהם), בשל היעדר הזיקה הפרטית לנכסים שבהם המדובר. אם יש לכאורה משום הפרת אמונים באישור המענקים לעמותות שקרוביו הם המייסדים שלהן, אזי נובע מכך כי לכאורה מוכח גם קיום הזיקה הפרטית, "במישרין או בעקיפין", לאותן תמיכות כספיות.
(ו) השיקול הנוסף של היועץ המשפטי, המבוסס על החשש שניסיון להסיר את חסינותו של המשיב כחבר-כנסת עלול להיתקל בקשיים, מן הראוי היה להתעלם ממנו לחלוטין. רשויות התביעה, והיועץ המשפטי לממשלה בראשן, חייבות להדריך את עצמן על-פי שיקולים משפטיים ועובדתיים רלוואנטיים לעניין, על-פי תחושתן בדבר האינטרס הציבורי האמיתי במשטר נאור ועל-פי תכתיבי המצפון. שיקולי נוחות מינהלית, לרבות

האפשרות שפתיחה בהליך עלולה להיתקל בהתנגדות בוועדת הכנסת, הינם שיקולים זרים, שאינם ממין העניין, ומכאן שין להתחשב בהם.
(ז) עם כל הכבוד, אינני יכול גם לקבל את הפרופוזיציה של היועץ המשפטי לממשלה, שעצם הביקורת שנמתחה על-ידיו על פעולותיו של המשיב ושהובאה על-ידיו לתשומת לבו של האחרון, די בה כדי להבהיר את המסר שאכן אסור לעובד ציבור בכיר לנהוג כך, ואין אפוא צורך להוסיף על כך הגשת אישום. אין אני מזלזל באפקט של הסתייגות היועץ המשפטי לממשלה ממעשיו של אדם, ולא כל שכן אם המדובר בהתייחסות לפעולתו של מי שהיה אותה עת שר בממשלה. גם קביעת נורמות התנהגות על-ידי היועץ המשפטי היא רצויה ובעלת חשיבות.
אולם אין בכך כדי לייתר את הצורך בהפעלת הדין הפלילי כדי להגן על האינטרס הציבורי באופן אפקטיבי. קביעה מצד היועץ המשפטי כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס אישום נגד שר, או עובד ציבור בכיר אחר, בגין הפרת אמונים בקשר לנושא של ניסיון להעניק כספים שלא כדין, והחלטה המתלווה לקביעה זו כי לא קיים עניין לציבור בהעמדת החשוד לדין, לא רק תמנענה מהמסר הרצוי לחדור לתודעת הציבור, אלא הן עלולות אף לגרום לקליטת מסר הפוך, היינו שישנה הצדקה לאדישות ולפאסיביות כלפי מעשים כאלה כאשר מבוצעים הם על-ידי הדרג הגבוה ביותר של המנגנון הממשלתי.
גם נימוק זה היעדר עניין ציבורי בהעמדת המשיב לדין, דינו להיפסל.
.19המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק נגד המשיב בפרשת העמותות אינה יכולה לעמוד. במילים אחרות: אם יתמיד היועץ המשפטי לממשלה בעמדתו כי יש בחומר הראיות שנאסף נגד המשיב משום הוכחה לכאורה על ביצוע עבירות של מירמה והפרת אימונים על-ידי עובד ציבור, לפי סעיף 284לחוק העונשין, הרי לא יוכל לסגור את התיק נגד המשיב מהטעם של "היעדר עניין ציבורי" בהגשת האישום, ועליו להגיש בעניין פרשת העמותות כתב-אישום נגד המשיב לבית המשפט המוסמך.
אולם בנסיבות העניין, העתירות יכולות להתקבל רק במובן זה שהחלטת היועץ המשפטי לממשלה בעניין פרשת העמותות מתבטלת, ועל היועץ המשפטי לדון בתיק זה נוספות. לא נוכל להורות בשלב זה על העמדת המשיב לדין. הסיבה לכך נעוצה בעובדות המוזכרות כבר בפיסקה 15לעיל.
הובטח למשיב על-ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז, מר חריש, שלא יוגש נגדו כתבאישום, אלא אם כן תינתן לו אפשרות השימוע בפני
היועץ המשפטי. זכות זו הוענקה למשיב בקשר לפרשת התרומות, ואכן שוכנע היועץ המשפטי, כאמור, כי אין מקום להגשת אישום פלילי נגד המשיב לעניין זה. אחרכך הגיע חומר החקירה המשטרתית לעניין פרשת העמותות, ונבדק על-ידי היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי. מאחר שהגיע היועץ המשפטי למסקנה כי אין להגיש אישום נגד המשיב גם לעניין פרשה זו, וזאת בשל

היעדר עניין לציבור, לא היה כמובן צורך להזמין את המשיב ל"שימוע". אולם מובן מאליו, מכל הדיונים שקדמו לכך, שלו סבר היועץ המשפטי לממשלה כי מן הדין להאשים את המשיב בעבירה פלילית בנושא הנ"ל, כי אז לא היה מגיש את כתב האישום בלי לתת למשיב קודם לכן את הזדמנות ה"שימוע". ההגינות מחייבת אפוא שלא לשלול עתה אפשרות זו מהמשיב.
.20אשר-על-כן הייתי מציע שנחליט כדלקמן:
א) לדחות את העתירות ולבטל את הצווים-על-תנאי בכל הנוגע לפרשת התרומות.
ב) לקבל את העתירות, ולעשות את הצווים על-תנאי למוחלטים, בכל הנוגע לפרשת העמותות, במובן זה שהחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק נגד המשיב בקשר לפרשה זו מתבטלת.
ג) התיק יוחזר ליועץ המשפטי לממשלה על-מנת שיעיין בחומר הראיות מחדש ויעניק למשיב אפשרות להשמיע טיעוניו לפניו.
ד) אם אחרי עריכת ה"שימוע" יתמיד היועץ המשפטי לממשלה בדעתו, כי חומר הראיות דיו כדי לבסס אישום פלילי נגד המשיב, כי אז לא יוכל היועץ המשפטילהימנע מהאישום מהטעם שלא קיים עניין ציבורי מספיק להגשתו.
ה) במסגרת בדיקתו מחדש של החומר יבחן היועץ המשפטי לממשלה פעם נוספת גם את השאלה אם (בנוסף לעבירה לפי סעיף 284לחוק העונשין) לא נעברה על-ידי המשיב עבירה של הפעלת סמכות של עובד ציבור לגבי נכסים או עסקים שיש לו במישרין או בעקיפין זיקה פרטית בהם, לפי סעיף 278לחוק העונשין. שאלה זו חייבת להיבדק תוך ההנחה, שיכלה להיות "במישרין או בעקיפין, זיקה פרטית" למשיב בסכומי המענקים לעמותות האמורות, אפילו אם לא נועדו הכספים לשימושם האישי של המשיב או של קרוביו ומקורביו.
ו) תשומת לבו של היועץ המשפטי לממשלה מופנית לחלוף הזמן ולטענת התיישנות אפשרית בקשר לעבירות נושא פרשת העמותות. על-כן ייטיב לעשות אם יקיים לאלתר את הליך השימוע וכל בירור נוסף שיידרש לו לצורך גיבוש מסקנתו הסופית בנדון.

ז) בנסיבות המקרה לא הייתי עושה צו להוצאות.


5129371 השופט א' מצא: אני מסכים.

השופט י' קדמי: אני מסכים.












הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך. ניתן היום, כ"ב באב תשנ"ו (7.8.96).