פסקי דין על אילן לוין סחר בע"מ | פסקי דין על י.ש.מ. לבנין בע"מ

7218/97 א     28/04/2003




א 7218/97 אילן לוין סחר בע"מ נ' י.ש.מ. לבנין בע"מ




בתי המשפט
בית משפט השלום חדרה
א 007218/97


בפני
:
כב' השופט שאול מנהיים


28/04/2003

בעניין:
אילן לוין סחר בע"מ





התובעת

נ ג ד


1. י.ש.מ. לבנין בע"מ

2. רפאל חפץ




הנתבעים

פסק דין

א. העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. זוהי תביעה כספית על סך 43,154 ₪ ליום הגשתה (8.12.97). בין התובעת לבין הנתבעת 1 נחתם חוזה ביום 4.9.96 ("החוזה" - נספח "א" ל- ת/3). הנתבעת 1 ("הנתבעת") היא חברה והנתבע 2 ("חפץ") חתם על החוזה כערב לחיובי הנתבעת.

2. חפץ עוסק - באמצעות הנתבעת - בפיתוח מוצרים שונים, ומטרת החוזה היתה שיתוף פעולה עסקי בהמשך פיתוחו של מוצר וב"מימושו המסחרי". המוצר המרכזי שהיה נשוא החוזה הוא "אוהל תרמי" (כלומר אוהל הנותן הגנה תרמית לשוהים בתוכו), והוא מוגדר כ"מוצר 1-א" בחוזה (להלן "המוצר").

3. בסעיף 2 (א) לחוזה נאמר כי הנתבעת מתחייבת "מיד לאחר חתימת ההסכם" להעביר לעורך פטנטים את הנתונים הטכניים של המוצר לצורך ביצוע חיפוש פטנטים בתחום מוצר זה על מנת לברר את הסיכוי לרישומו כפטנט. התובעת התחיבה "לבצע את החיפוש בתוך שבועיים מיום חתימת הסכם זה". בס' 2 (ב) לחוזה הוסכם כי "מיד לאחר קבלת תוצאת החיפוש ולא יאוחר משבועיים מיום חתימת ההסכם" תעביר התובעת לנתבעת לעיון (לא נאמר מה יועבר לעיון והכוונה היא לתוצאות החיפוש - ש.מ.) ותהיה רשאית תוך 72 שעות מקבלת התוצאות, עפ"י שיקול דעתה, להודיע לנתבעת על ביטול ההסכם ובלבד שעפ"י חוו"ד של עורך פטנטים קיים חשש סביר שעיקר האמצאה שבמוצר אינו ניתן לרישום כפטנט.

4. בס' 4 (א) לחוזה נאמר כי התובעת תשלם לנתבעת עם חתימת החוזה 10,000$, ואם יבוטל החוזה ע"י התובעת לפי ס' 2, תשיב הנתבעת "סכום זה במלואו" תוך 30 יום ממסירת הודעת הביטול. התביעה היא להשבתו של סכום זה.

5. אין מחלוקת כי ביום 3.10.96 (חודש חסר יום מתאריך החוזה) הודיעה התובעת לנתבעת כי לפי חוו"ד עורך הפטנטים זהר אלעזרי שניתנה "זה עתה" קיים חשש סביר שנוכח פטנטים קודמים שנמצא, עיקר ההמצאה שבמוצר אינו ניתן לרישום כפטנט. על כן ניתנה הודעת ביטול, אך נאמר גם כי "יחד עם זאת" עדיין יש נכונות לשיתוף פעולה אך תוך השגת "הסכמה חדשה ביחס לצד הכספי" של החוזה (נספח ו' ל- ת/3, להלן "הודעת הביטול"). בהודעת הביטול לא נכללה דרישה להשבת הסך של 10,000$. דרישה זו הועלתה לראשונה על הכתב רק במכתב התובעת מיום 19.1.97 (נספח "ז" ל- ת/3). דרישות כתובות נוספות נושאות את התאריכים 21.2.97 (נספח "ח" ל- ת/3); 5.5.97 (נספח "ט" ל- ת/3) ו- 8.6.97 (הפעם מדובר במכתב של עו"ד, נספח "י" ל- ת/3). הסך של 10,000$ לא הושב, אך הנתבעת וחפץ מעולם לא נקטו יוזמה לאכוף על התובעת את המשך קיום החוזה. התביעה היא להשבת הסך הנ"ל.

6. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. תצהירו של חפץ שהוגש בתמיכה לבקשת הרשות להגן הפך לכתב הגנה. לב טענות ההגנה הוא כי הודעת הביטול ניתנה באיחור בחלוף 29 ימים לאחר חתימת החוזה (במקום לא יאוחר משבועיים מתאריך החתימה), ולכן ניתנה שלא כדין והינה הפרה של החוזה. עוד הועלו ע"י הנתבעים טענות לפיהן החיפוש שביצע היה רשלני, וכן - כי חווה"ד המקימה את החשש הסביר הנזכר בס' 2 לחוזה לא הומצאה להם. לא הוגש כתב תשובה.

ב. מועד הודעת הביטול

7. השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא אם היתה התובעת רשאית להודיע על ביטול החוזה בהודעת הביטול מיום 3.10.96, אף ששבועיים מיום חתימת החוזה חלפו כבר ב- 18.9.96.

התובעת טוענת בהקשר זה כי "מרוץ" השבועיים מותנה בכך שאכן מיד לאחר חתימת ההסכם את הנתונים הטכניים המאפשרים ביצוע ראוי של החיפוש, וכי נתונים אלה לא הועברו מיד עם חתימת החוזה, אלא באיחור רב. רק ביום 10.9.96 המציאו הנתבעים לעו"ד דוד בלום מסמך "השלמת פרטים לחיפוש" אך מסמך זה לא הגדיר את עיקר ההמצאה. עד 19.9.96 ועד בכלל קיים עו"ד בלום שיחות עם חפץ (ור' עמ' 8 ש' 29-24) להבהרה נוספת של עיקר ההמצאה, ורק באותו יום (19.9.96) הגדיר חפץ מהו "עיקר ההמצאה" ותיאר אותה באופן שאיפשר עריכת חיפוש פטנטים כמוסכם. מכאן - הכל לשיטת התובעת - כי מניין השבועיים צריך להתחיל ביום 19.9.96, ולפיכך אין כל איחור במתן הודעת הביטול ביום 3.10.96.

8. הנתבעים טוענים שלל טענות נגדיות. במישור העובדתי טענתם היא כי לא היה כל חידוש במידע שמסר חפץ לעו"ד בלום ביום 19.9.96 וכי מדובר בחזרה על מידע שנמסר לפני חתימת החוזה ועל הנספח לחוזה. במישור זה טוענים הנתבעים גם כי חפץ שיתף פעולה עם כל פניה של התובעת ושל עו"ד בלום מטעמה, וכי ניתן היה לערוך את חיפוש הפטנטים גם ללא כל פרטים נוספים מעבר לאלה הכלולים בנספח הרלבנטי לחוזה.

אין בידי לקבל טענה זו. לו היה ברור ומוסכם על הצדדים כי די בנספח לחוזה כדי להוות בסיס לחיפוש פטנטים, לא היה מקום להתחיבות הנתבעת בסעיף 2 (א) לחוזה להעביר "מיד לאחר חתימת ההסכם" (ההדגשה שלי - ש.מ.) את הנתונים הטכניים לצורך ביצוע חיפוש פטנטים. לא שמעתי מפי מר חפץ כל הסבר לכך שהסכים להתחייב לפעול כאמור, אם אכן כל הנתונים הדרושים כבר נמסרו לפני עריכת החוזה ו/או נכללו בנספח שלו. אינני מתעלם מדברי עו"ד בלום בעמ' 8 ש' 12 שצוטטו בסיכומי הנתבעים, אך צר לי שהציטוט חלקי משום שמיד בהמשך דבריו, בעודו משיב לאותה שאלה, מעיד עו"ד בלום כי הדברים אינם מדויקים וכי יהיה זה בלתי אחראי מצידו לבסס חיפוש על מסמך שבו נכתב (ע"י הנתבעים) במפורש שהמסמך אינו מיועד לחיפוש פטנטים ואינו כולל בהכרח את "החידוש ההמצאתי" (שקיומו - כידוע - הינו תנאי לרישום פטנט). מקובלים עליי הסבריו של עו"ד בלום ודבריו בעדותו ואני מאמין להם. התרשמותי ממהימנותו חיובית, ולא מקובל עליי נסיונם של הנתבעים בסיכומיהם לרמוז כאילו ידידותו עם מנהל התובעת וקשריו עמה פוגמים במהימנותו ו/או פגמו בדרך בה טיפל בענין החיפוש. הנתבעים מתעלמים, בין היתר, מכך שגם הם (או מי מהם) קיבלו שרותים משפטיים מעו"ד בלום לפני ובעיקר לאחר הארועים נשוא המחלוקת בתיק (ר' עמ' 33 ש' 6-4). לעומת התרשמותי החיובית מעדותו של עו"ד בלום, התרשמותי מעדות מר חפץ היתה שלילית בעליל. אינני מאמין לחלקים רבים מעדותו, ומהימנותו הכללית ירודה מאד בעיניי.

9. ניתן לסכם ולומר כי מבחינה עובדתית אני קובע שרק ביום 19.9.96 מסרו הנתבעים לעו"ד בלום, שפעל בעניין כמין איש ביניים בין הצדדים (מטעם התובעת) לעורכי פטנטים, מידע שבו הסתיים תהליך הבהרת עיקר ההמצאה.

10. מכאן נגזרת שאלה משפטית, והיא האם עובדה זו אכן מצדיקה את עיתוי מתן הודעת הביטול, או - לשון אחרת - האם נכון שרק במועד הנ"ל מתחיל מניין הימים למתן הודעת הביטול. אני סבור שהתשובה חיובית. הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי מדובר בטענת "סיכול" מצד התובעת, ומוסיפים כי הפרשנות שנתנה הפסיקה לטיבו של "סיכול" אינה מאפשרת קבלת הטענה בנסיבות המקרה שבפני
נו. הטענה הזו מבוססת על תיזת ה"סיכול", אלא שהתובעת כלל לא טענה ל"סיכול". התובעת טענה כי מדובר בתנאי מוקדם (של מסירת המידע שאיפשר את החיפוש), שרק אחריו יכול להתחיל מניין התקופה העומדת לרשותה לביצוע חיפוש ולביטול החוזה עפ"י תוצאותיו. טענה זו דינה להתקבל. אין כל הגיון ענייני בגישה לפיה התחיבות הנתבעת לתת "מיד" את הפרטים הדרושים לביצוע החיפוש - לחוד, והמועד לביטול החוזה לאור תוצאות החיפוש - לחוד. בדיקת המועדים תמחיש את האבסורד בצורה הטובה ביותר: ביום 18.9.96 מלאו שבועיים לחתימת החוזה, אך רק למחרתו - ביום 19.9.96 - נמסרו הפרטים שאיפשרו את תחילת החיפוש. ברור שלא יתכן לטעון שהתובעת איבדה את זכות הביטול המוסכמת עוד לפני שיכולה היתה להתחיל בחיפוש, אף שזכות הביטול מותנית בתוצאות החיפוש.

המסקנה היא כי בפני
נו התחיבויות שלובות זו בזו במובן זה שההתחיבות למסור "מיד" את הפירוט הנדרש לעריכת החיפוש היא תנאי מוקדם לתחילת מניין התקופה להתחיבות להחליט על ביטול (או על קיום) החוזה לאור תוצאות החיפוש תוך שבועיים. ההגיון שבעמדת התובעת בעניין זה עולה, על דרך ההיקש, מסעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ובמישרין - מסעיף 43 (א) (2) לחוק האמור, החל ישירות על המקרה בו קיום חיובו של צד מותנה בכך שתחילה יקויים חיוב של הצד שכנגד.


ג. טענות הגנה נוספות

11. כזכור טענו הנתבעים גם כי חווה"ד לפיה קיים חשש סביר שלא ניתן יהיה לרשום פטנט בשל קיום פטנטים דומים נערכה בדרך מרושלת, ובסיכומיהם טענו גם כי נראה להם שמדובר במקרה בו חווה"ד "הוזמנה" מראש כדי לאפשר לתובעת לחמוק מהתחיבויותיה עפ"י החוזה או לשפר את תנאיו. אני סבור שאף אחת מטענות אלו לא הוכחה כדבעי. עצם העובדה שיתכן לומר כי מסקנות מי שביצע את החיפוש אינן נכונות, או כי ניתן וצריך היה להגדיר את החיפוש אחרת ואז היתה מתקבלת גם תוצאה אחרת, אין בה די. מלכתחילה אין מדובר במדע מדויק ובסיטואציה שתיתכן לה רק תשובה נכונה אחת. עיון בנוסח החוזה מלמד כי התובעת לא הוגבלה בבחירת עורך הפטנטים. אינני רואה כל חשיבות לחוו"ד מומחה הנתבעים, גם אם אניח (ואינני קובע כך) שהיא נכונה יותר מדעתם של מי שביצעו את החיפוש עבור התובעת. התובעת שמרה לעצמה את הזכות לבצע את החיפוש באמצעות עורך פטנטים שהיא תבחר. לא שוכנעתי שהחיפוש בוצע ברשלנות ולא כל שכן שלא שוכנעתי כי החיפוש לא היה אמיתי וכן ונערך מתוך כוונה מראש להביא לתוצאה שתצדיק ביטול החוזה. מעל לצורך אוסיף כי עובדה היא שעד תום שלב ההוכחות, למעלה מ- 6.5 שנים לאחר התקופה הרלבנטית, עדיין לא היה בידי הנתבעים להוכיח שפטנט נרשם ובמאמר מוסגר אומר כי עליי להביע מורת רוח מהנסיון להוסיף בעניין זה עובדות במסגרת סיכומי הנתבעים. סיכומים אינם המקום להוסיף עובדות בכלל, מה גם שלא ברור כלל האם הודעת רשם הפטנטים בארה"ב הנזכרת בסיפא לסיכומי הנתבעים אכן מתייחסת להמצאה שעיקריה הם כפי שתוארו במסמכים הרלבנטיים לתביעה, וכן לא ברור האם ההודעה הזו משמעותה שפטנט אכן נרשם (נראה לכאורה שלא אלו פני הדברים אלא מדובר בשלב מוקדם יותר בתהליך הרישום). מכל מקום, העובדות מלמדות שכנראה החיפוש לא היה מופרך גם אם ניתן היה להגיע למסקנה שונה, שאלמלא כן היו הנתבעים מצליחים לרשום את הפטנט בעצמם לפני זמן רב.
לכך יש להוסיף כי לטעמי הגיונו של החוזה בהקשר של החיפוש והאפשרות להודיע על ביטול החוזה עפ"י תוצאותיו הוא, שאין כמעט מקום להתווכח עם תוצאות החיפוש. בשל כך נקבע לוח זמנים מהיר לביצוע החיפוש ולמתן הודעת ביטול, והרעיון היה שאם תוך זמן קצר תגיע התובעת באמצעות יועצים שהיא תבחר למסקנה שנושא הפטנט צפוי להיות בעייתי תוכל לבטל את החוזה, לקבל חזרה את המקדמה ששילמה (ללא ריבית) וכל צד יהיה חופשי לדרכו. במצב כזה לו חשבו הנתבעים שתוצאות החיפוש אינן נכונות יכולים היו מיד למצוא דרך אחרת לקידום הטיפול בהמצאה ובמוצר ע"י הערכות לרישום פטנט ולישום מסחרי לרבות בדרך של מציאת משקיע אחר.
בחוזה בין הצדדים נאמר, בנוסח המודפס, כי מיד לאחר קבלת תוצאות החיפוש תעביר התובעת את התוצאות לנתבעת. הוראה זו נמחקה ובמקומה נרשם כי התובעת תעביר לנתבעת "לעיון" (לא נרשם מה, והכוונה על פניו לתוצאות החיפוש). מיד בהמשך נכתב ששיקול הדעת אם להודיע על ביטול החוזה עפ"י חווה"ד מסור לתובעת. מכאן אני למד על חיזוק לעמדתי לפיה לא התכוונו הצדדים כלל כי הנתבעת או מר חפץ יוכלו להתווכח עם עורך החיפוש או לטעון כנגד מסקנותיו. אמנם העקרון של תום לב הוא עקרון-על, ועל כן לו היה מוכח שהחיפוש נערך שלא בתום לב אלא בכוונת מכוון ליצור בסיס להודעת ביטול, נראה שהיה עליי לקבוע כי הודעת הביטול המבוססת על חיפוש כזה ניתנה שלא כדין; אלא שלא השתכנעתי אפילו במקצת כי החיפוש היה פגום בכלל ונגוע בחוסר תום לב בפרט.

12. טענה נוספת של הנתבעים היתה כי חווה"ד לא נמסרה להם בכתב וכך לא התאפשר להם לנצל את האורכה בת 72 שעות שבסעיף 2 (ב) לחוזה על מנת לשכנע את התובעת שלא להסתמך על תוצאות החיפוש ולא לתת הודעת ביטול.
בסעיף 11 לעיל כבר כתבתי כי דעתי היא שלא היתה כל כוונה לאפשר לנתבעים להתווכח עם תוצאות החיפוש ומכל מקום לא היתה כוונה לתת להם זכות למנוע את ביטול החוזה משום שהם חולקים על תוצאות החיפוש. בחוזה נאמר במפורש כי שיקול הדעת האם לבטל את החוזה עפ"י ממצאי חווה"ד נמסר לתובעת ורק לה. לדעתי התיקון בכתב יד בסעיף 2ב' לחוזה, אף שלא ביטל את הצורך למסור את תוצאות החיפוש לנתבעת, ריכך עניין זה בהוספת המילה "לעיון" מבלי לשנות מהעקרון שההחלטה היא של התובעת. זאת ועוד: מה שהתובעת חייבת להעביר לנתבעת הוא את תוצאות החיפוש ולא את חווה"ד בדבר קיום חשש סביר לנוכח התוצאות כי עיקר ההמצאה אינו ניתן לרישום כפטנט. תוצאות החיפוש נזכרות ברישא של הסעיף הרלבנטי בחוזה ואילו חוו"ד שהיא המסקנה נזכרת בסיפא ואותה אין חובה להעביר כלל. מר חפץ שהוא מנהל הנתבעת הודה כי קיבל את תוצאות החיפוש אלא שלטענתו קיבל "ערימת פטנטים ללא הסבר" (ר' עמ' 34 ש' 13-17). נראה לי שלא נדרש כל הסבר והוא קיבל כל מה שהיה אמור לקבל עפ"י החוזה, ולפי סעיף 34 לתצהירו נ/2 קיבל את הדברים ביום 3.10.96, שהוא יום מתן הודעת הביטול. לא שמעתי בפיו טענה כי ניצל את 72 השעות שבחוזה להעלות הסתייגות מהחיפוש ומתוצאותיו. בסעיף 36 לתצהירו האמור טען מר חפץ כי במקביל ביצע חיפוש משלו שהעלה שאין פטנטים קודמים המקימים חשש סביר שלא ניתן יהיה לרשום פטנט על עיקר ההמצאה שבמוצר, אך טענה זו אין בה ולא כלום עובדתית ומשפטית כאחת. עובדתית - משום שתוצאות החיפוש הללו לא צורפו לתצהיר ומר חפץ אף טען שלא הביאם עמו לדיון בו העיד, הכל ללא הסבר. ממילא לא הוכח שהיה בכלל חיפוש כזה, ולצערי - בהמשך למה שכבר כתבתי על מהימנותו הירודה של מר חפץ בעדותו - מצטרף עניין זה לאותה אמינות ואינני מאמין כלל שבוצע חיפוש כזה או שתוצאותיו היו כנטען ע"י מר חפץ. לכך יש להוסיף כי אף שמר חפץ קיבל הודעות בכתב על ביטול ההסכם ועל חובתו להשיב את הסכום שקיבל על פיו, לא ראיתי בשום מקום שטרח להודיע כי תוצאות החיפוש אינן מקובלות עליו וכי בידיו חוו"ד נוגדת. הדעת נותנת שאילו אלה היו פני הדברים, ובמיוחד על רקע טענתו כי העיכוב במתן הודעת הביטול גם לו נזקים לנוכח קיום משקיע חלופי, היה מזדרז ומודיע כי הודעת הביטול אינה מקובלת עליו ולא ניתנה כדין בין מחמת איחור בנתינתה ובין מחמת שתוצאות החיפוש נראות לו שגויות בעליל או מכל טעם אחר. מר חפץ לא הצביע אפילו על מכתב אחד שיצא מטעמו או מטעם הנתבעת אל התובעת לכל אורך התקופה שמהודעת הביטול ועד הגשת התביעה ברוח זו. הסבריו להמנעותו מלכתוב את הדברים לא ראויים לאמון כלשהו וכוללים סתירות פנימיות חמורות וראה למשל עמ' 34 ש' 6-10. כאן המקום להעיר שמסמכים שצורפו לבקשת רשות להגן אינם הופכים לחלק מהראיות, בודאי לא מצד הנתבע. עוד יש להעיר כי מנהל התובעת כלל לא נחקר על מסמך שצורף לבקשת הרשות להגן וכך גם עו"ד בלום אליו היה המסמך ממוען. לכך יש להוסיף כי מסמך זה נושא תאריך של 2.10.96 בעוד התובעת טוענת שהודעת הביטול נשלחה ב- 3.10.96 ומר חפץ אף מוסיף וטוען כי נשלחה (או נתקבלה) ב- 4.10.96 אף שהיא נושאת תאריך של 3.10.96. ממילא מדובר במסמך שעל פניו אם נשלח הרי נשלח לפני הודעת הביטול והוא רק מגביר את חשיבות השאלה כיצד לא הועלתה מחאה כלשהי נגד הביטול על הכתב אם חרף קיומו של המסמך נשלחה למחרת או בחלוף יומיים הודעת ביטול.
כך או כך, אני קובע כעניין שבעובדה שהתובעת יצאה ידי חובתה כאשר העבירה את רשימת הפטנטים שהועלו בחיפוש לנתבעים, ומכאן ואילך היתה רשאית להסיק את אשר הסיקה ולפעול כפי שפעלה. עוד אני קובע כעניין שבעובדה שאני מאמין לעדי התביעה כי חווה"ד עצמה, לפיה קיים אכן חשש סביר כאמור בסעיף 2 (ב) לחוזה לא ניתנה לה בכתב אלא נמסרה לה בע"פ, וממילא לא היה מה להעביר מעבר לרשימת הפטנטים שנמצאו בחיפוש כפי שאכן נעשה.
גם מבחינה משפטית אין בטענת חפץ שבמקביל ערך חיפוש שהעלה תוצאה נוגדת ולא כלום. כפי שכתבתי הרעיון של הצדדים היה כי התובעת לבדה תחליט על סמך חוו"ד של עורך פטנטים שהיא תבחר האם לבטל את החוזה בשלב מוקדם ולקבל את כספה חזרה או להמשיך בהתקשרות. אפילו היה בידי הנתבעים חיפוש נוגד, ואפילו היו מביאים תוצאותיו לידיעת התובעת, היתה עדיין התובעת רשאית לומר כי היא מעדיפה את מסקנותיהם של עורכי הפטנטים שהיא בחרה ומבטלת את החוזה.

13. במאמר מוסגר אעיר בקצרה גם כי נסיונם של הנתבעים בסיכומיהם לייחס לתובעת חוסר תום לב או מניעים פסולים לאור העובדה שבהודעת הביטול נאמר כי התובעת מוכנה להמשיך בקשר עסקי עם הנתבעת אולם בתנאים חדשים, הוא נסיון סרק. אני סבור שהודעה זו יש בה דווקא גילוי של תום לב בדרגה גבוהה מצד התובעת, שלצד הודעת הביטול שהיתה זכאית לתת לא טרקה את הדלת בפני
המשך היחסים העסקיים בין הצדדים אם כי בתנאים חדשים שיש להסכים עליהם. אין להסיק מכך בשום אופן שהודעת הביטול עצמה ניתנה בחוסר תום לב מתוך מגמה לשנות לטובת התובעת את התנאים הכספיים של ההתקשרות. גם שיקולי מדיניות, מעבר לנסיבות הספציפיות של המקרה, תומכים בגישה זו. אין סיבה לקבוע כי כל אימת שצד בחוזה ינצל ברירת ביטול שהחוזה או הדין נתנו בידיו עליו להימנע מלהציע באותו מעמד או בסמוך אליו כניסה למו"מ על התקשרות חדשה בתנאים שונים מהמקוריים. גישה כזו, לו ננקטה, היתה מכבידה דווקא על אותו צד שהודעת ביטול כזו ניתנה כלפיו שהרי לעתים עדיף גם לצד כזה להיכנס למו"מ על התקשרות חדשה עם בעל החוזה המקורי מאשר לצאת לדרך מחדש ולחפש פרטנר אחר. מכל מקום, הברירה ממילא נתונה בידי מקבל הודעת הביטול, שאם לא ירצה לקבל את ההצעה להיכנס למו"מ על התקשרות חדשה אין הוא חייב לעשות כן.
שאר טענות הנתבעים בסיכומיהם דינן להידחות הן לגופן והן בשל חריגה מבקשת הרשות להגן ומהתצהיר התומך בה שדינו כדין כתב הגנה. במאמר מוסגר אומר כי הטענה כי הנתבעת היתה על סף חתימת הסכם עם צד שלישי וכי הסכם זה לא נחתם בשל דרך פעולתה של התובעת היא טענה שנותרה ללא הוכחה וממילא יש להתעלם ממנה. לא רק שסעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] מחייב כי הטענה תוכח בעדות נוספת מעבר לעדותו של מר חפץ עצמו, ולא רק שמר חפץ לא הביא עדות כזאת בע"פ או אפילו בכתב (טיוטת הסכם וכיו"ב) ללא כל הסבר ועל כן חלה הדוקטרינה לפיה הימנעות צד מלהביא ראייה פועלת לחובתו, אלא שלכל אלה יש להוסיף גם את חוסר מהימנותו של מר חפץ בעדותו. בנוסף (וגם אם נניח - בניגוד לאמור לעיל - כי התובעת גרמה לנתבעת לנזקים וחייבת לפצותה בגינם), הרי ככל שמדובר בטענת קיזוז יש להוכיח אותה בצורה מפורטת כולל גובה הנזק, אולם הנתבעים לא הביאו כל נתון ממנו ניתן לבדוק מהו גובה נזקם. מכאן שגם לו היתה עומדת לנתבע טענת הגנה לפיה חרף קיום חובת השבה עומדת לנתבעים הגנת קיזוז, אין לומר שהנתבעים הצליחו להוכיחה (וסעיף 18 לתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן כלל אינו מעלה טענת קיזוז כדרך שיש להעלותה, אלא נאמר בו שיש כוונה לתבוע בעתיד פיצוי על הנזקים). אשר לנטען בסעיף 16 לתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן, כל האמור שם לא הוכח כלל ובודאי לא הוכח באמצעות ראיות חיצוניות כנדרש בסעיף 54 (2) לפקודת הראיות.


ד. סיכום ומסקנות

14. התוצאה היא כי כל טענות ההגנה נדחות והתביעה מתקבלת.
לפי הוראות החוזה היו הנתבעים צריכים להשיב סך השווה ל- 10,000 דולר (לפי השער היציג בש"ח) תוך 30 יום מקבלת הודעת הביטול, היינו ביום 2.11.96. משלא עשו כן, יש לחייבם לעשות כן. בסיכומיהם לא עסקו הצדדים כלל בשאלת אופן השערוך של סכום התביעה אולם אציין כי בסעיף 20 לחוזה נקבע כי אם הנתבעת (המוגדרת שם כצד א') תפר תנאי עיקרי בהסכם ולא תתקן את ההפרה תוך 30 יום מדרישה בכתב, ישולמו פיצויים מוסכמים בצירוף "הפרשי הצמדה וריבית כחוק". סבורני שהדבר מלמד על הסכמה להמיר סכומים שהנתבעת עשויה לחוב בתשלומם כלפי התובעת לש"ח ולהצמידם למדד בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מ- 30 יום לאחר ההפרה.
בסעיף 15 לסיכומיהם טוענים הנתבעים כי התביעה כוללת רכיב של מע"מ שאינו מגיע לתובעת אשר מן הסתם קיזזה את המע"מ שנכלל בסכום ששילמה לנתבעת עפ"י החוזה כמס תשומות. דין הטענה להידחות לא רק משום שהיא חורגת מבקשת הרשות להגן, אלא גם מהטעם המהותי שאין בה ולא כלום. כאשר התובעת שילמה לנתבעת סכום שעליו נוסף מע"מ היתה זכאית לקזז את סכום המע"מ כמס תשומות, וכאשר תקבל חזרה את השקעתה חייב התקבול במע"מ והיא זכאית לגבותו מהנתבעת ולאחר קבלתו תעביר אותו למשרד האוצר במסגרת הדו"ח התקופתי כמס עיסקאות.

15. התוצאה היא כי אני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת סך השווה בש"ח ל- 10,000 דולר ארה"ב לפי השער היציג הידוע ביום 2.11.96 (היום בו מלאו 30 יום להודעת הביטול, שהוא היום שנועד לביצוע ההשבה), כאשר הסכום בש"ח המתקבל מהחישוב הנ"ל יוצמד למדד המחירים לצרכן וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.11.96 ועד התשלום המלא בפועל. לסך המתקבל יתווסף מע"מ כחוק עפ"י שיעורו ביום ביצוע התשלום, והתובעת תוציא חשבונית מס כחוק למשלם עם קבלת התשלום.
בנוסף אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך כולל של 6,500 ₪, וכן אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ ועליו מע"מ כחוק. שני הסכומים האחרונים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

ניתן היום 28.4.03 במעמד מר לוין מנהל התובעת ובהעדר התייצבות לנתבעים.

שאול מנהיים
, שופט








א בית משפט שלום 7218/97 אילן לוין סחר בע"מ נ' י.ש.מ. לבנין בע"מ (פורסם ב-ֽ 28/04/2003)