פסקי דין על אזולאי רונן | פסקי דין על ש. כהן מפעלי מתכת בע"מ

1186/04 עב     16/02/2005




עב 1186/04 אזולאי רונן נ' ש. כהן מפעלי מתכת בע"מ




בעניין:

1



בתי המשפט


בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
עב 001186/04
עב 1186.1/04


בפני
:
כב' השופטת יפה שטיין
יוסי אלעד – נציג מעבידים
תאריך:
16/02/2005




בעניין:
אזולאי רונן






תובע

נ
ג
ד


ש. כהן מפעלי מתכת בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד

עיני יגאל

נתבעת



פסק דין

1.
זהו

פסק דין
בתובענה שהגיש התובע לפיצויי פיטורין והודעה מוקדמת, דמי מחלה, שכר עבודה, הלנת שכר, ופיצוי בגין עוגמת נפש.

מנגד הגישה הנתבעת תביעה שכנגד בגין סכומים שקיבל התובע ביתר (חופשה, הבראה) ובגין אי מתן הודעה מוקדמת.

2.
בדיון שקויים ביום 12/9/04 גובשו המוסכמות והפלוגתאות כדלהלן:
מוסכמות:
1.
כל הסכומים המפורטים בריכוז תלושי המשכורת שהמציאה הנתבעת מוסכמים כנכונים, פרט לשאלת ימי החופשה שאיננה מוסכמת.
2.
יום העבודה האחרון בפועל של התובע 7/9/03.
3.
אין מחלוקת כי התובע התחיל לעבוד אצל הנתבעת באמצעות חב' כוח אדם ב 17/7/02, וכי מתחילת 11/02 התחילה הנתבעת להעסיקו (מבלי שיש הסכמה בשאלה האם יש לראות את כלל התקופה כמזכה בפיצויי פיטורים).
4.
התובע לא קיבל שכר עבודה בפועל בגין הימים שבין 1/9 עד 7/9.

פלוגתאות:
1.
נסיבות הפסקת עבודתו של התובע. האם התובע נטש את עבודתו כטענת הנתבעת, או שהתובע חזר מחופשת מחלה והנתבעת סרבה להמשיך ולהעסיקו כטענתו. בהתאם לכך, האם התובע זכאי עקרונית לפיצויי פיטורים. במידה וכן, האם יש לראות את התקופה שבין 17/7/02 ל 11/02 כתקופה המזכה בפיצויי פיטורים מהנתבעת. במידה וזכאי, מהו גובה השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים. כנ"ל לענין הודעה מוקדמת.
2.
מתי הסתיימו יחסי עובד ומעביד ובהתאם לכך האם התובע זכאי היה בסיום עבודתו לשכר (מעבר ל 7 הימים בהם מודה הנתבעת, שלא קיבל), ואם כן, מה הסכום לו הוא זכאי.
3.
האם נכונה טענת הנתבעת כי התובע בסיום עבודתו קיבל כספים ביתר:
א.
לאור שאלת תקופת העבודה: האם הסכומים שקיבל כדמי הבראה היו תשלומים ביתר.
ב.
כמה ימי חופשה ניצל התובע בפועל, והאם נכונה טענת הנתבעת כי התובע נותר חייב 11 ימי חופשה מעבר למגיע לו (מהם קוזזו 7 ימים בגין שכר עבודה בחודש ספטמבר 2003).

4.
זכאות התובע לדמי מחלה וכמה. האם נכונה טענת הנתבעת כי יחסי עובד ומעביד הסתיימו בטרם חלה. (לענין זה קיימת גם מחלוקת בשאלה האם ומתי המציא התובע לנתבעת את תעודות המחלה).

5.

במידה וביה"ד יקבע כי התובע זכאי להפרשי שכר עבודה ו/או פיצויי פיטורים, האם יהיה זכאי גם לפיצויי הלנת שכר ו/או פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, או שמא יש לנתבעת טענות הגנה טובות כנגד פיצויי ההלנה.

6.
זכאות התובע לפיצוי בגין עגמת נפש.

7.
תביעה שכנגד: זכאות התובעת שכנגד לקבל לידיה סכומים ששילמה לנתבע שכנגד ביתר, (ככל שקיבל הנתבע שכנגד ביתר בגין חופשה והבראה), וכן פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת (לאור שאלת נסיבות הפסקת העבודה).

3.
לדיון הוזמנו שני נציגי ציבור. היות ורק אחד מהם הופיע, ועל מנת שלא לגרום לעינוי דין ולסחבת, קויים הדיון בהרכב חסר.

4.
היות והתובע לא היה מיוצג לא ניתנה החלטת תצהירים, והצדדים נדרשו להגיע לדיון להוכחות עם עדיהם וראיותיהם.

5.
מטעם התובע העיד התובע בעצמו.

מטעם הנתבעת העידו
אייל זמיר, מירית זמיר, אורלי כהן ויעקב עטר.


ביה"ד יתייחס לפלוגתאות שבתיק, אחת לאחת.

6.
נסיבות הפסקת העבודה וזכאות התובע לפיצויי פיטורין
א.
ע"פ עדות התובע, חלה ב – 8/9/03 וקיבל תעודת מחלה עד ליום 22/9/03. לדבריו הודיע ב – 8/9/03 לאייל זמיר ולכל העובדים על מחלתו. מס' ימים לפני תום תקופת המחלה הוזמן לפגישה עם מירית זמיר, והיא הודיעה לו שבכוונתה לפטרו, אך סרבה לתת לו מכתב פיטורין, ועל כן שלח להם מכתב בדואר רשום. לדבריו לא היתה לו סיבה להתפטר, וכי הסיבה להעדרותו היתה כי סבל משפעת כרונית.
בחקירתו הנגדית לא זכר התובע האם הפגישה עם מירית היתה בתוך או לאחר תום תקופת המחלה, כמו כן לא זכר מתי התחיל עבוד בחברה המתחרה – טובול חומרי בנין.


ביה"ד יתייחס לעדות זו בהמשך.

ב.
לטענת עד הנתבעת, מר אייל זמיר, התובע אכן התקשר אליו ב – 8/9/03 , אך לא דיבר כלל על מחלה כלשהי. בשיחה זו הזכיר את בנו שנולד ואת בעיותיו המשפחתיות, והודיע שלא יגיע יותר לעבודה. כששאל אותו האם לא מגיע באותו יום או בכלל, השיב לו כי לא מגיע בכלל לעבודה.

ג.
הגב' זמיר העידה כי לאחר שנודע לה מאייל שהתובע הודיע על הפסקת עבודתו,
ניסתה ליצור קשר עם התובע, במיוחד לאור העובדה שנותרו שאלות מקצועיות שהשאיר, מבלי לסיימם. לדבריה, ביקשה ממזכירותיה לאתרו בטלפון, אך הן לא הצליחו לאתרו, אלא רק ב 14/9/03 ואז שוחחה איתו. היות והיה נראה לה בשיחה זו כי הוא בדיכאון, ומתוך
דאגה לשלומו, שלחה עוד באותו יום משלחת לתובע, בצירוף שי לחג מהנתבעת וכן כסף שנאסף מהעובדים כמתנה לרגל הולדת בנו. הגב' זמיר העידה בהרחבה עד כמה הלכה לקראת התובע לאורך כל תקופת העסקתו, ולמרות העדרויות רבות שהיו לו, היות וידעה על בעיותיו המשפחתיות, וגם משום שסברה שיש לו פוטנציאל טוב להשתלב בעסק. לדבריה ב – 15/9/03, לאחר הביקור שערכו העובדיםבביתו, ומשהתברר לה שהתובע כלל אינו בדיכאון וכי לא היה מקום לדאגה, הוציאה לו מכתב על שהתפטרותו התקבלה. ב 17/9/03 הודיע לה כי בכוונתו לחזור לתקופה מסויימת, ואז קבעה עימו שיגיע לשיחה עימה. בפגישה שנקבעה ל – 19/7/03 הבהירה לו שמבחינתם הוא התפטר, ואין בכוונתה לתת לו מכתב פיטורין – ואז לראשונה טען שהוא חולה
והראה לה את תעודת המחלה (הראשונה).

ד.
הגב' אורלי כהן, העידה כי עשתה מס' נסיונות לאתר את התובע לאחר ה – 8/9/03, ורק ב – 14/9/03 הצליחה לשוחח עמו. לדבריה,
היתה בין אלו שביקרו את התובע לאור הדאגה לשלומו. ע"פ עדותה,
לא דובר בביקור אצלו על מצבו הבריאותי של התובע, והתובע לא התנהג כחולה ולא דיבר על מחלה כלשהיא ממנה הוא סובל, או על החלמתו ממחלה. להיפך, לדבריה התינוק נראה בסדר, התובע נראה מקולח, ארח אותם בסלון, הגיש להם כיבוד, וגם הבת מנשואיו הראשונים, בת ה – 5 הסתובבה שם.

ה.
לאחר שביה"ד שמע את העדויות מטעם הצדדים, קובע ביה"ד כי כל העדויות מטעם הנתבעת אמינות על ביה"ד, וכי הוא מעדיף עדויות אלו על פני זו של התובע.

ביה"ד אינו מקבל את גירסתו של התובע לענין הפסקת עבודתו. אמנם התובע הציג לביה"ד תעודות מחלה, אולם על פניו, התנהגותו של התובע בתקופה הלרבנטית
כפי שעולה מהעדויות, אינה אופיינית לאדם חולה.
לו היה חולה במחלה המצדיקה 16 ימי העדרות מעבודה, מטבע הדברים היה הדבר בא לידי ביטוי כלשהו בביקור שערכו לו עובדי הנתבעת (ביקור שנעשה לרגל הולדת בנו), או לפחות היה מזכיר את ענין מחלתו – דבר שלא נעשה. יצויין כי למחרת (ב 15/9/03), קיבל התובע תעודת מחלה שניה של 8 ימים, משמע שבעת הביקור אצלם היה עדיין בשיא מחלתו. במצב דברים זה סביר גם
שלא היה מגיע ב – 17/9/03 לפגישה עם מירית (או לפחות היה מודיע מייד, שהוא מגיע למרות מחלתו). תמוהה גם העובדה שבחקירתו הנגדית לא זכר כלל האם הגיע לפגישה עם מירית בתקופה בה היה חולה, או רק לאחר מכן, כשפגישה זו נערכה יומיים בלבד לאחר קבלת תעודת המחלה השניה (6 ימים לפני תום תקופת המחלה). בנוסף יצויין, כי התובע העיד שסבל משפעת כרונית (ובכתב התביעה כתב שסבל מ"שפעת חזקה – מחלת הנשיקה", אולם התעודה הרפואית שהמציא, מתייחסת (ע"פ תרגומה לעברית) לדלקת חריפה של הקיבה והמעי הגס עם התייבשות, וכן זיהום ויראלי.

כל אלו מעלים, כאמור, ספיקות רבים לענין סיבת העדרות מהעבודה ואופן הפסקת עבודתו, ומחזקים את גירסת הנתבעת כי הפסקת העבודה היתה מסיבות אישיות שלו.

ו.
ענין נוסף שמעורר תהיות, ושלגביו "שכח" התובע תאריכים (אף שהעיד על עצמו כבעל זכרון מעולה), הינו שאלת המועד בו החל לעבוד בחברה המתחרה – טובול חומרי בנין. בנקודה זו לא זכר התובע מתי זה היה, אף שענין זה מאוד חשוב לתביעה.
היות וענין זה עלה במפורש בכתב ההגנה, נקל היה לתובע להביא את תלוש המשכורת או מסמך אחר (או עדות) של מר טובול, על מנת להפריך את הטענה שעבד אצל טובול סמוך להפסקת עבודתו בנתבעת, כשע"פ תעודות המחלה היה עדיין חולה.
יצויין כי ביה"ד ביקש לברר עם התובע נקודה זו, והוא השיב כי לאור חשיבותה, ימציא תשובה לענין זה תוך 14 יום – אולם לא עשה כן עד למועד מתן פסה"ד. כידוע, המנעות מהבאת ראיה העומדת לרשותו של בעל דין, ואשר עשויה היתה להועיל לו להוכיח צדקתו לא היה מביאה – מוסיפה תוספת משקל לראיותיו של בעל דין יריב, שהרי עולה החשש שאולי הבאתו לא היתה מיטיבה עמו אלא להיפך – מזיקה לגרסתו. (ר' לענין זה ע.א. 620/74, פ"ד ל (1), 218, 223).

ואכן, העובדה שלא המציא כל מסמך (וכל גירסה) לענין זה, יש בה כדי לחזק את טענת הנתבעת כי התחיל לעבוד בחב' טובול, בטרם הסתיימה "תקופת המחלה", לה הוא טוען.

ז.
יש לציין כי התובע טוען כי לא היתה לו סיבה להתפטר מהעבודה, ועל כן אין סיבה לחשוב שהוא זה שייזם את התפטרותו, אולם באותה מידה ניתן ללמוד מהתנהגות הנתבעת לאורך כל תקופת עבודתו (כפי שעולה מעדותה של הגב' זמיר), כי אף היא לא חיפשה דרך לפטרו, אלא להיפך, עשתה הכל כדי להתחשב בו במצבו המיוחד לאור הקשיים שהיו לו עקב ההריון והלידה של בנו, ועשתה מאמצים להמשיך ולהעסיקו, למרות הקשיים.
טענה נוספת של התובע היא כי היות ומדובר בחברה משפחתית, אין לתת אמון לדבריהם. ביה"ד אינו מקבל טענה זו, ומקבל את עדויותיהם כאמינות, למרות הקשר המשפחתי בינהם.

ט.
מעדות הגב' מירית זמיר עולה כי הפגישה ב – 17/9/03 היתה מיוזמת התובע אשר ביקש לחזור לתקופה מסויימת. עולה אם כך שאלה האם במצב הדברים שנוצר – ובמיוחד לענין אופן עזיבתו – היה מקום להחזירו לעבודה, למרות התפטרותו. ביה"ד סבור כי בנסיבות שנוצרו, ובמיוחד לאחר הויכוחים הקשים לענין תעודת המחלה – לא היתה מחוייבת הנתבעת לעשות כן ורשאית היתה לראות בו כמי שהתפטר.

י.
מכל האמור לעיל מקבל ביה"ד כי התובע הפסיק את עבודתו מיוזמתו וכי על כן אינו זכאי לפיצויי פיטורין.ע"פ הפסיקה, "היסוד - הן של הפיטורין והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שלא משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי עובד ומעביד, הקיים בין השניים, לידי גמר" (ר' דב"ע ל/ 1-3 זמן הרמן – דואיב גילה, פד"ע א, 18, 24). ביה"ד סבור כי הודעתו על הפסקת העבודה היתה נכון לאותו מועד, הודעה מוגמרת, גם אם חזר בו כעבור תשעה ימים.
הנתבעת אכן נהגה עם התובע באורך רוח בתקופת העבודה, ומשהתובע הודיע על עזיבתו ואף ניתק קשר ולא דאג לסיום ענייניו בנתבעת, – רשאית היתה הנתבעת שלא להחזירו לעבודה.
יש לזכור לענין זה כי גם לעובד יש חובות כלפי מעסיקו, ולא ניתן לצפות ממעביד ללכת לקראת העובד ללא כל גבולות.



לסיכום: ביה"ד קובע כי התובע התפטר ואינו זכאי לפיצויי פיטורין. בנסיבות אלו פטור ביה"ד מלהתייחס לשאלת
גובה פיצויי הפיטורין והתקופה המזכה בפיצויי פיטורין. ברור איפוא, כי גם אין כל בסיס לתביעתו לעוגמת נפש, לאור מסקנת ביה"ד.

7.
לענין שכר עבודתו לימים שבין 1/9/03 ועד 8/9/03, אין מחלוקת שבימים אלו עבד ולא קיבל שכר. לענין זכאותו לשכר בגין ימים אלו - יתייחס ביה"ד לשאלה זו, בהמשך, לאור התביעה שכנגד, (ולאור הטענה כי הנתבעת היתה רשאית לנכות משכרו בגין ימים אלו, בגין חופשה שקיבל ביתר).

8.
התביעה שכנגד:
א.
דמי פדיון חופשה והבראה

ביה"ד מקבל כי תלושי המשכורת והדו"חות נוכחות משקפים את עבודתו בפועל. היות ומתלושי המשכורת עולה כי לא הורד משכרו בגין ימים בהם נעדר – הרי שניצל ימי חופשה. יתרה מכך – ע"פ עדותו של מר עטר, שמקובלת על ביה"ד כאמינה – אכן היתה לו יתרת ימי חופשה שלילית של 11 יום. היות והפסיק לעבוד, רשאית היתה הנתבעת, ע"פ ס' 25 לחוק הגנת השכר – התשי"ח – 1958, לקזז את ימי החופשה שקיבל ביתר, משכרו האחרון, ועל כן בדין קוזזו לו 7 ימי עבודתו האחרונים.


יוצא איפוא, כי התובע קיבל 4 ימי חופשה ביתר (לאחר קיזוז 7 ימים), ועל כן עליו להשיב לתובעת את השכר שקיבל בעד 4 ימי חופשה.

גם לענין הבראה – היות וע"פ תלושי המשכורת עבד נתבעת מ 11/02, הרי שלענין דמי הבראה אין הנתבעת אמורה לשלם לו אלא רק בגין התקופה שעבד אצלה. היות וסיים לעבוד ב – 7/9/03, וקיבל דמי הבראה – זכאית הנתבעת לקבל לידיה את דמי ההבראה ששילמה לו ביתר.
ב.
לענין ההודעה המוקדמת שתובעת התובעת שכנגד – ביה"ד מקבל את עמדת הנתבעת כי התובע התפטר ולא פוטר. אעפ"כ, היות וע"פ העדויות התובע ביקש לחזור ולעבוד, וסורב, סבור ביה"ד כי לא יהיה זה נכון לדרוש ממנו היום תשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת. הנתבעת אף לא ביקשה ממנו לעבוד חודש נוסף כהודעה מוקדמת, ולא מן הנמנע שכאשר ביקש לחזור לעבודה, היה מסכים באותו שלב – לו נדרש – לעבוד חודש נוסף, כהודעה מוקדמת.

ביה"ד אף מתחשב
בעובדה שהתובע התחרט בשלב מסויים על כך שהתפטר והיה מוכן לשוב ולעבוד, לו היו מאפשרים לו.

לאור זאת, אין ביה"ד מקבל את תביעת התביעה שכנגד לתשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

ג.
ביגוד:

לדברי התובע החזיר את הביגוד, לאחר הדיון הקודם, לשומר
ששמר במפעל. הוא אמנם לא ידע לומר מתי זה היה, ומדוע לא ביקש כל אישור על החזרת
הבגדים (דבר שנאמר לו בדיון הקודם כי עליו לעשות, ואף הסכים לכך). מכל מקום, היות וענין זה לא הוברר דיו בדיון, ואין ביה"ד יכול לקבוע בודאות, האם בפועל החזיר את הביגוד אם לאו (ואם לא החזיר, מה שווי הביגוד), יפעל ספק זה לטובת הנתבע שכנגד.

9.
סוף דבר:

תביעת התובע – נדחית כולה.

התביעה שכנגד
מתקבלת רק לענין 4 ימי חופשה שקיבל התובע ביתר וכן לגבי הבראה שקיבל ביתר.


בשולי הדברים יציין ביה"ד כי בתקופת עבודתו של התובע בנתבעת, לא רק שלא קופח בזכויותיו על ידי הנתבעת , אלא להיפך. עובדי הנתבעת נהגו בו באורך רוח ובהגינות, ויש להצטער על כך שהתובע לא השכיל לראות עד כמה הלכה הנתבעת לקראתו. ענין זה בא לידי ביטוי בין השאר גם בהלואה שקיבל מהנתבעת (שעה שעבד באמצעות חברת כח אדם אשר לא שילמה לו את שכרו), וגם בביקור שנערך בביתו מתוך דאגה לשלומו, אף שהודיע על הפסקת עבודתו.


לאור כל האמור לעיל, הנתבע שכנגד (התובע בתיק העיקרי) ישלם לתובעת שכנגד (הנתבעת בתיק העיקרי) סכום של 510 ₪ החזר דמי הבראה ו – 837 ₪ החזר חופשה ביתר. סכומים אלו ישאו ריבית והצמדה מיום 1/10/03 ועד ליום התשלום בפועל. (בהערת אגב יצויין כי בתביעה שכנגד נתבעו 510 ₪ כדמי הבראה שנתבעים, ועל כן אין ביה"ד פוסק מעבר לכך, אף שבסיכומים נעשה חישוב על סכום גבוה יותר).

ולענין הוצאות משפט: אף שמן הראוי היה לפסוק כנגד התובע הוצאות משמעותיות לאור גובה התביעה (40,000 ₪), ולאור העובדה שנדחתה התביעה כולה – אעפ"כ, ובהתחשב במצבו של התובע, קובע ביה"ד כי התובע ישלם לנתבעת והתובעת בתביעה שכנגד סכום של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ הוצאות.

ערעור על

פסק דין

זה
לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

ניתן היום ז' ב אדר א, תשס"ה (16 בפברואר 2005) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לצדדים.



___________________
__________________

יפה שטיין
, שופטת
נציג ציבור

אב"ד



001186/04עב 730 גלית לוי






עב בית דין אזורי לעבודה 1186/04 אזולאי רונן נ' ש. כהן מפעלי מתכת בע"מ (פורסם ב-ֽ 16/02/2005)