פסקי דין על פריינטי אשר | פסקי דין על ברוך טל ואח' | פסקי דין על דוד טלי

3898/02 עב     21/07/2004




עב 3898/02 פריינטי אשר, ברוך טל ואח' נ' דוד טלי




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בית הדין האזורי לעבודה - חיפה
עב 003898/02


בפני
:
כב' השופטת מ. פריימן
תאריך:
02/09/2004


נציגי ציבור:
פריינטי אשר
ברוך טל

בעניין:
חלבי מנסור


ע"י ב"כ עוה"ד
עו"ד יער-בר שלמה
התובע



- נ ג ד -


דוד טלי



ע"י ב"כ עוה"ד
עו"ד זנדבנק עודד
הנתבע

פסק דין

1.
התובע, פחח במקצועו, עבד כשכיר אצל הנתבע, בעל בית מלאכה לעבודות פח וייצור מרזבים.

2.
לטענת התובע, עבד אצל הנתבע ברציפות מאז שנת 1992 ועד ליום 10.7.01 עת פוטר ללא הודעה מוקדמת.

הנתבע טוען, מנגד, כי התובע החל לעבוד אצלו רק ביום 1.6.97 ולא לפני כן. ממועד זה החל לשלם לו משכורות וביקש להכיר בהן כהוצאה לצורך מס הכנסה. עוד טוען הנתבע כי התובע לא פוטר אלא התפטר וכחסד ניתן לו מכתב פיטורין ע"מ לשחרר ההפרשות שהופרשו על שמו לבטוח מנהלים.

3.
התובע תובע בתביעה זו פיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים, דמי הבראה, הפרשות למבטחים ולקרן השתלמות בהתאם לצו ההרחבה בענף המתכת, החשמל האלקטרוניקה והתכנה, וכן "פיצוי מיוחד" בשל פיטורין שרירותיים מבלי ליתן זכות שימוע.

4.
הנתבע מכחיש, כאמור, זכאות התובע לפיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת בטענה כי
התובע התפטר.

באשר לחופשה, טוען הנתבע כי התובע קיבל במלואה את החופשה השנתית בתשלום ואינו זכאי לפדיון ימי חופשה. עוד טוען שהתובע לא עבד בימי החגים היהודיים וכן בימי החגים הדרוזיים בהיותו בן העדה הדרוזית.

זכאותו של התובע לדמי הבראה מוכחשת בטענה כי קיבלם מידי שנה במזומן.

מוסיף וטוען הנתבע כי לתובע הופרשו הפרשים לבטוח מנהלים ואינו זכאי לכל הפרשה נוספת. לחילופין - אינו זכאי להפרשות כפולות.

זכאותו של התובע לדמי השתלמות ולפיצוי מיוחד מוכחשות אף הן, כמו גם חלותו של צו ההרחבה על התובע.


מועד תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבע:

5.
בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבע הכחיש הנתבע בתוקף כי התובע הועסק אצלו מאז שנת 1992 וטען כי החל להעסיקו מיום 1.6.97 ולא לפני כן.

על גבי תלושי השכר שצורפו לתביעה לתקופה 1/01 ועד 6/01 נרשם כי מועד התחלת העבודה הינו 6/97.

6.
בפתח ישיבת 27.6.04 הצהיר ב"כ הנתבע כי התובע החל לעבוד מ- 10/96 וממועד זה הופרשו כספים לחברת הביטוח.

עם זאת, בעדותו של הנתבע שב הנתבע וטען כי התובע עבד רק משנת 1997 ובאפשרותו להוכיח זאת במסמכים. משנשאל מדוע לא הביא את המסמכים, הדוחות עליהם הצהיר, השיב כי "דוחות זה התלושים", וכי התלושים משקפים את כל האמת.

מקביעה זו חזר בו אח"כ לנוכח טענתו כי דמי ההבראה שולמו במזומן ואינם מופיעים בתלושים.

7.
מנגד, העיד התובע ובת זוגו לחיים כי התובע חזר לעבוד אצל הנתבע, לאחר הפסקה של כ- 4 שנים, בשנת 1992.

התובע ידע לציין שמות עובדים נוספים שעבדו באותה תקופה "עובד בשם קירש ושמחוני". הנתבע בעדותו הראשית לא התייחס לעובדים אלו ולתקופות עבודתם, משנשאל באשר לתקופת עבודתו של חסן קירש התחמק מליתן תשובה מתי עבד אצלו - "עבד אצלי מזמן, אינני זוכר מתי. לא יודע אם הרבה שנים". הנתבע
העיד כי לא העסיק במקביל יותר מעובד אחד, אולם מטעמו לא הובא אף עד שעבד אצלו בתקופה שבמחלוקת על מנת להפריך טענת התובע באשר לתקופת עבודתו של התובע.

8.
בניגוד לגרסתו המשתנה של הנתבע באשר למועד תחילת עבודתו של התובע אצלו, גרסת התובע והעדה מטעמו עשתה עלינו רושם מהימן. היה באפשרות הנתבע להביא עדים שעבדו אצלו לחיזוק
גרסתו, אולם זאת לא עשה.

אנו מקבלים על כן את גרסת התובע וקובעים, כי התובע החל בעבודתו אצל הנתבע בשנת 1992.


האם התובע פוטר, או התפטר והאם זכאי הוא לדמי הודעה מוקדמת?

9.
לטענת התובע, (בתצהירו ת/3), פוטר ביום 10.7.01 על אתר, בלא הודעה מוקדמת ובו במקום קיבל מכתב פיטורין.

הפיטורין היו לאחר שחזר התובע מחופשת אבל בת שבוע על מות אביו. לטענת התובע, העלה כלפיו הנתבע טענות כי חופשת האבל
בעדה הדרוזית היא בת 3 ימים בלבד וכי
ראה את התובע "מסתובב בנהריה".

בחקירתו הנגדית טען התובע כי משחזר לעבודה אמר לו הנתבע שיילך הביתה ויקרא לו ובמועד מאוחר יותר ניתן לו מכתב פיטורין שזו לשונו:


"הנדון: מכתב פיטורים

לאחר העדרות ממושכת מעבודה ואי הגעה בזמן אני נאלץ לפטר את חלבי מנסור מתאריך 10.7.01".

המכתב נושא תאריך 10.7.01.

10.
לטענת הנתבע, אביו של התובע נפטר בתחילת חודש 7.01, התובע נעדר מעבודתו הרבה מעל ל- 7 ימים ולא שב לעבודה.

משביקר הנתבע את התובע ובשיחה טלפונית לאחר מכן הודיע התובע לנתבע, לטענתו, כי אינו יכול לשוב לעבודה עקב מצבו המשפחתי ופטירת אביו כמו גם עקב סכסוך משפטי הנובע מענייני הירושה.


בתצהירו ציין הנתבע כי הסכים להתפטרות התובע עקב המצב שנוצר ולאחר מספר ימים הופיע התובע אצלו וקיבל מכתב פיטורין על מנת לשחרר את פיצויי הפיטורין מביטוח המנהלים.

המכתב, כזכור, נושא תאריך 10.7.01.


עוד נטען בתצהיר, כי התובע "נדנד" לנתבע וביקש רחמים ולפיכך ניתן לו מכתב פיטורים.
כמו כן נכתב בתצהיר הנתבע כי התובע אינו זכאי להודעה מוקדמת שכן נעלם מעבודתו ולא חזר ללא התרעה ובכך גרם נזק ושיבש את העבודה. בחקירתו הנגדית חזר בו הנתבע מטענה זו באומרו:
"אני אמרתי קם והלך? הוא חזר לעבודה...אני אומר שאמרתי שהוא לא חזר, לא נעלם פשוט לא חזר אחרי מות אביו...
לשאלתך מה אמרתי לו אחרי שחזר אני משיב שלפי זכרוני הוא אמר שהוא רוצה לעזוב את העבודה, ביקש מכתב , להוציא את הפיצויי פיטורין, הוא ביקש פעם אחת ונתתי לו. אתה מפנה אותי לעמוד 3 בתצהיר למעלה ואני אומר שלא היה סיפור כזה" (הכוונה לנדנודי התובע ובקשת הרחמים עקב מצבו).

11.
עוד התברר מחקירתו הנגדית של הנתבע, כי בירר עם גב' גאולה מאור, סוכנת הביטוח,
את אופן שחרור זכויותיו של התובע בביטוח המנהלים וזאת, ככל הנראה, עוד לפני הוצאת מכתב הפיטורין ובלשון הנתבע:
"כמדומני גאולה מאור אמרה את הדברים לפני שיצא המכתב. אני לא זוכר אם אחרי שהיה ברור שהוא מפוטר
או התפטר, ביום האחרון, היא לא השתתפה בלחץ, פשוט הסבירה לי את המצב. אני לא יודע כמה פעמים ביקש ומה זה נדנד לי, הוא ביקש פעם אחת והסכמתי. אתה מפנה אותי לס' ג' בתצהיר ואני אומר שלא כתוב שהוא נדנד, אני אומר שמה שהיה הוא שהוא ביקש ונתתי לו את זה וזהו. בקלות. הוא ביקש, הוא כן אמר, לא נכון שאמרתי לו שייקח מכתב פיטורים, הוא רצה לגמור את העבודה, לא לסיים את החשבון, יש הגיון פה. רצה לעזוב את העבודה, הכוונה שהוא רצה להפסיק את העבודה אצלי. סיום החשבון היה ביחד עם סיום העבודה".

12.
מקובלת עלינו גרסת התובע כי חזר לעבודתו עם תום חופשת האבל.
למעשה גם הנתבע מאשר כי התובע חזר לעבודה (עמ' 11 לפרוט' שורה 6).


משניתן
לתובע מכתב פיטורין, חזקה היא כי התובע פוטר והנטל על הנתבע להוכיח ההיפך.

(ר' ע"ע 65/99 אליאנס חברה לצמיגים (1992) בע"מ נ' מימון תורג'מן, ע"א כרך ל"ג( 46), 25).


הנתבע לא עמד בנטל זה.


גירסתו הראשונה של הנתבע לפיה התובע לא חזר לעבודה עם תום חופשת האבל והודיע, בשלב מאוחר יותר, על רצונו להפסיק לעבוד אינה מתיישבת עם תאריך מכתב הפיטורין;

כאמור, הנתבע טען כי אביו של התובע נפטר בראשית חודש 7/01.

גם אם היה זה ב- 1/7, הרי שלפי עדות הנתבע התובע נעדר "הרבה מעל ל- 7 ימים", אח"כ הודיע כי אינו יכול לשוב לעבודה, ורק לאחר מספר ימים נוספים הופיע וביקש את מכתב הפיטורין.

המכתב נושא תאריך 10.7.01.


זאת ועוד, גם מגירסתו שהתובע "התחנן" לקבל מכתב פיטורין וזה ניתן לו מתוך רחמים חזר בו הנתבע.

לשונו של מכתב הפיטורין אף היא אינה תומכת בגירסה זו, שכן אם המכתב ניתן "מתוך רחמים" ולשם שחרור כספי ביטוח המנהלים בלבד, לשם מה ראה לנכון הנתבע לציין באותו מכתב את
עילת הפיטורין: "לאחר העדרות ממושכת מעבודה ואי הגעה בזמן..."?

ראשית, הוכח, כי ההעדרות, אם היתה, כלל לא היתה ממושכת שהרי המכתב- מיום 10.7.01, ופטירת אבי התובע היתה לכל היותר 10 ימים קודם לכן. ומהו אותו טעם של "אי הגעה בזמן"? לא מצאנו בתצהיר הנתבע ולו בדל טענה כי התובע היה מאחר לעבודתו.

13.
אשר על כן, אנו דוחים את גרסת הנתבע ומקבלים את גרסת התובע כי פוטר.
יתכן ואת מכתב הפיטורין ואת טענת האיחורים ניתן להבין על רקע עדותה של בת זוגו לחיים של התובע כי התובע חזר מחופשת האבל במצב נפשי מבולבל, לא הצליח להתרכז בעבודתו, דבר שהכעיס את הנתבע והביא לפיטורי התובע.

מעבר לצורך יצויין, כי גם אם מקבלים היינו את עדות הנתבע, הרי שמעדותו משתמע שהפסקת עבודתו של התובע היתה בהסכמה , כמו גם תשלום פיצויי הפיטורין לתובע.

14.
על בסיס שכרו האחרון של התובע, זכאי התובע לפיצויי פיטורין בסך של 33,732 ש"ח ואולם התובע תבע סך של 32,558 ₪ בלבד, וכך ייפסק.
לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע עשה את הנדרש מצידו על מנת לשחרר את כספי הפיצויים שבפוליסת ביטוח מנהלים ואולם, עקב עיקולים של צד ג' לא שוחררו אלה לזכות התובע בשלב זה.

עם מתן הוראת התשלום לחברת הפניקס בע"מ, מילא הנתבע בנסיבות אלה את חובתו באשר לשחרור פיצויי הפיטורין הצבורים שם.
מסך הפיצויים של 32,558 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.01 ועד 19.12.01 יש להפחית על כן סך של 17,515 ₪, והיתרה שתתקבל תשא הפרשי הצמדה וריבית מאותו המועד ועד התשלום המלא בפועל.

15.
משקבענו כי התובע פוטר ללא הודעה מוקדמת, הרי שגם דין תביעתו לדמי הודעה מוקדמת להתקבל ועל הנתבע לשלם לתובע פיצוי בגובה שכר חודש עבודה - סך של 3,748 ₪ בתוספת הפרשי הצדמה וריבית כחוק מיום 1.8.01 ועד התשלום המלא בפועל.


זכאות התובע לדמי הבראה

16.
התובע תבע דמי הבראה עבור שתי שנות עבודתו האחרונות אצל הנתבע.
הנתבע טען כי דמי ההבראה שולמו במזומן ואולם לא עלה בידו להוכיח טענתו זו, התשלומים לא הופיעו בתלושי השכר שבידי התובע והנתבע לא הציג כל תלושים אחרים או רישומים המעידים על התשלומים עבור דמי הבראה.
התובע תבע דמי הבראה בסך של 1,600 ₪ לכל אחת משתי שנות עבודתו האחרונות, בסה"כ 3,200 ₪.
הנתבע לא חלק
על אופן החישוב.
משלא עלה בידי הנתבע להוכיח כי דמי ההבראה שולמו לתובע הרי שעל הנתבע לשלם לתובע סכום דמי ההבראה כנתבע בתביעתו בסך של 3,200 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.01 ועד התשלום המלא בפועל.
יצויין, כי תעריף דמי ההבראה לתקופה הרלוונטית הינו 282 ₪ ליום, ולנוכח וותקו של התובע זכאי היה לסכום גבוה מהסך הנתבע ואולם אין לפסוק לתובע אלא את מה שתבע.

זכאות התובע לפדיון ימי חופשה

17.
התובע תבע פדיון ימי חופשה בגין 3 שנות עבודתו האחרונות כאשר על פי ותק עבודתו זכאי הוא ל- 66 ימי עבודה סה"כ (21 יום לשנה השביעית, 22 לשנה השמינית, 23 לשנה התשיעית).

בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובע קיבל את מלוא החופשה השנתית המגיעה לו. התובע לא עבד בימי חג רגילים ובימי חג של העדה הדרוזית והסיכום בין הצדדים היה כי ימי החגים היהודיים ייחשבו לתובע כחופשה שנתית.

עוד טען הנתבע כי דאג לכך שבראש השנה יקבל התובע חופשה שנתית רצופה של 7 ימים לפחות.

בנוסף לימי החג היהודיים (12 יום) ניצל התובע ימי חופשה נוספים בדרך של קיזוז כנגד ימי העדרות.

18.
מעדותה של זוגתו לחיים של התובע עולה כי התובע אכן היה בחופש בחגים היהודיים וכי בחגים של העדה הדרוזית קיבל
ימי חופש בחלק מן החג, יום אחד בלבד מתוך 4 ימי חג הקורבן.

19.
התובע, כבן העדה הדרוזית, זכאי לימי חג לפי חגי עדתו.

הוכח, כי קיבל ימי חופשה בימי החגים היהודיים ובכך תמכה כאמור עדותה של בת זוגו לחיים.

התובע לא התייחס כלל לטענת הנתבע כי בהסכמה נחשבו ימי החגים היהודיים לתובע כימי חופשה שנתית.
טענה זו הופיעה הן בכתב ההגנה והן בתצהיר הנתבע.
בהעדר כל התייחסות מצד התובע לטענה זו, מקבלים אנו את טענת הנתבע בדבר הסיכום שבין הצדדים וימים אלה על כן יש לראות כימי חופשה בתשלום.
ואולם, אליבא דעדותו
של הנתבע, מדובר ב- 12 יום בשנה בלבד, בעוד שהתובע זכאי לחופשה שנתית ממושכת יותר על פי ותקו בעבודה.
הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי התובע ניצל ימי חופשה נוספים אם בדרך של נטילת ימי חופשה ואם בדרך של קיזוז ימי העדרות ועל כן זכאי התובע לפדיון ימי חופשה כדלקמן:
עבור שנת עבודתו השביעית -
9 ימי חופשה.
עבור שנת עבודתו השמינית -
10 ימי חופשה.
עבור שנת עבודתו התשיעית -
11 ימי חופשה.

על פי תלושי שכרו של התובע, שכרו עמד על סך של 3,748 ₪ כך שהתובע זכאי בגין פריט זה לסכומים כדלקמן:
א.
פדיון חופשה עבור שנת עבודתו השביעית - 1,350 ₪.
ב.
פדיון חופשה עבור שנת עבודתו השמינית - 1,500 ₪.
ג.
פדיון חופשה עבור שנת עבודתו התשיעית - 1,650 ₪.
סה"כ 4,500 ₪ עם תוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.01 ועד התשלום המלא בפועל.




פדיון ימי חג

20.
התובע טען כי זכאי הוא לתשלום 10 ימי חג בשנה לפי צו הרחבה בענף המתכת חשמל אלקטרוניקה ותוכנה החל עליו.

הנתבע הכחיש חלותו של צו ההרחבה על
התובע ובנוסף טען, כי התובע נעדר בכל החגים שלו, תקופה העולה על 10 ימים לשנה,
וקיבל תשלום מלא בגין אותם הימים.

באשר לחלותו של צו ההרחבה, משהוכח כי עסקו של הנתבע הינו מפעל לעבודות פח וייצור מרזבים, הרי שמדובר במפעל בענף המתכת ועל פי לשונו של צו ההרחבה, זה חל על כל העובדים והמעבידים בישראל בענף המתכת .

זאת ועוד, עיון בצו ההרחבה מגלה התייחסות מפורשת לעבודות עירגול וחיתוך פח וזאת בסע' 21 לצו ההרחבה.

מכאן, שצו ההרחבה אכן חל על התובע.


על פי הצו, זכאי עובד לדמי חג עבור 10 ימים בשנה, צו ההרחבה מתייחס לימי החגים היהודיים ואין בו התייחסות נפרדת לימי חגים של בני עדות אחרות.

הנתבע לא טען כי שילם לתובע ימי חג בגין החגים היהודיים שכן אלו, לטענתו, הם ימי החופשה של התובע.

הנתבע טען כי שילם לתובע עבור 10 ימי חג של העדה הדרוזית ללא שנתן כל פירוט וכל רישום באשר לימים אלו.

התובע טען כי לא קיבל כלל ימי חג.
מקובלת עלינו עדותה של בת זוגו של התובע ולפיה מתוך החגים הדרוזיים נטל התובע יום חופשה אחד בתשלום ויתר הימים עבד וכי לא ישב בבית בימי החג כמו שיושבים כרגיל.
עדותה התייחסה לחג הקורבן בלבד.
לנוכח עדות זו, מגיעים לתובע 9 ימי חג נוספים עבור כל אחת מ- 7 שנות עבודתו האחרונות אצל הנתבע, סה"כ סך של 9,450 ₪.
סך זה ישולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.01 ועד ליום התשלום בפועל.

התביעה להפרשות למבטחים

21.
התובע תבע
הפרשת 6% משכרו עבור פנסיית יסוד למבטחים בהתאם לצו ההרחבה.
משקבענו כי צו ההרחבה חל על עבודתו של התובע אצל הנתבע, יש לבחון טענת הנתבע כי ההפרשות לגמלה בסך 5% שהופרשו לביטוח המנהלים יבואו על חשבון הפרשות אלו.

על בסיס שכרו של התובע נכון למועד סיום עבודתו, 6% מהשכר הינו סך של 225 ₪ לחודש.
עבור 7 שנות עבודתו האחרונות זכאי היה התובע להפרשה של 18,900 ₪ (225
x
12
x
7).
ממסמך חברת הפניקס ניתן ללמוד כי סכום התגמולים שצברה הפוליסה מסתכם ב- 9,698 ₪.
מכאן, שהפרש הסכומים להם זכאי התובע בגין הפרשות לפנסיית יסוד עומד על סך של 9,202 ₪ נכון למועד סיום עבודתו.
סך זה ישולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.01 ועד התשלום המלא בפועל.

הפרשות לקרן השתלמות

22.
על פי צו ההרחבה, "הנהלות המפעלים יפרישו מידי חודש 2% משכרם הכולל של העובדים לקרן ההשתלמות לפועלי המתכת, החשמל והאלקטרוניקה ע"ש ש.כהן ז"ל.

הגביה של כספי הקרן תיעשה ע"י "מבטחים" והכספים יועברו ללא ניכוי הוצאות לחשבון הקרן בבנק, כמוסכם".

על סעיף זה מבסס ב"כ התובע את זכאות התובע לפדיון הפרשות לקרן השתלמות בגובה 2% מהשכר.
בעניין זה טען הנתבע, בנוסף לטענתו כי צו ההרחבה אינו חל, כי התובע היה פועל פשוט שעסק בעבודות פשוטות ולא היה לו כל צורך או זכות להשתלמות בעבודה. התובע חסר השכלה, עסק בעבודות גופניות בלבד ולא היה לו כל צורך להשתלם והוא איננו זכאי לדמי השתלמות.
בשונה מסעיפים אחרים בצו ההרחבה, לא נאמר כי המעביד ינכה משכר העובד 2% אלא כי יפריש הפרשה בגובה 2% משכרם הכולל של כל העובדים לצורך קרן השתלמות.

עיון בתקנות הקרן (זכרון דברים בדבר תקנון קרן ההשתלמות לפועלי המתכת, החשמל והאלקטרוניקה ע"ש ש.כהן ז"ל צורף כנספח להסכם מ- 27.6.73 ונרשם במספר 7025/73) מעלה כי על פי ההסכם, על הנהלות המפעלים להפריש לקרן ההשתלמות שהינה בהנהלה משותפת של הצדדים להסכם והצדדים יקבעו את דרכי השימוש בכספים שהצטברו למטרות הכשרה והשתלמות של העובדים.
במטרות הקרן נרשם כי מטרתה "ליזום, לעודד ולארגן השתלמויות והכשרה של העובדים במפעלים החברים והמשתתפים בקרן - בכל דרך שתמצא ראויה, לדעת הנהלת הקרן, כדי לקדם ולשפר את הרמה המקצועית של העובדים...".

אין מדובר איפוא לא
בהפרשה משכר העובד ולא בהפרשת המעביד
לחשבון נצבר לזכות העובד אלא לקופה משותפת שמטרתה פיתוח וארגון הכשרות והשתלמויות מקצועיות בהנהלה משותפת של התאחדות התעשיינים וההסתדרות, הצדדים להסכם.
משכך, אין לתובע זכאות לקבלת ההפרשות לקרן זו על דרך של תביעה כספית, ודין תביעתו בפריט זה להדחות.



פיצוי מיוחד

23.
התובע לא ביסס תביעתו בפריט זה ואף לא חזר עליה בסיכומיו. למעלה מן הצורך, צודק ב"כ הנתבע כי לא מוכר באופן אוטומטי "פיצוי מיוחד" בכל מקרה של פיטורין.

אשר על כן, התביעה בגין פריט זה נדחית.


לסיכום:

24.
על הנתבע לשלם לתובע עקב ובעקבות פיטוריו את הסכומים כדלקמן:

א.
פיצויי פיטורין כמפורט בסע' 15 לעיל.

ב.
תמורת הודעה מוקדמת כמפורט בסע' 14 לעיל.


ג.
דמי הבראה כמפורט בסע' 16 לעיל.
ד.
פדיון ימי חופשה כמפורט בסע' 17 לעיל.

ה.
פדיון ימי חג כמפורט בסע' 20 לעיל.

ו.
פיצוי בגין אי העברת הפרשות למבטחים כמפורט בסע' 22 לעיל.


כמו כן, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ₪ . בסכום זה הובאה בחשבון עובדת אי התייצבותו של הנתבע לישיבת 23.6.04 והצורך בקיום ישיבת הוכחות נוספת.

ניתן היום ג' באב, תשס"ד (21 ביולי 2004) בהעדר הצדדים.


מ. פריימן
ש ו פ ט ת

פריינטי אשר
נציג עובדים

ברוך טל
נציג מעבידים


003898/02עב 710 מורן זוהר






עב בית דין אזורי לעבודה 3898/02 פריינטי אשר, ברוך טל ואח' נ' דוד טלי (פורסם ב-ֽ 21/07/2004)