פסקי דין על אבי ביטון | פסקי דין על איילה ביטון | פסקי דין על עיריית רמת השרון

42/06 בש     28/09/2006




בש 42/06 אבי ביטון, איילה ביטון נ' עיריית רמת השרון




בעניין:
1



בתי המשפט



בית משפט השלום הרצליה

בשבתו כבית משפט

לעניינים מקומיים (אזור רמת השרון)
בש 000042/06


בפני
:
כב' השופטת ארנה לוי
תאריך:
28/09/2006





בעניין
:
1. אבי ביטון
2. איילה ביטון



ע"י ב"כ עו"ד
רמי צוברי

מבקשים

נ
ג
ד


עיריית רמת השרון


ע"י ב"כ עו"ד
נורית גונן

משיבה

החלטה


רקע


ביום
18.7.06 ניתן על ידי ראש עיריית רמת השרון
בהתאם לסעיף 20 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח – 1968 (להלן:"החוק") צו מנהלי להפסקת ניהול עסק (להלן:"הצו"). הצו מתייחס לניהול עסק של חנות ירקות ופירות ברחוב סוקולוב 72, רמת השרון (להלן:"העסק"). בצו נאמר כי קיים יסוד סביר להניח כי נעברה בעסק עבירה על פי סעיף 14 לחוק ולכן צוו המבקשים להפסיק העיסוק בעסק על ידי סגירת העסק.


ביום 19.7.06 הגישו המבקשים בקשה לביטול הצו. כיוון שהבקשה הוגשה בתקופת פגרת בתי המשפט היא הובאה בפני
שופט תורן (כב' השופטת ג' רביד), אשר באותו יום העבירה הבקשה לתגובת המשיבה והורתה על עיכוב הצו עד החלטה אחרת. המשיבה הגישה תגובתה ביום 27.7.06 והתנגדה לבקשה לביטול הצו. התיק הובא שוב בפני
שופט תורן לצורך דיון בבקשה עד שבסופו של דבר הוחלט כי דיון בבקשה יתקיים בבית משפט זה
לאחר הפגרה.


העובדות


רוב העובדות הרלוונטיות אינן שנויות במחלוקת והן תתוארנה להלן. ביום 11.1.06 פנה המבקש 1 (להלן:"המבקש") למשיבה במכתב בו רשם כי הוא מבקש לפתוח עסק לממכר פירות וירקות ברחוב סוקולוב 72 ברמת השרון. הוא ציין כי גם כיום הוא שותף בעסק משפחתי מסוג זה
בפתח – תקווה. בקשתו נדונה ביום 18.1.06 בישיבת הועדה המייעצת לרישוי עסקים
של המשיבה ונקבע כך: "באופן עקרוני הועדה אינה מתנגדת כפוף להסדר היתר בניה לחריגות הקיימות ובכפוף להתחייבות של המבקשים שלא תוצא סחורה מחוץ לחנות". החלטת הועדה הודעה למבקש במכתבה של הגב' שרי חובב, מנהלת מחלקת רישוי עסקים, מיום 7.2.06, בו נאמר גם כי על המבקש להגיש בקשה מסודרת בלווית תכנית במחלקת רישוי עסקים. ביום 1.2.06 חתם המבקש על הסכם שכירות לגבי מבנה העסק.


ביום 23.2.06 נשלח מכתב נוסף למבקש על ידי הגב' חובב. במכתב זה נאמר כך : "למען הסר ספק מובהר שהחלטה העקרונית מותנית במילוי תנאים, בין היתר הסדרת היתר בניה. תשומת לבך מוסבת לעקרון שלא יינתן רשיון לניהול עסק כל עוד לא יהיה בידך היתר בניה כדין. לפיכך ומאחר וטרם ניתן היתר בניה הנך מוזהר שלא לפתוח את העסק ללא רשיון, שאם לא כן הרשות תפעל בכל האמצעים העומדים לרשותה בחוק כולל צו סגירה מנהלי".


ביום 12.7.06 הודיעה הגב' חובב למבקש במכתב נוסף כי בישיבת הועדה המייעצת לרישוי עסקים מיום 29.6.06 לא אושרה בקשת המבקש למתן רשיון וכי הוחלט "לשוב ולדון נוכח מדיניות העירייה". הגב' חובב רשמה עוד במכתבה: "אין לפתוח את העסק ללא רשיון כנדרש בחוק".


למרות זאת - פתחו המבקשים את העסק ביום 18.7.06 (סעיף 14 לבקשה). באותו היום הוצא הצו המנהלי ונמסר למבקשים.


טענות הצדדים


המבקשים טוענים כי הסתמכו על האישור העקרוני שניתן על ידי הועדה המייעצת, נכנסו להתחייבויות כספיות ובהן הסכם שכירות ושיפוץ העסק ולכן לא היה מקום לפגוע בהם על ידי הוצאת הצו המנהלי. נטען כי האישור העקרוני מהווה הבטחה שלטונית,
כי המשיבה מושתקת מלהתכחש לה וכי המבקשים זכאים לקבל רשיון עסק לאחר שעמדו בתנאי האישור העקרוני ובהם הוצאת היתר בניה ביום 19.6.06. נטען כי העסק
קיבל
אישור כיבוי אש ואישור משרד הבריאות. נטען כי אי מתן הרשיון מהווה אפליה של המבקשים. בהקשר זה נטען כי לעסק סמוך של מזון לא הוצא צו מנהלי וכן צויינו עסקים אחרים של ממכר פירות וירקות ברחוב אושיסקין וסוקולוב ברמת השרון להם ניתן רשיון. המבקשים טוענים כי אי פתיחת העסק גרמה להם נזקים כספיים כבדים וכי על מנת לצמצם נזקיהם נאלצו לפתוח את העסק למרות העדר הרשיון. נטען כי העסק אינו גורם למטרדים. נטען כי צו מנהלי הוא צעד דרסטי שלא היה מקום לנקוט בו בנסיבות העניין.


המשיבה טוענת כי המבקשים עשו דין לעצמם בעת שהחליטו לפתוח את העסק ללא רשיון והם אינם יכולים לבוא כעת בטענות אל המשיבה. נטען כי
הגב' חובב הסבירה למבקשים כי קיים קושי לאשר עסקים מסוג זה ברחוב סוקולוב, רחובה הראשי של העיר רמת השרון. המשיבה הפנתה להחלטת מועצת רמת השרון מיום 30.9.80 לגבי מדיניות אישור רשיונות לחנויות לממכר ירקות ברחובות הראשיים של העיר, שם נקבע כי לא תאושר פתיחת חנויות ירקות נוספות ברחובות סוקולוב ואושיסקין. המשיבה הפנתה עוד לתב"ע רש/210א' החלה על האזור, על פיה שימוש של מסחר בירקות ופירות במקום אינו שימוש מותר. המשיבה הסבירה כי לאור הוראות התב"ע לא אושרה בקשת המבקשים עד כה והוחלט לקיים דיון נוסף "על מנת לחדד את פרשנות התב"ע". עוד טענה המשיבה כי רחוב סוקולוב נכלל בתכנית המשיבה לחידוש פני העיר ולא ניתנים רשיונות חדשים לעסקים מסוג זה ברחוב סוקולוב, מעבר לעסקים ותיקים בעלי רשיונות. לגבי העסק של ממכר המזון, טענה אשר נטענה על ידי ב"כ
המבקשים רק במהלך הדיון בעל פה ולא הועלתה בבקשה ובתצהיר שצורף לה, לא יכלה ב"כ המשיבה להתייחס בהעדר פרטים ברורים. נטען כי מקומן של הטענות בדבר הבטחה שלטונית אינו במסגרת הליך זה. מעבר לכך נטען, האישור העקרוני של הועדה המייעצת אינו יכול להוות הבטחה שלטונית ומדובר בתנאים מקדמיים שלא כבלו את שיקול דעתה העצמאי של רשות הרישוי. המשיבה הציגה מכתב נוסף של הגב' חובב, מיום 25.9.06, המופנה לב"כ המבקשים, על פיו בשלב זה לא ניתן להנפיק רשיון לעסק וזאת עקב מספר טעמים: אי מתן אישור הועדה המייעצת אשר החליטה, כאמור, לשוב ולדון בבקשה; העדר אישור סופי של משרד הבריאות; העדר אישור מחלקת הבניה על התכנית והבקשה; דו"ח תברואה על פיו נמכרים בעסק מיצים טבעיים בניגוד לבקשה ולתכנית, למרות התראה, שלא כובדה, לסילוק המכונות.


דיון

נטל ההוכחה

צו סגירה מנהלי על פי סעיף 20 לחוק, כשמו כן
הוא – אינו אקט עונשי אלא מנהלי. כיוון שכך, עומדת לו חזקת תקינות מעשי המנהל. החזקה היא כי הפעולה המנהלית נעשתה כדין. זוהי, כמובן, הנחה הניתנת לסתירה אך הנטל מוטל על מי שמבקש לסתור אותה לטעון ולהוכיח כי במקרה הנדון החזקה נסתרת על ידי עובדות. אם לא מוכחת הטענה כנדרש - נותרת חזקת התקינות בעינה. נקודת המוצא היא כי הצו ניתן כדין ועל המבקש לטעון אחרת – עליו הנטל להוכיח זאת.


ראה: רע"פ 188/86 מחמוד נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "הגליל המזרחי", פ"ד
מד (2)417; עפ"א
(ת"א)
80208/01 יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א יפו נ' אברהם עדי (23.10.02); עפ"א (ת"א) 80086/01 יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א – יפו נ' אבנר אברהם (23.10.02); בש"א (ת"א) 4919/02 חברה האמריקאית לגז בע"מ נ' ראש המועצה המקומית רמת השרון (תק-של 2002(2) 601).

עילות הביקורת השיפוטית

המחוקק העניק לרשות המנהלית סמכות לנקוט אמצעי נוסף, מעבר לטיפול במישור של הגשת כתב אישום על ניהול עסק שלא כדין. אמצעי זה הוא צו הפסקה מנהלי. סעיף 20 לחוק קובע כך :


"היה לממונה על המחוז, לממונה על איכות הסביבה,
לרופא מחוזי או לראש הרשות המקומית
יסוד סביר להניח שנעברה בעסק או לגביו עבירה לפי סעיף 14, רשאי הוא לצוות בכתב על הפסקה ארעית של העיסוק בעסק, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה בנסיבות העניין כדי להביא להפסקה של ממש בעיסוק (להלן – צו הפסקה מנהלי)".

סעיף 21 לחוק קובע כי צו הפסקה מנהלי יעמוד בתוקפו 30 יום מיום נתינתו ולאחר מכן רשאי מי שהוציא את הצו להאריך את תוקפו לתקופה נוספת של 30 ימים נוספים אם הוגש לבית המשפט כתב אישום בגין העבירה ששימשה עילה להוצאת הצו.

ניתן לראות מהוראות החוק כי הצו ניתן כסעד ביניים, מיידי ודחוף, עד להגשת כתב אישום ועד האפשרות להגיש בקשה לסגירת העסק על פי סעיף 17 לחוק, כאשר לרשות המנהלית יסוד סביר להניח כי נעברה בעסק או לגביו עבירה. בניגוד לצו הריסה מנהלי על פי חוק התכנון והבניה, צו הפסקה מנהלי, מעצם מהותו, אינו מהווה צו בלתי הפיך
אלא זמני בלבד,
ובמובן זה הוא אינו מהווה
אמצעי דרסטי וקיצוני כמו צו הריסה. מדובר על הפסקת עיסוק בעסק לתקופה זמנית, עד לדיון בבקשה לסגירתו
על
פי סעיף 17 לחוק (אם תוגש) ובהמשך, על פי סעיף 16.


קיימים שני רבדים של עילות, בגינן יוכל בית המשפט להתערב
בצו הפסקה מנהלי.


הרובד האחד, הוא הרובד הצר והספציפי של הוראות חוק רישוי עסקים. במסגרת זו, יבדק שיקול הדעת המנהלי על פי הוראות החוק המסמיך ותיבדק שאלת הסמכות. השאלות שתבדקנה: האם בנסיבות העניין היה לרשות המנהלית יסוד סביר להניח שנעברה בעסק או לגביו עבירה? האם תכלית החוק והוראות הסעיף המסמיך כוונו להפעלת הסמכות במקרה כגון זה?

הרובד השני, הרחב והכללי, מתבסס על כללי המשפט המנהלי. במסגרת זו
יבדק שיקול דעתה של הרשות המנהלית מעבר לנושא הסמכות ותבדק השאלה אם נפלו פגמים בהחלטה המנהלית, כמו, שיקולים זרים, שרירות, אפליה, חוסר סבירות קיצוני. יש לזכור כי בית המשפט לא ישים שיקול דעתו במקום זה של הרשות המנהלית וכדי להתערב בהחלטה המנהלית עליו להשתכנע כי נפל פגם של ממש, פגם חמור, בשיקול הדעת המנהלי. פגם כה חמור אשר הופך את ההחלטה לחסרת תוקף.

יש להדגיש ולהבחין. בענייננו – שתי החלטות מנהליות. האחת, החלטת הועדה המייעצת לא להעניק לעסק רשיון בשלב זה. השניה- הוצאת צו ההפסקה המנהלי.
הדיון בהליך זה מתייחס להחלטה השניה בלבד. דיון בבקשה לביטול צו הפסקה מנהלי אינו הליך לבחינת שיקול דעתה של רשות רישוי אם להעניק
רשיון אם לאו. שיקול דעתה של רשות הרישוי בדבר הענקת רשיונות וסירובה להעניק רשיון יכול להיבחן בתקיפה ישירה
בבית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת עתירה מנהלית על פי חוק בתי המשפט לעניינים
מנהליים, תש"ס - 2000. במסגרת ההליך בו אנו מצויים – נבחן אך ורק שיקול דעתו של ראש העירייה בהוציאו צו הפסקה מנהלי. זו ההחלטה המנהלית העומדת לדיון וזהו שיקול הדעת המנהלי שנבחן. על המבקשים להוכיח כי בהחלטה זו נפלו פגמים חמורים.
ראה: עע"ם 3518/02 רמזי יוסף רג'בי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז(1) 196; בג"צ 2181/04 רדא נ' שר הפנים ואח' (7.3.04); רע"פ 5635/93 הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א יפו נ' עורקבי, פ"ד מח(2) 397; רע"פ 5086/97 בן-חור ואח' נ' עיריית תל-אביב יפו ואח' , פ"ד נא(4) 625.

הרובד הראשון: חוק רישוי עסקים

סעיף 1 לחוק מפרט את מטרות החוק והצווים על פיו. בין מטרות אלו: איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים, מניעת סכנות לשלום הציבור, בטיחות הנמצאים במקום העסק או בסביבתו וכן קיום הדינים הנוגעים לתכנון ובניה ולשירותי כבאות. לא כל עסק טעון רישוי, אך נקבעו בחוק ועל פיו סוגי עיסוקים אשר לגביהם מצא המחוקק לנכון לבצע פיקוח והליך של הפעלת שיקול דעת מנהלי, אשר יבחן את האנטרסים השונים, של הציבור מחד ושל היחיד וחופש העיסוק שלו, מאידך. עיסוק בעסק אשר נכלל בחוק ובחקיקת המשנה שנקבעה על פיו יותר רק לאחר שהרשות קבעה זאת ובהתאם לכללים שנקבעו על ידה. על חופש העיסוק מוטלות, איפוא, ההגבלות שבחוק רישוי עסקים. אין כל זכות לאדם לעסוק בעסק טעון רישוי ללא רשיון. זוהי נקודת המוצא.


הסמכת הרשות המנהלית להוציא תחת ידה צו הפסקת עיסוק לא נועדה להעניש אלא לסייע בידה להגשים את מטרות החוק.

אין חולק כי עסק של ממכר ירקות ופירות הוא עסק טעון רישוי על פי פריט 4.7 (ב) לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשנ"ה – 1995. עוד אין חולק כי לעסק לא התקבל עד היום רשיון כדין. הצו, אם כן, ניתן בסמכות, שהרי לראש העירייה היה יסוד סביר להניח כי בוצעה בעסק עבירה: העסק הוא עסק טעון רישוי והוא נוהל ללא רשיון כדין. זאת ועוד, הצו ניתן מיד עם תחילת הפעלת העסק, על מנת למנוע קביעת עובדות בשטח ומניעת הפרת החוק בעודה באיבה. אין מדובר בעסק אשר פועל שנים רבות אשר לפתע "נזכרה" המשיבה לסגרו בצו מנהלי. מדובר בעסק חדש, אשר ביום תחילת הפעלתו הוצא הצו. אינטרס הציבור וקידום מטרות החוק דווקא מחייבים בנסיבות אלו הפעלת הסמכות כפי שהופעלה. בהתאם למכתבה של מנהלת מחלקת רישוי עסקים מיום 25.9.06
לעסק עדיין לא התקבל אישור סופי ממשרד הבריאות וגם לא ממהנדס העיר. עוד נמסר כי
יש לבחון אם עסק מסוג זה תואם את התב"ע. שיקולים אלו נכללים בגדר הוראות החוק המסמיך בהתאם לסעיף 1 לחוק ותואמים את תכליתו.


המשפט המנהלי

רוב טענות המבקשים מתרכזות במישור זה. הטענות העיקריות הן הבטחה שלטונית ואפליה. דא עקא, שעיקר הטענות מתייחס, למעשה, להחלטתה של הועדה המייעצת מיום 29.6.06 לא לאשר בשלב זה רישיון לעסק אלא לשוב ולדון בנושא לאור מדיניות העיריה לא לאשר במקום עסק מסוג זה ולאור הוראות התב"ע ופרשנותה. לעניין החלטה זו נטען, כי היא חורגת מהבטחה שלטונית להעניק לעסק רישיון, עליה הסתמך המבקש. כפי שציינתי לעיל, מקומן של טענות אלו אינו במסגרת הליך זה אלא במסגרת תקיפה ישירה של
החלטת הועדה המייעצת או של רשות הרישוי לא להעניק עד היום רישיון למבקש. תקיפה כזו אפשרית במסגרת
עתירה מנהלית. במסגרת עתירה מנהלית יכול להיבחן שיקול דעתה של הרשות לאור החלטתה הקודמת ולאור כלל הנסיבות, יכולה להיבחן
מדיניותה של הרשות ויכולה להיבחן
סבירות הסירוב להעניק רישיון לעסק עד היום. זכותם של המבקשים ליזום הליך של תקיפה ישירה כזו ולהעמיד במבחן את התנהגות ושיקול דעת הרשות. לעומת זאת, המבקשים לא היו זכאים לעשות דין לעצמם, להחליט כי החלטת הרשות אינה נראית בעיניהם, כי הם מתעלמים ממנה ולמרות הודעה מפורשת של המשיבה כי חל איסור לפתוח את העסק ללא רישיון, דבר אשר נובע ישירות מלשון החוק גם ללא הודעה זו, הם מפעילים את העסק ללא רשיון. משפעלו כך – קמה
סמכותו ואולי גם חובתו של ראש העירייה לפעול לקיום דרישות החוק והגשמת אינטרס הציבור כי עסקים ינוהלו ברישיון.
בעניין זה – לא הוכח, ולמעשה גם לא נטען, כל פגם בשיקול דעת ראש העירייה.

ודוק. גם אם הייתה מתקבלת טענת המבקשים כי נפלו
פגמים חמורים בהחלטת הועדה המייעצת וגם אם היו צודקים בטענתם כי היא חסרת תוקף - הרי שעדיין, התעלמות מההחלטה וקביעה שהיא חסרת תוקף אינה מביאה לתרופה על פיה נוצר יש מאין רשיון, אשר מאפשר הפעלת העסק. לכל היותר קמה למבקשים זכות לדרוש קבלת רשיון בהתאם להחלטה העקרונית של הועדה המייעצת ולא יותר מכך.

למעלה מהצורך, ולצרכי הליך זה בלבד, אתייחס בקצרה גם לטענות כנגד החלטת הועדה המייעצת גופן. לטעמי, לא הוכח כי מדובר בהחלטה חסרת תוקף, בה נפלו פגמים חמורים ואשר ממנה רשאים היו המבקשים להתעלם. ראשית – לעניין ההבטחה השלטונית. לצורך הכרה בתקפותה המשפטית של הבטחה שלטונית יש להוכיח עמידה במספר תנאים, כאשר הנטל הוא על הטוען לקיום ההבטחה. על ההבטחה להיות מפורשת, ברורה, חד משמעית ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא.
יש להוכיח כוונה להקנות לה תוקף משפטי וכוונה שכך יראה אותה גם מקבל ההבטחה. על ההבטחה להינתן על ידי מי שמוסמך לקיימה. ראה: בג"צ 5853/04 "אמנה" ואח' נ' ראש ממשלת ישראל ואח',פ"ד נט(2) 289; בג"צ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(5) 451; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150; ע"א 2054/98 אחים רויכמן שומרון בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 433 ; ע"א 6620/93 עיריית רמת-גן נ' גולומב ואח', פ"ד נא(2) 363 והאסמכתאות הנוספות שם.


איני בטוחה שניתן לראות באישור העקרוני של הועדה המייעצת התחייבות משפטית ברורה וחד משמעית להעניק רשיון. מדובר בעיקר באישור עקרוני לגבי הצורך בקיום תנאים מקדמיים, טרם הגשת בקשה ותכניות. הובהר למבקשים, גם בכתב, כי האישור העקרוני אינו מהווה רשיון להפעיל את העסק אלא להפך. אם מדובר במניעות ליתן רשיון לעסק כיוון שהתב"ע אינה מאפשרת זאת, הרי שהועדה המייעצת כלל אינה מוסמכת לחרוג מהוראות התב"ע ולהבטיח רשיון בניגוד להוראות התב"ע ודיני התכנון והבניה. זאת ועוד. גם אם היה מדובר בהבטחה שלטונית, ואיני קובעת כך, ההלכה היא שרשות רשאית לסטות מהבטחתה אם אינטרס הציבור מחייב זאת. החלטה מנהלית אינה מתאפיינת בסופיות והרשות רשאית לשקול שוב את החלטותיה וראה: בג"צ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694; בג"צ 1722/05 קרן נ' מפכ"ל המשטרה (23.1.06). בענייננו טוענת המשיבה כי בהתאם למדיניותה ולפרשנות התב"ע, לצורך מניעת מטרדים ושמירה על איכות הסביבה, היא מבקשת לשקול
שוב אפשרות מתן היתר לניהול עסקים מסוג זה באותו האזור. כאמור, מדיניות זו יכולה להיבחן במסגרת תקיפה ישירה ולא ניתן לומר כי הוכח פגם חמור אשר מאיין את ההחלטה. איני סבורה כי בית משפט זה במסגרת הליך זה אמור למנוע מהמשיבה להפעיל את שיקול דעתה באשר למדיניותה, לשים שיקול דעתו במקום שיקול דעת הרשות ולקבל במקום רשות הרישוי החלטה לעניין מתן רישיון לעסק.

ולעניין האפליה. המבקשים לא הוכיחו כי עסק אחר, על בסיס נתונים עובדתיים דומים, זכה לקבל רשיון. נטען על ידי המשיבה כי עסקים אחרים של ממכר פירות וירקות באותו הרחוב הם עסקים ותיקים בעלי רשיונות ולא הוכח אחרת. לעניין טענת ב"כ המבקשים במהלך הדיון לגבי עסק סמוך של מזון לגביו לא הוצא צו הפסקה מנהלי – הטענה נטענה בעלמא, לא במסגרת התצהיר, ללא פרטים ברורים מהם ניתן ללמוד על אפליה כלשהי וראה עת"מ (ת"א) 2035/03 קרוק נ' עיריית הרצליה (11.8.04).


המבקשים טוענים טענות בדבר נזקים כספיים שיגרמו להם אם יסגר העסק. לעניין זה כבר נפסק כי "הצורך באכיפה ראויה של החוק והמשפט גובר ככלל על שיקולי נוחות ונזק כספי" וכי אין להעדיף את עניינו הפרטי של מי שמבקש לנהל עסק ללא רישיון על פני האינטרסים של הציבור אותו נועדו להבטיח הוראות חוק רישוי עסקים וראה : רע"א 5891/00 ש.א.י מועדונים בע"מ נ' מדינת ישראל (27.12.00); רע"פ 8774/05 גאלרי בע"מ נ' ראש עיריית תל-אביב יפו (26.9.05). אין כל זכות לאדם לנהל עסק ללא רישיון. עסקים יש לנהל רק לאחר שיש להם רישיון ומי שבוחר לנהל עסק ללא רישיון נוטל סיכון כי בקשתו לא תאושר, או שהליך הרישוי יתמשך, וכי יגרמו לו נזקים. יש להמתין לקבלת רישיון טרם הפעלת העסק. טענה בדבר נזקים כספיים עקב אי הפעלת
העסק או עקב אי קבלת רשיון עסק במהרה
אינה יכולה להוות הצדקה לכך שבית משפט זה יתן גושפנקא לניהולו של עסק ללא רישיון ובניגוד לעמדת רשות הרישוי. בית משפט זה אינו יכול להעניק בעקיפין רישיון עסק. מעבר לכך, גם בעניין זה, יש לציין, זכאים המבקשים להגיש תביעה כספית כנגד הרשות על נזקים שנגרמו או יגרמו להם, אם נגרמו או יגרמו, ובמסגרת זו להעלות את כל טענותיהם כנגד המשיבה וכנגד רשות הרישוי.

עוד יש להוסיף כי במסגרת ההליך המנהלי, בו אנו מצויים, נבדק גם נקיון הכפיים של המבקשים בבואם לבקש סעד מבית המשפט. בענייננו – המבקשים הוזהרו לא לפתוח את העסק ללא רשיון אך למרות זאת החליטו לעשות דין לעצמם, לקבוע עובדות בשטח ולהפעיל העסק ללא רישיון. בעניין זה כבר נקבע כי "לא יזכה לסעד מי שעושה דין לעצמו ומזלזל בהוראות חוק ובמעשיו יוצר עובדות, במטרה כי הרשות תכנע לדרישותיו" (בג"צ 197/81 פרידמן נ' ראש עיריית אילת ואח', פ"ד לו (2) 425; בג"צ 711/82 שוחט נ' משטרת ישראל פ"ד לז(3) 505). בית משפט זה אינו יכול להצדיק התנהגות כזו ולתת לגיטימציה להתעלמות מהחלטות הרשות המנהלית ומהוראות החוק. המסר האמור לצאת מבית המשפט הוא אחר.

סיכום

המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, לא סתרו את חזקת תקינות המעשה המנהלי ולא הוכיחו כי נפל פגם בצו. המבקשים ניהלו, במועד הרלונטי להוצאת הצו, עסק טעון רישוי מבלי
שהיה בידם רשיון כדין. ראש העירייה
פעל על פי סמכותו ולאחר הפעלת שיקול דעת כדין. אם למבקשים טענות שונות כנגד ההחלטה לא להעניק להם רישיון עסק עד היום - באפשרותם להעמיד את ההחלטה למבחן במסגרת תקיפה
ישירה בבית המשפט המוסמך. אין הם זכאים להתעלם מהוראות החוק ומההחלטה המנהלית ולפעול בניגוד להם.

הבקשה לביטול הצו או לעיכוב ביצועו נדחית.

ניתנה היום ו' בתשרי, תשס"ז (28 בספטמבר 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תעביר עותק ההחלטה לב"כ הצדדים.



ארנה לוי
, שופטת












בש בית משפט לעניינים מקומיים 42/06 אבי ביטון, איילה ביטון נ' עיריית רמת השרון (פורסם ב-ֽ 28/09/2006)