פסקי דין על שמעון מזרחי | פסקי דין על שמחה (סימה) פלד | פסקי דין על אברהם מזרחי ואח' | פסקי דין על יעקב מזרחי | פסקי דין על לשכת רישום המקרקעין - חולון ואח' |

493/91 עא     17/07/1996




עא 493/91 שמעון מזרחי, שמחה (סימה) פלד, אברהם מזרחי ואח' נ' יעקב מזרחי, לשכת רישום המקרקעין - חולון ואח'




(פד"י נ (1) 199)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 493/91
השופטים: כבוד השופט ת' אור
,
כבוד השופט צ' א' טל
,
כבוד השופט י' טירקל
המערערים: 1. שמעון מזרחי

2. שמחה (סימה) פלד

3. אברהם מזרחי
4. ראובן מזרחי
5. רחמים מזרחי
6. יוכבד אביזהר
7. בת שבע מזרחי
ע"י ב"כ עו"ד א' אברהמי


נ ג ד

המשיב: 1. יעקב מזרחי

2. לשכת רישום המקרקעין, חולון (משיבה פורמאלית)
3. לשכת רישום המקרקעין, תל אביב (משיבה פורמאלית)
וערעור שכנגד של המשיב 1
ע"י ב"כ עו"ד י' סייג


ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' גורן) מיום 21.12.90 בה"פ 869/89.
פסק-דין

השופטת ת' אור
: 1. ערעור זה עוסק במסכת עגומה של יריבות בין בני משפחה אחת, אשר מקורה במאבקי בעלות על רכושו של אביהם של המערערים ושל המשיב הראשון (להלן - המשיב). בבעלותו של האב, יצחק מזרחי המנוח (להלן - האב), היו מגרש במושב מולדת, הידוע כחלקה 220 בגוש 6737 (להלן - המגרש), וכן דירה ברמת ישראל בתל-אביב, הידועה כחלקה 300 בגוש 6150 (להלן - הדירה; ושניהם יחד - הנכסים). בשנת 1981 העביר האב את זכויותיו בנכסים ללא תמורה לבנו יעקב מזרחי
, הוא המשיב. הזכויות במגרש נרשמו על שמו של המשיב בלשכת רישום המקרקעין בשנת 1981, והבעלות בדירה נרשמה על שמו בשנת 1983.

בתאריך 16.6.83 חתם המשיב על מסמך התחייבות (להלן - ההתחייבות), שבו הוא מצהיר כי הוא מוותר מרצונו על הבעלות בנכסים שהועברו אליו, וכי הוא מתחייב להעביר ולרשום את הנכסים בחזרה על שם האב. בנוסף, התחייב המשיב כי אם ילך האב אל בית עולמו בטרם יושלמו הליכי העברת הנכסים על שמו של האב, ידאג המשיב להעברתם ולרישומם של הנכסים על שם כל יורשיו החוקיים של האב באופן שווה.

כעבור שלושה שבועות מיום עריכת ההתחייבות הנ"ל, בתאריך 7.7.89, נחתם הסכם אחר באשר לבעלות בנכסים (להלן - ההסכם), ועליו חתמו המשיב ושלושה מאחיו: שמעון מזרחי
, שמחה (סימה) פלד
ואברהם מזרחי (הם המערערים 1-3). בהסכם זה מתחייב המשיב להעביר מרשותו ללא תמורה את הנכסים ולחלק באופן שווה את הבעלות בהם בין כל אחד מן המערערים 1-3, ו"... כל יתר ילדי יצחק מזרחי (לרבות עצמו)". בצמוד לחתימת ההסכם חתם המשיב על ייפוי-כוח בלתי חוזר לעורך-דין (להלן - ייפוי הכוח). ייפוי-כוח זה נועד, על-פי לשונו, לשם עשיית הפעולות הדרושות להעברתם ללא תמורה של הנכסים לרשותם של המערערים 1-3 ושל "... כל יתר ילדי ... יצחק מזרחי", בהתאם לאמור בהסכם.

משבאו האחים לבית מזרחי - הם המערערים 1-7 - לרשום לזכותם, בהסתמך על ייפוי הכוח, את הנכסים בלשכת רישום המקרקעין, סירב רשם המקרקעין לרשום את הנכסים על שמם של המערערים 4-7. סירובו של הרשם נומק על-ידיו בעובדה כי ההסכם וייפוי הכוח הזכירו באופן מפורש רק שלושה מן האחים - המערערים 1-3 - בעוד ששאר האחים הוזכרו באופן כללי בלבד בתור "כל יתר ילדי יצחק מזרחי". פניותיהם של המערערים למשיב בבקשה לשתף עמם פעולה על-מנת להסדיר את העברת הנכסים הושבו על-ידיו ריקם. המשיב טען, כי ההתחייבויות להעברת הנכסים הוצאו ממנו בדרך של כפייה ואיומים. יתר-על-כן, המשיב אף הגיש תלונות במשטרה כנגד חלק מאחיו, בטענה כי חלק מן המערערים מאיימים עליו. במקביל הגישו חלק מן האחים-המערערים תלונות נגדיות כנגד המשיב, בטענה שהפעיל אלימות כנגדם.

על רקע זה, ומאחר שהמשיב לא היה מוכן לקיים את ההתחייבות וההסכם, עתרו המערערים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, במטרה להביא להשלמת העברת הנכסים. עתירתם כללה בקשה לפסק-דין הצהרתי, כי המערערים 1-7 יחד עם המשיב הינם "כל ילדי יצחק מזרחי", וכי המערערים 4-7 הם "כל יתר ילדי יצחק מזרחי"; בקשה להצהיר כי המערערים הם בעלי הזכויות בנכסים; ובקשה להסמיך את באי-כוחם של המערערים לפעול לשם העברת הנכסים על שמם.

2. בית המשפט המחוזי דחה את התובענה, ועיקר קביעותיו ונימוקיו הם כדלקמן:

א. באשר למהותם המשפטית של ההתחייבות ושל ההסכם, קבע בית המשפט קמא כי הם "נחזים להיות עיסקת מתנה". בית המשפט הזכיר שהמשיב חתם על המסמכים האמורים כשהיה קיים לחץ משפחתי שפעל בכיוון זה, אך שלל את טענת משיב שהופעלו עליו איומים או כפייה.

ב. בית המשפט קמא קבע, כי הפעולה המשפטית שאותה יצרו ההתחייבות וההסכם איננה מהווה עיסקת מתנה מושלמת, שכן אלה לא הסתיימו ברישום בלשכת רישום המקרקעין, אלא מדובר בהם בהתחייבות לתת מתנה במקרקעין בלבד.

ג. בית המשפט קמא גרס, כי ההלכה שנפסקה בעניין ע"א 404/84 י' סעתי נ' פ' סעתי ואח'

, פ"ד מא (2) 477 (להלן - עניין סעתי) קובעת כי בהיעדר ראיה לסתור, מתן ייפוי-כוח בלתי חוזר מצד נותן המתנה מקבליה, מהווה משום ויתור בכתב של נותן המתנה על הזכות המוקנית לו בסעיף 5(ב) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968, לחזור בו ממתן ההתחייבות לתת מתנה.

אולם, בנסיבות המקרה דנן ייפוי הכוח שעליו חתם המשיב לקה בחוסר פירוט של חלק מהנהנים, ועל-כן אינו כשיר להפעלה כפי שקבע רשום המקרקעין. מכאן, שבמקרה דנן אין ליישם את ההלכה שנקבעה בעניין סעתי. לגישתו של בית המשפט המחוזי:

"הרעיון המרכזי בעניין סעתי, שלפיו יש להכיר בסופיות המתנה של נכס המקרקעין אם ניתן יפוי כוח, הוא, שלאחר שנתן נותן המתנה יפוי כוח בלתי חוזר הוא ביצע למעשה גם את העברת המקרקעין, כי לאחר מתן יפוי הכוח אין צורך עוד בנותן המתנה לעניין רישום הנכס, ומקבל המתנה יכול לבצע את הרישום על שמו באמצעות השליח".

ד. בית המשפט המחוזי קבע, כי לא ניתן לומר כי המשיב רשאי היה לבטל את התחייבויותיו לו ייפוי הכוח היה תקין במובן זה שהיו נזכרים בו כל שמות ילדיו של האב. אך מוסיף בית המשפט וקובע:

"אולם במקרה דנן, המבקשים הם התובעים והם 'המוציאים מידי חברם-אחיהם', ומכאן שנטל הראיה מוטל על שכמם. כאשר שקלתי את מאזן הצדק ההדדי ואת התרשמותי מהצדדים ... נראה לי שאין מקום לאכוף על המשיב חתימה על יפוי כוח תקין כפי שעותרים לכך המבקשים בעתירה של התביעה".

ה. בית המשפט קמא אף קבע, כי אין טעם להצהיר כי המערערים 4-7 הינם "כל יתר ילדי יצחק מזרחי", מאחר שהגיע למסקנה שבלאו הכי אין לאכוף את ביצוע ההתחייבות וההסכם על המשיב.

על סמך האמור לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה על כל חלקיה.

3. טענתם העיקרית של המערערים היא, שטעה בית המשפט המחוזי בכך שסבר שאין לראות בייפוי הכוח שעליו חתם המשיב ויתור מצדו על הזכות לחזור בו מן ההסכם ליתן את הנכסים במתנה, אף שחלק מילדיו של האב לא נזכרו בשמותיהם בייפוי הכוח. בהקשר זה הם מזכירים, שבמשך שש שנים מאז חתימתו על ייפוי הכוח לא חלק המשיב על תוקפו של ייפוי הכוח, ומאחר שבינתיים נפטר האב לבית עולמו, שונה מצבם לרעה, שכן נמנעה מהם האפשרות לפעול אצל האב על-מנת להשיג את מבוקשם.

עוד טוענים המערערים, שטעה בית המשפט כשלא הצהיר כמבוקש על-ידיהם שהמערערים והמשיב הינם כל ילדיו של האב, בפרט שלא הייתה מחלוקת על נכונותה של עובדה זו. לו הצהיר כך בית המשפט, ניתן היה, לטענתם, להעביר את הזכויות בנכסים אליהם בהסתמך על ייפוי הכוח.

4. המשיב הגיש מצדו ערעור שכנגד. לטענתו, טעה בית המשפט כשקבע שלא הייתה כפייה כלפיו במובן חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אשר היא שהביאה אותו לחתום על ההתחייבות, ההסכם וייפוי הכוח הבלתי חוזר. וכך בכך שלאחר שדחה את התובענה, לא חייב את המערערים לשלם לו את הוצאותיו.

5. בנסיבות המקרה, צדק בית המשפט המחוזי כשראה בהסכם שעליו חתם המשיב התחייבות ליתן מתנה. על-פי סעיף 1 לחוק המתנה, מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה, ויכול שהנכס יהיה מקרקעין. על-פי סעיף 2 לחוק המתנה:

"מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה".

וסעיף 6 לחוק המתנה קובע:

"הבעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".

כלומר, במקרה הרגיל עוברת המתנה אל מקבלה ברגע מסירת המתנה או מסירתו של כתב המתנה לידיו. דא עקא, שהמתנה נושא הערעור שלפנינו הינה מתנה במקרקעין; ולעניין העברת הבעלות במקרקעין ישנן "הוראות מיוחדות", כמשמען בסיפה של סעיף 6 לחוק המתנה. סעיפים 6 ו-7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מגדירים מהי עיסקה במקרקעין, ומציינים כי פעולת העברת הבעלות במקרקעין מסתיימת רק בעת רישום הבעלות על שם מקבל הזכות:

"6. עסקה במקרקעין היא הקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה, למעט הורשה על פי צוואה.

7. (א) עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום.
(ב) עסקה שלא נגמרה ברישום ורואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה".

המסקנה העולה מקריאתם יחדיו של הסעיפים הנ"ל בחוק המתנה ובחוק המקרקעין היא שפעולה של הקניית מקרקעין במתנה, אשר לא נסתיימה ברישום, איננה מתנה מושלמת כי אם התחייבות לעשות עיסקת מתנה במקרקעין. סיטואציה משפטית זו איננה נובעת מרצונם של הצדדים ליצור עיסקה בלתי מושלמת. מקורה הוא במיזוג תוכנן של הוראות חוק המקרקעין והוראות חוק המתנה. עמד על כך השופט ברק בע"א 588/81, ב"ש 140/84 ציזיק נ' ד' הורוביץ ואח'

, פ"ד מ (1) 321, בעמ' 323:

"תוצאה זו מתבקשת משילוב של הוראות חוק המתנה, תשכ"ח-1968, שילוב המתבקש מהוראות חוק המתנה (סעיף 6 סיפא), שלפיהן במתנה עוברת הבעלות מנותן המתנה למקבלה (סעיף 6), עם הוראות חוק המקרקעין, שלפיהן הקניית בעלות במתנה מהווה 'עסקה במקרקעין', ועסקה במקרקעין טעונה רישום (סעיף 7(א))".

ולעניין זה ראה גם עניין סעתי, בעמ' 490.

בנסיבות המקרה שלפנינו, לא נרשמה ההעברה בלשכת רישום המקרקעין. הסיבה לכך נעוצה בסירובו של הרשם לבצע את הרישום, וזאת בעטיו של הפגם בייפוי הכוח. משום כך, אין ההתחייבות וההסכם מהווים עיסקת מתנה מושלמת ומוגמרת אלא הם מהווים התחייבות לתת מתנה בלבד.

6. בין הצדדים קיימת מחלוקת אם רשאי היה המשיב לחזור בו מהתחייבותו לתת את הנכסים במתנה לאחיו. כאמור, ההתחייבות וההסכם הינם התחייבויות לתת מתנה; ככאלה, חל עליהם סעיף 5 לחוק המתנה, אשר מתווה את ההסדר הנורמאטיבי באשר להתחייבות לתת מתנה בעתיד. לפי הסדר זה יכול מי שהתחייב לתת מתנה לאחר לחזור בו מהתחייבותו, אם מתקיימים תנאים מסוימים, כמפורט בסעיף. החשובים לענייננו כאן הם סעיפים-קטנים (א) ו-(ב) של הסעיף, אשר זו לשונם:

"(א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.

(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו".

השאלה בענייננו היא אם מתמלאים תנאי סעיף-קטן (ב) של הסעיף, שאז רשאי המשיב לחזור בו מהמתנה. לפי סעיף-קטן זה, הדירותה של ההתחייבות מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא, שהמקבל לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות. התנאי השני הינו, שנותן ההתחייבות לא ויתר בכתב על זכות החזרה.

7. בפסיקת בית המשפט זה נתעוררה בעבר מחלוקת, בשאלה המתעוררת גם בענייננו: האם ייפוי-כוח בלתי הדיר, אשר ניתן על-ידי נותן ההתחייבות לשם ביצוע הפעולות הדרושות להשלמת הקניית הבעלות במתנה, מהווה משום "ויתור בכתב" על זכות החזרה לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה? מחלוקת זו התעוררה לראשונה בעניין סעתי, שבה ועלתה בעניין ע"א 380/88 טוקאן נ' פ' פ' אלנששיבי ואח'

, פ"ד מה (5) 410 (להלן - עניין טוקאן). וכך מתאר בתמצית השופט בך, בפסק-דינו בעניין טוקאן, את המחלוקת שנתגלעה בעניין סעתי:

"גישת השופטת נתניהו הייתה, כי מן הדין להפריד הפרדה ברורה בין שתי העיסקאות - עיסקת השליחות ועיסקת המתנה - ולא להסיק ממתן ייפוי הכוח הבלתי חוזר שהמתחייבת ויתרה בזה על זכות החזרה מן המתנה במובן הסיפא של סעיף 5(ב) הנ"ל. העמדה של המשנה לנשיא, השופטת בן-פורת, ושלי הייתה שונה. אנו ראינו במתן יפוי-כוח בלתי חוזר כדי להבטיח את הענקת המתנה משום ביטוי בכתב לכוונת הנותן לוותר גם על זכותו לחזור בו מההתחייבות לתת את המתנה, בהיעדר ראיות לסתור..." (שם, בעמ' 425).

גם בעניין טוקאן הלכה דעת הרוב, מפי השופטים בך ומצא, בעקבות דעתם של השופטים בן-פורת ובך בעניין סעתי, וגרסה כי ייפוי-כוח בלתי חוזר אכן מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מן ההתחייבות (לעניין זה ראה גם ג' טדסקי, "הרשאה בלתי-הדירה לביצוע מתנה לאדם שלישי" משפטים יט (תשמ"ט-תש"ן) 205, 214-218; ד' פרידמן ו-נ' כהן, חוזים (אבירם, כרך א, תשנ"א) 485-487).

נזכיר, שבייפוי הכוח שעליו חתם המשיב הוא מציין במפורש כך:

"היות ויפוי הכוח ניתן לטובת צד ג' הנ"ל (המערערים) ... שזכויותיו עומדים ותלויים ביפוי כוח זה הוא יהיה בלתי חוזר, לא תהיה לי זכות לבטלו ולשנותו וכוחו יהיה יפה גם אחרי פטירתי והוא יחייב גם את יורשי אפוטרופסי ומנהלי עזבוני".

לשון זו דומה ללשון ייפוי הכוח הבלתי חוזר אשר נדון בעניין סעתי ובעניין טוקאן, ונראה לי שהמסקנה שאליה הגיע בית המשפט בשתי הפרשות ההן צריכה לחול גם בענייננו; דהיינו, שיש בחתימת ייפוי הכוח על-ידי המשיב ויתור בכתב מצדו על זכותו לחזור בו מן המתנה, באין כל ראיות שתסתורנה את הכוונה המשתמעת מייפוי הכוח, לוותר על זכותו של המשיב לחזור בו מההתחייבות ליתן את הנכסים במתנה למערערים.

8. ראוי להוסיף, שבמקרים שבהם נעשה הוויתור על זכות החזרה ממתנה בייפוי-כוח בלתי חוזר, יש משנה תוקף לכוונת הוויתור. סיווגה של הפעולה המשפטית שביצע הנותן, בתור התחייבות לתת מתנה ולא בתור מתנה מושלמת, אינו נובע מלשון מסמכי ההתחייבות אלא מהוראותיו של הדין החקוק, אשר דורש את רישום ההעברה כתנאי להשלמתה. אין המדובר כאן ברצונו המפורש של הנותן ליצור דווקא התחייבות לתת מתנה בעתיד ולא להעביר את הזכויות בנכס למקבל המתנה עם חתימת ייפוי הכוח הבלתי חוזר, ואין כאן כל סממן לרצון ברור שלא ליצור מתנה מוגמרת של ממש על אתר. לאור העובדה כי סיווגה של העיסקה בתור התחייבות לתת מתנה בעתיד היא סטטוטורי, ניתן להניח כי נותן המתנה הניח כי בחתימתו על ייפוי הכוח הבלתי חוזר הוא מוותר על זכותו לחזור בו מן המתת, ואולי אף ניתן להניח כי נותן המתנה התכוון להשלים, ככל הניתן, את כל הפעולות הדרושות מצדו לשם השלמת העברת הקניין במתנה, על-ידי החתימה על ייפוי הכוח האמור.

העולה מן האמור לעיל הוא, שלמשיב לא עמדה זכות לחזור בו מן המתנה לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, וזאת משום שחתם על ייפוי-כוח בלתי חוזר לשם העברת הבעלות במקרקעין בהתאם להסכם, אשר בחתימתו עליו ויתר על זכות החזרה מהמתנה.

9. בית המשפט המחוזי היה ער להלכה בעניין סעתי, אך סבר שיש לאבחן את עניינו מהעניין שנדון שם, וזאת אך בשל כך שייפוי הכוח לא מזכיר מפורשות את כל ילדיו של האב. כזכור, ייפוי הכוח מציין את שמותיהם של המערערים 1-3 בלבד, ומוסיף כנהנים על-פיו את "כל יתר ילדי יצחק מזרחי". בשל נוסח זה של ייפוי הכוח, סירב רשם המקרקעין לקבל את חתימת מיופה הכוח לשם ביצוע הרישום על שם המערערים 4-7; ובשל נוסח זה, כך קבע בית המשפט, אין בידי המערערים "ייפוי-כוח" כמשמעותו ואשר ניחן באותן תכונות כפי שאלה פורטו בעניין סעתי.

אין בידי לקבל מסקנה זו. בית המשפט הכיר בכך שהמשיב התחייב לתת את הנכסים במתנה למערערים. אכן, על-פי הראיות שהיו לפני בית המשפט, המערערים 4-7 הם יתר ילדיו של האב בנוסף למערערים 1-3 והמשיב. נותרה השאלה אם רשאי המשיב לחזור בו מהמתנה. לעניין זה, ייפוי הכוח הבלתי חוזר מהווה ויתור על אפשרות החזרה מההתחייבות ליתן מתנה מאותם טעמים שנזכרו לעיל, ואין כל שוני בין המקרה ששמותיהם של המערערים 4-7 היו נזכרים בו מפורשות, לבין המקרה שבו נזכרו כ"יתר ילדי האב", כשהוכח שהדיבור "יתר ילדי האב" כוונתו אליהם. לשון הקיצור "יתר ילדי האב" כמוה כציון אלה בשמותיהם, ככל שנוגע הדבר לקביעת זהותם של מקבלי המתנה מהמשיב, אשר לצורך העברת הזכויות בנכסים גם על שמם נחתם ייפוי הכוח הבלתי חוזר.

אני מוכן להוסיף גם זאת, שאם היה בידי המערערים פסק-דין הצהרתי ש"יתר ילדי האב" הנזכרים בייפוי הכוח הם המשיבים 4-7, לא הייתה עילה לרשם לסרב לקבל את חתימת מיופה הכוח לפי ייפוי הכוח בשם המשיב לרישום עיסקת המתנה על שם כל המערערים.

10. לטענתו של המשיב, עומדת לו זכות לחזור מן ההתחייבות לתת מתנה גם מכוחו של סעיף 5(ג) לחוק המתנה. על-פי סעיף-קטן זה:

"מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם הייתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן".

המשיב ביקש להסתמך על הטענה בדבר התנהגות מחפירה של המערערים, כאמור בסעיף.

ואולם, לטענה זו לא ניתן למצוא אישוש בחומר הראיות ובמימצאיו של בית המשפט קמא. ככל הנראה, לא הייתה מערכת היחסים בין האחים-המערערים 1-7 לבין המשיב מן המשופרות. אך בעובדה זו כשלעצמה אין די כדי להוכיח כי למשיב עמדה זכות ביטול מכוח הוראת סעיף 5(ג) הנ"ל. לפני הערכאה הראשונה נפרסה מסכת הראיות במלואה, ולשופט קמא ניתנה הזדמנות להתרשם מן הצדדים. על-אף זאת, הערכאה הראשונה לא קבעה כל מימצא שלפיו התנהגו האחים - כולם או מקצתם - באופן מחפיר כלפי המשיב או כלפי האב. לפיכך, יש לדחות את הטענה בדבר התנהגות מחפירה של המערערים או מי מהם כלפי המשיב או כלפי האב.

11. פלוגתא נוספת בין הצדדים עוסקת בסוגיית נסיבות חתימתם של ההתחייבות, ההסכם וייפוי הכוח הבלתי חוזר. לטענת המשיב, הוצאה ממנו הסכמתו בהיעדר רצון מוחלט מצדו ותוך שימוש באיומים ובכפייה כנגדו. טענה זו הינה טענה עובדתית, ודי לענייננו אם אומר שאין עילה להתערבותנו בקביעת בית המשפט המחוזי על-פי התרשמותו מהעדויות שלפניו, כי ההתחייבות וההסכם לא הוצאו מהמשיב בדרך של איומים וכפייה. ייתכן שהנסיבות המשפחתיות גרמו לו שיתחייב ליתן את המתנה כפי שהתחייב, אך באלה אין לראות איומים וכפייה כמובנם בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי).

בהקשר זה ראוי להוסיף, שלעובדה שחתימתו של יעקב על ייפוי הכוח הבלתי חוזר אומתה בידי נוטריון, יש תמיכה במסקנה בדבר היעדר כפייה. אימות חתימתו של יעקב בידי הנוטריון מעלה את הסף הנדרש כדי להוכיח כי ההסכם וייפוי הכוח הצמוד לו נחתמו מתוך כפייה, שהרי באישור הנוטריוני מציין הנוטריון הציבורי שחתימתו של המשיב על ייפוי הכוח נעשתה מרצונו החופשי. על הנוטריון הציבורי לוודא שהחותם בפני
ו חותם מרצון חופשי, וחזקה על הנוטריון הציבורי, באין ראיות לסתור, שמילא את חובתו נאמנה (ראה פסק-דינה של השופטת נתניהו בעניין סעתי, בעמ' 483-484, והאסמכתאות שם).

12. לפני בית המשפט המחוזי הוכח שהמערערים 4-7 הינם יתר ילדיו של האב, בנוסף למערערים 1-3 והמשיב, ולא באה לכך כל ראיה לסתור מצד המשיב. בנסיבות אלה, לא הייתה כל עילה שבית המשפט המחוזי לא יצהיר על כך, כבקשת המערערים. כעולה מפסק הדין, הימנעותו של בית המשפט מלהצהיר על כך נבעה כל כולה מהעובדה שהצהרה כזו לא יהיה בה להועיל למערערים בתביעתם לאכוף את הסכם המתנה. משהגענו למסקנה שהתחייבות המשיב ליתן את הנכסים במתנה למערערים שרירה וקיימת, שוב אין הצדקה, אף לשיטתו של בית המשפט, שלא להצהיר כמבוקש על-ידי המערערים.

מהאמור בפיסקה 9 לעין יובן, שאף אם עתירתם של המערערים הייתה למתן פסק-דין הצהרתי בדבר היותם של המשיבים 4-7 "יתר ילדיו של האב" בלבד, לא היה מקום לסרב לה.

13. על סמך כל האמור, מתקבל דין הערעור להתקבל כדלקמן:

א. ניתן פסק-דין הצהרתי, שעל-פיו המערערים והמשיב הם כל ילדיו של האב וכי הביטוי "וכל יתר ילדי יצחק מזרחי", הנזכר בהסכם ובייפוי הכוח, כוונתו למשיבים 4-7; וכן, שהמערערים והמשיב זכאים, כל אחד מהם, לרישום הזכויות בנכסים בשיעור 1/8 חלקים על שם כל אחד מהם.

ב. ניתן צו נגד המשיב, לחתום על כל המסמכים הנדרשים להעברה בלשכת מרשם המקרקעין, ללא תמורה, של 7/8 חלקים בנכסים על שמם של המערערים - ב-1/8 חלקים על שם כל אחד מהם. העברת הזכויות כאמור כפופה לתשלום המסים ויתר תשלומי החובה החלים על כל אחד מהמערערים והמשיב על-פי הדין. לאור כל האמור לעיל בפסק-דין זה, נקבע בזה שניתן לעשות שימוש בייפוי הכוח אשר נחתם על-ידי המשיב ביום 7.7.83 לצורך העברת הזכויות בנכסים אל המערערים.

ג. בנוסף, ישלם המשיב למערערים את הוצאות המשפט שנגרמו להם בשתי הערכאות, וכן שכר טרחת עורך-דין בסכום 20,000 ₪ (לגבי שתי הערכאות).

השופט צ' א' טל
: אני מסכים.

השופט י' טירקל
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור.

ניתן היום, א' באב תשנ"ו (17.7.96).








עא בית המשפט העליון 493/91 שמעון מזרחי, שמחה (סימה) פלד, אברהם מזרחי ואח' נ' יעקב מזרחי, לשכת רישום המקרקעין - חולון ואח', [ פ"ד: נ 1 199 ] (פורסם ב-ֽ 17/07/1996)