פסקי דין על אברהם אלקובי |

414/01 בשגצ     30/01/2001




בשגצ 414/01 אברהם אלקובי נ' מדינת ישראל





בבית המשפט העליון

בש"פ ‎414/01

בפני
: כבוד השופט י' אנגלרד
העורר: אברהם אלקובי
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב
מיום ‎13.12.2000 בתיק ב"ש ‎92651/00
שניתנה על ידי כבוד השופטת רות לבהר שרון
תאריך הישיבה: ה' בשבט תשס"א (‎29.1.2001)

בשם העורר: עו"ד גל פרידמן
בשם המשיבה: עו"ד יהושע למברגר
החלטה

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום ברחובות, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

‎1. נגד העורר הוגש כתב אישום בת.פ. ‎4062/00, המייחס לו עבירה של חבלה חמורה (עבירה לפי סעיף ‎333 לחוק העונשין, התשל"ז‎1977-). על פי המתואר בכתב האישום ביום ‎24.9.00 בשעה ‎13:30, או בסמוך לכך, התקשר העורר לבית גרושתו (להלן: "המתלוננת"), לה היה נשוי כעשרים שנה ואשר מתגוררת עם שלושת ילדיהם המשותפים, גידף אותה, איים עליה, והודיע כי בכוונתו להגיע לביתה. בבית שהו המתלוננת ובתם בת הארבע. המתלוננת הודיעה לו כי שיחת הטלפון מוקלטת ושלא יבוא לביתה, אך לאחר כעשר דקות הגיע העורר למקום. המתלוננת פתחה את הדלת לאחר שהעורר איים עליה כי ייכנס דרך המרפסת. העורר נעל את דלת הכניסה, והמתלוננת שמה את המפתח בכיסה. העורר דרש את הקלטת בה הוקלטה השיחה, והמתלוננת טענה כי השיחה לא הוקלטה. העורר צעק על המתלוננת כי הוא חושד שהיא מתרועעת עם אחר, כי תהא נשואה לו "עד המוות", דחף אותה על הקיר במטבח, והתהלך בבית בעקבותיה תוך איומים וגידופים. העורר דרש מן המתלוננת את פרטי "הגבר האחר" תוך חצי שעה ולא הסכים לעזוב את ביתה. בעקבות מעשיו ואיומיו רצה המתלוננת לעבר מרפסת הבית, שגובהה כארבעה מטרים, וקפצה ממנה אל רחבה מרוצפת שבחזית הבניין. כתוצאה מן הנפילה נגרמו למתלוננת שבר בגב ושברים בעקבים, והיא נותחה ואושפזה לטיפול שיקומי. העורר נמלט ונעצר על ידי המשטרה ביום ‎17.10.00.

‎2. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (בש"פ ‎3717/00). ביום ‎8.11.00 נעתר בית משפט השלום ברחובות לבקשה, מפי השופטת ל' לב און. בית המשפט קבע, כי נאספו ראיות לכאורה "חד משמעיות" על איומים וצעקות שגרמו למתלוננת לפחד מפני העורר, והביאו אותה לקפוץ מן החלון. בית המשפט קבע כי די בתשתית זו למעצרו של העורר עד תום ההליכים:
נראה לי שכשם שמוסמך בית המשפט לעשות שימוש במהלך הדיון בפני
ו בסעיף ‎186 לחוק סדר הדין הפלילי תשכ"ה‎1965- (ראה ע.פ. ‎364/73 פד"י כח(‎2) 620 זיידמן, וכן ע.פ. ‎6702/95 טרודי נ' מ"י פד"י נא(‎4) 607), ולהרשיע בסעיף אחר מהמיוחס [לעורר], כך, ועל אחת כמה וכמה מוסמך הוא לשם כך להיזקק לראיות לכאורה שמוצא כבר בשלב המעצר כראיות מבוססות ומספיקות, להוכחת עבירה אחרת, וגם אם הוראת החיקוק האחרת לא מופיעה בכתב האישום מטעם זה או אחר, ועל אחת כמה וכמה, כשהמדובר בהוראת חיקוק נוספת שיש בה כדי להקל עם המשיב ולצדה עונש נמוך מזה שלצד העבירה המקורית המיוחסת לו בכתב האישום (ע.פ. ‎2194/91 מז(‎5) 299).
‎3. בית המשפט קבע עוד, כי מתקיימת עילת מעצר. נקבע, כי העורר מסכן את שלומה ובטחונה של המתלוננת, דבר הנלמד מאירוע זה ומאירועים קודמים (לגביהם הוגשו שני כתבי אישום, באחד הודה העורר ובאחד הגיעו להסדר טיעון). בית המשפט קבע, כי העובדה שאף לאחר שהמתלוננת היתה במעון לנשים מוכות ואף לאחר שהעורר ריצה מאסר על תקיפתה, המשיך לעבור כלפיה עבירות, מצביעה על מסוכנותו הרבה. כמו כן קבע בית המשפט, לאחר שהוגש לו תסקיר מעצר, כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. נקבע, כי אין לתת בעורר אמון לאור הפרות של צווים שיפוטיים בעבר, ולאור העובדה שבמהלך טיפולו במרכז למניעת אלימות חזר והסתבך בעבירות אלימות. כן נקבע, כי אין לשחרר את העורר לחלופה בשל חשש לשלום המתלוננת, להדחתה מעדות (כפי שעשה בעבר) או לשיבוש הליכי חקירה. יצוין, כי העורר החל בשיבוש חקירה כאשר מיד עם נפילת המתלוננת "שתל" גרסאות וברח מן המקום. לאור דברים אלו קבע בית המשפט כי "מידת הסיכון [מהעורר] רבה ביותר, ואיני רואה דרך למנוע פגיעה נוספת במתלוננת בדרך שאינה השמתו מאחורי סורג ובריח כבר בשלב זה".

‎4. העורר הגיש ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על החלטה זאת (ב"ש ‎92651/00). בא-כוח העורר טען, כי לבית המשפט אין סמכות לעצור עד תום ההליכים בהסתמך על עבירה שאינה מצוינת בכתב האישום, וכי העדר תשתית ראייתית לביצוע עבירה של חבלה חמורה משליך על קיומה של עילת מעצר. ביום ‎13.12.00 דחה בית המשפט המחוזי, מפי השופטת ר' לבהר שרון, את הערר. בית המשפט קבע, כי יש ראיות לכאורה לביצוע עבירה של חבלה חמורה. בענין זה אמר בית המשפט:
[א]ינני שותפה לדעתה של השופטת קמא כי אין העובדות מגלות לכאורה עבירה של חבלה חמורה מכוח סעיף ‎333 לחוק העונשין. אני סבורה שחבלה אינה צריכה להיות בהכרח פיסית. יכול שאדם יחבול בחברו גם באופן מילולי ויגרום לו כתוצאה מכך לחבלה חמורה. אם למשל אדם עולב או פוגע קשות באדם וגורם לו כתוצאה מכך לחבלה נפשית או פסיכיאטרית למשל, הרי שגם במקרה כזה אין מנוס מהמסקנה שנגרמה חבלה חמורה. כך גם כאשר כתוצאה מריב מילולי וקשה, כאשר אדם מקלל וגורם לאחר רוגז והתרגשות אשר כתוצאה מהם נגרם לאדם התקף לב חמור - הרי שגם אז ניתן יהיה לקבוע כי נגרמה למתלונן חבלה חמורה.
...

אומנם המשיב לא תקף פיסית את המתלוננת אך אין ספק שמעשיו הם שאילצו אותה לברוח בכל דרך אפשרית ועל ידי כך גרם לה לחבלה חמורה. במקרה שבפני
המתלוננת נאלצה לכאורה לעשות החלטה מהירה האם להסתכן ברצח, או לקפוץ מהמרפסת ולהסתכן בפציעה.

בית המשפט הוסיף, כי יש ראיות לכאורה לקיומו של קשר סיבתי בין מעשי העורר לתוצאה. בית המשפט הסכים עם קביעת בית משפט השלום, כי ניתן להסתמך על סעיף ‎186 לחוק סדר הדין הפלילי ולקבוע כי יש ראיות לכאורה לביצוע עבירה של איומים. זאת כיוון שמשעה שיש לבית המשפט סמכות להרשיע בעבירה זו יכול, ואף חייב הוא, להתייחס לדין זה בשלב המעצר עד תום ההליכים. בית המשפט אף קבע, כי מתקיימת עילת מעצר כיוון שהעורר מהווה סכנה ממשית למתלוננת בפרט ולציבור בכלל.

‎5. על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפניי. בפי בא-כוח העורר שתי טענות פורמאליות וטענה אחת מהותית. הטענה הפורמאלית האחת היא כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שבחן את שאלת קיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירה של חבלה חמורה. מאחר שבית משפט השלום ביסס את החלטתו על ראיות לכאורה לביצוע עבירת איומים בלבד, החלטה עליה הוגש ערר מצד העורר, לא היה זה מן הראוי כי בית המשפט המחוזי יבחן ביוזמתו את השאלה הנוספת של קיום ראיות לכאורה לביצוע עבירה של חבלה חמורה. בא-כוח העורר קבל על כך שלא היתה לו אפשרות לטעון בסוגיה זו בפני
בית המשפט המחוזי. לאחר חילופי דברים בבית משפט זה, הסכים בא-כוח העורר לוותר על טענה פורמאלית זו בשל העובדה שהוא יוכל לטעון לגופה של סוגיה זו בדיון לפניי.

‎6. במישור המהותי חלק בא-כוח העורר על מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להרשעתו של העורר בעבירה של חבלה חמורה. טענתו היא, כי אין ראיות לכך כי התקיימה אצל העורר המחשבה הפלילית הדרושה. במסגרת זו טען בא-כוח העורר כי קפיצתה של המתלוננת מן המרפסת הפתיעה את העורר ומשום כך אין לייחס לו מחשבה פלילית לתוצאה זו.

‎7. הטענה הפורמאלית האחרת - שהיא מרכזית בטיעוניו של בא-כוח העורר - נוגעת למסקנתו של בית משפט השלום, איתה הסכים גם בית המשפט המחוזי, כי מותר לבית המשפט לעצור אדם בשל עבירה שאינה מוזכרת בכתב האישום, וזאת בתנאי שכתב האישום מזכיר עובדות של עבירה אחרת. לדבריו, מה שמותר לעשות לבית המשפט מכוח סעיפים ‎184 ו‎186- לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב‎1982-, אין בית המשפט רשאי לעשותו בדונו במעצר עד תום ההליכים. בא-כוח העורר מבסס טענה זו על לשונה של הוראת סעיף ‎21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו‎1996-, לפיה:
בית המשפט לא יתן צו מעצר ... אלא אם נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה ...

נאמר כאן "האשמה" ולא "אשמה" גרידא; מכאן כי בית המשפט צריך להשתכנע בקיומן של ראיות לכאורה לגבי האשמה המיוחדת המצוינת בכתב האישום.

‎8. לעומתו, טען בא-כוח המשיבה, כי בית משפט רשאי לעצור נאשם עד תום ההליכים גם על יסוד ראיות לכאורה בדבר עובדות המצוינות בכתב האישום, המהוות עבירה שונה מזו המצוינת בכתב האישום. בנסיבות המקרה הנדון, הן תקיפה והן איומים הם פרטים המצויינים בכתב האישום המייחס לעורר ביצוע חבלה חמורה. לדבריו, סמכות זו נובעת מתכלית החוק, שנועד להגן על הציבור מפני אנשים מסוכנים. כן טען בא-כוח המדינה, כי קיימות ראיות לכאורה גם לביצוע העבירה של חבלה חמורה, הן באשר ליסודות העובדתיים, והן באשר ליסוד הנפשי.

‎9. דעתי היא, כי צדקו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בהנחתם, כי נתונה לבית משפט הסמכות לעצור נאשם עד תום ההליכים כאשר בית המשפט מוצא תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של נאשם בעבירה, השונה מזו המצוינת בכתב האישום, אך העולה מן העובדות המצויות בו. כך, למשל, במקרה של אישום ברצח כאשר התשתית הראייתית לכאורה מבססת לפחות הרשעה בעבירה של הריגה. ראה על כך את דבריו של השופט י' קדמי בבש"פ ‎4972/97 אלימלך נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם)):
דין הטענה בדבר העדר ראיות לכאורה להוכחת האשמה להידחות; שהרי אין חשיבות בהקשר זה לאפשרות, שהעורר יורשע בהריגה בלבד, אם תתקבל טענתו כי לא נתמלאו כל מרכיביה של ה"כוונה תחילה" הדרושה להרשעה ברצח. לענין המעצר, די בכך שהראיות הקיימות מקימות סיכוי סביר להרשעה באחריות להמתת המנוח; ואין נפקא מינא אם ההמתה באה בגדרי עבירה של רצח או בגדרי עבירה של הריגה.

סמכות זו, התואמת את סמכותו של בית המשפט להרשיע נאשם בעבירה שונה מכוח הוראת סעיף ‎184 לחוק סדר הדין הפלילי, אינה נוגדת את תכליתו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), שהיא, בין היתר, להגן על בטחון הציבור מפני הנאשם.

‎10. מסקנה זו מייתרת את הדיון בשאלה, האם קיימת תשתית ראייתית לכאורה לקיומה של מחשבה פלילית מצד העורר הדרושה לביצוע העבירה של חבלה חמורה. אעיר בהקשר זה דרך אגב, כי יש רגליים לסברה שהנסיבות החיצוניות של האירוע, המיוחס לעורר, מעידות על קיומה של מחשבה פלילית. כלומר, התנהגותו האלימה והמאיימת של העורר כלפי המתלוננת, יציאתה למרפסת וקפיצתה התכופה ממנה, יש בהן כדי ליצור הנחה עובדתית לכאורה כי העורר היה מודע למעשיו ולאפשרות גרימת התוצאות, וכן כי היה במעשיו לפחות משום קלות דעת. אך כאמור, אין לי צורך לקבוע מסמרות בשאלה זו.

‎11. באשר למסוכנותו של העורר, הרי עברו הפלילי הוא מכביד ויש בו הרשעות קודמות בהתנהגות אלימה ובאיומים כלפי המתלוננת. בשל מעשים אלה, תלוי כלפי העורר מאסר על-תנאי בר-הפעלה. בנסיבות אלה, אין להתערב בהחלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד לתום ההליכים המתנהלים כנגדו בת.פ. ‎4062/00 בבית משפט השלום ברחובות.

אי לכך הערר נדחה.

ניתנה היום, ו' בשבט תשס"א (‎30.1.2001).

ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
‎01004140.q02 /שב








בשגצ בית המשפט העליון 414/01 אברהם אלקובי נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: נה 2 414 ] (פורסם ב-ֽ 30/01/2001)