פסקי דין על שרה מרין | פסקי דין על שר הבריאות | פסקי דין על מר יהושע מצא |

2075/99 בשא     15/02/2001




בשא 2075/99 שרה מרין נ' שר הבריאות, מר יהושע מצא





בבית המשפט העליון
בש"א ‎2075/99 - ד'
בפני
: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ
המבקשת: שרה מרין
נגד

המשיבים: ‎1. שר הבריאות
, מר יהושע מצא

‎2. הוועדה שמונתה לבדוק קובלנה נגד פרופ' י'
אניס
‎3. פרופ' צבי פלטי

בקשה להארכת מועד
החלטה

‎1. בפני
בקשה להארכת המועד להגשת ערעור לפי סעיף ‎47 לפקודת הרופאים {נוסח חדש} התשל"ז‎1976- (להלן: פקודת הרופאים; הפקודה).
עיקרי העובדות הן כדלקמן:

‎2. בשנת ‎1997 הגישה המבקשת נגד המשיב ‎3 (להלן: הרופא) תלונה בנוגע למעורבותו ביילוד בתה בשנת ‎1986. בהתאם להוראות הפקודה הגיש מנכ"ל משרד הבריאות (להלן: הקובל) נגד הרופא קובלנה על שהתרשל במילוי תפקידו ופעל ברשלנות, בניגוד לסעיף ‎41(1)(3) לפקודה. (ככל הנראה צריך להיות סעיף ‎41(1) ו‎41-(3) לפקודה - ח.מ.ק). משיב ‎1 מינה ועדה לדון בקובלנה, היא המשיבה ‎2.

‎3. בעת הדיון בפני
הועדה, בשנת ‎1998, הגיעו הרופא והקובל להסדר טיעון, לפיו נקבעו עובדות מוסכמות מבלי שהרופא נדרש להעיד עליהן, הרופא הודה בעובדות ובאישומים שיוחסו לו, והקובל ביקש מהועדה להמליץ לשר הבריאות
להתלות את רשיונו של הרופא לחודש אחד. הועדה קיבלה את הסדר הטיעון, והמליצה בפני
שר הבריאות
על נקיטת אמצעי משמעת של התליית רשיון למשך חודש אחד. שר הבריאות
אז, אליהו מצא, החליט שלא לאמץ את ההמלצה והתלה את רשיונו של הרופא למשך שלושה חודשים. ההחלטה נומקה מחד גיסא בהתרשלות המקצועית החמורה, ומאידך גיסא במשך הזמן שחלף, שתים עשרה שנים.
על החלטה זו של השר מבקשת המבקשת לערער.

‎4. הוראת החוק הרלוונטית, סעיף ‎47(א) לפקודה, קובעת:
"הנפגע מצו לפי סעיפים ‎41 או ‎45 רשאי לערער עליו לפני בית המשפט העליון תוך שלושה חודשים מיום שקיבל הודעה על מתן הצו."

סדרי הגשת הערעור פורטו בתקנות הרופאים (ערעור בפני
בית המשפט העליון) התשמ"ב‎1982- (להלן: תקנות הרופאים). תקנה ‎4 לתקנות אלו קובעת:
"(א) בכפוף לאמור בתקנות אלה, ולשינויים
המחויבים לפי הענין, יחולו על ערעור
תקנות סדר הדין האזרחי התשכ"ג‎1963-
בדבר-
(‎1) הגשת ערעור
(‎2) תיק מוצגים
(‎3) איחוד ערעורים
(‎4) הדיון בערעור
(‎5) המצאת כתבי בי-דין
(‎6)

פסק דין
בערעור"

‎5. בתקנות סדר הדין משנת התשכ"ג‎1963-, כמו גם בתקנות החלות היום, ההוראות בדבר הארכת מועדים אינן חלק מן הפרק הדן בערעור, והן מוסדרות בתקנה הדנה בהארכת מועדים בפרק שכותרתו "שונות". לפיכך לא חלה תקנה זו במישרין על ערעור לפי פקודת הרופאים. התקנה אף אינה חלה בעקיפין מכח תקנה ‎2 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד‎1984-, המחילה תקנות אלו על כל עניין אזרחי, שכן ערעור זה הוא משמעתי במהותו, ואינו אזרחי (ראו: ע"א ‎3786/90, ברון נגד שר הבריאות
, תקדין עליון ‎91 (1) 479). עמדה זו מתיישבת אף עם העובדה שבתקנות הרופאים אומצו הסדרים ספציפיים מסדרי הדין האזרחיים, שכן אילו היה מדובר בהליך אזרחי היו סדרי הדין האזרחיים חלים במלואם, בלא צורך בהוראה מפורשת המחילה חלקים מסוימים מהם.

‎6. בהעדר הוראה מפורשת באשר לקריטריונים להארכת מועד ובמיוחד הדרישה לטעמים מיוחדים, חלים המבחנים המקובלים להארכת מועד. דהיינו: על מבקש הארכה להראות טעם סביר להצדקת האיחור, וכן סיכוי טוב לזכות בערעור.

שאלת סיכויי הערעור במקרה זה תלויה בשאלת מעמדה של המבקשת, הנפגעת ממעשי הרופא, בערעור על הליך משמעתי שהצדדים הישירים לו הם הרופא והמשיב ‎1. שאלה זו נדונה בע"א ‎77/88, צימרמן נגד שרת הבריאות ואח', פ"ד מג (‎4) 63. הערעור עסק בשאלת זכות העמידה של מי שנפגע מטיפול רפואי רשלני שניתן על ידי רופא שיניים. (מעמדם של רופאי השיניים מוסדר אמנם בחיקוק אחר - פקודת רופאי השיניים התשל"ט‎1979-, אולם בהתחשב בזהות המוחלטת כמעט במהות העניין ובנוסח הסעיפים הקובעים את זכות הערעור בשני החיקוקים, ניתן להחיל את עקרונות פסק הדין האמור בעניננו ללא היסוס).

‎8. בעניין אנייס הנ"ל נחלקו הדעות באשר להיקף זכות הערעור: השופט ברק (כתוארו אז) סבר כי הנוסח "הרואה עצמו נפגע" שבסעיף ‎51 לפקודת רופאי השיניים, כולל גם בעל עניין שלא היה צד בהליך המשמעתי נגד הרופא, ובאותו מקרה - אביה של ילדה שנפטרה כתוצאה מהרדמה במהלך טיפול שיניים. על פי תפיסה זו, גם המטופל או בני משפחתו הנפגעים רשאים לערער נגד העונש המשמעתי שהוטל על רופא השיניים. מנגד, המשנה לנשיא אלון סבר כי הנפגע הרשאי לערער הוא הרופא שהועמד לדין בלבד. השופט מלץ לא הביע עמדה נחרצת בשאלה זו, ובחר לדון בערעור לגופו, בעיקר מן הטעם שבנושא כה טראגי וכואב, יש להכיר במעמדם של הורים שכולים כצד נפגע בהליך המתנהל נגד רופא, אשר רשלנותו גרמה לשכולם. נראה, איפוא, כי למעשה תמך גם השופט מלץ בהרחבת זכות העמידה כך שתחול גם על נפגעים שאינם צדדים להליך המשמעתי.

מכל מקום, לצורך הדיון בהארכת המועד אין צורך בהכרעה מוחלטת וסופית בעניין. די בכך שקיומה של זכות הערעור של המבקשת מעוגן בעמדה בעלת משקל אשר מצאה ביטויה ב

פסק דין
מנחה בנושא זה, כדי שניתן יהיה לומר שיש ממש בערעור ואין הוא צפוי להידחות על הסף כלאחר יד.

‎9. פן נוסף שיש לבחון בנוגע לסיכויי הערעור הוא טענות המערערת לגופו של עניין.

במקרה זה מדובר בנסיבות חריגות ובלתי שגרתיות, המעלות שאלות שונות, מהן אתיות מוסריות. ייחודו של המקרה ונסיבותיו מקשים על השוואתו למקרים אחרים שנדונו בבית המשפט. בנסיבות כאלה מתעורר קושי בהערכת סיכויי הערעור.

יתכן שמלכתחילה ראוי היה להביא את העניין בפני
בית המשפט. אלא שבמקרה זה הוגשה הקובלנה כשתים עשרה שנים לאחר קרות האירוע, וחלוף הזמן הווה שיקול מרכזי בשיקולי השר. בהתחשב בזמן הרב כל כך שחלף מאז האירוע עד פתיחת ההליכים, בכך שעמדת השר נטתה לחומרה, ובכך שריצוי העונש הסתיים עוד לפני הפניה לבית המשפט, נראה לי כי הסיכוי שבית המשפט יתערב בהחלטה אינו גבוה.

‎10. אשר לנימוקים לאיחור בהגשת הערעור:
בקשה זו אינה נתמכת בתצהיר, כך שאין אימות לעובדות הנוגעות לעובדות שהודעו למבקשת ומועדיהן, ודי בעובדה זו כדי לשמוט את הבסיס תחת הבקשה.

יתר על כן: הבקשה להארכת המועד הוגשה לבית המשפט למעלה משמונה חודשים לאחר החלטת השר, ולמעלה מחמישה חודשים מיום שקיבלה הודעה פורמלית בדבר החלטת השר. מפנייתה של המבקשת עולה כי נודע לה על ההחלטה מאמצעי התקשורת עוד קודם קבלת ההודעה הפורמלית. מדובר, אפוא, בעיכוב משמעותי, בנוסף למועד החוקי שנקבע להגשת הערעור, שאף הוא ארוך כפליים מן המקובל בדרך כלל בערעורים על פסקי דין.
‎11. אמנם במהלך תקופה זו ניהלה המבקשת תכתובת עם משרד הבריאות, והלכה היא כי גילוי דעת של בעל דין בדבר הכוונה להגיש ערעור עשוי לשמש אף טעם מיוחד להארכת המועד, מקום שנדרש טעם כזה. (ב"ש ‎34/70, אבו שמסייה נגד אלקרעין ואח', פ"ד כד (‎1) 307; בש"א ‎2850/97, כפר חיטים מושב שיתופי נגד כהן צור, תקדין עליון ‎97 (2) 86; בש"א ‎2901/99, דניאלי מיכאל נגד דניאלי אסתר, תקדין עליון ‎99 (3) 1318; בש"א ‎1525/00, אררט חברה לביטוח בע"מ נגד רושידה דגאישה, תקדין עליון ‎2000 (2) 655). אולם בנסיבות הקיימות אין כלל זה מועיל למבקשת. שכן הטעם העומד ביסוד אותו נימוק הוא שעצם הידיעה על הכוונה לערער מונעת מן המשיב לערעור לפתח ציפיה לסיום ההליכים, ןשוללת היווצרותה של "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים. במקרה זה, המשיב העלול להיפגע מן הערעור, הרופא, לא היה שותף לאותה תכתובת ולמעשה לא היה כלל מודע לה, ולאחר סיום ההליכים בפני
השר ובתום התקופה לערער עליהם, רשאי היה להניח כי ההליכים במקרה זה הסתיימו, כך שהרציונאל המצדיק הארכת המועד אינו חל כאן. ציפיה לגיטימית זו של הרופא, אשר הלכה וגברה ככל שהתארך הזמן, ובמיוחד לאחר תום ריצוי עונשו, ראויה להגנה ויש לה משקל נכבד בין השיקולים בשאלת הארכת המועד.

מכל מקום, אם היתה המבקשת מעוניינת לערער על ההחלטה, היה עליה להגיש את הערעור במועד, ולכל הפחות מיד לאחר שנודע לה על ההחלטה, ואין בעובדה שהמבקשת שיגרה מכתבים למשיבים כדי לפטור אותה מעמידה במועד שנקבע.

‎12. בנסיבות אלו, נראה לי כי עקרון סופיות ההליך וזכותו של הרופא לשים קץ להליכים, שנים כה רבות לאחר שארעו וחודשים לאחר מתן גזר הדין הסופי, גוברים על האינטרס של המבקשת, אשר לא הראתה נימוק משכנע די הצורך להימנעותה מהגשת הערעור במועד.

‎13. שקלתי שמא היה מקום להביא בחשבון את העובדה שהמבקשת רשאית היתה ממילא לפנות בעתירה לבג"ץ; הליך שאינו כפוף ללוח זמנים נוקשה, (ראו ע"א ‎77/88 הנ"ל, בעמ' ‎68) ולראות בכך שהמבקשת היתה רשאית להביא את עניינה בפני
בית המשפט גם בדרך זו משום נימוק המצדיק הארכת המועד. אולם החלטתי שאין מקום לכך. שכן היקף ההתערבות של בית המשפט שונה כאשר מדובר בערעור או בעתירה לבג"ץ, והארכת המועד להגשת הערעור היתה מעמידה את הרופא בפני
סיכון גדול יותר.

נוכח כל האמור החלטתי לדחות את הבקשה.

ניתנה היום, כ"ב בשבט תשס"א (‎15.02.2001).
חגית מאק-קלמנוביץ

ר ש מ ת
העתק מתאים למקור
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
‎99020750.v02









בשא בית המשפט העליון 2075/99 שרה מרין נ' שר הבריאות, מר יהושע מצא (פורסם ב-ֽ 15/02/2001)