פסקי דין על עו"ד גולדמן יעקב | פסקי דין על עו"ד ברון גלעד | פסקי דין על פור נחום | פסקי דין על דודאי אבי | פסקי דין על דנהאוז ייזום והשקעות |

41642/06 א     24/08/2008




א 41642/06 עו"ד גולדמן יעקב, עו"ד ברון גלעד נ' פור נחום, דודאי אבי, דנהאוז ייזום והשקעות בע"מ




בעניין:

18



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
041642/06


בפני
:
כבוד השופט חגי ברנר
תאריך:
24/08/2008




בעניין:

1 . עו"ד גולדמן יעקב

2 . עו"ד ברון גלעד
התובעים והנתבעים שכנגד;


נ
ג
ד


1 . פור נחום

2 . דודאי אבי
3 . דנהאוז ייזום והשקעות בע"מ


הנתבעים והתובעים שכנגד;



פסקֿֿדין

מבוא

1.
בפני
י תביעה לתשלום שכר טרחה בסך של 533,962 ₪, ותביעה שכנגד לתשלום סך של 300,000 ש"ח.

2.
התובעים והנתבעים שכנגד (להלן: "התובעים") הם שותפים במשרד עורכי דין המתמחה בענייני מיסוי. הנתבעים והתובעים שכנגד 1 ו- 2 (להלן: "הנתבעים"), שהם בעליה ומנהליה של הנתבעת 3 (להלן: "החברה"), שכרו את שירותיו המקצועיים של התובע 1 (להלן: "התובע"), לטפל עבורם ועבור החברה בשורה של עניינים. בין הצדדים נחתמו ארבעה הסכמי שכר טרחה המפרטים את טיב הטיפול המשפטי שיינתן לנתבעים על ידי
התובע, וכן את גובה שכר הטרחה ואופן תשלומו. התובעים טוענים כי לא שולם להם עד עצם היום הזה מלוא שכר הטרחה המגיע להם לפי ההסכמים, ומכאן התביעה.

3.
טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים היא שלכל אורך הדרך סוכם עם התובע כי שכר הטרחה ישולם לו אך ורק מתוך כספים שצפויים להיות מוחזרים על ידי רשויות המס. הואיל ובפועל, בעקבות טיפולו של התובע, נתקבל החזר מס של 120,000 ₪ בלבד, לא מוטלת עליהם חובה לשלם לתובעים שכר טרחה כלשהו מעבר לתשלומים השונים ששילמו להם במהלך השנים 2001- 2004. בנוסף טוענים הנתבעים כי הסכם שכר הטרחה האחרון שנכרת בין הצדדים, קבע כי שכר הטרחה ישולם אך ורק מתוך החזרי המס שיקבלו הנתבעים, וכי הסכם זה החליף את שלושת ההסכמים שקדמו לו וביטל אותם.

בגדרה של התביעה שכנגד טוענים הנתבעים כי התובעים התרשלו בתפקידם בכך שהבטיחו להם כי יקבלו החזר של 1,000,000 ₪ מרשויות המס, אך לא עשו דבר כדי להבטיח את ביצוע ההחזר. סכום התביעה שכנגד הועמד על 300,000 ₪ משיקולי אגרה.

4.
אין חולק שבמרוצת השנים 2001- 2004 שילמו הנתבעים לתובעים שכר טרחה בסכום כולל של 48,071 ₪ בצירוף מע"מ, כמפורט בסעיף 16 לתצהירו של התובע, וזאת על חשבון שכר הטרחה המגיע מהם.


עם זאת, התובעים טוענים כי שכר הטרחה הכולל והמצטבר המגיע להם בגין ארבעה הסכמי שכר טרחה הינו 420,376 ₪ (שווה ערך ל- 93,500 דולר), בצירוף 90,000 ₪ ובצירוף מע"מ, ובהפחתת מה ששולם על החשבון, נותר עדיין חוב של
533,962 ₪.

5.
ואלה הסכמי שכר הטרחה העומדים בבסיס התביעה: הסכם מיום 17.6.2001 שצורף כנספח א' לתצהירו של התובע (להלן: "ההסכם הראשון");
הסכם מיום 4.12.2001 שצורף כנספח ב' לתצהירו של התובע (להלן: "ההסכם השני"); הסכם מיום 18.11.2003 שצורף כנספח ד' לתצהירו של התובע (להלן: "ההסכם השלישי"); הסכם מיום 24.10.2004 שצורף כנספח ה' לתצהירו של התובע והעותק המקורי שלו הוגש כמוצג נ/3 (להלן: "ההסכם הרביעי").

דיון

6.
ההסכם הראשון (מיום 17.6.2001) משתקף במכתב ששלח התובע לנתבעים, ובהודעת קיבול שנשלחה על ידי הנתבע 1, נחום פור (להלן: נחום"). הסכם זה מתייחס על פי לשונו לטיפול בשלושה מישורים: עריכת ברורים עם רשויות מס שבח נתניה; קיום פגישה עם פקיד שומה ת"א 1 ועריכת ברור עם פרקליטות מחוז תל אביב פלילי מיסוי וכלכלה בנוגע לקיום כוונה להגיש כתב אישום נגד הנתבעים. יצויין כי התובע הציע במכתבו ששכר הטרחה יחושב על בסיס שעות, אלא שנחום ביקש, והדבר סוכם טלפונית, ששכר הטרחה יעמוד על סכום גלובלי של 5,000 דולר בצירוף מע"מ. בנוסף סוכם כי השכר ישולם בשלושה תשלומים חודשיים שווים, שהאחרון שבהם יבוצע ביום 10.8.2001. סיכום זה הועלה על הכתב בידי נחום, על גבי נוסח ההצעה ששיגר התובע לנתבעים, והתובעים מאשרים כי זהו סיכום שכר הטרחה המחייב לפי ההסכם הראשון.

הנתבעים טוענים כי הסכם זה כלל לא נחתם על ידם, אלא שטענה זו אינה ממין הענין. אכן, הצעת ההסכם ששיגר התובע לנתבעים לא נחתמה על ידם, אלא שנחום במו ידיו העלה על הכתב, על גבי מכתב ההצעה של התובע,
את הסיכום המחייב לפיו ישלמו הנתבעים לתובעים סכום גלובלי של 5,000 דולר בצירוף מע"מ. אפילו הנתבעים עצמם, בס' 24(ד) ובס' 30(א) לסיכומיהם, מאשרים כי זה היה הסיכום המחייב בין הצדדים.

7.
ההסכם השני (מיום 4.12.2001) מתייחס לייצוגם של הנתבעים 1 ו- 2 בבית משפט השלום בתל אביב בתיק פלילי 9228/01, בעקבות כתב אישום שהוגש נגדם בגין תיק ניכויים של חברת אולפני שביט. שכר הטרחה אמור היה להיות סך השווה ל- 13,500 דולר בצירוף מע"מ, שישולם בארבעה תשלומים
חודשיים רצופים, החל מיום 1.12.2001. עם זאת, לבקשת הנתבעים נרשם על גבי ההסכם השני כי מועדי התשלום יסוכמו עד ליום 22.2.2002. בפועל, לא הושגה הסכמה לגבי מועד ביצוע התשלומים לפי ההסכם השני, אך בפועל שולמו על החשבון תשלומים שונים בגינו, בלא לסלק את חוב הקרן המוסכם. ברור כי העובדה שבסופו של דבר לא הושגה הסכמה בנוגע למועד התשלום, אינה מפקיעה את החוב, שכן התובע דרש פעם אחר פעם את תשלום שכר הטרחה, ועל הנתבעים היה לשלמו בתוך פרק זמן סביר לאחר מכן (ראה ס' 41 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, הקובע כי חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה). אין ספק שפרק הזמן הסביר לתשלום חוב זה חלף לפני זמן רב, עוד בטרם הוגשה התביעה.

8.
ההסכם השלישי (מיום 18.11.2003) מתייחס לייצוגם של הנתבעים "במישור המנהלי בפן הפלילי מול רשויות מס הכנסה חקירות ופרקליטות מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) לענין זה, בהתייחס לחקירה שנוהלה ע"י פקיד שומה מודיעין שטח חקירות- חולון בענין החברה ...". שכר הטרחה הועמד על סך השווה ל- 40,000 דולר בצירוף מע"מ, ונקבע כי ישולם עד 60 יום ממועד חתימתו, או עד 20 יום לאחר סיום הטיפול, לפי המאוחר. סיום הטיפול הוגדר באופן הבא: "אישור שלא יוגש כתב אישום, או אישור לתשלום כופר". עוד נקבע כי אם לא ישולם שכר הטרחה במועדו, התובעים יהיו זכאים לתוספת שכר טרחה של 25%, כך ששכר הטרחה יעמוד על סך השווה ל- 50,000 דולר בצירוף מע"מ (ס' 2 להסכם השלישי). הטיפול המשפטי הוכתר בהצלחה, שכן בסופו של דבר הוחלט שלא יוגש נגד הנתבעים כתב אישום בפרשה זו. התובע הודיע על כך לנתבעים ביום 17.4.2006 (נספח ו- 1 לתצהירו) ואישור על כך בכתב מאת הפרקליטות ניתן ביום 14.9.2006 (נספח ד-1 לתצהיר התובע). שכרו של התובע לא שולם עד היום, ולכן חוב שכר הטרחה בגין ההסכם השלישי עומד על סך השווה ל- 50,000 דולר בצירוף מע"מ.


9.
ההסכם הרביעי (מיום 24.10.2004) מתייחס לייצוג הנתבעים במישור המנהלי ובבית המשפט המחוזי בערעורי מס הכנסה לשנות המס 1992- 1996. חתמו עליו החברה ונחום. יחד עם זאת, הנתבע 2, אבי דודאי (להלן: "אבי"), לא חתם עליו. לדברי התובע, נחום חתם עליו גם בשמו של אבי. מנגד, אבי טוען כי חתימתו של נחום אינה מחייבת אותו.

ההסכם הרביעי קובע כי שכר טרחתם של התובעים יעמוד על סך השווה ל- 25,000 דולר בצירוף מע"מ, סכום שישולם ב- 5 תשלומים חודשיים ורצופים, החל מיום 1.10.2004 (ס' 1 להסכם). עוד נקבע כי בנוסף יהיו זכאים התובעים ל- 75% מסכום ההחזר שיוחזר על ידי רשויות המס, בתוספת מע"מ (ס' 2 להסכם).

בס' 6 להסכם הרביעי נקבע כי "הסכם זה הינו בנוסף להסכמים הקיימים עם הלקוח ואין בהסכם זה בכדי לגרוע מהאמור בהסכמים נוספים, קיימים ו/או עתידיים, בין עוה"ד ללקוח. עם חתימת הסכם זה בטל ההסכם הנושא תאריך 7.7.2002". יצויין כי התביעה אינה מבוססת על ההסכם מיום 7.7.2002, באשר הסכם זה בוטל כאמור במסגרת ס' 6 להסכם הרביעי.

10.
כפי שצויין בפתח הדברים, טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים היא שלכל אורך הדרך סוכם עם התובע כי שכר הטרחה ישולם לו אך ורק מתוך כספים שצפויים להיות מוחזרים על ידי רשויות המס. עוד טענו הנתבעים כי הסכם שכר הטרחה האחרון שנכרת בין הצדדים, הוא ההסכם הרביעי, קבע תשלום שכר טרחה מתוך החזרי המס שיקבלו הנתבעים, וכי הסכם זה החליף את שלושת ההסכמים שקדמו לו וביטל אותם. נדון להלן בטענות אלה.

11.
אקדים ואציין כי לא מצאתי כל ממש בטענת הנתבעים לפיה שכר הטרחה אמור היה להיות משולם לתובעים אך ורק מתוך כספי ההחזר של רשויות המס. טענת הגנה זו אינה מתיישבת עם העובדות הבאות:

(א)
על פי לשונם של ארבעת הסכמי שכר הטרחה, התובעים זכאים לשכר טרחה בלא כל קשר לשאלה אם הנתבעים יקבלו החזרי מס כלשהם בעקבות הטיפול המשפטי של התובעים. הדעת נותנת כי אם אכן סוכם ששכר הטרחה ישולם אך ורק מתוך החזרי המס, יינתן לכך ביטוי מפורש בהסכמי שכר הטרחה, אלא שאין כל זכר להסכמה כזו בגופם של ההסכמים. בנסיבות אלה, טענת הנתבעים היא טענה בעל פה נגד מסמך בכתב וגם מטעם זה אין לקבלה.

(ב)
הסכמי שכר הטרחה הראשון, השני והרביעי לא הסתפקו בקביעת סכומי שכר הטרחה שישולמו לתובעים, אלא הם אף קבעו לוח זמנים קלנדרי מדוייק לביצוע התשלומים (אם כי, במסגרת ההסכם השני נקבע לבסוף כי מועדי התשלום יסוכמו עד ליום 22.2.2002). קביעת לוח זמנים מדוייק לתשלום שכר הטרחה אינה מתיישבת עם הטענה כאילו השכר אמור היה להשתלם מתוך החזרי מס, באשר אלה טרם באו לעולם בעת שנקבע לוח הזמנים לתשלום שכר הטרחה, וברור איפוא כי אין ולא יכולה להתקיים כל זיקה בין מועדי התשלום החוזיים, לבין מועד קבלת החזרי המס, שלא היה ידוע.


נחום אכן ביקש ליצור זיקה כאמור בין מועד תשלום שכר הטרחה לבין מועד קבלת החזרי המס, אך נסיון זה נדחה על ידי התובע. הדבר משתקף בהערה שרשם נחום על גבי ההסכם הרביעי, בזו הלשון: "מי שמעריך שיקבל מליון ₪ שיחכה עם התשלומים הנ"ל", אלא שהערה זו נמחקה על ידי התובע, בטרם נחתם ההסכם הרביעי, ויש בכך משום ראיה חותכת לכך שהתובעים לא הסכימו להתנות את תשלום שכרם בקבלת החזר מס.

(ג)
טענת הנתבעים בענין זה הינה טענה כבושה, שאינה מוצאת את ביטוייה במכתבים השונים ששיגרו לתובעים במרוצת השנים. ניתן להניח כי אם היה ממש בטענת הנתבעים, הם היו טורחים להעלות את הדברים על הכתב בזמן אמת, ולא רק לאחר שהוגשה נגדם התביעה. כידוע, כאשר מדובר בגרסה כבושה, בית המשפט מתייחס אליה בפקפוק והדבר מפחית ממשקלה של העדות:

"עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום שהכובש עדותו חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה ... ". (י' קדמי, על הראיות, התשס"ד, חלק ראשון ע' 441)


אכן, מדובר בכלל ראייתי שיסודו במישור הפלילי, אך אין כל מניעה ליישמו גם במישור האזרחי:


"עם זאת, בנסיבות מתאימות- ותוך התאמה נאותה- ניתן לעשות בהם [ בכללים בדבר עדות כבושה- ח.ב.] שימוש גם במישור האזרחי; ולמעשה מדובר כאן בשיקול שבהיגיון ובשכל ישר בדבר מהימנותה של עדות כבושה, שהפך במרוצת הזמן לכלל" (שם, ע' 440).

(ד)
לא רק שבזמן אמת אין ביטוי במכתבי הנתבעים לגרסתם הנוכחית, אלא נהפוך הוא: במכתבים אלה מגלים הנתבעים את דעתם, פעם אחר פעם, כי עליהם לשלם לתובעים את חוב שכר הטרחה, אך ידם אינה משגת זאת והם אף מתנצלים על כך ומבקשים את התחשבותו של התובע. ראה למשל מכתבו של נחום מיום 13.6.2002 נספח ב-3 לתצהיר התובע; מכתבו של נחום מיום 21.4.2003 נספח ג-2 לתצהיר התובע; מכתבם של נחום ואבי מיום 11.5.2003 נספח ג- 5 לתצהיר התובע, בו נרשם כי "אנו תיקווה שתוך מספר חודשים לא רב ישתנה מצבנו הכלכלי, שעכשיו, כפי שאתה יודע, הוא בכי רע, לטובה, ונוכל להגדיל את גובה התשלום עד לגמר תשלום יתרת שכר טרחתך. ... אנו מבקשים את סבלנותך ומודים על התחשבותך במצבנו הכלכלי הנוכחי, ותסכים להסדר הנ"ל [של תשלום החוב בפריסה של 1,000 דולר לחודש- ח.ב.]"; מכתבו של אבי מיום 4.11.2003 נספח ד- 3 לתצהיר התובע, בו נרשם כי "אנא תתאזר בסבלנות עד שנחום יחזור [מחו"ל- ח.ב.]. תודה מראש וסליחה על העצבים שאנחנו עושים לך"; מכתבו של נחום מיום 16.5.2006 נספח ו-3 לתצהיר התובע, בו נרשם כי "אני תלוי באופן מוחלט בתקבולים שאני אמור לקבל מחו"ל, כי בכך מותנית היכולת שלי להתחייב על תשלומים. לצערי, התשלומים המגיעים, בין השאר גם לי, בגין עיסקה שכבר נחתמה עם חברה שאני מייצג בליטא, מעוכבים אצל הלקוח ... אני יודע ומעריך את התחשבותך וסבלנותך עד כה ... סליחה ותודה מראש ...".

(ה)
רואה החשבון עופר רפאל, שהיה רואה החשבון של הנתבעים ואיש אמונם (עד למועד עדותו בתביעה הנוכחית), ומי שהציע להם לשכור את שירותיו של התובע, סתר בעדותו מכל וכל, ובמילים נחרצות, את טענות הגנתם. לדבריו, בעת שהפנה לראשונה את הנתבעים אל התובע, נושא החזרי המס כלל לא עמד על הפרק, אלא אך ורק החשש מפני הגשת כתב אישום נגדם: "אני
הבאתי את נחום ואת אבי לקובי בגלל הקטע הפלילי שראיתי בתיק, המלצה לכתב אישום ... לדבר בשלב זה על החזר היה הזוי. נושא של ההחזר עלה אחרי זה, אבל ממש הזוי? מי בכלל? לא בגלל ההחזר, בכלל לא קשור, אני לא מבין, אולי יזכירו לי." (ע' 3 לפרוטוקול). כאשר הוצגה בפני
ו פעם נוספת טענתם זו של הנתבעים, לפיה דובר על החזר המס כבר בפעם הראשונה שנפגשו עם התובע, השיב רו"ח רפאל: "לא נכון. (פונה לנתבעים) אני הבאתי אתכם לקובי בגלל החזר? נושא החזר לא עלה בשלב הראשון, אלא אחרי זה. בשלב הזה אף אחד לא דיבר על החזרים, בשלב הראשון ממש לא בכיוון, הבאתי אותם רק בגלל הקטע הפלילי, אך ורק." (ע' 3 לפרוטוקול). למרות האופן התיאטרלי בו העיד רו"ח רפאל, אני מתרשם כי עדותו בענין זה היא עדות אמת. צריך לזכור כי מדובר בעד בלתי תלוי, שאין לו כל אינטרס בתוצאות המשפט והנתבעים דווקא הם שהשליכו יהבם על עדותו והם שהרבו לייחס לו בתצהיריהם מעורבות וידיעה אישית בכל הנוגע לאמיתות טענות הגנתם. נסיונם של הנתבעים בסיכומיהם לקעקע את עדותו של רו"ח רפאל לא צלח, והתהיות כביכול שהם מעלים לגבי תוכן עדותו ולגבי ההסברים שנתן בקשר לסיבה בגינה הפנה את הנתבעים אל התובע ועיתוי ההפנייה, הן בלתי רציניות ובעניינים של מה בכך.


ואכן, מתוך הסכמי שכר הטרחה עולה כי נושא החזרי המס עלה לראשונה רק בגדרו של ההסכם הרביעי, ומכאן שכלל לא עמד על הפרק בעת שנכרתו שלושת ההסכמים הראשונים.

לפיכך, אינני מקבל את טענת הנתבעים לפיה שכר הטרחה אמור היה להיות משולם לתובעים אך ורק מתוך כספי ההחזר של רשויות המס.

12.
לא מצאתי כל ממש בטענת ההגנה המרכזית הנוספת של הנתבעים, ולפיה, ההסכם הרביעי החליף את הסכמי שכר הטרחה שקדמו לו ובא במקומם.

ראשית לכל, טענה זו עומדת בניגוד גמור ללשונו של ההסכם הרביעי, אשר סעיף 6 שלו קובע באופן מפורש כי "הסכם זה הינו בנוסף להסכמים הקיימים עם הלקוח ואין בהסכם זה בכדי לגרוע מהאמור בהסכמים נוספים, קיימים ו/או עתידיים, בין עוה"ד ללקוח. עם חתימת הסכם זה בטל ההסכם הנושא תאריך 7.7.2002". מכאן שבאותו מקרה בודד בו ביקשו הצדדים לבטל הסכם קודם, מכוחו של ההסכם הרביעי, הם ידעו לעשות כן ואף נקבו בפרטי ההסכם המסויים שבוטל (הסכם מיום 7.7.2002). אין כל הגיון להניח כי הסיכום האמיתי בין הצדדים היה הפוך מזה המשתקף בסעיף 6 של ההסכם הרביעי. יודגש כי נחום העיר הערות שונות בכתב יד על גבי נוסח ההסכם, אך אין למצוא כל הערה מצידו לפיה שכר הטרחה לפי הסכם זה נועד להחליף את שכר הטרחה שנקבע בהסכמים הקודמים, מה שמלמד כי אפילו נחום לא סבר שזהו הסיכום בין הצדדים.

בנוסף, אין כל הגיון לייחס לתובע הסכמה להמיר זכות שכבר הבשילה לקבלת שכר טרחה בגין טיפול משפטי שביצע עבור הנתבעים, בזכות עתידית ומוטלת בספק בענין החזרים בסכום בלתי ידוע, שיוחזרו במועד בלתי ידוע.

ואכן, בסעיף 7 להסכם הרביעי נקבע מפורשות כי החוב המצטבר ביום כריתתו של ההסכם מורכב מסך של 14,111 דולר בגין חוב עבר (הצדדים אף טרחו לציין בסעיף 7 להסכם הרביעי, לגבי יתרת החוב בגין העבר, כי זו "היתה צריכה להשתלם מזמן"), ומסך של 25,000 דולר המגיע לתובעים לפי ההסכם הרביעי. אין הוכחה טובה מזו שמדובר בחוב שכר טרחה שנועד להצטבר על החוב הקודם, ולא להחליפו.

כמו כן, גם כאן מדובר בטענה כבושה של הנתבעים, שאין לה כל ביטוי במכתבים ששלחו לתובע בזמן אמת, והיא אינה עולה בקנה אחד עם מכתבו של נחום מיום 16.5.2006 נספח ו-3 לתצהיר התובע, שנכתב לאחר כריתתו של ההסכם הרביעי ולאחר שכבר נודע לנחום כי החזר המס בוצע, וכי הוא מסתכם בסכום של 120,000 ₪ בלבד. ברי כי לו היה ממש בטענת הנתבעים, נחום לא היה טורח להתנצל בפני
התובע ולבקש כי יתאזר בסבלנות עד שמצבו הכלכלי ישתפר, אלא היה מעמיד את התובע במקומו ומסביר לו כי זכותו לשכר טרחה כלשהו צריכה להגזר אך רק מתוך החזר המס שהתקבל.

בנוסף, רואה החשבון רפאל דחה בעדותו מכל וכל את גרסתם של הנתבעים גם בענין זה:

"הכניסו אותי פנימה כשעלה נושא ההחזרים, בשום מקרה אני לא זוכר התניה שזה כולל, מה פתאום. לא היתה התניה כזו, לא שאני זוכר" (ע' 7 לפרוטוקול).

"לא היה ולא נברא" (ע' 8 לפרוטוקול).

סיכומו של דבר, אין ספק כי שכר הטרחה המגיע לתובעים לפי ההסכם הרביעי, בא בנוסף לשכר הטרחה המגיע להם בגין שלושת ההסכמים הקודמים, ולא במקומו.

13.
אכן, ממבט ראשון נוצר הרושם כי ההסכם הרביעי הוא הסכם גרוע מאוד מבחינתם של הנתבעים, שכן על פיו הם נדרשים כיום לשלם במצטבר סך השווה ל- 25,000 דולר מכוחו של סעיף 1 להסכם, וכן סך של 90,000 ₪, המהווה 75% מסכום החזר המס, מכוחו של סעיף 2 להסכם, כאשר בפועל החזר המס הכולל עמד על 120,000 ₪ בלבד. משמע, חוב שכר הטרחה עולה על גובה ההחזר. יחד עם זאת, עיון קפדני בהוראות ההסכם הרביעי מגלה כי לא כך הוא הדבר, וכי הלכה למעשה, ולנוכח ההחזר הנמוך, על הנתבעים לשלם לתובעים שכר טרחה
השווה ל- 25,000 דולר בלבד, בצירוף מע"מ, לפי סעיף 1 להסכם הרביעי, והם פטורים מן התשלום הנוסף של 90,000 ₪ המהווה 75% מסכום החזר המס, לפי סעיף 2 להסכם הרביעי. טעמו של דבר הוא שסעיף 1 סיפא להסכם הרביעי קובע כי "במקרה של זכאות לשכר טרחה מתוקף סע' 2 ו/או 3 להלן, וכאמור בהם, יקוזז משכר הטרחה על פי ס' 2 ו/או 3, הסכום שישולם בפועל על פי סעיף זה ...". סעיף 2 להסכם הרביעי קובע את שכר הטרחה בשיעור של 75% מגובה החזר המס, ומכאן שכוונת הצדדים, כפי שבאה לביטוי בסעיף 1 סיפא, היתה למנוע מצב של חיוב מצטבר, הן של שכר טרחה גלובלי בסך השווה ל- 25,000 דולר לפי סעיף 1 להסכם הרביעי, והן של שכ"ט בשיעור של 75% מגובה החזר המס לפי סעיף 2 להסכם הרביעי. כל סכום שהנתבעים היו משלמים לפי סעיף 1 להסכם הרביעי, נועד להתקזז ממה שהיו אמורים לשלם לפי סעיף 2 להסכם הרביעי. על כן, לו היה ההסכם מקויים והנתבעים היו משלמים לתובעים סך השווה ל- 25,000 דולר לפי סעיף 1 להסכם הרביעי, הם היו זכאים לקזז סכום זה כנגד הסך של 90,000 ₪ המגיע מהם לפי סעיף 2 להסכם הרביעי. הואיל ופסק הדין נועד להביא את הצדדים למצב בו היו נמצאים לו קויים ההסכם הרביעי, מתחייבת המסקנה שהנתבעים אמורים לשלם לתובעים סך בש"ח השווה ל- 25,000 דולר, והואיל ובמועד הפרת ההסכם (בטרם ירד שערו של הדולר) סכום זה עלה על השכר בסך של 90,000 ₪ המגיע לתובעים בגין החזר המס, פטורים הנתבעים מתשלום השכר בסך 90,000 ₪, בעקבות קיזוז הסכומים.


יצויין כי עדיין נוצר מצב שבו חלק הארי של החזר המס, אמור להיות משולם בתור שכר טרחה לתובעים, אלא שאין זה מתפקידו של בית המשפט לעשות חוזה שונה מזה שנכרת בין הצדדים:
"אין בית המשפט רשאי לעשות חוזה במקום בעלי הדין" (ע"א 825/79 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' שרה שוורצבורד
פ"ד לו(4), 197 ,עמ' 214-215). על כן נפסק כי: "שומה על בית המשפט להיזהר מפני התערבות מופרזת בתוכן העיסקה כדי לא "ליצור" חוזה במקום הצדדים" (ע"א 3102/95 יגאל כהן נ' שמואל כהן ואח'
פ"ד מט(5), 739 ,עמ' 746-747).

עוד נפסק כי "הלכה פסוקה היא מימים ימימה, שאת רצונם ואת כוונתם של הצדדים להסכם יש למצוא בדברים שנאמרו במפורש באותו הסכם שנכתב ונחתם על-ידיהם, ואין בית-משפט ממהר להוסיף על דרך של פירוש תנאים נוספים כלשהם." (ע"א 144/77 סעדיה
מנדל
אדריכלים
נ' החברה
לשיקום ופיתוח הרובע היהודי פ"ד לא(3), 449 ,עמ' 451-452).

בהחלט ייתכן כי הצדדים להסכם ציפו לקבל החזר מס גבוה יותר. ברור כי ככל שהחזר המס שהיה מושג היה גבוה יותר, כך גדל היה הסיכוי שההחזר יותיר בידי הנתבעים כסף לעצמם. ציפיה זו נכזבה, אך אין בכך כדי לאיין את ההסכם הרביעי, הואיל והנתבעים נכנסו אליו בעיניים פקוחות, בלא שהיו חייבים לעשות כן, וההסכם נחתם רק לאחר שנחום העיר לגביו הערות שונות, שמקצתן נתקבלו ומקצתן נדחו.

בנוסף, צריך לזכור כי ההסכם הרביעי לא עסק אך ורק בנושא החזרי המס, אלא בהתמודדות משפטית בגדרו של עמ"ה 1191/02 מול טענות שונות של רשויות המס, שדרשו כספים מהנתבעים בקשר עם שנות המס 1992- 1996 (ראה גם עדותו של רו"ח רפאל, בע' 9 לפרוטוקול). מכאן שבלא קשר לשאלה אם בסופו של דבר יושג החזר מס אם לאו, לנתבעים היה אינטרס ראשון במעלה להדוף את טענותיהן של רשויות המס על מנת למנוע מעצמם את הצורך לשלם כספים נוספים לרשויות המס, ולכן הסכימו לשלם לתובע שכר טרחה בסך השווה ל- 25,000 דולר, בלא קשר לשאלה האם בסופו של דבר יושג החזר מס. על כן, אין ממש בטענת הנתבעים בסיכומיהם לפיה אין כל הגיון כלכלי באופן שבו מפרש התובע את ההסכם הרביעי.

14.
הנתבעים טוענים כי ההסכם הרביעי איננו מחייב את נחום, שכן זה חתם עליו לא כחתימה מחייבת אלא כטיוטא בלבד, ובנוסף, מדובר בטיוטה שנעשו עליה שינויים בכתב ידו של נחום, אלא שהתובע מחק את הערותיו של נחום, תוך נסיון לשוות למסמך סופיות למרות שמדובר בטיוטה ראשונית.


טענה זו של הנתבעים יש לדחות בשתי ידיים, ויש להצטער על כך שהנתבעים חזרו עליה בסיכומיהם, לאחר שהוברר בעת שמיעת הראיות כי אין בה כל ממש. נחום אכן העיר הערות שונות על גבי הנוסח המוצע של ההסכם הרביעי, שחלקן התקבל וחלקן נמחק על ידי התובע, אלא שהמחיקה בוצעה בידיעתו ובהסכמתו של נחום, שחתם על הנוסח הסופי של ההסכם הרביעי לאחר ביצוע התיקונים והמחיקות בכתב יד. הדברים עולים בברור מתוך עיון בעותק המקורי של ההסכם הרביעי, מוצג נ/3. מתברר כי התובע היה זהיר דיו, וכדי למנוע טענות מהסוג שהנתבעים מעלים כיום, הוא צילם את המסמך לאחר ביצוע התיקונים והמחיקות בכתב יד, והחתים את נחום על גבי העותק המצולם. על כן, התיקונים והמחיקות מופיעים במסמך בצבע שחור, בעקבות צילום המסמך, ואילו חתימתו של נחום מופיעה בצבע כחול, משמע, חתימתו נעשתה על גבי העותק המצולם, הכולל כבר את כל המחיקות והתיקונים (ראה הסברו של התובע בע' 38- 39 לפרוטוקול).

15.
אבי טוען כי ההסכם הרביעי אינו מחייב אותו שכן לא חתם עליו ואף לא נכח במעמד בו נחתם על ידי נחום. אכן, מקובלת עליי הטענה כי אבי לא נכח בפגישה בה נחתם ההסכם הרביעי שכן שבר את ידו בדרכו לפגישה, ולכן המתין מחוץ למשרדם של התובעים (ראה עדותו של נחום, בע' 4 לפרוטוקול), מה שמסביר מדוע חתימתו אינה מופיעה על גבי ההסכם הרביעי. יחד עם זאת, אין לי ספק כי תוכנו של ההסכם הרביעי היה גם על דעתו של אבי, ועל כן ההסכם מחייב אותו אף בלא שיחתום עליו. אבי הרי התכוון להשתתף בפגישה שבסופה נחתם ההסכם הרביעי, ורק העובדה ששבר את ידו בדרך לפגישה היא שמנעה את השתתפותו בה. כידוע, החתימה על חוזה היא רק ראייה לגמירות הדעת להתקשר בו, ולא היא שיוצרת את החוזה. כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי קיים מפגש רצונות מלא בין הצדדים לחוזה, הרי שאי העלאתו על הכתב אינה גורעת מתוקפו המחייב. כל נסיון להפריד לענין זה בין אבי לנחום מוביל לתוצאה אבסורדית, שכן השירות המשפטי שקיבל נחום, שחתם על ההסכם הרביעי, זהה לשרות המשפטי שקיבל אבי, שלא חתם עליו, ומדובר גם בשירות שניתן לחברה, שהיא בשליטתו ובניהולו של אבי. כשם שאבי ונחום יחדיו היו צדדים לשלושת ההסכמים הקודמים, ברי כי אבי התכוון להיות צד גם להסכם הרביעי. התובע העיד כי היו פעמים רבות שרק אחד מהשניים היה חותם על מסמך כלשהו וכן "אציין כי אבי דודאי התייחס גם להסכם זה בתור הסכם שחתום על ידו" (ע' 40 לפרוטוקול). כך למשל נכרת גם ההסכם הראשון: נחום הוא שהעלה על הכתב את הסיכום הטלפוני עם התובע בקשר לגובה שכר הטרחה שישולם לתובע, ואין חולק כי סיכום זה מחייב גם את אבי.


בנוסף, אני סבור כי בחתימתו על ההסכם הרביעי, פעל נחום הן באופן אישי והן כשלוח של אבי, שרק בשל פציעתו בדרך לפגישה נבצר ממנו לחתום בעצמו על ההסכם, ולכן חתימתו של נחום מחייבת גם את אבי.

16.
בס' 7 להסכם הרביעי נכתב כי יתרת החוב לתשלום עד ליום חתימתו של ההסכם הינה 14,111 דולר לפני מע"מ, והנתבעים טוענים בסיכומיהם כי יתרה נמוכה זו אינה מתיישבת עם סכום התביעה נגדם.

טענה זו דינה להדחות, שכן בעת כריתתו של ההסכם הרביעי, היו התובעים זכאים לשכר רק בגין ההסכם הראשון והשני, אך לא בגין ההסכם השלישי. הזכאות לשכר טרחה נוסף בסך 50,000 דולר בצירוף מע"מ, לפי ההסכם השלישי, באה לעולם במועד מאוחר הרבה יותר, זמן רב לאחר כריתתו של ההסכם הרביעי, שכן הזכות לשכר טרחה לפי ההסכם השלישי הבשילה רק לאחר ההחלטה לא להגיש כתב אישום נגד הנתבעים, החלטה שהתקבלה לאחר כריתתו של ההסכם הרביעי והועלתה על הכתב רק בחודש ספטמבר 2006. מטעם זה, בעת שנכרת ההסכם הרביעי ביום 24.10.2004, לא נכלל בחישוב חוב שכר הטרחה, השכר המגיע לתובעים מכוחו של ההסכם השלישי, באשר הזכות לשכר זה טרם הבשילה אותה שעה (ראה גם הסברו של התובע, בס' 10.4 לתצהירו).

17.
הנתבעים טענו כי בפועל החזר המס שהשיג התובע עבורם עמד על 40,000 ₪ בלבד ולא על 120,000 ₪ כנטען על ידי התובעים. עוד טענו הנתבעים כי כלל לא ידעו על קבלת ההחזר ולא נהנו ממנו.

יש לדחות טענות אלה.

ראשית לכל, נחום אישר בעדותו כי אכן התקבל החזר מס של 120,000 ₪, אם כי לא ידע לומר מה קרה עם הסך של 80,000 ₪ שנותר מתוך סכום זה, לאחר סגירת החובות האישיים שלו ושל אבי. לדבריו "מבחינתי 80,000 ₪ ההפרש היו צריכים להגיע לעו"ד גולדמן, ובדיעבד התברר לי שזה לא הגיע אליו. אם אני רשמתי שיק במו ידי- לא." (ע' 5 לפרוטוקול).

שנית, רו"ח רפאל, שטיפל עבור הנתבעים בקבלת ההחזרים בעקבות ההסדר שהושג עם שלטונות המס ואשר קיבל תוקף של

פסק דין
ביום 18.12.2005 (מוצג ת/1), העיד כי הסכום אכן התקבל ואף נעשה בו שימוש: לחובות המס האישיים של נחום ואבי הועבר סכום כולל של 40,000 ₪ (20,000 ₪ לכל תיק) והיתרה בסך 80,000 ₪ שימשה לצורך תשלום קנסות של החברה (ע' 12 – 13 לפרוטוקול וס' 13 לתצהירו של התובע). יתר על כן, הנתבעים ידעו היטב על ההסדר ועל השימוש שנעשה בכספי ההחזר ובירכו על כך (ראה עדותו של רו"ח רפאל, בע' 11- 12 לפרוטוקול). הדברים הגיעו כדי כך, שאבי אף שלח מכתב לרפאל ובו כתב לו, בין השאר: "תודה ענקית ... אני מבטיח לשוב אליך עם המחאה גדולה, ככל שיתאפשר ... מת עליך למרות הכעס הגדול שלך ואולי בגללו, ולא אשכח לעולם." (נספח ז' לתצהירו של התובע, ועדותו של רפאל בע' 11- 12 לפרוטוקול). רו"ח רפאל גם הסביר כי "היה נכון מאוד מבחינת אבי ונחום לסגור את התיקים שלהם במס הכנסה, נקודה. זה היה קריטי ... היו הכנסות שהיו ולצערי לא דווחו" (ע' 30 לפרוטוקול).

18.
הנתבעים טענו בחצי פה כי ההסכם השלישי נכרת בתנאי עושק, משום שהתובעים הטעו ועשקו אותם תוך ניצול מצוקתם וחוסר נסיונם, ותנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה.


אינני מקבל טענה זו. אכן, הנתבעים היו במצוקה עובר לכריתת ההסכם השלישי, אך מצוקה זו אינה שונה ממצוקתו של כל אדם שיודע על כוונה להגיש נגדו כתב אישום חמור בפלילים. מדובר בהתחייבות של הנתבעים לתשלום שכר טרחה המותנית בתוצאה- אי הגשת כתב אישום. תוצאה זו הושגה במלואה, ואישור בכתב על כך נשלח לנתבעים. קיימת מידה רבה של כפיות טובה מצידם בכך שלאחר השגת התוצאה המיוחלת, אשר בגינה היו מוכנים לשלם לתובע שכר טרחה מאוד גבוה, הם מבקשים להתנער מהתחייבותם.

על מנת שצד לחוזה יוכל להשתחרר ממנו בטענת עושק, לא די במצוקה "רגילה" אלא נדרש שתהיה זו מצוקה חמורה וכבדת משקל, עד אשר יהא בכוחה להטות את שיקול דעתו הרציונלי של המתקשר. כפי שנקבע בע"א 403/80
חי סאסי ואח' נ' נעימה קיקאון
פ"ד לו(1), 762 ,עמ' 767-768:

"לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון... גם שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים הגנה על ביטחון המסחר, שאל לנו לערערו על-ידי כל רוח מצויה."

וראה גם ע"א 3156/98 יצחק בן ישי נ' אלכס ויינגרטן פ"ד נה(1), 939 ,עמ' 949-950, שם נקבע כי:

"לא כל קושי כלכלי ארעי או חולף בו נתון אדם מצדיק את ביטול ההסכם עליו חתם ולא כל פער באורך הנשימה של הצדדים מקים עילת ביטול מחמת עושק..."

וכפי שנפסק בע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו”ד ד"ר שגב
תק-על 2004(1), 2819 ,עמ' 2826:

"... בכך אין כדי להמעיט את הדרישה, כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם, כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר... "עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין". יש לציין, כי המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר, כמו גם חוסר ניסיונו, חייבים להיות כבדי משקל... "מצוקה משמע מצב של חומרה ושקיעה ולא אך קושי ארעי או חולף"..."

ברי כי לא זה המצב בעניננו.


גם אם הייתי מוכן להניח כי ההסכם השלישי נכרת בתנאים של עושק (ולא כך הוא הדבר), אין בכך כדי לגרור את בטלותו, שכן מדובר בפגם בכריתת חוזה, המצריך פעולה של ביטול בתוך פרק זמן סביר (ראה ס' 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973). במקרה דנן חלף לו זה מכבר פרק הזמן הסביר למתן הודעת הביטול, ועל כן, החוזה שריר וקיים ולא ניתן עוד לביטול.

19.
הנתבעים טוענים כי עדותו של התובע היא עדות יחידה, ולכן אין לפסוק על פיה אלא מנימוקים מיוחדים. אינני מקבל טענה זו, שכן עדותו של התובע נתמכת הן בעדותו של רו"ח רפאל והן במסמכים בכתב, בחתימתם של הנתבעים. מכל מקום, ככל שמדובר בעדות יחידה, הרי שהסיוע הנדרש לה נמצא כאמור הן בעדותו של רו"ח רפאל, הן בהסכמי שכר הטרחה והן במכתבים ששלחו הנתבעים לתובע, שיש בהם כדי להפריך את טענות הגנתם.

20.
אשר על כן, דין התביעה להתקבל ברובה המכריע, כאשר מסכום חוב שכר הטרחה בגין ההסכם הרביעי יש להפחית סך של 90,000 ₪. כעולה מס' 15 לתצהירו של התובע, חוב שכר הטרחה (לפני מע"מ) הוא כדלקמן:

(א)
סך השווה ל- 5,000 דולר בגין ההסכם הראשון.
(ב)
סך השווה ל- 13,500
דולר בגין ההסכם השני.
(ג)
סך השווה ל- 50,000 דולר בגין ההסכם השלישי.
(ד)
סך השווה ל- 25,000 דולר בגין ההסכם הרביעי.

סך כל החוב הוא סך השווה ל- 93,500 דולר, ששוויו בש"ח ביום הגשת התביעה (13.7.2006) עמד על 420,376 ₪, לפני מע"מ.

מסכום החוב יש להפחית שכר טרחה ששולם על חשבון החוב, בסכום כולל של 48,071 ₪ (ראה פירוט בס' 16 לתצהירו של התובע), כך שיתרת החוב לפני מע"מ הינה 372,305 ₪. לסכום זה יש להוסיף מע"מ, כך שהחוב הכולל לתשלום הינו 430,012 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.

21.
אין כל ממש בתביעה שכנגד, וברור כי הגשתה לא נועדה אלא להוות משקל שכנגד מלאכותי לתביעה העיקרית.


גם אם התובע קיווה שיעלה בידו להשיג החזר מס בסך של 1,000,000 ₪, הרי שהנתבעים לא הראו בשום צורה ואופן כי אכן ניתן היה להשיג החזר מס כזה. המוציא מחברו עליו הראיה, ולכן מי שטוען לרשלנות מקצועית, עליו הנטל להביא ראיות ולהוכיח את ההתרשלות המקצועית. הנתבעים לא הראו באיזה אופן התרשל התובע בכך שלא עלה בידו להשיג החזר מס בסכום של 1,000,000 ש"ח ולא הראו כי אכן הם היו זכאים לקבל החזר כזה, אך רק בשל מחדליו של התובע, ההחזר לא הושג. יש לציין כי מעדותו של רו"ח רפאל עולה כי לצורך השגת החזר המס נדרשו הנתבעים להגיש דו"חות לשנים 1997- 1999 אך הדבר היה בלתי אפשרי משום שהמסמכים לא היו ברשות הנתבעים (ע' 9 וכן ע' 16 לפרוטוקול). ממילא לא ניתן היה להשיג החזר מס גבוה מזה שהוחזר בפועל. בוודאי שלא ניתן לזקוף לחובתו של התובע את מחדלם של הנתבעים עצמם, שלא הגישו דו"חות לשנים 1997- 1999 ובכך מנעו את האפשרות לקבל החזר מס גדול יותר.


התובע גם לא התחייב בשום צורה ואופן להשגת התוצאה המקווה, קרי, השגת החזר מס בגובה של 1,000,000 ₪, ולכן לא קיימת עילת תביעה חוזית נגדו. ציפייה או תקווה גרידא, בלא שילוו בהתחייבות של ממש מצידו של התובע, אינם יוצרים התחייבות חוזית מחייבת.

באשר לגובה החזר המס שהושג בסופו של דבר- 120,000 ₪ בלבד- התובע הסביר כי הנתבעים הם שביקשו להגיע להסכם עם רשויות המס בדבר קבלת החזר מס בסך 120,000 ₪ (ע' 55 לפרוטוקול). התובע גם הסביר כי הסדר זה לא היטיב עימו: "לי ההסכם הזה היה פחות טוב מכיוון שעל ידי זה שקיבלו החזר של 120,000 ₪ ויצאו מעט מים מהצור, גרם לי למצב שאני קיבלתי פחות ממה שמגיע לי מהנושא של בסיס ההצלחה." (ע' 53 לפרוטוקול).

עדות דומה השמיע רו"ח רפאל. מעדותו עולה כי דיווח לנתבעים טלפונית, בזמן אמת, על גובה החזר המס, ואף קיבל את אישורם: "כן. הכל בשיחות טלפוניות. כל מה שנעשה ממהלך סגירת התיקים שלהם היה בידיעתם ואישורם, הם ידעו הכל, אני לא נוהג להחתים לקוחות על כאלה דברים ..." (ע' 18 לפרוטוקול).

אין איפוא ממש בטענת הנתבעים בסיכומיהם לפיה התובע לא שיתף אותם במהלכים להשגת ההחזר, כמו גם בטענה לפיה ההסכמה עם רשויות המס הושגה בלא ידיעתם ובלא לקבל את הסכמתם.


אשר על כן, דין התביעה שכנגד להדחות.

22.
סוף דבר, הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים סך של
430,012 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 15,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

23.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.




ניתן היום, כ"ג באב, תשס"ח (24 באוגוסט 2008), בהעדר הצדדים הנ"ל.



חגי ברנר
, שופט








א בית משפט שלום 41642/06 עו"ד גולדמן יעקב, עו"ד ברון גלעד נ' פור נחום, דודאי אבי, דנהאוז ייזום והשקעות בע"מ (פורסם ב-ֽ 24/08/2008)