פסקי דין על אליהו שלום | פסקי דין על אסולין דוד | פסקי דין על יואל לביא-ראש עיריית רמלה | פסקי דין על עיריית רמלה |

4436/04 עב     29/11/2004




עב 4436/04 אליהו שלום, אסולין דוד נ' יואל לביא-ראש עיריית רמלה, עיריית רמלה




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בית דין א.לעבודה ת"א
עב 4436/04
בש"א 003507/04

בפני
:
כב' השופט אילן איטח


29/11/2004




בעניין
:
1 . אליהו שלום

2 . אסולין דוד


ע"י ב"כ עו"ד
נאוה סנדר

מירב קדמי טובל
המבקשים


נ
ג
ד



1 . יואל לביא-ראש עיריית רמלה
2 . עיריית רמלה


ע"י ב"כ עו"ד
דורון
דבורי
המשיבים

פסק
דין
רקע

1.
המבקשים, שני עובדים של עיריית רמלה
– האחד יו"ר ועד העובדים (המבקש 1 - להלן: מר שלום) והאחר חבר ועד העובדים (המבקש 2 – להלן: מר אסולין), הגישו בקשה לסעדים ארעיים וזמניים להורות לעיריית רמלה
, לראש העיר וליועץ המשפטי של העיריה "להקפיא את התובענות המשמעתיות שהוגשו בעניינם של העובדים" לבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות הפועל מכוחו של חוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח – 1978 (להלן – חוק המשמעת).

יחד עם הבקשה לסעדים זמניים הוגשה תובענה עיקרית שהסעדים המבוקשים בה זהים לסעדים הזמניים. בנוסף נתבקש סעד הצהרתי לפיו "התובענות המשמעתיות הוגשו כנגד המבקשים בשל פעילותם בועד ובמטרה לפגוע בחופש ההתאגדות". מאחר ומדובר בסעד שהוא נדבך בסעד של ביטול התובענות נתייחס ככלול בסעד של הביטול, ומכאן נתייחס לכל הסעדים המבוקשים כאל סעד של ביטול התובענה המשמעתית
[1]
.

2.
עיקרי ההסדר (הרלוונטיים לענייננו) שנקבעו בחוק

[1]
. אלא שסמכות שיפוט זו שבגררה אין בה כדי להביא לתוצאה הישירה (סעד) של ביטול התובענה. שכן, על מנת לקבל סעד מעשי שכזה נדרש כי "התובע" (ע"פ חוק המשמעת) יהיה צד לדיון והסעד יכוון כלפיו ישירות
[1]
.

3.
עוד נקדים ונציין כי אין חולק שהחלטתו של תובע בפלילים להעמיד אדם או לא להעמידו לדין היא החלטה מנהלית וככזו היא נתונה לביקורת שיפוטית, שמסמכותה לבטל את ההחלטה. אין חולק כי ביקורת שכזו יכול ותעשה בפני
הערכאה הדיונית בפני
ה מתנהלת התובענה (בגדרה של טענת הגנה מן הצדק) או בפני
הבג"צ

[1]
וכן הם אינם כופרים בסמכותו של בג"צ לברר טענה שכזו. המחלוקת היא בשאלה האם בית הדין לעבודה הוא ערכאה נוספת (בנוסף לבג"צ) המוסמכת להורות במסגרת תקיפה ישירה על ביטול החלטה של תובע להעמיד עובד רשות מקומית לדין משמעתי.

4.
יצוין כי סמכותו המקבילה של בית משפט לזו של בג"צ אינה חידוש. היא קבועה הן בחקיקה (למשל: חוק בית הדין לעבודה וחוק בתי משפט המנהליים) והן בהלכה הפסוקה מפיו של הבג"צ עצמו (למשל: ענייני המכרזים, טרום חוק בתי המשפט המנהליים) . מכוחם של אלה הן לבית דין זה והן לבתי משפט אחרים קיימת סמכות שיפוט מקבילה לזו של בג"צ – סמכות אשר מופעלת בהתאם לכללים שהותוו ע"י בג"צ (למשל: אבחנה בין עניין הכרוך בבירור עובדתי מקיף או ענין עקרוני ותקדימי ועוד כהנה).

5.
כבר עתה ראוי לאמר כי איננו מסכימים עם טענת המשיבים לפיה החלטה כאילו יש לבית הדין לעבודה סמכות לבקר את החלטות התובע משמעה "התערבות שלא כדין בהליכים חוקיים בפני
פורום משפטי חוקי ועלולה לגרום להשפעה בלתי הוגנת על בית הדין למשמעת". שכן, ככל שסמכותו של בית הדין קיימת (וזו השאלה בפני
נו) הרי שלא ניתן לקבוע כי הפעלתה תהיה "שלא כדין".

6.
ובכן – האם לבית הדין סמכות שיפוט כלפי "התובע" המשמעתי?

המבקשים טוענים כי לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתובענה מכוחו של סעיף 33יא לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957, הקובע:

"לבית דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות סעיפים 33ט ו-33י והוא רשאי - ............"

6.1.
סעיף 33י' לחוק הסכמים קיבוציים (אליו מפנים המבקשים) שעניינו איסור פגיעה בעובד בשל חברות או פעילות בועד עובדים או בארגון עובדים קובע:

"מעביד לא יפטר עובד, לא ירע תנאי עבודה של עובד, ולא יימנע מקבלה של אדם לעבודה, בשל אחד מאלה: ..........."

6.2.
לטעמנו, דין טענת המבקשים בענין זה להדחות, אף מבלי להכנס לקושי של ראיית התובע כ'מעביד'. שכן, פגיעה "בתנאי עבודה" כתוצאה מ

פסק דין
משמעתי אינה יכולה להיחשב בשום פנים ואופן כ"פגיעה" בניגוד לסעיף 33י' לחוק הסכמים קיבוציים. תוצאה לפיה פסק דינם של בית הדין למשמעת או של בית המשפט העליון (כערכאת ערעור) הם הפרה של סעיף 33י' לחוק הסכמים קיבוציים היא דבר שלא ניתן להעלותו על הדעת.

7.
המבקשים נשענים גם על סעיף 24 (א) (1) לחוק בית הדין, אשר קובע:

" לבית-דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון -

(1)

בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];"

8.
מכוחו של סעיף 24 (א) (1) לחוק, סמכותו של בית הדין תקום בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד – זהות הצדדים (עובד או מעביד וחליפיהם), השני – עילה ביחסי עבודה (שאינה בפקודת הנזיקין)

[1]
.

8.1.
לענין מבחן הצדדים

– המבקשים ערים לקושי הנעוץ במבחן זה, שכן בעל הסמכות להחליט הוא התובע ולא המעביד, אלא שלשיטתם מאחר והתובע במקרה זה כפוף למעביד והמעביד יכול בנקל (מעשית) לפטר את התובע אין התובע אלא זרועו הארוכה של המעביד ולכן חד המה.

טענה זו מעוררת קושי. לא ניתן להניח, כנקודת מוצא פרשנית, כי לתובע אין שיקול דעת עצמאי. יחד עם זאת יתכן וניתן לראות בתובע "חליפו" של המעביד לצרכי הסעיף. גדר הספקות נעוץ במקרה בו התובע דווקא מחליט לא להעמיד לדין משמעתי אך הוא מקבל מהיועץ המשפטי לממשלה הוראה לעשות כן. האם אז נאמר כי היועץ המשפטי לממשלה והמעביד "חד המה" או שהיועץ המשפטי לממשלה הוא
"חליפו" של המעביד?!

9.
תהיה אשר תהיה דעתנו, ביום 16.11.04 ניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה

פסק דין
בענין עו"ד רפי הובר

[1]
. אם לדעת בית הדין הארצי הנכבד, יש לבית הדין לעבודה סמכות להעביר תחת שבט ביקורתו את החלטות התובע שלא להעמיד לדין, לכאורה אין מקום לקבוע כי לבית הדין לעבודה אין סמכות להעביר תחת שבט ביקורתו גם את ההחלטה להעמיד לדין משמעתי.

10.
"לכאורה" אמרנו ולא הוספנו, שכן לטעמנו קיים טעם מדוע בית הדין לא יפעיל סמכותו במקרה של תובענה שעילתה ביטול החלטה להעמיד עובד לדין משמעתי מקום בו כתב האישום הוגש זה מכבר, והוא: התוצאה של מעין "מירוץ סמכויות". ונסביר:

10.1.
הסעד המבוקש של ביטול התובענה הוא במהותו סעד של 'הגנה מן הצדק'. על מהותה של ההגנה הבאה נאמרו הדברים הבאים:

"קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי באמצעות העיקרון הידוע של "הגנה מן הצדק"...נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו, התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות הנאשם ... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כזו זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות הייתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה".
[1]
(הדגשות הוספו – א.א.)

10.2.
הנה כי כן, מרגע שהוגשה התובענה קונה הערכאה הדיונית (בית הדין למשמעת) סמכות עניינית לדון בטענה.

10.3.
יוצא איפה כי בפני
נו שתי ערכאות להן סמכות שיפוט בטענה של ה"הגנה מן הצדק" – בית הדין לעבודה ובית הדין למשמעת. בנסיבות אלה של מעין 'מירוץ סמכויות' צפה ועולה השאלה האם סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה שרירה וקיימת או האם ראוי כי יעשה בה שימוש. לטעמנו העיקרון של כיבוד ערכאות ושל יעילות הדיון והקצאת המשאבים הציבוריים לבירור טענות צד מחייבים כי במקרה כזה הערכאה אשר הענין הובא בפני
ה לראשונה (במקרה זה בית הדין למשמעת) היא זו אשר תהיה המוסכמת לדון והערכאה האחרת (בית הדין לעבודה) לא תעשה שימוש בסמכותה.

11.
התוצאה אליה הגענו מאפשרת לטעמנו לשלב בין שתי תכליות: הראשונה, לרכז בבית הדין לעבודה את השיפוט בעניני עבודה, כפי שנפסק ע"י כבוד בית הדין הארצי; והשניה, שלא להעסיק שתי ערכאות בו זמנית באותו ענין.

12.
אשר על כן, אנו קובעים כי בית הדין אינו מוסמך להורות בנסיבות הנוכחיות על ביטול התובענות. ככל שהמבקשים חפצים בכך הם רשאים לפנות לבית הדין למשמעת ולבקש את רשותו, בשים לב לשלב הדיוני בו מצויים ההליכים המשמעתיים, להעלות את טענותיהם נשוא הבקשה הנוכחית.

13.
לאור כל האמור, התובענה נמחקת מחוסר סמכות. התובעים/המבקשים ישלמו לנתבעים/המשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 1,500 ₪, וזאת תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום ט"ז בכסלו, תשס"ה (29 בנובמבר 2004) בהעדר הצדדים.


אילן איטח
, שופט

נאוה ינאי
[1]


על"ע 18/84 כרמי נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד (1) 353.
[1]


בג"צ 188/79 הועד הארצי של עובדי המוסד לביטוח לאומי נ' שר העבודה ואח', פ"ד לג (2) 449; בג"צ 270/82 ההסתדרות הכללית נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו (2) 669.
[1]


השווה: עא"ח 6/03 מדינת ישראל – בוקה ולריו, (ניתן ביום 27.1.04), והאסמכתאות המוזכרות שם; עע 1008/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ – דוד מורנו הלוי וקופת חולים לאומית, (ניתן ביום 24.11.04).
[1]


יחד עם זאת יצוין כי בער"מ 3818/03 ציון יפת נ' עיריית נתניה, פ"ד נה (1) 952 נדחתה לגופה ע"י בית המשפט העליון טענה לפיה הגשת כתב האישום היוותה התעמרות מצד הרשות, וזאת מבלי להכריע עקרונית בשאלה האם יש להחיל את הדוקטרינה של הגנה מן הצדק גם בדין המשמעתי. רא' גם: עש"מ 7113/03 מדינת ישראל נ' שחר לוי, (ניתן ביום 1.5.03, דינים ועוד); בג"צ 1891/04 יוסף אסדו נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, (ניתן ביום 22.4.04) בו נדחתה עתירה של נאשם בהליך משמעתי על החלטת ביניים של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה הדוחה לגופה את טענתו להגנה מן הצדק. וכן: בג"צ 503/98 בן חיים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (לא פורסם), שם הושארה בצריך עיון שאלת תחולת הדוקטרינה על הדין המשמעתי לפי חוק לשכת עורכי הדין.
[1]


יודגש כי בעת חקיקתו של חוק המשמעת ברשויות המקומיות בית הדין לעבודה כבר היה קיים.
[1]


סעיף 33 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג – 1963.
[1]


ענין עו"ד כץ, בעמ' 550; רא' גם ענין רומן קוגן, בעמ' 94 .






עב בית דין אזורי לעבודה 4436/04 אליהו שלום, אסולין דוד נ' יואל לביא-ראש עיריית רמלה, עיריית רמלה (פורסם ב-ֽ 29/11/2004)