פסקי דין על אליהו כהן | פסקי דין על אסי כהן |

6998/08 בשפ     24/08/2008




בשפ 6998/08 אליהו כהן, אסי כהן נ' מדינת ישראל




החלטה בתיק בש"פ 6998/08



בבית המשפט העליון


בש"פ 6998/08



בפני
:

כבוד הנשיאה ד' ביניש


העוררים:

1. אליהו כהן



2. אסי כהן



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל


ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק ב"ש 91141/08 מיום 18.06.08 שניתנה על-ידי כבוד השופט
ג' נויטל


תאריך הישיבה:
י"ג באב התשס"ח (14.08.08)

בשם העוררים:
עו"ד אבי חימי


בשם המשיבה:

עו"ד אבי וסטרמן


החלטה


לפניי ערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט
ג' נויטל
) מיום 18.6.2008 ומיום 3.8.2008, לפיהן קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים, אלי כהן (להלן:
עורר 1
) ואסי כהן
(להלן:
עורר 2
), בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, באופן המצדיק מעצרם עד תום ההליכים.

1.
כנגד העוררים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשלושה אישומים שונים, הנוגעים כולם בהשתלשלות יחסיו של העורר 1 עם סאני אדריאן (להלן:
המתלוננת
), שהייתה בת זוגו. על פי עובדות האישום הראשון, ביום 25.11.2007, ירו העוררים באזור מגורים, על מנת להפחיד את אחת משכנותיה של המתלוננת, עימה הייתה המתלוננת מצויה בסכסוך. על פי עובדות האישום השני, ביום 7.5.2008, אספו העוררים את המתלוננת ברכב מסוג רובר, שרשום בבעלותה, הסיעו אותה לסניף בנק בעיר חולון, ושם אילצו אותה להוציא 22,000 ש"ח ולמוסרם להם, כ"קנס" על כך שבגדה, כך האמינו, בעורר 1. בהמשך אותה נסיעה, עצרו העוררים בסניף דואר בחולון, שם אילצו את המתלוננת להעביר את הבעלות על רכב ה"רובר", שהיה רשום על שמה, על שמו של העורר 2. על פי עובדות האישום השלישי, איימו העוררים בטלפון על החוקר ניסים וענונו, שהתחזה להיות אחד ממכריה של המתלוננת ושוחח עימה בטלפון. בשל כל אלה, יוחסו לעוררים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), נשיאת נשק ותחמושת ללא רשות על פי דין לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, ירי באזור מגורים לפי סעיף 340א לחוק העונשין, סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) לחוק העונשין, סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין, חטיפה לפי סעיף 369 לחוק העונשין, ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

2.
עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. בפני
בית המשפט המחוזי, לא היה חולק, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת עובדות האישום השלישי בכתב האישום. לעומת זאת, לגבי האישום הראשון והשני, טענו העוררים, כי אין ראיות לכאורה המצדיקות מעצרם עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי נתן שתי החלטות נפרדות ביחס לראיות המבססות את האישומים נגד המשיבים, האחת מתייחסת לאישום הראשון, והשנייה מתייחסת לאישום השני והשלישי. בהחלטותיו דחה בית המשפט את טענותיהם של העוררים, נעתר לבקשת המדינה, וקבע כי בידי התביעה ראיות לכאורה במידה הדרושה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים. את קביעתו באשר לקיומן של ראיות לכאורה נגד העוררים באישום הראשון ביסס בית המשפט על עדות המתלוננת מיום 8.5.2008, לפיה ראתה המתלוננת את העורר 2 יורה לכיוון בניין המגורים בו התגוררה, על מנת להפחיד את שכנתה של המתלוננת ולאיים עליה, כאשר העורר 1 עומד לצידו. כן ציין בית המשפט כי הסתירה בין עדות זו לבין עדותה של המתלוננת מיום 25.11.2007, בה סיפרה שלא ידעה מי היו היורים, הוסברה היטב בידי המתלוננת כנובעת מפחדה הרב מפני העוררים. עוד הוסיף בית המשפט, כי סתירות בין עדותה של המתלוננת לבין ראיות אחרות בנוגע לפרטים שונים באירוע, כגון מספרן המדויק של היריות שנורו, הינן מינוריות וחסרות משמעות של ממש, ואינן מחלישות את עיקר עדותה. כן ציין בית המשפט, כי עדותה של המתלוננת נתמכת בראיות נוספות, כגון איכוני הטלפון של העוררים ותיעוד שיחת הטלפון בה דווח למשטרה על אירוע הירי.

את קביעתו באשר לקיומן של ראיות לכאורה נגד העוררים באישום השני, ביסס בית המשפט על דיווחה הראשוני של המתלוננת על האירוע ביום 7.5.2008, על הודעותיה במשטרה מימים 7.5.2008, 8.5.2008, 12.5.2008, ועל ראיות לכאורה נוספות התומכות בעדויותיה אלה. בית המשפט ציין כי הסתירה בין עדויותיה של המתלוננת לגבי המקום בו השאירו אותה העוררים לאחר המקרה, הוסברה על ידה, ואינה מערערת את אמינות גרסתה. כמו כן, ציין בית המשפט, כי טענותיהם של העוררים בדבר אי-דיוקים וסתירות בדבריה של המתלוננת, אין בהם כדי להחליש את הראיות לכאורה כנגד העוררים. על קביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי, לפיהן ישנן ראיות לכאורה להוכחת האישומים כנגד העוררים, הוגש הערר שבפני
י.

3. בערר, טוענים העוררים כי גרסתה של המתלוננת מלאת סתירות, ועל כן הראיות נגדם אינן ברמה המאפשרת את מעצרם עד תום ההליכים. בעניין מקרה הירי, נשוא האישום הראשון, טוענים העוררים כי העותרת חזרה בה מגרסתה המפלילה בעניין זה, ומכך יש ללמוד כי היא אינה אמינה. ביום 21.5.2008 חזרה בה המתלוננת מהודעתה במשטרה, ואמרה כי היא זו שירתה את היריות בגינן הואשמו העוררים בכתב האישום שהוגש נגדם. כמו כן, טוענים העוררים לקיומן של סתירות ואי-דיוקים בדבריה של המתלוננת: ראשית, המתלוננת טענה ששכנתה, עליה ביקשו העוררים לאיים, נמצאה מחוץ לבניין בזמן שאירע הירי, בעוד שלגרסת אותה שכנה היא לא הייתה מחוץ לבניין; שנית, הרכב שבו, לגרסת המתלוננת, הגיעו העוררים אל מקום הירי הינו רכב בצבע שחור, בעוד שלגרסת עדת הראיה שראתה את המקרה, הרכב שראתה היה לבן; שלישית, המתלוננת טענה שהעורר 2 ירה שתי יריות, בעוד שאין חולק על כך שרק ירייה אחת נורתה; רביעית, המתלוננת טוענת כי העורר 1 עמד ליד העורר 2 בעת שזה ירה, ואילו עדת הראיה טוענת כי היורה עמד לבדו; וחמישית, לא נמצאו פגיעות ירי בבניין, ועל כן נראה שהיורה ירה באוויר, ולא בבניין עצמו כפי שטענה המתלוננת.

בעניין האישום השני, טוענים העוררים כי גרסת המתלוננת אינה אמינה ואינה מתיישבת עם עדויות נוספות. לטענת העוררים, גרסתה של המתלוננת, לפיה העוררים סחטו אותה בכוח ואיימו עליה הינה שקרית, וגרסתם, לפיה מדובר באקט של מרמה, ללא סחיטה ואיומים, היא האמינה יותר. העוררים מבססים עמדתם זו על הטענה לפיה מיד לאחר האירוע המדובר, לא הראתה המתלוננת סימני מצוקה, שהיו צפויים להופיע אחרי אירוע של חטיפה אלימה, ואלה הופיעו רק לאחר שיחת טלפון עם העורר 1, שאז הבינה, כך לטענת העוררים, שהם רימו אותה, ושאין בכוונתם לנצל את הכספים שלקחו ממנה לשם רכישת רכב עבורה, כפי שנאמר לה בתחילה. כמו כן, טוענים העוררים, כי בגרסתה של המתלוננת לגבי עובדות המקרה ישנן סתירות, המחלישות את מהימנותה. כך, טוענים העותרים, ראשית, כי בין הודעותיה השונות של המתלוננת ישנה סתירה בדבר המקום בו השאירו אותה העוררים לאחר האירוע נשוא כתב האישום, כאשר פעם אחת טענה שהורידו אותה בתחנה המרכזית בתל אביב, ואילו בפעם אחרת טענה כי הורידו אותה במקום עבודתה; שנית, כי פקיד הבנק אליו לקחו העוררים את המתלוננת על מנת שתמשוך בעבורם כספים, לא ציין שהבחין בהתנהגות חריגה של המתלוננת, בניגוד לטענתה כי פקידה שהייתה במקום חשדה בנעשה וניגשה לפקיד על מנת לברר האם המתלוננת נתונה במצוקה כלשהי; שלישית, כי מהתיעוד הוויזואלי בבנק ומעדות הפקיד עולה כי העורר 1 היה לצידה של המתלוננת, ולא מאחוריה כפי שטענה היא; רביעית, כי בתיאורה של המתלוננת את היציאה מהבנק, וניסיון ההימלטות שנלווה לכך, נפלו סתירות שונות בדבר סדר האירועים – האם קודם מסרה את הכסף לעוררים ורק אז ניסתה להימלט, או להיפך; וחמישית, כי המתלוננת טענה שהעוררים עשו שימוש בכרטיס אשראי שלקחו ממנה על מנת לערוך קניות, בעוד שמתיעוד חברת האשראי אין עולה כל שימוש כזה.

4.
כנגד כל אלה, טענה המשיבה לפניי, כי כנגד העוררים נצטבר חומר ראיות רב, וכי יש ראיות לכאורה במידה המספיקה על מנת להצדיק מעצרם עד תום ההליכים. לטענת המשיבה, הסתירות בגרסתה של המתלוננת עליהן מבקשים העוררים להצביע, אינן משמעותיות במידה המצדיקה קביעה לפיה חל כרסום בראיות לכאורה, אלא מדובר, לכל היותר, בשאלות מהימנות שיהיו נתונות להכרעת בית המשפט בהליך העיקרי בעניינם של העוררים.

5.
ייאמר תחילה, ובטרם אתייחס לטענות הערר, כי החלטותיו של בית המשפט קמא מפורטות, מנומקות ומבוססת היטב. השופט לא חס על עמל ובחן כל טענה וטענה שהעלה בפני
ו בא-כוח העוררים. הוא הגיע למסקנה כי יש בתיק ראיות מוצקות לכאורה, כי הראיות מלמדות על מסוכנות וכי לכל הפרכות בגרסת המתלוננת, עליהן הצביע בא כוח העוררים, יש הסבר הנובע מפחדיה וחששותיה מפני העוררים. בטיעוניו לפניי, הצביע בא-כוח העוררים על טעויות וסתירות שונות לכאורה, משמעותיות יותר ומשמעותיות פחות, בגרסאותיה השונות של המתלוננת. אלא, שצדק בית המשפט קמא בקביעתו, שסתירות אלא כולן ניתנות להסבר, או שהן אינן מהותיות, ועל כן אינן פוגמות בתשתית הראייתית כנגד המערערים, המספיקה, בבחינת ראיות לכאורה, ומקימה עילה להחזקתם של העוררים במעצר עד תום ההליכים.

לגופם של דברים, לגבי האישום הראשון, בניגוד לטענות העוררים, מן העובדה שהמתלוננת חזרה בה מגרסתה, ולקחה על עצמה את האחריות לירי בו הואשמו בכתב האישום, אין ללמוד בהכרח כי אמינותה נפגמה. צדק השופט של בית המשפט קמא בקביעתו כי עובדת חזרתה של המתלוננת מגרסתה מוסברת ומעוגנת בחומר הראיות, על רקע פחדה של המתלוננת מפני העוררים, וחששותיה פן יפגעו בה בעקבות תלונתה כנגדם. כמו כן, הסתירות לכאורה עליהן מבקשים העוררים להצביע בדבריה של המתלוננת, אינן סתירות מהותיות או משמעותיות עד כדי כך שיפגמו באמינות גרסתה כמכלול, לגבי עיקר העובדות נשוא האישום. כך, מיקומה של שכנתה בזמן הירי, צבע הרכב שבו הגיעו העוררים אל מקום הירי, מספר היריות שנורו, מיקומם המדויק של שני העוררים זה ביחס לזה בזמן הירי, והכיוון המדויק לעברו נעשה הירי – אל הבניין או באוויר – כל אלה אינן עובדות הנוגעות לליבת האישום כנגד העוררים, ואינן מובילות למסקנה לפיה אין ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל להרשעתם. גרסתה של המתלוננת נתמכת בחומר ראיות נוסף, ובעיקר באיכוני הטלפונים הסלולאריים של העוררים, באופן אותו לא הצליחו העוררים להסביר בהודעותיהם במשטרה, ואף לא בטיעוניהם לפניי.

בעניין האישום השני, מציגים העוררים גרסה שונה מגרסת המתלוננת, וטוענים שהיא אמינה יותר מגרסתה. העוררים טוענים כי המתלוננת לא הראתה סימני מצוקה מיד לאחר האירוע, אלא רק לאחר שיחת טלפון עם אחד מהם, דבר המתיישב יותר עם תרמית שנתבררה לה במהלך אותה שיחה, ולא עם סחיטה או איומים. לעניין זה, מבקשים העוררים לבסס את טענתם על הודעתו של חבר לעבודה של המתלוננת – אלא שמעדות זו עולה מעט מאוד לגבי מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע, ואין להסיק ממנה מסקנות מרחיקות לכת כפי שמבקשים העוררים לעשות. בנוסף, גם כנגד אמינות גרסתם של העוררים ניתן להעלות ספקות שונים, עקב כך שגרסה זו לא הייתה גרסתם הראשונית לאירוע, אלא הובאה על ידם רק לאחר שניתנה להם הזדמנות להכיר את טענות המתלוננת ואת הראיות כנגדם, ולעצב את גרסתם בהתאם. על כל פנים, חומר הראיות עליו מצביעים העוררים אינו מובהק במידה כזו שעשויה, על פני הדברים, לערער את אמינותה של המתלוננת, ולכל היותר יכול להעמיד גרסה אפשרית נוספת לזו של המתלוננת – שתי גרסאות שביניהן יאלץ בית המשפט המוסמך להכריע בבואו לדון בתיק לגופו. לעניין זה, יוער כי, גם אם אכן נכונה גרסת העוררים, והם הובילו את המתלוננת באותו היום לבנק ולהעברת הבעלות ברכב בתרמית, וכך גם הוציאו ממנה סכומי כסף, הרי שאין זה ברור שיש בכך כדי לשלול קיומן של ראיות לכאורה לעבירת החטיפה בה הואשמו בכתב האישום. בנוסף, הסתירות לכאורה עליהן מבקשים העוררים להצביע בגרסתה של המתלוננת, אינן כאלה העשויות להפחית
מאמינותה של גרסת המתלוננת עד כדי כך שזו לא תהווה אף בבחינת ראיה לכאורה לאשמתם. כך, למשל, הסבירה המתלוננת את הסתירה בין הודעותיה השונות בדבר המקום בו הורידו אותה העוררים לאחר האירוע, בכך שלא רצתה לומר שהורידו אותה במקום עבודתה, על מנת להשאיר את חברתה לעבודה מחוץ לעניין ולא לסבכה, וזאת לבקשתה של אותה חברה. באופן דומה, מיקומה המדויק של המתלוננת ביחס לעורר 1 בעת שהותם בבנק, האופי המדויק של השיחה שהתנהלה בתוך הבנק, סדר העניינים של ניסיון הימלטותה לאחר מכן, ועובדת השימוש בכרטיס האשראי – חלקן כלל אינן סתירות, אלא הבדלי גרסאות מינוריים שעשויים להופיע מטבע הדברים כאשר אדם מתאר את אותו אירוע בהזדמנויות שונות, וחלקן סתירות שאין להן השלכה מהותית לעיקר עובדות האישום בהן הואשמו העוררים. על כל פנים, כל טענותיהם של העוררים נוגעות למהימנותה של המתלוננת – שאין צורך לקבוע בה קביעות מוחלטות לשם הכרעה בשאלת המעצר עד תום ההליכים, שעניינה רק בראיות לכאורה, ולא בקביעת מהימנות ועימות בין גרסאות שונות.


בנסיבות העניין קמה, אפוא, כנגד העוררים עילת מעצר בשל מסוכנותם. בנסיבות אלה, בהתחשב בסוג העבירות, באלימות המיוחסת לעוררים ובעברו הפלילי של העורר 2, אין חלופה אשר תוכל לאיין מסוכנות זו.

אשר על כן, הערר נדחה.


ניתנה היום, כ"ג באב התשס"ח (24.8.2008).




ה נ ש י א ה


_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

08069980_n01.doc

שי

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,






בשפ בית המשפט העליון 6998/08 אליהו כהן, אסי כהן נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 24/08/2008)