פסקי דין על אורית גניס | פסקי דין על פרנקו ושות' פרסום ושווק | פסקי דין על אליעזר פולק | פסקי דין על אברהם שטיינברג |

63091/06 א     02/09/2008




א 63091/06 אורית גניס נ' פרנקו ושות' פרסום ושווק בע"מ, אליעזר פולק, אברהם שטיינברג




בעניין:

1



בתי
-
המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
063091/06


לפני:
כבוד השופט מיכאל תמיר

תאריך:
02/09/2008





בעניין:
אורית גניס



ע"י ב"כ עו"ד
גיא אלקיים
תובעת


- נ
ג
ד -


1.
פרנקו ושות' פרסום ושווק בע"מ
2.
אליעזר פולק

3.
אברהם שטיינברג


ע"י ב"כ עו"ד
אדם עמרני
נתבעים

פסק דין

פסק הדין ניתן בהמשך לסיכומים שהוגשו בכתב, במסגרת תביעה בסדר דין מהיר בסך 30,000 ₪ שהגישה התובעת כנגד הנתבעים.

להלן עיקרי הטענות העובדתיות בכתב התביעה:
1)
התובעת, שהינה עוסק מורשה בייעוץ ותכנון אסטרטגיות תקשורת שיווקית, ביצעה במהלך חודש מרץ 2005 פרויקט של ארכיטקטורת מותגים עבור גבור סברינה בע"מ (להלן: "גבור סברינה") לפי הזמנת עבודה מיום 31/1/05 (להלן: "העבודה").
2)
עלות העבודה נקבעה על סך של 22,000 ₪ בצירוף מע"מ, כשמחצית מהסך הנ"ל נקבע לתשלום במחצית הפרויקט, והיתרה עם סיום העבודה.
3)
הנתבעת 1, שהינה חברה אשר עסקה בתיווך בין צרכני פרסום לנותני שירותים בעולם הפרסום, היא שקישרה בין התובעת לבין גבור סברינה, וכנהוג בעולם הפרסום, התחייבה וחבה לתובעת בתשלום התמורה בגין העבודה.
4)
הנתבעת 1 שילמה בגין המחצית הראשונה של עלות העבודה רק ביום 31/7/05, ובאמצעות שיקים דחויים, ואילו תמורת המחצית השנייה של העבודה לא שילמה כלל.
5)
נודע לתובעת מאחד העובדים של הנתבעת 1 כי כבר בסמוך למועד ביצוע העבודה העבירה גבור סברינה לידי הנתבעת 1 ו/או לידי הנתבעים 2 ו- 3, שהיו הבעלים והמנהלים של הנתבעת 1 בתקופה הרלוונטית, כספים שיועדו לתובעת בגין העבודה, והנתבעים לא העבירו כספים אלה לידי התובעת.
6)
הנתבעים 2 ו- 3 עצמם ו/או באמצעות נציגם, עובד החברה מר יעקב פרנקו, הוליכו את התובעת שולל פעם אחר פעם תוך מתן הבטחות סרק לפיהן החברה עומדת כביכול לשלם לתובעת את כספה בגין העבודה.
7)
עקב אי ביצוע התשלום כאמור על-ידי הנתבעת, הפסידה התובעת חלק מתשלום דמי לידה מביטוח לאומי בסך של כ- 11,000 ₪.
8)
ביום 6/4/06 הגישה התובעת תביעה לבית משפט השלום בת"א (ת.א. 24675/06), לתשלום חובה של הנתבעת 1 כלפיה.
9)
הנתבעים הפעילו על התובעת מסכת לחצים מתוך ניסיון לשדל אותה להסיר את התביעה.
10)
ביום 24/6/06 הגיעו הצדדים להסדר פשרה שעל-פיו מסר הנתבע 2 לתובעת ביום 24/4/06 שלושה שיקים דחויים של הנתבעת 1 בסך כולל של 13,869 ₪, וכנגדם הגישה התובעת באמצעות בא כוחה בקשה למחיקת התביעה.
11)
לתדהמתה של התובעת, ביום 11/6/06 הודיע לה הבנק כי השיק הראשון של הנתבעת 1 נשוא הסדר הפשרה חזר ללא כיסוי, וזאת בגין הוראת ביטול שנתן הנתבע 2 או 3.
12)
חרף פניותיה הרבות של בא כוח התובעת לא שולמה תמורתו של השיק, ומבירור שעשתה התובעת עלה כי החברה אינה פעילה, ואין באפשרותה לפרוע את השיקים נשוא ההסדר.
13)
ביום 16/7/06 הגישה התובעת תלונה במשטרה כנגד הנתבעים על משיכת שיק ללא כיסוי וקבלת דבר במרמה
- תלונה אשר עודנה נבדקת.
14)
שני השיקים האחרים של החברה נשוא הסדר הפשרה חזרו מחמת חשבון מוגבל.
15)
הנתבעים עשו עם התובעת את הסדר הפשרה כאשר ידעו שאין בכוונתם לכבד אותו.
16)
הנתבעים נהגו באופן שיטתי לעכב אצלם כספים שגבו מלקוחות עבור נותני השירות, וזאת במיוחד בעבודות שבוצעו על-ידי ספקי פרסום קטנים כמו התובעת.

בהמשך כתב התביעה העלתה התובעת טענות משפטיות המצדיקות הטלת אחריות אישית על הנתבעים 2 ו- 3 לרבות הרמת מסך, חוסר תום לב במו"מ ובקיום חיובים הנובעים מחוזה, אחריות נזיקית, הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר שלא במשפט.

בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעים נטענו, בין היתר, הטענות הבאות:
1)
היקלעות הנתבעת 1 לקשיים כלכליים לאחר 13 שנים אינה מעידה כי נוהלה במרמה.
2)
כתב התביעה איננו מגלה עילה כנגד הנתבעים 2 ו- 3, שכן התובעת אינה מפרטת ולו עובדה ספציפית אחת הנוגעת אליהם באופן אישי.
3)
הואיל והתובעת כבר הגישה תביעה נגד הנתבעת 1 באותה עילה, כאשר בכתב התביעה הראשון לא מוזכרים הנתבעים 2 ו- 3 ולא מוזכר נזק בדבר הפסד דמי לידה, יש לדחות את התביעה או את חלקה עקב מעשה בי-דין.
4)
כפי שעולה מכתב התביעה עצמו, הרוח החיה בנתבעת 1 והאדם היחיד שפעל בשמה מול התובעת הינו מר יעקב פרנקו, אולם התובעת נמנעת מלתבוע אותו באופן אישי עקב קשרי הידידות והעסקים הקיימים ביניהם.
5)
הנתבעים אינם יודעים האם התובעת אכן ביצעה את מלוא הפרויקט לו היא טוענת, וזאת הואיל והתובעת עבדה מול מר פרנקו בלבד, והיא כלל לא מכירה את הנתבעים 2 ו- 3.
6)
מר פרנקו הוא כנראה זה שהגיע עם התובעת ל"פשרה" בשם הנתבעת 1, והודיע לנתבעים כי יש להכין שיקים לתובעת, אולם זמן קצר לאחר מכן נמלט מהחברה, נטל עמו רכוש ולקוחות והותיר את החברה מדורדרת מבחינה כלכלית.
7)
לאחר הימלטותו של פרנקו, החלו הנתבעים לערוך בדיקה ובירור של הוראות התשלום שנתן לפני שנמלט, ומאחר שבמסגרתם לא נמצאה אסמכתא לכך שהתובעת אכן ביצעה את השירות לו היא טוענת, הודיעה הנתבעת 1 על ביטול השיק שנמסר לה.

ב"כ התובעת הגיש כתב תשובה בו התייחס לטענות הנתבעים בכתב ההגנה, וכן העלה שורה של נימוקים ואסמכתאות לתמיכה נוספת בטענה לפיה יש לחייב את הנתבעים 2 ו- 3 באופן אישי בחובה של הנתבעת 1 כלפי התובעת. בין השאר, נטען כי מר פרנקו פעל מול התובעת כעובד של הנתבעת 1 בלבד ולא רימה את התובעת באופן אישי, בעוד הנתבעים 2 ו- 3 שהינם בעלי הנתבעת 1 ומנהליה, הם שנשאו באחריות לשלם לתובעת עבור עבודתה ולדאוג לפירעון השיקים נשוא הסדר הפשרה. כמו-כן נטען כי מחיקתה של התביעה הראשונה שהגישה התובעת כנגד הנתבעת 1 אינה מונעת ממנה להגיש תביעה חדשה כנגד הנתבעת 1 והנתבעים 2 ו- 3, והתובעת אף רשאית להוסיף לתביעה זו גם את הנזק שנגרם לה בגין אובדן דמי לידה, אשר לא היה ידוע לה במועד הגשת התביעה הראשונה.

לאחר קיום קדם משפט הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית.

במסגרת תצהיר עדותה הראשית הצהירה התובעת, בין היתר, כי במסגרת העבודות שביצעה עבור הנתבעת 1 התקיימו קשרי עבודה ישירים בינה לבין הנתבע 2, כאשר לאורך כל התקופה הוצג בפני
ה הנתבע 2 כבעלים וכמנהל של הנתבעת 1, אשר אחראי על הוצאת הכספים מהחברה. עוד הצהירה התובעת כי מר פרנקו הוצג בפני
ה כמוסמך לפעול בשם הנתבעת 1 בכל דבר ועניין, והנתבע 2 מעולם לא התכחש לכך. כמו-כן טענה התובעת בתצהירה כי טענתם של הנתבעים
2 ו- 3 לפיה ביטלו את השיק הראשון מאחר שלא ידעו האם התובעת השלימה את ביצוע העבודה הינה טענה חסרת תום לב, הואיל והנתבע 2 מעולם לא בדק עם התובעת, עם מר פרנקו או עם גבור סברינה האם העבודה אכן הושלמה.

בנוסף הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית של מר יעקב פרנקו לתמיכה בחלק מטענותיה.
מר פרנקו הצהיר, בין היתר, כי התובעת ביצעה את העבודה עבור גבור סברינה במלואה, וכי לאורך כל הדרך התוודה בפני
ו הנתבע 2 שידע והכיר בחובה של הנתבעת 1 כלפי התובעת בגין העבודה. עוד הצהיר מר פרנקו כי הנתבע 2 הוא שהורה לו להגיע עם התובעת לפשרה לפיה היא תמחק את התביעה הראשונה שהגישה, ובתמורה יוצאו לפקודתה שלושה שיקים דחויים.

הנתבע 2 הגיש תצהיר עדות ראשית ובו תיאר כיצד לטענתו נוהלה הנתבעת 1 באופן כמעט בלעדי
על-ידי מר פרנקו, שהיה בעל 50% מהמניות בחברה - מניות אשר הוחזקו עבורו על-ידי הנתבעים 2 ו- 3 בנאמנות. כמו-כן העלה הנתבע 2 טענות מפורטות בדבר מעשיו של פרנקו, לרבות בזבוז ראוותני של כספי הנתבעת 1, משיכות מופרזות מקופת החברה וחובות של פרנקו לחברה, ואף התייחס להליכים המשפטיים שהתנהלו בעניין זה. בהמשך הצהיר הנתבע 2 כי מר פרנקו בלבד הוא שקבע את כל פרטי ההתקשרות עם הספקים, וביניהם התובעת, ואילו הנתבעים רק חתמו על שיקים בשם הנתבעת 1 על-פי דרישתו של פרנקו. עוד הוצהר כי בבדיקות שערכו הנתבעים לאחר קריסתה של הנתבעת 1, לא נמצאו קבלות או חשבוניות מס בגין השיקים שניתנו לתובעת, ואף לא נמצאו אסמכתאות לגבי ביצוע העבודה, וזאת כאשר באותה תקופה שבה אמור היה הפרויקט להיות מבוצע, ניתקה גבור סברינה את קשריה עם הנתבעת 1. הנתבע 2 הצהיר כי לא הרוויח דבר וחצי דבר מכספיה של הנתבעת 1, ואף עשה ככל שביכולתו על מנת למנוע את קריסתה. לבסוף פירט הנתבע 2 מדוע לטענתו אין כל הגיון בטענות התובעת כנגדו וכנגד הנתבע 3 בנסיבות העניין.

הנתבע 3 הגיש תצהיר עדות ראשית קצר בו הצהיר, בין השאר, כי אין לו שום קשר או היכרות עם התובעת וכי גם הוא לא הרוויח דבר מכספי החברה באופן אישי.

במהלך הדיון נחקרו המצהירים, ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.

דיון


לצורך הכרעה בתביעה שבפני
יש לבחון האם הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה על-מנת להוכיח כי קיים חוב של הנתבעת 1 כלפיה, ואם כן, האם יש מקום להטיל על מי מהנתבעים 2 ו– 3 אחריות אישית לחוב זה.

התובעת טענה כי השלימה את העבודה עבור גבור סברינה בסוף חודש מרץ 2005, אולם קיבלה רק מחצית מסכום התמורה בגין העבודה. לתמיכה בטענתה צירפה התובעת בין היתר חשבוניות עסקה, קבלות שהוצאו לנתבעת 1 כנגד תשלום המחצית הראשונה של התמורה, תדפיס של המצגת אשר הכינה לטענתה במסגרת הפרויקט וכן תכתובות המעידות על דרישתה לקבל את המחצית השנייה של התשלום. בנוסף לכך צירפה התובעת לכתבי טענותיה העתק של כתב התביעה אשר הוגש בת.א. 24675/06, בו תבעה את יתרת התמורה בגין העבודה, וכן העתק של הבקשה שהגישה בתיק הנ"ל, בה היא מודיעה על הסכמתה למחוק את התביעה, וזאת כנגד קבלת שלושה שיקים דחויים מהנתבעת 1 בסך כולל של 13,869 ₪ המהווים את סכום החוב בתוספת ריבית והפרשי הצמדה.

לא נסתר כי הנתבעת 1 שילמה לתובעת את המחצית הראשונה של התמורה לאחר המועד שנקבע להשלמת הפרויקט ללא כל הסתייגות. בנוסף לכך, הוכח כי התובעת פנתה אל הנתבעת 1 מספר פעמים בכתב בדרישה לביצוע המחצית השנייה של התשלום, בעוד כלל לא נטען ואף אין בפני
בית המשפט ראיות כלשהן לכך שהנתבעת 1 השיבה לפניות אלה והתכחשה לקיומו של החוב. יתרה מזאת, נכונותה של הנתבעת 1 לשלם לתובעת את מלוא סכום החוב בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, מעידה כי הכירה בקיומו של חוב זה כלפי התובעת.

זאת ועוד, על-פי המסמכים שהוגשו לתיק על-ידי הנתבעים עצמם ביום 28/2/07, גבור סברינה העבירה לידי לנתבעת 1 את מלוא התמורה בגין העבודה בסך של 31,343 ₪, כאשר לא סביר שהייתה מבצעת את התשלום אלמלא השלימה התובעת את העבודה.

יובהר כי הואיל והשיקים שנמסרו לתובעת כנגד הסכמתה למחיקת התביעה הראשונה נגד הנתבעת 1 חוללו באי פירעון, ומאחר שהתביעה הראשונה נמחקה ולא נדחתה, הרי שהתובעת איננה מנועה מלהגיש תביעה חדשה נגד הנתבעת 1 בעילת התביעה המקורית או לחילופין בעילה של אי פירעון השיקים שנמשכו על-ידי הנתבעת 1.

לאור האמור לעיל, הנני קובע שהוכח ולא נסתר כי קיים חוב של הנתבעת 1 כלפי התובעת בגין אי ביצוע התשלום עבור המחצית השנייה של העבודה וחילולם של השיקים שנמסרו לתובעת.

לטענת התובעת, עקב אי ביצוע התשלום על-ידי הנתבעת 1 במועד, נגרם לה הפסד דמי לידה בסך של 11,000 ₪. עוד טענה התובעת כי לא כללה נזק זה בתביעה הראשונה שהגישה נגד הנתבעת 1 מאחר שקיבלה את פירוט חישוב הסכום המגיע לה מביטוח לאומי רק כחודשיים לאחר הגשת תביעתה הנ"ל. דא עקא, התובעת לא הציגה בפני
בית המשפט ראיות המוכיחות כי אילו שולם החוב של הנתבעת 1 במועד, הייתה זכאית לסכום נוסף בגין דמי לידה. על-פי המכתב של המוסד לביטוח לאומי אשר צורף לתצהירה של התובעת כנספח ת/24, חושבו דמי הלידה של התובעת על בסיס הכנסתה בחודשים ינואר עד מרץ 2005. חישוב זה עולה בקנה אחד גם עם ההנחיות לחישוב דמי הלידה המפורסמות באתר האינטרנט של המוסד לביטוח לאומי, שם נקבע כדלקמן:

"מי שהייתה בהכשרה מקצועית או בשיקום מקצועי בתוך שלושת החודשים שקדמו ל-1 בחודש שהפסיקה את עבודתה (השכירה או העצמאית) ישולמו לה דמי הלידה כך:

בעד הזמן שהייתה עובדת שכירה או עובדת עצמאית - על-פי החוק מחושבים דמי הלידה ליום על-פי מלוא שכרה או הכנסתה כעצמאית של היולדת בשלושת החודשים שקדמו ל-1 בחודש שבו הפסיקה את עבודתה, לחלק ב–90, אך לא יותר ממקסימום דמי הלידה ליום".
החשבונית בגין המחצית השנייה של התמורה עבור העבודה הוצאה על-ידי התובעת רק ביום 31/3/05, כאשר ברור כי התשלום אמור היה להיות מבוצע בפועל רק לאחר הוצאת החשבונית. התובעת עצמה העידה כי מקובל לשלם שוטף +30 או +60 (עמוד 4 פסקה 2 לפרוטוקול), כפי שעולה גם מהכיתוב על גבי חשבוניות אחרות שהוציאה לנתבעת 1 (ראו נספחים ת/4 ו- ת/5 לתצהיר העדות הראשית של התובעת).

התובעת טענה לראשונה בחקירתה הנגדית כי "את הביטוח הלאומי לא מעניין מתי ב- 2005 זה נכנס. אני חזרתי לעבוד ב- 04/04. הביטוח הלאומי מסתכל על כל שנת 2005 ולפי זה משלם לי" (עמוד 11 פסקה 3 לפרוטוקול), אך אין כל תימוכין לטענתה זו, אשר סותרת את אופן החישוב המפורט בת/24 ובהוראות המוסד לביטוח לאומי כמפורט לעיל.

אי לכך הנני קובע כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי כתוצאה מכך שלא שולמה לה המחצית השנייה של התמורה בגין העבודה במועד, נגרם לה הפסד של דמי ביטוח לאומי.

בנוגע לסכום הפיצוי אשר דרשה התובעת בגין עוגמת נפש, הלכה פסוקה היא כי על הטוען לפיצויים מסוג זה להוכיח בראיות את עצם הנזק הלא ממוני ואת הקשר הסיבתי בינו לבין הפרת החוזה (ע"א 3437/93 אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, בעמוד 835). עוד נפסק כי קביעת שיעור הפיצויים צריכה לעמוד במבחן של סבירות (ע"א 5602/03 אבי ושרה סגל נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ, תק-על 2005(1), 2774, בעמוד 2784), ועל בית המשפט לשאוף לפיצוי הנפגע ולא להענשת המפר ע"א 348/79 חנה גולדמן נ' יצחק מיכאלי פ"ד לה(4), 31, בעמודים 42-43).

התובעת לא פירטה בכתב התביעה מהם רכיבי הנזק הלא ממוני אשר נגרם לה לטענתה. עם זאת, מתיאור השתלשלות העניינים בכתבי הטענות ומהראיות שבפני
עולה כי עקב הפרת החוזה באי תשלום המחצית השנייה של התמורה בגין העבודה, נאלצה התובעת להקדיש זמן ומאמצים רבים בניסיונות לגבות את החוב, בין היתר באמצעות פניות חוזרות ונשנות לנתבעים בעל-פה ובכתב, פתיחת תיק הוצל"פ והגשת שתי תביעות משפטיות.

אשר על כן, ובדרך האומדן, הנני מעמיד את שיעור הפיצויים בגין עוגמת נפש בסך של 1,500 ₪.


לפיכך, הנני קובע כי יש לחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 12,870 ₪, בגין המחצית השנייה של התמורה עבור העבודה וכן סך של 1,500 ₪ בגין עוגמת נפש, ובסך הכל 14,370 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מ- 30/4/05 (המועד המשוער בו היה על הנתבעת 1 לבצע את התשלום לתובעת) ועד למועד התשלום בפועל.

כעת יש לבחון ולהכריע האם יש מקום להטיל אחריות אישית לתשלום החוב הנ"ל על הנתבעים 2 ו- 3 או על מי מהם.

כבר בראשית הדיון בעניין זה יצוין כי התובעת ביצעה שינוי חזית ניכר ורחב היקף בגרסתה.
הטענות העובדתיות שהועלו במסגרת כתב התביעה לביסוס אחריותם האישית של הנתבעים 2 ו- 3
היו כלליות ודלות מאוד, ונגעו בעיקר לנסיבות משיכתם של השיקים אשר נמסרו לתובעת לטענתה כנגד מחיקת תביעתה הראשונה נגד הנתבעת 1 וחילולם. לעומת זאת, במסגרת הסיכומים טענה התובעת לראשונה כי יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 ו- 3, הואיל ונמנעו מלפקח על התנהלותו של מר יעקב פרנקו אשר גרם, לטענת של הנתבעים בתצהירי עדותם הראשית, לקריסתה של הנתבעת 1. התובעת לא הגישה בקשה לתיקון כתב התביעה או התצהירים אשר הוגשו מטעמה, ואף על פי כן ביססה חלק נכבד מטענותיה המשפטיות בסיכומים על הטענה העובדתית לפיה הנתבעים עצמו עיניהם לנוכח מעשיו של מר פרנקו.

ב"כ הנתבעים התנגד להרחבת החזית עוד במהלך הדיון בעת שב"כ התובעת החל לחקור את הנתבע 2 לגבי התנהלותו מול מר פרנקו (עמוד 16 פסקה 4 לפרוטוקול), ולאחר מכן הביעו הנתבעים את התנגדותם להרחבת החזית גם בסיכומיהם. לאור התנגדות זו, וכאשר לא ניתנה לנתבעים הזדמנות להגיב לטענות התובעת בכתב ההגנה או בתצהירים מטעמם, הנני קובע כי אין להידרש לטענות עובדתיות כנגד הנתבעים 2 ו- 3 אשר אינן מוזכרות כלל בכתב התביעה.

האם לנוכח הטענות העובדתיות שהועלו בכתב התביעה יש מקום להטיל על הנתבעים 2 ו- 3, אשר היו רשומים כמנהלים וכבעלי המניות בנתבעת 1, אחריות אישית לחובה של החברה כלפי התובעת? הנני סבור כי לאור הפסיקה הקיימת, לרבות זו שאוזכרה על-ידי התובעת בכתבי טענותיה ובסיכומיה, יש להשיב על שאלה זו בשלילה.

התובעת הפנתה בסיכומיה, בין היתר, לפסק הדין המנחה ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ תק-על 94(3), שם קבע כב' השופט שמגר בעמוד 2028 :

"כבר בענין שרף (ע"א 77/57 שרף ואח' נ. קליין, פ"ד יב 507, 509) מציין השופט אולשן כי ניתן "להביא תביעה אישית נגד המנהל שביצע את העוולה האזרחית. כשמגישים תביעה אישית כזו, לא מספיק הדבר שהתובע רק יוכיח שהעוולה הזאת בוצעה בשביל החברה ושהנתבע הוא אחד ממנהליה. אם ברצון התובע להטיל אחריות אישית על הנתבע עליו להוכיח שהנתבע הזה הוא שביצע את העוולה האזרחית או שהיה לו חלק בזה". הלכה זו חזרה ונשנתה פעמים רבות בהקשר של עוולות שונות (למשל, ע"א 139/76 ש' אופיר ואח' נ. לוי ואח', פ"ד
לא(3) 29, 33-34 (הסגת גבול); ע"א 230/80 פנידר חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ נ. קסטרו, פ"ד לה(2) 713, 723 (רשלנות- מצג שווא רשלני))".

לפיכך, יש לבחון האם הוכח כי הנתבעים 2 ו- 3 או מי מהם ביצעו באופן אישי עוולה נזיקית כלשהי כלפי התובעת או שלכל הפחות נטלו חלק פעיל בביצוע עוולה כזו.

בכתב התביעה נטענו כאמור טענות כלליות כנגד הנתבעים 2 ו- 3, מבלי לפרט מה הייתה מעורבותם האישית בהתקשרות עם התובעת ובהתנהלות מולה לאחר מכן. יתרה מזאת, מכתב התביעה עצמו וכן מחקירתה הנגדית של התובעת עולה כי מגעיה בכל הקשור לעבודה לגבור סברינה נעשו אך ורק מול מר פרנקו. בכתב התביעה ציינה התובעת מספר פעמים כי הנתבעים פעלו "באמצעות נציגם, עובד החברה מר יעקב פרנקו" (ראו למשל סעיפים 2.11 ו- 3.1 לכתב התביעה) ולא הועלו טענות למעשים ספציפיים כלשהם של הנתבעים 2 ו- 3 עצמם, פרט לחתימתו של הנתבע 2 על שלושת השיקים שנמסרו לתובעת במסגרת הסדר הפשרה הנטען וביטול השיק הראשון בסדרה על-ידי מי מהנתבעים 2 או 3 (סעיפים 3.4 ו- 3.5 לכתב התביעה).

במהלך חקירתה הנגדית העידה התובעת, בין היתר, כדלקמן: "כשהגעתי לחברה, הייתי בקשר עם יעקב פרנקו. אתו גם דיברתי על עלות הפרויקט. פעלתי מולו בכל דבר שנגע להיבט הפרסומי-מקצועי של הפרויקט" (עמוד 6 פסקה 3 לפרוטוקול), "יעקב פרנקו דיבר אתי בקשר לפשרה בתביעה הראשונה. כל תכתובות המייל של לגבי התביעות היו מולו. אין לי אף מכתב ואף תכתובת מייל עם הנתבעים 2 ו- 3" (שם, בפסקה 5). כמו-כן עלה מחקירתה של התובעת כי כלל לא הכירה את הנתבע 3, ואילו הנתבע 2 הוצג בפני
ה פעם אחת בתחילת עבודתה על הפרויקט כ"מי שמוציא לה את השיקים" (עמוד 10 פסקה 1 לפרוטוקול). בנוסף לכך הודתה התובעת כי אין לה כל הוכחה לכך שהנתבעים 2 ו- 3 נטלו את כספי החברה לכיסם הפרטי (עמוד 10 פסקה אחרונה לפרוטוקול) ואף אין לה כל מסמך מטעם הנתבעים 2 ו- 3 הקשור לעבודה נשוא התביעה, פרט לשיקים שנמשכו בחתימתו של הנתבע 2 (עמוד 11 פסקה 4 לפרוטוקול).

טענתה העיקרית של התובעת כפי שהיא עולה מכתב התביעה, הינה כי הנתבעים 2 ו- 3 הגיעו עמה
להסדר פשרה ומסרו לה את שלושת השיקים כנגד מחיקת תביעתה הראשונה, בידיעה שאין בכוונתם לקיים ולכבד את ההסדר, ושהם מתכוונים לסגור את העסק (סעיף 3.12 לכתב התביעה). טענה זו לא הוכחה על-ידי התובעת כנדרש, ואף נסתרה על-ידי הנתבעים.

באשר לנתבע 3, כלל לא נטען וממילא לא הוכח כי היה לו חלק כלשהו בהסדר הפשרה הנטען עם התובעת או בביטול השיק הראשון של הנתבעת 1 שנמסר לתובעת במסגרת אותו הסדר.

לגבי הנתבע 2, אמנם מר יעקב פרנקו הצהיר כי הנתבע 2 הוא שהורה לו להגיע עם התובעת להסדר הפשרה (סעיף 10 לתצהיר), אך הנתבע 2 הכחיש זאת מכל וכל וטען כי פעל לאורך כל הדרך, לרבות בעניין השיקים הספציפיים שנמשכו לפקודת התובעת, בהתאם להנחיות שקיבל ממר פרנקו בלבד (ראו למשל סעיף 63 לתצהירו של הנתבע 2 ועמוד 14 פסקה 6 לחקירתו הנגדית). לאחר בחינת טענותיו המפורטות של הנתבע 2 בתצהירו לגבי הניהול הבלעדי של הנתבעת 1 על-ידי מר פרנקו, אשר לא נסתרו, אל מול הטענות הכלליות שהעלה מר פרנקו בתצהירו כנגד הנתבע 2 ללא כל אסמכתא, ולאחר התרשמותי מעדותם של שני עדים אלה במהלך החקירה הנגדית, נראה כי יש להעדיף לעניין זה את גרסתו של הנתבע 2. אולם מכל מקום, לא הוכח כי הנתבע 2 ידע בעת שחתם על השיקים בשם הנתבעת 1 כי אין בכוונתה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת. לא הוצגה בפני
כל עדות מידיעה אישית על כך שהנתבע 2 מסר את השיקים כאשר ידע שלא יכובדו, ומנגד קיימת עדותו של הנתבע 2 עצמו, אשר הצהיר והעיד כי החליט לבטל את השיק הראשון רק כחודשיים לאחר הוצאתו, כאשר לא מצא כל אסמכתא לכך שהתובעת ביצעה את העבודה (סעיף 73 לתצהיר ופסקה 5 בעמוד 14 לפרוטוקול). הנתבע 2 אף צירף לתצהירו העתק של דף חשבון המעיד כי בעת משיכת השיקים הייתה הנתבעת 1 פעילה וכיבדה המחאות בסכומים גדולים. גרסתו של הנתבע 2 בעניין זה לא נסתרה.
לפיכך, הנני קובע כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה על-מנת להוכיח כי מי מהנתבעים 2 ו- 3 הורה על משיכת השיקים לפקודת התובעת במסגרת הסדר הפשרה הנטען, בידיעה כי שיקים אלה לא ייפרעו.

לאור האמור לעיל, ובהעדר טענות עובדתיות מפורטות נוספות נגד הנתבעים 2 ו- 3 לביסוס טענתה של התובעת לתרמית, כנדרש על-פי תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הנני קובע כי לא הוכחו יסודותיה של עוולת התרמית הקבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לרבות הצגת הצג כוזב וכן כוונה להטעות את התובעת בעת מסירת השיקים לידיה.

באשר לעוולה של גרם הפרת חוזה, כפי שנפסק בע"א 4612/95 איתמר מתתיהו ואח' נ' שטיל יהודית, פ"ד נא(4), 769, בעמודים 792-793, עוולה זו מניחה ניתוק משפטי בין המשדל לבין המשודל, וכאשר מנהל פועל במסגרת סמכותו וגורם לחברה להפר חוזה, הרי שהוא פועל כאורגן של החברה, ולכן לא מתקיים ניתוק כזה. משכך, וכפי שנקבע גם בנסיבות המקרה של ע"א 4612/95 הנ"ל, אף אילו הוכח כי מי מהנתבעים 2 ו- 3 גרם לנתבעת 1 להפר את החוזה עם התובעת, הרי שבהעדר טענה לפיה הנתבעים 2 ו- 3 חרגו מסמכותם או פעלו בניגוד לטובת החברה או ממניע זר כלשהו, לא ניתן להטיל עליהם אחריות בגין גרימה של הפרת חוזה. לא זו בלבד שאין בפני
טענה כי הנתבעים חרגו מסמכותם או פעלו ממניעים זרים, אלא שאף לא נסתרה טענתם של הנתבעים 2 ו- 3 כי ניסו לפעול לצמצום חובותיה של הנתבעת 1, ומעולם לא הפיקו רווחים אישיים כלשהם מכספיה של הנתבעת 1.

כעת נותר לבחון ולהכריע האם הנתבעים 2 ו- 3 פעלו ברשלנות כלפי התובעת או הפרו את חובותיהם כלפיה כמנהלים ובעלי מניות בנתבעת 1.

התובעת מפנה בעניין זה, בין היתר, לדבריה של כב' השופטת קובו בע"א (תל-אביב-יפו) 2557/00 החברה הישראלית נ' גלינצמן תק-מח 2002(3), לפיהם עצם ישיבתו של נושא משרה בחיבוק ידיים והימנעותו מלפקח על הנעשה בחברה מהווה הפרה של חובת הזהירות המוטלת עליו. אלא שדעתה של כב' השופטת קובו הייתה דעת המיעוט בפסק הדין, אשר הוכרע בדעת הרוב של כב' השופט פוגלמן, שקבע כי בהעדר מעורבות של נושא המשרה בניהול החברה בכלל ובעסקאות נשוא התביעה בפרט, אין להטיל עליו חובת זהירות אישית כלפי התובעת. הוא הדין גם בעניין זה, שבו לא הוכחה כאמור מעורבות אישית של מי מהנתבעים 2 או 3 בניהולה השוטף של החברה, פרט לרישום שיקים על-פי הוראותיו של מר פרנקו, וודאי שלא הוכח כי מי מהנתבעים 2 או 3 היה מעורב באופן אישי בהתקשרות עם התובעת או בהסדר הפשרה שנחתם עמה לטענתה.

ב"כ התובעת הפנה בנוסף לפסקי דין בהם נקבע כי ניתן להטיל אחריות אישית על נושאי משרה אשר שימשו למעשה כעלה תאנה לפעולות שנעשו בחברה בחוסר תום לב ובמרמה, אלא שבאותם מקרים בהם הוחלט על הטלת אחריות אישית על נושאי המשרה, נקבע כי פעלו במודע ואף הפיקו רווחים כלכליים ממעשיהם. כך למשל, בת"א (תל-אביב-יפו) 715614/03 בזק חב' ישראלית בע"מ נ' סופטווב קופריישין בע"מ, תק-של 2004(1), 12459, ממנו ציטט ב"כ התובעת בהרחבה, דובר על נושאת משרה אשר סייעה לבעלה לעקוף את ההגבלות שהיו מוטלות עליו עקב היותו פושט רגל, ונקבע כי עשתה זאת ביודעין תוך הפקת תועלת אישית בלתי מבוטלת ממעשיה. בת"א (תל-אביב-יפו) 220142/02 אלום א.ד.י. בע"מ נ' שניצל פקטורי, תק-של 2003(4), 11787, הוטלה אחריות אישית על מי שהייתה רשומה כמנהלת ובעלת מניות יחידה בחברה, שכן נקבע כי חברה זו שימשה כמכשיר להונאת נושים ולהתחמקות מתשלום חובותיה של חברה אחרת – חברה שבה בעלה של הנתבעת היה בעל המניות והמנהל בפועל.

לעומת זאת במקרה דנן, אין די בטענות העובדתיות המופיעות בכתב התביעה ובתצהירה של התובעת כדי לבסס קביעה לפיה הנתבעים 2 ו- 3 פעלו במודע על-מנת להתחמק מתשלום חובותיה של החברה לצדדי ג' בכלל, ולתובעת בפרט. כמו-כן לא נטען וודאי שלא הוכח כי הנתבעים הפיקו תועלת או רווח אישי כלשהו מהתנהלותם כמנהלי הנתבעת 1 (ראו עדותה של התובעת עצמה בפסקה האחרונה של עמוד 10 לפרוטוקול).

בפסקי דין אחרים אליהם הפנה ב"כ התובעת הוטלה אחריות אישית על נושאי משרה אשר מסרו לצדדי ג' שיקים ללא כיסוי. אולם גם מפסקי דין אלה עולה כי לשם חיובו של נושא המשרה באופן אישי, אין די בכך שנמסרו שיקים כאמור, אלא יש להצביע על נסיבות נוספות. בע"א (תל-אביב) 1696/00 יעקב אלימלך נ' מנועי אריה קרול בע"מ (טרם פורסם) הוטלה אחריות על מנהל על בסיס הבטחה אישית שנתן ועקב הפרת תום הלב. באותו מקרה נקבע כי המנהל התחייב כלפי צד ג' לפרוע את חובה של החברה באופן אישי, וכן נקבע כי ממכלול פעולותיו של המנהל עלתה כוונה ברורה להתחמק מקיום חיובי החברה. כמו-כן נקבע כי המנהל העדיף לפרוע את חובות החברה לנושים מסוימים, אשר ככל הנראה היה ערב באופן אישי לפירעון חובותיהם. בניגוד לכך, בענייננו לא נטען שהייתה התחייבות אישית כלשהי של מי מהנתבעים 2 או 3 לתובעת. כמו-כן לא הוכח כי הנתבעים 2 ו- 3 ביצעו מעשים המעידים על חוסר תום לב בניסיון לחמוק מנושים (כגון העלמות, הקמת חברות קש וכד'), ואף לא נסתר כאמור כי ניסו לפעול לטובת הנתבעת 1 ולמנוע את קריסתה. עוד יצוין כי לא נטען במפורש וודאי שלא הוכח כי הנתבעים 2 ו- 3 ביצעו העדפת נושים אסורה, כשלא הוכחש כי היו ערבים לכלל חובותיה של הנתבעת 1.

בת.א 4190/02 ת"א (ירושלים) הקופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית לא"י בע"מ נ' דוד סגל, תק-מח 2006(2), 5985, אליו הפנה ב"כ התובעת, ואשר הוגש בגינו ערעור לבית המשפט העליון אשר טרם הוכרע, חזר כב' השופט צבן על ההלכה לפיה "לצורך גיבוש חובת זהירות אישית של מנהל, על התובעת לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילות רגילה ושגרתית של אותו נושא משרה" (שם, בעמוד 5993). באותו מקרה נקבע כי המנהל נתן שיקים בגין דמי שכירות כתחליף להוראת קבע שלא כובדה, כאשר ידע כי דמי השכירות ממונים בעיקרם באמצעות שכירות משנה, ואף-על-פי-כן לא דאג להפקדת דמי שכירות המשנה שהתקבלו באופן מיידי בחשבון הבנק של החברה. שונים הם פני הדברים במקרה זה, שבו לא מדובר בתשלום קבוע וארוך טווח לתובעת, וכלל לא הוכח כי מי מהנתבעים 2 ו- 3 ידע על פרטי ההתקשרות עמה. יתר על כן, לא הוכח כי הנתבעים נמנעו מלהפקיד כספים כלשהם לחשבונה של הנתבעת 1 לצורך כיסוי התחייבויותיה.

לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה על-מנת להוכיח כי יש מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 ו- 3 לפירעון חובה של הנתבעת 1 כלפיה.

לפיכך, הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3.

לגבי הנתבעת 1 הנני מקבל את התביעה בחלקה, ומחייב אותה לשלם לתובעת, כמפורט לעיל, סך של 14,370 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מ- 30/4/05 ועד למועד התשלום בפועל.

כמו-כן הנני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 926 ₪ בגין הוצאותיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, וסך נוסף של 2,200 ₪ + מע"מ בגין שכר טרחת עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בנסיבות העניין, כאשר הנתבעים 2 ו- 3 הינם בעלי המניות והמנהלים הרשומים היחידים של הנתבעת 1, אשר נמנעה מלשלם את חובה כלפי התובעת במשך תקופה ארוכה ואף לא כיבדה שיקים שנמשכו לפקודת התובעת, וכאשר על-פי הממצאים שהוצגו בפני
נראה כי גם לאחר מתן

פסק דין
זה יקשה על התובעת לגבות את חובה מהנתבעת 1 אשר הפסיקה את פעילותה, אינני מוצא לנכון לחייב את התובעת בתשלום שכר טרחת עו"ד לנתבעים 2 ו- 3.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' באלול, תשס"ח (2 בספטמבר 2008), בהעדר הצדדים.

__________________




מיכאל תמיר
, שופט








א בית משפט שלום 63091/06 אורית גניס נ' פרנקו ושות' פרסום ושווק בע"מ, אליעזר פולק, אברהם שטיינברג (פורסם ב-ֽ 02/09/2008)