פסקי דין על יהודית נבון | פסקי דין על יצחק נבון | פסקי דין על ד"ר ראיסה גראץ | פסקי דין על המרכז הרפואי "קפלן" ואח' |

1666/05 א     03/09/2008




א 1666/05 יהודית נבון, יצחק נבון נ' ד"ר ראיסה גראץ, המרכז הרפואי "קפלן" ואח'





1 . יהודית נבון

2 . יצחק נבון

ע"י ב"כ עו"ד א. שימקביץ

בעניין:
התובעים
נ ג ד
1 . ד"ר ראיסה גראץ

2 . המרכז הרפואי "קפלן"
3 . ד"ר אליזבתה בקר
4 . שירותי בריאות כללית
ע"י ב"כ עו"ד ד' איצקוביץ
ו/או עו"ד ר' אלוני
הנתבעים

פסק דין
א. מהות התובענה


זו תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית.

ב. עובדות רלבנטיות

התובעת 1 (להלן: "התובעת") ילידת 12.7.49, נשואה לתובע 2 ואם ל-3 ילדים; עם רקע רפואי הכולל יתר לחץ דם אשר טופל תרופתית ועודף משקל.
התובע 2, בעלה של התובעת, מונה ע"י ביהמ"ש בשנת 1999 כאפוטרופסה הקבוע (נספח 4 ל-ת/3).
עד לאירוע נשוא תביעה זו היתה התובעת בעלת גן (משפחתון).
הנתבעת 1 (להלן: "ד"ר גראץ") הינה רופאה, אשר במועדים הרלבנטיים לתביעה עבדה אצל הנתבע 2 שהינו מרכז רפואי (להלן: "בי"ח קפלן"); ד"ר גראץ טיפלה בתובעת בהגיעה לבי"ח קפלן.

הנתבעת 3 (להלן: "ד"ר בקר") הינה רופאה, אשר במועדים הרלבנטיים לתביעה עבדה אצל הנתבעת 4 ושימשה כרופאת המשפחה של התובעת.
הנתבעת 4 הינה תאגיד שבבעלותו נמצא, בין היתר, בי"ח קפלן.

ביום 15.6.98 הגיעה התובעת לחדר המיון של בי"ח קפלן, מלווה בבתה. היא התלוננה על חולשה, סחרחורת, הרגשה רעה וראיית "שחור מול העיניים", ללא חבלת ראש או איבוד הכרה (גיליון חדר המיון חתום ע"י ד"ר גראץ - נספח ל-נ/1). בקבלתה נמדד לחץ דם גבוה (176/105); היא נבדקה ע"י רופא עיניים והבדיקה נמצאה תקינה. כן נרשם שמצבה הכללי טוב והיא בהכרה מלאה.
התובעת טופלה תרופתית במשככי כאבים ותרופה להורדת לחץ הדם ושוחררה באותו יום לביתה, בהמלצה להמשך מעקב הרופא המטפל.

למחרת, ביום 16.6.98 נבדקה התובעת ע"י רופאת המשפחה שלה, ד"ר בקר, אשר הגיעה אליה לביקור בית עקב המשך התלונות ביחס לכאבי ראש, סחרחורת ובחילות (נספח 3 ל-ת/3).
לחץ הדם שנמדד היה 170/90 ועפ"י הרישום של ד"ר בקר התובעת שכחה לקחת כדורים נגד לחץ דם; כן צוין כי לא נתקבל מהתובעת מכתב השחרור מחדר המיון. בסיום הבדיקה המליצה ד"ר בקר על המשך מעקב לחץ דם.

ביום 17.6.98 נבדקה התובעת שוב ע"י ד"ר בקר והמשיכה להתלונן על כאבי ראש וסחרחורות. ד"ר בקר הפנתה אותה לחדר המיון בבי"ח קפלן (נספח ל-ת/3). בקבלתה לחדר המיון נרשם: "כאבי ראש במשך שלושה ימים באופן רצוף"; כן נרשם שהיא סובלת מיתר לחץ דם ומטופלת באופן קבוע בתרופות (גיליון חדר המיון - נספח ל-נ/1). בבדיקה נוירולוגית נרשם שהיא מתלוננת על כאבי ראש מזה יומיים; ממצאי הבדיקה העלו קישיון עורף וחולשת עצב קרניאלי שישי והומלץ על ct מוח, אשר ממצאיו הדגימו דמם תת-עכבישי. בגיליון חדר המיון נרשם: "לפי האנמנזה הדמם היה שלשום כנראה, מועברת לבי"ח שיבא לטיפול נוירוכירורגי לפי תיאום...".

התובעת הועברה באותו היום למחלקה הנוירוכירורגית בבי"ח שיבא. בקבלתה היתה במצב של הכרה מלאה ובדיקתה הנוירולוגית היתה תקינה, למעט חולשה של עצב 6 מימין.
ממצאי בדיקת ct מוח הדגימו דימום סאב-ארכנואידלי (תת-עכבישי) ומצבה הוגדר כדמם תת-עכבישי (sah) בדרגה ii (מתוך 5).
מצבה הנוירולוגי החל להתדרדר לאחר קבלתה והיא שקעה למצב של חוסר הכרה; נערך לה צנטור בו אובחנה מפרצת (אנאוריזמה) של העורק המחבר הקדמי של המוח (התרחבות בדופן העורק).
ct מוח הדגים הרחבה הדרגתית של חדרי המוח ובהמשך אובחן הידרוצפלוס (הצטברות נוזל מוחי-שדרתי בתוך חדרי המוח), שגרם להתדרדרות במצבה והצריך ניקוז חיצוני של חדרי המוח.
התובעת נותרה עם חסרים נוירולוגיים שכללו חולשת יד שמאל וקשיים בדיבור. בדיקה שנערכה לה הדגימה מצב של vasospasm (כיווץ כלי הדם המוחיים בתגובה להשפעת הדימום).

ביום 9.7.98 בוצע בתובעת טיפול אנדו-ואסקולרי (צינטור) לסגירה דפיניטיבית של המפרצת במטרה למנוע את הישנות הדימום.
ביום 20.7.98 הועברה התובעת למחלקה שיקומית בבי"ח שיבא, וכעבור מספר ימים, בתאריך 26.7.98, הועברה לבי"ח "לוינשטיין" לאשפוז שיקומי כשהיא במצב סיעודי מלא, זקוקה לעזרה מלאה בפעולות יומיומיות כגון רחצה, לבוש, אכילה; וסובלת, בין היתר, גם משיתוק מוטורי משמאל. האשפוז בבי"ח לוינשטיין נמשך כחצי שנה עד לתאריך 10.1.99; ומשם היא הועברה למרכז הסיעודי "קרית שלום" בת"א בו היא שוהה עד היום.

לטענת התובעים, התרשלו הנתבעים באבחון מצבה של התובעת ובאופן הטיפול בה וכתוצאה מהתרשלותם זו היא נותרה בנכות צמיתה, גופנית ומנטלית, של 100%, מרותקת לכסא גלגלים ונזקקת לטיפול סיעודי מורכב ורציף במוסד מתאים, בכל שעות יממה, למשך שארית חייה.

הנתבעים מצידם גורסים, כי העניקו לתובעת טיפול מקצועי ראוי ומיומן, בהתאם לכללי הרפואה המקובלים, והם אינם אחראים לנזקי התובעים.

מכאן התובענה, שהוגשה לבית-המשפט ביום 18.5.05.
התיק הועבר להרכב זה ונקבע לשמיעת הוכחות ליום 20.6.07.
ג. הפלוגתאות בין הצדדים

מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים:

- היש להורות על מחיקת הנתבע 2 - בי"ח קפלן?
- היש להעביר את נטל הראיה?
- האם התרשלו הנתבעים כלפי התובעת?
- מה גובה הנזק?

ד. היש להורות על מחיקת הנתבע 2-בי"ח קפלן?

הנתבעים העלו בכתב הגנתם ובסיכומיהם טענה לפיה יש למחוק את התביעה כנגד בי"ח קפלן, שכן אינו מהווה אישיות משפטית ועל כן אין ביכולתו לתבוע ולהיתבע.

אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבי"ח קפלן נמצא בבעלותה ו/או בהחזקתה ו/או בפיקוחה של הנתבעת 4 אשר הינה אישיות משפטית מאוגדת כחוק, ובזמנים הרלבנטיים לתביעה החזיקה ותפעלה את בי"ח קפלן; והעסיקה, בין היתר, צוות רפואי אשר שירת בביה"ח וטיפל גם בתובעת.
ככזו, נושאת הנתבעת 4 באחריות ישירה ו/או שילוחית, בין היתר, למעשיהם ומחדליהם של עובדי בי"ח קפלן, עליהם נמנית הנתבעת 1; ושל עובדי קופת-החולים, עליהם נמנית הנתבעת 3.
לאור האמור, אני מקבלת את טענת הנתבעים ומורה על מחיקתו של הנתבע 2-בי"ח קפלן כנתבע בהליך, מהטעם שהוא אינו מהווה אישיות משפטית, וזאת בנסיבות, ללא צו להוצאות.

ה. היש להעביר את נטל הראיה?

לטענת התובעים, בנסיבות המקרה דנן יש להפעיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") ולהעביר את הנטל להוכחת היעדר רשלנות בטיפול בתובעת, - אל כתפי הנתבעים.
המדברים הדברים בעד עצמם?


סעיף 41 לפקודה שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו", קובע כדלקמן:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".ב

תנאי הסעיף מצטברים, ובהתמלאם יועבר נטל השכנוע מהתובע לנתבע בשאלה אם היתה רשלנות (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 555 (2001).


לעניין התנאי הראשון בדבר אי ידיעת התובע ואי יכולתו לדעת מה הביא לנזקו, הפסיקה קבעה כי נדרשת קיומה של עמימות ראייתית מובנית ובלתי נמנעת בדבר נסיבות האירוע שגרם לנזק, על מנת שתנאי זה יתקיים [רע"א 682/06 כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ (פורסם בנבו, 10.7.06; ע"א 813/06 ג'ונס נ' בית הספר האזורי עמק החולה (פורסם בנבו, 7.2.08)].

במקרה דנן, הציגו התובעים גירסה עובדתית ברורה בדבר נסיבות האירוע שהביא לנזקה של התובעת, היינו: אי עריכת הבדיקות הרפואיות המתאימות מיד עם פנייתה הראשונה לחדר המיון, אלא רק כעבור יומיים כאשר הגיעה לחדר המיון בפעם השנייה.
מחדל זה, כך נטען, גרם לאיחור באבחנת הדימום התת-עכבישי במוחה, שגרר איחור בהעברתה לבי"ח שיבא, שם התדרדר מצבה, תוך סיבוכים שהתעוררו תוך כדי הטיפול בה (אירוע ההידרוצפלוס וה-vasospasm), והותירו אותה נכה לצמיתות בשיעור של 100%.

בנסיבות אלה, לא ניתן לאמור שנחסמה הדרך בפני
התובעים מהוכחת התשתית העובדתית המבססת את עוולת הרשלנות לה הם טוענים; על כן אין תחולה לתנאי הראשון שבסעיף 41; ואין צורך להידרש לדיון בשני התנאים הנוספים הקבועים בו.
ו. האם התרשלו הנתבעים כלפי התובעת?

לטענת התובעים, נזקיהם נגרמו כתוצאה מרשלנות מצידם של הנתבעים.


על מנת לבסס חבות בעוולת הרשלנות יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות על ידי סטייה מסטנדרט התנהגות סביר וקשר סיבתי לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 112).

נקודת המוצא העקרונית היא, שביחסים שבין רופא למטופל קיימת חובת זהירות מושגית (ר' ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר, (פורסם בנבו, 11.4.05); ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3) 748).
באשר לחובת הזהירות הקונקרטית - זו נקבעת על פי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי. משמעות הדבר היא שיש לבחון את השאלה האם רופא סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. רק אם התשובה לשאלה זו תענה בחיוב, כי אז יש לבחון האם רופא סביר גם צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית.


הגישה היא, על פי רוב, כי מרגע שרופא החל במתן טיפול רפואי, קמה מצדו חובת זהירות קונקרטית כלפי המטופל (א' כרמי רפואה ומשפט (הוצאת "מעריב", 1971), עמ' 124-129).

ד"ר ע' אזר וד"ר א' נירנברג, בספרם "רשלנות רפואית" (מהדורה שנייה - תש"ס- 2000) בעמ' 283 כותבים:

"ברוב המכריע של המקרים קיימת חובת זהירות קונקרטית בין הרופא לחולה. ודאי שרופא יכול לצפות נזק עקב כל טיפול רפואי; מנקודת מבטה של המדיניות המשפטית ומבחינה נורמטיבית הוא צריך לצפות את הנזק (הדגשים במקור-ד.פ.)".

גישה זו ישימה אף בענייננו; הצוות הרפואי שקיבל ובדק את התובעת בחדר המיון יכול וצריך היה לצפות אפשרות התרחשותו של נזק עקב איחור באבחון מצבה ו/או אבחון שגוי של חומרת מצבה, כתוצאה מאי עריכת בדיקות רפואיות מתאימות.
בשלב הבא אפנה לבחון האם הפרו הנתבעים את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי התובעת.

לטענת התובעים, התרשלו הנתבעים כלפי התובעת כדלקמן:

במהלך הפנייה הראשונה של התובעת לחדר המיון (15.6.98)

- הנתבעים לא ביצעו לתובעת באופן מיידי בדיקת ct על אף שהיה ידוע להם כי סבלה מיתר לחץ דם ולאור מצבה בעת שהגיעה לחדר המיון.

- הנתבעים לא ביצעו לתובעת בדיקת ניקור מותני לבירור האם מדובר בזיהום חיידקי של קרומי המוח או בדימום תת-עכבישי.

- הנתבעים לא ביצעו בירור הדמייתי לוודא שלא קיימת פתולוגיה מוחית מבנית, בעיקר עקב אנמנזה של מיגרנה משנת 1986, בניגוד להנחיות המופיעות בספרות הרפואית.

- הנתבעים לא שלחו את התובעת מיידית לבי"ח שיבא, אלא רק לאחר שלושה ימים כאשר היא פנתה אליהם בפעם השנייה; מדובר באיחור קריטי משום שהדימום החל כבר בעת פנייתה הראשונה של התובעת לחדר המיון, וטופל רק כעבור שלושה ימים, בבי"ח שיבא.
במהלך בדיקת התובעת ע"י רופאת המשפחה- ד"ר בקר (16.6.98)

- ד"ר בקר לא מצאה לנכון לשלוח את התובעת לבדיקות חוזרות מיידיות בבי"ח קפלן, תוך דרישה לביצוע ct וניקור מותני; זאת על אף שהכירה היטב את הרקע הרפואי של התובעת, אשר גם התלוננה בפני
ה על כאבי ראש בלתי נסבלים.

- ד"ר בקר לא מצאה לנכון להפנות את התובעת מיידית לבי"ח שיבא.
חוות-דעת רפואיות

התובעים הגישו חוות-דעת רפואית של ד"ר יחיאל היילברון, מומחה לנוירוכירורגיה (ת/2).

ד"ר היילברון קבע בחוות-דעתו, שלאור תלונותיה החריפות של התובעת על כאבי ראש ובחילות, היה הכרח לבדוק ולברר האם קיים חסר נוירולוגי בעת פנייתה הראשונה לחדר המיון; זאת על אף הנתונים הידועים בדבר הרקע הרפואי שלה שכלל יתר לחץ דם והשמנה חולנית.

כמו כן לקביעתו: "בהחלט היה מקום כבר בביקורה הראשון בחדר המיון בבי"ח קפלן, לבצע בדיקת c.t מוח, ואם זו היתה נמצאת תקינה לעשות ניקור מותני לברור השאלה האם מדובר בדמם תת עכבישי ו/או תוך מוחי או בזיהום חיידקי של קרומי המוח, ובוודאי שהיה צריך לעשות כך למחרת היום כאשר נבדקה ע"י רופאת המשפחה במסגרת ביקור בית בשל המשך והחמרת התלונות".
עוד קבע ד"ר היילברון שרופאת המשפחה, ד"ר בקר, שבדקה את התובעת בביקור בית שערכה אצלה למחרת ביקורה בחדר המיון, היתה צריכה לבצע בדיקה נוירולוגית ולהתעקש על הפנייה מיידית חוזרת לחדר המיון עם דרישה לביצוע ct.
כאמור בחוות-דעתו, בדיקת ה-ct ראש מבוצעת בימינו כסטנדרט בסיסי ומקובל ועל כן התחייבה הפנייה לביצוע ct מוח בסמוך לקבלת חולה עם כאבי ראש קשים, בחילות וסחרחורות פתאומיים.
ד"ר היילברון נחקר בבית-המשפט על חוות-דעתו; לדבריו, לו היו מאבחנים הנתבעים בעזרת ct פשוט ללא חומר ניגוד, שמדובר בדימום, היו מפנים את התובעת ביום הראשון בו הגיעה למיון, לבי"ח שיבא, לטיפול בהרחבת החדרים ולטיפול המשך מתאים, לפני שאירעו הסיבוכים במצבה (עמ' 27 שורות 10-14, 28-29, עמ' 28 שורה 1).
בהמשך העיד שהמאפיינים הקליניים החיצוניים של דימום תת-עכבישי הם כאבי ראש קשים, קישיון עורף, רגישות לאור, ואצל התובעת לא תועדו מלוא המאפיינים הללו בקבלתה לחדר המיון בפעם הראשונה. עם זאת לדבריו, ישנם מקרים רבים שבהם מופיע רק חלק מהסימנים אשר לאור סיפור האנמנזה צריכים לכוון את הרופא, מה עוד שבמקרה דנן היה אלמנט חשוב של יתר לחץ דם ממושך אצל התובעת, שאחד מהסיבוכים שלו זה דימום תוך מוחי, לכן מדובר בפרזנטציה חשודה אף שאינה קלאסית למצב של דימום תת-עכבישי (עמ' 33 שורות 26-29, עמ' 34 שורות 1-4, עמ' 35 שורות 8-19, 23-25).
לעדותו, אדם שמגיע לחדר מיון בתלונה של כאבי ראש חזקים שהופיעו לאחרונה ובוודאי כאשר ישנם סימנים מלווים נוספים כמו סחרחורת, חולשה ובחילות,- צריך לעשות לו ישר בדיקת ct (עמ' 39 שורות 6-15).

הנתבעים הגישו חוות-דעת רפואית של פרופ' צבי רם, נוירוכירורג (נ/3).

פרופ' רם קבע בחוות-דעתו שהתובעת סבלה מדימום תת-עכבישי, אשר מועד התחלתו אינו ברור.
לקביעתו, ההנחה שאירוע הדימום התרחש כבר בעת פנייתה הראשונה של התובעת לחדר המיון, אינה מבוססת, בהיעדר תיאור אנמנסטי של כאבי ראש, שהוא הסימפטום הבולט ביותר בחולים עם דמם ממפרצת, וכן היעדר קישיון בעורף או כל ממצא אחר. כמו כן, תגובתה לטיפול להורדת לחץ הדם הגבוה, אינה תומכת באבחנה של דמם תת-עכבישי.
כאמור בחוות-דעתו: "...אירוע הדמם התרחש בכל תקופת זמן אפשרית בין ה-15.6.98 ל-17.6.98 ואובחן באופן ברור בביקורה השני בחדר המיון אז נמצאו ממצאים בבדיקה התומכים באבחנה ובוצעה בדיקת ה-ct".
לפיכך הוא קובע כי "היעדר סימנים אופייניים וממצאים בבדיקה המחשידים לדמם ממפרצת, ובנוכחות היסטוריה וממצאים של לחץ דם גבוה ביותר שהגיבו לטיפול שניתן בחדר המיון, לא מצאתי כל בעיה בתפקוד הצוות הרפואי של בי"ח קפלן ורופאי קופת-החולים".

פרופ' רם נחקר בבית-המשפט על חוות-דעתו והעיד שקרוב לוודאי שהוא היה מבצע בדיקת ct למטופל כאשר הנתונים בפני
ו כוללים לחץ דם של 170/105 ותלונות על כאבי ראש (עמ' 70 שורות 20-27, עמ' 71 שורות 2-5).
כמו כן העיד שכאבי ראש זה הסימן העיקרי של מפרצת (עמ' 71 שורה 11).
בהמשך העיד, שמקובלת עליו הספרות הרפואית הקובעת שבדיקת ct מוח בימים הראשונים יכולה לזהות דמם תת-עכבישי ב-95% מהמקרים; לדבריו היו לתובעת גורמי סיכון לדימום מוח, או להתקף לב, או להתפתחות מפרצת (עמ' 74 שורות 14-22):

"ש: אנחנו יודעים שהיא הגיעה עם לחץ דם 170 על 105, ז"א היו לנו כל הסיבות לחשוב על סיבוך יתר לחץ דם עם דימום תוך מוחי שזו אפשרות סבירה?
ת: נכון.
ש: לצורך הבחנה כזאת, c.t מח היה נעשה ב-15/6 היינו יכולים לאבחן אם באמת היה דמם תת עכבישי?
ת: כן".

עדויותיהן של ד"ר גראץ וד"ר בקר

הנתבעים הגישו את תצהירה של ד"ר גראץ (נ/1), הרופאה אשר שימשה אותה עת כמתמחה במחלקה הפנימית בבי"ח קפלן, וביום 15.6.98 בהיותה תורנית בחדר המיון, בדקה וטיפלה בתובעת.
עפ"י תצהירה, בדיקה נוירולוגית וכן בדיקת עיניים ובדיקות דם שנערכו לתובעת נמצאו תקינות; לפיכך ומאחר וכאבי הראש מהם סבלה פחתו ולחץ דמה היה תקין, הורתה לשחרר את התובעת להמשך מעקב בקהילה.

בחקירתה בבית-המשפט העידה ד"ר גראץ שבמידה והיה מתעורר סימן נוירולוגי לא תקין בבדיקות שנערכו לתובעת, היא היתה מפנה אותה מיד לבדיקות נוספות (עמ' 64 שורות 14-16); אולם כאשר הבדיקה הפיזיקאלית תקינה ולחולה יש לחץ דם גבוה כרוני, - לא צריך לעשות לו ct (עמ' 65 שורות 20-21). לעדותה, כשעושים בדיקה נוירולוגית, אחד הדברים שבודקים זה סימנים של איבוד שיווי משקל, ואם לא מוצאים סימנים כאלה זו נקראת בדיקה תקינה ואין מה לעשות (עמ' 65 שורות 25-26).

הנתבעים הגישו גם את תצהירה של רופאת המשפחה של התובעת, ד"ר בקר (נ/2).

כעולה מתצהירה, היא נקראה לבית התובעת ביום 16.6.98, לאור תלונותיה על כאבי ראש, בחילות וסחרחורות; היא ערכה לתובעת בדיקות חום, דופק, לב ונשימה אשר ממצאיהן היו תקינים.
כמו כן לחץ הדם של התובעת היה 170/90 אך היא דיווחה לד"ר בקר כי לא נטלה את הכדורים נגד יתר לחץ דם (ר' גם עדותו של ד"ר היילברון בעמ' 37 שורה 14).
לעדותה של ד"ר בקר בתצהירה, היא ביקשה לעיין במכתב השחרור של התובעת מחדר המיון בבי"ח קפלן, אך נאמר לה ע"י התובעת שהיא לא קיבלה מכתב כזה.
לפיכך, ייחסה ד"ר בקר את תלונותיה של התובעת לעובדה שלא נטלה את תרופותיה ולא מצאה לנכון להפנותה שוב לחדר המיון, אלא הנחתה אותה ליצור עימה קשר במידה ותחול החמרה.

ד"ר בקר נחקרה בבית-המשפט והעידה שבבדיקה פיזיקאלית שערכה לתובעת לא נמצא חוסר נוירולוגי, המהווה סיבה לבדיקות נוספות. כמו כן לדבריה היא הסתמכה על השחרור מבי"ח קפלן, אף שלא ראתה את מכתב השחרור; היא סיכמה עם המשפחה שיביאו לה את מכתב השחרור (עמ' 67 שורות 1-10, 21-22).

דיון -

ראשית יצוין, כפי שעולה מחוות-הדעת הן של ד"ר היילברון והן של פרופ' רם,- דימום תת-עכבישי ראשון ממפרצת עורקית מוחית מהווה מצב חירום רפואי, שעלול להיות קטלני בשל הסיכון הגבוה לדמם חוזר מהמפרצת המלווה בתחלואה קשה, נכות מלאה ואף מוות.
כך, לעדותו של פרופ' רם בחקירתו, במצב של מפרצת מדממת יש צורך לטפל בה על מנת למנוע דימום חוזר מאותה מפרצת, מאחר והחולה נמצא בסיכון גבוה לדימום חוזר שיכול להיות פטאלי (עמ' 71 שורות 19-22). בהמשך העיד שהסיכון המקסימלי לדימום חוזר מתרחש ב-48 השעות הראשונות לאחר הדימום הראשון ולכן ישנה חשיבות לטפל בסגירת המפרצת מוקדם ככל האפשר (עמ' 73 שורות 22-23, 27-28). ראה גם עדותו של ד"ר היילברון בעמ' 22 שורות 26-28).
מכאן שישנה הסכמה בין המומחים על החשיבות באבחון קיומו של דימום ראשון ממפרצת במוח.

נשאלת השאלה: האם התקיימה אינדיקציה רפואית בעת פניית התובעת בפעם הראשונה לחדר המיון, לצורך בביצוע בירור יסודי של מצבה לרבות עריכת בדיקת ct?

לעניין האנמנזה של כאבי ראש מהם סבלה התובעת בעת ביקורה הראשון בחדר המיון:

אמנם תלונה על כאבי ראש אינה רשומה מפורשות בגיליון חדר המיון, אולם כפי שכותב פרופ' רם בחוות-דעתו: "למרות האמור באנמנזה בחדר המיון, קיים רישום המציין ש"כאבי הראש פחתו" לאחר טיפול תרופתי במשככי כאבים, כך שאין לשלול שכאבי ראש נכללו בתלונותיה".
כמו כן העיד פרופ' רם שהטיפול התרופתי שקיבלה התובעת בחדר המיון תומך בטענה שהיא סבלה מכאבי ראש (עמ' 74 שורות 10-12, עמ' 75 שורות 1-3). גם ד"ר גראץ העידה בתצהירה שבעקבות הטיפול התרופתי, כאבי הראש מהם סבלה התובעת פחתו.
יש לציין עוד את הרישום בגיליון חדר המיון מיום 17.6.98 (הפנייה השנייה של התובעת) לפיו כאבי הראש שלה נמשכים שלושה ימים באופן רצוף ושהיא "היתה במיון עם אותה תלונה"; בהמשך נרשם שהדימום היה כנראה שלשום, היינו ביום 15.6.98.

התובעים הגישו את תצהיריהן של בתה של התובעת, הגב' הילה יקיר (ת/4), ושל הגב' אילנה בראל, חברתה של התובעת (ת/5), אשר שהו עימה בעת פנייתה הראשונה לחדר המיון בבי"ח קפלן.
הגב' יקיר העידה בתצהירה וכן בחקירתה בביהמ"ש, שאימה התלוננה בפני
הרופאים, בין היתר, על כאבי ראש עזים ולחצים חזקים בראש (עמ' 52 שורה 4). הגב' בראל העידה בתצהירה שהתובעת לא היתה מסוגלת לשבת שכן התקשתה להחזיק את הראש, וכן התלוננה שהראש "מתפוצץ" לה (עמ' 59 שורות 16-24).

לאור האמור ניתן לסכם ולקבוע כי התובעת סבלה מכאבי ראש עזים בעת שהגיעה לחדר המיון בפעם הראשונה, והתלוננה עליהם בפני
הצוות הרפואי.


הלכה פסוקה היא, כי שאלת קיומה של התרשלות רופא בטיפולו בחולה, נבחנת לפי האמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין, על מנת להבטיח את שלומו של הניזוק.
המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע; בשעת מעשה כל רופא עשוי לטעות אך לא כל טעות מהווה רשלנות;
אי הצלחתו של ניתוח למשל או נזק שנגרם בעטיו, אינם כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית (דנ"א 1833/91 קוהרי נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, תק-על 91(2), 743).


מהותו של מבחן "הרופא הסביר" הוגדר בפסיקה כך:

"יש לבחון האם הרופא סטה מרמת הזהירות הנדרשת מרופא סביר. המבחן הוא אובייקטיבי נורמטיבי. יש לזכור, כי לא בכל מחלה יש אשם. לא כל טעות מהווה רשלנות. יש להיזהר מלקבוע התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של הרופא, על מנת שלא ליצור רפואה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות. גישה זו אינה חדשה עימנו. היא חרשה תלמים בפסיקתו של בית משפט זה בעבר. יש לבחון את ההסתברות שהנזק יתרחש; ההוצאות הנדרשות על מנת למנוע את הנזק; חומרת הנזק; הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק; היכולת למנוע את הנזק וכיוצא באלה. כך גם, פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות".
(ע"א 5586/03 ד"ר פרימונט נ' פלוני, תק-על 2007(1), 4624; ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו, תק-על 2007(4), 3040).


כן נקבע בפסקי-הדין בעניין פרימונט ובעניין הרישנו לעיל, שחובתו של רופא לעשות ככל יכולתו על מנת לגלות את מקור תלונותיו של מי שנמצא בטיפולו:

"רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים שבפני
ו, כי אם עליו לברר ולחקור גם אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה, וכל זאת בשקידה ראויה ובמאמץ סביר. ודאי כי קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו של הרופא".

בענייננו, אכן אצל התובעת לא הופיעו מלוא הסימנים המובהקים המתלווים לקיומו של דימום תת-עכבישי. עם זאת, היא כן התלוננה על כאבי ראש עזים ולחץ הדם שנמדד בהגעתה היה גבוה מאוד.
פרופ' רם, המומחה מטעם הנתבעים העיד בפירוש על כך שלתובעת היו גורמי סיכון להתפתחות מפרצת ודימום מוחי; וכן שכאבי ראש הם סימן עיקרי למפרצת כזאת; כן העיד שהוא עצמו, קרוב לוודאי שהיה מבצע בדיקת ct למטופל בהינתן נתונים של לחץ דם בערכים גבוהים (170/105) ותלונות על כאבי ראש. לדבריו, אילו היו מבצעים ct מוח ב-15.6, היו מאבחנים את הדימום (עמ' 74 שורות 20-22).
מצאתי לנכון להעדיף עדות זו על פני אמירתו בחוות-הדעת (נ/3) ש: "העדר סימנים אופייניים וממצאים בבדיקה המחשידים לדמם ממפרצת ובנוכחות היסטוריה וממצאים של לחץ דם גבוה ביותר שהגיבו לטיפול שניתן בחדר המיון, לא מצאתי כל בעיה בתפקוד הצוות הרפואי של בי"ח קפלן ורופאי קופת החולים".

יודגש כי אמנם התובעת היתה בעלת רקע קודם של יתר לחץ דם, אולם היא טופלה תרופתית במשך שנים לאיזון לחץ הדם, ועל כן השילוב של כאבי ראש עזים שתקפו אותה בפתאומיות, ושל לחץ דם גבוה במיוחד, - הצדיקו והצריכו מאמץ סביר לאבחון מקור הכאבים שתקפו אותה.
בנסיבות המיוחדות של התובעת, - מאמץ סביר זה פירושו עריכת בדיקת ct ראש, אשר יכולה כאמור לזהות דימום תת-עכבישי ב-95% המהמקרים.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל מתבקשת המסקנה שד"ר גראץ, אשר בדקה וטיפלה בתובעת בחדר המיון, לא פעלה בשקידה ראויה תוך מאמץ סביר במטרה לברר ולחקור אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת החלטה הולמת בעניינה של התובעת, אלא הסתפקה בכך שהתובעת "הגיבה" למשככי הכאבים והטיפול התרופתי להורדת לחץ הדם, על מנת להורות על שחרורה מביה"ח.

לעניין התנהלותה של ד"ר בקר, אין ספק שבהיותה רופאת משפחה היא אינה בעלת המומחיות המקצועית ו/או הכלים הרפואיים לאבחון מצב של דימום תת-עכבישי מוחי; אולם דווקא משום כך סבורתני שרובצת עליה אחריות כבדה, בין היתר מכיוון שהיא בעלת היכרות ארוכת ימים עם ההיסטוריה הרפואית של התובעת.


על הכישורים הנדרשים מרופא המשפחה עמדה השופטת ב' גילאור ב-ת.א. (חיפה) 959/00 אבילפזוב נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, (תק-מח 2004(3), 2466) כדלקמן:

"רופא המשפחה, נדרש, להבנה בתחום רחב של מחלות והוא הראשון בשרשרת המטפלים, והאבחון נעשה בשיטת האלימינציה - שלילת אבחנות שכיחות וידועות בשלב הראשון, ובדיקת קיומן של מחלות נדירות בשלב השני. כל אלו מעמידים בפני
רופא המשפחה בקופת החולים רף מומחיות שונה מהסטאנדרט הנדרש ממומחה בבית החולים, או במרפאת מומחים בנוגע למחלה בתחום מומחיותו".

במקרה דנן, ניתן לאמור שד"ר בקר בדקה את התובעת בשלב השני בשרשרת הטיפול; היא נקראה לביתה של התובעת לאור תלונות על כאבי ראש; היא ידעה שהתובעת פנתה יום קודם לכן לחדר המיון עם אותן תלונות, אך מכתב השחרור לא נמסר לה ומעדותה עולה שהיא לא עשתה מאמץ מיוחד כדי לקבלו לידיה ולעיין בו.
הרושם שהתקבל הוא שד"ר בקר הסתמכה על המידע לפיו התובעת לא נטלה את התרופות נגד לחץ דם וייחסה זאת לתלונותיה הנמשכות.
יש לציין שד"ר היילברון העיד שאפילו אם התובעת לא נטלה את התרופות ליתר לחץ דם במשך יום או יומיים, זה עדיין לא מסביר את העלייה בלחץ הדם לרמות כה גבוהות, משום שלוקח לפחות מספר ימים עד שמרכיבי התרופה יוצאים מהגוף (עמ' 38 שורות 11-13). ד"ר בקר העידה שהתובעת לא נטלה באותו יום את התרופות ללחץ הדם בגלל שהיא הרגישה שהיא רוצה להקיא, מכאן שמדובר לכל היותר באי נטילת התרופות במשך יום שלם, ואין בכך כאמור כדי להעיד בהכרח על המקור לכאבי הראש ולחץ הדם הגבוה.

הפועל היוצא הוא, שד"ר בקר לא פעלה במאמץ סביר ובשקידה המצופה ממנה כרופאת המשפחה של התובעת, בנסיבות בהן ידוע לה שהתובעת פנתה לחדר מיון יום קודם לכן, מכתב השחרור אינו בפני
ה; והתובעת ממשיכה להתלונן על כאבים ראש קשים. בסיטואציה מעין זו היה עליה להפנות על אתר את התובעת לחדר המיון של בי"ח קפלן לצורך ביצוע בדיקות נוספות, לרבות ct מוח.

לאור מכלול הראיות שנפרשו בפני
ביהמ"ש, נמצאנו למדים כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם והתרשלו כלפי התובעת.

קשר סיבתי

משנקבע כי אמנם קיימת רשלנות מצד הנתבעים בטיפול בתובעת, עלינו להידרש לשאלת הקשר הסיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק אשר נגרם לה.

ד"ר היילברון, המומחה מטעם התובעים קבע בחוות-דעתו (ת/2), כי קיימת סבירות שאילו היתה התובעת מאובחנת נכון בביקורה הראשון בחדר המיון, הרי שהיתה מופנית מיידית לבי"ח שיבא ואז בהחלט ייתכן שהבעיות של הידרוצפלוס ויתר הסיבוכים לא היו מתעוררים בחומרה בה התעוררו בפועל, שכן הטיפול הדפנטיבי במפרצת היה נעשה מוקדם יותר.
לקביעתו, האיחור בביצוע בדיקת ה-ct ובטיפול הולם גרם אצל התובעת לתוצאה סופית של נכות מלאה לשארית חייה.

בחקירתו בבית-המשפט העיד ד"ר היילברון, שהדמם היה קיים אצל התובעת כבר כיומיים עד שלושה לפני העברתה לבי"ח שיבא, וכאשר היא כבר הועברה לשם, היתה על הגבול של אפשרות להתחלת vasospasm והידרוצפלוס; לכן, אילו היתה מפונה לבי"ח שיבא ביום הראשון שבו פנתה לחדר המיון בבי"ח קפלן, והיו מאבחנים את מצבה באמצעות בדיקת ct, סביר להניח שלא היו מחכים, אלא מתחילים בטיפול כגון ניתוח, או סתימה ע"י קטטר לפני שמתחילים הסיבוכים (עמ' 27 שורות 7-14).

בהמשך חזר על עמדתו לפיה היתה דחיפות בביצוע הטיפול הדפיניטיבי במפרצת, בתוך שלושת הימים הראשונים מהדמם הראשון, לפני שהחלו הסיבוכים.

ובמילותיו (עמ' 31 שורות 12-17):

"...לו אבחנו אותה בפעם הראשונה...והיו מעבירים אותה לטיפול לתל השומר או למקום אחר מתאים, ביום הראשון שהיה חשד קליני ניכר לדימום תת-עכבישי, היא לא היתה מגיעה לא לשלב של הידרוצפלוס ולא לשלב של ואזו ספאזם".

פרופ' רם קבע בחוות-דעתו שבמקרה של התובעת לא אירע דימום חוזר (שהוא הסיבוך העיקרי של הדימום הראשוני), אלא מה שקרה אצלה אלה סיבוכים מאוחרים של הדימום, המופיעים מספר ימים לאחר אירוע הדמם. שני הסיבוכים העיקריים הם התפתחות הידרוצפלוס (הרחבת חדרי המוח משנית להפרעה בספיגת נוזל השדרה); והופעת התכווצות (spasm) משנית להשפעה מאוחרת של הדמם.
לקביעתו, שני הסיבוכים הללו עלולים להתרחש כתוצאה מאירוע הדמם עצמו ולא יושפעו מכל הליך טיפולי הניתן לאחר הדמם. ואכן הסיבוכים הנ"ל התרחשו אצל התובעת, תוך כדי הבדיקות והמעקב בי"ח שיבא - והם שגרמו לעיקר הנזקים הנוירולוגיים.
במילים אחרות, קובע פרופ' רם, הסיבוכים של דמם תת-עכבישי שגרמו לתובעת את נכותה באופן מלא, לא היו יכולים להיות מושפעים בכל צורה גם אם החולה היתה מאובחנת 5 דקות לאחר אירוע הדמם; כלומר, התהליכים שגרמו לסיבוכי הדמם כבר היו בפעולה, לא ניתן היה לשנות את מהלכם, והם שגרמו לכל נזקיה הנוירולוגיים בהותירם אותה נכה לצמיתות.

בחקירתו בבית-המשפט העיד פרופ' רם כדלקמן (עמ' 71 שורות 26-29, עמ' 72 שורות 3-6, 28-29):

"במקרה שלנו, הסיכון, לשמחתנו, של דימום חוזר לא קרה אצלה ומה שקרה אצלה זה הסיבוכים המאוחרים של הדימום. אנחנו יכולים לראות בחומר שהטיפול הדפינטיבי שניתן לחולה אחרי סגירה של המפרצת, ניתן אחרי תקופה ארוכה יחסית, כיוון שהיא שרדה את היומיים שלושה הראשונים ששם קיים הסיכון הגבוה ביותר לדימום חוזר.
...
"...פה החולה דיממה ולא משנה אם היא דיממה ב-15 או ב-16, כיוון שהאירועים שגרמו לכל התחלואה אצלה, היו כאלה שיכולים להיגרם כתוצאה מהדימום עצמו שקרה, בלי קשר למפרצת. אם המפרצת נסגרה או לא אותם סיבוכים היו קורים, כיוון שהדם שנשפך לחלל התת-עכבישי גורם לסיבוכים...".

פרופ' רם העיד בבית-המשפט (עמ' 72 שורות 6-7) שהסיבוך של vasospasm נגרם בדרך-כלל בין היום ה-4 ל-10 אחרי הדימום הראשון (ר' גם עדותו של ד"ר היילברון בעמ' 32 שורות 14-15).
כמו כן לעדותו, הסיבוכים הנוירולוגיים נגרמים בדרך-כלל עקב ה-vasospasm, ונעשים משמעותיים מספר ימים לאחר הדימום התת-עכבישי (עמ' 75 שורות 6-7).
ביחס לסיבוך של הידרוצפלוס הסביר פרופ' רם, שהמוח מייצר כל יום חצי ליטר דם וסופג אותו; ובמצב של דימום תת-עכבישי, הדם שמצטבר סותם את המסננת בהיקף המוח, ששם מתבצעת הספיגה (עמ' 72 שורות 22-23).

אם כן, הצדדים אינם חלוקים על העובדה שאירוע הסיבוכים מסוג הידרוצפלוס ו-vasospasm גרמו לנזקיה של התובעת במלואם, ולא דימום חוזר; אלא שכל אחד מהמומחים מחזיק למעשה בדעה שונה ביחס לשאלה האם אבחון מוקדם יותר היה מאפשר לטפל בתובעת באופן שימנע את הנזקים שנגרמו לה, או שיצמצם את היקפם.

לאור המחלוקת שנתגלעה בין המומחים, אפנה לבחון את הספרות הרפואית אשר צורפה כסימוכין לחוות-דעתו של ד"ר היילברון; ואת המענה, ככל שעולה מספרות זו, לשאלה: האם ניתן היה למנוע את התפתחות הסיבוכים המאוחרים של הואזוספאזם, אשר גרמו לנזקי התובעת, לו היתה מאובחנת המפרצת במוחה, בזמן אמת, ע"י הצוות הרפואי בבי"ח קפלן?

בספרם של rengachary & wilkins "principles of neurosurgery" (הוצאת wolfe 1994), בפרק 11, שכותרתו "intracranial aneurysm", כותב המחבר batjer בעמ' 11.7, בין היתר, שהאסטרטגיה להתמודדות עם הופעת סיבוכים איסכמיים מאוחרים של מפרצת מוחית, כוללת טיפול משולב (המתואר שם), אשר מטרתו "לאבטח" את המפרצת הפגועה, ולשמור על מצב זה לכל אורך מהלך התקופה בה קיים סיכון מקסימלי להופעת ואזוספאזם.
עוד נכתב, שיש צורך לבצע "אבטחה" של המפרצת כאמור לעיל, עוד לפני התפתחות איסכמיה עקב ואזוספאזם, מכיוון שהטיפול בוואזוספאזם כולל העלאת לחץ הדם וכמות הדם, פעולות המסוכנות לביצוע כאשר המפרצת אינה "מאובטחת".

בספרם של schmidek & sweet "operative neurosurgical techniques" (הוצאת w.b. saunders company 1995), בפרק 73, שכותרתו "perioperative care following aneurysmal subarachnoid hemorrhage", כותבים המחברים macdonald & weir, בעמ' 939, שברגע שנעשית אבחנה של מפרצת מוחית, על החולה להתאשפז במחלקה לטיפול נמרץ, כאשר המטרה שאשפוז כזה נועד להשיג היא מניעת דימום חוזר עד שניתן יהיה לבצע ניתוח; וכן למנוע ולטפל בסיבוכים נוירולוגיים ורפואיים העלולים להתפתח, כאשר הסיבוכים השכיחים ביותר הם הואזוספאזם ודימום חוזר.
בעמ' 947 מתוארות פעולות אשר ביצוען במטופל מיד לאחר אירוע המפרצת, יכול למנוע את פירוק תוצרי הדם והתרחשות ואזוספאזם.

בספרם של grossman & loftus "principles of neurosurgery" (הוצאת lippincott-raven 1999), בפרק 15, שכותרתו "subarachnoid hemorrhage", כותבים המחברים wecht & awad, בעמ' 303, 304, שביצוע "סגירה" (clipping) של מפרצת מדממת זו השיטה הדפיניטיבית למניעת דימום חוזר וכן ברגע שבוצע "קליפינג" כזה, יש אפשרות לבצע גם טיפול יותר יעיל ואפקטיבי בתופעת הואזוספאזם אשר עלולה להתרחש בעקבות מפרצת. בהמשך הם מפרטים מה כולל כזה טיפול, אשר מכונה "triple h" - העלאת לחץ הדם, הגברת זרימת הדם, העלאת כמות הפלסמה בדם.

בספרו של greenberg "handbook of neurosurgery" (הוצאת thieme 2001), בפרק מס' 27 שכותרתו "sah and aneurysms", כותב המחבר בעמ' 766, שלעיתים קרובות ניתן למתן את תופעת הואזוספאזם ע"י הוספת נוזלים ועירוי דם. כמו כן, הוא מציין, שביצוע ניתוח מוקדם של סגירת המפרצת באמצעות clipping אינו מונע ואזוספאזם, אלא מכשיר את הקרקע לטיפול יעיל יותר בתופעה זו ומאפשר שימוש בטוח בשיטות הטיפול שמטרתן להקטין את הסיכוי לאירוע ואזוספאזם.

עוד יצוין כי מהספרות הרפואית עולה שסיבוך הואזוספאזם אינו מתרחש לפני היום ה-3 לאחר אירוע מפרצת מוחית.

מסקנות:
- אין ספק כי כאשר התובעת הגיעה לבי"ח קפלן, ביום הראשון לאירוע המפרצת והדימום בראשה, מצבה היה כזה שטרם החלו להתפתח אצלה התופעות של ה-vasospasm וההידרוצפלוס.

- נראה שאין מחלוקת שלא ניתן למנוע לחלוטין את תופעת הלוואי של הואזוספאזם.

- עולה מהספרות הרפואית, שאילו היה נעשה אבחון מוקדם של הדימום התת-עכבישי כבר ביומה הראשון של המפרצת המוחית, היינו בתאריך 15.6.98, התובעת היתה מקבלת טיפול המכונה "triple h", אשר מטרתו להכשיר אפשרות לטיפול יעיל יותר ב-vasospasm לכשזה יופיע ו/או להקטין את הסיכון להיווצרותו ואת דרגת החומרה שלו. אולם, בשלב שבו אובחנה המפרצת אצל התובעת, היה זה כבר מאוחר מכדי להתחיל בטיפול כאמור.

- לא ניתן לקבוע, על סמך הספרות הרפואית שהוצגה, כי שיטת הטיפול המתוארת לעיל, היתה מונעת את היווצרות הסיבוכים האופייניים הנלווים למפרצת מוחית; אך כן עולה ממנה שזו שיטת טיפול שננקטת בבתי חולים ונועדה להשיג למיצער מטרה של הקטנת נזק. ההתנהלות הרשלנית מצד הנתבעים מנעה מהתובעת את הסיכוי לקבלה ובכך לצמצם את נזקיה.

- אין מחלוקת בין המומחים על כך שהסיבוכים הללו גרמו למלוא נזקיה של התובעת.

- ההתייחסות המובאת בספרות הרפואית, של שיטות טיפול הננקטות מעת שאובחנה מפרצת מוחית, שמטרתן להציב את החולה ב"עמדה" טובה יותר לכשיתרחשו הסיבוכים, אינה עולה בקנה אחד עם עמדתו הנחרצת של פרופ' רם לפיה "הסיבוכים של דמם תת עכבישי שגרמו לתובעת את נכותה באופן מלא, לא היו יכולים להיות מושפעים בכל צורה גם אם החולה היתה מאובחנת 5 דקות לאחר ארוע הדמם".

יצוין כי הנתבעים לא העלו טענות כלפי מהימנות מקורות הספרות הרפואית עליהם הסתמכו התובעים, ולא ניתן ללמוד אחרת גם למקרא עדותו של פרופ' רם. מאידך, הם לא צירפו מקורות כתובים המציגים גישה שונה, התומכת בעמדתם, למעט המומחיות "מהשטח" (שכמובן כבודה במקומה עומד) של פרופ' רם.

מכל האמור לעיל נמצאנו למדים, שלא ניתן לקבוע בוודאות שאילולא התרשלות הנתבעים, היו נמנעים הסיבוכים שאירעו לתובעת עקב המפרצת ואשר גרמו למלוא נזקה.
התובעים הוכיחו, שקיימות שתי אסכולות, שהאחת סבורה שניתן למזער נזקים ע"י הפניה לטיפול לעיל. מכאן שהם הוכיחו במידת ההסתברות המספקת במשפט אזרחי, שהתרשלות הנתבעים חשפה את התובעת לסיכון מוגבר של הסיבוכים בדרגת חומרה גבוהה יותר, ומנעה ממנה את האפשרות לקבל טיפול אפקטיבי יותר עם התרחשותם.

הנזק שהנתבעים גרמו לתובעת מתבטא בפער שבין המצב בו היתה התובעת כיום אילו אובחנה וטופלה במועד, לבין מצבה כפי שהוא בפועל;
דא עקא, מידת השיפור שניתן היה להשיג לו היתה מאובחנת ומטופלת כאמור, אינה ידועה.
במלים אחרות: עקב התרשלות הנתבעים, נמנע מן התובעת טיפול רפואי אשר עשוי היה להביא, בהסתברות מסוימת, לצמצם נזקי הפגיעה.
צמצום נזקים בענייננו, ניתן להשוואה לאובדן סיכויי החלמה של נפגע, שכן במקרה הנוכחי, אילו התקבל הטיפול המתאים בזמן הנכון, חלק מתופעות הלוואי לא היה קורה, ובעצם הטיפול היה גורם ברמה כזו או אחרת לעצירתן (או להחלמת המטופל).


שיטת המשפט הישראלית הכירה זה מכבר בזכותו של מי שניזוק כתוצאה מרשלנות רפואית, לקבלת פיצוי חלקי, גם כאשר קיימת עמימות עובדתית בשאלת הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות לנזק [(ע"א 4975/05 לוי נ' ד"ר מור, תק-על 2008(1), 4754 (20.3.08)].
הפסיקה הכירה, בין היתר, בזכותו של ניזוק לפיצוי חלקי מקום שבו גרעה התרשלותו המוכחת של הנתבע מסיכויי החלמתו של הניזוק, אך רמת הוודאות בדבר קיומו של קשר סיבתי בין אותה התרשלות ובין אי ההחלמה היא עמומה (ע"א 7469/03 המרכז הרפואי שערי צדק נ' כהן, תק-על 2005(2), 406).


דוקטרינת "אובדן סיכויי החלמה" עניינה במצב דברים בו נפגע אדם על ידי גורם ניטראלי שאינו קשור לנתבע, ועל רקע פגיעה זו, מתרחשת רשלנות רפואית אשר מפחיתה מסיכויי ההחלמה. בנסיבות כאלו, כאשר מתקיימת "עמימות ראייתית" והתובע אינו יכול להוכיח את נזקו, היינו להוכיח כי היה מחלים אלמלא הרשלנות הרפואית, על פי מאזן ההסתברויות הרגיל, הכירה הפסיקה בראש נזק עצמאי של "אובדן סיכויי החלמה". במסגרת ראש נזק זה, נקבע הפיצוי על פי שיעור סיכויי ההחלמה שנשללו מהתובע עקב ההתרשלות הרפואית (ע"א 2299/03 מדינת ישראל נ' טרלובסקי, תק-על 2007(1), 788).


פסק-הדין המנחה בעניין זה ניתן ב-ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' פאתח, (פ"ד מב (3) 312), בו הוכרה ההלכה הקובעת כי אובדן סיכויי החלמה מוכר כראש נזק עצמאי ובר פיצוי, בין אם הסיכוי שאבד קטן או גדול מ-50% (ר' גם את פסה"ד ב-ע"א 1892/95 אבו סעדה נ' משטרת ישראל ושרות בתי הסוהר, פ"ד נא (2) 704).


דוקטרינת אובדן סיכויי ההחלמה מהווה חריג לכלל הרגיל בדיני הנזיקין, של "הכל או לא כלום", אשר על פיו מוטל הנטל על הניזוק להוכיח לפי מאזן ההסתברות, כי התקיימו בעניינו שלושת יסודותיה של עוולת הרשלנות - התרשלות, נזק וקשר סיבתי ביניהם; זאת על מנת שיוכל לזכות בפיצוי מהמזיק בגין הנזק שנגרם לו.
הכללים הרגילים לפיהם מחויב התובע להוכיח את כל יסודות העוולה במאזן ההסתברויות שאם לא כן תידחה תביעתו, עלולים לעורר קושי באותם המקרים אשר בהם תוצאה כזו אינה עולה בקנה אחד עם המטרות המרכזיות שביסוד דיני הנזיקין, של השגת צדק מתקן והרתעת מזיקים פוטנציאליים מפני ביצוע עוולות.

כעת נותר להשיב על השאלה כיצד נעריך בענייננו את שיעור אובדן סיכויי הההחלמה של התובעת או צמצום נזקיה?

ייאמר מיד, שבמקרה דנן לא הוצגה בפני
ביהמ"ש ראיה שעל בסיסה ניתן להעריך, בהנחה שאירוע הסיבוכים היה בלתי נמנע, איזה חלק מתוך נזקה של התובעת היה מתקיים אף אלמלא מחדלי הנתבעים ואיזה חלק יש לייחס להתרשלותן. כך, לא הובאו נתונים סטטיסטיים ו/או עדויות רפואיות לגבי שיעור אובדן סיכויי ההחלמה; טענה כזו גם לא הועלתה ע"י מי מהצדדים.

בפס"ד אבו סעדה לעיל, התעוררה השאלה כיצד יש להעריך את שיעור אובדן סיכויי ההחלמה, בנסיבות בהן הניזוק נפגע בניסיון התאבדות בין כתלי הכלא, והפך משותק; כאשר נקבע שאבחנה לקויה והיעדר טיפול מצד הנתבעים במשך היממה שחלפה מאז הפגיעה ועד השיתוק, גרמו או תרמו לאובדן סיכויי ההחלמה שלו:


"האם אילו ניתן הטיפול הראוי לאחר אבחון נכון, היה נמנע השיתוק לחלוטין או האם היה נמנע באופן חלקי בלבד. סביר להניח - על סמך עדויותיהם של הרופאים - שבכל מקרה היה נשאר כושרו של המערער פגוע במידה כזו או אחרת עקב הפגיעה הראשונית, גם אם היו נעשים אבחון וטיפול נכונים וכי הרשלנות הרפואית רק החמירה את התוצאות. כאשר מדובר בהערכת אפשרויות היפותטיות "מה היה אילו" ולא בהערכת עובדות שאירעו בעבר ותוצאותיהן, לא ניראה לי שיש להשתמש באותם כלים כדי להגיע לתוצאה הראויה. בנושא מידת סיכויי החלמה שאבדו, "אין מדובר בתחרות בין שתי סיבות שגרמו לנזק, אלא ב"עימות" בין גורם הנזק לבין מצבו הנחזה של הנפגע אלמלא התאונה" (

פסק דין
פאתח בעמ' 320 ליד האות א.). במצב של חוסר ודאות, קיימות שלוש אפשרויות: האחת, שכל הנזק של אובדן סיכויי החלמה נגרם על ידי הפגיעה הראשונית; השניה, שכל הנזק נגרם על ידי הרשלנות הרפואית; השלישית, שחלק מהנזק נגרם על ידי הפגיעה הראשונית וחלק על ידי הרשלנות הרפואית. אפשרות שלישית זו היא הסבירה ביותר בענייננו, אלא שאין אנו יודעים מה תרומתם היחסית של שני הגורמים לנזק. נראה לי, כי בנסיבות אשר כאלה, ניתן לנקוט בדרך האומדן ולהעמיד את אבדן סיכויי ההחלמה על 50% ולחייב את המשיבים לפצות את המערער בגין 50% אלה. דרך זו מונעת חיובו של המזיק בנזק שלא הוא גרמו, וזיכויו של הניזוק בפיצוי מעבר לנזק שהמזיק גרם לו".


בפסק-הדין ב-ע"א 7375/02 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול, (תק-על 2005(1), 4239), נקבע כי ריכוך הכלל הדורש הוכחת קשר סיבתי בין התרשלות ונזק עפ"י מאזן הסתברויות, באותם המקרים בהם גישת "הכל או לא כלום" גורמת לאי צדק, ראוי כי ייעשה על דרך של הסתפקות בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק. נזק זה, כך נפסק, ייקבע עפ"י ראיות סטטיסטיות או בדרך של אומדנא. באותו מקרה דובר בתינוקת שנולדה כשהיא סובלת משיתוק מוחין, אך היתה אי-ודאות באשר לשאלה אם הנזק נגרם כתוצאה מפגות (שאין בצדה אשם) או כתוצאה מרשלנות רפואית במהלך הלידה. ביהמ"ש קבע כך:

"דומה שבפסיקתו של בית משפט זה ניתן למצוא גם הכרה בכך שבמקרים מתאימים, בהם ישנו קושי מובנה בקביעת הקשר הסיבתי למלוא היקף הנזק (כאשר ידוע כי ההתנהגות העוולתית גרמה לפחות לחלק מהנזק), תהיה חלוקת שיעור הפיצוי בין המזיק והניזוק...".

ובהמשך:

"הנה כי כן, בהקשרים שונים בדיני הנזיקין, שגם לדעתי קרובים הם, נשללה גישה של "הכל או לא כלום". אני מבקשת לצרף דעתי לדעותיהם של השופטים הסוברים שבקביעת קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות (מוכחת) ונזק (מוכח), במצבים שבהם מדובר בגורם הידוע כמסוגל, תיאורטית, לגרום לנזק אשר היה על הנתבע לצפותו, אך לא ניתן להוכיח מה היה תהליך הגרימה בפועל, נוכל להסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק שייקבע על פי ראיות סטטיסטיות או בדרך של אומדנא. בדרך זו צעדה הערכאה הראשונה, ועל דרך העיקרון הדברים מקובלים אף עליי. אדגיש כי גם באותם מקרים בהם נוכל, לדעתי, לנקוט בדרך זו, אין המדובר בזניחה מוחלטת של נטל השכנוע על פי מאזן ההסתברות. עדיין מוטל על התובע להוכיח על פי מאזן ההסתברות שהנתבע התרשל כלפיו, שהתרשלות זו יצרה גורם המסוגל לגרום לנזק המסוים שנגרם לו, שניתן וצריך היה לצפות נזק זה, וכי קיימים סיכויים ממשיים - אף אם לא ניתן להוכיח ששיעורם עולה על 50% - שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק. כמו כן עליו להוכיח, על פי מאזן ההסתברות, כי בעניינו קיים קושי מובנה של סיבתיות עמומה, דהיינו כי בנסיבות העניין לא ניתן לדרוש ממנו להוכיח קשר סיבתי עובדתי כמקובל על-פי "מבחן האלמלא".

יש לציין כי בענייננו קיימת וודאות באשר לגורמי הנזק לתובעת, בדמות הסיבוכים של ואזוספאזם והידרוצפלוס, והעמימות היא לגבי שיעור סיכוי ההחלמה או צמצום הנזק שהתובעת הפסידה עקב הרשלנות.

בפס"ד מלול נקבע:


"על בעלי הדין או על מי מהם, מוטל הנטל להביא לבית המשפט את מיטב הראיות המדעיות שניתן להביאן. באותם מקרים של סיבתיות עמומה עליהם להביא מומחים לדבר, שיעידו אם יש או אין בנמצא נתונים סטטיסטיים שיסייעו בקביעת אומדן הסתברותי. אם ישנם נתונים - יש להציגם ולבאר, בדרך של עדות מומחים, מה משמעותם, וכיצד נכון להעריך הסתברותית את הנתונים הסטטיסטיים. כפי שבואר בפרשת פאתח, אם בעלי הדין יכולים להראות שעניינו של הנפגע אינו נופל בגדר הנתונים הסטטיסטיים, עליהם לעשות כן. כבכל עניין בו על בית המשפט להכריע בשאלה עובדתית, על הצדדים להביא לבית המשפט את מיטב הראיות שניתן להביא".

כל אחד מהצדדים צידד, למעשה, בקיומה של אסכולה אחת, ולכן מבחינת כל אחד מהם המדובר היה ב: "הכל או לא כלום".
יחד עם זאת, לכל אחד מהצדדים היה יומו בביהמ"ש, לחקירת מומחים ולהתעמתות עם הספרות המקצועית, על רקע פסה"ד שמוכרים לו, ומכאן שיכול היה לצפות לתוצאה שונה מה"כל או לא כלום" ולהתמודד עמה.
משהדבר לא נעשה, ונותרנו על דרך האומדנא, ומכיוון שאין המדובר בסיכויי החלמה אלא יותר בצמצום נזקים בהיקף לא ידוע, אני קובעת כדלקמן:
חישובי הנזק ייעשו לפי 100% עפ"י ראשי הנזק הנטענים, כשבצורה כזו, בתחשיב ראשוני, לא נלקחות בחשבון הנסיבות כמפורט לעיל.
לצורך החישוב הסופי, מסה"כ סכומי הנזק ייגרע סכום בשיעור של 70%, זאת אומרת, הנתבעים ישלמו לתובעת סך השווה לשיעור של 30% מגובה הנזק המחושב.

ז. מהו גובה הנזק?

ד"ר היילברון קבע בחוות-דעתו שמצבה של התובעת הוא סיעודי מלא, עם נכות בשיעור 100%, גופנית ומנטלית לצמיתות, הנזקקת לטיפול סיעודי מורכב ורצוף במוסד מתאים, בכל שעות היממה לשארית חייה, כשמבחינת ניידות היא מרותקת לכיסא גלגלים וזקוקה לעזרה מלאה.

פרופ' רם קבע בחוות-דעתו כי הוא מסכים עם הערכת ד"ר היילברון בדבר שיעור הנכות של 100% לתובעת.

התובעים הגישו חוות-דעת רפואית של ד"ר רפי חרותי, מומחה ברפואה פיסיקאלית ושיקום, אשר בדק את התובעת ביום 11.10.07. לקביעתו, התובעת סובלת מפגיעה מוטורית קשה בפעולות ארבע הגפיים, ליקויים בדיבור, תקשורת ובליעה, חוסר שליטה על הסוגרים, פגיעה קוגנטיבית קשה וכן פגיעה בתפקודים רגשיים והתנהגותיים; היא מתגוררת במוסד הסיעודי "קרית שלום" בת"א, תלויה בזולת לכל צרכיה ולכל פעולות היומיום, מקבלת טיפול פיזיותרפי פעמיים בשבוע, וטיפול תרופתי.

הנתבעים הגישו חוות-דעת רפואית מטעם ד"ר נחום סורוקר, מומחה לרפואה פיזיקלית ושיקום (נ/4), אשר קבע כי התובעת סובלת מליקויים חמורים מאוד בתפקודים שונים של המוח הגורמים לתלות מלאה וצמיתה בזולת בביצוע פעולות היומיום הבסיסיות והמורחבות.
יצוין כי שני הצדדים וויתרו על חקירת המומחים בנושא חוות-הדעת שהוגשו מטעמם.

לאור כל האמור אני קובעת ששיעור נכותה של התובעת הן מבחינה רפואית והן מבחינה תפקודית הינו 100%.

הפסד השתכרות לעבר

התובעת

כאמור, עובר לאירוע נשוא תביעתה דנן היתה התובעת בעלת משפחתון ולטענת התובעים הכנסתה לצורכי מס עמדה על סך של 4,200 ₪. לטענתם, תיק מס ההכנסה של התובעת משנת 1998 בוער, והם הציגו אישור מס הכנסה על ניהול ספרים (נספח 7 ל-ת/3) וכרטסת ובה ריכוז הכנסות והוצאות משנת 1996 (ת/1).

הנתבעים טוענים כי האסמכתאות שהוצגו ע"י התובעים אינן מבססות את שיעור ההכנסה הנטען, אך הם הציגו בכל זאת חישוב הפסדי השתכרות המבוססים על נתון זה של הכנסה.

אכן המסמכים שצורפו ע"י התובעים אינם מלמדים על גובה הכנסתה החודשית של התובעת.
עם זאת, בהתחשב בנסיבות בהן התיק במס ההכנסה בוער זה מכבר, אני קובעת שחישוב הפסד השכר לעבר של התובעת ייערך על בסיס הכנסה חודשית בסך 4,200 ₪ לפי חישוב של 122 חודשים (מיום 15.6.98 ועד למועד מתן פסק-הדין), ובתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה ועד לתשלום בפועל.

התובע 2

לטענת התובעים נוכו ימי חופשה משכרו של התובע העובד כשכיר בחברת "גנזים", בשל הצורך לעזור לתובעת.
התובעים הגישו את תלוש השכר של התובע לחודש 6/98 ממנו עולה כי הוא פדה 10 ימי עבודה כפידיון חופש, בשווי של 1,800 ₪.

לפיכך יפוצו התובעים בגין הפסד השתכרות התובע 2 בסכום של 1,800 ₪ ובתוספת ריבית והצמדה כדין מ-1/6/98 ועד לתשלום בפועל.

הפסד השתכרות לעתיד

בגין ראש נזק זה יחושב הפיצוי לתובעת על בסיס הכנסה חודשית בסך 4,200 ₪, לפי נכות תפקודית בשיעור של 100%, עד גיל 67, בהיוון המקובל. הסכום נכון למועד מתן פסק-הדין וישא ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.

מקום הימצאה של התובעת

המומחה מטעם התובעים, ד"ר חרותי, קבע בהמלצותיו לגבי צרכיה השיקומיים של התובעת כי במידה ומשפחתה מעוניינת בהעברתה להמשך מגורים בדירתה, כפי שאכן נטען ע"י התובעים, הרי שתידרש לה עזרה מלאה בכל תפקודי היומיום, כלומר ליווי והשגחה צמודים סביב השעון, והדבר יצריך העסקת עובדת סיעודית זרה.
לחלופין, במידה והתובעת תיוותר במסגרת סיעודית, יש צורך להעבירה למוסד סיעודי ברמה סבירה בו היא תקבל טיפול נאות, והעלות נעה סביב 13,000 ₪ לחודש לחדר זוגי, ועד 20,000 ₪ לחודש לחדר ליחיד. כעולה מחוות-דעתו, עלות זו כוללת בחובה טיפולים תומכים כגון פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, טיפול בבריכה, קלינאית תקשורת וכיו"ב.

המומחה מטעם הנתבעים, ד"ר סורוקר, ציין בחוות-דעתו שניתן לחשוב על הבאתה של התובעת הביתה להמשך טיפול סיעודי ע"י עובדת זרה ואין לפסול זאת על הסף. לטעמו ישנם יתרונות וחסרונות הן להבאתה הביתה והן להשארתה במוסד סיעודי. על כל פנים לקביעתו, התובעת זקוקה לטיפול סיעודי הכרוך בעזרה מלאה בכל פעולות היומיום הבסיסיות; והמוסד "קרית שלום" מתאים למצבה ונותן מענה הולם לצרכיה הסיעודיים ולבעיותיה הרפואיות.
כמו כן לקביעתו, קשה להעריך את תוחלת החיים הצפויה לתובעת מפאת נתונים סטטיסטיים בלתי אחידים; הוא מניח שצפוי לה קיצור תוחלת חיים של כ-10 שנים או יותר, אם כי מוכרים גם חולים במצב כזה ששרדו עשרות שנים.

בלוקחי בחשבון את מכלול השיקולים, אני סבורה שקיימת סבירות גבוהה לכך ששהות במוסד סיעודי ברמה נאותה עם כוח אדם מקצועי, תוכל להבטיח את קבלת הטיפולים השיקומיים להם נזקקת התובעת, בתדירות הנדרשת לה לפי צרכיה; ומכיוון שהתובעים עצמם לא הביעו התנגדות לחלופה זו, אשר הועלתה גם על ידם כפתרון אפשרי, - יש ליתן עדיפות לשיכונה של התובעת במוסד סיעודי מתאים, וכך אני קובעת.

עזרת צד ג'

לעבר ולעתיד

התובעים עותרים לפיצוי בסך 500,000 ₪ בגין ראש נזק זה.
כמו כן הם עותרים לפיצוי בסך 87,120 ₪ בגין החזר הוצאות ששולמו למשרד הבריאות בגין אשפוז התובעת במוסד סיעודי "קרית שלום", החל מתאריך 28.3.99 ועד היום.
לעניין דרישה אחרונה זו, לאור החלטתי להלן (עמ' 31) בדבר הפיצוי שישולם לתובעים עבור התשלומים ששילמו למשרד הבריאות, אין מקום לדון שוב בסוגיה זו.

לענין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, ומכיוון שייתכן שחלק מהטיפולים העתידיים לא יינתן במוסד הסיעודי, אני קובעת פיצוי על דרך האומדנא, בסכום של 150,000 ₪. הסכום נכון למועד מתן פסק-הדין וישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל.

שהות במוסד שיקומי

התובעים עותרים לפיצוי בסך 20,000 ₪ לחודש עבור מימון שהיית התובעת במוסד שיקומי נאות.

בהתאם לחוו"ד ד"ר חרותי שהוגשה מטעם התובעים, עלות מוסד סיעודי ברמה סבירה, אשר בכוחו לספק תנאי טיפול שיקומי ושהייה נאותים, נעה בין 13,000 ₪ לחודש לחדר זוגי, ועד 20,000 ₪ לחודש לחדר לבודד.
ד"ר חרותי מציין בחוות-דעתו, שהתובעת מתגוררת בחדר קטן במוסד "קרית שלום", המשותף לה ולעוד שתי מטופלות בעלות נכות קשה; ובעלה של התובעת דיווח על מספר מקרים בהם הגיעו בני משפחתה לבקרה ומצאו אותה עירומה במיטתה, רטובה ובמספר מקרים אף מרוחה בצואה.

המומחה מטעם הנתבעים, ד"ר סורוקר, מציין בחוות-דעתו שהמוסד הסיעודי הנוכחי בו שוהה התובעת, "קרית שלום", מתאים למצבה ומספק מענה הולם לצרכיה הרפואיים והסיעודיים.

איני מקבלת טענה זו של הנתבעים ולא התרשמתי שמוסד "קרית שלום" מספק מענה הולם לצרכי התובעת. התיאור הקשה בחוות-דעתו של ד"ר חרותי אינו עולה בקנה אחד עם זכותה של התובעת לשמירה על כבודה העצמי, גם במצבה, ולא שוכנעתי שהיא מקבלת שם את הטיפול השיקומי הראוי להשגת שיפור באיכות חייה ולמניעת סיבוכים רפואיים.
לפיכך אני מוצאת לנכון לפסוק לתובעים פיצוי בגין השהות במוסד סיעודי הולם (ולא בקרית שלום), בסך 20,000 ₪ לחודש, לתוחלת חייה, בהיוון המקובל.

הוצאות נסיעה

לעבר

התובעים עותרים לפיצוי בסך 20,000 ₪ בגין ראש נזק זה; אך לא צירפו אסמכתא כלשהי לביסוס טענתם לסכום זה.
משלא הוצגו ע"י התובעים קבלות בגין הוצאות הנסיעה והניידות שהוציאו, אני רואה מקום לפסוק להם פיצוי גלובלי, על דרך האומדנא, בגין ראש נזק זה בסך של 15,000 ₪.
הסכום נכון למועד מתן פסק-הדין וישא ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.
לעתיד כולל ניידות

התובעים עותרים לפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין ראש נזק זה וכן הם עותרים לפיצוי נפרד בסך 2,000,000 ₪ עבור רכישת רכב מסחרי גדול עם מעלון ורמפה כדי לאפשר הכנסתה של התובעת עם כסא הגלגלים; וכן עבור עלויות אחזקתו והחלפתו כל 5 שנים (ר' עמ' 6 לחוו"ד המומחה מטעם התובעים ד"ר חרותי).
ד"ר סורוקר, המומחה מטעם הנתבעים, קבע אף הוא בחוות-דעתו שיידרש רכב מותאם לביצוע ההסעות של התובעת; גם הנתבעים בסיכומיהם (עמ. 8) למעשה מודים בצורך של רכב צמוד, לעניין בדיקות רפואיות לסוגיהן וביקורים בבית.

התובעים לא הגישו חוות-דעת כלשהי להוכחת עלויות רכישה ואחזקה של רכב מיוחד כאמור לעיל; לפיכך, לאור הסכמת המומחה מטעם הנתבעים לעצם הצורך ברכב כזה, ומכיוון שאין למנוע מהתובעת את האפשרות לצאת מבין כותלי המוסד הסיעודי, בין היתר לצורך טיולים וביקורים בבית המשפחה, אני מוצאת לנכון לפסוק להם, על דרך האומדנא, סכום של 150,000 ₪ (בלוקחי בחשבון פטור ממיסים לנכה, והתקנת מעלון). הסכום נכון למועד מתן פסק-הדין וישא ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.

הוצאות רפואיות

התובעים עותרים לפיצוי גלובלי בסך 50,000 ₪ בראש נזק זה, לעבר ולעתיד.

לטענת הנתבעים, מאז חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, תובעים אינם זכאים עוד לפיצוי בגין ראש נזק של הוצאות רפואיות, אלא אם כן הוכיחו באופן פוזיטיבי כי נגרמו ו/או ייגרמו להם הוצאות רפואיות אשר אינן מכוסות במסגרת סל הבריאות.

התובעים לא הוכיחו בראיות מתאימות את עלויות ההוצאות הרפואיות לעבר ו/או לעתיד בעבור טיפולים שאינם כלולים בסל הבריאות. למרות זאת מצאתי לנכון לפסוק לתובעים פיצוי לעבר ולעתיד, על דרך האומדנא, בסך 30,000 ₪, בלוקחי בחשבון סבירות קיומן של הוצאות רפואיות שאינן כלולות בסל הבריאות. הסכום נכון למועד מתן פסק-הדין וישא ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.

הוצאות בגין חוות-דעת

הוצאות התובעים בראש פרק זה ייקבעו ע"י הרשם.

החזר תשלומים למשרד הבריאות

התובעים עותרים לפיצוי בסך של 87,120 ₪ בגין הוצאות שהיית התובעת במוסד סיעודי.
הם הגישו אישור אחד, מחודש 12/01 על הוראת קבע למשרד הבריאות עבור מוסד "קרית שלום", בסכום של 705 ₪ (נספח 4 ל-ת/3).
כמו כן הוגש אישור המרכז הסיעודי "קרית שלום" בדבר שהותה של התובעת שם החל מתאריך 28.3.99.

אשר על כן אני פוסקת לתובעים פיצוי בראש נזק זה לפי חישוב של 705 ₪ לחודש x 113 חודשים, מיום 28.3.99 ועד למועד מתן פסק-הדין, ובתוספת ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל.

כאב וסבל

התובעים עותרים לפיצוי בסך 1,240,000 ₪ בגין ראש נזק זה; הנתבעים מצידם טוענים כי זהו סכום מופרך הנעדר ביסוס.


בהתאם להלכה הפסוקה, הפיצוי בגין כאב וסבל, ככל פיצוי בדיני הנזיקין, צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק הספציפי ואת השלכותיו עליו (ר' ע"א 2055/99 פלוני נ' הרבנות הראשית, פ"ד נה(5) 241). כמו כן גובשו בפסיקה קריטריונים מנחים לעניין פסיקת הפיצוי, ובכללם גילו של הניזוק בעת אירוע הפגיעה; מידת הכאב והסבל שחווה בעת הפגיעה ובסמוך אחריה (ר' ע"א 2517/93 בוים נ' גטהין, תק-על 94(2), 335); אורך תקופת האשפוז ואופי הטיפול הרפואי שנכפה עליו (ע"א 63/88 ברגר נ' צדוק, תק-על 91(1), 1322); וכן מידת השפעתה של הפגיעה על מהלך חייו של הניזוק.

במקרה דנן, התובעת היה כבת 50 בעת אירוע המפרצת במוחה, לאחריו היתה מאושפזת עוד מספר שבועות בבית חולים ולאחר מכן מספר חודשים בבית לוינשטיין. במשך השנים חוותה אשפוזים חוזרים בבי"ח שיבא בשל זיהומים.
התובעת איבדה לחלוטין את עצמאותה, נזקקת לעזרה מלאה בכל פעולות היומיום, מאושפזת במוסד סיעודי לשארית חייה, ומקבלת טיפול תרופתי קבוע.

משכך, מצאתי לנכון להעריך את סכום הפיצוי שייפסק לה בגין כאב וסבל בסך 500,000 ₪.
הסכום נכון ליום פסה"ד וישא ריבית והצמדה כדין.

ח. סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת כמפורט בגוף פסק-הדין והנתבעים ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, את סכומי הפיצויים המפורטים לעיל.
לצורך ניכוי תגמולי המל"ל מסכום הפיצוי, כטענת הנתבעים, אני מורה על הגשת חוות-דעת אקטוארית בתוך 10 ימים ממועד מתן פסק-הדין.
הנתבעים ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצויים, לאחר ניכוי תשלומי המל"ל, ובתוספת מע"מ.
התובעים זכאים גם להחזר הוצאותיהם אותן ישום הרשם.
כל הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל.

ניתן היום 3.9.08, בהיעדר.
המזכירות תמציא עותק פסק-דין זה, בהמצאה כדין, לב"כ הצדדים.
ד"ר דרורה פלפל
, שופטת
סגניתֿֿנשיא

1
בתי המשפט

א 001666/05
בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל
/ ס. נשיא
בפני
:









א בית משפט מחוזי 1666/05 יהודית נבון, יצחק נבון נ' ד"ר ראיסה גראץ, המרכז הרפואי "קפלן" ואח' (פורסם ב-ֽ 03/09/2008)