פסקי דין על אברהם ברמן | פסקי דין על ראש הנפה הצפונית | פסקי דין על משטרת ישראל (מנדל) | פסקי דין על ואח' |

35/58 בג"צ     26/06/1958




בג"צ 35/58 אברהם ברמן נ' ראש הנפה הצפונית, משטרת ישראל (מנדל), ואח'




(פ"ד יב 914)

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 35/58

השופטים: כבוד הנשיא אולשן
,
כבוד השופט גויטיין
,
כבוד השופט ויתקון



המבקש: אברהם ברמן

ע"י ב"כ עו"ד ירון
נגד
המשיבים: ראש הנפה הצפונית
, משטרת ישראל (מנדל)
, ואח'

ע"י ב"כ עו"ד חריש
התנגדות לצו-על-תנאי מיום כ"ו באדר תשי"ח (18.3.58), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא יוחזרו למבקש אופניו אשר נתפסו על-ידי המשיב מס' 1 או שליחיו.
פ ס ק ד י ן

השופט גויטיין
: בבקשה אשר לפנינו מתייצבים, זה לעומת זה, זכויות הפרט מחד גיסא, וטובת הכלל מאידך גיסא.

אין מחלוקת על פרטי העובדות. באוגוסט או בספטמבר 1956, קנה המבקש זוג אופניים. בפברואר 1958, הוזמן לבוא אל תחנת המשטרה עם זוג אופניו, ומשנענה ובא, נדרש לילך ולשוב לביתו באין אופניו עמו, כיון שהמשטרה חשדה שהאופניים גנובים הם. בקשר לטענה זו, כי האופניים גנובים, אדגיש, שכל "ידיעותיו" של בית-המשפט שאובות מתוך הצהרתו של מר יחזקאל קרתי - עוזר מפקח מחוזי במשטרה, הצהרה אשר מר קרתי לא נחקר עליה - ובכל משפט אחר, בין צדדים אחרים, אין הן בבחינת קביעות שאין להרהר אחריהן.

הצהרתו של מר קרתי יודעת לספר על זוג גנבים אבהרם מרשי ורפאל אגאי שהתמחו בגניבת זוגות אופניים - ובתוכם אופני המבקש. הגנבים היו מוכרים את האופניים הגנובים לחנות לממכר אופניים, ממנה רכש המבקש את אופניו. בכל זוג אופניים שנגנב היו פוצרים ספרה אחת או שתיים ממספר הזיהוי של בית החרושת הטבוע על מסגרת האופניים ומעמידים ספרות אחרות על המחוק. הספרות הטבועות על אופניו של המבקש זכו אף הן לטיפול כזה, ועל כך מעיד מומחה מטעם המשטרה. כן זוהו האופניים על-ידי מרשי ואגאי כאופניים שנגנבו על ידיהם, ואף בעליהם המקוריים אשר בזמן שמיעת התשובה לצו-על-תנאי הודיע בא-כוח המשיבים כי נמצאו, זיהו, לדבריו, את האופניים כשלהם. המצב הוא זה, איפוא: האופניים בוודאי גנובים הם ומכירתם שלא כדין היתה. ואולם המבקש לא ידע שהם גנובים, וזכה בהם תמורת תשלום מתאים, בתום- לבו, ובחנות לממכר אופניים בתל-אביב. זכיה, שקיימים בה, לכאורה, כל היסודות שמהם נבנית הגנת ה"שוק הפתוח" market overt, המוזכרת אצלנו בסעיף 38 לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1994. המשטרה אוחזת באופניים בטענה כי הם דרושים לה כמוצג במשפט פלילי שיוגש, אם יוגש, נגד גונבי האופניים והעוזרים על-ידם, ואילו המבקש טוען שאין כוח בידי המשטרה להחזיק באופניים שרכש לו בדרך היושר, למרות רצונו ועל אף דרישותיו להחזירם לרשותו.

הכל מודים, שאין המשטרה רשאית להחזיק באופניים אלא אם-כן נקבעת זכותה לכך על-פי הדין. בא-כוח המשיבים טוען שאמנם נובעת זכותה מדין - היא פקודת המשטרה (חא"י, פרק קיב), שיש להשלים את הוראותיה מתוך הוראות המשפט המקובל האנגלי. בא בא-כוח המבקש ומשיב - לא כי, הדין מייפה כוחה של המשטרה לתפוס בחפצים גנובים ולעכבם תחת ידה הוא פקודת הפרוצידורה הפלילית (מאסר וחיפושים) (חא"י, פרק לג) - ולפי הוראותיה של פקודה זו כרוך כל מעשה חיפוש רגיל, ותפיסת דבר, בצו מאת שופט-שלום.

סעיף 37(1) לפקודת המשטרה, קובע:

"כל שוטר תהיינה לו כל הסמכויות, זכויות היתר והחסינויות הכרוכות במשרתו של שוטר-שלום או שוטר, והוא יהא כפוף לכל החובות וההתחייבויות הכרוכות באותה משרה, לפי כל חוק הנוהג בישראל אותה שעה."

לטענת בא-כוח המשיבים משתמעת מסעיף זה הסמכה מפורשת מטעם המחוקק לאנשים הנמנים על כוחות המשטרה, לפעול בכל הדרכים הנאותות להגנתו היעילה של הציבור, ובכלל אלה להחרים חפצים גנובים לשם ניהולו התקין והסדיר של המשפט הפלילי הקשור בהם, והבאת העבריינים על ענשם.

טענה זו מתעלמת מכך שמסעיף כללי זה אין ללמוד על הסמכות הספציפית של עיכוב חפצים, ומה גם שסמכות זו מדובר בה באופן מיוחד בפקודת הפרוצידורה הפלילית (מאסר וחיפושים) וגם בפקודת המשטרה גופה, בסעיף 37 עצמו, היא נזכרת במיוחד ובנפרד בסעיף-קטן (2) (ד), המסמיך כל שוטר -

"לשים במשמר כל אדם אשר יש לשוטר יסוד לחשוד בו כי יש ברשותו או שהוא מעביר בדרך כלשהי כל רכוש גנוב, או כל דבר שהחזקתו היא בלתי חוקית, ולחפש בכליו."

בסעיף-קטן זה כשלעצמו אין המשיבים יכולים להיסמך כי ענינו בתפיסת נכסים גנובים המוחזקים בעבירה, אצל בעל העבירה עצמו או מיד העושים על-ידו במלאכה, ועיכובם תחת ידי המשטרה להיות מוצגים על-ידיה בכל משפט פלילי לכשיוגש (אם יוגש כל עיקר). במקרה שלפנינו אין כל טענה כנגד חוקיות החזקתו של המבקש באופניים. בא-כוח המשיבים נעזר, איפוא, בלשונו הרחבה של סעיף 37 וטוען שהמאמר - "לפי כל חוק הנוהג בישראל אותה שעה" מלמד שגם המשפט המקובל האנגלי במשמע - ושם אנו מוצאים לפי טענת בא-כוח המשיבים, אסמכתה לעמדתו בפסק הדיןelias and ors. v. pasmore and ors.: (1934), 2 k.b. 164; 103 l.j.k.b. 223; 150 l.t. 438; 98 j.p. 92; 50 t.l.r. 196; 78 sol. jo. 104; 32 l.g.r. 23.

ואולם גם תקדים זה מטפל במסכת עובדות שונה מזו שלפנינו. שם ציווה בית המשפט על עריכת חיפוש במקום מסויים ועל תפיסת מסמכים מסויימים באותו מקום. המשטרה תפסה במקום ההוא גם מסמכים שלא נזכרו בצו. בית המשפט החליט שאף על פי שהתפיסה היתה בלתי חוקית בתחילתה, אפשר היה להצדיקה במקרה ההוא, בדיעבד, משום שהמסמכים נדרשו כמוצגים במשפט פלילי שהוגש. במקרה שלנו, יש לזכור, לא נתפסו האופניים אגב חיפוש חוקי, ואגב תפיסתם של נכסים אחרים שהיתה לגביהם אסמכתה חוקית - אלא מבלי צו כלשהו; ולכן אין הנדון דומה לראיה.

זאת ועוד, השאיבה ממעין המשפט המקובל האנגלי אל תוך משפט ארצנו אינה באה אלא במקום שיבשו מקורותינו שלנו. המקרה שלנו אינו בכלל אלה שאין להם כיסוי - שכן עומדת לנו פקודת הפרוצידורה הפלילית (מאסר וחיפושים). פקודה זו קובעת מפורשות מהן סמכויות המשטרה לענין חיפוש ותפיסת נכסים ועל-כן לא נוכל לפנות אל עקרונות המשפט המקובל ואל הוראותיו. עלינו לבקש איפוא פתרונים רק בסעיפיו של החוק החרות המקומי.

ואולם, בא-כוח המשיבים מוסיף לטעון שאין להניח שהמחוקק לא התכוון להקנות סמכות עיכוב של כל חפץ גנוב שיימצא, ובכל מקום שיימצא, דבר שהוא מחוייב המציאות ומצרכיה של תקנת הציבור, והוא מנסה לדלות סמכות זו מן הסעיפים שצוטטו לעיל.
בא-כוח המשיבים לא דק פורתא. אמנם ניתנה סמכות עיכוב למשטרה בצד סמכות תפיסת נכסים על-ידיה, אך היא נובעת מפקודת הפרוצידורה הפלילית (מאסר וחיפושים), ומותנית בצו מאת שופט-שלום. אותה פקודה, בסעיף 17 (2) שבה, מכירה גם באפשרות של תפיסת חפצים החשודים כנשואי דבר עבירה בכוח או בפועל, ועיכובם עד להבאתם בפני
שופט-שלום לשם קבלת צו, ומבחינה זו נראה לי, שאם בכל מקרה נתון יעבור זמן קצר, למשל כמה שעות, בין תפיסתם של נכסים חשודים לבין קבלתו של צו מאת שופט-שלום, ניתן יהיה להצדיק את מעשיה של המשטרה.

יש לזכור, שבזמן חקיקת פקודת המשטרה שנת 1926, היתה פקודת הפרוצידורה הפלילית (מאסר וחיפושים) כבר בתקפה - כי נחוקה בשנת 1924 - ולכן, גם מסיבה זו, אין טעם לקרוא בסעיף 37(2)(ד) לפקודת המשטרה כאילו אין עוד מלבדו, וכאילו לא קדם לו אותו הסדר מיוחד הנובע כבר מהוראות פקודת הפרוצידורה הפלילית (מאסר וחיפושים).

הסעיפים 16 ו-17 בפקודה זו מסדירים סמכויות של חיפוש וסמכויות של תפיסת נכסים ועיכובם, והם טעונים תמיד, מלכתחילה או בדיעבד, צו מאת שופט-שלום. הסעיף 15 מבטיח את הבאתו והצגתו של כל דבר הנדרש לשם חקירה, דרישה או בירור, במקום ובזמן נקובים בהזמנה היוצאת מעם שופט שלום, כשהוא סבור שהבאתו של אותו דבר יש בה צורך לאותם חקירה, דרישה או בירור.

שלילת רכוש כלשהו מידי אזרח, אפילו זמנית, טעונה הוראה מפורשת מטעם המחוקק; ואם הנכס המעוכב על-ידי המשטרה הוא, למשל, מכונית שפרנסת האדם, ממנו היא נשללת, עליה, וזו דוגמה שהעמדנוה לפני בא-כוח המשיבים בזמן הבירור לפנינו, נראה בעליל שאין לעכבה זמן רב עד למתן פסק-דין בתביעה שבה מבקשת המשטרה להשתמש בה כמוצג. יש, אמנם, לשמור על אותה שקילות מעויינת הבאה לאזן בין זכויות הפרט מחד גיסא לבין סמכויותיה מחוייבות המציאות של המשטרה מאידך גיסא, אך טענת בא-כוח המשיבים, שאזרח הבא מרצונו הטוב ומוסר אופניו לידי המשטרה, אין לו עוד פתחון פה נגד העיכוב הדרוש, ונגד התפיסה שנעשתה מהסכמתו ומרצונו, אין אנו יכולים לכנותה כרצינית. לזכותו של בא-כוח המשיבים יש לציין שטענה זו נטענה על-ידיו רק בחצי פה. מלבד זאת, אין אנו רואים רצוניות רבה בעמדתו הנוכחית של המבקש, ומסירת אופניו נעשתה אף היא מתוך רושם מוטעה שחייב הוא לבטל רצונו מפני רצונה של הרשות. ואפילו לא תאמר כן, ומתוך נכונות שברצון חפשי עשה המבקש את אשר עשה - יש לומר שהמבקש סבר שהאופניים דרושים לה למשטרה לשם ניהול חקירתה בגניבות - וקיבל. עכשיו שהחקירה נגמרה, ומועד הדיון במשפטי הגניבה כבר נקבע, כך סופר לנו, מדוע מוסיפה המשטרה להלין את אופני המבקש אצלה ללא כל אסמכתה חוקית וללא כל צו מטעם שופט- שלום?

בא-כוח המשיבים בא, בתשובתו בכתב, גם בעצה טובה אל המבקש כי ימתין עד לסופו של המשפט הפלילי, ויעתיר אז, בפני
בית המשפט ההוא, על החזרתם של אופניו. עצה זו לא שב לחזור עליה בטענותיו שבעל-פה בפני
נו. היא נדחית.

אנו מחליטים לעשות להחלטי את הצו-על-תנאי. על המשיבים לשלם למבקש סך -.150 (מאה וחמשים) לירות הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין (כולל).

ניתן היום, ח' בתמוז תשי"ח (26.6.1958).









בג"צ בית המשפט העליון 35/58 אברהם ברמן נ' ראש הנפה הצפונית, משטרת ישראל (מנדל), ואח', [ פ"ד: יב 1 914 ] (פורסם ב-ֽ 26/06/1958)