פסקי דין על פרקליטות מחוז ת"א - פלילי | פסקי דין על אליהו יוסף

40392/02 פ     07/09/2003




פ 40392/02 פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' אליהו יוסף




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
פ
040392/02


בפני
:
כב' השופט שלי טימן

תאריך:
07/09/03





בעניין:
פרקליטות מחוז ת"א - פלילי

המאשימה


ע"י ב"כ עו"ד זוהר כידן


נ
ג
ד


אליהו יוסף
ע"י ב"כ עו"ד פנינת ינאי

הנאשם





ה כ ר ע ת
ד י ן
[בעניין הנאשם 1- אליהו יוסף
]

כתב האישום
1.
כתב האישום הוגש כנגד שני נאשמים- יוסף אליהו (הנאשם מס' 1) ומוטי כהן (הנאשם מס' 2). הנאשם מס' 2 הודה במסגרת הסדר טיעון, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ולאחר מכן הורשע על פי הודאתו (עמ' 32 לפרוטוקול).

על כן, מתייחסת הכרעת הדין לנאשם מס' 1 בלבד (להלן: "הנאשם" או "הנאשם 1" או "יוסי").

אישום ראשון:
ביום 13/11/02, או בסמוך לכך, הנאשם
בעצמו, או באמצעות אחר מטעמו, נכנס לדירתם של פיליפינה אמרושיו ודוד חן, וגנב את תיקה של פיליפינה, שהכיל 200$, 300 ₪, שרשרת זהב, פלאפון, דרכון, צ'קים ומסמכים. דוד פנה לנאשם, כיוון שחשד בו, וביקש כי ישיב לפחות את דרכונה של פיליפינה. ביום 16/11/02 הגיע הנאשם לדירה וטען בפני
דוד כי הוא מכיר את האדם שלקח את התיק, וטען במרמה כי תמורת 1,000 ₪, ישיב את התיק. לאחר דין ודברים סוכם כי הנאשם יקבל 250 ₪ (אותם לטענתו ישלם לגנב) לאחר שיביא את התיק. כעבור כחצי שעה שב הנאשם לדירה, נטל את התשלום מדוד, אולם לאחר שעזב את הדירה, גילה דוד כי התיק ריק. ביום 17/11/02 נפגשו פיליפינה ודוד עם הנאשם ושאלו אותו היכן הדרכון, אך הוא טען כי לא ידע מה הכיל התיק וסירב להשיב להם את התשלום (250 ₪). דוד אמר לנאשם כי בכוונתו לפנות למשטרה, ובתגובה איים הנאשם על פיליפינה כי ירצח אותה ע"י תנועה של העברת האצבע על צווארו, וכן שפך את הקפה שהיה בידיו על מכוניתו של דוד.

לפיכך, מואשם הנאשם בעבירות הבאות:
א. גניבה- עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק").
ב. קבלת דבר במרמה- עבירה לפי סעיף 415 לחוק.
ג. איומים- עבירה לפי סעיף 192 לחוק.

אישום שני:
הנאשמים קשרו קשר להדיח את פיליפינה ודוד שיחזרו בהם מתלונתם, באמצעות הפחדתם ובאיומי אקדח. ביום 30/11/02 הגיעו הנאשמים לדירה, הנאשם 2 חיכה בחוץ בעוד שהנאשם 1 נכנס לדירה, השתולל, זרק חפצים ואיים על דוד כי אם לא יבטל את התלונה נגדו, ישרוף לו את האוטו ואת הבית ולא יהיו לו חיים שקטים. לאחר מכן, דחף דוד את הנאשם 1 מחוץ לדלת. הנאשם 2 הצטרף והשניים בעטו בדלת הדירה, נכנסו והחלו לזרוק חפצים. הנאשם 2 איים באקדח צעצוע על דוד -תוך שהוא מכוון אותו לרקתו- כי אם לא יבטל את התלונה כנגד הנאשם 1 ואם לא ישלם לו 10,000 ש"ח, יהרגו אותו עוד הלילה. תוך כדי שהנאשם 2 מכוון אקדח לרקתו של דוד, גנב הנאשם 1 מכיסו של דוד את הפלאפון שהיה ברשותו ואמר לו כי "זה קנס".

מכוח אישום זה, מואשם הנאשם גם בעבירות הבאות:
א. קשירת קשר לפשע (הדחה בחקירה)- עבירה לפי סעיף 499(א)(1) ביחד עם סעיף 245(ב) לחוק.
ב. הדחה בחקירה בדרך של איומים והפחדה- עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק.
ג. סחיטה באיומים- עבירה לפי סעיף 428 רישא לחוק.
ד. שוד בנסיבות מחמירות (בחבורה)- עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק.

תשובת הנאשם לכתב האישום
וזו תשובת הנאשם, מפי סניגוריתו:
"הנאשם 1 כופר במיוחס לו באישום הראשון. הנאשם לא גנב את תיקו של המתלונן, לא בעצמו ולא באמצעות אחר....מספר ימים לאחר הגניבה, הצליח הנאשם, בבירור שעשה, לאתר את אותו אדם שגנב את התיק. הנאשם ניהל מו"מ עם אותו בחור, אותו בחור נאות להחזיר את התיק תמורת כסף, וסכום זה דרש מהמתלונן, והנאשם החזיר את התיק, מבלי שידע מה תכולתו."
באשר לאישום השני, "הנאשם מודה שהגיע לדירת המתלוננים, אבל כופר שאיים עליהם.....הנאשם מודה שנטל מכשיר פלאפון שהבחין בו מחוץ לדירה, על גדר/מעקה בחצר...".
(עמ' 1 לפרוטוקול).

מהלך הדיון
2.
מטעם התביעה העידו העדים הבאים:
א. סמ"ר לירון לוי, תחנת יפתח, משטרת ישראל
ב. פיליפינה אמרושיו (המתלוננת)
ג. דוד חן (המתלונן)
ד. רס"ל רון קוניו, תחנת יפתח, משטרת ישראל
ה. רס"ר אודי בן הרוש, תחנת יפתח, משטרת ישראל
ו. רס"ר ענת אבורמד, תחנת יפתח, משטרת ישראל
ז. יצחק שעשוע

מטעם ההגנה העידו העדים הבאים:
א. אליהו יוסף
(הנאשם)
ב. פקד שחר חמדי, רמ"ח פשעים בתחנת יפתח, משטרת ישראל

3.
עיקרי טיעוני ההגנה הנם כדלקמן:
הנאשם מעולם לא גנב את התיק מפיליפינה. ההפך הוא הנכון: לאחר שראה כי המתלוננים מחפשים את התיק, הציע את עזרתו באיתור התיק, ואכן לאחר 3 ימים מצא את הגנב האמיתי של התיק, וסיכם עמו כי ישיבו למתלוננים בתמורה לסכום כסף. הנאשם השיב את התיק למתלוננים, בלי לפתוח אותו ובלא שבדק את תכולתו. מאוחר יותר גילה, להפתעתו, כי המתלוננים הגישו כנגדו תלונה במשטרה בגין גניבה, ולכן הגיע לביתם, מלווה בחברו מוטי כהן (הנאשם 2), על מנת להסדיר את העניין. היה ויכוח בין הצדדים והנאשם 1 מודה כי זרק פריטים בודדים על רצפת הבית. לאחר מכן יצא החוצה, מלווה ביצחק שעשוע, חברו של דוד חן (המתלונן), ובינתיים נכנס לבית מוטי כהן. הנאשם לא מודע למה שארע, אם ארע, בבית בעוד מוטי כהן מצוי בו. בסופו של יום, הלכו השניים לביתם, לא לפני שמצא הנאשם מכשיר פלאפון של חומת הבית, ולקחו.

דיון באישום הראשון
4.
בפועל, אין כל עדות ראייה ברורה או כל עדות ישירה אחרת לכך שהנאשם (שהוא שכנם של דוד ופיליפינה, והם מוכרים זה לזה) גנב את התיק מביתם של המתלוננים ביום רביעי (13/11/02). התביעה מבססת את האישום על העדות של פיליפינה אמרושיו (המתלוננת), לפיה ביקר הנאשם בדירתה ביום ראשון באותו שבוע; על חשדותיו המוצקים של דוד חן (המתלונן); ובעיקר על התנהגותו של הנאשם עצמו והעובדה שהוא שהשיב את התיק ביום שבת
(16/11/02) -כשלושה ימים בלבד לאחר שנגנב.

עדותה של פיליפינה אמרושיו
5.
בעדותה, מצביעה פיליפינה על הנאשם ומספרת כי ביום ראשון ראתה אותו בדלת דירתה, וכי הוא שאל אותה אז איפה בעל הבית, והלך. ביום רביעי תלתה כביסה והשאירה את דלת הבית לא נעולה, ומאוחר יותר גילתה שהתיק שלה נגנב. היא מעידה כי בעקבות הגניבה, פנה חברה לחיים, דוד חן, ליוסי ושאל אותו אם הוא לקח את התיק, אולם יוסי הכחיש. (עמ' 14 לפרוטוקול).

התובעת שואלת בעניין זה בחקירתה הראשית:
"ש. אחרי שגנבו לך את התיק מהבית, למה הלכתם ליוסי?
ת. בגלל שהוא היה הראשון שבא בלילה, ביום ראשון, בגלל זה חשבתי שזה הוא, ואז הוא זה שהחזיר לי את התיק."
(עמ' 16 לפרוטוקול).
גם בחקירתה הנגדית לסניגורית עונה המתלוננת: "אבל אני יודעת שזה הוא בגלל שהוא בא ראשון לתוך הבית שלי, בגלל שאף אחד לא נכנס לבית שלי" (עמ' 17 לפרוטוקול).

בחקירה הראשית, מפרטת פיליפינה, לבקשת התובעת, מה הכיל התיק הגנוב:
"ש. מה היה לך בתוך התיק?
ת. דרכון, כסף - 200 דולר ו 300 ₪, פלאפון, תמונה בתוך הארנק, איפור, זהב- עגילי זהב ושרשרת זהב".
(עמ' 17 לפרוטוקול)
הסניגורית, בתגובה, מפנה את תשומת לב העדה לכך שבעדותה בבית המשפט, היא מציינת לראשונה שנגנבו לה גם עגילי זהב; ואילו במשטרה היא דיווחה רק על שרשרת זהב. העדה עונה שרק עכשיו היא זוכרת בוודאות, שהרי קודם לכן הייתה עצבנית ומתוחה. (עמ' 21 לפרוטוקול).

6.
אינני סבור כי יש לתת משקל רב להחסרת פרט זה (עגילי הזהב) מדיווחה במשטרה כפי שמבקשת הסניגורית לעשות. שהרי ייתכן באמת כי נזכרה בכך לראשונה בבית המשפט. כמו כן, מעולם לא שמו המתלוננים את הדגש על התכשיטים הגנובים, ונראה בבירור כי עיקר דאגתם הייתה הדרכון, שכידוע לכל, יש לו ערך אישי שלא יסולא בפז עבור התושבים הזרים במדינתנו.

7.
המתלוננת ממשיכה ומתארת את אירועי האישום הראשון. לדבריה, החלו דוד ויוסי לצעוק האחד על השני, בעוד דוד מאיים שיפנה למשטרה, ויוסי, בתגובה, הבטיח לעזור למתלוננים. מאוחר יותר, ביום שבת, חזר יוסי והציע לדוד את הדרכון בחזרה בתמורה לתשלום של 250 ₪. יוסי חזר ובידו התיק, דוד שילם לו 250 ₪, אך מאוחר יותר גילו המתלוננים כי התיק לא הכיל את הדרכון הגנוב, או כל אחד משאר הדברים החשובים. (עמ' 15 לפרוטוקול).

"דוד אמר לי שיוסי הגיע ורצה שהוא ישלם לו 250 ₪ אז הוא יחזיר את הדרכון....כשבדקנו את התיק, הדרכון שלי לא היה שם. בגלל זה יום אחר-כך הלכנו למשטרה כי איך אני יכולה לעבוד בלי הדרכון?!"
(עמ' 16 לפרוטוקול).


יום לאחר שהשיב להם הנאשם את התיק כשהוא ריק, פגשו בו המתלוננים, ופיליפינה מספרת כי באותו אירוע "הם צעקו אחד על השני, אני לא מבינה כי זה עברית, אבל הם צעקו אחד על השני והם רבו..." (עמ' 15 לפרוטוקול).

לאחר רענון זיכרון מצד התובעת, העדה נזכרת בכך שיוסי גם שפך כוס קפה על מוניתו של דוד. (עמ' 15 לפרוטוקול).

בעניין זה נשאלת העדה בידי הסניגורית בחקירה נגדית כדלקמן:
"ש. הבנת את המילים או רק לפי התגובות הבנת שהם רבים?
ת. הבנתי קצת.
ש. אז איך אמרת פה שיחות שלמות שנאמרו בין דוד ליוסי? אני אומרת לך שאת תיארת פה דברים שאת לא מבינה בעברית.
ת. אבל ראיתי אותם צועקים זה על זה.
.....
אני שאלתי את דוד שיסביר לי על מה הם דיברו, והוא אמר לי באנגלית. לכן אני בטוחה שזה הוא, בגלל שזה הוא שהחזיר את התיק. קיבל את הכסף והלך."
(עמ' 20 לפרוטוקול).

בנוסף, מפנה הסניגורית את העדה לסתירה בין שתי הודעותיה במשטרה (בעמ' 17 לפרוטוקול), כאשר בהודעה הראשונה היא מתארת את הנאשם, לאחר ששפך את כוס הקפה, כ"בחור רזה, כבן 22-23, לא מגולח, מבנה רזה, בחור נרקומן" ואילו בהודעה השניה, היא מתארת את הנאשם, כבחור שביקר אצלה ביום ראשון בבית "ראיתי בחור, נראה כמו שיכור, לא גבוה, צבע שיער שחור, נראה בן 28...".
(ההדגשות שלי, ש.ט.)

העדה עונה: "אני לא יודעת להגיד בדיוק באיזה גיל הם, בגלל שאני פוחדת..." (עמ' 18 לפרוטוקול). וכמו כן: "בגלל שאני לא זוכרת, בגלל שאני מפחדת, אבל זה הוא (מצביעה על הנאשם)." (עמ' 19 לפרוטוקול).


הסניגורית מפנה בסיכומיה לחוסר מהימנותה של העדה, שנובעת בעיקר מהעובדה שאיננה עקבית בעדותה ובתיאור האירועים המיוחסים לנאשם בכתב האישום.

8.
אכן, אין ספק שהופעתה של פיליפינה בבית המשפט הייתה מבולבלת. על פי טענתה כי היא מבינה אנגלית- הוזמנה מתורגמנית שעשתה עבודתה נאמנה. אולם ברור היה שגם שליטתה של העדה הפיליפינית באנגלית איננה טובה, אלא בסיסית בלבד; וכי היא מבינה קצת עברית ומשתמשת מדי פעם במילים עבריות.

היא התקשתה להסביר עצמה; התקשתה בהתייחסות ללוחות זמנים, ונראתה אובדת עצות על הדוכן - למרות הבעה קבועה של רצון טוב.


התרשמתי מאישה פשוטה שיכולותיה הקוגניטיביות אינן גבוהות במיוחד, אולם ישרה מאוד, דוברת אמת (ככל שהיא מסוגלת לזכור אותה) ובשום אופן איננה מתוחכמת דיה כדי לשנות פרטים במכוון, או לשקר.
כך שקשה לקרוא להבדלים בין הודעותיה לעדותה בשם: "סתירות", שהקונוטציה שלהן שלילית.

היא אמנם איננה יכולה לבטא עצמה באופן מושלם; אך היא חזרה מספר פעמים ובביטחון רב, על מה שהייתה משוכנעת בו: שהנאשם הוא שהיה ביום ראשון בביתה, הוא שגנב את תיקה, והוא שהשיב אותו ריק בתמורה לסכום של 250 ₪. גם אם לא הצליחה להסביר בדיוק באיזה שלב של השתלשלות האירועים שפך הנאשם כוס קפה על המונית של דוד חן, הרי שאירוע זה מגובה היטב (כפי שאראה בהמשך) בעדויות דוד והנאשם עצמו.
עדותו של דוד חן
9.
המתלונן העיד על סיפור המעשה, בדומה לפיליפינה, ואף הוסיף פרטים נוספים והדגיש דברים, שהיא -כאמור לעיל- לא הצליחה להביעם.

וכך מספר דוד בבית המשפט:
"...הלכתי לכיוון הבית של יוסי, דיברתי איתו וביקשתי ממנו שאם הוא יודע, אם הוא מכיר, לא אכפת לי מהכסף, אבל רק שיביא את הפספורט....לא רציתי שהוא יבין שאני פונה אליו באופן אישי, למרות שאני מיד בהתחלה חשדתי שזה הוא...."
(עמ' 23 לפרוטוקול).

דוד מעיד, אם כן, כי התיק נגנב ביום רביעי, ולאחר כשלושה ימים, במוצ"ש בערב, הגיע הנאשם לדירה. דוד יצא עמו החוצה, והנאשם אמר לו שהוא מכיר את האדם שלקח לו את התיק, והוא רוצה 1,000 ₪ תמורתו. דוד אמר לנאשם שהוא מוכן לשלם רק 250 ₪, כי זה הסכום שעולה חידוש פספורט בשגרירות של הפיליפינים. (עמ' 23 לפרוטוקול).

אחרי חצי שעה לערך, הנאשם חזר עם התיק ודוד נתן לו את הכסף ונכנס הביתה. "פתחתי את התיק, עיני חשכו, חוץ מניירות חסרי ערך וממפתחות, אין פספורט" (עמ' 24 לפרוטוקול). דוד הלך לכיוון הבית של יוסי, אבל לא מצאו. רק למחרת אחר הצהריים, ראה את יוסי עומד ושותה כוס קפה. "אמרתי לו- זה לא מתאים, תיקח את התיק בחזרה ותן לי חזרה את ה -
250 ₪. הוא אמר לי- הלך, בלעתי אותם. אמרתי לו- טוב, אין לי ברירה, אני הולך למשטרה, היא צריכה פספורט....והוא עם הכוס קפה התחיל לקלל ושפך לי את הקפה על המגבים בזכוכית ואיים עלי שאם אלך למשטרה הוא יהרוג אותי, והתחיל לעשות אליה סימנים בצוואר (מראה תנועה של שחיטה)..." (עמ' 24 לפרוטוקול).

יום אחר כך, פנו דוד ופיליפינה להתלונן במשטרה.

לשאלת התובעת:
"ש. אמרת בתחילת העדות שחשדת ביוסי, למה?
ת. עם יוסי יש שורה של אירועים קטנים, הוא חשב שהבית שלי באר של כסף, היה רואה מכנסיים בכניסה היה לוקח, אנטנה היה שובר לי, רואה כסף קטן- לוקח..."
(עמ' 25 לפרוטוקול).


ובחקירה נגדית לסניגורית:
"אני יודע שהוא לוקח לי כסף קטן מהאוטו ומכנסיים, את זה אני יודע כי זה רחוב ללא מוצא, בסך הכל 5 בתים, וכל פעם שקורה משהו יוסי נמצא.... הרי הזקנים לא יקחו את זה."
(עמ' 25-26 לפרוטוקול).
"לא היתה לי הוכחה, אבל חשדתי בו. לכן פניתי אליו....אני ידעתי שזה הוא אבל לא רציתי לפגוע. אני פניתי ליוסי כי הוא מתעסק עם הדברים האלה"
(עמ' 26 לפרוטוקול).

10.
התרשמותי מהעד, דוד חן, הייתה טובה מאוד. העיד בפני
אדם "מן היישוב", אשר עובד למחייתו כנהג מונית ומנהל חיים משותפים עם חברתו, פיליפינה אמורשיו. האמנתי לעדותו במלואה, כיוון שמצאתיו אדם ישר והגון, חסר כל מניע לבדות סיפורים מסוג זה מלבו, וגם מי שאינו מגזים ואיננו מראה שום סימן של טינה כלפי הנאשם, למרות הכל, ואיננו נתפס בסתירות.


עדותו של הנאשם (יוסי אליהו)
11.
הנאשם בחר להעיד כעד הגנה, ואציין, כבר עתה, כי מצאתי את עדותו בלתי אמינה בעליל, עמומה ומלאת סתירות ופירכות.

הנאשם מספר בבית המשפט: "...ישבתי אצל החבר שקוראים לו גילי עזתי בבית שם. ישבתי אצלו בבית איתו בחדר והסתכלנו דרך החלון וראינו אדם עם אישה פיליפינית שאנחנו מכירים אותם, הם השכנים שלנו שם...... הבן אדם בא, צעק, ישר הצמיד עלי אשמה ואמר "אתה גנבת את התיק, אתה גנבת"...... אמרתי שזה לא אני אבל אני מוכן לעזור כי אני מכיר פחות או יותר אנשים בשכונה."
(עמ' 47 לפרוטוקול)


בחקירה נגדית של התובעת:
"ש.
אתה מסכים איתי שדוד ופיליפינה פנו אליך ושאלו אותך לגבי הגניבה של התיק.
ת.
כן.
ש.
הם ביקשו ממך שתעזור להם לקבל את התיק והדרכון בחזרה.
ת.
כן.
ש.
זה היה ביום רביעי ושלושה ימים אח"כ, במוצאי שבת, אתה הגעת לדוד הביתה ואמרת שהתיק נמצא.
ת.
כן."
(עמ' 51 לפרוטוקול).

בעניין זה מציגה התובעת סתירות רבות בהודעותיו של הנאשם במשטרה
ומנסה לעמת אותו עמן, ואילו הנאשם לא מצליח להסביר את
ההבדלים באופן משכנע:
"ש.
בהודעה השניה שלך אתה מספר על האירוע הראשון, של גניבת התיק, שאתה היית בבית של החבר שלך עם עזתי, שאתם ראיתם מהחלון ביחד שני אנשים מסתובבים, מחפשים משהו, ואז ירדתם למטה לבדוק מה קורה.
ת.
יצאנו בחוץ לראות מה קורה שם.
ש.
בהודעה הראשונה אתה מספר שכל האירוע הזה קרה כשאתה ירדת מהבית שלך ולא של גיל.
ת.
....... זה שירדנו מהבית שלי, זה לא נכון."
(עמ' 57 לפרוטוקול)

"ש.
בהודעה הראשונה אתה אומר שדוד והפיליפינית ניגשו אליכם ושאלו אתכם אם אתם יודעים מי גנב את התיק.
ת.
זה ברור מאליו שמהתחלה הוא חשד בי.
ש.
בהודעה השניה שלך אתה אומר שאתם ניגשתם לדוד ולפיליפינה ושאלתם אותם מה קרה, מה יש.
ת.
מה הם עושים שם בכלל, כן. אנחנו ניגשנו אליהם. ניגשנו אליהם. לא דוד אלי."
(עמ' 57 לפרוטוקול)

למעשה, מספר הנאשם, כי מצא את הגנב האמיתי של התיק, כיוון שראה אותו קודם לכן פורץ למשאית ברחוב.
".... איזה יום בשלוש בלילה אני מסתכל מהחלון וקולט בן אדם פורץ אוטו...... ירדתי. התחלתי לרוץ אחרי הבן אדם שם. הבן אדם נעלם לי אבל ראיתי את הפרצוף שלו ואת השיער שלו...... איזה יום אני עובר בתחנה המרכזית החדשה........ ראיתי את הבן אדם הזה. ניגשתי אליו, דיברתי איתו, ראיתי שבדיבור לא הולך. התחלתי לתת לו כמה סטירות לחי, הוא התחיל לגמגם, התחיל לפחד........ הוא קיבל עוד כמה ליטופים קטנים ואמר לי "כן, אני הייתי שם, פרצתי לאיזה דירה במורדי הגטאות ולקחתי משם תיק"....."
(עמ' 48 לפרוטוקול)

אולם, גם בעניין מציאת האדם שגנב את התיק, עולות תמיהות וסתירות שונות בהודעותיו השונות של הנאשם.
בחקירה נגדית לתובעת המלומדת:
"ש.
בהודעה הראשונה אתה מספר שכשדוד שאל אותך אם ראית מי לקח את התיק, אמרת לו שלא אבל לפני שבוע וחצי ראית שני רומנים שאתה חושד בהם.
ת.
נכון."
(עמ' 57 לפרוטוקול)



"ש.
בהודעה הראשונה סיפרת שאחרי כמה ימים ניגש אליך אדם שמצא תיק עם פלאפון.
ת.
לא.
ש.
זה לא נכון מה שאמרת בהודעה הראשונה.
ת.
לא אמרתי דבר כזה.
.......
ת.
....... הייתי מבולבל. לא יודע מה הלך איתי שם."
(עמ' 58 לפרוטוקול)

"ש.
בהודעה הראשונה כשנשאלת מה עשה אצלך התיק של הפיליפינית, אתה עונה שהלכת להביא אותו מהבן אדם שגנב לה אותו, ואתה אומר שמדובר בבן אדם רוסי.
ת.
זה נכון. רוסי ורומני זה כמעט אותו דבר. זה אותו צבע. כמעט אותו דבר.
ש.
נשאלת איך ידעת שזה התיק של הפיליפינית ואתה אומר "הבן אדם נתן לי זיהוי. דוד אמר לי שגנבו תיק ופלאפון והבן אדם אמר לי שיש תיק ופלאפון". "
(עמ' 59 לפרוטוקול)

"ש.
במשטרה אתה אומר שפגשת את האדם הזה שגנב את התיק, אחרי יומיים שלושה, וסיפרת היום שחשבת שזה האדם שגנב את התיק בגלל הסיפור של הפריצה למשאית.
ת.
כן.
.......
ש.
אתה מסתכל מהמרפסת למטה ורואה את הרכב שבור והטייפ איננו. את זה אתה רואה מהמרפסת בשעה שלוש בלילה.
ת.
כן.
......
ש.
אתה מסתכל לכיוון לה גרדיה ורואה מישהו רץ במרחק של כחצי ק"מ ממך.
ת.
כן.
.......
ש.
ופגשת אותו שוב בתחנה המרכזית וזיהית אותו לפי השיער וכי הסתכלת לו בעיניים.
ת.
כן.
ש.
גילית שזה אותו אחד שגנב מתוך המשאית שקודם ראית אותו בורח במרחק חצי ק"מ וראית את הגב שלו.
........
ש.
מבחינתך מי שפרץ למכוניות, הוא גם זה שגנב את התיק מהבית של דוד.
ת.
זה ההגיון.
ש.
תסכים איתי שכשבן אדם בורח מהכיוון שלך לכיוון אחר ואתה מסתכל עליו, אתה רואה את הגב שלו.
ת.
כן.
ש.
כשהוא נמצא חצי ק"מ ממך ואתה רואה את הגב שלו, אתה לא יכול לראות את העיניים שלו.
ת.
כן.
ש.
אז באירוע של המשאית אתה לא יודע מי זה היה.
ת.
למה? לפעמים אתה לא יכול לקלוט? מהפנים אני יכול לקלוט וגם מכיוון הגב אני יכול לקלוט. את חושבת שאני לא יכול לקלוט לפי העניין של אחורה."
(עמ' 59-60 לפרוטוקול)

וכך, מתוך "אזרחות טובה" כפה הנאשם על הגנב להשיב לו את התיק, והוא העבירו למתלוננים, ללא שבחן אותו לפני כן, ועל כן לא היה מודע לעובדת היות התיק ריק לחלוטין.
"....נפגשתי עם הבן אדם בתחנה מרכזית. הוא הלך והביא לי את התיק. לא רציתי לקחת ממנו ביד. אמרתי לו שישים בפח הזבל ושיקח את הכסף ולא ראיתי אותך ולא שמעתי ממך. הוא שם את התיק. לקחתי משם את התיק והבאתי לדוד חן. ...... איך שקיבלתי אותו ככה אני מחזיר אותו. אני לא נוגע בו בכלל. לא יודע מה יש בפני
ם, אם יש תכשיטים בפני
ם או דרכון....."
(עמ' 48 לפרוטוקול)


בחקירה נגדית:
"ש.
אמרת שלא בדקת שהכל בפני
ם בתוך התיק, שהבאת לדוד.
ת.
לא נגעתי וכלום.
ש.
וגם דוד לא פתח את התיק בנוכחותך.
ת.
לא פתח. הוא לקח ואני הלכתי.
ש.
אז למה בהודעתך הראשונה אתה אומר שהגירסה של דוד שהתיק היה ריק זה שקר. מאיפה אתה יודע אם התיק היה ריק או לא.
ת.
התיק לא היה ריק, היה כבד. ......
ש.
דרכון זה משהו כבד.
ת.
לא יודע. אני לא יודע מה היה......"
(עמ' 62 לפרוטוקול)

למעשה, מספר הנאשם כי סיכם עם דוד כי ישלם לו 250 ₪ בתמורה לתיק. דוד, כאמור קודם לכן, אומר שהנאשם רצה בתחילה 1000 ₪, ולבסוף הסכים לקבל רק 250 ₪. גם כאן הוא מסתבך, כמובן, בסכומים שונים ובמידע שונה שהוא נותן לאנשים שונים.

בחקירה נגדית:
"ש.
הסיכום בינך לדוד היה שקודם תביא לו את התיק ואז הוא נותן לך את ה- 250 ₪.
ת.
כן.
ש.
אחרי חצי שעה אתה חזרת לדוד עם התיק ונתת לו את התיק וקיבלת ממנו 250 ₪.
ת.
כן."
(עמ' 51 לפרוטוקול)

"ש.
בהודעה הראשונה אתה מספר שהאדם שגנב את התיק ביקש 250 ש"ח.
ת.
כן.
ש.
כאן אישרת לי שהוא ביקש 1,000 ש"ח.
ת.
כן.
ש.
בסוף הוא קיבל 250 ש"ח.
ת.
כן.
ש.
אישרת פה שמתוך ה- 250 ש"ח הוא נתן לך 100 ש"ח.
ת.
כן.
ש.
אז בסוף הוא נשאר עם 150 ש"ח ובהתחלה הוא רצה 1,000 ש"ח.
ת.
כן.
ש.
אתה הצלחת לשכנע אותו לרדת לכמעט עשירית מהסכום שהוא רצה עבור התיק.
ת.
כן."
(עמ' 60-61 לפרוטוקול)

"ש.
אמרת שהכסף ביניכם התחלק. אתה נתת לבן אדם 150 ש"ח, ולקחת לעצמך את ה- 100 ש"ח. אמרת שהחלוקה הזאת היתה אחרי שקיבלת מדוד את ה- 250 ש"ח.
ת.
כן.
ש.
אמרת קודם ששמת 250 ש"ח שהוצאת מהכיס שלך מתחת לפרחים.
ת.
כן. הוצאתי מהכיס שלי 250 ש"ח, שמתי מתחת לפח. לפני זה סיכמתי עם הבן אדם והוא סיכם איתי שהוא יתן לי את ה- 100 ש"ח ואני אתן לו את ההפרש.
ש.
אז לא שמת מתחת לפח 250 ש"ח כמו שאמרת קודם.
ת.
למה לא? אני כן שמתי 250 ש"ח."
(עמ' 63 לפרוטוקול)

כְּיוֹם לאחר שקיבלו את התיק ריק, פגשו המתלוננים את הנאשם ואז ארעה "תקרית הקפה", שבה מודה הנאשם.
בחקירה נגדית:
"ש.
מאוחר יותר, יום יומיים אח"כ, נפגשת שוב עם דוד שבא אליך, ואמר לך שאין דרכון בתיק.
ת.
כן. שאין דרכון בתיק.
ש.
הוא גם ביקש ממך שתחזיר לו את ה- 250 ₪ שנתן לך.
ת.
כן.
ש.
אתה אמרת שאין כסף ובלעת אותם.
ת.
לא שאין כסף אלא כבר נתתי אותם לבן אדם ולא יכול להחזיר אותם. אני לא יכול להוציא מהכיס שלי את הכסף הזה.
ש.
דוד אמר לך שהוא ילך להתלונן נגדך במשטרה.
ת.
כן.
.......
ש.
אתה החזקת ביד כוס קפה.
ת.
כן.
ש.
אתה שפכת את הקפה הזה על החלון של המונית.
ת.
כן.
.......
ש.
התעצבנת עליו.
ת.
כן.
ש.
גם קצת קיללת אותו.
ת.
לא. לא זוכר אם קיללתי אותו. אמרתי לו "אל תפנה למשטרה ואל תעשה לי בלגן בענין הזה" ושפכתי את הקפה וזהו. "
(עמ' 51-52 לפרוטוקול)

דיון משפטי באישום הראשון
12.
הסניגורית מציינת את העובדה שחלפו 3 ימים, מיום שהציע הנאשם את עזרתו בחיפושים אחר התיק הגנוב ועד היום בו השיב את התיק ריק למתלוננים, כגורם שעשוי לחזק את חפותו של הנאשם.

כיוון שמדובר בימים ספורים, יש לבחון את תחולתה של חזקת "סמיכות ההחזקה" או "ההחזקה התכופה".


"מכוחה של ה"חזקה התכופה", רשאי בית-המשפט לקבוע כי המחזיק ברכוש גנוב, "סמוך" לאחר גניבתו..."מעורב" באחריות לגניבת הרכוש, או, לפחות, "יודע" כי הרכוש נגנב ובאיזה אופן נגנב; ומכוחה של קביעה זו- רשאי בית-המשפט להרשיע את הנאשם, שבחזקתו נתפש הרכוש הגנוב "סמוך" לאחר גניבתו, באחריות לגניבת הרכוש או לקבלתו, בידיעה שהוא גנוב ב"אופן" שבו נגנב."




[י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, הוצאת תשנ"ט, בעמ' 1250]


לעניין כוחה הראייתי של החזקה:

"במישור הפלילי- "הנחת העובדה, הנובעת מן ההחזקה התכופה ברכוש הגנוב, יכולה להיסתר, אם הנאשם נותן הסבר, המראה שהרכוש הגיע אליו בדרך כשרה, או המעורר לפחות ספק בנדון זה; וגם באין הסבר כזה אין בית המשפט חייב להרשיע את הנאשם, אלא אם הוא משוכנע מעל לספק סביר, שעפ"י מבחני ההגיון וניסיון החיים אשמתו של הנאשם מחוייבת המציאות. ואף אם בית-המשפט סבור כך, עדיין עליו לשאול עצמו אם בנסיבות העניין יש להרשיע את הנאשם במעשה השוד (או הגניבה) או רק בהחזקת הרכוש הגנוב, בידעו שהושג בדרך של פשע (או בדרך של עוון)...""

[שם, בעמ' 1251].


לעניין פרק הזמן הבא בגדר ה"סמיכות" למעשה העבירה-

"הלכה פסוקה היא שאין לקבוע מסמרות באשר לאורך התקופה שבה נחזית חזקה של רכוש גנוב כתכופה....זהו עניין הנקבע לפי נסיבותיו של המקרה, לאור ניסיון החיים ושורת ההגיון".



[ע"פ 679/78 - אפרים כהן נ' מדינת ישראל פ"ד לד
(1), 480]

במקרה דנן, חלפו 3 ימים, כאמור לעיל, כאשר לדעתי משורת ההגיון והשכל הישר, בא מניין זה של ימים הגדר "חזקה תכופה", בצירוף כמובן לשאר הנסיבות, עליהן אדון בהמשך - ובעיקרן: חוסר מהימנותו של הנאשם בעיני.

כך, במקרים אחרים, קבע בית המשפט העליון כי ניתן להסתמך על החזקה התכופה, בעבירות של גניבה או שוד, גם כאשר חולפים ימים ספורים.

למשל: בע"פ 1964/98 רבאייעה נ' מדינת ישראל , תק-על 98(2), 1482:
"על אף כל טענות סנגור המערערים, דין הערעור על ההרשעה להדחות. אשר לאישום הראשון, יומיים לאחר מעשה השוד נתפסו בחזקת המערער הראשון, במכוניתו, אותם מפתחות שנגנבו......, מבלי שהיה בפי המערער הראשון הסבר כלשהו לדרך הגעתם לחזקתו. עובדה זו, המקימה חזקה תכופה, די בה להביא להרשעת המערער הראשון......"

וגם בע"פ 117/81 בן חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3), 57 - בוססה מסקנת ההרשעה של המערערים בהשתתפות במעשי שוד על הכלל בדבר חזקה תכופה ברכוש גנוב.
"הנחת העובדה, הנובעת מן החזקה התכופה ברכוש הגנוב, יכולה להיסתר, אם הנאשם נותן הסבר, המראה שהרכוש הגיע אליו בדרך כשרה, או המעורר לפחות ספק בנדון זה; וגם באין הסבר כזה אין בית המשפט חייב להרשיע את הנאשם, אלא אם הוא משוכנע מעל לספק סביר, שעל-פי מבחני ההיגיון וניסיון החיים אשמתו של הנאשם מחויבת המציאות. ואף אם בית המשפט סבור כך, עדיין עליו לשאול עצמו, אם בנסיבות הענין יש להרשיע את הנאשם במעשה השוד (או הגניבה) או רק בהחזקת הרכוש הגנוב, בידעו שהושג בדרך של פשע (או בדרך של עוון).
"

במקרה זה, נמצא הנאשם מחזיק ברכוש הגנוב 6-5 ימים לאחר שנגנב
, בלי שנתן הסבר כלשהו כיצד הגיע רכוש זה לידיו. בית המשפט קבע כי מכלול הנסיבות יצר מסקנה הגיונית לכאורית, הנאשם רשאי ויכול על-ידי הסבריו להפריך את ההנחה או לגרוע מסבירותה, אולם העדר הסבר סביר מפי הנאשם כיצד הגיע הרכוש הגנוב לידיו עשוי לחזק את הראיות שבידי התביעה הכללית.

13.
הארנק שנגנב במקרה שלפנינו, ונמצא בידי הנאשם שלושה ימים לאחר מכן, יוצר חזקת תכיפות, שהסברי הנאשם, המשתנים מעת לעת, נשמעים אבסורדיים, עד כדי עלבון לאינטליגנציה. ולחזקה תכופה זו שאין לה הסבר הגיוני מפיו, מצטרף מכלול עדותו בבית המשפט והודעותיו במשטרה, המשקפות -רובן ככולן- חוסר אמינות וחוסר עקביות משוועות.
אבקש לציין, כי לא התרשמתי מהנאשם ככסיל אלא כאדם מתחכם ומתוחכם, ובעל ניסיון עם המשטרה (על פי עדותו שלו - תלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה).

לכן, למשל, ייתכן בהחלט כי המתין 3 ימים בדיוק, על מנת לתת למתלוננים להאמין כי הוא עושה ככל שביכולתו על מנת לעזור להם.

עבירת הגניבה
14.
הנאשם לא הצליח לגרום לי להאמין כי לא גנב בעצמו את התיק. אני מאוד מתקשה להאמין כי פעל מתוך "אזרחות טובה" כשהציע את עזרתו למתלוננים, והביא להם לבסוף את התיק הגנוב (ריק מחפצים).

הסניגורית מבקשת לטעון בסיכומיה כי הנאשם שלפני הונע מתוך שני מניעים בעודו פועל, כפי שהוא טוען, ועוזר למתלוננים; מאתר את הגנב האמיתי ומשיב להם את התיק. שני מניעים אלו, אותם ציינה הסניגורית הנם: הרחמים והרצון לעזור לזולת, וחשש מסחיטה באשר לתלונה כנגדו.
אינני יכול לקבל, עם כל הכבוד, את גישתה של הסניגורית. מהתרשמותי את הנאשם, אינני מאמין כלל כי התנדב לעזור למתלוננים מתוך רחמים.
לא ברורה לי גם מהות החשש הנטען מסחיטה באשר לתלונה כנגדו.
במידה והכוונה של הסניגורית הנה, כי הנאשם חושש כי תוגש נגדו תלונה במשטרה, הרי לא ברור לי כיצד אדם חף מפשע -כך לטענתו- חושש מהגשת תלונה בגין גניבת תיק, כאשר אין לו כל קשר לעניין. יתר על כן, הנאשם עצמו טוען באחת מהודעותיו, כי הציע למתלוננים לגשת לתחנת יפת"ח ולהגיש תלונה בגין גניבת התיק.
ובמידה וכוונתה הייתה כי הנאשם חושש כיוון שהוגשה נגדו תלונה, ולכן הוא נסחט, הרי שגם טענה זו אין מקומה כאן, שהרי כאשר התנדב -כביכול- לעזור למתלוננים, היה זה הרבה זמן לפני שהגישו את התלונה.

ובכלל, סיפורו הפנטסטי, על הדרך שבה איתר את ה"גנב" במקרה, וכיצד שכנע אותו (בסטירות) להודות ולהסכים להחזיר את הגניבה; אחר כך נכנס עמו למשא ומתן כספי; ירד מהסך 1,000 ₪ שדרש האלמוני ל- 250 ₪, ובניגוד לכל כללי זהירות של "בעלי מקצוע" בתחום - לא וידא קבלת כל השלל (או הדרכון בלבד) אלא נהג בדרך של חילופין בפח אשפה; כשהוא נוטל
"עמלה" של 100 ₪ עבור הטובה שעשה ורגש ההתנדבות שלו- איננו יכול לשמש הסבר סביר להימצאות הארנק בידו.

15.
הנאשם לא נתן כל הסבר להימצאותו בדירת המתלוננים ביום ראשון אותו שבוע, כפי שהעידה כאן פיליפינה.
כפי שאמרתי מעלה, אינני מייחס חשיבות רבה להבדלים הפעוטים בגילאים שציינה בהודעותיה במשטרה, שהרי היא זיהתה את הנאשם בבירור, והייתה משוכנעת כי הוא זה שביקר בביתה ושוחח עמה. לכן, אני מאמין כי הנאשם הוא שביקר בבית המתלוננים ביום ראשון אותו שבוע, כשלושה ימים לפני גניבת התיק.

הסניגורית טוענת בסיכומיה (עמ' 79 לפרוטוקול) כי אין הטענה הגיונית, שהרי הנאשם מתגורר בשכונה של המתלוננים, ולכן אין לו כל מניע להיכנס לביתם ולשאול מי גר בו. אולם, פיליפינה העידה בפני
כי הנאשם היה בדירתה, תוך שהוא שואל היכן בעל הבית, ולא במטרה לברר מיהו שמתגורר שם. (עמ' 14 לפרוטוקול).

16.
אף על פי שכבר הבאתי קודם לכן את הקטעים ה"נבחרים" מעדותו של הנאשם, אחזור כעת, בקצרה, רק על מספר סתירות מועט (מתוך רבות יותר) שמצאתי, באשר לגניבת התיק. כפי שכבר הסברתי, לאף אחת מהסתירות, שהוצגו בפני
ו במקצועיות ע"י התובעת המלומדת, לא סיפק הנאשם מענה טוב.
א.
באחת מהודעותיו במשטרה מספר הנאשם כי היה בביתו של חברו, גילי עזתי, ואז מחלון ביתו ראו את המתלוננים מחפשים ברחוב דבר מה. בהודעה אחרת הוא מספר כי ראה את המתרחש ברחוב מביתו שלו (של הנאשם), ואז ירד לעזור למתלוננים.
ב.
בהודעתו הראשונה במשטרה מספר הנאשם כי המתלוננים ניגשו אליו ואל חברו (גילי עזתי) ושאלו אותם, אם הם יודעים מי גנב את התיק. בהודעתו השניה הוא מספר כי הוא וחברו, הם שניגשו למתלוננים והחלו לעזור להם בחיפוש אחר התיק.
ג.
בהודעתו הראשונה הוא מספר כי ראה כשבוע וחצי לפני אירוע הגניבה שני רומנים, ובהם הוא חושד כגנבי התיק. אחר כך מתאר גנב רוסי.
ד.
בהודעה הראשונה מספר הנאשם כי ניגש אליו אדם שמצא תיק עם פלאפון. לעומת זאת, בבית המשפט הוא אומר כי ראה את הגנב בתחנה המרכזית ונאלץ אפילו להכותו, עד שהודה שגנב את התיק והסכים להשיבו לבעליו. הוא זיהה את הגנב כיוון שראה אותו פורץ למשאית, ולמרות שראה אותו בורח כשגבו אליו
- בלילה ומרחוק- יכול היה אחר כך לזהותו בתחנה המרכזית כגנב התיק.

17.
לא נותר בלבי ספק כי הנאשם - הוא שנטל את התיק, וכל דברי הערך שבתוכו, מתוך כוונה לשלול אותם שלילת קבע. ואכן הותיר את תכולת התיק בידיו.

קבלת דבר במרמה
18.
הנאשם השיב את התיק למתלוננים, בתמורה לתשלום סך של 250 ₪.
אלא שלאחר מעשה, גילו המתלוננים -לרוב תדהמתם- כי התיק היה ריק מן החפצים החשובים להם, ובמיוחד הדרכון.

כיוון שקבעתי כי הנאשם גנב בעצמו את תיקה של המתלוננת, הרי שברור כי ידע שהתיק ריק, שהרי התיק היה בשליטתו ובחזקתו.

אך גם אילו הייתי מאמין לנאשם -ולגרסתו- כי נטל את התיק מגנב אחר, הרי שניסיון החיים מלמדני, כי לא ייתכן שלא בדק את תכולת התיק.
גם אינני מאמין לכל סיפוריו הנפלאים, שהובאו מעלה, כאילו סיכם עם הגנב כי הוא ישאיר לו את התיק מתחת לפח אשפה, והנאשם יאסוף את התיק משם, וישאיר לו את כספו, בלי להיפגש עם הגנב.
עבריינים אינם מאמינים זה בזה, ואין סביר שהנאשם לא בדק את קיומו של הדרכון בתיק, לפני שמסר אותו, קיבל את כספם של המתלוננים, ונעלם.

אגב, אחר כך מסתבך הנאשם, שוב, בסיפוריו, כאשר הוא מספר בתחילה כי השאיר 250 ₪ לגנב מתחת לפח האשפה, אחר כך הוא מסביר כי למעשה השאיר לו רק 150 ₪, ולבסוף עונה על שאלת התובעת ואומר כי השאיר מתחת לפח את כספו שלו, ואח"כ קיבל את הכסף, בפועל, מדוד חן.

מעבר לכל צורך, אציין רק כי גם בהודעתו הראשונה במשטרה אומר הנאשם שהגרסה של דוד חן, לפיה התיק היה ריק, היא שקר. תהיתי, מאין יודע הנאשם על גרסתו זו של דוד חן?! גם התובעת ניסתה לתהות אחר גרסתו זו של הנאשם, כפי שהבאתי מעלה, אך הוא ענה לה כי אינו יודע להסביר את פשר העניין.

ברור לי, אם כן, כי לאחר שכבר גנב את התיק, רק חיפש לו הנאשם דרך נוספת להרוויח על חשבונם של המתלוננים, לאחר שראה את דאגתם וחשיבות הדרכון עבורם.

19.
הסניגורית טוענת בסיכומיה (עמ' 80 לפרוטוקול) כי אין כל הגיון בפעולת החזרת התיק ריק, כיוון שכך קושר עצמו הנאשם לפשע. טענתה היא שאין כל יתרון במעשה; שהרי מצד אחד הוא קושר עצמו לפשע, ומצד שני התלונה בעינה עומדת כי לא הוחזר הדרכון. היא מגדילה ומוסיפה כי 250 ₪ אינם שווי ערך לנאשם למול 8 חודשים על תנאי שמצפים לו, אם יורשע בעבירה נוספת.

לצערי, שוב, אין ממש בטענות הסניגורית.
ראשית
, אינני מחפש הרבה הגיון בפעולת הנאשם. ייתכן והוא ביצע פעולה של "כסילות" (כפי שמכנה זאת הסניגורית שלו בעצמה), והכל על מנת לקבל עוד 250 ₪ מהמתלוננים; ובכלל - מעולם לא הצלחתי להבין הגיונם של עבריינים (המסוגלים לגנוב אנטנה של מכונית ביום שבו הם משתחררים כאסירים ברשיון).
שנית
, יתכן והנאשם דווקא שקל שיקולי עלות-תועלת מלכתחילה, האם עדיף לו לקבל את הכסף מהמתלוננים במרמה ולהסתכן בהפעלת חודשי התנאי שלו. כעת, אין מקום לטיעונים הצופים פני עבר, ועוסקים בספקולציות ובניסיון להבין הגיונו של נאשם.
שלישית
, לא ברור לי מדוע טוענת הסניגורית כי בעצם החזרת התיק כשהוא ריק, הנאשם איננו פותר לעצמו את בעיית קיומה של התלונה, ועל כן אין הגיון במעשיו (ומכאן שלא נטל דבר במרמה מהמתלוננים, ולא ידע על (אי) תכולת התיק). והרי תלונת דוד חן ופיליפינה אמרושיו טרם הוגשה בשלב זה!!! מחומר הראיות עולה כי המתלוננים הגישו תלונתם רק לאחר מכן, ואף הנאשם עצמו מודה בכך בבית המשפט, כשהוא מספר שכאשר פגש במתלוננים יום לאחר השבת התיק הריק, דרשו הללו את כספם ואמרו לו שייגשו למשטרה להתלונן. דבר זה עצבן אותו כל כך, עד שהיה חייב לשפוך את הקפה שהיה בידו על מכוניתם.

20.
ביודעו כי התיק ריק, ובקבלו מן המתלוננים, אף על פי כן, 250 ₪ עבור תכולת התיק, מקיים הנאשם את דרישת ה"מרמה".
"למושג "במירמה" משמעות כפולה: האחת - מתייחסת ליסוד הפיזי שבעבירה, והיא מבטאת את "הטענה הכוזבת", שמכוחה נפרד המרומה מן הדבר ומוסרו למקבל הרמאי; והשנייה- מתייחסת ליסוד הנפשי שבעבירה, והיא מבטאת הלך נפש של "ידיעה" שאותה טענה אינה אמת, או הלך נפש של "אי אמון" באמיתות הטענה, המלווה את הצגת הטענה הכוזבת ע"י הרמאי."

[
י. קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, מהדורת 1994, בעמוד 405].


עם זאת, אין מקום, לדעתי, להרשיע את הנאשם בסיפא של סעיף 415 לחוק, כי אם ברישא. במקרה דנן, לא מצאתי כי התקיימו "נסיבות מחמירות".

"ה"נסיבות המחמירות" יכול ותהיינה נעוצות: בתיחכומה של המירמה; או - בהיקפה וממדיה; או- בהיותה פרי מאמץ מתוכנן, שיטתי וממושך; או- במעמדו המיוחד של העבריין כלפי קורבנו (מעמד המקנה לו "אמינות"); או- בהיות המירמה כרוכה בביצועה של עבירה אחרת, המכשירה את הקרקע להצלחתה; וכיוצ"ב נסיבות הקשורות באופייה של ה"מירמה", להבדיל מנסיבות הקשורות ב"אישיותו" של העבריין."
[שם, בעמוד 414].

עבירת האיומים
21.
טוענת הסניגורית (בעמ' 81 לפרוטוקול) כי התביעה לא הוכיחה כי הנאשם העביר אצבעו על צווארו בתנועת איום כלפי פיליפינה, ולכן לא ניתן להרשיעו באיומים.
אכן, פיליפינה איננה מזכירה זאת, אלא רק את פעולת שפיכת הקפה (לאחר רענון זיכרונה), אולם דוד חן מציין זאת בעדותו בפני
בית המשפט (כפי שציינתי מעלה); ונדמה לי שכבר קבעתי כי מצאתי
את דוד חן כאדם אמין, מן היישוב, ודובר אמת.

22.
מעבר לכך, גם לו לא הייתה מוכחת פעולת העברת האצבע, הרי שלטעמי ניתן לקבוע כי השתכללה העבירה גם מכוח פעולת התזת כוס הקפה על מכוניתו של דוד חן.

נפסק כבר בעבר, למשל בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 373, כי:
"מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן היא שעומדת ביסוד האינטרס החברתי המוגן בעבירת האיומים שבסעיף 192. רוצה לומר, אינטרס החברה להגן על שלוות נפשו של הפרט (
person's peace of mind
) מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה והבחירה של הפרט. כי גם אם אמרנו שאין בסעיף 192, בהבדל מסעיף 428, דרישה שמטרת האיום תהא להניע את המאויים לעשות מעשה או להמנע ממעשה, בידוע הוא שבמקרים רבים מושמעים איומים
per se
כמסר מוסווה להתנהגות המצופה מן המאויים. נמצא כי סעיף 192 מקדים רפואה למכה ומונע מלכתחילה פגיעה עתידית בחרות הפעולה של הזולת
......"

בהמשך נפסק באותו

פסק דין
כי קנה המידה שייבחן הנו אובייקטיבי ולא סובייקטיבי:
"מכאן שלא רגישותו או אטימותו של מי שהדברים היו מכוונים כלפיו, הם שקובעים אם יש בדברים משום איום אם לאו, אלא הערכתו של האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה.
...... גם אם אמת המידה לדבר "איום" אינה נעוצה בהרגשתו הסובייקטיבית של המאויים בלבד, עוד עלינו ליתן את הדעת להבחנה שבין "איומים", כמובנם בסעיף 192 לחוק, לבין עצה, התראה, והבעת דעה, שגם בהן יש להביא את השומע הסביר לכדי פחד מפני הרעה הצפויה לו, ולערער את שלוות נפשו...."

23.
במקרה דנן, נראה בבירור כי הנאשם ביקש להבהיר למתלוננים כי "לא כדאי להם" להגיש תלונה במשטרה, ובכך ביקש למנוע את יכולת הבחירה החוקית שלהם. מעבר לכך, נראה לי כי בנסיבות האובייקטיביות של המקרה, השלכת כוס קפה על מכוניתו של המתלונן, תוך צעקות, הנה מפחידה ומאיימת דיה, ויש בה "מסר" ברור, כי הנאשם מזלזל ברכושו ובכבודו של המתלונן, וכי ראוי שיבין מיהו החזק מביניהם, ואולי גם רמז שזו רק ההתחלה.

עם זאת יודגש, כי אני מאמין לדוד חן, גם בעניין תנועת השחיטה, והאיום המפורש כלפי דוד חן כי יהרוג אותו; ודי בעדותו של זה כדי להרשיע את הנאשם בעבירת האיומים. ודאי כשפיליפינה אומרת זאת במשטרה ומוסרת זאת בבית המשפט.

דיון באישום השני
24.
לגבי האישום השני קיימות עדויותיהם של פיליפינה ודוד חן (המתלוננים), בצירוף לעדויות שוטרים שהגיעו למקום, וראו את הדירה; שוטרים שהנאשם מסר הודעתו בפני
הם; עדות יצחק שעשוע, ששהה בדירה אותה עת, וכמובן עדות הנאשם.
אציין כי באישום זה מעורב גם הנאשם 2 (מוטי כהן), אלא שהוא, כאמור, הודה במסגרת עסקת טיעון, והורשע עפ"י הודאתו. טרם נגזר עונשו, והוא לא הובא כעד לפני.

עדותה של פיליפינה אמרושיו
25.
פיליפינה מספרת בבית המשפט כך:

"....הוא חזר, יוסי עם חבר ג'ינג'י חזר. הוא שבר הרבה מאד דברים בתוך הבית....ואז הג'ינג'י הגיע, הוא שם אקדח לרקה של דוד....הם לקחו את הפלאפון של דוד (מראה מכיס שמאל של החולצה) ואז הם הלכו." (עמ' 16 לפרוטוקול).


לעניין נטילת הפלאפון של דוד, נשאלת העדה בידי הסניגורית:
"ש. מי שלקח את הטלפון מדוד זה היה מוטי הג'ינג'י.
ת. כן.
ש. תוך כדי שהוא חנק אותו הוא הוציא לו את הפלאפון מהתיק.
ת. כן".
(עמ' 22 לפרוטוקול).

כפי שכבר ציינתי לעיל, אינני משוכנע כי יש לייחס לבלבול של המתלוננת, גם לעניין זה, משקל רב. העדה מבולבלת דרך קבע, לכל אורך עדותה, ואני מוצא לנכון להפעיל בעדותה את הכלל בעניין "פלגינן דיבורא".



בעניין זה נפסק כבר בע"פ 449/73 לבנה נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 785, כי:
"מעשה יום יום הוא בבתי-המשפט שהשופט בורר לו מתוך עדות אחת או מתוך הודעה אחת דברים שהוא מקבל ודברים שהוא דוחה; ולענין זה נוהגים אנו מנהג של פלגינן דיבורא."

עדותו של דוד חן
26.
דוד חן מעיד בבית המשפט, שכשבועיים לאחר "תקרית הקפה", במוצ"ש, לפתע "..הבחור הזה יוסי, בלי אזהרה, פתח את הדלת בחוזקה ובהתלהמות ובקללות, ובלהפוך את השולחן עם הקפה ושבר את הכוסות, ואמר לבטל את התלונה שהתלוננתי עליו שכאילו הוא גנב את התיק וכל זה...הוא יצא מהבית, נעלתי את הבית, הוא התרגז מזה והמשיך להתלהם ולקלל....הוא ראה לבנים וברזלים בחצר וכל מה שראה לידו התחיל לזרוק בחלונות ובדלתות, בעט בדלת...." (עמ' 24 לפרוטוקול).

"...שניהם נכנסו הביתה ומה שראו פסלים על טלויזיה וכל מיני דברים, הכל הם שברו, השכיבו אותי לספה, והחבר שלו בחור בשם מוטי, שאני מכיר רק מהאירוע, הוציא מהבטן אקדח, הצמיד לי אותו לרקה, ואמר לי- תשמע, אם אתה לא מבטל את התלונה נגד יוסי, אני בא ויורה בך, וכן גם אמר- עד 24.00 אתה צריך להשיג 10,000 ₪ קנס.....יוסי ראה את הפלאפון שלי בכיס (מצביע על כיס שמאל), הכניס את היד לכיס, הוציא אותו ולקח אותו....הוא אמר לי שיש לי קנס כי אתה מתנהג לא יפה, ולכן לוקח את הטלפון..."
(עמ' 25 לפרוטוקול).
כבר ציינתי מעלה מה טיב התרשמותי מעד זה, ואין צורך לחזור על כך; וגם לעניין האישום השני מצאתיו אמין להפליא.

עדותו של יצחק שעשוע
27.
יצחק שעשוע, חברו של דוד חן, שהיה נוכח בביתו עת קרות האירוע, מעיד בבית המשפט:
"..לפתע נכנס בחור....הבחור התחיל לצעוק. תפסתי את הבחור, הרגעתי אותו, הוצאתי אותו החוצה ודיברתי איתו בחוץ. אח"כ נכנס חבר שלו לדירה.....אמרתי להם תפסיקו, זה לא מתאים. היו שם צעקות וחילופי דברים. אח"כ נכנס עוד פעם הבחור הראשון, התהפך שם השולחן והיו צעקות....וכשהתחלתי להרגיע אותו בחוץ, נכנס עוד פעם הבחור השני, שהיה ג'ינג'י, הוא נכנס בפני
ם, ובאתי להיכנס עוד פעם להוציא את הבחור השני, אז החברה של דוד אמרה לי- יש לו גאן (אקדח)...."
(עמ' 43 לפרוטוקול).


בחקירה ראשית לתובעת:
"ש. הבחור הראשון הגיע לתוך הבית ואמר משהו לדוד. מה אמר לו?
ת. אמר לו- אתה הגשת נגדי תלונה במשטרה, אתה תסתבך..."
(עמ' 43 לפרוטוקול)

"ש. מה ראית?
ת. הכל היה הפוך, השולחן בסלון היה הפוך, התמונות היו ברצפה..."
......
היה לבחור הראשון מקל ביד, היה שולחן בחוץ בגינה, והוא נכנס ודפק על השולחן והזכוכית שם נשברה בחוץ. כלומר חוץ ממה שהיה בפני
ם, גם בחוץ הזכוכית נשברה."
(עמ' 44 לפרוטוקול)

"אחרי כל הסיטואציה שהיתה שהם יצאו הוא אמר לי, כנראה שהם לקחו לי את הטלפון."
(עמ' 44 לפרוטוקול).

בחקירה נגדית לסניגורית:
"ש. במשך האירוע יוסי לא נגע באקדח.
ת. לא. זה אקדח של הבחור ההוא בשם מוטי."
(עמ' 27 לפרוטוקול).

28.
יצחק שעשוע הוא עד ניטרלי, חברו של המתלונן, שרק במקרה נקלע ל"זירה", ומעיד כאן על שראו עיניו ושמעו אוזניו. הוא ניסה להרגיע את המתפרצים, וסיפר את הסיפור ברוגע, ללא הגזמה ועם הרבה סימפתיה. מצאתיו אמין, מהימן וישר.

עדות השוטר רון קוניו
29.
רון קוניו, שוטר, הגיע לביתו של דוד חן לאחר קריאה מהמוקד, מעיד שהבית היה "הפוך" ושדוד נתן לו שני שמות, "הוא אמר לי שהם היו אצלו בבית, איימו עליו עם אקדח, הפכו את הבית, תקפו אותו ואמר שאמרו לו שאם יתלונן עליהם שהם גנבו את התיק, אז הם יראו לו ככה וככה". (עמ' 35 לפרוטוקול).
בתחקור של הנאשם ובחיפוש שעשו עליו, מצאו טלפון סלולרי בצבע כסוף של חברת "אורנג'", והשוטר נזכר שלנהג המונית נלקח מכשיר מסוג זה. "שאלתי אותו מה זה הטלפון, והוא אמר- זה הטלפון שלקחתי מהבחור במורדי הגטאות..." (עמ' 35 לפרוטוקול).

חקירה נגדית לסניגורית:
"ש. דוד חן מיקד את המעשים לגבי החשודים?
ת. לא. "
(עמ' 37 לפרוטוקול).

עדות השוטר לירון לוי
30.
לירון לוי, שוטר בתחנת יפתח, שהגיע לבית המתלוננים מספר: "כשהגעתי למקום על פניו הדירה היתה הפוכה, מראה שבורה, מקל שבור וכמה כוסות שבורות על הרצפה". (עמ' 13 לפרוטוקול).

31.
התרשמתי מהשוטרים, כי הם מתארים את הדברים נאמנה ובדיוק, ככל האפשר, והדברים מגובים בזכ"דים שכתבו.

עדות הנאשם - יוסי אליהו
32.
גם בעדותו לעניין האישום השני, פרש הנאשם מסכת עדויות והודעות רצופת סתירות ובלתי מהימנה.


הנאשם מספר בבית המשפט כך:

"....אחרי שבוע נודע לי שדוד פנה למשטרת יפתח והתלונן שם שאני פרצתי לו וגנבתי לו והוא קיבל את התיק חזרה ואין כלום בתיק שם. .....
באתי לדוד חן ואמרתי לו שעשיתי לו טובה, שיש לי עבר פלילי על גניבות ויש לי תנאי של 8 חודשים ולא רוצה שיסבך אותי. ....... כביכול עוד פעם הבן אדם התלונן במשטרה שכאילו אני והשותף מאיימים עליו וסוחטים ממנו שניקח ממנו 10,000 ₪ וגם שיבטל את התלונה. אני לא דיברתי עם דוד על 10,000 ₪ וגם על שקל אחד לא דיברתי איתו על הענין הזה....."
(עמ' 49 לפרוטוקול)

"..... פניתי עם מוטי כהן השותף שלי לדוד חן, נכנסנו לבית. הבן אדם לא ענה לי. אז נתתי בעיטה קטנה בדלת והבן אדם ישב ביחד עם החברה וראו טלוויזיה שם...... נכנסתי לדירה ואמרתי לו למה עוד פעם הוא התלונן במשטרה שאני ככה וככה, כאילו רוצה לסחוט אותו וכל הדברים האלה. מאותו רגע זרקתי דבר, שתיים על הרצפה, יצאתי מהדירה...... יצאתי עם שעשוע בחוץ וזהו. שעשוע דיבר איתי, ניסה להרגיע אותי....."
(עמ' 49 לפרוטוקול)

לשאלת הסניגורית:
"ש.
באירוע השני, האם אתה לקחת את הפלאפון מדוד חן?
ת.
לא.
ש.
אתה ראית באירוע מה שמייחסים למוטי?
ת.
לא. אני הייתי עם דוד חן בחוץ, מחוץ לבית ומחוץ לחומה. אני הייתי עם שעשוע. עם שעשוע, לא עם דוד חן."
(עמ' 50 לפרוטוקול)

בחקירתה הנגדית המעולה, מתמרנת התובעת, עו"ד זוהר כידן
, את הנאשם:
"ש.
אח"כ שמעת שדוד הגיש נגדך תלונה.
ת.
כן.
ש.
גם שמעת שמשטרת יפתח מחפשת אותך.
ת.
כן.
ש.
אז באת לדוד כדי להסדיר את הענין לגבי התלונה שהוא הגיש.
ת.
כן.
ש.
באת אליו עם מוטי כהן.
ת.
כן.
ש.
אחרי שאתה ומוטי דיברתם על זה קודם וקבעתם שאתם הולכים לדוד לדבר איתו על התלונה.
ת.
כן.
ש.
לאחד מכם היה אקדח.
ת.
לא. לי לא היה אקדח. לא יודע למי היה אקדח.
.......
ש.
בהודעתך אתה אומר שמי שהיה עם האקדח זה מוטי ואתה יודע את זה כי ראית את האקדח אצל מוטי בבטן.
ת.
כששעשוע יצא איתי החוצה, הוא אמר שלמוטי יש נשק בבטן.
........
ת.
אני לא יכולתי להגיד דבר כזה, לא יודע איך אמרתי את זה....... אם הייתי יודע שיש למוטי אקדח או דבר כזה בבטן או שהוא בא לבן אדם ורוצה לאיים עליו או לעשות לו משהו, לא הייתי מגיע לדבר כזה ולא הייתי נותן למוטי שיגרום לעצמו משהו כזה בכלל.
.........
ש.
אז למה טרחת לספר למשטרה שזה אקדח מים ושמוטי סתם משפריץ איתו על אנשים.
ת.
כביכול כששעשוע סיפר לי, לא האמנתי שיש למוטי דבר כזה. אני לא יודע איזה אקדח היה שם אבל אני יודע שאין דבר כזה...
ש.
מה שסיפרת על אקדח צעצוע זה המצאה שלך.
ת.
כן. זה המצאה שלי."
(עמ' 52-54 לפרוטוקול)

"ש.
אתה היית עצבני כשבאת עליו, כעסת שהוא הגיש נגדך תלונה.
ת.
כן.
ש.
עשית בלגן בדירה.
ת.
לא בלגן, העפתי משהו קטן. צעקות ברור שהיה. לא זרקתי דברים. חוץ מדבר אחד, דבר שתיים שהעפתי על הרצפה וזהו. דוד חן עשה היסטוריה בינלאומית שם וזרק את כל הדירה........
ש.
אתה איימת עליו ואמרת שאם לא יבטל את התלונה, יצטרך לקרות מה שצריך לקרות והוא ישלם ביוקר ויסתבך.
ת.
ברור, כן."
(עמ' 54 לפרוטוקול)

"ש.
בשלב מסוים בתוך כל הבלגן שהיה בבית של דוד, אתה יצאת משם עם הפלאפון של דוד. מהמתחם של דוד.
ת.
לא.
ש.
לא היה לך בסוף האירוע פלאפון של דוד אצלך.
ת.
מחוץ למתחם של דוד היה לי פלאפון. אני לא יודע של מי היה הפלאפון בכלל.
ש.
אתה מספר שמצאת את הפלאפון הזה על החומה ליד הבית של דוד.
ת.
כן.
ש.
אתה מספר שאתה לקחת את הפלאפון הזה כעירבון שיבטל את התלונה.
ת.
לא ידעתי שזה הפלאפון שלו אבל...
ש.
אתה אומר כך בעצמך בת/3 עמ' 2 שורה 65, "כעירבון שיבטל את התלונה".
ת.
לא יודע.
ש.
גם זה המצאת.
ת.
לא יודע. אני לא אמרתי דבר כזה......
ש.
אז למה אמרת למשטרה שלקחת את הפלאפון גם כעירבון וגם כדי שיהיה לך פלאפון זמני עד שיהיה לך פלאפון.
ת.
כן. את זה אמרתי. לא אמרתי שאני לקחתי. לא אמרתי שלקחתי.
ש.
אבל אמרת שהחלפת את הכרטיס בפלאפון והכרטיס של דוד נמצא אצלך בבית.
ת.
כן.
ש.
אם הכרטיס של דוד נמצא אצלך בבית, אז זה צריך להיות הפלאפון שלו.
ת.
יכול להיות שזה הפלאפון של דוד...... אני לא יודע אם זה הפלאפון שלו או לא.........
ש.
אז כשאמרת למשטרה שלקחת את הפלאפון כעירבון שהוא יבטל את התלונה, זה לא נכון.
ת.
לא.
ש.
כלומר שיקרת במשטרה.
ת.
לגבי הפלאפון, כן."
(עמ' 54-55 לפרוטוקול)

"ש.
שיקרת למשטרה גם לגבי האקדח.
ת.
לגבי האקדח, אני לא יודע שבכלל היה לו......
ש.
....... בת/2 אתה מספר בעמ' 1 שורה 17 "אני הוצאתי אקדח מים ואמרתי לו שיבטל את התלונה". כך אתה אמרת.
ת.
כן."
(עמ' 55 לפרוטוקול).

"ש.
אתה חוזר ואומר שהאקדח היה אצלך ביד אבל אף אחד לא איים.
ת.
האקדח לא היה אצלי בכלל ביד.
ש.
אבל זה מה שאמרת במשטרה.
ת.
...... הייתי תחת לחץ שם, תחת מכות......
.......
ש.
סיפרת את זה מכל מיני סיבות, אבל אתה מסכים איתי שסיפרת בהודעה הראשונה שהאקדח היה אצלך ובהודעה השניה סיפרת שהאקדח לא היה אצלך אלא אצל מוטי.
ת.
כן.
........
ש.
אתה מספר בהודעה שידעת שלמוטי היה אקדח כי ראית את האקדח אצלו בבטן וציינת שזה אקדח מים ואפילו טרחת לציין שזה בצבע ירוק או שחור.
ת.
כן, אני אמרתי את זה אבל כל זה... זה בגלל ששעשוע אמר לי על דוד חן......"
(עמ' 56-57 לפרוטוקול)

"ש.
סיפרת בח.ר. שבגלל שלא פתחו לך את הדלת דפקת בדלת עם הרגל, ודוד סיפר שהדלת נפתחת בקלות, נכון?
ת.
כן.
.....
ש.
ואז התחלת לצעוק עליו כי הוא עצבן אותך?
ת.
כן.
ש.
אמרת במשטרה שלא איימת עליו, שרק אמרת לו 'תסגור את הדבר שפתחת לי במשטרה'
ת.
כן.
ש.
גם אמרת לו שאם לא יבטל את התלונה זה יעלה לו ביוקר והוא יסתבך, נכון?
ת.
כן.
ש.
גם אמרת שהוא ישלם לך על כל עוגמת הנפש שגרם לך
ת.
כן.
ש.
והוא עדיין לא הקשיב לך
ת.
כן.
ש.
ואז התעצבנת והתחלת לפזר את הדברים בבית
ת.
לא לפזר, אחד שניים דברים עפו באוויר, בגד, משהו, לא יודע."
(עמ' 64 לפרוטוקול)

"ש. דוד סיפר במשטרה וגם פה שגם איימת לרצוח אותו.
ת. לא איימתי עליו בכלל, אם כבר אז הייתי תובע אותו.
ש. אחרי כל הסיפור הזה חבר שלו, שעשוע, פנה אליך ואמר לך 'אל

תתעצבן, אל תכעס, תרגע, בוא תצא החוצה', נכון?
ת. כן.
ש. ואז בשלב כלשהו מוטי כהן נכנס
ת. נכון
ש. והחבר של דוד לטענתך היה איתך בחוץ כדי להרגיע אותך
ת. כן.
ש. אבל היה גם שלב שאתה ומוטי ודוד הייתם ביחד
ת. כן.
ש. ודיברתם על הענין של התלונה שהוא הגיש נגדך במשטרה
ת. כן.
ש. בתוך הבית
ת. כן."
(עמ' 65 לפרוטוקול)

"ש. לענין הפלאפון – אמרת במשטרה בהודעתך הראשונה שדוד טוען שהפלאפון נלקח לו מהכיס, מאיפה אתה יודע שדוד אמר שהפלאפון נלקח מהכיס דווקא?
ת. אין לי מושג, אני לא לקחתי לו אותו."
(עמ' 65 לפרוטוקול)

קשירת קשר לפשע
33.
עבירת הקשר מתייחסת (גם בכתב האישום) לעבירת ההדחה בחקירה בדרך של הפחדה, סחיטה או איומים, שהיא פשע.

עבירה זו השתכללה בוודאי ודי לי בעדותו של הנאשם עצמו בבית המשפט.
כפי שמצוין מעלה במפורש, הנאשם מספר לתובעת המלומדת כי מוטי והוא דיברו וקבעו שהם הולכים לדוד להסדיר עמו את עניין התלונה.

"ש. אז באת לדוד כדי להסדיר את הענין לגבי התלונה שהוא הגיש.
ת. כן.
ש. באת אליו עם מוטי כהן.
ת. כן.
ש. אחרי שאתה ומוטי דיברתם על זה קודם וקבעתם שאתם הולכים לדוד לדבר איתו על התלונה.
ת. כן".
(עמ' 52 לפרוטוקול)

ודאי שהוכחה עבירת הקשר לפשע (הדחה בחקירה בדרך של הפחדה, איום וכו'), אם מצרפים את דברי הנאשם במשטרה.
בהודעתו ת/3 (עמ' 3, שורות 45-66) אומר הנאשם כי היה זה מוטי (חברו) שהיה עם האקדח וכי ראה את האקדח אצל מוטי בבטן. הוא גם נסוג ומספר שמדובר באקדח מיים (עמ' 4, שורה 13).
בהודעתו ת/2 (עמ' 1, שורה 17) מספר הנאשם כי הוא הוציא אקדח מים; ובהודעתו בבית המשפט הוא מספר, שרק שמע משעשוע שלמוטי יש אקדח, אבל לא האמין לו, וזוהי המצאה שלו לשוטרים.

כך או כך; בין אם האקדח (אמיתי או צעצוע שנראה לכל הנוכחים כאקדח אמיתי) היה בידי הנאשם או בידיו של מוטי, בידיעת הנאשם כי יש בידו אקדח (ואני קובע שהוא לפחות ידע זאת, אם לא היה האקדח בידיו)-
הוכיחה התביעה כי הקשר המוקדם, שבו מודה הנאשם בבית המשפט, היה לצורך ביצוע עבירה מסוג פשע (לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין), משום שיצאו מצויידים באקדח.

הדחה בחקירה בדרך של הפחדה ואיומים; וסחיטה באיומים
34.
וזהו לשונו של סעיף 245(ב) לחוק העונשין:
"המניע או מנסה להניע, כאמור בסעיף קטן (א)
[שבחקירה על פי דין לא ימסור הודעה או ימסור הודעת שקר, או יחזור בו מהודעה שמסר - ש.ט.] בדרך של מרמה, הטעיה, כח, איומים, הפחדה, מתן טובת הנאה או כל אמצעי פסול אחר- דינו- מאסר שבע שנים".

וזה נוסחו של סעיף 428 לחוק העונשין:
"המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב, או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להמנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות או להמנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו- דינו מאסר שבע שנים..."

הובאו בפני
עדויות רבות מפי אנשים שונים בנוגע למצבה של דירת המתלוננים לאחר האירוע נשוא האישום השני, ומהן עולה כי גרסתו של הנאשם איננה נכונה (לפיה השליך פריט אחד או שניים על רצפת הדירה).
בתוך אלה - העדויות שהבאתי בתמצית מעלה, ובעיקר העדויות של: פיליפינה אמרושיו, דוד חן, יצחק שעשוע והשוטרים לירון לוי ורון קוניו.

35.
אין לי ספק כי הנאשם השתולל בדירת המתלוננים ואיים עליהם, ביחד עם מוטי כהן, כאשר מוטי אוחז באקדח (ואין זה משנה אם היה זה אקדח צעצוע). הנאשם עצמו מודה כי בעט בדלת הדירה על מנת להיכנס אליה, ואינני סבור כי זו דרכם של אנשים להיכנס לביתם של אחרים.
הנאשם גם מודה בפני
התובעת, בבית המשפט, כי היה עצבני, וכי הגיע לדירה על מנת לבדוק מדוע התלוננו דוד ופיליפינה, היינו: לנסות ולהניעם לבטל את התלונה.
הנאשם אף מעיד כי אמר לדוד כי אם לא יבטל את התלונה, "יצטרך לקרות מה שצריך לקרות והוא ישלם ביוקר ויסתבך". (עמ' 54 לפרוטוקול).
בנוסף, דוד חן מציין, ואני מאמין לו, כי מוטי כהן דרש ממנו 10,000 ₪ כ"קנס".

36.
התפרצות מתואמת ומתוכננת של הנאשם, וחברו מוטי כהן, לדירתם של המתלוננים, כשהנאשם מצוייד במוט עץ, והוא שובר ומפזר כל מה שבדרכו; וחברו מצוייד באקדח, מאיים בו על המתלונן; כשחברו של המתלונן מנסה להרגיע את הרוחות, אולם כל יציאה שלו החוצה עם אחד המבצעים בצוותא, כרוכה בכניסתו של האחר לדירה, כדי להשליט טרור, להפחיד, לאיים במפורש ולדרוש ביטול התלונה, תוך דרישת "קנס" בסכום אסטרונומי על מה שכבר נעשה ע"י המתלוננים -
מקיימת את כל יסודותיהן של שתי העבירות, כפי שהובאו לעיל ומיוחסות לנאשם: הדחה בחקירה בדרך של איומים והפחדה; וסחיטת ביטולה של התלונה, כמו ניסיון לסחוט עוד "קנס" בסך 10,000 ₪, בדרך של הפחדה, איום ואמצעים פסולים אחרים.

שוד בנסיבות מחמירות (בחבורה)
37.
הכוונה כמובן לשוד של מכשיר הפלאפון של דוד בידי הנאשם, בעודו מבצע בצוותא ביחד עם הנאשם 2. דוד חן ופיליפינה מעידים כי בעוד מאיים הנאשם 2 על דוד, באוחזו אקדח בידו, נטל הנאשם את מכשיר הפלאפון מכיסו של דוד. גניבה של דבר (אפילו מדובר רק במכשיר פלאפון) תוך כדי איום בנשק, כשהיא מבוצעת על ידי שני אנשים - ממלאת אחר יסודות עבירת השוד בנסיבות מחמירות המיוחסת לנאשם.

38.
כבר ציינתי קודם לגבי הבלבול של פיליפינה בעדותה, אולם גם היא מצביעה על כיסו השמאלי של דוד כמקום ממנו נלקח המכשיר.
לבד מפיליפינה, מעיד גם דוד חן כי יוסי, הוא שהוציא את מכשיר הפלאפון שלו מכיסו השמאלי, ואף אמר לו שזהו קנס, כיוון שאיננו מתנהג יפה.
השוטר רון קוניו, כאמור לעיל, מעיד כי תפס על הנאשם מכשיר פלאפון, והנאשם אמר לו שזהו המכשיר שלקח מ"הבחור ממורדי הגטאות".
החיזוק העיקרי לטענה כי הנאשם, הוא שלקח את הפלאפון מדוד, הוא עדותו שלו. כרגיל, מסתבך הנאשם עם גרסאות רבות באשר למכשיר הפלאפון. הוא מספר שמצא אותו על חומה מחוץ לביתו של דוד (ואגב, גם נטילת פלאפון שמצוי על חומה תיחשב בגדר גניבה) . בבית המשפט הוא אומר שלמעשה לא ידע שהפלאפון שייך לדוד, אבל במשטרה הוא אומר שלקח לדוד את הפלאפון כ"עירבון שיבטל את התלונה". כשמעמתת אותו התובעת בנושא זה, הוא פוטר אותה בתשובה בלתי מספקת, כי המציא במשטרה את כל הסיפור.

אלא שמעבר לכך, גם סיפר למשטרה שהחליף את הכרטיס של הפלאפון, וכעת לא הכרטיס של דוד בפני
ם, אלא שלו. ושוב, מסביר הנאשם ששיקר במשטרה לגבי הפלאפון.

39.
הסניגורית מבקשת להיבנות מכך שיצחק שעשוע מעיד שהנאשם היה מחוץ לבית ואילו מוטי כהן היה בתוכו, וטוענת שלא היו ביחד בביתם של המתלוננים, ולכן לא יכול להיות שהנאשם הוא שלקח את המכשיר.
לא אוכל לקבל טענתה זו.

אכן, יצחק שעשוע מעיד כי הוציא את הנאשם מן הבית, וכי מוטי כהן היה בתוכו. אולם, שעשוע איננו מעיד כי מעולם לא היו שני המתפרצים ביחד בבית באותו זמן.

יתר על כן: הנאשם עצמו מספר לתובעת הפקחית כי שהה יחדיו עם מוטי בדירה.
"ש. אבל היה גם שלב שאתה ומוטי ודוד הייתם ביחד.
ת. כן.
ש. ודיברתם על הענין של התלונה שהוא הגיש נגדך במשטרה.
ת. כן.
ש. בתוך הבית.
ת. כן."
(עמ' 65 לפרוטוקול).

40.
בהערת אגב, ומעבר לנדרש, אבקש להעיר כי לא היה כל מקום מצד הסניגורית לחקור את הנאשם, כמו גם עדים נוספים מן המשטרה, באשר לְמָכּוֹת לכאוריות, או התנהגות לא נאותה, לה זכה הנאשם עת הובא לתחנת המשטרה לחקירה. במידה ורצתה הסניגורית להעלות טענות מסוג טענות זוטא, יכולה הייתה לפעול לפי סדרי הדין הפלילי המקובלים. הודעותיו של הנאשם במשטרה הוגשו בהסכמתה, וכעת איננה יכולה לנסות ולטעון כאילו נגבו באופן שאינו ראוי, ושדבריו לא נאמרו מתוך רצון חופשי.

41.
ומעניין לעניין, באותו עניין: התפלאתי להיתקל בסירובה התקיף של הסניגורית לקבל את תמונות ביתם של המתלוננים, שצולמו לאחר השוד, בטענה שזהו חומר חקירה שלא הועבר אליה קודם לכן.
במישור המשפטי, צדקה הסניגורית, ולכן לא אישרתי את קבלת התמונות. אולם במישור הערכי, אני חש מחויב להביע את פליאתי, שהרי כל הצדדים גילו לפתע על קיום התמונות, והסניגורית עצמה הביעה התעניינות רבה בהן. אלא שלאחר שרמ"ח פשעים (ע"ה 2) הגיע למסור עדותו בבית המשפט, על פי דרישתה, ולאחר שעשה מאמצים ניכרים להביא עמו (על תקן שליח) את התמונות המדוברות, ולאחר שצפתה בהם הסניגורית, וייתכן ולא היו לרוחה, הביעה התנגדותה להגשתן.

הגדילה הסניגורית לעשות וביקשה בסיכומיה לזקוף את היעדר התמונות לזכותו של הנאשם, וכך להאמין לו שחפצים בודדים פוזרו בבית המתלוננים.

הערת אגב, אמרתי, משום שלא נזקקתי לתמונות (שדבר קיומן והחיפוש אחריהן היו בעקבות יוזמה שלי), משום שתיאורם של המתלוננים, של שעשוע ושל השוטרים - הספיק לי בהחלט, ומקובל עלי. אולם דווקא הסירוב להציג את התמונות, מחזק את ההנחה שהיה לסניגורית מה להסתיר.

42.
ואשר לטענתה של הסניגורית הנכבדה בסיכומיה (עמ' 81, 82 לפרוטוקול) כי תיקונו של כתב האישום בנוגע לשותפו הנטען של הנאשם, ומי שכיוון -לגרסת התביעה- את האקדח לרקתו של המתלונן, על פי הסדר טיעון, ושינוי סעיף האישום נגדו לתקיפה לצורך גניבה - חייב להוביל אותה גם לגבי מרשה, שמיוחסת לו עבירת שוד.


הנאשם מס' 2 השכיל להגיע להסדר טיעון עם התביעה, שמנימוקיה (שיוסברו לי) החליטה לייחס לו עבירות קלות יותר. התביעה סוברנית לנסח כתב אישום מקורי, ולייחס עבירות לנאשמים, כראות עיניה; וגם להסיר עבירות, לשנותן או להודיע על ביטול כתב האישום.

עניינו של הנאשם השני הופרד. הוא לא העיד בפני
, לא שמעתי ראיות התביעה בעניינו, או את גרסת ההגנה שלו, והוא לא היה חלק ממסכת הראיות בעניינו של הנאשם הזה. אינני רואה בכך אבסורד, אלא, מעשה של יום-יום, לפיו מגיע בית המשפט (לאחר דיון, או בלעדיו) ל"אמת משפטית".

הנאשם מס' 2 החליט לנהל דיון כהלכתו ולהילחם על חפותו, כפי כתב האישום המקורי - וזו זכותו. אך גם התוצאה הינה על כתב האישום המקורי.

חבל רק שבוזבז זמן והדיון התארך, שלא לצורך, בגלל אי התייצבותה של הסניגורית לדיון, לא פעם, וזימונו של פקד שחר חמדי שלא לצורך.

סוף דבר
43.
התביעה הוכיחה, כמבואר לעיל, מעבר לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ואני מרשיע אותו בביצוען.


ניתן היום י' באלול, תשס"ג (7 בספטמבר 2003) במעמד ב"כ הצדדים והנאשם.



שלי טימן
, שופט








פ בית משפט מחוזי 40392/02 פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' אליהו יוסף (פורסם ב-ֽ 07/09/2003)