פסקי דין על עובדיה אתי | פסקי דין על קרני קלמן | פסקי דין על גולוב אבנר | פסקי דין על עובדיה אורי |

2692/00 עא     07/11/2002




עא 2692/00 עובדיה אתי נ' קרני קלמן, גולוב אבנר, עובדיה אורי




בעניין:

1



בתי המשפט


בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
עא 002692/00






07/11/02



בפני
:
כב' השופט י' גולדברג
סגן נשיא
כב' השופטת ר' שטרנברג אליעז
כב' השופט ע' פוגלמן

בעניין
:
עובדיה אתי





המערער

נ
ג
ד



1 . עו"ד קרני קלמן


2 . עו"ד גולוב אבנר

3 . עובדיה אורי




המשיבים

פסק דין

1. ערעור על פסקי הדין של בית משפט השלום בתל אביב- יפו (כבוד השופטת ש' אלמגור) בת.א.47947/96 ות.א. 44009/97, לפיהם נתקבלה בחלקה תביעת המשיב 1 לתשלום שכר טרחה בגין השירותים המשפטיים שניתנו על ידו ועגמת הנפש שנגרמה לו, ונדחתה תביעתה של המערערת לתשלום פיצויים ושיפוי בגין הנזקים שנגרמו לה במהלך ייצוגה על ידי המשיבים 1 ו- 2.

2. המערערת ובעלה לשעבר, בני הזוג עובדיה, התקשרו ב- 25.8.87 בזיכרון דברים לרכישת דירה. לאחר חילוקי דעות והליכים משפטיים, בשל ניסיונם של המוכרים להתנער מזיכרון הדברים, נכרת חוזה מכר בין הצדדים ב- 10.10.88. בפרק הזמן שבין חתימת זיכרון הדברים לבין כריתת החוזה (ב- 20.9.87), נרשמה הערת אזהרה לטובת הרוכשים .
בני הזוג עמדו לגייס למימון הדירה 20,000$ באמצעות משכנתא. בשלב זה נודע להם כי הוטל עיקול על זכויות המוכרות בדירה (ב- 19.11.87). העיכול לא פגע בזכות הרוכשים שכן הוטל לאחר רישום הערת האזהרה ובקשתם למשכנתא אושרה. הצדדים קבעו כי התשלום האחרון על פי חוזה המכר, בסך 1,000$ יעוכב עד להסרת צו העיקול.
בני הזוג עובדיה שילמו תמורת הדירה שני תשלומים מתוך הארבעה הקבועים בחוזה ולא יספו (החל מ-
15.12.88).
בני הזוג פלשו לדירה והתגוררו בה מיום 25.12.88 או סמוך לכך.
בא כוחם של המוכרות, עו"ד א. לובוצקי, פנה לבני הזוג ביום 16.7.89 והתריע בפני
הם כי במידה ולא ישלמו את יתרת מחיר הדירה יראו במעשיהם הפרה יסודית של החוזה והמוכרות תפעלנה לביטולו. במכתבו דחה עורך הדין את טענת בני הזוג כי הם מעכבים התשלום בשל צו העיקול והזכיר להם את ההסכם שאליו הגיעו בדבר עיכוב
1,000$ בלבד, עד להסרתו של צו העיקול.
ב- 25.4.90 הודיע עו"ד ורטהיים, בא כוחן של המוכרות, כי צו העיקול בוטל ובני הזוג נדרשים לשלם את יתרת התמורה לרכישת הדירה.
ב-27.5.90 פנו המוכרות והתריעו בפני
בני הזוג כי אי תשלום יתרת החוב
תוך 4 ימים יהווה הפרה יסודית של החוזה.
ב- 13.6.90 שלחו המוכרות הודעת ביטול החוזה ודרשו מבני הזוג
לפנות את הדירה.
זה השלב בו פנו בני הזוג לעורך דין קרני ("משיב 1"), אשר הודיע למוכרות בכתב כי לא שילמו את המגיע בגין מס שבח ובכך הפרו את החוזה. מכאן קמה למרשיו הזכות לתבוע
הפיצוי ים המוסכמים בחוזה בסך 25,000$.

3. ב- 1.11.90 הגישו המוכרות כתב תביעה נגד בני הזוג, לבית משפט שלום בתל אביב, להצהרה על ביטול חוזה המכר ולפינויים מהדירה. העניין הועבר לבית המשפט המחוזי (מטעמי סמכות עניינית).
ב-15.2.96 ניתן פסק דינו של כב' ס.נ השופט טלגם. נקבע כי בני הזוג פלשו לדירה בעורמה וכי לא היתה הצדקה לעכב תשלום תמורת הדירה. הערת האזהרה הבטיחה את זכויותיהם של הקונים בנכס וצו העיקול בוטל אף הוא. אי תשלום הכספים במועדם בנסיבות אלה מהווה הפרה יסודית של חוזה המכר. עוד נקבע שלא מדובר בחיובים שלובים וכי בסופו של יום שילמו המוכרות את המגיע בגין מס שבח בתוך התקופה החוזית (33 חודשים מיום קבלת החזקה).
אי לכך הורה כב' ס.נ השופט טלגם, לסלק את יתרת התשלומים שטרם נפרעו ופסק כי ההפרה מזכה את המוכרות בפיצוי המוסכם בתוספת הוצאות.
בהליך זה יוצגו בני הזוג על ידי עו"ד גולוב.

4. בעקבות פסק הדין שהעמיד חיוב בסך 172,721 ש"ח לפתחם של בני הזוג, הוגשה תביעת הנזיקין (ת.א 44009/97 מיום 5.5.97) נגד עורכי הדין קלמן קרני ואבנר גולוב. בכתב התביעה נטען כי עורכי הדין התרשלו בשלב עריכת החוזה ובשלב הדיון בבית משפט מחוזי והסבו לבני הזוג נזקים בסך 406,275 ש"ח. כמו כן תבעו פיצוי לא ממוני בסך 50,000 ₪.

משיב 1 הקדים ותבע יתרת שכר הטירחה שהתחייבו לטענתו, לשלם בני הזוג בגין ייעוץ ושירות משפטי בסך השווה ל- 8,000$ וכן 7,500 ₪ בגין עוגמת נפש (ת.א 47947/96).

שתי התביעות נידונו במאוחד.

פסק דין
קמא:

5. בית משפט קמא דחה את קו ההגנה שהציגו בני הזוג. נתקבלה גירסתו של משיב 1 כי הצדדים הסכימו על שכר טירחה כולל, בכל ההליכים הקשורים בחוזה הרכישה. נקבע כי הסך המוסכם של 6,000$ סביר,
הן בהתחשב בהיקף השירות המשפטי והן ביחס לשווי הדירה. אשר לייצוג בני הזוג בתביעה לביטול החוזה שהוגשה נגדם לבית המשפט המחוזי, הוסכם כי משיב 1 לא ייצג את בני הזוג ואולם זכאי הוא
לשכר ראוי, בסך 500$, עבור הכנת טיוטת כתב הגנה.

טענת בני הזוג כי חוזה המכר נוסח באופן רשלני וכי עורכי הדין התרשלו בייצוג בני הזוג, נדחתה.
נקבע כי משיב 1 הקדים לרשום הערת אזהרה, המשקפת במרשם את קיומו של חוזה המכר. ההערה גוברת על צו העיקול שנרשם מאוחר יותר. מכאן שעורך הדין לא התרשל.
באשר לטענת בני הזוג כי משיב 1 הוא אשר יעץ להם לעכב יתרת התשלום, קבע בית המשפט, על פי הראיות שהונחו בפני
ו, כי לא היה זה משיב 1 שנתן עצה זו, אלא עורכי דין אחרים, עמם נועצה המערערת.
החלטת בית המשפט המחוזי בתביעה שהתנהלה בין המוכרים לבין המערערת, בעניין ביטול החוזה, מהווה מעשה בית דין.
פסק הדין כשלעצמו, אינו מהווה "נזק" כמשמעותו בפקודת הנזיקין וכבר משום כך דין התביעה להדחות.
בני הזוג חויבו לשלם למשיב 1 שכר טרחה ופיצוי בגין עגמת נפש בסך 4,000 ש"ח
בניכוי הסכומים ששולמו בפועל.

התביעה נגד משיב 2 נדחתה אף היא. נקבע כי משיב 2 לא אימץ את קו ההגנה של משיב 1 ואף הזהיר את בני הזוג מפני הסיכון הכרוך בעיכוב יתרת התשלומים.
בני הזוג החליטו, על דעת עצמם, לעכב את התשלומים. מכאן שלא נותר לבא כוחם, אלא לטעון כי החוזה לא הופר על ידם.

6. בערעורה טוענת המערערת כי חוזה המכר שערך משיב 1, על פי בקשתם של בני הזוג, לא הבטיח כנדרש את זכויותיהם כרוכשים. לטענתה תשלום התמורה היה צריך להיות מותנה בקיום התחייבויות המוכרים וברישום זכויותיהם בדירה.
עוד נטען כנגד המשיב 1 כי לא צפה את מורכבות העסקה, קניית דירה שנבנתה במסגרת עסקת קומבינציה. סיכון של חיוב במס שבח העולה על שווי הדירה וכפועל יוצא - עיכוב בהליכי הרישום, לא נלקחו בחשבון בחוזה.
נטען בנוסף כי המשיב 1 יעץ לבני הזוג כי בשל העיכוב בקיום החוזה, קרי אי תשלום מס השבח ורישום העברת הבעלות, על בני הזוג לעכב את תשלום יתרת התמורה. ואולם עקב עיכוב התשלום, נקטו המוכרות בהליכים משפטיים לביטול החוזה ופינוי בני הזוג מהדירה. ההליכים הסתיימו בחיוב בני הזוג לשלם למוכרות כ- 180,000 ש"ח.

בהתייחס למשיב 2 נטען כי האחרון, אשר עבד בזמנו במשרדו של משיב 1, מונה על ידי בני הזוג לייצגם בתביעה שהגישו המוכרות לביטול החוזה ופינויים מהדירה.
טענות ההגנה שהציג, לא עלו בקנה אחד עם הוראות החוזה ואף לא עם המוסכם.
על יסוד האמור, גורסת המערערת כי יש לחייב את המשיבים בפיצוי מלא בגין סכום פסק הדין וההוצאות שנגרמו, לטענתה, על ידי מעשיהם ומחדליהם הרשלניים של עורכי הדין, ביחד ולחוד.

דיון


רשלנות מקצועית:

7. השאלה שבעובדה המשליכה על תוצאות פסק הדין, הינה: מי יעץ למערערת עצת אחיתופל, לא להמשיך בתשלום תמורת הדירה, כמתחייב מנספח א' לחוזה המכר (מוצג מספר 1 למוצגי המערערת).

ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים שבעובדה הנקבעים על ידי הערכאה הדיונית:
"אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לערוך ניתוח והערכה של כל אחת מהעדויות לשם קביעת הממצאים העובדתיים, כפי שמחויב לעשות שופט של הערכאה הראשונה"
(ע"א 5656/93, שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' מ. גביע בע"מ ואח' תקדין עליון 97(2) 550 ,553; ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים ואח', פ"ד מז(3) 240, 249).

העידו בערכאה קמא שני בני הזוג ועורכי הדין קרני וגולוב. כמו כן הוגשו מסמכים רבים שעליהם נחקרו העדים.

בית משפט קמא דחה את גרסתה של המערערת כי משיב 1 הוא אשר יעץ לבני הזוג לעכב את התשלומים מחשש כי המוכרות לא תשלמנה את מס השבח וזכויותיהם לא תירשמנה במרשם המקרקעין. עדותה של המערערת נמצאה בלתי מהימנה. השופטת אלמגור הצביעה על סתירות מהותיות בין האמור בעדותה בבית משפט לבין גרסתה בהליכים קודמים (סעיף 9 לתצהיר בת.א 692/91). עדותו של משיב 1 התקבלה.
בנסיבות אלה אין מקום לסטות מההלכה הפסוקה ולהתערב במסקנה כי המערערת החליטה לעכב יתרת התשלומים וכי נועצה בעניין זה עם יועצים רבים.

נותרו לדיון השאלות האם משיב 1 התרשל במילוי חובתו המקצועית כלפי בני הזוג, הן באופן שבו נוסחו החוזים עם המוכרות, והן בקשר לייצוגם בהליכים המשפטיים שלאחר חתימת החוזה, והאם משיב 2 התרשל אף הוא בייצוג
המשפטי שנתן לבני הזוג.

הפסיקה קבעה כי קיימת חובת זהירות מושגית ביחסי עורך דין לקוח, קרי, עורך הדין חב חובת זהירות כלפי התובע, במובן זה שעליו לצפות נזק הנובע מהשרות הניתן ללקוח. בצאתנו מהנחה זו שומה עלינו לבדוק האם קיימת חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המתקיימות בפני
נו, האם החובה הופרה, והאם הפרה זו היא אשר גרמה לנזק.
(ע"א 37/86, משה לוי ואח' נ' יצחק יחזקאל שרמן ו-18 אח', פ"ד מד(4) 446, 461-463).

הפסיקה פירשה אחריות עורך דין כרחבה מאחריותו של בעל מקצוע רגיל. בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין דורש המחוקק, סטנדרד התנהגות גבוה. אולם, נקבע כי מידת חובת הזהירות והפעלת מיומנות סבירה, אינה מידה החלטית. לא כל כישלון של עורך דין ייתפס כהפרת חובת הזהירות, גם עורכי הדין עלולים לטעות בשיקול הדעת:
"גם עורך דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול דעתו: אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך הדין לא-כל-שכן."
(ע"א 735/75 מרדכי רויטמן, עו"ד נ' יצחק אדרת, עו"ד ואח', פ"ד ל(3) 75, 80).

לכאורה, לא הפר המשיב 1 את חובת הזהירות הקונקרטית, נוכח הטעמים שפורטו על ידי בית המשפט.
אין לנו צורך להכריע בכך, שכן בכל מקרה, על פי הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת החובה הנטענת לנזק שנגרם. בית המשפט לא קיבל את גירסת המערערת לפיה התשלומים הופסקו בשל חשש מאי תשלום מס השבח על ידי המוכרים, כי אם קבע כי הזוג עובדיה עשו דין לעצמם והחליטו להתחמק מתשלום יתרת התשלומים כשהם נתלים באמתלות שונות, ביניהם חובם של המוכרים למס שבח (שכפי שאנו למדים בדיעבד אכן שולם).
הנזק נגרם בגין החלטת הזוג עובדיה להפר את חוזה המכר, וגרוע מכך, לפלוש לדירה.
לא מצאנו עילה להתערב בקביעות עובדתיות אלה, וממילא מסקנתנו היא
כי די היה בהעדר קשר סיבתי כאמור, כדי להביא לדחיית תביעת המערערת.
לא מצאנו ממש גם בטענות המכוונות כנגד קבלת תביעתו של המשיב 1 לשכר טרחה.

עוגמת נפש:

8. "עוגמת נפש" הוא נזק שאינו של ממון, הנשלט על ידי סעיפים 10 ו- 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970.
סעיף 13 לחוק קובע לאמור:
"פיצויים בעד נזק שאינו של ממון
גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שיראה לו בנסיבות העניין".
מדובר בפיצויים שמקורם בדיני החוזים. עקרון היסוד, המשותף לפיצויים אלה ולפיצויים על פי פקודת הנזיקין מעוגן בשאיפה להביא להשבת מצב לקדמותו –
restitutio im integrum
.
אף על פיצויים חוזיים חלים תנאים מוקדמים בדבר הוכחת קשר סיבתי וצפיות, שלא ניתן לוותר עליהם:
"על כן, אין בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני, שאינו מקיים את מבחני הסיבתיות והצפיות, הקבועים בסעיף 10 לחוק התרופות (השווה:
cook v. swinfen (1967) at 461
). אכן, אין זה סביר כלל, כי פיצויים בגין כאב וסבל בתחום הנזיקין חייבים לעמוד במסגרת מבחנים אלה, ואילו פיצוי במסגרת דיני החוזים יהיה פטור מהם זאת ועוד, בפסיקת הפיצויים על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את העיקרון, כי מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו, ואין מטרתו הענשת
המפר. בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 13 לחוק התרופות, על בית המשפט לשאוף לפיצוי הנפגע, ולא להענשת המפר. סעיף 13 לחוק התרופות לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשיים בדיני החוזים. מכאן, שזדונו של המפר עשוי להיות רלוואנטי, רק במידה שהוא משפיע על חומרת הפגיעה של הנפגע

(
aggravated damages
)."
(ע"א 348/79 חנה גולדמן נ' יצחקי מיכאלי ו- 2 אח', לה(4) 31, 41).

קשיי גבייה של שכר טרחה אינם עומדים במבחנים הנדרשים ולא הוכרו בפסיקה כ"עגמת נפש" ברת פיצוי, על פי הדין.
בנקודה זו בלבד מצאנו ממש בערעור.


9. אשר לתביעת הרשלנות כנגד המשיב 2
–

בית המשפט קמא קבע, על סמך חומר הראיות שבפני
ו כי המשיב 2 הזהיר את הזוג עובדיה באשר לסיכון בנקיטת קו ההגנה שבחרו. משהועמד בפני
העובדה כי בני הזוג הפרו את החוזה, והם עדיין עומדים בסירובם לשלם, בחר, בהעדר ברירה, בקו ההגנה היחיד שנותר לו.
באשר להימנעותו של המשיב 2 מלטעון להפחתת הפיצוי המוסכם, נקבע כי השופט טלגם נתן דעתו לכך, קבע כי הסכום סביר, ואף הפחית את תוספות הריבית והפרשי ההצמדה.
על יסוד קביעות אלה היה אכן מקום לדחות גם את התביעה כנגדו.

10. התוצאה הינה כי הערעור נדחה, למעט הסכום שנפסק בגין עגמת נפש בסך 4,000 ש"ח שאותו אנו מבטלים. המערערת תשלם למשיב 1 שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪
ולמשיב 2 שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח צמוד ונושא ריבית כדין.




הערבות הבנקאית תועבר לידי ב"כ משיב 1 על חשבון
שכה"ט שנפסק.
סך 10,000 ₪ מתוך סכום הערבות הבנקאית ישמש על חשבון שכה"ט שנפסק לטובת משיב 1. ב"כ משיב 1 יעביר לב"כ משיב 2 סך 5,000 ₪ על חשבון שכה"ט שנפסק לטובת משיב 2. כל אחד מהסכומים הנ"ל – בצרוף פירותיו, באופן יחסי, כאמור.

המזכירות תשלח עותק מפסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ב' בכסלו, תשס"ג (7 בנובמבר 2002).



י' גולדברג
, שופט

סגן-נשיא



ר' שטרנברג אליעז
,

שופטת



ע' פוגלמן
,

שופט








עא בית משפט מחוזי 2692/00 עובדיה אתי נ' קרני קלמן, גולוב אבנר, עובדיה אורי (פורסם ב-ֽ 07/11/2002)