פסקי דין על יעקב יוסף בן אליעזר אוירבך

7263/95 פ     20/10/2002




פ 7263/95 מדינת ישראל נ' יעקב יוסף בן אליעזר אוירבך




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב - יפו
תפ 7263/95
בפני
כבוד השופט ג'ורג' קרא



בעניין
:
מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד
בלום

המאשימה


נ
ג
ד


יעקב יוסף בן אליעזר אוירבך



ע"י ב"כ עו"ד
כרמלי

הנאשם


הכרעת דין

כנגד הנאשם יעקב יוסף בן אליעזר אוירבך
(להלן: הנאשם), הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוען של העבירות הבאות כדלקמן:
קבלת דבר במרמה – עבירה על סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977;
הונאה בכשרות במכירה – עבירה על סעיף 5 יחד עם סעיף 14 לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983.
מאחר וכתב האישום התיחס במקור לשני נאשמים, הנאשם כאן ונאשם אחר, צבי ויליגר שמו, (להלן: ויליגר), יחסה התביעה לשני הנאשמים ביצוע העבירות שלעיל כשותפים, וזאת לפי סעיף 26(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 בנוסחו לפני תיקון 39.

בתאריך 23.10.98 הופרד עניינו של ויליגר מעניינו של הנאשם כאן, בעניינו של ויליגר הוגש כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בו יוחסה לויליגר אך עבירה אחת שעניינה הונאה בכשרות לפי סעיף 5 יחד עם סעיף 14 לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983.
ויליגר הורשע על פי הודייתו בעבירה הנ"ל, ודינו נגזר. נגד הנאשם כאן המשיך לעמוד אפוא כתב האישום במתכונתו המקורית. משבינתיים נכנס לתוקף תיקון 39 לחוק העונשין ולאור העובדה שהתביעה ראתה בנאשם כאן כמי שסייע למעשה עבירתו של ויליגר, ביקשה התביעה לגזור את אחריותו של הנאשם כאן על פי הדין החדש, קרי: הוראות סעיף 31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977- כמסייע למעשי ויליגר, כל זאת בהתחשב בהוראת סעיף 5(א) לחוק העונשין "נעברה עבירה ובטרם ניתן

פסק דין
חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה..."
להזכיר, כי דינו של המסייע לאחר תיקון 39 הינו מחצית מדינו של המבצע העיקרי.
כאן המקום להתיחס לטענה שהועלתה הן במהלך המשפט עצמו, והן בסיכומיה של ההגנה שאין זה מן הדין ולמצער, אין זה מן ההגינות להמשיך ולקיים נגד הנאשם כאן את העבירה לפי סעיף 415 – קבלת דבר במרמה משזו נפקדה מכתב האישום הנפרד, שהוגש נגד ויליגר במסגרת הסדר הטיעון עמו. שהרי ויליגר הינו העבריין העיקרי והנאשם כאן רק מסייע לו.

בנדון זה אין לי אלא להפנות לדברים שנכתבו בספרו של כב' השופט קדמי 'על הדין בפלילים' חלק ראשון, מהדורת 1994, עמ' 191 ככל שמתיחס לזיכויו של שותף לדבר עבירה:
"זיכוי של שותף לעבירה... אינו מחייב בהכרח את זיכוים של שותפים אחרים; שאפשר והזיכוי הוא "פורמלי טכני", או "אישי" לאמור – מיוחד לנאשם שזוכה.
ב.
כוחו של זיכוי של שותף לעבירה לגבי אחריותם של שותפים אחרים, מותנה "בטיבו".
1.
היה המדובר בזיכוי "מהותי" שכוחו כלפי כולי עלמא – יביא הדבר לזיכוים של שותפים אחרים...
2.
היה המדובר בזיכוי מחמת "חוסר ראיות" מספיקות – במשמעות הרחבה של המושג – עדיין יש לבדוק מה הן הראיות העומדות לחובתם של שותפים אחרים, שאפשר ולחובתם קיימות ראיות מספיקות להרשעה.
הכלל הוא אפוא שעל בית המשפט לבחון אם זיכויו של שותף אחד מחייב
זיכויים של השותפים האחרים: "...מקום בו מתעוררת שאלה זו הרי היא טעונה בחינה עניינית קונקרטית... המבחן הקובע כרוך בשאלה אם ההכרעות השונות סותרות זו את זו. אם התשובה היא בחיוב, יש להימנע מהכרעות סותרות... לא כן הדבר אם חשש להכרעות סותרות איננו מתעורר..."

בענייננו, לא זיכוי היה בעניינו של ויליגר, כי אם הסדר טיעון עמו במסגרתו לא זוכה ויליגר, לא זיכוי מהותי ואף לא זיכוי פורמלי והדברים שמצוטטים לעיל יפים ותקפים לענייננו מקל וחומר, לאור נסיבות ויתורה של התביעה על הוכחת אשמתו של ויליגר בעבירה לפי סעיף 415, לאור הגעתה עמו להסדר טיעון - הסדר טיעון, שייתר את שמיעת ההליך המשפטי בעניינה של עבירה זו וכמתבקש מכך גם הכרעה.
ואלה הן עובדות כתב האישום ככל שהן נוגעות לנאשם
1.
הנאשם הנו רב ברמת-גן ועוסק גם במתן חוות-דעת בענייני כשרות של מפעלים בחו"ל המייצאים לישראל.
2.
לנאשם אין סמכות לתת אישורי כשרות בשם הרבנות הראשית לישראל (להלן: הרבנות), והוא יכול רק להפנות לרבנות דו”חות על ביקוריו בחו"ל במפעלים המייצרים מזון לייצוא לישראל, בהם הוא ממליץ על מתן אישור כשרות מטעם הרבנות לאותם משלוחי מזון, שהוא פיקח והשגיח על ייצורם בחו"ל בתנאי כשרות.
3.
במקרים בהם הרב המשגיח מבצע את בישול המזון המיובא במפעל היצור בחו"ל, בתנאי כשרות והרבנות מאשרת זאת, ניתן לרשום בתווית המוצר כי המזון הינו כשר ועבר "בישול ישראל".
הנאשם ו-ויליגר הכירו זה את זה בנסיבות כתיבת דו"ח על ידי הנאשם לחברת ויליגר, בענין ייבוא פסטה מאיטליה. בסמוך לאחר מכן, מונה הנאשם לתפקיד יועץ כשרות של חב' ויליגר.
4.
הנאשם נענה להצעתו של ויליגר, והסכים לנסוע למזרח הרחוק על מנת להשגיח על ייצור מזון, שחב' ויליגר היתה אמורה לייבא מהמזרח הרחוק ולהמליץ בפני
הרבנות על אישור כשרות המזון.
5.
ביום 9.11.90

נפגש הנאשם עם ויליגר בהונג-קונג, כאשר למחרת במוצאי שבת 10.11.90 טסו השניים לטייוואן, על מנת שהנאשם ישגיח על ייצור שימורי פטריות עבור חב' ויליגר.
6.
במוצאי שבת 10.11.90

וביום ראשון 11.11.90 ביקר הנאשם בשני מפעלים לייצור פטריות בטייוואן, של חב' "שי הסינג" וחב' "קאנדאם". הנאשם נוכח לדעת, כי בשני המפעלים מכונות הייצור מושבתות ואין מייצרים שם באותה השעה שימורי פטריות. לפיכך, לא יכל הנאשם כלל להשגיח על ייצור הפטריות בתנאי כשרות במפעלים אלו.
7.
ביום ראשון 11.11.90

מסר הנאשם לויליגר מסמך הכתוב בשפה האנגלית (להלן: ת/16א) שכותרתו:
kosher certificate
. במסמך זה אישר הנאשם לויליגר, כי בדק את מפעל "שי הסינג" ומצאו עומד בדרישות הרבנות הראשית לישראל. כמו כן, אישר הנאשם הדפסת תוית בנוסח: "כשר בישול ישראל, באישור הרבנות הראשית לישראל" עבור מוצרי "שי הסינג".
8.
ביום שלישי 13.11.90

מסר הנאשם לויליגר מסמך המיועד לחב' ויליגר בע"מ ובו ציין, כי בדק את בית החרושת של חב' "קאנדאם" ומצא כי הוא מייצר אננס, אספרגוס ופטריות ואינו מייצר שום מוצר שאינו כשר (ע' 29 ב-ת/44).
הוא הוסיף וציין, כי בדק שלפתן האננס מכיל אך ורק פרי אננס, סוכר ומים ללא כל
תערובת שהיא. בסוף המסמך ציין הנאשם, כי הרבנות הראשית תאשר תוית כשרות בנוסח: "כשר באישור הרבנות הראשית לישראל" והאישור יהא לכל השנה.
9.
ביום שלישי 13.11.90

מסר הנאשם לויליגר מסמך נוסף שתוכנו כוזב (ת/26ג)
המופנה לחב' ויליגר בע"מ, בו ציין כי לבקשת חב' ויליגר בדק את בתי החרושת לפטריות "שי הסינג" ו"קאנדאם" בטייוואן והוסיף:
"מצאתי בתי החרושת הנ"ל מתאימים ועומדים בדרישות הכשרות של הרבנות הראשית לישראל. ועל כן לאחר הכשרה כדת וכדין ובישול הפטריות על ידי יוצרו בהשגחתי בתאריכים אור לכ"ב-כ"ד מר חשון תשנ"א, בקופסאות שמשקלם...
והיות ועל גבי חלק מהקופסאות היו מוטבעים תאריכים שונים, הודיעני היבואן הנ"ל כי הורשה ע"י הרבנות הראשית להדביק על גבי הקופסאות (במקום הטבוע) תוית:
"כשר בישול ישראל, באישור הרבנות הראשית לישראל", ואכך הודבקו התויות בנוכחותי. ואת העודף לקחתי איתי. למען הסר מכשול החתמתי כל קרטון בחותם אישי שלי בכמויות דלקמן: 6,650 קרטונים במשקל 1,850, 9,600 קרטונים במשקל 250 גרם, 950 קרטונים במשקל 455 כל אחד".
10.
הנאשם כתב את שני המסמכים האמורים ומסרם לויליגר ביודעו, כי תוכנם כוזב משכאמור, המפעלים 'שי הסינג' ו-קאנדאם' היו מושבתים בעת שביקר בהם, לא התנהל בהם תהליך של ייצור ולא היו בהם כל מוצרים. הנאשם ידע, כי שימורי הפטריות של המפעלים האמורים אינם כשרים על פי דין תורה ממספר טעמים:

א.
בניגוד לכתוב במכתב הכוזב, הנאשם לא ביצע הכשרה של הכלים, שהיו אמורים לעבור הטבלה והגעלה בטרם תחילת הייצור,
ולפיכך לא ניתן היה לדעת את דבר כשרות הכלים בהם בוצע ייצור הפטריות.
ב.
הנאשם לא בדק את דבר כשרותם של התוספים לפטריות, כגון: מלח ומים ולפיכך, לא ניתן היה לדעת את דבר כשרותם.


ג.
בניגוד לכתוב במכתב ת/26ג, הפטריות לא בושלו על-ידו ולפיכך, לא עמדו בדרישות "בישול ישראל". הנאשם היה מודע לפסיקת הרבנים הראשיים למרות שכיום פטריות נאכלות חי, יש להחמיר ולדרוש "בישול ישראל" שאחרת, אין הפטריות כשרות משום "בישול גויים".

11.
הנאשם היה מודע לכך שבמסירת המסמכים האמורים, הוא מסייע בידי ויליגר לרמות ולהונות את ציבור הקונים בדבר כשרותם של שימורי הפטריות.

12.

כאמור לעיל המכתב הכוזב (ת/26ג) היה מופנה לחב' ויליגר ולא לרבנות וכדי להשיג את אישור הרבנות לכשרות שמורי הפטריות, היה צורך בדו”ח של הנאשם שמופנה לרבנות. זאת כאמור בטופס 2, חלק ב' לתקנות איסור הונאה בכשרות (תעודת הכשר), תשמ"ח-1988.

הנאשם ו-ויליגר הסתכסכו, והנאשם סרב לדרישת ויליגר להנפיק דו”ח לרבנות בתוכן דומה לזה של המכתב הכוזב, וממילא לא קיבלה חב' ויליגר את אישור הרבנות לכשרות שמורי הפטריות
.

13.
בעקבות שליחת המכתב הכוזב ע"י ויליגר לרשת היפר-שוק תנובה, שוחח הרב דאום יחזקאל
טלפונית עם הנאשם, וזה אישר את תוכנו של המכתב הכוזב והבטיחו, כי "הכל יסודר". על סמך דבריו אלו של הנאשם, שלח הרב דאום בו ביום פקס. אל המחלקה המסחרית ובו רשם
:

"

אחרי שיחה עם הרב אוירבך אני מאשר את הפטריות הנ"ל".
עקב כך נרכשו שמורי הפטריות ושווקו לציבור ע"י היפר-שוק תנובה
.

כחודש מאוחר יותר שוחח הרב דאום עם הנאשם וזה אמר לו, כי רימו אותו וייבאו יותר שימורי פטריות מאשר הוא אישר. עקב זאת, ביטל הרב דאום את אישורו לשווק הפטריות לציבור
.





ב
עקבות שליחת המכתב הכוזב ת/26ג ובגרסתו המאוחרת כפי שנערכה על ידי ויליגר ת/51לחב' תמ”מ "תעשיות מזון מטוסים (נמל תעופה בן גוריון) בע"מ”. רב חב' תמ”מ, הרב אבשלום קציר פנה לנאשם, וזה אישר את אמיתות תוכן המכתב הכוזב החתום על ידו, אך ציין כי המכתב לא קיבל את אישור הרבנות הראשית. גם עוזרו של הרב קציר, הרב אשר כהן, שוחח בעניין עם הנאשם וזה טען בפני
ו כי אכן היה בטייוואן ופיקח על המוצר, וכל החששות במוצר הם מכסימום "בישול עכו"ם".




15.
ב
מעשיו האמורים סייע הנאשם לויליגר, לשווק במירמה שימורי פטריות לא כשרים, בכמויות גדולות, לרשתות שיווק שונות, וסייע לויליגר לקבל את תמורתם במירמה והונה את הציבור הרחב בדבר כשרותם של שימורי הפטריות
.

התייחסות הפסיקה לעבירות המיוחסות בכתב האישום

ע
בירת קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977
כבוד השופט גולדברג בע"פ 2955/94

דורי נ' מדינת ישראל
ואח',
פד"י נ(4) בעמ' 573 מתייחס אל יסודות העבירה כך:
"משילוב הסעיפים 414 ו-415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 עולה כי היסוד העובדתי בעבירה של קבלת דבר במרמה מורכב משני יסודות: היסוד האחד הוא הצגת טענה

כוזבת
, לרבות בדרך של מחדל, דהיינו העלמת עובדה שבנסיבות המקרה היה מקום להציגה
.
היסוד השני הוא קבלת "דבר" וקשר סיבתי בין המרמה לבין הקבלה, כשעל אלה נוסף יסוד שלישי והוא "נסיבות מחמירות"
.
עבירת המרמה היא עבירה תוצאתית (קבלת ה"דבר") והיסוד הנפשי הדרוש לגיבושה הנו מודעות המרמה לטיב התנהגותו ולקיומן של הנסיבות הרלוונטיות, ובנוסף, נדרשת מחשבה פלילית, לפחות מסוג פזיזות לאפשרות התרחשותה של התוצאה
.
מכאן שהעבירה של קבלת דבר במרמה מותנית בידיעת המרמה כי הטענה היא כוזבת: בצפייתו את האפשרות שהטענה הכוזבת תביא את המרומה למעשה או מחדל ביחס של

לפחות קלות דעת כלפי אפשרות זאת
.
וכשמדובר ב"נסיבות מחמירות" מותנית העבירה במודעות המרמה לקיומן של נסיבות אלה
."
לענין התקיימות יסודות העבירה, אין נפקא מינא לכך ש'הדבר' המתקבל עקב ביצוע יתקבל דוקא על ידי המירמה, ואין הדבר בגדר תנאי בל יעבור כי למרומה נגרם נזק – שכן חזות הכל בעבירה זו הוא ביתרון או בהישג למירמה, ולא בחסר למרומה. ראה דברי כב' השופט גולדברג ב-ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל
, פד"י מו(2) עמ' 555.
לענין המצב הנפשי שנדרש ממסייע לביצועה של עבירה, לפי סעיף 415 ראה ניתוח בפרק שדן בסיוע.
נראה כי הערכים המוגנים על ידי עבירה זו הנם חופש הרצון, חופש הפעולה וחופש הבחירה של פרט אוטונומי
.


עבירת הונאה בכשרות במכירה לפי סעיף 5 לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג1983

חוק איסור הונאה בכשרות (להלן: חוק איסור הונאה ) קובע בהוראת סעיף 5 כדלהלן
:
"
העוסק במכירת מצרכים לציבור לא ימכור ולא יציע למכירה מצרך שאינו כשר על פי דין תורה תוך הצגתו בכתב ככשר
".

בג"צ 7203/00

מעדני אביב אוסובלנסקי נ' מועצת הרבנות הראשית ואח'
תקדין עליון 2001(2) 831, דן במטרת החוק: החוק נועד למנוע הונאה בכשרות, קרי: להביא לכך שמזון שאינו כשר ייחזה על פניו כמזון כשר
.

תכלית החוק, היא מניעת הטעייתם של הצרכנים באשר לכשרותו של המזון הנמכר לציבור בכל בית עסק באשר הוא, בין אם בית אוכל ובין אם מקום אחר
.

ע"פ 3354/97

מואיז שיאון נ' מדינת ישראל

(
תקדין עליון, 98(2) 1416
, עוסק בנטל ההוכחה הנדרש מן התביעה, לצורך הוכחת העבירה ומן הנאשם לשם הפרכתה
:
"א.
אכן, המדובר ב"יסוד" שהוכחתו על התביעה; ואין היא יוצאת ידי חובתה אלה בהוכחתו ברמה של למעלה מספק סביר.
ברם, היסוד האמור – "נסיבה" בלשון התיקון מס' 39 לחוק העונשין – הינו "יסוד שלילי", שפרטיו מצויים "בידיעתו המיוחדת" של הנאשם...
בתור שכזה, יוצאת הת
ביעה ידי חובת הוכחה
לכאורה בראיות שמשקלן קל יחסית; ולמעשה די לה לעניין זה ב"ראשיתה של הוכחה" . משעומדת התביעה בחובת הראיה לכאורה... חייב הנאשם להראות כי אין אחיזה למסקנה המתחייבת מן הראיות לכאורה שהגישה התביעה, כאשר די לו לעניין זה בהקמת ספק לזכותו
, שהרי התביעה היא הנושאת בנטל השכנוע בדבר קיומו של היסוד האמור.
ב.
במקרה דנא, יצאה התביעה ידי חובת ההוכחה לכאורה של היסוד האמור – לאמור: שהממתק אינו "כשר לפי דין תורה" – בדבריהם של שני הרבנים הנכבדים, הרב שלזינגר והרב יעקובוביץ, לפיהם: אין לממתק "תעודת הכשר" וגם אין אפשרות ליתן כזאת, משום שהדבר מצריך קיומה של השגחה נאותה על מוצרי החלב הנמנים בין רכיבי הממתק והשגחה כזאת לא נתקיימה.

עיון בהוראות חוק הכשרות מלמד, כי "תעודת הכשר" הניתנת מכוחו, מהווה ראיה לכאורה לכשרותו של המוצר שלו ניתנה. היעדרה של תעודה כזו, בתוספת הבהרה שלא ניתן לתיתה בשל העדר השגחה נאותה כאמור לעיל – מספיקה כדי לצאת ידי חובת ההוכחה לכאורה של היסוד האמור; ומכוחה חייבים היו המערערים להביא ראיה לסתור, ולו רק מחמת הספק…"

3.
סיוע – אז והיום
טרם כניסתו של תיקון 39 לחוק, מערכת היחסים בין המבצע העיקרי למסייע היתה מערכת של שותפות מלאה, אשר אינה מבדילה בין השניים כאשר בית המשפט בא לגזור את עונשם
.
בתיקון 39 ביקש המחוקק להקל עם המסייע במובן הזה, שמעתה לא תהיה בינו לבין המבצע העיקרי זהות, אלא יראו במסייע כמי שלא ביצע את העבירה העיקרית אלא תרומתו להתממשותה של העבירה הנה בגדר מתן עזרה למבצע העיקרי או יצירת תנאים המקלים על הביצוע
.
רכיב היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הסיוע
נדון בהרחבה ב-ע"פ 320/99

פלונית נ' מדינת ישראל
פד"י נה(3), 22. בפרשה זו קבע ביהמ"ש, כי ההתנהגות המסייעת מתאפיינת בכך שיש בה כדי לאפשר, להקל או לאבטח את ביצוע היסוד העובדתי של העבירה העיקרית, כאשר המעשה המסייע צריך שיהיה בעל "מסוגלות" לסייע להגשמתה של העבירה העיקרית
.



נקבע, כי בנוסף למודעות לטיב ההתנהגות המסייעת, קרי: מודעות לעובדה שההתנהגות תורמת ליצירת התנאים לשם ביצוע העבירה העיקרית שהינה בעלת יעוד מוחשי, ומודעות לקיום הנסיבות הרלוונטיות בעת ההתנהגות המסייעת, נדרש שיתקיים אצל המסייע מצב נפשי של מטרה או תכלית לסייע למבצע העיקרי

– כאשר מצב נפשי של מטרה או תכלית כאמור, יתקיים גם בנסיבות שבהן קיימת אצל המסייע מודעות שהתנהגותו של המסייע עשויה, קרוב לודאי, להוות תרומה מסייעת למבצע העיקרי שאז שקולה מודעות זו כנגד המטרה לסייע לו. ראה לענין זה פסקה 20 בפסק דינו של הנשיא ברק ב-ע"פ 320/99 הנ"ל.

"לעתים המסייע מודע לטיב התנהגותו המסייעת ולקיום הנסיבות הרלבנטיות אך לא מעמיד לנגד עיניו את מטרת הסיוע, למרות שמטרה זו מתבקשת, ברמת הסתברות של וודאות קרובה, ממודעותו של המסייע לטיב התנהגותו המסייעת ולקיום הנסיבות הרלבנטיות. במצב דברים זה יש מקום להחיל את הלכת הצפיות אשר פותחה בפסיקה (ראו פרשת אלבה, עמ' 302 ופלר, שם, עמ' 264; השופט אנגלרד בפרשת פליאקוב; ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל
, פד"י נ(2) 221, 440). אכן, מודעות שהתנהגותו של המסייע עשויה, קרוב לודאי, להוות תרומה מסייעת למבצע העיקרי, שקולה כנגד המטרה לסייע לו, הנדרשת בהוראת הסיוע."

תגובת הנאשם לכתב האישום
הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום כאשר טענתו כפי שזו תובא ביתר הרחבה בהמשך, הינה כי ויליגר הוליכו שולל והוציא ממנו בעורמה את המסמכים המצוינים בכתב האישום ת/26ג, ת/16א). יתרה מכך, הנאשם טוען כי מאוחר יותר ויליגר אף עשה שימוש שלא כדין במסמכים האמורים, קרי: הציגם בתור "תעודות כשרות" ללא ידיעתו והסכמתו של הנאשם לכך
.

גרסת התביעה
התביעה סבורה כי הנאשם סיפק לויליגר מסמכים כוזבים, המעידים על כשרותם של שימורי הפטריות, שבהם הוא מפרט את המהלכים שביצע לצורך הכשרת הפטריות ו/או בדיקת כשרותם -
מהלכים שלא ביצע כלל ועיקר; הנאשם לא בדק את כשרות המפעל המייצר, קרי: את המכונות והכלים בהם נעשה תהליך הייצור. לא נבדקו התוספים שהוכנסו לשימורים והפטריות עצמן לא בושלו על-ידיו
.


בשל האמור, מייחסת התביעה לנאשם עבירה של סיוע להונאה בכשרות במכירה, לאור העובדה שויליגר עשה שימוש במסמכים הכוזבים שהעביר לידיו הנאשם, קרי: הציג אותם כ"תעודת כשרות" לקניינים – דבר שאפשר לו את מכירתם של שימורי הפטריות. הנאשם היה מודע להתנהגותו של ויליגר.

על המודעות המיוחסת לנאשם מבקשת התביעה ללמוד, לא רק מעצם כתיבת המכתבים הכוזבים בעליל ומסירתם לויליגר, אלא גם משיחות הטלפון של הנאשם עם הקניינים ורבני רשתות השיווק, בהן נדרש הנאשם לתשובות בקשר למסמכים הכוזבים שנשאו את חתימת ידו שהוצגו בפני
הם על ידי ויליגר, כאשר בשיחות אלה אישר הנאשם את תוכן המסמכים הכוזבים שכתב, קרי: את כשרות שימורי הפטריות וזאת חרף העובדה שמעולם לא נבדקה כשרות מפעלי הייצור
, ודבר מן המופיע כפעולות שכביכול נעשו על ידו, לא בוצע.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת
העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת בין נאשם לתביעה הנן כדלהלן
:
הנאשם טס למזרח הרחוק למטרת השגחה על ייצור שימורי הפטריות מטעם חב' "ויליגר" והרבנות הראשית (ראה ת/26).

בעת שהותו של הנאשם במזרח הרחוק, שני בתי החרושת "שי הסינג" ו"קאנדאם" היו
מושבתים מפעילות ייצור, ומאחר וכך הנאשם לא נכח בתהליך היצור של שימורי הפטריות
.

גדר המחלוקת בין הנאשם לתביעה
המחלוקת בין הנאשם לתביעה נסובה סביב נסיבות כתיבתם, וייעוד שימושם של המסמכים אשר כתב הנאשם ומסרם לידיו של ויליגר, כשהתביעה מבקשת לראות במסמכים האמורים מסמכים כוזבים בעליל, שנערכו במסגרת תרמית שרקמו ויליגר והנאשם, בה ביקשו להונות בכשרות, אך עקב סכסוך כספי בין השניים ובעקבותיו סירב הנאשם להנפיק דו"חות כשרות לויליגר
.
ויליגר סירב לשלם עבור הוצאות נסיעתו של הנאשם, והשתכנותו במלון בחו"ל.

ההגנה מאידך, מבקשת להוציא את ה'עוקץ הפלילי' ממעשיו של הנאשם בטענה, כי הוא הולך שולל ע"י ויליגר, שהוציא מן הנאשם את המסמכים הכוזבים בדרכי עורמה, אך משהתבררה לנאשם כוונת המירמה של ויליגר ביקש, ואף קיבל חזרה לידיו את המסמכים הכוזבים במטרה למנוע מויליגר שימוש בהם – דבר שהתברר בדיעבד כלא מספיק, לאור העובדה שויליגר צילם ופיקסס מסמכים אלו לארץ, ולא נזקק למקור שנלקח ממנו על ידי הנאשם.
ומאחר וכך, לא התגבשה בנאשם כוונה לסייע לויליגר בפעולותיו
.

בנוסף התייחסה המחלוקת לנקודות הבאות:
א.
האם הפטריות ששווקו בארץ לרשתות השיווק על ידי ויליגר בעזרת המסמכים הכוזבים, הינן כשרות
- קרי: כשרות על פי דין תורה.
ב.
האם יש קשר סיבתי בין המסמכים הכוזבים שניפק הנאשם לויליגר, להליך שיווק הפטריות על ידי ויליגר.
ג.
האם יש קשר סיבתי לשיחות שקיים הנאשם עם רבני וקנייני רשתות השיווק, בנושא המסמכים הכוזבים,
על הליך שיווק הפטריות
על ידי ויליגר לרשתות השיווק.
ד.
האם הפטריות ששווקו על ידי ויליגר היו 'כשרות' – או שרק היה ספק בכשרותם.

סקירת ראיות התביעה
ראיות חפציות
בבסיס המערכת הראייתית של התביעה עומדים שלושה מסמכים, אשר נכתבו ע"י הנאשם ונמסרו לידיו של ויליגר, כאשר אותם מסמכים נושאים את חתימת הנאשם ועניינם "השגחת כשרות" שביצע כביכול הנאשם בבתי החרושת "שי הסינג" ו"קאנדאם" בטייוואן.

א.
המסמך הראשון הנו מכתב מתאריך כה' בחשוון תשנ"א (מסומן ת/26ג) המופנה לחב' "ויליגר בע"מ" ולהלן תוכנו
:

"
שלום רב וברכה מרובה
!
הריני לאשר בזה כי בהרשאת הרבנות הראשית לישראל נעניתי לבקשתכם, לבדוק בתי חרושת
לפטריות "שי הסינג"
…
ו"קאנדאם בע"מ.
מצאתי בתי חרושת הנ"ל מתאימים ועומדים בדרישות הכשרות של הרבנות הראשית לישראל, ועל כן לאחר הכשרה כדת וכדין, ובישול הפטריות על ידי ייצרו בהשגחתי בתאריכים אור לכ"ב-כ"ג"-כ"ד מר חשוון תשנ
”
א בקופסאות שמשקלן 1.850 גרם, 455 גרם, 230 גרם בקודים כדלקמן: חתוכות ושלמות (
במקום זה נרשמו בכתב יד סימולי הקודים של הקופסאות), והיות ועל גבי חלק מהקופסאות היו מוטבעים תאריכים שונים הודיעני היבואן הנ"ל כי הורשה ע"י הרבנות הראשית להדביק על גבי הקופסאות (במקום הטבוע) תווית "כשר בישול ישראל באישור הרבנות הראשית". ואכן הודבקו התוויות בנוכחותי, ואת העודף לקחתי איתי, ולמען הסר מכשול החתמתי כל קרטון בחותם אישי שלי
...
מכתב זה א
ינו מהווה תעודת כשרות
! "

בשולי המכתב הודבקה מדבקה עגולה ועליה רשום

"כשר בישול ישראל באישור הרבנות הראשית לישראל"

אשר לצידה רשום כי זו מהווה דוגמא לתו כשרות שיאושר על ידי הרבנות הראשית
.
כמו כן
לצד הכותרת נמחקו בטיפקס המילים


"
לא במקום תעודת כשרות
" !
.
ראוי לציין בשלב זה, כי במכתב האמור בוצעו שני שינויים מהותיים והם כדלקמן
:

1.

נמחקו מן המסמך המילים

"
מכתב זה אינו מהווה תעודת כשרות!"

2.

נמחקו המילים

"
דוגמא תו כשרות שיאושר ע"י הרבנות הראשית"
ובמקום זאת נרשם

"
נוסח התווית
".
המסמך ה"ערוך" שבו נעשו המחיקות שלעיל הנו ת/51, אשר נשלח לקניינים ברשתות השיווק מטעם חב' ויליגר
.

ב.
המסמך השני הנו מכתב בשפה האנגלית (ת/16א) מתאריך כ"ג בחשוון תשנ"א, אשר נושא את הכותרת
"
תעודת כשרות"

וחתום על ידי הנאשם
.

תוכן המכתב הוא כדלהלן
:
"הריני לאשר כי בחנתי את מפעל "שי הסינג" בטיוואן ומצאתי כי הוא תואם את הסטנדרטים של הרבנות הראשית בישראל
.
אני מאשר להדפיס על גבי תוויות המוצרים שמיוצרים ב"שי הסינג" את הטקסט הבא: "כשר בישול ישראל, באישור הרבנות הראשית"
כמו כן אני מאשר להדביק פתקיות עם הטקסט הנ"ל גם על גבי מוצרים שטקסט כזה לא מופיע על גבי תוויותיהן".

ג.

המסמך השלישי הנו פתק (על גבי נייר מכתבים של מלון שרתון בבנגקוק בו שהה הנאשם), אשר תוכנו כדלהלן
:

"לצביקה
!


היות ואמור אתה לצאת מהמלון בשעה 6 בבוקר על כן אני משאיר לך הודעה
.
אבקשך בזאת, כי על אף חמדת הממון שבי, ועל אף המצב הקשה של חברת ויליגר, אינני מתכוון לשרוף את עתידי (ובזה גם שלך), על כן אל תחליט על מועד שובי לארץ לפני שתתאם זאת איתי, בצורה מחושבת ומכובדת
.
בכבוד רב
,
יעקב אוירבך."

עדויות עדי התביעה
את מכלול עדי התביעה ניתן לסווג לארבע קבוצות
:
א.
עדויות רבנים

שכיהנו בתפקידים שונים ברבנות הראשית, אשר בעזרתם מבקשת התביעה לשפוך אור על סוגיית "הכשרות"; בכל הנוגע לנהלי העבודה של משגיח הכשרות, הדרישות בעניין שימורי פטריות והנהלים המנהליים במתן תעודת כשרות
.

ב.
עדויות קנייני הרשתות
ו
ביניהן, רבני הרשתות אשר מעידים על העסקאות שנרקמו בין רשתות השיווק לבין חברת ויליגר, כאשר בבסיס אותן עסקאות עומדים המכתבים

אשר נמסרו לויליגר ע"י הנאשם
.

ג.
עדותו של ויליגר,


שהינו
שותף לדבר העבירה של הנאשם
.

ד.
עדות עת/2 – בנוגע לנוהל ייבוא מוצרי מזון.

עדויות הרבנים ברבנות הראשית
ההסדר המנהלי למניעת הונאה בכשרות, הוא על דרך הוצאתן של תעודות הכשר, כאשר הסמכות למתן תעודת הכשר נתונה בידי הרבנות הראשית לישראל, או בידי רב שהמועצה הסמיכה אותו לעשות כן
.

העדויות המובאות להלן, מטרתן להבהיר את תהליך ההכשרה ודרישות הרבנות הראשית לישראל לעניין "בישול ישראל" בכלל, והכשר שימורי פטריות בפרט
.


עת/8 הרב יעקובוביץ
:
העד כיהן בתפקיד מנהל מחלקת הייבוא, ברבנות הראשית בתקופה רלוונטית לכתב האישום
.
עדותו בחלקה מתייחסת לאספקטים הכלליים של נוהל כשרות מוצר ועבודתו של משגיח
:
אישור הרבנות הראשית לישראל
כאשר יבואן מבקש לייבא מוצרי מזון מחו"ל, הוא נדרש באישורה של הרבנות הראשית לישראל, כאשר בבקשת האישור גופה נדרשים הפרטים כדלקמן
:
שם המוצר, המפעל וארץ הייצור בו הוא נמצא, שם הרב המשגיח ונוסח התווית שבה ישווק המוצר בארץ
.
יתרה מכך, לבקשה יש לצרף מכתב מאת הרב המשגיח בו יפורטו רכיבי המוצר, תהליכי הייצור, אופן ההשגחה והאם במפעל המייצר מיוצרים מוצרים נוספים (ת/62).
לציין, כי על הדרישות הנ"ל להתמלא בטרם נסיעת הרב המשגיח וביצוע הבדיקה גופה, למפעל המייצר
.

הכשרת תהליך הייצור במפעל

מדובר בתהליך אשר מתבצעות בו פעולות, שהנן מקבילות לפעולות בישול. ברם, במקרה זה הכלים אינם משמשים לבישול אלא מרתיחים בהם מים עם סבון על מנת להכשיר אותם לבישול עתידי. בתום תהליך ההרתחה והטיהור, פס הייצור במפעל מופסק למשך יממה, וזאת על מנת למנוע כניסתם של כלים שלא עברו תהליך הכשר, לפס הייצור
.

בישול ישראל
מדובר בתהליך הכשרה נוסף
אשר נועד להכשיר את קווי הייצור, ולהשגיח על הכלים במפעל המייצר על פי ההלכה; יש לוודא שאין במפעל הנדון תוצרת אשר עשויה לעורר בעיות הכשרות
.
בתום הכשרת קו הייצור ובחינת קוד הייצור, הרב המשגיח נדרש להפעיל את מערכת הכוח המרכזית ואת פס הייצור במובן הזה שהפטריות "ייסעו" על גבי המסוע
.
בעת תהליך הייצור על הרב המשגיח להיות נוכח במפעל ולפקח על כל שלביו
.

כמו כן הרב נדרש לבצע השוואה בין הרכיבים המוספים לשימורי הפטריות, לבין הרכיבים המפורטים על גבי התווית של המוצר
.


העד מעיד, כי בעת ששימש כמנהל מחלקת הייבוא ברבנות הראשית, יצא פסק הלכה של הרב מרדכי אליהו, לפיו נדרש הכשר "בישול ישראל" לשימורי הפטריות, זאת על אף דברי הנאשם, כי "בארץ

ובעולם אכלו פטריות לא בישול ישראל במשך שנים"
(ע' 87 לפרוטוקול).

מן האמור לעיל עולה, כי היתה החמרה בעניין דרישת הכשרות לשימורי הפטריות, אשר ממנה נגזרת הדרישה כי הרב המשגיח יבחן את התוצרת במפעל המייצר, קרי: האם המפעל מייצר תוצרת שאינה מותרת על פי תורת ישראל, כאשר מיותר לחזור ולציין את משמעות נוכחותו הפיזית של הרב בעת תהליך הייצור כולו
.

העד מאשר, כי הנאשם היה חבר ועדת הייבוא שתפקידה היה מתן ייעוץ לרבנים הראשיים לישראל וסיוע למחלקת הייבוא, בכל הנוגע לכשרות ופסק הלכה
.
עוד מוסיף העד בעניין זה ואומר, כי בעקבות נסיעתו של הנאשם למזרח הרחוק, החליטה הועדה ל"שחרר" את הנאשם מן החברות בה, וזאת מאחר ונסיעתו האמורה היתה נסיעה פרטית אשר נוגדת את נהליה המקובלים של הועדה
.

בחקירה נגדית לבא כוח הנאשם העד מצהיר, כי הוא עצמו בעבר היה משגיח כשרות במפעל לייצור פטריות, והוא מאשר כי במידה ולא נדרש לפטריות הכשר של "בישול ישראל", לא מוטלת על הרב המשגיח החובה להיות נוכח לאורך כל תהליך הייצור, ברם

"
הוא צריך להיות נוכח ולראות את כשרות קווי הייצור, את המחסנים, את התוצרת המוגמרת, את הקטלוגים, אבל ודאי

שהרב לא יכול לכתוב שהוא ביצע והכשיר, זה לא היה."
(ע' 97 לפרוטוקול).

עת/9 הרב ביסטריצקי
:
העד כיהן בתפקיד מנהל האגף לכשרות ברבנות הראשית לישראל, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום
.
העד ערך את חוות הדעת בעניין ייצור פטריות וכשרותם (ת/63), ועל פיה ישנה מחלוקת פוסקים בנוגע לסוג הכשרות הנדרש לשימורי פטריות; מחד, יש הסבורים שפטריות אשר עברו תהליך של "בישול עכו"ם" הנן כשרות. מאידך, יש הדורשים החמרה בעניין זה וסבורים כי על הפטריות לעבור תהליך של "בישול ישראל".
במקרה דנן, עמדת הרבנות הראשית הנה, כי יש לבצע לשימורי הפטריות תהליך של "בישול ישראל" וזאת על אף הסברה שניתן לראות בפטריות שעברו תהליך של "בישול עכו"ם" כשרות למאכל
.
"הנוהג כיום ברבנות הראשית לדרוש שהפטריות יבושלו ע"י ישראל, וזאת כדי שגם המחמירים בדבר ומצריכים בישול ישראל יוכלו ליהנות מאכילת הפטריות... אף ייתכן שפטריות שבושלו עכו"ם הנן כשרות, אך כדי לצאת כל הדעות אף המחמירות רואה הרבנות הראשית לנכון לדרוש מלכתחילה בישול ישראל."
(ת/63).
בנוסף, העיד העד לעניין נהלי עבודתו של רב המשגיח; רב אשר מכשיר מפעל ל"בישול ישראל" נדרש לבקר באותו מפעל ולבחון את תהליך הייצור במפעל כשנה טרם ביקורו בפועל, וזאת דרך בדיקת הספרים, הזמנות ותעודות המשלוח, וחומרי הגלם המשמשים את המפעל בייצור המוצר
.

העד מחזק את עדותו של הרב יעקובוביץ באומרו, כי על הרב המשגיח מוטלת חובה להדליק את התנור המרכזי "להכניס" את העגלות לפס הייצור על מנת שיתקיים תהליך "בישול ישראל" כהלכה
.
לעניין התוספים המוספים לשימורי הפטריות העיד העד, כי מאחר ומדובר

במים ומלח בלבד. אין בהם כשלעצמם חשש לאי כשרות. ברם, עדיין מוטלת על הרב המשגיח החובה לבחון באם המפעל אינו מייצר מוצרים אחרים, אשר עשויים להכשיל את כשרות שימורי הפטריות
.

עת/7 הרב אשר כהן
:
העד כיהן בתפקיד עוזר לרב הראשי (הרב קציר), של חברת תמ”מ בתקופה הרלוונטית לכתב האישום
.
מאחר ועדותו התיחסה גם לענין תהליך הכשרת הפטריות (עדות מקצועית), והן לעסקאות שנרקמו בין חב' ויליגר לבין חב' תמ"מ, אתייחס כאן רק לאותו חלק 'מקצועי' שבעדותו וכפי שיפורט להלן:

לעניין הכשר שימורי הפטריות, עדותו של העד מתייחסת לדרישה האקטיבית מן הרב המשגיח בתהליך של "בישול ישראל" והיא כי הרב המשגיח בעצמו ידליק את התנור המרכזי במפעל המייצר וישתתף פיזית בהכנסת עגלות השימורים לתנור
.


נוהל ייבוא מוצרי מזון – משרד הבריאות

עת/2 קלאודיה גניה
:
העדה כיהנה בתפקיד מהנדסת מזון ראשית במשרד הבריאות ועסקה במתן ייבוא, אישורי מזון בתקופה הרלוונטית לכתב האישום
.
עדותה של העדה נוגעת הן לנוהל ייבוא שימורי פטריות ארצה ככלל, והן לחברת "ויליגר" בפרט
.

על פי עדות העדה, נוהל ייבוא שימורי פטריות ארצה הנו כדלקמן
:
יבואן המבקש לייבא ארצה מזון נדרש לפעול בשני מישורים; האחד מול הרבנות הראשית (כמפורט בעדויות הרבנים המובאות לעיל), והשני אל מול משרד הבריאות
.

על מנת לייבא

מוצרי מזון ארצה, נדרש היבואן להמציא מסמכים לקבלת אישור ייבוא, כאשר לאותם מסמכים יש לצרף מוצג של המוצר, תעודת בדיקה, הצהרת רכיבי המוצר, טופס הצהרה על טיפול תרמי שהמוצר עבר ואישור תווית המוצר; כל אלה נדרשים על מנת שמשרד הבריאות יוכל לבצע בדיקות מקדימות ביחס להרכבו של המוצר
.
יודגש, כי במידה ועל גבי תווית המוצר נרשם כי המוצר הנו כשר, אזי היבואן נדרש לצרף מסמך מטעם הרבנות הראשית המאשר את כשרות המוצר
.

לעניין קופסאות שימורים, ככלל, הנוהל הנו, כי על גבי כל קופסא מוטבע קוד היצרן, קוד המוצר ותאריך הייצור
.

במקרה הנדון על גבי קופסת שימורי פטריות יוטבע קוד

m

המסמל פטריות

(mushroms)

סוג הפטריות וקוד היצרן

ssc
,
המסמל את מפעל "שי הסינג" או
km

המסמל את מפעל "קאנדאם".

העדה מבקשת להבהיר כי, ההטבעה על גבי קופסת השימורים נעשית לאחר מילוי הפטריות בקופסא (על ידי מכונה), במהלך פס הייצור
.


עדויות קנייני הרשתות

עת/3 דוד יריב
:
העד כיהן בתפקיד מנהל המחלקה המסחרית בהיפר-שוק תנובה בתקופה הרלוונטית, לכתב האישום
.
בתאריך 26.11.1990 נשלח לעד בפקס. "אישור כשרות" – מה שנחזה כ"אישור כשרות", (ת/51) מאת ויליגר, אשר בעניינו פנה העד לרב דאום שכיהן בתפקיד רב הרשת במטרה לברר את טיב הכשרות
:


"
אמר לי שהוא יברר עם הרב אוירבך טלפונית. חזר אלי בטלפון ואמר לי שיש אישור כשרות וכתבתי על פתק – אושר על ידי הרב דאום."
בעקבות הדברים האמורים העד מעיד: "חתמתי ומבחינתי הכל היה כשר. בנוסף, הרב דאום מאשר

לי זאת גם במכתב"
(ע' 48 לפרוטוקול
(
.
בהקשר זה, להלן הדברים שנכתבו בפקס. שנשלח לעד מאת הרב דאום, ת/52: "אחרי שיחה עם הרב אוירבך אני מאשר את הפטריות הנ"ל, כאשר על כל אריזה חייב להיות כתוב באישור הרבנות הראשית וחותמת הרב אוירבך."
בחקירתו הנגדית ציין העד, כי מה שעורר את חשדו ב-ת/51 היה העובדה, ש-ת/51 המתיימר להיות מכתב בנוגע לכשרות,
נכתב על גבי נייר בית מלון, עובדה אשר הביאה אותו לפנות לרב דאום
"ב
כל משלוח שאין לי אישור של הרבנות הראשית אני פונה לרב דאום.",
)
ע' 50 לפרוטוקול). ברם, לאחר כחודש, אשר במהלכו כבר שווקו שימורי הפטריות בסניפי הרשת ומחציתם נמכרה, בישר הרב דאום לעד, כי יש לו ספקות לגבי כשרות המוצר והוא אינו ממליץ על ביצוע העסקה
:
"אמר שיש אי בהירות לגבי הכשרות. לא אמר שיש צרות. אמר שאם אפשר לא לבצע את העסקה. זה היה אחרי חודש, אחרי שכבר מחצית הסחורה נמכרה."
(ע' 51 לפרוטוקול).

עת/4 בנימין מור
:
העד כיהן בתפקיד מנהל רשת היפר-שוק

בתקופה הרלוונטית לכתב האישום
.
ככלל, כל מוצר אשר "נכנס" לרשת נדרש לשאת "תעודת כשרות". כאשר ויליגר מסר לידיו את "תעודת הכשרות" (ת/51), העביר אותה העד לרשות הרב דאום על מנת שיחווה דעתו בעניינה; תחילה, אישר הרב דאום את "תעודת ההכשר", אולם לאחר כחודש חזר בו מדבריו וביקש ל"הוריד" את שימורי הפטריות שנרכשו מידי ויליגר מן המדפים. כאמור, הנימוק לבקשתו זו של הרב דאום, היה כי קיים ספק לגבי כשרות המוצר
.
בעקבות הודעת הרב דאום ערך העד מכתב (המסומן ת/53), ובו הוא מציין כי הסחורה שנרכשה מויליגר ומצויה כעת בסניפי הרשת "תישאר" על המדפים ותימכר לצרכנים. ברם, בעתיד הרשת לא תרכוש מויליגר שימורי פטריות שמקורם בטייוואן
.

בחקירה הנגדית הבהיר העד, כי הוא המשיך לשווק את שימורי הפטריות שנמצאו ברשותו, מאחר ולא נאמר לו מאיש מברי סמכא בנושא הכשרות, כי שימורי הפטריות אינם כשרים, אלא כל שנאמר לעניינם הוא כי "קיים ספק" לגבי כשרותם, ותו לא
.
העד ביקש להדגיש, כי לאחר אירוע זה הוא הוציא הנחיה כי אין לרכוש מויליגר שימורי פטריות שמקורם בטייוואן
.

עת/5 ניסן אלנבוגן
:
בתקופה הרלוונטית לכתב האישום כיהן העד בתפקיד מנהל חוג המכולת באגף הסחר בהנהלה המרכזית של רשת קו-אופ, ובכלל זה היה אחראי גם על

סניף פתח תקווה
.
בתאריך 16.12.1990 מסר ויליגר לעד שני מכתבים; האחד הוא "תעודת הכשרות" (ת/51) והשני הוא הצעה לרשת קו-אופ לרכוש מחב' "ויליגר" שימורי פטריות תוצרת טייוואן (מסומנת ת/54); על סמך "תעודת הכשרות" (כאמור ת/51), העד נענה בחיוב להצעה האמורה
.

בחקירתו הנגדית נשאל העד לעניין "תעודת הכשרות" והוא משיב: "זאת לא תעודת כשרות. זה מכתב שכותב הרב לחברת ויליגר... חברת ויליגר כותבת לי שזו תעודת כשרות עבור הפטריות, אני מקבל זאת שיש תעודת כשרות וגם כתוב שבמידה ותהיה בעיה, בדרך כלל אני מברר גם אם יש ספקות, והוא מתחייב לקבל את הסחורה בחזרה
...
ש: תסכים איתי, כשאתה מקבל על נייר פקסימיליה ממלון בטיוואן, אתה סומך עליו במאה

אחוז

ת: נכון, לאור נסיון של הרבה שנים במסחר, אני סומך עליו שלא ירמה אותי. הוא גם מתחייב

שאם יהיו לי ספקות, הוא מתחייב להחזיר".
)
ע' 61-62 לפרוטוקול).

עת/6 הרב אבשלום קציר
:
בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, העד כיהן בתפקיד הרב הראשי של חברת תמ"מ (תעשיות מזון מטוסים).

בתאריך 6.12.1990 קיבל העד מידי ויליגר את "תעודת הכשרות" (ראה ת/51) ועליה סימון של תווית "כשר בישול ישראל."
.
העד לא ראה במסמך "תעודת כשרות", ולפיכך פנה למחלקת הכשרות ברבנות הראשית, על מנת לאשר את תוכנו
.
תגובת הרבנות הראשית היתה כי לשימורי הפטריות אין אישור כשרות
.
בעקבות ידיעה זו פנה העד לנאשם אותו הכיר היטב
:
"פניתי אליו טלפונית ושאלתי אותו איך זה מתיישב עם מתן אישור כשרות באישור הרבנות הראשית, כאשר הרבנות הראשית אינה מאשרת שזה כשר. הרב אוריבך אמר לי שמבחינתו זה

בסדר פחות או יותר, רק היה צריך לכתוב שהתעודה הזו היא לא במקום תעודה של הרבנות הראשית. הוא נתן תעודה ואישר שזה כשר, ויש דברים נוהליים שלא מסודרים ברבנות הראשית במורה כלשהי
.
ש: מה אמר לך לגבי ההנחה שלו
?
ת: אמר לי שהיה במפעל ובדק את הכל ומבחינתו הכשרות בסדר באופן כללי... הרב אוירבך טען שהכל בסדר. היה במקום ועשה את כל הדברים הדרושים. הרב אוירבך בעיני הוא יהודי היודע מה צריך לעשות. שאלתי איך זה מסתדר עם הרבנות והוא הסביר לי שיש בעיות נוהל... כשהרב אוירבך אמר לי שהדברים מסודרים מבחינתו, מבחינת כשרות מבחינתו זה בסדר. הוא אמר לי במפורש שהוא התנה שהמכתב הזה אינו בא במקום תעודת הכשר והדברים שהוא אמר אינם באים במקום תעודת הכשר של הרבנות הראשית, ואם יש שם משהו אז המפעל של ויליגר עשה משהו שהם לא צריכים לעשות... הבנתי מתוך הדברים שהוא אמר לי שאולי יש בעיה של בישול ישראל... אמר לי שתיתכן בעיה של בישול ישראל, והדבר הזה לא נחשב כבישול ישראל".
)
ע' 64-65 לפרוטוקול
.(

כאמור, הנאשם הבהיר לעד כי המכתב שנמסר לידיו אינו בא במקום "תעודת כשרות" של הרבנות הראשית, וכי אם הובן אחרת אזי יש לפנות בעניין זה לויליגר עצמו
.
בשיחה בין העד לבין ויליגר הובהר לעד, כי נושא כשרות שימורי הפטריות מופקד בידיו של הנאשם ואם ישנה בעיה פרוצדורלית שטרם הוסדרה לא ברור מדוע זו אינה מטופלת
.

בעקבות המתואר לעיל, הורה העד להשיב את הסחורה בחזרה לויליגר, וביקש להשתמש בחלק קטן ממנה לצורכי המטבח הכשר (להבדיל ממטבח "כשר למהדרין" שנמצא בחברה, אשר מטבעו מחמיר בדרישת הכשרות במוצרי המזון המובאים לרשותו).
העד מעיד, כי בחודש מאי בשנת 1991 אירע אירוע דומה, בו קיבל מויליגר סחורה ללא אישור כשרות מן הרבנות הראשית.
שוב בדומה למקרה הראשון פנה העד לנאשם, על מנת לברר את כשרות המוצר ונענה כי המוצר הנו בעל הכשר.
גם במקרה הנוכחי העד פנה לרבנות הראשית, על מנת לאשר את אשר נמסר לו על ידי הנאשם בנוגע לקיומו של אישור כשרות למוצר. (אסופת המכתבים ת/57 – ת/59).

על האמור לעיל מבקש העד להוסיף ולהדגיש כי במידה והיה יודע כי הפטריות לא עברו תהליך הכשרה של "בישול ישראל" לא היה רוכש אותם מויליגר או מבצע בהם כל שימוש.
(ע' 67 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית נתבקש העד למקד את תגובתו ביחס לטענתו, לפיה אם היה יודע כי הפטריות לא עברו תהליך הכשרה של "בישול ישראל", לא היה רוכש אותן. העד ביקש להפנות את בא כוח הנאשם למחלוקת הפוסקים בנוגע לרמת הכשרות הנדרשת במאכל פטריות, תוך שימת דגש בשנית לקשר הסיבתי בין הכשר המוצר לרכישתו: "אילו הייתי יודע שהרב אוירבך לא היה במקום ולא השגיח במקום ולא נקט את כל האמצעים לכשרות המוצר, לא הייתי נותן לגעת בקופסאות האלה, אפילו אם היה לחץ במפעל..." , (ע' 68 לפרוטוקול).

כמו כן, העד נתבקש להתייחס לטיב "תעודת הכשרות" שנמסרה לידיו (ת/51):
"לא היתה לי תעודת כשרות מהרבנות הראשית.
ש: ממי היתה לך תעודת כשרות?
ת: מהרב אוירבך... אם כתוב שאני הרב אוירבך, יש חתימה של הרב אוירבך כתוב שלאחר הכשרה כדת וכדין, נעשו על ידי, זה נקרא בעיני כשרות שלא לפי ההסדרים המקובלים מאחר וכמו שאמרתי, הבנתי שיש בעיות של נוהל".
(ע' 71 לפרוטוקול).

העד חזר והדגיש מספר פעמים, כי השימוש בפטריות התבסס על הצהרת הנאשם, כי הוא עצמו ביצע השגחת כשרות על תהליך ייצור הפטריות שנעשה על ידו, ולנוכח אימרתו זו הניח העד
כי הן כשרות:
"ש: אם הרב אוירבך אומר שהוא לא היה שם, חרף זאת אתה מתיר את השימוש?
ת: לו היו דברים כך, לא הייתי מאשר להשתמש בזה".
(ע' 72 לפרוטוקול).
"רק בגלל שהרב אוירבך אמר לי שהדבר הזה כשר, שהוא היה במקום ובדק, נתתי הוראה להשתמש במוצר הזה. אילו הייתי יודע שהרב אוירבך לא בדק ולא שמר, אז אני צריך לכפר על מעשיי".
(ע' 73 לפרוטוקול).

עת/7 הרב אשר כהן
:
בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, כיהן העד בתפקיד עוזרו של הרב הראשי של חברת תמ"מ (הרב אבשלום קציר דאז).
עדות העד מתייחסת לקבלת "תעודת הכשרות" מויליגר (המסומנת ת/51), יחד עם קבלת שימורי הפטריות.


העד מכנה את המסמך ת/51 האמור "תעודה זמנית", ומתייחס אליו כאל דו"ח ביצוע של השגחת כשרות על ידי הנאשם, אשר קבילותו מותנת בהמצאת "תעודת הכשר" מהרבנות הראשית. על פי הבנתו ודבריו של העד. ברם, אין בהעדר אסמכתא מן הרבנות הראשית, "תעודת כשרות" כדי למנוע את השימוש בפטריות, שכן לטענתו השימוש (הן במטבח הכשר והן במטבח הכשר למהדרין) הותר בהתבסס על המסמך האמור גרידא (ת/51).
עם קבלת תעודת הכשרות "הזמנית", פנה העד לרבנות הראשית במטרה לברר האם שימורי הפטריות אכן מאושרים על ידה ככשרים למאכל, קרי: האם קיימת בעניינם תעודת כשרות מקורית.
בשיחה עם הרב ברנד ברבנות הראשית נמסר לעד כי לא קיימת תעודת כשרות מקורית למוצר זה וכי העניין יטופל מול הרב הראשי ברבנות הראשית
;
הרב שפירא דאז.
(ע' 82 לפרוטוקול).
בעקבות פרסום בעיתונות בחודש פברואר בנוגע לכשרותם של שימורי הפטריות, פנה העד לויליגר בבקשה להשיב לו את סחורתו. בתגובה, נתן ויליגר הבטחתו, כי שימורי הפטריות הנם כשרים כדת וכדין!

כמו כן מעיד העד, כי הוא נכח בעת שהתקיימה שיחה בין הרב דאום לבין הנאשם אשר תוכנה כדבריו כדלקמן:
"הרב אוירבך טען שהתעודה שיש לנו ביד היא אמיתית, אבל הפכו דו"ח ביצוע שלי לתעודת הכשר בניגוד לדעתי תוך מחיקת המילים "לא במקום תעודת כשרות" שהיו במכתב שלי, ושכל החשש, אם יש חשש מהמודעה, זה רק עניין של בישול עכו"ם". (
ע' 76 לפרוטוקול, מכתב ת/60).
בעקבות צורך דחוף, שהתעורר בשימוש בשימורי הפטריות פנה העד לנאשם, אשר במהלך השיחה ביקש להבהיר לעד, כי החשש הוא רק לעניין בישול עכו"ם. ברם, מאחר ומדובר בסחורה שהוא עצמו לא ראה אותה, הוא אינו ממליץ על רכישתה.

לשאלת בא כוח התביעה, האם היה משתמש בפטריות לו ידע כי מפעל הפטריות היה סגור בעת ביקורו של הנאשם, השיב העד:
"לא. אלא אם כן לזמן קצר מאוד ונתון לכמויות מזעריות... היינו משתמשים לצורך ייצור במנות שאינן לסיווג כשרות".
(ע' 78 לפרוטוקול).

בחקירה הנגדית מתייחס העד ל"תעודת הכשרות", שנשלחה לו על ידי ויליגר ומציין, כי הנאשם טען שנמחקו המילים "לא במקום תעודת כשרות" על ידי ויליגר, וכי מסמך זה לא נועד לשמש את המשווקים אלא את ויליגר ואת הרבנות הראשית בלבד. (ע' 82 לפרוטוקול).

בעניין המסמך ומה הבין מתוכנו, מוסיף העד ומציין:
"המסמך עצמו מדבר על עשיית כשרות של פטריות בכל התהליך וזה מהווה מבחינתי תעודת כשרות. בדרך כלל לא קיבלתי מכתבים כאלה".
(ע' 81 לפרוטוקול).

עת10/ סולטנה איילת
:
בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, כיהנה העדה בתפקיד קניינית מזון ברשת שק"ם.

בתאריך 20.12.1990 פנה ויליגר לעדה בהצעה לרכוש שימורי פטריות שמקורם בטייוואן, כאשר להצעתו צירף מכתב בו מאשר הנאשם את כשרות המוצר (ת/64).

העדה העבירה את המכתב לידי רב השק"ם, כאשר הרב ביקש להבהיר לה כי נדרשת בנוסף למסמך זה "תעודת כשרות מקורית" מן הרבנות הראשית.

העדה פנתה לויליגר ומאחר וזה האחרון לא העביר לרשותה את התעודה הנדרשת, סחורתו הוחזרה לרשותו.

עדותו של צבי ויליגר
ההכרות הראשונית
לדברי העד, חב' "ויליגר" פנתה לרבנות הראשית וזו המליצה על הנאשם שישמש עבורה כיועץ כשרות.
על רקע האמור נסע הנאשם לאיטליה במטרה להשגיח על כשרות מוצרי פסטה, שחב' ויליגר ביקשה לייבא לארץ, ובעקבות דו"ח הכשרות של הנאשם קיבלה חב' "ויליגר" תעודת כשרות מהרבנות הראשית.
לגרסת העד, כאשר חב' "ויליגר" עורכת התקשרות עם ספק בחו"ל עליה לפתוח אשראי דוקומנטרי ולכך לצרף מספר חשבון בנק, שטר מטען, תעודת מקור, תעודת בריאות, אנליזות הקשורות למשלוח ותעודת כשרות. לאור זאת, סיפק הנאשם לויליגר את המסמך שסומן ת/16א. יצוין, כי ת/16א הינו מסמך באנגלית הנושא כותרת
kosher certificate
, המתייחס למפעלי "שי הסינג". המסמך נושא תאריך 11.11.90 לצורך אשראי דוקומנטרי.


ההכנות לנסיעה
לקראת נסיעתם המשותפת למזרח הרחוק, מסר הנאשם לויליגר מסמך (ת/26ג), לפיו מאשר ויליגר לנאשם להנפיק פתקיות עליהן כתוב "כשר בישול ישראל בהשגחת הרבנות הראשית לישראל".

הנסיעה למטרת הביקור במפעל
ויליגר נפגש עם הנאשם בהונג-קונג ומשם טסו יחדיו לטייוואן, על מנת לבקר במפעל "שי הסינג"
העד מעיד כי השניים שהו במפעל במשך שלוש עד ארבע שעות, במהלכן ליוו את הסיור מנהל הייצור, נציג המפעל, מתורגמנית וחלק מן העובדים
;
עקב בעיה טכנית לא התבצע תהליך ייצור במפעל ביום הביקור והשניים הוזמנו לבקר למחרת על מנת לצפות בתהליך הייצור במפעל.
יחד עם זאת היו במפעל פטריות, תוספים וחומרי גלם.

הנאשם שאל במהלך הביקור שאלות בנוגע לאופן ותהליך הייצור, והמענה שקיבל הביא אותו למסקנה, כי המפעל עומד בסטנדרטים הנדרשים לכשרות. כיומיים לאחר הביקור במפעל, הנפיק הנאשם את המסמך ת/26ג, קרי: בתאריך המצוין בראש המכתב .
ויליגר מדגיש, כי המסמך נכתב על ידי הנאשם
על גבי נייר מכתבים של המלון בו שהו, והוא עצמו השלים במכתב רק את קודי הייצור (ע' 154 לפרוטוקול).
המכתב היה ממוען לחברת ויליגר. לאור הדרישה של הנהלת החברה לקבל עותק מדו"ח הנאשם לצורכי מעקב,
שלח ויליגר בפקס. את המכתב להנהלת החברה והשיב את המקור לידי הנאשם.
ויליגר שולל את גרסת הנאשם, לפיה הנאשם לבדו ביקר במפעל "שי הסינג" כבר בערב הגעתם לטייוואן, ועומד על גרסתו כי הוא עצמו השתתף בביקור במפעל יחד עם הנאשם.

שכרו של הנאשם
ויליגר מעיד, כי נהג לשלם לרב יעקובוביץ מהרבנות הראשית סכום של 1500$ עבור כל מכולה שהגיעה ארצה, ועל רקע נוהג זה דרש הנאשם מויליגר סכום של 10000$ עבור הנפקת תעודת הכשרות וזאת כתנאי בל יעבור.

בחקירתו הנגדית ציין ויליגר, כי על אף שהנאשם שימש יועץ כשרות לחב' "ויליגר" הוא מעולם לא קיבל תלוש שכר בעבור שירותיו.

השיבה ארצה והשתלשלות האירועים
מששבו השניים ארצה, הודיע הנאשם לויליגר, כי יחולו עיכובים בקבלת תעודת הכשרות וזאת לאור חילוקי דעות שהתעוררו בין הנאשם לבין הרב יעקובוביץ, ראש מחלקת כשרות במחלקת הייבוא ברבנות הראשית. את חילוקי הדעות הסביר הנאשם בכך, שהרב יעקובוביץ כועס על הנאשם ש"חדר לטריטוריה שלו".
היות והסחורה – הפטריות - צריכה היתה להגיע ארצה, טרם הנפקת תעודת הכשרות, חשב ויליגר להיעזר במסמך ת/51 כתחליף לתעודת הכשרות, ולשם כך זימן את הנאשם למשרדו
;
במהלך הפגישה מחק ויליגר בנוכחות הנאשם את המילים "לא במקום תעודת כשרות" והוספו המילים "נוסח התווית".
ויליגר והנאשם החליטו בפגישה האמורה להשתמש במסמך האמור כתעודת כשרות:
"לא ראיתי כל בעיה במסמך לא התייחסתי לתוכנו. מאחר והסחורה הגיעה, לא קבלתי מהרבנות הראשית את תעודת הכשרות, והשתמשנו בתעודה הזו
…
קנייני הרשתות, אמרו להם המתחרים
שלנו, שאין לנו תעודת כשרות על מנת שלא נוכל לשווק את הסחורה, וגם על מנת להוכיח שאוירבך מטעם הרבנות הראשית נסע ובדק את המפעלים ומצא אותם כשרים, שלחנו את זה לקניינים שמבחינתם מה שהיה חשוב להם, שהמוצרים עומדים בסטנדרטים של הרבנות הראשית לישראל. לא עניין אותם כל כך תוכן המכתב" (ע' 131 לפרוטוקול).
ויליגר מדגיש, כי הנאשם אישר לו לשלוח את המסמך האמור (ת/51) לרשתות השיווק והראייה לכך, היא בעצם אישורו של הנאשם לרבני הרשתות כי המוצר הנו כשר בשלב מאוחר יותר.

לדברי ויליגר, הרבנות הראשית איפשרה לו למכור את שימורי הפטריות בשוק. ברם, עקב העדר תעודת כשרות של הרבנות הראשית למוצר נתבקש ויליגר על ידי עה/4, הרב עקיבא כץ, לפרסם מודעה "קטנה" בעיתון בה יאמר, כי לשימורי הפטריות אין תעודת כשרות מטעם הרבנות הראשית.

בא כוח התביעה הציג לויליגר מסמכים שונים, מהם עולה, כי מפעל "שי הסינג" כלל לא ייצר שימורי פטריות החל מחודש מרץ בשנת 1990. בתגובה אמר הנאשם כי קיימים מפעלים רבים אשר מייצרים מעבר למכסה המותרת המאושרת להם על ידי איגוד יצרני השימורים ויש בכך להסביר מדוע תהליך היצור שהתקיים בעת הביקור אינו מתועד (ע' 141 לפרוטוקול).

בנוגע להתקשרות עם הנאשם, מציין ויליגר, כי הוא ייחס חשיבות לכך שיועץ הכשרות של חב' "ויליגר" יהיה אדם אשר מוכר לרבנות הראשית והמלצותיו יתקבלו על ידיה.
לכשנשאל ויליגר, האם באותה עת ידע כי הנאשם אינו מוסמך להנפיק תעודת כשרות השיב:
"אני לא יודע אם היה אז מוסמך או לא. אני יודע שהיום נותן תעודת כשרות
…
הרב הוא אורים ותומים של הרבנות הראשית לישראל, ועל פי המלצתו נותנים תעודת כשרות, שהוא מקובל עליהם"
(ע' 146-147 לפרוטוקול).

עוד מאשר ויליגר, כי פנה לנאשם על מנת לקבל ממנו אישור להזמנת מדבקות שיכללו את הכיתוב "כשר בישול ישראל", את גליל המדבקות שלח לנציג המפעל המייצר על מנת שזה ידביק את המדבקות על המוצר בתום היצור.
במקרה הספציפי הזה אותן פתקיות, כאמור לא הודבקו על ידי מפעל "שי הסינג" אלא הודבקו במחסני החברה בארץ, לאחר הגעת המשלוח ארצה.
לדברי ויליגר, חרף העובדה ששני המפעלים היו מושבתים מתהליך ייצור בעת ביקורם של השניים בהם, הנאשם אישר לו להדביק את המדבקות על גבי המוצרים בארץ.
יתרה מכך, הוא מציין, כי הנאשם אישר לו להנפיק חותמת שלו על מנת להחתים את ארגזי שימורי הפטריות והחותמת נשלחה אף היא למפעל המייצר:
"הרב נתן לי אישור לייצר חותמת בשמו על מנת שיחתים בבית החרושת, או לאנשים מטעמו, או ייתן הוראה לאנשים לעשות זאת
…
כנראה ששלחנו למפעל "שי הסינג" או נציגו בטייוואן"
(ע' 149 לפרוטוקול).
בהקשר זה מאשר ויליגר, כי נעשה שימוש בחותמת של הנאשם על גבי ארגזי הקרטון, כאשר השימוש נעשה בארץ ולא על ידי המפעל המייצר בחו"ל.

בא כוח הנאשם הציג לויליגר את נ/13, שהינו תדפיס של חשבון המלון, על גביו רשם העד בכתב ידו את המילים "לא שולם עד שיביא תעודת כשרות מהרבנות". העד מאשר את הדברים ומנמק אותם בכך, שהנאשם מבחינתו סיים את עבודתו ולכן לא ראה מקום לשלם עבור המשך שהותו במלון.

בחקירתו הנגדית ציין ויליגר, כי הנאשם הכשיר את מפעל "שי הסינג" וזאת חרף העובדה כי בעת הביקור בו לו התבצע תהליך ייצור.
הנאשם נימק את אמירתו זו בטענה, כי לא נדרש לפטריות הכשר של "בישול ישראל" ועל כן הוא רשאי להכשיר את המפעל למרות שהנאשם עצמו לא נכח
במעמד תהליך ייצור פטריות.

סקירת ראיות ההגנה
הודעת הנאשם מיום 16.6.1991 בשעה 10:45 (ת/20)
הנאשם מצהיר, כי הוסמך על ידי הרבנות הראשית לבדוק ולפקח על כשרותם של בתי החרושת שתוצרתם מיובאת ארצה ולהגיש דו"ח על כך לרבנות שהיא הפוסקת היחידה באם לתת תעודת כשרות.
היכרותו של הנאשם עם ויליגר החלה בחודש יולי 1990, על רקע בדיקת ורישום דו"ח בענין כשרות ייבוא פסטה מאיטליה על ידי חב' ויליגר.
בעקבות אירוע זה, מונה הנאשם לתפקיד יועץ הכשרות של חב' "ויליגר". הדבר היה בחודש ספטמבר באותה שנה (נ/3).
במסגרת עבודתו סיכמו השניים, הנאשם ו-ויליגר, כי הנאשם יסע לבדוק שני מפעלים בהולנד, ושני מפעלים במזרח הרחוק
;
הנסיעה להולנד בוטלה בעוד שהביקור במזרח הרחוק נשאר בעינו ואף אושר על ידי הרב אליהו בכתב .
בתאריך 8.11.1990
טס הנאשם מיוון למזרח הרחוק, והגיע להונג-קונג בתאריך 9.11.1990.
עם הגיעו לבית המלון, נפגש הנאשם עם ויליגר ובמעמד זה ניסה ויליגר לשכנע אותו להנפיק לו דו"ח כשרות בנוגע לשני המפעלים שאמור היה לבדוק בטייוואן, וזאת מבלי שיהיה נוכח בהם ויבצע את הבדיקה כמתוכנן. הנאשם מוסיף בעניין זה ואומר, כי ויליגר סיפר לו שכך נהגו בעבר רבנים אחרים כדוגמת הרב יעקובוביץ והרב קורח.

הנאשם סירב לבקשתו של ויליגר והחליט לבדוק את המפעלים טרם יינתן על ידו דו"ח לגביהם.
השניים סיכמו, כי במוצאי שבת יבדוק הנאשם את בית החרושת המייצר רוטב סויה ולאחר מכן ייסעו לטייוואן, שם יבדוק הנאשם את בית החרושת לייצור פטריות "שי הסינג" ובית החרושת "קאנדאם בע"מ".

כאן המקום לציין, כי הנאשם מציין באמרתו זו, כי הפטריות נדרשות להכשר של "בישול ישראל"
–
עובדה זו הנה בעלת חשיבות, שכן בשלב מאוחר יותר של המשפט, יטען הנאשם, כי פטריות אינן נדרשות להכשר כזה מחמיר ולא רק זאת אלא שהפטריות אינן נדרשות להכשר, שהרי הן 'כשרות מעצמן'.

בדיקת בית החרושת לייצור רוטב סויה לא יצאה אל הפועל, והשניים טסו לטייוואן ב- 10.11.1990.

עוד מספר הנאשם באמרתו (ת/20), כי עוד במהלך הטיסה ויליגר החל ללחוץ עליו:
"שאפקיד בידו מסמך שבו כאילו ייצרנו את הפטריות והוא מבטיח לא להשתמש בזה עד שיקבל אישור ממני בטלפון שהכל מסודר, והאישור לדבריו נחוץ לו לצורך פתיחת אשראי דוקומנטרי שאת זה יוכל לעשות רק ביום שני בבוקר
…
גם אמר לי שהיות ובית החרושת לפטריות עומד להיסגר יש להם קופסאות מתאריכים קודמים והוטבע עליהם תאריכים קודמים, והיות והקופסאות לישראל הן בתקן מיוחד אז אי אפשר לזרוק את הקופסאות הללו, ולכן אישרה לו הרבנות הראשית את השימוש בקופסאות הללו
…
ואישרו לו להדביק על גבי התאריך מדבקה "כשר בישול ישראל, באישור הרבנות הראשית לישראל"
…
נעתרתי לבקשת ויליגר כי סמכתי ונתתי בו אמון שאכן הוא הולך בדרך ישרה, והפקדתי בידו המכתב המבוקש על ידו בהסתייגויות
שזו אינה תעודת כשרות בראשית המכתב ובסופו, וגם ציינתי שהמדבקה הזו שהדבקתי על המכתב היא עדיין צריכה אישור של הרבנות הראשית לישראל"

(ע' 3-4).

לאחר הגעתם בשעת לילה מאוחרת לטייוואן, התלווה הנאשם לגבר ואישה מקומיים לסיור בבית החרושת "שי הסינג", כאשר בעת הביקור המפעל היה מושבת
;
היו בו שלושה אנשים וכלב. במהלך הביקור קיבל הנאשם
הסבר על מבנה המפעל וביקר במעבדתו.
האישה שליוותה את הנאשם בסיור במפעל, הסבירה לו,
כי המפעל מושבת מאחר וזאת אינה עונת הפטריות, וכי למיטב הבנתה הנאשם אמור היה לראות את המפעל במצבו הנוכחי.

בבוקר שלמחרת (11.11.1990) צלצל הנאשם לחדרו של ויליגר בבית המלון בו שהו וצעק עליו כיצד הוליכו שולל. הנאשם דרש ממנו, כי ישיב לחזקתו את המכתב שסיפק לו יום קודם לכן (ת/26ג).
ויליגר השיב לנאשם את המכתב והנאשם שינה בכתב ידו את הקודים לבקשת ויליגר:
"המכתב שכתבתי בעצם בא לומר מה אני עתיד לעשות למרות שכתבתי בהווה, ויליגר הבטיח שלא יעשה כל שימוש במכתב עד קבלת אישור ממני. אני לא נתתי כל חותמת שלי למר ויליגר, ואני זה שהדבקתי על גבי המכתב את המדבקה שקבלתי ממנו כדוגמא, שלדבריו המדבקה אושרה לו על ידי מחלקת היבוא של הרבנות הראשית",
(ע' 5 ).

בתום האירוע המתואר לעיל, וככל שמתיחס למפעל "שי הסינג", נסעו השניים לבקר בבית החרושת "קאנדאם" אשר היה במצב זהה לקודמו, קרי: מושבת וחלוד.
מצב הדברים האמור יצר מתח בין הנאשם לויליגר.

בהמשך הודעתו מתאר הנאשם את נסיעתו לתאילנד והשגחתו על מפעלים אחרים, בהם הבחין כי ישנן פרצות רבות בכל הנוגע לענייני כשרות. כתוצאה מכך הנאשם החליט: "לא להרגיז את צביקה ויליגר כדי ללמוד באופן אישי על כל דרכי הרמאות שיכולים להיות במזרח הרחוק
…
"
(ע' 7 להודעה).

עוד במהלך שהותו בתאילנד בין התאריכים 15.11.90-13 ביקר הנאשם בחמישה בתי חרושת, כאשר הבחין באחד מהם כי פס הייצור אינו כשר וזאת בסתירה לדבריו של ויליגר, כי המפעל עומד בדרישות הכשרות. בעקבות הדברים האמורים התגבשה בלב הנאשם תחושת חוסר אמון, אותה הוא מתאר במילים הללו:
"איבדתי כל אמון בו במפעלים שם, ולכן לא רציתי שום דבר לאשר ולהגיש דו"ח כשרות".
(ע' 8 להודעה).
בתגובה לדברים אלה, הביע ויליגר כעס על הנאשם ואף איים עליו, כי במידה ולא ינפיק עבורו את תעודת הכשרות הוא ידאג לכך שהנאשם לא יוכל לעסוק עוד בכל הנוגע לענייני כשרות וכי יעשה לו "צרות".
מאותו רגע ואילך ויליגר סרב לשלם עבור שהותו של הנאשם במלון והנאשם כיסה את הוצאות שהייתו במלון עד למוצאי שבת, קרי יום חזרתו ארצה.

בסוף חודש נובמבר באותה שנה (1990) קבל הנאשם שיחה טלפונית אנונימית מאלמוני, ובה נמסר לו, כי ויליגר עושה שימוש במכתב (ת/26ג – ת/51) שנתן לו הנאשם ומציג אותו כאילו זה מהווה תעודת כשרות. אותו אלמוני שלח לנאשם בדואר, העתק מאותו מכתב והנאשם בשלב זה הבחין, כי נמחקו הסייגים שאותם רשם על גבי ת/26ג, קרי: נמחקו המילים "לא במקום תעודת כשרות", "מכתב זה אינו מהווה תעודת כשרות" וכן המילים "דוגמא תו כשרות שיאושר על ידי הרבנות הראשית". המטלפן האלמוני הפנה את הנאשם למחסן של חב' "ויליגר".
הנאשם נסע למקום והבחין בקרטונים של קופסאות פטריות, כאשר על חלקם מוטבעת חותמת שהיא איננה חותמתו של הנאשם. עוד הבחין הנאשם בקבוצת נשים שמדביקות על גבי קופסאות הפטריות מדבקות הזהות למדבקה שהדביק הנאשם על גבי המכתב שמסר לויליגר.

דו"ח עימות בין הנאשם לויליגר מיום 23.6.1991 בשעה 16:35 (ת/7)
הנאשם מתייחס למסמך ת/26ג וטוען כי ויליגר מחק מן המסמך את השורה שנכתבה בפינה השמאלית של המסמך וכן מחק שורה מתחתית המסמך.

בתגובה טוען ויליגר, כי הוא מחק את השורה בפינתו השמאלית של המסמך בנוכחותו של הנאשם וכי הוא מוכן ללכת על כך למכונת אמת. ויליגר מוסיף וטוען כי המילים "דוגמא תו כשרות שיאושר על ידי הרבנות הראשית" בסמוך למדבקה הוספו על ידי הנאשם בשלב מאוחר יותר וכי במקור נרשם "נוסח תווית" (כפי שמופיע במסמך ת/26ד).
בתגובה אומר הנאשם כי כתב ידו זויף!
בתשובה לשאלתו של ויליגר מאשר הנאשם, כי חתם לויליגר על תעודת כשרות באנגלית (ת/16א) טרם כתיבת המסמך בעברית, (ת/26). הנאשם מוסיף וטוען, כי ויליגר אמר לו כי הדבר דרוש לשם פתיחת אשראי דוקומנטרי. הנאשם טוען, כי ויליגר לא תרגם לו את תוכן המסמך, וזאת חרף ידיעתו כי הנאשם אינו דובר את השפה האנגלית, אלא רק הבטיח לו כי תוכנו של המסמך זהה לתוכנו של המסמך בשפה העברית (ת/26ג).

בהמשך הציג ויליגר לנאשם מכתב בכתב ידו, אותו כתב על גבי נייר מכתבים של המלון והוא ממוען לויליגר (ת/16ב). הוא מוסיף בעניין זה, כי בתום הביקורים של השניים במפעלים: "ולאחר שראיתי שכל הכשרויות האלה זה בלוף אחד גדול, ואין הרב מתכונן לבקר בכל המפעלים ביקשתי ממנו
לחזור הביתה". (ע' 3 לדו"ח העימות).

הנאשם מסביר, כי הרקע למכתב הינו הודעתו של ויליגר לנאשם, כי מבחינתו הסתיימה עבודתו של זה ועליו לשוב ארצה. הנאשם השיב, כי הוא אינו יכול לשוב ארצה באותו יום (יום חמישי) מפאת העובדה כי עליו להיות בפריז ביום ראשון ומפאת העובדה כי הוא אינו נוסע בשבת.
יתרה מכך, טוען הנאשם כי המכתב נועד להבהיר לויליגר, כי הוא איננו מוכן לרשום דברים לא נכונים לרבנות לצורך קבלת תעודת כשרות.
בתגובה לדבריו אלה של הנאשם טוען ויליגר, כי הנאשם היה מוכן לספק לו תעודות כשרות גם בעניין המפעלים בהם לא ביקר כלל, וממחיש את דבריו אלו באמצעות מכתב מיום י' בכסלו תשנ"א, בו מציין הנאשם כי הוא מעניק כשרות למפעלים המצויים בתאילנד אשר בהם הוא מעולם לא ביקר (ת/66א).

הנאשם טוען, כי לאחר שנוכח לדעת מקרוב את דרכי הרמאות של ויליגר, הוא החליט לשתף עמו פעולה על מנת שיוכל לדווח לרבנות הראשית על אותן דרכים לא כשרות
;
ואכן לטענתו הוא דיווח על כך לשני הרבנים הראשיים.

דו"ח עימות מיום 24.6.1991 בשעה 14:30 (ת/8)
הנאשם מכחיש, כי אישר לויליגר להזמין חותמת בשמו.
לכשנשאל הנאשם למה התכוון במילים "החתמתי כל קרטון בחותם האישי שלי" (ת/26ג), הסביר הנאשם כי ויליגר ציין בפני
ו שקיימת בעיה מסוימת עם קופסאות הפטריות, שעליהן יש תאריך מוקדם יותר ולכן, על מנת להבטיח שלא יהיו זיופים ביקש הנאשם להחתים כל קרטון בחותמו האישי.

הנאשם נשאל על ידי החוקר מדוע כתב את הדברים שבמכתב בלשון עבר, בעוד שהדברים לא בוצעו עדיין, והנאשם השיב לו כי ויליגר לחץ עליו למסור לו מכתב לשם הנפקת אשראי דוקומנטרי. ובדיעבד התברר לנאשם כי ויליגר הוליכו שולל.
באשר לנוסח הפתקיות שהיו אמורות להיות על גבי הקופסאות של שימורי הפטריות מרחיב הנאשם וטוען כי ויליגר אישר הזמנת פתקיות מיוחדות בנוסח של "כשר בישול ישראל", אולם כאשר טס הנאשם עם ויליגר, הציג בפני
ו ויליגר פתקיות בנוסח שונה ואמר לו שאלו הן הפתקיות אותן הזמין. זו הסיבה לכך, שהנאשם רשם על המסמך ת/26ג את המילים "נוסח פתקית שיאושר על ידי הרבנות הראשית".
יתרה מכך, הנאשם מסביר את המילים "הודבקו התוויות בנוכחותי ואת העודף לקחתי עמי" רק ככוונה עתידית, והמכתב האמור הופקד בידי ויליגר.

במהלך העימות מאשר הנאשם, כי על פי הרבנות הראשית נדרש הכשר של "בישול ישראל". על אף דעתו החולקת של הנאשם, כי הכשר מחמיר מעין זה לא נדרש למאכל פטריות (ע' 4 לדו"ח העימות).

לשאלתו של ויליגר האם הנאשם אישר לרב דאום מרשת היפר-שוק, את כשרותן של שימורי הפטריות, השיב הנאשם כי בעת ששוחח עם הרב דאום לא עלה על דעתו כי ויליגר זייף את מכתבו:

"כששמעתי נדהמתי, הבנתי שויליגר משתמש במרמה במחיקות במכתב שהפקדתי אצלו בנאמנות ובתנאי שלא ישתמש בו, על כן החלטתי בוא נבדוק את דרכי המרמה עד הסוף, ולדעת מי נותן לו יד".
בהמשך לדבריו אלה מסביר הנאשם: "אמרתי לרב דאום שהמכתב בסדר, אבל ברגע שיגיעו הפטריות תודיע לי".

לאחר שהנאשם נוכח לדעת את הנעשה במחסן של חב' "ויליגר" צלצל מיד לרב דאום: "הודעתי לו שהפטריות הם אינם בבישול ישראל, ולא נעשה שום דבר על ידי, ובאותו היום הייתי בביתם של הרבנים הראשיים וכי יש זיוף גם בפטריות והודעתי להם כל זאת".
(עמ' 7 לדו"ח העימות).
לדבריו, לאחר שנוכח לדעת כי זויף מכתבו פנה הנאשם לרבני רשתות השיווק שק"ם, תנובה ותמ"מ ובישר להם כי מדובר בתעודת כשרות מזויפת.



תמלול הקלטה מיום 24.6.1991 (ת/9)
לאחר שהחוקר עזב את חדר העימות ויליגר אמר לנאשם, כי אם לא היה פותח "תיבת פנדורה" זו, לא היו מגיעים לעימותים וכל עוד הנאשם ימשיך ל"לכלך", ויליגר ימשיך להגן על עצמו: "אמלא פה דפים".

הודעה מיום 25.6.1991 בשעה 10:15 (ת/21)
הנאשם נשאל האם שוחח עם הרב דאום, המכהן באותה עת בתפקיד הרב של רשת השיווק היפר-שוק, בנוגע למכתב שסיפק לויליגר.

הנאשם מאשר, כי שוחח עם הרב דאום על הנושא, אך לדבריו כל שאמר הוא כי "המכתב בסדר", ומעולם לא אישר את שיווק שימורי הפטריות. הסיבה לכך שהנאשם אישר את המכתב היתה משום שרצה להתחקות אחר מעשיו של ויליגר ולדווח על כך לרבנות.
בעניין זה מוסיף הנאשם, כי לאחר שביקר במחסן חב' "ויליגר" והבחין באותן נשים שהדביקו את המדבקה על גבי הקופסאות של שימורי הפטריות, התקשר הנאשם לרב דאום והודיע לו כי הפטריות אינן כשרות.

הנאשם מכחיש, כי בשיחתו הראשונה עם הרב דאום הבטיח לו כי המכתב הועבר לרשות הרבנות הראשית וכי כל הנושא יוסדר במהרה. לדברי הנאשם, משנוכח לדעת שויליגר משתמש במכתב שסיפק לו במקום תעודת כשרות:

"החלטתי כי מחובתי כעוסק בכשרות וכרב בישראל להתחקות על הדרך שבו הוא מסוגל, גם כשהכל נלקח ממנו, בכל אופן לרמות בכשרות. על כן אישרתי לו את המכתב, לרב דאום, כדי שימשיך במגעו עם ויליגר מבלי שויליגר יחשוד במשהו ועל ידי כך ייוודע לי ולרבנות את דרך הרמאות. אני לא אמרתי לרב דאום על תוכניתי רק הזהרתי אותו לכשיגיעו הפטריות שיודיע לי".
(ע' 2 להודעה).

הנאשם מוסיף באותו עניין, כי גם בשיחתו עם הרב לוי, שכיהן בתפקיד הרב של רשת השיווק שק"ם, אישר את נכונות המכתב שויליגר הפיץ במרמה, ברם בשלב מסוים הודיע גם לרב לוי כי הפטריות אינן כשרות.

הודעה מיום 29.7.1991 בשעה 09:20 (ת/22)
בהודעתו זו הנאשם חוזר על גרסתו, כי המכתב שסיפק לויליגר איננו מסמך כשרות, אלא ניתן לו אך ורק לצורך הנפקת אשראי דוקומנטרי.
לגרסתו, עוד בתקופה שטרם נסיעתו למזרח הרחוק ואפילו במהלך החקירה, במספר הזדמנויות שונות, ויליגר איים עליו כי יהרוס את פרנסתו ואת שמו, במידה ולא יסכים לנפק לו דו"ח כשרות ובאם לא יחזור בו מגרסתו המפלילה את ויליגר.

הודעה מיום 9.8.1991 בשעה 10:00 (ת/23)
הנאשם נשאל ביחס לקשריו עם רב השק"ם, וביחס להודעתו לרב בדבר כשרות המוצרים. בתגובה טען הנאשם, כי לאחר שהבין מויליגר כי הנו בעל מהלכים ושליטה במחלקת הייבוא ברבנות הראשית, החליט לוודא האם אכן מחלקת הייבוא של הרבנות הראשית מעורבת בעניין.
רק לאחר שנודע לנאשם, כי ויליגר מפיץ את שימורי הפטריות שאינן כשרות, כאילו היו אלה כשרות (וזאת עוד בטרם נסיעתו למזרח הרחוק), התקשר הנאשם מיידית לרב השק"ם והודיע לו כי הסחורה לא קיבלה את אישור הרבנות הראשית.

גרסת הנאשם בביהמ"ש
בחקירתו הראשית לכשנשאל הנאשם באופן כללי ביחס לכשרות של פטריות, השיב כי פטריות כשלעצמן הן כשרות: "הדבר כשלעצמו הוא כשר".

באשר למערכת היחסים השוררת בין רב משגיח לבין יבואן, גורס הנאשם, כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום
–
הפיקוח על הכשרות היה בחיתוליו
;
לרבנות לא היו כלים לאכיפת החוק. מכאן שהרב המשגיח אינו יכול לפקח על כל המחסנים ועל כל מעשי היבואן:
"אין זה מתפקידי, ואין ביכולתי בכלל להיות שוטר ולהיות מפקח על היבואן, על המחסנים, על מה הוא כן עושה ומה הוא לא עושה, אין לי אמצעים לכך
…
"
(עמ' 187 לפרוטוקול).

סמכותו של הנאשם התמצתה בפיקוח על בית החרושת, ובכתיבת דו”ח המתייחס לשאלת הכשרות. רק הרבנות הראשית היא המוסמכת להחליט באם תינתן תעודת כשרות למוצר מסוים.
לדבריו הרב שפירא הוא הגוף המוסמך ברבנות, באותה עת, להחליט האם לתת תעודת כשרות. דעתו של הרב שפירא היתה כי בנוגע לפטריות אין צורך ב"בישול ישראל" וזאת בניגוד לדעתו של הרב אליהו.
היכרותו של הנאשם עם ויליגר החלה לאחר שבדק עבור הרבנות הראשית מפעל לייצור פסטה שממנו רצה ויליגר לייצא פסטה.
באותו מקרה חשדה הרבנות הראשית בויליגר כי ייבא ארצה את הפסטה, עוד בטרם קיבל תעודת הכשר בגינה וכתוצאה מכך ניתקה הרבנות הראשית כל מגע עם חב' "ויליגר".
על מנת ליישר את ההדורים מונה הנאשם כיועץ כשרות של חב' "ויליגר"
;
מינוי זה אושר ע"י הרב שפירא מהרבנות הראשית.
(עבור עבודתו כיועץ כשרות בחברה, אמור היה הנאשם לקבל משכורת קבועה וכיסוי הוצאותיו).

לנאשם הוצג המסמך ת/16 אשר על פיו הרבנות דרשה מכל יצרן של חותמות ומדבקות, לקבל את אישורה עבור הזמנה של מדבקות הנוגעת לרבנות הראשית
;
מטרת הדרישה היתה למנוע זיופים.
לאור הדרישה הנ"ל ויליגר מסר לידי הנאשם אישור על הזמנת פתקיות כאמור.

במהלך הטיסה למזרח הרחוק הציג ויליגר לנאשם דוגמת פתקית, שהיא איננה הפתקית עבורה חתם הנאשם על אישור ההזמנה, אלא פתקית מסוג אחר. ויליגר הסביר לנאשם כי השוני נבע מכך שיש ברשותו רק קופסאות עם תאריך שמוטבע על הקופסא, תאריך שהנו שונה מתאריך הייצור ולכן אישרה הרבנות הראשית להזמין את הפתקיות האחרות. עוד מציין הנאשם כי את הפתקית שהראה לו ויליגר הדביק על גבי המכתב ת/26ג.

בהגיעם למלון בהונג-קונג התקיימה פגישה בין ויליגר לנאשם, בחדרו של הנאשם, במהלכה ניסה ויליגר לשכנע את הנאשם להנפיק לו דו”ח כשרות מבלי לבקר פיזית במפעלים.
יתרה מכך, ויליגר אמר לנאשם כי כך נהג בעבר עם רבנים אחרים:
"הוא אמר לי מה אתה צריך לנסוע לטיוואן, ונעשה כאילו כך אמר שעשה עם רבנים אחרים, כאילו היו בבתי החרושת, ולמה לי לנסוע לבית החרושת
…
"
(ע' 191 לפרוטוקול).

הנאשם סירב להצעתו של ויליגר מכל וכל ואמר כי הוא אינו מנפיק דו”חות שקריים:
"אמרתי לו שאיתי לא עושים דברים כאלה, ואני לא מאמין שהוא עושה כך עם רבנים אחרים, אמרתי שאני לא נותן דו”חות שקריים אלא שילך איתי צעד בצעד ואבדוק את בתי החרושת, ואקבל כשרות אם הם בסדר".
(ע' 192 לפרוטוקול).

במוצאי שבת השניים טסו לטייוואן
;
במהלך הטיסה ביקש ויליגר מהנאשם כי יכתוב לו מכתב בו הוא מאשר את ייצור המוצר. לדברי הנאשם, הוא סירב לכתוב מכתב כאמור בטרם ראה במו עיניו את המפעלים. בשלב זה ויליגר הפעיל לחץ על הנאשם והסביר לו כי הדבר דרוש לו לשם פתיחת אשראי דוקומנטרי, ומאחר ולא יראה את הנאשם עד לבוקרו של יום שני, הרי שהדבר הנו בעל דחיפות. בשנית הנאשם סרב לכתוב מכתב כמבוקש.

בהגיעם למלון המשיך ויליגר להפעיל לחץ על הנאשם שינפיק לו מכתב כאמור, והנאשם הגיע עמו להסכם כדלהלן:
"ויליגר עמד על שלו שאתן לו המכתב הזה אותו אני כתבתי. אמרתי לו שאני נותן לו המכתב, אבל אני עשיתי איתו תנאי והסכם, שהוא לא משתמש במכתב זה כל עוד לא קיבל ממני אישור בטלפון כי אכן הוא יכול להשתמש במכתב. הוא הבטיח שכך יעשה, לא יעשה שימוש במכתב כל עוד לא יקבל אישור ממני
…
".
(ע' 192 לפרוטוקול).
ברם, הנאשם לא הסתפק בהבטחתו של ויליגר וסייג את המכתב האמור בדרכים הבאות:
ראשית כתב בכותרת המכתב ובתחתית המכתב את המילים "הכתוב אינו במקום תעודת כשרות".

עוד מציין הנאשם, כי הקפיד לכתוב את המכתב על נייר מכתבים של המלון ולא על נייר מכתבים הנושא את שמו, וזאת על מנת למנוע מצב שבו מישהו יטעה לחשוב כי מדובר בתעודת כשרות. ויליגר ערך שינויים במכתב המתייחסים לקודים של הייצור, והנאשם חתם על גבי שינויים אלה. (ת/26ג והופקד בנאמנות בידי ויליגר).

ביחס לתאריך על גבי המכתב שהינו תאריך מאוחר יותר מתאריך הביקור במפעל "שי הסינג", מבקש הנאשם להסביר כי השימוש במכתב נועד להיעשות רק לאחר שהנאשם ישגיח על הייצור, ולפיכך התאריך המאוחר הוא התאריך הרשום.

הנאשם מבקש להדגיש כי לדעתו אין שום אפשרות שהרבנות הראשית היתה מנפיקה תעודת כשרות על סמך המכתב בצורתו הנוכחית (ע' 194 לפרוטוקול).


באותו מעמד סיפק ויליגר לנאשם מסמך הכתוב באנגלית (ת16/א) ואמר לנאשם כי מדובר במכתב שהוא העתק מהמכתב ת/26ג
–
ויליגר ביקש מן הנאשם, כי יחתום על המסמך האמור וזאת על מנת שהוא יוכל להיעזר בו לצורך פתיחת אשראי דוקומנטרי וכן לשם קיזוז הוצאות בין חב' "ויליגר" לחברות אחרות.

הנאשם חתם על המכתב (ת/16א), על אף שלדבריו, הוא כמעט אינו יודע לקרוא אנגלית.

בתום ביקורו במפעל "שי הסינג" נוכח הנאשם לדעת, כי המפעל אינו מייצר דבר ומדובר במקום מלוכלך ומוזנח
;
המכונות היו חלודות. לאור האמור, דרש הנאשם מויליגר בחזרה את המכתב בעברית (המסומן ת/26ג). ויליגר השיב לנאשם את המכתב למחרת היום והנאשם הכניסו לכיסו מבלי שהבחין בשינויים שנערכו בו.

הנאשם מכחיש שהיה נוכח בעת שבוצעו במסמך האמור מחיקות בטיפקס
;
הוא ידע רק על המחיקות בטיפקס שבוצעו בנוגע לסימולי הקודים של הייצור.
ויליגר סרב להשיב לנאשם את המסמך באנגלית (המסומן ת16/א), שכן לדבריו הוא זקוק לו לשם החזר הוצאות והבטיח לנאשם, כי לא יעשה בו כל שימוש בארץ.

באשר לביקור במפעל "שי הסינג" מרחיב הנאשם, כי מלוויו הבהירו לו בעת ביקורו כי המפעל אינו מייצר שימורי פטריות מאחר וזאת לא העונה.
על כן הנאשם בדק במפעל את מכונות הייצור, המעבדה וספרי המשלוח:
"על סמך הביקור שלי במפעל ובדיקת הספרים וחומרי הגלם, לפי הדעות שלא צריך להיות בפטריות פיקוח בזמן הייצור, ולפי הדעה הזו המקובלת על בד"צ שארית ישראל, ובין דין מנצ'סטר ובארה"ב ועל הרב קרליץ בבני ברק, והרב שפירא ואחרים לא צריך להיות בשעת הייצור, אם בית החרושת מייצר רק פטריות ולא אחר, ולא צריך בפטריות "בישול ישראל" אפשר ליתן תעודת כשרות לבית חרושת כזה".
(ע' 196 לפרוטוקול).

למחרת היום, 11.11.90,
פגש הנאשם את ויליגר, ולדבריו הוא כעס עליו מאוד לאחר שהוליכו שולל
;
התברר לו כי אין כלל פטריות במפעל.
במשך היום
נסע הנאשם למפעל "קאנדאם". גם שם נוכח לדעת כי אין ייצור פטריות, אולם שם היו שני פסי ייצור, האחד לפטריות והשני ללפתן אננס.

למחרת 12.11.1990
נסע הנאשם ביחד עם ויליגר לתאילנד, שם בדק עבור ויליגר מפעלים המייצרים טונה ולפתנים. על רקע העובדה כי הנאשם חשד בויליגר כי הוא מרמה בכמויות הקרטונים שאושרו לו לכשרות, הסתכסכו השניים.

הנאשם הודיע לויליגר כי לא יכתוב עבורו דו”חות וכי הוא הודיע על כך לרב אליהו. בתגובה אמר ויליגר לנאשם, כי אין לו עוד צורך בו וכי הוא לא מוכן לשלם עבור הטיסה של הנאשם והוצאות הטלפון שלו.

באשר למכתב המסומן ת16/ב (מכתב אישי מהמלון) הנאשם מסביר כי כוונתו במכתב היתה לבקש מויליגר כי ישלם עבור הוצאותיו וכן שלא יגרום לו להוצאות נוספות או לחילול שבת. את הביטוי "על אף חמדת הממון שבי" כתב בציניות כשלטענתו ויליגר הטיח בו כי אם היה מציע לו יותר כסף, היה הנאשם מנפיק לו את התעודה המבוקשת, אולם הנאשם מעיד כי עבור שום כסף לא היה מנפיק תעודה לא נכונה!

עם שובו של הנאשם לארץ, נפגש הנאשם עם הרב זעפרני והרב כץ מהרבנות הראשית וגולל בפני
הם את הפרשייה. הנאשם סיפר להם כי ביקר בשני המפעלים בהם לא ייצרו דבר, וכי לא ניתן לסמוך על ויליגר, וביקש מהם שהרבנות הראשית תטפל בעניין.

לדבריו, כאשר נסע למזרח הרחוק ביחד עם ויליגר לא היה לו מושג, כי ויליגר כבר ייבא את הפטריות לארץ, וכי תפקידו של הנאשם מתמצה במתן "כיסוי כשרות" על סחורה שכבר נמצאת במחסנים בארץ.

הנאשם מכחיש כי היתה לו ידיעה שויליגר צילם את המכתב המסומן ת/26ג ושלח אותו לרשתות השיווק השונות (ת/51). לכן, כאשר הרב דאום מרשת היפר-שוק תנובה התקשר לנאשם ושאל אותו על אמיתות המכתב, השיב לו הנאשם כי:
"אני אמרתי לו
–
אני מאשר, נכון לת/26ג זה מכתב שחתמתי עליו. אני לא מאשר את תוכנו, הוא מסויג. זה לא כתב הכשר, לא תעודת הכשר, ואמרתי לו שאני אומר לך שברגע שתגיע אליך סחורה תודיע לי מיד. ואכן, כשנודע לי שיש סחורה בארץ, הודעתי מיד לרב דאום ולרב לוי שהכל מזויף, זה אינו כשר. זה לא בישול ישראל".
(ע' 202 לפרוטוקול).
בתום השיחה עם הרב דאום קיבל הנאשם שיחת טלפון אנונימית מאדם שהודיע לו כי ויליגר משתמש במכתב ת/26ג, שסיפק לו הנאשם כאילו היה תעודת כשרות, בנוגע לסחורת פטריות שכבר יובאה לארץ ע"י ויליגר בזמן שהנאשם היה במזרח הרחוק.
בעקבות השיחה האמורה, נסע הנאשם למחסן של חב' ויליגר
;
שם הבחין כי מדביקים תוויות כשרות על גבי קופאות מוצרים שלא עברו השגחה. לאחר אירוע זה הודיע הנאשם לרב לוי מהשק"ם ולרב דאום כי תעודת הכשרות מזויפת, וכי המוצר לא עבר "בישול ישראל".

באשר לשיחה עם הרב קציר מתמ"מ: הנאשם מסר לרב קציר כי המכתב שהוא מחזיק ברשותו, מכתב הרשום בכתב ידו של הנאשם, הנו מכתב מזויף.
באשר לשאלת הכשרות של הפטריות, השיב הנאשם לרב כי הפטריות הן לא בישול ישראל, אולם הנאשם סבור כי אין כלל צורך בבישול ישראל בפטריות, ולכן השאיר את שק"ד באשר להחלטה האם להשתמש בפטריות, באם לאו, לשיקול דעתו הבלעדי של הרב.
גם בשיחתו עם הרב כהן (עוזרו של הרב קציר), חזר הנאשם והפנה את הרב כהן למודעה שפרסמה הרבנות הראשית בדבר העובדה שהסחורה של ויליגר לא קיבלה את אישור הרבנות הראשית, כפי שהפנה גם את הרב קציר למודעה. כמו כן, הנאשם מציין כי אמר גם לרב לוי כי הפטריות לא עברו "בישול ישראל".
(ע' 203 לפרוטוקול).
עם שובו של הנאשם ארצה, החל ויליגר להטרידו ולדרוש ממנו כי יכתוב את הדו”חות, הנאשם סירב בכל תוקף. לדבריו, גם לאחר שנפתחה החקירה המשטרתית פנה אליו ויליגר וניסה לתאם עמו גרסאות.
באשר לחותמת שהוטבעה על ת/44: הנאשם משיב כי ויליגר זייף את החותמת שלו, וכי מעולם לא היתה לו חותמת באנגלית.
בחקירתו הנגדית התבקש הנאשם להתייחס למסמך ת/26ג: הנאשם מאשר כי התאריך שכתוב בראש המכתב איננו התאריך שבו נכתב המכתב, אלא תאריך מאוחר יותר. הנאשם מציין כי המכתב הוכתב לו על ידי ויליגר
;
כך למשל, ויליגר הכתיב לו את כמויות הייצור, משקל הקרטונים ומספריהם.
הנאשם מאשר את העובדה כי כתב את המכתב בטרם נכח בייצור
: "הרי המכתב הוא מכתב עתידי. המכתב הזה נכתב לפני שיצרתי, על מה שחשבתי לייצר לפי מה שמר ויליגר הכתיב לי לגבי הכמויות.. המכתב הוא לגבי מה שאני צריך לעשות ולא נעשה". (ע' 208 לפרוטוקול).

הנאשם מסביר, כי הסיכום בינו לבין ויליגר היה שויליגר ישתמש במכתב רק לאחר הייצור, ובמידה ומשהו לא יהיה בסדר, אזי ויליגר ישיב לידי לנאשם את המכתב. הנאשם מאשר כי שגה בכך שנתן לויליגר מכתב כדוגמת ת/26ג, אולם "נכון, שאני עשיתי טעות. לא הוניתי בכשרות. עשיתי שטות, עשיתי עוול. אבל, לא הוניתי בכשרות". (ע' 210 לפרוטוקול).
הנאשם מסביר, כי ביחס לפטריות, ההכשרה המספקת היא לקחת את הכלים שמבשלים בהם, למלא בהם מים ולהרתיח את המים (גם את זה הוא לא עשה אפילו למצער – הערה שלי – ג'.ק.)

באשר לפתקיות שהציג לו ויליגר, גורס הנאשם כי טרם הנסיעה ביקש ויליגר מהנאשם, כי יאשר לו הזמנת פתקיות. לדבריו ללא אישור או חותמת של הרבנות הראשית יבואן לא יכול להזמין מדבקות. כאשר המשגיח אחראי כי הפתקיות יודבקו רק על סחורה שהיתה בהשגחתו, ואת העודף ייקח על מנת למנוע סיכון שהמדבקות יודבקו על מוצרים שלא עברו השגחה וכשרות.

עוד בטיסה התברר לנאשם, כי ויליגר לא הזמין מדבקות אלו, ולא קיבל את אישור הרבנות הראשית לכך. במקומן, הציג ויליגר לנאשם פתקיות אחרות שלא עברו את אישור הרבנות. לגרסת הנאשם, ויליגר רימה אותו בכך שהדביק פתקיות אלו על גבי קופסאות שימורים שעליהם היה מוטבע תאריך אחר, קודם לתאריך הביקור של הנאשם במזרח, וסיפר לנאשם כי קיבל את אישור הרבנות לכך.

באשר לגרסתו במשטרה לפיה הוציא את המכתב ת/26ג לאחר שויליגר אמר לו כי הדבר דרוש לשם פתיחת אשראי דוקומנטרי
;
הנאשם מאשר את הדברים וטוען כי ויליגר לחץ עליו עוד בעת הטיסה במוצ"ש כי יוציא לו מכתב כזה, שכן עד ליום שני (יום פתיחת הבנקים) הוא (ויליגר) נוסע לעסקים אחרים, ולא יעלה בידו לראות את הנאשם, ומכאן דחיפות המכתב. עוד הוא מוסיף כי ויליגר הוא "בולדוזר לא קטן", וכי הוא מודה שעשה טעות בכך שנתן לויליגר מכתב כזה, אולם לא הונה בכשרות. (ע' 210 לפרוטוקול).
עוד מאשר הנאשם, כי במהלך הטיסה ניסה לשכנע אותו ויליגר למסור דו”ח כשרות מבלי שיבקר במפעלים עצמם, ולכך סירב הנאשם. יחד עם זאת, הנאשם מסביר כי הסכים לתת לויליגר את המכתב משום שסבר שעצם העובדה שויליגר טס עמו לטייוואן מעידה על רצינות כוונותיו של ויליגר ביחס לבדיקה אמיתית וכנה של הכשרות, וסיבה שניה היא שהמכתב שנתן הנאשם לויליגר הנו מכתב כה מסויג, עד כי לא ייתכן שאדם כלשהו יטעה לחשוב שמדובר בתעודת כשרות.(ע' 211 לפרוטוקול).
באשר למכתב ת/16א (מכתב באנגלית), הנאשם טוען כי מכתב זה נכתב על ידי ויליגר שאמר לו כי מדובר בהעתק של ת/26ג, וכי הוא צריך את המכתב לשם פגישותיו עם מנהלי בתי החרושת.

הנאשם מצהיר, כי הוא לא יודע אנגלית כלל וראייה לכך היא, כי שוחח בגרמנית עם המתורגמנית שליוותה אותו למפעל "שי הסינג".

באשר לתאריך המכתב 11.11.1990
;
מדובר בתאריך שלטענת הנאשם נמסר לו ע"י ויליגר כי זהו המועד שבו נקבעו הפגישות כאמור, ועל כן רשם הנאשם תאריך זה, על אף היותו מאוחר יותר לתאריך כתיבת המכתב.

הנאשם חוזר על גרסתו, כי מיד לאחר חזרתו ארצה פנה לרבנות הראשית ודיווח לה על הרמאות של ויליגר, ודיווח לה את שאירע במחסן של חברת "ויליגר" (הדבקת התוויות).
הנאשם מציין כי הגשת תלונה במשטרה היא מסמכות הרבנות הראשית, ולא מסמכותו.

לכשנשאל הנאשם מדוע השיב לרב דאום, כי המכתב ת/51 תקין, השיב בהתחכמות שאיננה מתאימה למעמדו: "אמרתי שמאשר. לא אמרתי לו לקנות סחורה. אמרתי לו שברגע שתגיע סחורה, שיודיע לי. וברגע שהגיעה עצרתי אותו ואת מוסא. כתוב שאישרתי לו תוכן? זה בחתימת ידי. זה נכון. יותר מזה לא. הרב דאום ידע גם את כל מה שעשיתי". (ע' 215 לפרוטוקול).

ב"כ התביעה שאל את הנאשם מדוע חלף פרק זמן של כחודש מהרגע שבו, לדבריו, גילה את התרמית של ויליגר בעקבות תצפית של המחסן, ועד שאישר לרבני רשתות השיווק כי מדובר בסחורה שאינה כשרה, ומדוע במהלך אותו חודש אישר בהזדמנויות שונות לרבנים שונים, את נכונות המכתב ת/51 ולנאשם לא היתה תשובה אחת טובה ומשכנעת, למעט אותה תשובה שרצה לתפוס את ויליגר 'בכף'.
עוד נשאל מדוע בסוף חודש דצמבר אישר לרב לוי את המכתב.
לשאלתו השיב הנאשם כדלקמן:
"מה אתה רוצה להגיד? כשאני יצאתי למזרח הרחוק, זה היה מכה מאוד קשה לרב יעקובוביץ, משום שזו היתה טריטוריה שלו. שם היה משגיח בשם מזרחי, שהוא לקח על קונטיינר 750 דולר. אמרו בתאילנד שחלק מהכסף חוזר בחזרה לארץ. כשאני יצאתי לתאילנד, בהסכמתם של שני הרבנים הראשיים, באותו זמן היה הרב אליהו בנתק מוחלט עם מחלקת היבוא. לקח יעקובוביץ והרב קורח לצאת למזרח הרחוק ולהציל את מה שניתן להציל מהעסקאות. הוא לא אישר שייצאו, ואמר שאני אטפל בזה. אני נמצא שם. כשהודעתי לרב אליהו כל מה שנעשה עם ויליגר, אמר לי אולי תסביר לי איך הוא מקבל כשרות ממחלקת היבוא. אמרתי שאני לא יודע. יש פה מערכת שהיא מסריחה ואינה נכונה. אמר לי הרב אליהו,צריכים לדעת איך זה הולך. אני אומר לכם את האמת, כשכל הסיפור הזה התגלגל איך הגיע אלי הרב ברנד מהרבנות הראשית, לשכנע אותי להגיד דו"ח בשביל ויליגר...
ש: האם הרב הראשי לישראל אישר לך לרמות את הרב דאום והרב לוי?
ת: אמרתי לו שברגע שמגיעה סחורה שיודיע לי...
ש: אמרת לו שהמכתב בסדר?
ת: אמרתי שמאשר. לא אמרתי לו לקנות סחורה.
אמרתי לו שברגע שתגיע סחורה, שיודיע לי. וברגע שהגיעה, עצרתי אותו ואת מוסא. כתוב שאישרתי לו תוכן? זה בחתימת ידי. זה נכון. יותר מזה לא. הרב דאום ידע גם את כל מה שעשיתי."
(ע'
214-215 לפרוטוקול).

בהמשך השיב הנאשם, כי במהלך אותו חודש התעורר ויכוח הלכתי בינו לבין מספר רבנים, וביניהם הרב דאום, בדבר כשרות הפטריות, כאשר נקודת המוצא לויכוח היתה שהפטריות שיוצרו במפעלים "שי הסינג" ו"קאנדאם" יוצרו ללא נוכחות הנאשם. הנאשם טען שדעתו של הרב שפירא שהוא הממונה על הכשרות כי הפטריות כשרות, אפילו יוצרו ללא נוכחות הנאשם. ולמרות זאת הנאשם מציין כי: "איני יוצא לייצר פטריות, וכשאני עושה זאת, אני עושה בישול ישראל. אני לא עושה זאת בלי בישול ישראל" (ע' 218 לפרוטוקול).

הבעייתיות החלה כאשר הרבנות גילתה כי באותם מפעלים לא מיוצרת סחורה, והפטריות מובאות ממקום אחר.

הנאשם טוען, כי אישר לרב דאום, לרב לוי ולרב קציר את המכתב בסוברו, כי בפני
הם מונח ת/26ג, בעוד שהם התייחסו למכתב ששונו בו פרטים מהותיים (ת/51).

ייאמר כי, הנאשם נותר ללא תשובה סבירה מדוע אישר לרב לוי בסוף דצמבר את נכונות המכתב, כשלגרסתו הוא איננו יכול לזכור מתי שוחח עם הרב לוי (ע' 217 לפרוטוקול).

ב"כ התביעה מציג לנאשם את גרסת התביעה, ולפיה ויליגר והנאשם עשו יד אחת למסור מידע כוזב לרבנות הראשית בדבר כשרות מוצרים, כאשר ויליגר אמור היה לשלם לנאשם תמורת כתיבת דו”חות כשרות סכום של 10,000 דולר. על רקע נתון זה, לדברי התביעה, כתב הנאשם את המכתב ת/16ב, כאשר מטרתו היתה לנסות ולהגיע להסכם חדש עם ויליגר ובכך לא לחשוף את שניהם.
הנאשם מכחיש דברים אלו וטוען, כי לא סיכם עם ויליגר עסקה זו. לגרסתו, ויליגר ביקש ממנו שיכתוב דו”חות מזויפים, אולם הנאשם סירב לכך.

עה/4 הרב עקיבא כץ:
הרב כץ כיהן בתפקיד יועץ לענייני כשרות לארגונים, לרבנים ראשיים לישראל, ועסק בפיקוח כשרות בארץ ובחו"ל, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום.
(בין אוקטובר 89' עד אמצע 93' שימש כעוזרו של הרב הראשי, הרב שפירא).
כמו כן, העד חיבר ספר בנושא כשרות "ערכי כשרות".

ההגנה הגישה את נ/15 שהינה חוות דעתו של העד, ועל פיה יש מחלוקת פוסקים בין הרבנים באשר לסוג ההכשרה של פטריות,ועמדת הרבנות הראשית לישראל עשויה להשתנות על פי השקפת עולמם ההלכתית של הרבנים העומדים בראשה.

בחקירה הראשית לב"כ הנאשם אישר העד, כי לעתים קיים מצב שבו היבואן מתנה את התשלום לרב עם קבלת תעודת הכשר מהרב, וזאת לשם קבלת אשראי דוקומנטרי מהבנק. עוד אישר מניסיונו, כי ישנם יבואנים שדורשים מהרב המשגיח תעודת הכשר זמנית למטרה זו: "ברור שישנם יבואנים שדורשים. לדעתי זהו נוהל פסול שרב ייתן כזה דבר, אבל יבואנים דורשים בהחלט. הם היו רוצים לקבל... קיים נוהג פסול כזה". (ע' 225 לפרוטוקול).

באשר לכשרות הנדרשת לפטריות, עפ"י העד פטריות הן כשרות כשלעצמן, ולא נדרש להן "בישול ישראל",
כך היה סבור גם הרב שפירא, הרב הראשי לישראל בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. (על דעתו חלק הרב אליהו שדרש שיעשו בישול ישראל).

לשאלת בית המשפט עונה העד, כי יבואן לא יכול להדביק על קופסת שימורי פטריות תווית של "בישול ישראל", אם אלו לא עברו "בישול ישראל".
העד הצביע על מידת השליטה האפסית של הרב המשגיח, על הכמויות המיובאות ארצה על ידי היבואן ושלא עברו השגחה
;
כך למשל, במזרח הרחוק אין כל אפשרות לדעת האם הסחורה המיובאת אכן עברה השגחה או לא, שכן על פי העד לא מקפידים במזרח על קוד ייצור ועל הכמויות שמיוצרות בהשגחה.

באשר לביקור של הרב המשגיח במפעל המייצר פטריות, העד מאשר כי ככלל, ביחס לכשרות בסיסית של הפטריות די בהתרשמות של הרב המשגיח מסיבוב במפעל, ואפילו שהסיור נעשה שלא בעונה, או כאשר אין ייצור. (ע' 232 לפרוטוקול).

העד מציין, כי קיימת יריבות אישית ועסקית בין הנאשם לבין הרב יעקובוביץ, על רקע העובדה שהנאשם נסע להשגיח בחו"ל על מפעלים, שהרב יעקובוביץ נהג להכשירם.

לשאלת ב"כ הנאשם, מאשר העד,כי הרבנות נהגה לבדוק את ויליגר פעמיים, לדבריו: "יש פרצה בחוק, צביקה ויליגר שם". (ע' 235 לפרוטוקול).
על הרקע הזה מונה הנאשם על ידי הרבנות כיועץ כשרות של חברת "ויליגר". הנאשם זכה באמונו של הרב הראשי שפירא, ששלח אותו למשימות עדינות. כמו כן, הנאשם היה בן בית בלשכת הרב הראשי, והיה מגיע ללשכה בין פעם לפעמיים בשבוע.

לעד זכורה נסיעתו של הנאשם עם ויליגר למזרח, שלאחריה הגיע הנאשם למשרדי הרבנות הראשית בירושלים
;
במעמד זה הנאשם טען כי ויליגר רימה אותו,וכי ייצרו את המוצרים עוד בטרם ההשגחה של הרב. עוד דיווח הנאשם, כי המפעלים היו סגורים ולא היה בהם ייצור. לשם הוכחה, הביא הנאשם קופסא עם תווית של "בישול ישראל".

בעקבות דיווחו של הנאשם, זומן ויליגר לבירור ברבנות. ויליגר הגיע לפגישה עם שוקי פורר שהיה ממנהלי חברת "ויליגר" ועבור הרבנות מדובר היה ב"חצי אלוקים". (ע' 241 לפרוטוקול).
אדון פורר כיהן בתפקיד מנכ"ל משרד המסחר והתעשייה בעבר, והרבנות היתה מעונינת בשיתוף הפעולה שלו ובקשריו עם המכס.
עוד נכחו בפגישה הרב הראשי, מנכ"ל הרבנות הראשית, הרב יעקובוביץ, הנאשם והעד.
הפגישה נערכה כשלושה חודשים לאחר הדיווח של הנאשם לרבנות על מעשיו של ויליגר. בפגישה ניטש ויכוח עז בין ויליגר לנאשם בדבר המכתב (העד מכוון דבריו ל-ת/26ג), כשלגרסת העד הוא זוכר שהנאשם מסר לויליגר את המכתב, ולאחר מכן דרש אותו בחזרה, ובפרק הזמן שהמכתב לא היה ברשות הנאשם ויליגר ערך בו שינויים.
העד מאשר, כי בסיום הפגישה הקלה הרבנות בצורה משמעותית עם ויליגר. אם במהלך עניינים רגיל היתה אמורה הרבנות לפרסם מודעה בציבור שויליגר נוכל וזייפן, אזי המצב בשטח היה שחברת "ויליגר" פרסמה הודעה על חשבונה, כי קרתה תקלה, ובהודעה לא הוזכר כלל השם "ויליגר" (וזאת לאור בקשתו של ויליגר שלא יופיע השם משום שהחברה הולכת להנפקה).

העד מציין, כי הרבנים בפגישה כעסו על הנאשם, שכן "לא היה צריך לכתוב מכתב כזה. או שלפחות תדייק בדברים. תכתוב שראוי לעשות כשרות. אל תכתוב את המלה... מתודית, אנחנו
לא רצינו, יש פה סטייה מתקן שאנחנו לא רצינו. אין פה תקלת כשרות שלה הוא לא כתב על דבר שהוא לא כשר, אבל הוא בהחלט לא מילא את התפקיד שאנחנו ציפינו ממנו בנקודה הזו. הוא היה נציג שלנו. לכן אנחנו הלכנו לקולא גם עם היבואן." (ע' 246 לפרוטוקול).


באשר לפרק הזמן של שלושת החודשים שחלפו בין הדיווח של הנאשם לבין קיום הפגישה בפועל, העד מלא הסברים כרימון: ראשית, הרבנות היתה עסוקה עם פרשת גיורי אתיופים,שנית ויליגר עצמו שהיה מקושר ברבנות וביקש לדחות את הפגישה מספר פעמים, ושלישית למרות שלדברי העד הרבנות ייחסה חשיבות לנושא אזי לא מדובר בבשר טרף שבמקרה כזה היתה יוצאת הודעה עוד באותו יום, אלא מדובר היה בנושא דחוף פחות מהנושאים האחרים שעמדו אותה עת על הפרק ברבנות.
העד מדגיש, כי הרבנות לא ידעה מתי הסחורה הגיעה ארצה. לדבריו, לוקח חודש להביא סחורה מהמזרח הרחוק, ועד שהרבנות לא שלחה נציג לרשתות השיווק לבדוק את הקופסאות, לא אימתה את חששה.

זאת ועוד, עולה מדברי העד כי הרבנות לא נהגה בדבר דחיפות מקסימלית שכן "לא מדובר בדבר לא כשר... מדובר בדבר שהוא לא תקין" (ע' 244 לפרוטוקול).
אי התקינות, המתבטאת בהוצאת תווית של "בישול ישראל" בעוד שכזה לא נעשה (אולם כאמור, על פי דעתו של הרב הראשי שפירא פטריות לא נדרשות כלל לבישול ישראל).

בחקירה נגדית מציג ב"כ התביעה לעד את הסיטואציה, לפיה הנאשם הגיע למפעל נטוש בשעת לילה מאוחרת, נוכח לדעת כי אין ייצור של פטריות,ולאחר סיור של חצי שעה במפעל, מאשרת הרבנות הראשית את כשרות הפטריות.
תגובת העד: "הכשרות לבקר בפטריות לחצי שעה ולזהות שאין איזו בעיה לזהות שאין במפעל בשר, ולזהות שהמפעל מייצר אך ורק פטריות ולראות את הקטלוגים שלו, רק מקצוען בחצי שעה יכול היה לעשות את המפעל. אתה שואל אותי לעשות עדה חרדית, לעשות בישול ישראל, לעשות חומרות גדולות, אין שום בעיה". (ע' 251 לפרוטוקול).

לכשנשאל העד האם הרבנות אישרה לנאשם לבלוש אחר מעשיו של ויליגר (להזכיר כי זוהי גרסת הנאשם), ואישרה לו להשיב בחיוב לרבני רשתות השיווק באשר לכשרות הפטריות, הכל מתוך מטרה להתחקות אחר ויליגר – השיב לכך בשלילה.

ההכרעה במחלוקות ובין הגרסאות
כאמור, נסיבות כתיבת המכתבים הכוזבים ויעוד שימושם, עמדה במרכז המחלוקת בין התביעה לנאשם, כשלטענת הנאשם הונע לכתיבתם של מכתבים כוזבים אלה בעורמה על ידי ויליגר, ובתואנת שווא, לפיה היה זקוק ויליגר למסמכים אלו לצורך אשראי דוקומנטרי.

מאידך, טען ויליגר בעדותו בבית המשפט, כי נסיבות עריכתם של המכתבים היה לאחר שהנאשם כבר בדק את המפעלים, ומצא אותם כשרים לייצור פטריות.

בבחינת שתי הגרסאות זו מול זו מצאתי, כי האמת מונחת בין שתיהן. אסביר דבריי:

לטעמי, לא סביר שהנאשם ישים עצמו רשע ויודה בכתיבת מכתבים כוזבים, תוך כוונה להפליל את ויליגר כשהוא בכך יימצא מפליל
את עצמו, אלא שכאמור, הנאשם ביקש לשכנעני כי בעת כתיבת המכתבים הכוזבים, היה תם לבב וישר דרך שלא חשד בויליגר, ועל כן הפקיד בידיו מכתבים שנכתבו על ידו בלשון עבר בשל פעולות עתידיות שטרם בוצעו על ידו, כשבפועל לא בוצעו על ידו מעולם.

מאידך, מובנת לי סיבת עיוות האמת על ידי ויליגר שביקש להרחיק מעצמו את האשמה, כשהעיד כפי שהעיד. בעת מתן עדותו בבית המשפט עדיין היה ויליגר בחזקת שותף לדבר עבירה, שדינו טרם נגזר ומכאן, עמדתו כי הוא לא היה צד לכל מעשה עבירה של הנאשם כאן (הכשרת מוצרים שלא ראה ולא בישל), וכי הנאשם בעצם הכשיר ובדק המפעלים – טענה שעומדת בסתירה חזיתית לטענתו של הנאשם.

לטעמי, נסיבות עריכתם של המסמכים הכוזבים הינו כפי שהנאשם סיפר עליו, למעט העובדה שויליגר לחץ עליו ורימה אותו. המסמכים נכתבו ונמסרו לויליגר בנסיבות שויליגר ביקש וקיבל אותם, כאשר "ענין המחיר" בין הנאשם לויליגר בגין "טרחתו האמורה" "נשאר פתוח" בינו לבין הנאשם. משביקש הנאשם להיטיב ולהגדיל את "שכר טרחתו" מתנאי "שכר טרחתו " של רב אחר שעסק קודם לכן בהכשרת מוצרים
עבור ויליגר, יצא קצפו של ויליגר על הנאשם; מה שהכעיס יותר את ויליגר היתה דרישתו של הנאשם לקבל חזרה את המסמכים הכוזבים שכתב, משלא קיבל את שכר טרחתו, ומאוחר יותר גם סירובו להוציא תעודות כשרות. אך, בזמן אמת, מה שגרם לפרוץ הסכסוך, היתה דרישתו האולטימטיבית של הנאשם לקבל חזרה את מקור המסמכים הכוזבים, דרישה שהקדיחה את התבשיל מבחינתו של ויליגר.

ויליגר, שעל פי התרשמותי
ממנו ומאישיותו בעת מתן עדותו והתנהגותו במהלך המשפט, חרף חלוף הזמן, הינו איש כוחני שאינו מורגל בשמיעת לאו כתשובה. ומשנוטר ונוקם הוא החליט ללמד את הנאשם לקח, על "חוצפתו" לדרוש ממנו כספים בצורה אולטימטיבית, ואף לדרוש ולקבל חזרה את המסמכים שנתן לו.
או אז, החליט ויליגר ולא רק מטעמים של רצונו ללמד את הנאשם לקח, אלא גם מטעמים כלכליים, רצונו לשווק את סחורתו, להשתמש בתצלומי המסמכים הכוזבים שהיו כבר ברשותו. כך, מחד הוא לא שילם לנאשם בגין מסמכים אלו מאום, ומאידך השתמש בהם בהציגו אותם כאילו היו אלו "תעודות כשרות", או "תעודות הכשר שבדרך". בעשותו כן,
ידע ויליגר כי הנאשם נמצא במילכוד שכן, הוא לא יעז לטעון כי המסמכים הינם מסמכים כוזבים, ושנערכו בנסיבות שרק שניהם יודעים על כך. וכך ניצל אפוא ויליגר את המילכוד שבו נמצא הנאשם, ולכן גם כאשר רבני רשתות השיווק התקשרו לנאשם וביקשו לדעת את פשר המסמכים ת/26ג, ת/51, שקיבלו מאת ויליגר כשזה משתמש בהם וכאילו היו "תעודות כשרות", לא העז הנאשם לספר למי מהרבנים או מהמשווקים, על השימוש שעושה ויליגר במסמכים אלו, וכי המסמכים הינם כוזבים. ההפך הוא הנכון. הנאשם אף נטע בהם את התחושה בעקבות מיצג שהציג בשיחותיו אלו, כי הכל כשורה במסמכים אלו, וכי ענין הכשרות הינו פורמלי בלבד.
משראה הנאשם, כי הוא
יצא 'קירח' מכאן ומשם, כסף עבור המסמכים הכוזבים הוא לא קיבל וכנראה, גם ידע שלא יקבל ומאידך, ויליגר משתמש במסמכים שכתב הנאשם וכאילו היו אלו תעודות כשרות, והוא, הנאשם, נמצא נאלץ לאשר את המסמכים כאילו היו מסמכים נכונים, מצא לו את הדרך לנקום ולהיפרע מויליגר על אשר עשה לו. הלך הנאשם לרבנות הראשית ופתח את 'תיבת פנדורה' שהביאה להתעוררות רבני רשתות השיווק משנודע להם שאין הפטריות נושאות בתעודת הכשר כדת וכדין, ובסופו של דבר, הביאה גם את ויליגר ואותו אל ספסל הנאשמים.
מסקנתי שלעיל בדבר נסיבות עריכתם של המסמכים הכוזבים מתבססת על הנימוקים הבאים:

א.
בהודעתו הראשונה, ת/20, גרס הנאשם, כי כתב את המכתב ת/26ג לאחר הפעלת לחץ ע"י ויליגר כלפיו, עקב נחיצות המכתב לצורך פתיחת אשראי דוקומנטרי. באותה נשימה מוסיף ואומר הנאשם, כי מאז תחילת הביקור במזרח, ויליגר לחץ עליו שינפיק לו דו”ח כשרות מבלי שיבקר בפועל במפעלים.

לציין, כי גם בחקירותיו במשטרה, וגם בעדותו בבית המשפט נשאל הנאשם מדוע הסכים להנפיק מכתב כזה, ומדוע בטח בויליגר כי לא יעשה בו שימוש לאחר שאותו ויליגר ביקש כבר קודם לכן מהנאשם כי ירשום מסמך כוזב.

תשובת הנאשם היתה, כי בטח בויליגר שמטרתו כנה לאחר שהשניים טסו לטייוואן, כשבכך ראה הנאשם סימן לרצינות כוונותיו של ויליגר
;
אחרת לשם מה היו טסים השניים יחדיו, בד בבד מוסיף ואומר הנאשם כי הטיל על עצמו 'חומות זהירות' בכך שסייג את הכתוב במכתב, על מנת שאיש לא יטעה לחשוב שמדובר ב'תעודת כשרות'.

בחינת תשובה זו של הנאשם מעלה מספר תהיות: ראשית מדובר ברב מכובד, שיודע ומבין במלאכת כשרות כפי שהעדים שהעידו בפני
ביהמ"ש. שנית, תפקידו של הנאשם היה לפקח על כשרות המוצרים, מאחר ולשם כך נשכר על ידי ויליגר ולשם כך נשלח למזרח מטעם הרבנות הראשית, והנה הוא כותב מכתב כוזב, המעיד כאילו כבר פיקח על הליך ייצורם והכשרתם של הפטריות, אף שהדבר לא נעשה.
על פי גרסת הנאשם עצמו כבר בתחילת המסע ביקש ויליגר לשכנעו לשתף עמו פעולה בדרך הוצאת דו”חות כשרות ללא ביקור במפעלים. לדברי הנאשם, היה מזועזע מעצם העלאת הרעיון על ידי ויליגר, והזהיר את ויליגר כי הוא איננו פועל בדרכי מרמה, וכי לא ישתף עמו פעולה.

תוהה אני, הכיצד הגיע הנאשם לידי מצב, שבו הוא כותב ומוסר לויליגר את המכתב - ת/26ג, המיועד,
לטענתו, לצורך קבלת אשראי דוקומנטרי?
הנאשם מסביר את כתיבת המסמכים הכוזבים ומסירתם לויליגר, בטעות שביצע בעת שהיה נתון ללחציו של ויליגר.

גם אם אניח לטובתו של הנאשם כי הוא איננו בקי בהלכות מסחר, וכי סבר בכנות כי אכן לשם כך זקוק ויליגר למכתב, הרי שתשובתו כי מצא לנכון לסייג את הכתוב במכתב שמסר הנאשם מצביעה ומעידה, כי במוחו ובלבו של הנאשם קינן חשד, כי ויליגר עלול לעשות שימוש במכתב, ומשום כך מצא לנכון לסייגו.
בהקשר זה, מוצא אני להפנות דווקא לעדותו של עד ההגנה הרב כץ שציין כי קיים נוהג של רבנים שנוהגים לכתוב דו”חות כשרות ליבואנים לשם פתיחת אשראי דוקומנטרי, אולם מדובר בנוהג פסול, ואל לו לרב לנפק דו”ח כזה.

ניסיונו של הנאשם להראות כאילו הולך שולל בידי ויליגר הוא ניסיון כושל, שהרי לגרסתו שלו עצמו עוד בטיסה למזרח ניסה ויליגר לשחדו ולגרום לו להתנהג שלא בהתאם ליושרו כפי שהעיד על עצמו. אם כך, נשאלת השאלה מדוע הסכים בכל אופן לכתוב את המכתב ת/26ג, מסויג ככל שזה יהיה? אלא אם כן ציפה לטובת הנאה ושכר נאות, על 'גמישות היתר' שגילה עם ויליגר.
לגרסתו של הנאשם, שהוא
עשה כן משום שויליגר סיפר לו כי הוא זקוק לכך לשם אשראי דוקומנטרי. הינה תיזה מופרכת שאינה מקובלת עלי. הטענה שלפיה ויליגר לחץ על הנאשם, לחץ שבו לא יכול היה לעמוד, ומאחר ו-ויליגר אמר לו שהוא זקוק למכתב בדחיפות שכן השניים לא יפגשו עד ליום שני. לאו טענה היא שכן, בהסבר זה טמון מילכוד שכן, הנאשם נפגש עם ויליגר עוד למחרת במלון, קרי: ביום ראשון, ובמעמד זה ביקש מויליגר בחזרה את המכתב ת/26ג. כלום לא יכלו השניים לסכם, כי את המכתב ימסור הנאשם לויליגר ביום שלמחרת הסיור במפעל "שי הסינג", קרי ביום ראשון?!
התנהגות זו של הנאשם נותרת חסרת פשר וחסרת הסבר הגיוני כלשהו, ומטילה כתם חמור מאוד על התנהגותו המוסרית של הנאשם במסירת המכתב ומכאן גם על כוונתו הפלילית, כאשר הנפיק מכתב בדבר פעילות השגחתיית שערך ביחס למפעל, פעילות שכאמור כלל לא בוצעה בפועל .

ב.
טענת הנאשם כי החליט לשתף פעולה עם ויליגר למראית עין בלבד
כבר במשטרה ניתן לראות את ניצני גרסתו של הנאשם לפיה, שיתף פעולה עם ויליגר למראית עין בלבד, וזאת על מנת לעקוב אחר דרכי הרמאות שלו: כך למשל, ב-ת/20 הוא מציין שהחליט ללמוד את דרכי הרמאות שקיימים במזרח הרחוק, כך גם בדו”ח העימות ת/7, ובדו”ח העימות ת/8, שם מציין הנאשם כי אישר לרב דאום את כשרותן של הפטריות לאחר שהבין כי ויליגר משתמש במכתב שהנפיק לו, והנאשם שם לו למטרה "לבדוק את דרכי המרמה עד הסוף, ולדעת מי נותן לו יד."

כך גם ב-ת/21 מציין הנאשם, כי אישר לרב דאום את נכונות מכתבו, ודרך זאת את כשרות הפטריות מאחר ורצה שהרב דאום ימשיך במגעיו עם ויליגר מבלי שויליגר יחשוד בדבר, "ועל ידי כך יודיע לי ולרבנות את דרך הרמאות". ב-ת/23 משתכללת במעט גרסתו של הנאשם, לפיה מצא לנכון לעקוב אחר ויליגר, וזאת על מנת לחקור האם מחלקת היבוא של הרבנות הראשית מעורבת בעניין.

בבית המשפט השתנתה גרסתו של הנאשם במובן זה שהוא 'עמעם' את דבריו, שכל פעולותיו נבעו מרצונו לעקוב אחר דרכי הרמאות של ויליגר ו/או הרבנות הראשית, כפי שציין זאת במשטרה בצורה חד משמעית, ולא חזר על גרסה זו בחקירתו הראשית, משטען כי עוד במזרח הסתכסך עם ויליגר על רקע אי רצונו לנפק לויליגר דו”חות כשרות כוזבים, שאינם מייצגים את המציאות, ומיד עם חזרתו ארצה פנה לרבנות הראשית ודיווח לה על הסיור במזרח.
כך גם לטענתו, נהג כאשר רבני רשתות השיווק פנו אליו, וכך בעת שהרב דאום שוחח עמו היה זה טרם ידע
כי המסמך, ת/26ג, זויף על ידי ויליגר ומיד לאחר שנודע לו על הזיוף פנה לרב דאום והעמידו על טעותו. לרב לוי אמר כי הסחורה מזויפת, וכי לא נעשה בה בישול ישראל, וכך גם אמר לרב קציר – שלא נעשה בפטריות בישול ישראל, אולם לדעת הנאשם הדבר אינו מפחית מכשרותן של הפטריות כשאלו הן כאמור, כשרות כשלעצמן.

רק בחקירתו הנגדית, לאור שאלה מפורשת של ב"כ התביעה חוזר הנאשם, באופן חלקי לתיזה
שלו, לפיה דיווח לרב אליהו על הנעשה ובשיתוף עמו החליט הנאשם לבדוק את דרכי המרמה של ויליגר והאם מעורבים אנשים נוספים מטעם הרבנות במעשי המרמה, כשהוא בעיקר מכוון דבריו לרב יעקובוביץ.

אציין כי הנאשם לא הביא ולו בדל ראייה על מנת שתתמוך בתזה שהפריח לחלל אולם בית המשפט, לא זו בלבד שקו הגנתו זה של הנאשם איננו הגיוני, שכן אם לשיטתו שוחח ושיתף את הרב אליהו בעניין, והעמידו מיד על מעשי ההונאה והרמייה שמבצע ויליגר באותן פטריות, הרי שיכול היה להביאו כעד הגנה מטעמו, על מנת שיעיד על אותה שיחה וייחקר על כך בחקירה נגדית. יתרה מזו, עד ההגנה הרב כץ שהובא מטעמו של הנאשם נשאל בחקירה נגדית האם הרבנות ידעה על מהלכיו של הנאשם, והעד השיב על כך בשלילה.

בהצטרף כל הנתונים שלעיל, תיאוריית הנאשם שעומדת לבדה, שלא הובאו ביחס אליה תימוכין מאנשים אשר לגרסת הנאשם היו בסוד הענין, ועדות פוזיטיבית של נציג הרבנות שמעיד כי לרבנות לא היתה ידיעה על מעשיו של הנאשם מובילים למסקנה, כי אין לסמוך על דברי הנאשם, כי אישר את כשרות המוצרים בפני
רשתות השיווק, משום שסבר שבדרך זו יצליח להתחקות אחר מעשיו של ויליגר. הסברו זה של הנאשם איננו מקובל עלי בהיותו בלתי סביר ובלתי אמין בעליל.

ב-ע"פ 2014/94
מוני בן נג'יב סאלח ואח' נ' מדינת ישראל

, פד"י נ(2) ע' 624 נקבע כי:

"כאשר הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה, ויוצרות לכאורה ראייה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצדו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מלבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית המשפט בתנאים מסוים, לקבוע על סמך זה את אשמת הנאשם."


ג.
טענת הנאשם כי השגחתו וביקורו במפעל כשלעצמה 'הכשירה' את מוצר הפטריות ולחילופין ה"פטריות כשרות כשלעצמן'

לטעמי, הנאשם אישר לרבני רשתות השיווק את מכתבו וזאת מאחר וחשש כי יתגלה שהמכתב נכתב בלא שבוצעו בפועל המעשים המפורטים בו. מסיבה זו ממש התפתל הנאשם בעדותו בבית המשפט ובחקירתו במשטרה כאשר ניסה לטעון כי גם בדיקתו השטחית את המפעל מספיקה על מנת להכשיר את הפטריות. מכאן גם ניסיונו להצדיק את אישורו לרבני רשתות השיווק ולפיה המכתב משקף נכונה את המציאות, וכי גם לאור מעשיו בפועל במפעל, ניתן להכשיר את הפטריות.

אולם, בחינה מדוקדקת של גרסת הנאשם בביהמ"ש מעלה כי גם הנאשם עצמו איננו משוכנע באמיתות טיעון זה, שכן הוא מספר כי כעס על ויליגר בנקודה זו, כאשר לדבריו שלו דקה לפני כן בבית המשפט, ציין כי הוא איננו זקוק לפטריות לשם ביצוע הכשרה? סתירה לוגית זו מצביעה כי הנאשם בעצמו סבור שלא ניתן לבצע הכשרה כפי שביצע, והוא נדרש לפטריות לשם כך, ומכאן כעסו על ויליגר.

באשר לטענת הנאשם לענין כשרות הפטריות, ב"כ הנאשם הפנה לדעות מדעות שונות של רבנים בדבר ההלכה הנדרשת ביחס לכשרות שימורי פטריות, שחלקם סבורים שלפטריות לא נדרש "בישול ישראל", וחלקם סבורים אחרת. נקודה זו גם עלתה בחקירותיהם של עדים רבנים, שבאו להעיד בבית המשפט ואשר נשאלו על ידי ב"כ הצדדים בדבר הכשרות הנדרשת לשימורי פטריות.

לטעמי, משהוצגה בפני
עמדת הרבנות הראשית, כהשתקפותה ב-ת/63, כי לפטריות נדרש "בישול ישראל", כאשר הנאשם עצמו במספר מקומות בגרסתו מאשר עובדה זו, למרות שהוא עצמו סבר אחרת ומטעמים מובנים כפי שהעיד בעדותו בבית המשפט, אזי מרגע זה ואילך, כל שמחייב אותו דין הינו הוראת הרבנות הראשית, לפיה יש צורך בהכשרת פטריות ולא רק, אלא גם ב"בישול ישראל", ולאור הוראה זו תיגזר ותיבחן התנהגותו.
זאת ועוד. ללא קשר לרמת ומידת הכשרות, מרגע שבו הנאשם הביע עמדתו במכתב כאילו המוצר כשר, ויותר מכך, נרשם במכתב ת/26ג כי ניתן להדביק על גבי הקופסאות את התוית "כשר בישול ישראל", והנאשם מציין במכתב ת/26ג כי בישל וייצר את הפטריות תחת השגחתו, בעוד שאין הדבר כך גם על פי גרסת הנאשם עצמו שמעיד כי ביקורו במפעל היה כחצי שעה, וכי על פי גרסתו שלו לא נכח בייצור הפטריות, הרי שכל הסבר, שהועלה על ידו לאחר מכן לענין כשרות הפטריות כשלעצמן, והעדר כל צורך בהכשרתם, אינו יכול לעמוד.

להדגיש, כי ללא קשר למחלוקת הפוסקים באשר לרמת הכשרות הנדרשת לשימורי פטריות, בין אם כשרות רגילה ובין אם "בישול ישראל" אזי, ברגע שהנאשם אישר במכתב ת/26ג כי המפעל עבר הכשרה, וכי הפטריות עברו "בישול ישראל" בעוד שהדברים אינם כך, הרי שאין הוא יכול ליהנות מהויכוח המאוחר שניטש בין הפוסקים.

כל שנעשה על ידי הנאשם בכך ש"גייס" את מחלוקת הפוסקים לענין מידת הכשרות הנדרשת בענין פטריות, איננו יכול לעזור לו שכן עת שפעל הנאשם כפי שפעל, בעת כתיבתם של המסמכים הכוזבים ומסירתם לידי ויליגר, הוא פעל בידיעה ברורה ומשוכנעות עצמית כי לפטריות נדרש הכשר ולזה הוא כיוון אפוא, כשכתב את ת/26ג, בהצביעו על המעשים שכביכול ביצע בעניינם של אותם פטריות כשכל עניינם של אותן פעולות, מטרתם הכשרת הפטריות ושיווקם בישראל, ולא סתם הכשר אלא שהפטריות כשרות על שום היותן 'בישול ישראל', קרי: שבושלו על ידי הנאשם, ולא היא.
הצגת המיצג הכוזב על ידי הנאשם ב-ת/26ג לא היתה נדרשת לו סבר הנאשם, כפי שטען בהמשך כי לפטריות לא נדרשת הכשרה, שכן הינן כשרות מעצמן.

לציין, שהכזב במכתב ת/26ג לא היה כזב אחד ויחיד, שכן :
1.
בתי החרושת אינם עומדים בדרישות הרבנות הראשית, משלא נבדקו לצורך קביעה פוזיטיבית כאמור.
2.
לא נעשתה הכשרה כדת וכדין (הרתחת כלים וכיו"ב פעולות שנדרשות להכשרה).
3.
לא נעשתה פעולת בישול פטריות על ידי הנאשם.
4.
כמובן, גם לא נעשתה כל פעולת ייצור של פטריות, ובודאי לא בתאריכים המופיעים בגוף המסמך.
5.
כך גם התוויות לא הודבקו על ידי הנאשם, ובודאי ובודאי שלא בנוכחותו.
6.
מיותר לציין, שהנאשם לא החתים כל קרטון בחותמו האישי.

ד.
באשר לשאלה האם יש קשר סיבתי בין המסמכים הכוזבים,
ולאחר מכן לשיחותיו עם רבני הרשתות, לענין שיווק הפטריות על ידי ויליגר, הרי שהשאלה הזו צריכה להיענות בחיוב, משמרבית רבני הרשתות לא היו מאשרים לרשת כלשהי לרכוש מוצר ש'אינו כשר' או שקיים 'ספק בכשרותו', כאשר דווקא שיחותיו של הנאשם עמם היוו את הסיבה שהסירה מלבם ספק זה והכשילה אותם, משאלו נתנו בו אמון כה גדול טענותיו של הנאשם, פעם כי הוא עשה כן לשם לכידת ויליגר , בפעם אחרת כי הוא רק אישר את תוכן המכתב ולא אישר את כשרות המוצר – הינם טענות והסברים פתטיים שאינם הולמים רב במעמדו , אלמלא האמון הכבוד וההערכה שרחשו רבני הרשתות לנאשם, ספק בעיני אם הם היו מרשים לעצמם להיכשל כשלון כזה באשרם את רכישת הפטריות ושיווקם לאחר מכן.

גרסת הנאשם בבית המשפט, לפיה נתן את המכתב לויליגר ובכך טעה, אולם לא הונה בכשרות איננה יכולה לעמוד, שהרי מרגע שיצא המכתב מחזקתו ועבר לרבני רשתות השיווק, ומאוחר יותר אף אישר את נכונות המכתב בפני
רבני הרשתות השיווק, ובכך סייע לויליגר לשווק את מרכולתו תחת כסות המכתב הכוזב ת/26ג, כאשר הנאשם יודע כי רבני רשתות השיווק תיחסו בכובד ראש, הן למכתבו, ת/26ג והן לשיחה עמו שבאה במסגרת שיחת "ההבהרה" למה שנכתב ב-ת/26ג, כל זאת בהתחשב במעמדו בקהיליה הרלוונטית.

ה.
באשר לשאלה האם הפטריות ששווקו על ידי ויליגר היו כשרות, או שמא רק קיים 'ספק בכשרותם', לענין זה די לי להפנות לדברים שהנאשם עצמו טען לענין אי כשרות הפטריות המשווקות, ולנאמר ב-ע"פ 3354/97 מואיז שיאון נ' מדינת ישראל
, תקדין עליון, 98(2) 1416, בענין הוכחת כשרותן של הפטריות. ולסיכום, בהעדר תעודת כשרות מטעם הרבנות הראשית ובעניינן של הפטריות הריהן מוצר שאיננו כשר.
סיכום ומסקנות – הפן המשפטי
בענייננו. קיומה של טענת המרמה, התבטא במתן המכתב שערך הנאשם ת/26ג. בנסיבות וכפי שעולה מן הראיות כמתואר, מודעותו של הנאשם לכך, כי המכתב הנו מכתב כוזב שלא מעיד על המציאות, הוכחה מעבר לספק סביר, ונלמדת אף מגרסתו של הנאשם עצמו כי כתב דברים אלו עוד טרם ביקר במפעל, נכח בייצור, השגיח ובדק.

באשר לעניין 'קיומו' או 'העדרו' של הקשר הסיבתי בין טענת המרמה, לדבר שנתקבל, קרי: המסמך ת/26ג אותו ערך הנאשם לבין 'הדבר' אותו קיבל ויליגר - שיווק פטריות - הרי שלצורך התמלאות יסודות העבירה לפי סעיף 415 אין נפקא מינה אם הדבר שנתקבל , נתקבל על ידי הנאשם או אחר קיבלו, כשעיקרו של דבר הוא שמעשה המרמה שעשה הנאשם,היה בבחינת הקשר הסיבתי לקבלתו של אותו 'דבר' על ידי האחר.
לאור הניתוח המשפטי שהובא בפתיח לדיון בעבירה זו, של קבלת דבר במרמה, והערך המוגן שעליו באה עבירה זו להגן, הרי שלטעמי, הוכיחה התביעה יסוד זה של העבירה במובן קיומו של הקשר הסיבתי בין המרמה לבין קבלת הדבר, ש'הדבר' הינו קבלת הסחורה על יד רשתות השיווק ומכירתה
על ידן, כאשר המסמך ת/26ג, ת/51 משמש את ויליגר כבסיס לכך.

הקשר הסיבתי ביחס לנאשם התעבה והתהדק
מרגע שבו אישר הנאשם
בשיחות טלפוניות שהיו לו עם רבנים שונים בהקשר ל-ת/26ג ו-ת/51, את כשרות הפטריות, ורק בשלב מאוחר יותר העמידם על העובדה כי המסמך כוזב.
גם אם אקבל את גרסתו של הנאשם, כי בשלב שמאוחר יותר לשיחותיו של הרבנים נוכח לדעת כי ויליגר שלח לרבנים, ושלא בידיעתו את המכתב ת/51, הרי שאין הדבר מעלה ומוריד מעצם הכזב הכלול במסמך זה, בין כשהוא ערוך כ-ת/26ג ובין כשהוא ערוך כ-ת/51. שכן, השינויים שהוכנסו במסמך שהפכו אותו מ-ת/26ג ל-ת/51, אין בהם כדי להעלות או להוריד ועובדת היותו של המסמך בליבתו, מסמך כוזב ושקרי מיסודו נשארה בעינה. במקום אחר בהכרעת הדין התיחסתי לנקודות הכזב הרבות המופיעות במסמך זה.

משקבעתי, כי המכתב ת/26ג בשקר יסודו, ולכך מסכים אף הנאשם שמאשר כי לא עשה דבר מהרשום במכתב, אזי בשלב שבו שוחח עם הרבנים של רשתות השיווק בטלפון אסור היה לנאשם להציג בפני
הם מיצג כוזב ש'הכל בסדר' , וכי החשש היחיד שקיים הנו של בישול עכו"ם.

אדם הגון צריך היה לגלות את האמת לאמיתה ככל שהיא כואבת ומזיקה, שאילו היה עושה כך מן הסתם, היה מצליח לעצור בשלב זה את שיווק הפטריות על ידי ויליגר ולא היה נזקק להיתלות בהסברים מפוקפקים, וכאילו התכוון "לבלוש" אחרי ויליגר על מנת לתפוס אותו "על חם", הסבר חמקמק שתלוש מן המציאות.

הנאשם כאמור, גם עבר עבירה של סיוע להונאה בכשרות במכירה, כאשר במקרה דנן יצאה התביעה ידי חובת ההוכחה בהצגת עדויותיהן של עדי התביעה, הרב ביסטריצקי, הרב יעקובוביץ ועדים אחרים שהעידו כי לגבי פטריות נדרשת הכשרה של "בישול ישראל", הכשרה שכאמור לא נעשתה ע"י הנאשם והנאשם אף לא הצליח לעורר ספק בנקודה זו.

לאור כל האמור לעיל,מצאתי לנכון להרשיע את הנאשם בעבירות של סיוע להונאה בכשרות לפי סעיפים 5 יחד עם סעיף 14 לחוק הונאה בכשרות, וכן סעיף 31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וכן סיוע לקבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין.

ניתן היום
20.10.2002 בנוכחות הצדדים

קרא ג'ורג', שופט

007263/95פ
052 אודליה






פ בית משפט מחוזי 7263/95 מדינת ישראל נ' יעקב יוסף בן אליעזר אוירבך (פורסם ב-ֽ 20/10/2002)