פסקי דין על רבקה הרן | פסקי דין על אהובה וינברג | פסקי דין על הרב משה קרמר | פסקי דין על הרב יהודה לייב פראוך | פסקי דין על הרב יהודה פרנק ואח' |

870/02 הפ     11/01/2004




הפ 870/02 רבקה הרן, אהובה וינברג נ' הרב משה קרמר, הרב יהודה לייב פראוך, הרב יהודה פרנק ואח'




בעניין:
1



בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
ה"פ 000870/02


בפני
:
כב' השופטת גרסטל הילה







בעניין
:
1. רבקה הרן

2. אהובה וינברג




המבקשות

נ
ג
ד


הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל, לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות המצטיינים בלימודיהם, באמצעות נאמניו:
1. הרב משה קרמר
2. הרב יהודה לייב פראוך
3. הרב יהודה פרנק
4. מר אברהם פרנק
5. הרב צבי דרבקין
6. הרב תנחום פרנק




המשיבים


פסק דין

1.
המבקשות עותרות, בתובענה זו, ל

פסק דין
הצהרתי, שלפיו ההקדש, כפי שיוגדר ויובהר להלן, אינו אישיות משפטיות. הטעם לכך הוא, שלטענתן ההקדש הוא הקדש ציבורי.

כן מבוקש שרישום הזכויות על-שמו של ההקדש בלשכת רישום מקרקעין ביחס למקרקעין הידועים כחלקה 133 בגוש 6941 (להלן: - "המקרקעין") יבוטל, וייקבע שמקדישות ההקדש או משיבים 1-7 (להלן: - "הנאמנים") זכאים להרשם כבעלי הזכויות, בכפוף להערה בדבר קיום נאמנות.

2.
הרקע הנדרש להכרעה בתובענה זו לוקח אותנו חמישים שנה לאחור:

(א)
בעליהם הרשום של המקרקעין הנ"ל היה מר יצחק גבריאלוביץ ז"ל (להלן: - "המנוח") שנפטר ביום 10.3.53 והורישם, על-פי דין, לאלמנתו, גב' פשה גבריאלוביץ ז"ל, ולבנותיו - ששתיים מהן הן המבקשות, ושתיים נוספות הן גב' מינה קלמס ז"ל וגב' חיה גלמונד. (כל היורשות, תקראנה
להלן: - "המקדישות").

המקרקעין נרשמו על-שם המקדישות, על-פי צו ירושה של המנוח הנ"ל.

(ב)
ביום 13.10.53 ערכו המקדישות שטר הקדש נוטריוני, ובמסגרתו הוקדשו המקרקעין להקדש שנשא את השם "קרן ר' יצחק גבריאלוביץ ז"ל" (נספח "ג" לתובענה).

(ג)
ביום 20.12.54 הגישו המקדישות בקשה לשינוי הרישום משמותיהן לשם "הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות מצטיינים".

(ד)
ביום 2.2.55 ערכו המקדישות שטר הקדש נוסף, ובו שוב הוקדשו המקרקעין ל-"קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות המצטיינים בלימודיהם" (נספח "ו" לתובענה).

(ה)
ביום 24.2.55 שונה רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, משם המקדישות לשם ההקדש (נספח "ז" לתובענה).

(ו)
ביום 13.5.96 ניתן בבית המשפט העליון פסק-דין בענין רע"א 46/94 איילה זקס-אברמוב נ' הממונה על המרשם, פד"י נ (2) 202, ונקבע בו שהקדש ציבורי אינו אישיות משפטית. כתוצאה מפסק-הדין פנו המבקשות בבקשה לשינוי הרישום משם ההקדש - על-שם הנאמנים; אך לא נענו.

(ז)
המבקשות ניסו מזלן גם אל מול משרדי רישום המקרקעין - ובתי המשפט, ולאחר כמה הליכים - נותרו בלא פתרון לבעייתם (ההשתלשלות מתוארת בסע' 23-59 לתובענה).

(ח)
כתוצאה מכך הוגשה התובענה, שבמסגרתה מבוקש, כאמור, להצהיר שההקדש אינו אישיות משפטית ואינו ראוי להיות רשום כבעלי המקרקעין, וכי יש לרשום המקרקעין על-שם המבקשות עם הערה בדבר קיומה של נאמנות.

3.
הטעם להגשת התובענה, אם כך, הוא העובדה שלטענת ב"כ המבקשות, מדובר בהקדש ציבורי, והקדש כזה, אינו גוף משפטי ואינו יכול להיות רשום כבעלים של נכס מקרקעין, ואילו לטענת המשיב, זהו הקדש דתי, שחוק הנאמנות כלל אינו חל עליו.

השאלה המרכזית הטעונה הכרעה, אם כך, היא: איזה הקדש הוא ההקדש נשוא התובענה?

(א)
פעמיים ערכו המקדישות שטרי הקדש. פעם ראשונה, באוקטובר 1953, ערכו "שטר הקדש" ובו הקדישו את הנכס ל-"קרן ר' יצחק גברילוביץ ז"ל", וחתמו על השטר, כפי הנראה, בפני
הנוטריון הממשלתי, ובפעם השניה, בשנת 1955 ערכו "שטר הקדש לצורכי צדקה" ובו הקדישו הן את המקרקעין הנ"ל ל-"קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות המצטיינים בלימודיהם". שטר זה נחתם בבית הדין הרבני בתל-אביב.

על-פי השטר השני נרשמו, כנראה, הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, וזאת ניתן ללמוד משם ההקדש המופיע בו והרשום בלשכת רישום מקרקעין, לעומת שם ההקדש המופיע בשטר ההקדש הראשון.

בשטר ההקדש הראשון מופיע השם: "קרן ר' יצחק גברילוביץ ז"ל" ואילו בשטר ההקדש השני ובלשכת רישום מקרקעין מופיע השם: "קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות המצטיינים בלימודיהם".

ניתן להגיע לאותה מסקנה גם על-פי שטר ההקדש שהוגש לצורך רישום ההקדש, ללשכת רישום המקרקעין. שטר זה (נספח "ז" לתובענה") נחתם ב-24.2.55 והוגש לרשם המקרקעין, שאישר קבלתו ורישומו.

גם השופט חלימה בה"פ 587/78 קבע שעסקינן בהקדש דתי שנוצר בבית הדין הרבני.

ערעור שהוגש על החלטת השופט חלימה (ע"א 240/81) נמחק בהסכמה, תוך שהוסכם שהסמכות היחודית לדון בעניינים הקשורים להקדש - נתונה לבית הדין הרבני (נספח "ז" לנספח "ה" לתובענה).

קיימת גם עדותו של הרב יהודה לייב פראנק, היחיד שנותר מנאמני ההקדש המקוריים, והוא
מצהיר ששטר ההקדש הראשון, היה מעין הסכמה בין המקדישות לבין עצמן, ולאחר מכן, נעשה ההקדש עצמו - בפני
בית הדין הרבני, והסיבה לכך היתה שהורי המקדישות היו אנשים דתיים.

ואם יש צורך בהוכחה נוספת, הרי שהיא נמצאת בהחלטת בית הדין הרבני
מ-18.12.86 (צורפה לסיכומי ב"כ המשיבים (שלא כדין?) ובה נאמר: "והואיל ואין חולק כי ההקדש הנדון הוא הקדש דתי... הוראות חוק הנאמנות - סע' 41 לחוק הנאמנות, תשל"ט - 1976, בענין יצירת ההקדש ובענין ניהולו הפנימי, לא יחולו על ההקדש...".

דהיינו, ההקדש הרלבנטי הוא זה שנעשה לפני בית הדין הרבני, והמסקנה המתבקשת היא שאין מדובר בהקדש ציבורי, כי אם בהקדש דתי. הקדש זה נוצר לפני חוק הנאמנות, תשל"ט - 1979, ולהלן אבחן מה ההשלכות הנובעות מכך.

חוק הנאמנות, שנכנס לתוקף ב-3.2.80 קובע בסע' 44 (א):

"הקדש שהיה קיים ערב תחילתו של חוק זה לפי פקודת ההקדשות לצרכי צדקה, יראוהו כהקדש ציבורי ויחולו עליו הוראות חוק זה מתחילת חוק זה".



סעיף 44 (א) אינו מתייחס להקדש דתי, אלא אך ורק להקדש ציבורי, ולכן, נקבע בע"א 5407/91 אגודת ישיבת מדרש פורת יוסף נ' טובה שאולוף, פד"י מז (3) 265 שעל הקדש דתי חל הדין שהיה קיים לפני חוק הנאמנות, או כדברי בית המשפט העליון:

"אם כוונת המחוקק היתה שונה, קרי להחיל את הוראות חוק הנאמנות על הקדשים דתיים שנוצרו טרם חקיקת החוק, חזקה עליו שהיתה נקבעת הוראת מעבר להקדשים אלו"
(עמ' 270).


וכן -

"חוק הנאמנות נועד לחול ואכן חל על הקדשים דתיים שנוצרו לאחר תחילתו".


ומשהמסקנה היא שחוק הנאמנות אינו חל, מתבקשות שתי מסקנות:


האחת - חל סימן 53 (111) לדבר המלך במועצה (א"י) 1922, ובו נקבע שלבתי הדין הרבניים של העדה היהודית יהא:

"שיפוט יחיד בכל עניין הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית של ווקף או הקדש דתי שנוסדו לפני בית דין רבני לפי דיני ישראל".

והשניה - שאין לאמר באופן חד משמעי (כמתבקש ע"י ב"כ המבקשות) שאין מדובר באישיות משפטית, בשל העובדה שחוק הנאמנות אינו כולל הוראה מפורשת הקובעת זו וקביעה זו אינה משתמעת ממנו.

בנקודה זו אתייחס לטענת ב"כ המבקשות לפיה אין מדובר בהקדש דתי, מאחר שלא ניתן היה להקדיש המקרקעין להקדש דתי לאחר שנוצר כבר ב-1953 הקדש ציבורי (סע' 85-87 לסיכומי ב"כ הבמקשות).
טענה זו יש לדחות בשל העובדה שכפי שצויין לעיל, לא הונחה בפני
תשתית ראייתית מספקת לקביעה שפעולות המבקשות בשנת 1953 בבחינת הקדש מושלם היו. ומכל מקום - אין מדובר באותו גוף לו הקדישו המקדישות את המקרקעין. המבקשות לא הבהירו את פשר הפער בשם ההקדש ולא סילקו הערפל מעל דרך ההתנהלות סביב שטר ההקדש הראשון.
העדים מטעם המבקשות כלל אינם יודעים מידיעה אישית - דבר וחצי דבר - בנוגע להקדש זה.
כאמור, הגעתי למסקנה שמדובר בהקדש דתי.

(ב)
ב"כ המבקשות טוען שגם אם מדובר בהקדש דתי - אין בכך כדי להביא למסקנה - שיש להקדש אישיות משפטית עצמאית, ומתבסס בכך על מקורות.

טענה נוספת בפני
ב"כ המבקשות - ולפיה - גם אם חל הדין העותומאני על רישום הזכויות במקרה דנן, היה מקום לרשום המקרקעין על-שם הנאמנים ולא על-שם ההקדש.


אין לקבל טענה זו.
על-פי חוק הקרקעות העותומאני, 1274, קיימים מספר סוגי קרקעות,
והמקרקעין נשוא התובענה, הם מסוג מולק.
קרקע מסוג מולק - כשהוקדשה בהתאם לדין הדתי, זכות הבעלות וזכות השימוש בה - מסורות להקדש ועל-פי אישור בית הדין הדתי הרלבנטי - נרשם ההקדש בספרי האחוזה. כשמצב זה לא השתנה גם לאחר חקיקת חוק המקרקעין, תשכ"ט -1969 (סע' 62 (ה) לחוק).

חוק הקרקעות העותומאני הכיר ב"אישיות יורידית משפטית" בדמות מוסד ההקדש.

וב"כ המשיבים מצטט בסיכומיו (עמ' 21-26) אף מספר פסקי דין בהם נדונו זכויות קנייניות של הקדשים, מבלי שהתעוררה בהם השאלה אם ההקדש הינו אישיות משפטית הראויה להרשם כבעלים של נכס מקרקעין.

4.
(א)
המבקשות מתבססות, בין היתר, על החלטת השופט אזר מיום 2.8.94

בת.א (שלום ת"א) 33321/93.
סבורה אני שהמבקשות קוראות מתוך

פסק דין
זה - את שבוחרות הן לקרוא, אך למען סבר את האוזן והעין, אתייחס לאמור בו.
בתיק זה, התבקש ע"י ההקדש סעד הצהרתי על קיומה של זכות שימוש העולה כדי זיקת הנאה; והתעוררה שאלת מעמדו של ההקדש כאישיות משפטית.
השופט אזר קבע שההקדש אינו תאגיד ואף אינו יחיד "ונראה שאף אינו הקדש לפי הפקודה או לפי חוק הנאמנות. מדובר בהקדש דתי שנוצר בפני
בית דין דתי ע"פ הוראות דבר המלך במועצה. כמו כן, חוק הנאמנות אינו חל במקרה זה...".

המבקשות, בתובענתן דנן, מתבססות על אותו חלק מפסק דינו של כב' השופט אזר, בו נקבע שההקדש אינו גוף משפטי, ומתעלמות בטיעוניהן מאותו חלק בו נקבע, ברחל בתך הקטנה, שמדובר בהקדש דתי, שחוק הנאמנות אינו חל עליו (ראו סע' 77 לתובענה, למשל).

אין לקבל גם את טענת ב"כ המבקשות לפיה קיים מעשה בית-דין, בדרך של השתק פלוגתא, בעניין אישיותו המשפטית של ההקדש, וזאת מהטעם שמדובר במסקנה משפטית - כשהעובדות אינן שנויות במחלוקת; וקביעה זו ניתנה ע"י בית משפט השלום, טרם שניתנה הילכת זקס-אברמוב, ותוך התעלמות מקביעות שונות בפסיקות השונות. וזאת יש לומר - סביב ההקדש קיימים הליכים משפטיים רבים ומגוונים, המשתרעים על פני שנים רבות, וספק גדול בעיני אם הוריהן של המקדישות, היו מעוניינים בהליכים אלה, כפי שספק גדול בעיני אם המקדישות עצמן, כולן, היו מעוניינות בהם.

ואם כבר במעשה בית-דין עסקינן - יש לפנות לנספח "ו" לתובענה - שם אישר בית הדין הרבני את שטר ההקדש, והורה מפורשות לרשום את ההקדש במשרד ספרי האחוזה בת"א -יפו - "בתור הקדש עולם בתוקף אישורנו זה שניתן מאיתנו היום".
רישום ההקדש נעשה, אם כך, על-פי צו של בית הדין הרבני, ורק בית הדין הרבני מוסמך לדון בשינויו או ביטולו.

5.
בסיכומי ב"כ המשיבים הועלו טענות מטענות שונות - לגבי יפוי הכח שיש או אין לעו"ד וינברג, לגבי ידיעת המצהירים את העובדות, וידיעת המבקשות עצמן את דבר קיומה של התובענה, לגבי סמכות בית משפט זה, לגבי התיישנות, שיהוי, זכות עמידה ועוד.

אין מקום לדון בטענות אלו - לנוכח קביעותי דלעיל.

6.
מכל האמור לעיל, דין התובענה להדחות.

בנסיבות הענין, איני עושה צו להוצאות.


המזכירות תשלח עותק פסק-דין זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י"ז בטבת, תשס"ד (11 בינואר 2004), בהעדר הצדדים.


גרסטל הילה
, שופטת
















הפ בית משפט מחוזי 870/02 רבקה הרן, אהובה וינברג נ' הרב משה קרמר, הרב יהודה לייב פראוך, הרב יהודה פרנק ואח' (פורסם ב-ֽ 11/01/2004)