פסקי דין על מסעוד שושן | פסקי דין על עליזה שושן | פסקי דין על ראש המטה הכללי - רא"ל אמנון ליפקין-שחק | פסקי דין על הפרקליט הצבאי הראשי - תא"ל אורי שוהם ואח' |

4537/96 בג"צ     06/11/1996




בג"צ 4537/96 מסעוד שושן, עליזה שושן נ' ראש המטה הכללי - רא"ל אמנון ליפקין-שחק, הפרקליט הצבאי הראשי - תא"ל אורי שוהם ואח'




(פד"י נ(4) 416)

בבית המשפט העליון כשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 4537/96
(בקשות שונות בג"צ מס' 7575/96)

השופטים: כבוד הנשיא א' ברק
,
כבוד השופט א' מצא
,
כבוד השופט י' זמיר
העותרים: 1. מסעוד שושן

2. עליזה שושן

ע"י ב"כ עו"ד א' שרגא
, ע' שפירא


נ ג ד

המשיבים: 1. ראש המטה הכללי, רא"ל אמנון ליפקין-שחק

2. הפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל אורי שוהם
ע"י ב"כ עו"ד ש' ניצן
, סגן בכיר א לפרקליט המדינה וממונה על ענייני בג"צים (פלילי וביטחוני) בפרקליטות המדינה
3. אל"מ מוני חורב
ע"י ב"כ עו"ד א' זהר
, עו"ד ע' קריספין
התנגדות לצו על תנאי מיום 25.6.96.
פ ס ק - ד י ן

הנשיא א' ברק
: העובדות

1. החייל ינאי שושן ז"ל היה בחטיבת גבעתי. גדודו עסק בפעילות מבצעית בגבול הצפון. הפיקוד המבצעי היה בידי החטיבה המרחבית. ינאי שושן ז"ל השתתף (ביום 14.2.94) באימון. אחד הרימונים שהיה באפוד שעל גופו התפוצץ. כתוצאה מהפיצוץ נגרם מותו המיידי. נוהלה חקירה. לדעת הפרקליט הצבאי הראשי העלתה החקירה כי ההתפוצצות נגרמה עקב אי שמירה על הוראות הבטיחות הנוגעות לרימונים. כן העלתה החקירה, לדעת הפצ"ר, כי הוראות הבטיחות לא שוננו לחיילי הפלוגה שאליה השתייך ינאי שושן ז"ל, וכי גם מפקדי החיילים ברמת המחלקה, הפלוגה, הגדוד והחטיבה לא הכירו את הוראות הבטיחות. על-פי השקפת הפצ"ר, האחריות הפיקודית לקיום הוראות הבטיחות ולהטמעתן מוטלת על דרגי הפירוד הישיר השונים בחטיבת גבעתי - מפקד המחלקה, מפקד הפלוגה, מפקד הגדוד וסגנו ומפקד החטיבה - ולא על גורמי הפיקוד בחטיבה המרחבית. על רקע זה החליט הפרקליט הצבאי הראשי להגיש (ביום 14.5.96) כתב אישום בעבירה של גרימת מוות ברשלנות (עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) נגד חמישה קצינים בחטיבת גבעתי, והם מפקד המחלקה, מפקד הפלוגה, סגן מפקד הגדוד, מפקד הגדוד ומפקד החטיבה. אל"מ חורב היה - בעת מותו של המנוח - מפקד החטיבה. שעה שהפצ"ר החליט על העמדתו של אל"מ חורב לדין, שהה אל"מ חורב בהשתלמות מחוץ לישראל. עם שובו (ביום 21.6.96) הוא נכנס לתפקיד חדש, כמפקד בית הספר לקצינים של צה"ל (בה"ד 1). בסמוך לאחר מכן (ביום 25.6.96) הוגשה העתירה שלפנינו וניתן בה צו על תנאי. בעתירה זו נדרש ראש המטה הכללי לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטל מינויו של אל"מ חורב לתפקיד מפקד בית הספר לקצינים של צה"ל, כל עוד לא הסתיים משפטו.

צו הביניים

2. עם הגשת העתירה נתבקש צו ביניים להשעות מיידית את אל"מ חורב מתפקידו כמפקד בית הספר לקצינים עד להכרעה במשפטו. עם תחילת הדיון בבקשה זו (ב-5.7.96) התברר כי אל"מ חורב פנה לפרקליט הצבאי הראשי בבקשה לשמוע טענותיו נגד הגשת כתב אישום נגדו. לאור זאת נדחה המשך הדיון בבקשה לצו ביניים למועד אחר, לאחר החלטת הפרקליט הצבאי הראשי. במהלך הדיון בצו הביניים הציעה השופטת דורנר כי אל"מ חורב והרמטכ"ל ישקלו יציאתו של אל"מ חורב לחופשה עד להכרעה בעתירה. אל"מ חורב הופיע לפני הפצ"ר וטען טוענותיו כנגד הגשת כתב האישום. הפרקליט הצבאי הראשי החליט (ביום 23.7.96) לדחותן. עתה חודש הדיון בעניין צו הביניים. בדיון זה (ביום 26.7.96) נתבקשה דחייה נוספת. התברר כי אל"מ חורב פנה ליועץ המשפטי לממשלה להורות לפצ"ר לבטל את כתב האישום. בא-כוח המשיבים ביקש דחייה כדי לאפשר ליועץ המשפטי לגבש עמדתו. צוין כי לאור החלטת היועץ המשפטי לממשלה - במקרה שבקשת אל"מ חורב תידחה - יבוא העניין להכרעת הרמטכ"ל. אשר להצעתה של השופטת דורנר, צוין כי הדבר הובא לפני הרמטכ"ל. הוא בדק את משמעותה. התברר כי עזיבתו של אל"מ חורב את תפקידו, ולו לזמן מוגבל, משמעותה לכאורה כי אל"מ חורב לא יוכל להוסיף ולפקד על בית הספר לקצינים, וזאת ללא קשר לתוצאות המשפט. עמדת הרמטכ"ל הייתה כי ראוי לנקוט זהירות רבה בטרם קבלת החלטה להעביר מתפקידו קצין שטרם הורשע, מה גם שלהחלטה זו תהיה השפעה במקרה הספציפי על תיפקודו של כלל בית הספר לקצינים של צה"ל. לפיכך החליט הרמטכ"ל, כי לאחר שתתקבל החלטת היועץ המשפטי לממשלה, יקבל הוא החלטתו, וזאת בשים לב להמלצת בית המשפט. השופטת דורנר החליטה לקבל הבקשה ולדחות מועד הדיון. היועץ המשפטי לממשלה דחה את בקשתו של אל"מ חורב להורות לפצ"ר לבטל את כתב האישום. העניין הובא עתה לרמטכ"ל, אשר החליט שלא להשעות את אל"מ חורב. על רקע זה, ובהסכמת בא-כוח העותרים, החליטה השופטת דורנר (ביום 25.9.96) שלא להכריע בצו הביניים, תוך שקבעה כי הבקשה תידון, במידת הצורך, על-ידי ההרכב שידון בעתירה.

ההצטרפות

3. עם פתיחת הדיון בעתירה נתבקשנו (בבשג"צ 7575/96) לצרף שבעה קצינים, ובהם קצין בדרגת אלוף, כמשיבים נוספים לעתירה. לטענת המבקשים, להחלטה בעתירה השלכות רחבות היקף ביחס לכושרו המבצעי של צה"ל, להמשך שירותם של המפקדים הקיימים, למוטיבציה של מועמדים אפשריים לתפקידי פיקוד קרביים ביחידות השדה, לאיכות המפקד ולרמתו המקצועית. בטיעוניהם המשפטיים תומכים המבקשים בעמדת המשיבים. החלטנו לדחות את הבקשה. ציינו, כי המבקשים אינם מוסיפים דבר לעמדת המשיבים. הדגשנו כי לפי ההכלה המקובלת, אין מקום בנסיבות אלה לצירופם של עותרים או משיבים (ראה בג"צ 5368/96 פנחסי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח'
, פ"ד נ(4) 364).

עמדת הרמטכ"ל

4. נקודת המוצא לעמדת הרמטכ"ל הייתה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת האשמה. עם זאת, עמדת הרמטכ"ל הינה כי אין להשעות את אל"מ חורב, וכי יש להמתין עד להכרעת הדין במשפטו של אל"מ חורב. בעקבות פסק הדין ולאורו תיפול ההחלטה לגבי המשך שירותו של אל"מ חורב ושיבוצו בתפקידים השונים בצה"ל. ביסוד עמדתו זו של הרמטכ"ל מונחים שלושה שיקולים עיקריים: השיקול הראשון הינו זה, שכתב האישום שהוגש נגד אל"מ חורב הוא תקדימי וראשוני. רבים מהגורמים המשפטיים שטיפלו בתיק התלבטו, בטרם הוגש כתב האישום, אם אמנם יש למפקד החטיבה הארגונית אחריות בגין מותו של ינאי שושן ז"ל. השיקול השני שעמד לנגד עיני הרמטכ"ל הוא טיב הרשלנות המיוחסת לאל"מ חורב ומידתה. הרמטכ"ל ציין כי אחריותו של אל"מ חורב, על-פי עמדת הפצ"ר עצמו, היא יחסית רחוקה, ועניינה התרשלות במחדל של אי הטמעת כללי בטיחות. כן התחשב הרמטכ"ל בכך כי אל"מ חורב נכנס לתפקידו כמפקד החטיבה אך ארבעה חודשים לפני התרחשות האירוע הטראגי בו מצא ינאי שושן ז"ל את מותו, וכי חיילי הגדוד היו תחת פיקודו הישיר רק כחודשיים בלבד. השיקול השלישי שהונח ביסוד החלטת הרמטכ"ל התייחס לאל"מ חורב עצמו. לדעת הרמטכ"ל, אל"מ חורב הוא מפקד מעולה שהוכיח עצמו בעבר. באישיותו ובתכונותיו הוא המתאים ביותר לתפקיד שהוא ממלא, והוא ממלא אותו בהצלחה רבה. השעייתו תביא נזק לבית הספר, ותפגע באל"מ חורב עצמו ובאפשרויות קידומו שנעצרו ממילא בשל משפטו. בנוסף לשלושה שיקולים אלה התחשב הרמטכ"ל בחומרת העבירה, באמון של חניכי בית הספר לקצינים במפקדם ובאמון הציבור בצבא ההגנה לישראל. כן נשקל החשש כי בשל המשפט שאל"מ חורב נתון בו, הוא לא יוכל לנהל את בית הספר כנדרש. הרמטכ"ל שוכנע, מתוך היכרותו את אל"מ חורב ומתוך בחינת חוות הדעת שניתנו על אופיו, רצינותו וכושר עבודתו, כי אין ספק שלא תהיה פגיעה משמעותית בתפקידו כמפקד בית הספר לקצינים, למרות ההליך השיפוטי הצפוי לו והעובדה שהוא יצטרך לעסוק גם בענייני משפטו. הרמטכ"ל שקל את האפשרות של השעיה זמנית או חופשה זמנית לאל"מ חורב, עד לתום משפטו. אפשרויות אלה נדחו, לאור הצפי להליך שיפוטי ארוך. לדעת הרמטכ"ל, הוצאת הקצין לחופשה אינה בת ביצוע, כיוון שלא ניתן להשאיר, ולו לזמן קצר, את בית הספר לקצינים בלא מפקד בעל מינוי מלא.

5. בטיעוניו לפנינו ציין מר ניצן, בשם הרמטכ"ל, כי שיקוליו של הרמטכ"ל הם ראויים. לטענתו, ערך הרמטכ"ל איזון ראוי בין השיקולים השונים. החלטתו הינה במיתחם סבירות. אפילו היינו אנו, השופטים, סבורים כי היה מקום להחלטה אחרת, אין לומר כלל כי החלטת הרמטכ"ל חורגת ממיתחם הסבירות וכי היא כה בלתי סבירה וקיצונית, עד כי רמטכ"ל סביר לא יכול היה לקבלה. מר ניצן הדגיש כי בכל הנוגע למינויים בצבא, התערבותו של בית-משפט זה היא מועטה, והיא מתרחשת רק במקרים חריגים. מר זוהר, בא-כוחו של אל"מ חורב, הצטרף לטיעוניו של מר ניצן.

עמדת העותרים

6. עו"ד שרגא, אשר טען לעותרים, ציין כי נקודת המוצא לבחינת שיקול-דעת הרמטכ"ל הינה זו, כי קיימות ראיות לכאורה לכך שאל"מ חורב התרשל במילוי תפקידו, והתרשלות זו גרמה למותו של ינאי שושן ז"ל. לדעת מר שרגא, אין זה סביר כלל להפקיד, בנסיבות אלה, את הפיקוד על בית הספר לקצינים של צה"ל בידיו של אל"מ חורב. בית הספר לקצינים הינו החוד של הפירמידה החינוכית-פיקודית בצה"ל. שם מציב הצבא את הרף שמעליו צריכים לעבור מפקדיו. המוטו הוא "ממנו תראו וכן תעשו". המפקד הוא המסר. הוא המגלם בתוכו את הערכים שהצבא רוצה להנחיל. הוא המודל לחיקוי. שם יש מקום רק לטובים ביותר, לטובים ללא רבב, צל או ענן. בנסיבות אלה אין כל אפשרות להעמיד את אל"מ חורב בראש בית הספר. דווקא בתפקיד זה, ההקרנה של הרשלנות המיוחסת לאל"מ חורב על יכולתו לבצע את תפקידו היא כה ישירה וחזקה, עד כי אלמנטרי הוא שאין הוא מסוגל לבצע את תפקידו. בכל יום שבו מכהן אל"מ חורב בתפקידו - בעודו נאשם העומד למשפט בגין התרשלות שגרמה למות חייל הנתון לפיקודו - נגרם נזק חמור, סובסטנטיבי, לאמון חייליו והוריהם בו ובצבא, לאמון כלל החיילים בצבא, לאמון העם בצבא, לאמון ההורים השכולים בצבא ולמידת יכולתו למלא את תפקידו כהלכה. העמדה לדין באשמה כה חמורה מחד גיסא, ודבקות במינוי כה חשוב מאידך גיסא, מצטברים לכדי מסר כפול, אשר שורתו התחתונה הינה כי שיקולי קריירה וקידום גוברים על שיקולי אחריות פיקודית ומשפטית, וגוברים על שיקולים של ערכי יסוד. אין מנוס אפוא מהכרזה שהמינוי הוא פסול, ועל כל פנים, מתחייבות השעיה או התליה של המינוי. לדעת מר שרגא, השיקולים החשובים ביותר לא נלקחו בחשבון על-ידי הרמטכ"ל, ובהם אמון הצבא בצבא, אמון הציבור בצבא ואמון המשפחות השכולות בצבא. לעומת זאת, השיקולים שנלקחו בחשבון על-ידי הרמטכ"ל, אין בהם כדי להצדיק את מסקנתו. לדעת מר שרגא, הרמטכ"ל לא בחן את מכלול השיקולים הראויים, ולא איזן ביניהם בצורה ראויה. בסיום דבריו של מר שרגא, שמענו את אביו של ינאי שושן ז"ל. בהתרגשות רבה ציין האב כי את היקר לו מכול אין להשיב. כל מבוקשו אינו אלא כי תאונות כגון אלה שהביאו למות בנו לא יתרחשו עוד, וכי הצבא יסיק את מלוא הלקחים מהאסון הנורא שפקד אותו.

המסגרת הנורמאטיבית

7. נקודת המוצא הנורמאטיבית הינה, כי ביטול מינויו של אל"מ חורב או השעייתו (הזמנית) עד להכרעה במשפטו הפלילי, נתונים לשיקול דעתו של הרמטכ"ל. שיקול-דעת זה הוא רחב. עמד על כך מ"מ הנשיא, השופט שמגר, בציינו:

"...מהו מרווח הסמכויות של הצבא בבואו לאייש תפקיד צבאי ביחידה צבאית על-ידי מי שמשרת בשירות סדיר. לעניין זה לא יכול להיות ספק ספיקא בכך, שעניין כגון זה מסור לחלוטין לשיקול דעתן של הרשויות הצבאיות הנוגעות בדבר" (בג"צ 676/82 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ואח'
נ' ראש המטה הכללי ואח'
, פ"ד לז(4) 105, בעמ' 112).

עם זאת, שיקול-דעתו של הרמטכ"ל אינו מוחלט. ככל רשות ציבורית, גם הרמטכ"ל הוא נאמן הציבור. משלו אין לו ולא כלום. כל שיש לו, למען ביטחון הציבור יש לו (ראה בג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה ואח'
, פ"ד מה(1) 749, בעמ' 840). מחובת נאמנות זו נגזרת חובתו להפעיל את שיקול-דעתו בהגינות, בסבירות, בתום לב, בלא שרירות, ומתוך התחשבות בכל הנתונים הרלוואנטיים (ראה בג"צ 651/86 מלכה ואח'
נ' שר המשטרה ואח'
, פ"ד מ(4) 645; בג"צ 4267/93, 4287, 4634 אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות ואח'
נ' ראש ממשלת ישראל ואח'
, פ"ד מז(5) 441, בעמ' 461). כאשר השיקולים השונים מובילים לתוצאות שונות, על הרמטכ"ל לתת לכל אחד מהשיקולים את משקלו הראוי, תוך איזון ראוי ביניהם על רקע תפיסות היסוד של המשפט הישראלי (ראה בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים ואח'
, פ"ד מז(1) 749). לעניין דין זה, אין כל הבדל בין הפעלת סמכות לבין הימנעות מהפעלת סמכות. "לא רק הפעלת סמכות בנסיבות שבהן הפעלתה אינה סבירה, אלא גם הימנעות מהפעלת סמכות שבשיקול דעת בשל טעמים בלתי סבירים, יכולה להוליך למסקנה כי ההימנעות מפעולה היא בטלה" (הנשיא שמגר בבג"צ 3094/93, 4319, 4478, בשג"צ 4409/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל ואח'
, פ"ד מז(5) 404, בעמ' 419).

8. הרמטכ"ל שקל את כל השיקולים הרלוואנטיים. הוא התחשב בשיקוליו האישיים של אל"מ חורב ובשיקולים הכלליים של צה"ל. הוא לקח בחשבון את השפעת השעייתו של אל"מ חורב על המשך פעילותו של בית הספר לקצינים ועל אמון הציבור בצבא. הוא בחן את סוג העבירה המיוחסת לאל"מ חורב, את מידת האשמה המיוחסת לו על-פי כתב האישום ואת האופי העקרוני והראשוני שבאישום מסוג זה. על יסוד כל אלה הגיע הרמטכ"ל למסקנה, כי באיזון הכולל אין מקום לביטול מינויו של אל"מ חורב או להשעייתו. השאלה הניצבת לפנינו הינה אם איזון זה שערך הרמטכ"ל הוא מחוץ למיתחם הסבירות, האם ניתן לומר כי האיזון הוא כה מופרך, וכי הוא סוטה במידה כה רבה מהאיזון הראוי, עד כי עלינו לומר ששום רמטכ"ל סביר לא היה יכול להגיע למסקנה שאליה הגיע הרמטכ"ל (ראה בג"צ 935/89, 940, 943 גנור ואח'
נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח'
, פ"ד מד(2) 485, בעמ' 523)? לדעתי, התשובה על שאלות אלה היא בשלילה. אכן, מקובל עליי כי בעיית האיזון הראוי במקרה שלפנינו אינה פשוטה. השיקולים התומכים בביטול המינוי של אל"מ חורב או בהשעייתו אינם קלים כלל ועיקר. מצאתי טעם רב ומשקל ניכר בטיעוניו של מר שרגא לפנינו. אם אמנם עלינו להניח, לצורכי ההכרעה שלפנינו, כי קיים חומר ראיות לכאורה בדבר התרשלותו של אל"מ חורב - התרשלות שגרמה למותו של החייל ינאי שושן ז"ל - כי אז עשוי אל"מ חורב להתקשות במתן דוגמא אישית לפקודיו ובהצבת דרישות לזהירות אישית. אכן, אם הרמטכ"ל היה מחליט, כי בנסיבות הענין יש לבטל את מינויו של אל"מ חורב או להשעותו, הייתי סבור כי ההחלטה היא סבירה וכי אין יסוד להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. אך הרמטכ"ל החליט אחרת. והשאלה היא, אם החלטה זו היא כה בלתי סבירה עד כי שום רמטכל סביר לא יכול היה להגיע אליה. למסקנה זו איני יכול להגיע. כשם שמצאתי טעם רב ומשקל ניכר בטיעוניו של מר שרגא, כן מצאתי טעם רב ומשקל ניכר בעמדתו של הרמטכ"ל. הוא רשאי היה להתחשב באופי התקדימי והראשוני של האישום וליתן לשיקול זה משקל ניכר; הוא רשאי היה להתחשב "במרחק" שבין מותו של החייל ינאי שושן ז"ל לבין התרשלותו של אל"מ חורב ולתת לשיקול זה משקל ראוי; הוא רשאי היה להתחשב בעובדה שאל"מ חורב מונה זה מקרוב כמפקד החטיבה, וחיילי החטיבה היו תחת פיקודו תקופה קצרה, דבר המשפיע על מידת "אשמתו", ולתת לשיקול זה משקל מסוים; הוא רשאי היה להתחשב בחזקת החפות העומדת לאל"מ חורב; הוא רשאי היה להתחשב בנזק הרב שייגרם לבית הספר לקצינים אם מינויו של קצין מוכשר זה כמפקד בית הספר לקצינים יתבטל; הוא רשאי היה לקחת בחשבון את שיקוליו האישיים של אל"מ חורב ולתת לכל אלה משקל מסוים. כאשר נוטלים את כל השיקולים הללו גם יחד, אין מנוס מהמסקנה כי אין לומר כלל ועיקר שהחלטת הרמטכ"ל אינה סבירה באופן המצדיק את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. זאת יש לזכור: הרמטכ"ל הוא הדרג הפיקודי העליון בצבא (סעיף 3(א) לחוק-יסוד: הצבא). בידיו הפקידה המדינה את ביטחונה. כשופטים, איננו מחליפים את שיקול-דעתו בשיקול דעתנו; איננו שואלים כיצד אנחנו היינו מחליטים אילו היינו במקומו. בחינתנו היא ביקורתית. אנו שואלים את עצמנו, האם כמטכ"ל סביר רשאי היה ליתן המשקל לשיקולים השונים כפי שעשה הרמטכ"ל בעניין שלפנינו, גם אם ייתכן שאנו היינו מחליטים אחרת. בהציגנו את השאלה באופן זה, אין לנו ספק כי החלטתנו היא אך אחת: הרמטכ"ל פעל במיתחם הסבירות. בין שהיה מחליט לבטל את מינויו של אל"מ חורב או להשעותו ובין שהיה מחליט - כפי שהחליט - שלא לבטל את מינויו של אל"מ חורב ולא להשעותו, החלטתו היא סבירה. אכן, המקרה שלפנינו הוא מקרה גבול. במצב דברים זה מחייב עקרון הפרדת הרשויות שלא להביא לביטול החלטה של רשות שלטונית על-ידי הרשות השופטת. עמדתי על כך בפרשה דומה, בצייני:

"לעתים, המקרה הוא מקרה גבול. העבר הפלילי מתאזן כנגד מכלול השיקולים האחרים. במקרה זה כל החלטה של הרשות הציבורית הממנה היא כדין, ובית משפט זה לא יחליף את שיקול-דעת הרשות הממנה בשיקול דעתו שלו...
...
הנה כי כן, קיימים שיקולים לכאן ולכאן, כשבענייננו מדובר בהחלטה שלטונית המצויה במיתחם הסבירות. בגדרו של מיתחם זה, אין בית המשפט פוסל החלטה שלטונית. בכך בא לידי ביטוי עקרון הפרדת הרשויות" (בג"צ 194/93 שגב נ' שר החוץ ואח'
, פ"ד מט(5) 57, בעמ' 62-63).

דבריו של מר מסעוד שושן
- אביו של החייל ינאי שושן ז"ל - נגעו ללבנו. השתכנענו מטוהר מניעיו. אך אחריותנו כרשות שופטת - השומרת על גבולות הסמכות של הרשויות האחרות ואינה מתערבת בהפעלת שיקול הדעת כל עוד הוא סביר - מונעת מאתנו לתת סיפוק לקריאתו הנוגעת ללב.

העתירה נדחית.

השופט א' מצא
: אני מסכים.

השופט י' זמיר
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

ניתן היום, כ"ד בחשוון תשנ"ז (6.11.96).









בג"צ בית המשפט העליון 4537/96 מסעוד שושן, עליזה שושן נ' ראש המטה הכללי - רא"ל אמנון ליפקין-שחק, הפרקליט הצבאי הראשי - תא"ל אורי שוהם ואח', [ פ"ד: נ 4 416 ] (פורסם ב-ֽ 06/11/1996)