פסקי דין על אורי שני | פסקי דין על אריה בר-לב (ארקדי גאידמק)

16773/07 בשא     25/09/2008




בשא 16773/07 אורי שני נ' אריה בר-לב (ארקדי גאידמק)




בעניין:
אורי שני

ע"י ב"כ
עוה"ד רון ברקמן
ודיבון פרקש

המבקש

נ ג ד
אריה בר-לב (ארקדי גאידמק)
ע"י ב"כ
עוה"ד אופיר נאור
ורועי לוי

המשיב

החלטה
כללי

תחילתו של ההליך שבפני
י, בבקשת המבקש למתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד, בקשה אשר הוגשה ביום 7.9.08 (בש"א 16773/08) (להלן: "הבקשה הראשונה").
בכותרת אותה בקשה נרשם כי מדובר בבקשה אשר מוגשת "במסגרת סמכויות העזר של בית המשפט הקבועות בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968".
הבקשה פירטה שורה ארוכה של מחזיקים (47 במספר).
הבקשה הובאה בפני
חברי כבוד השופט איתן אורנשטיין. בהחלטתו מיום 7.9.08, נקבע: "לא ראיתי מקום ליתן צו במעמד צד אחד. לתגובת המשיב תוך שלושה ימים מקבלת הבקשה, במסירה אישית... ללא קשר יבהיר ב"כ המבקש לבית המשפט תוך שלושה ימים מהי הסמכות העניינית של בית המשפט המחוזי לדון בבקשה לאור מהות הסכסוך נשוא הבקשה, ובהתחשב בהוראת סעיף 28 לחוק בתי הדין לעבודה...".

למחרת, ביום 8.9.08, הוגשה הודעה מטעם המשיב שלפיה קיבל על עצמו משרד עו"ד ד"ר י.שגב את ייצוגו של המשיב בתיק זה. ביום 10.9.08 ולאור הודעה זו, החליט כב' הש' אורנשטיין על העברת התיק למותב אחר.

הבהרה בנוגע לשאלת הסמכות העניינית הוגשה בידי ב"כ המבקש ביום 11.9.08.

ביום 14.9.08, הוגשה בקשה שניה להטלת עיקול זמני (בש"א 17253/08) (להלן: "הבקשה השניה"). באותו יום ניתנה על ידי החלטה בזו הלשון:
"לא ראיתי לנכון להעתר לבקשה במעמד צד אחד. דיון בבקשה יתקיים במאוחד עם בש"א 16773/08...".

ביום 15.9.08, הוגשה הבקשה השלישית למתן צו עיקול זמני (בש"א 17401/08) (להלן: "הבקשה השלישית"). באותו יום החלטתי כדלקמן:
"בפני
בקשה שלישית להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד. לא מצאתי הצדקה מספקת לכך. דיון בבקשה יתקיים במאוחד עם שתי הבקשות הקודמות...".

המשיב הגיש את תשובתו לבקשות ביום 16.9.08; המבקש השיב לתשובה זו ביום 18.9.08.

דיון במעמד הצדדים (אשר נקבע בתחילה ליום 17.9.08) התקיים ביום 21.9.08. לאחר קבלת הפרוטוקול המוקלט, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

עיקרי טענות המבקש

הבקשה הראשונה מפרטת את המערכת ההסכמית בין המבקש למשיב. לטענת המבקש, לאחר שהמשיב פנה אליו והציע לו להצטרף לפעילותו העיסקית בארץ ובעולם, הן כשותף והן כמנהל, נחתמו בין הצדדים, ביום 19.9.07, שלושה הסכמים: הסכם בעלי מניות, שתכליתו הייתה בין השאר להקים את השותפות העיסקית בין השניים ולהקנות למבקש 10% מחברת אחזקות אשר תקלוט את כל פעילותו העיסקית של המשיב בישראל, פעילות הנדל"ן שלו ברוסיה ופעילותו העתידית בארץ ובחו"ל; הסכם העסקה, שגיבש את זכויותיו של המבקש כעובד חברת האחזקות (בתפקיד מנכ"ל); הסכם נאמנות, אשר מטרתו הייתה להבטיח את זכויותיו של המבקש בהתאם לסיכומים האמורים.

לטענת המבקש, התחייב המשיב, על פי הסכם הנאמנות, להפקיד בידי נאמן (עדעד חברה לנאמנות בע"מ), מניות בחברת אוסיף, בשווי כולל של 50 מליון ₪. לגרסת המבקש, הייתה התחייבות זו "המסד והטפחות" של ההתקשרות בין הצדדים ולמעשה הבטוחה האחת והיחידה בידו. לדבריו, עמד על התחייבות מעין זו על מנת להבטיח כי עזיבתו את חברת "שיכון ובינוי" וקשירת עתידו בזה של המשיב, לא יהיו לשווא. המבקש טוען בבקשתו כי בפועל הועברו לידי הנאמן מניות בשווי כולל של כ-19 מליון ₪ בלבד; יתרת המניות לא הועברה חרף הבטחות מצידו של המשיב.

עוד טוען המבקש, כי יחסיהם של הצדדים עלו על שרטון וכי לא נותרה בידו הברירה אלא לסיים את תפקידו בשרותו של המשיב, סיום יחסים שעליו הודיע למשיב בעל פה ובכתב ביום 2.7.08.
המבקש ביקש למנות בורר, בהתאם להסכמים, על מנת שיכריע במחלוקות ביניהם.

בבקשה הראשונה, מפרט המבקש שורה של "אינדיקציות", אשר מלמדות, לטענתו, כי המשיב אינו ממלא אחר התחייבויותיו, כי מצבו הכלכלי התדרדר וכי הוא נקלע לקשיים כלכלים של ממש. לדבריו, צובר המשיב חובות ונושים באופן המעלה חשש לקריסת המערכת העסקית שלו, וכי הוא מתעתד לחסל את עסקיו בישראל ולנתק קשריו אליה. עוד נטען, כי הגם שהמשיב נחזה להיות בתקשורת "טייקון", בעל נכסים רבים, אזי בדיקה ראשונית העלתה, לכאורה, כי נכסי נדל"ן שאמורים היו להיות רשומים על שמו, כמו בית מגוריו בקיסריה, רשומים על שם חברה זרה לא נודעת, וכך גם לגבי יאכטה, סירת מירוץ ומטוס פרטי שבשימושו של המשיב. עוד נאמר כי מבדיקה במשרד הרישוי עלה כי אפילו כלי רכב אינם רשומים על שמו של המשיב באופן אישי.

בבקשה השניה מוסיף המבקש וטוען כי המשיב החל בפעולות שנועדו למכור את זכויותיו בחברת אוסיף, לרבות המניות שבקשת העיקול נועדה להבטיח. בדבריו יש בכך כדי לקיים את יסוד ההכבדה, ובמידה ולא יוטל עיקול כמבוקש, קיים חשש ממשי וכבד כי העיסקה למכירת מניות אוסיף תושלם, תקבוליה יועברו למשיב ויועלמו על ידו. המבקש עותר איפה להטלת עיקול אך ורק של מניות אוסיף, עיקול מצומצם מזה שהתבקש בבקשה המקורית ואשר נועד, אם יתקבל, להחליף את הסעד הרחב אשר התבקש בבקשה הראשונה.

בבקשה השלישית, מוסיף המבקש ומפרט, כי ארבעת החברות הציבוריות שבשליטת המשיב, לרבות אוסיף, דיווחו בבורסה כי המשיב חתם על יפוי כוח בלתי חוזר ובלתי הפיך לטובתו של עו"ד ד"ר י.שגב, באופן שהמשיב העביר למעשה את שליטתו בחברות הציבוריות לעו"ד שגב. מצב דברים זה, לשיטתו של המבקש, מלמד על הקושי הכלכלי שהמשיב מצוי בו, ומקים חשש כבד כי בימים הקרובים ימומש רכושו של המשיב ובתמורה שתתקבל ייעשה שימוש למטרות אחרות, אשר יועדפו על פני קיום ההתחייבות כלפי המבקש.

עיקרי טענות המשיב

ב"כ המשיב הגישו תשובה מטעמו, אשר לא נתמכה בתצהיר.
התשובה כוללת מספר טענות סף, ובהן טענות בדבר העדר תביעה כספית, העדר עילה, שיהוי, העדר סמכות עניינית ועוד.

באשר לעילת התביעה, נטען בתשובה כי הזכות הנטענת מכוח הסכם הנאמנות היא זכות לקבלת בטוחה ולא לקבלת כספים; התנאי כלל לא השתכלל, שכן מדובר בבטחון שהוא בקשר לעתיד לבוא, ומותנה בעבודה של שנים רבות ובתוצאותיה של עבודה כזו.

ב"כ המשיבים טוענים כי בפי המשיב טענות קשות כנגד דרך התנהלותו של המבקש, טענות אשר תבוררנה מן הסתם בהליך העיקרי שיתקיים בין הצדדים.

עוד נטען, במישור ההכבדה ומאזן הנוחות, כי מתן עיקולים יגרום למשיב נזק גדול; יהיה בכך כדי לשמש אמתלה בידי בנק שהעניק אשראי לקבוצה לנקוט בהליכים כנגד הקבוצה וכנגד המשיב; העיקולים עלולים לפגוע פגיעה משמעותית בפעילות העיסקית של המשיב ושל החברות ובשמו הטוב; לשיטתם, מהבקשה עצמה עולה כי המשיב הוא אדם בעל אמצעים ונכסים בהיקפים של מאות מליוני שקלים בישראל לבדה ואין כל חשש שהמשיב לא יוכל לקיים כל הכרעה שיפוטית שתינתן.

להשלמת התמונה יצויין, כי המבקש יוצא כנגד כל טענות המשיב, במסגרת תשובתו מיום 18.9.08.

התנאים להטלת עיקול זמני

כידוע, לפי תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), על המבקש סעד זמני להציג "ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה", וכן לשכנע את בית המשפט כי הנזק שייגרם לו אם לא ינתן הסעד הזמני, גדול מהנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד, כלומר – כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו.
בהוראה מיוחדת הנוגעת לעיקול זמני, המצויה בתקנה 374(ב) לתקנות נקבע, כי על המבקש להוכיח, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין – זו היא דרישת ההכבדה.

לאור זאת נפסק כי הדגש במתן צו עיקול זמני מושתת על הצורך למנוע שינוי לרעה במצבו של המבקש עד למועד פסק הדין (ראו: רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3) 789 (1997); רע"א 9736/07 קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ, ניתן ביום 5.12.07).
עוד נפסק כי לעניין דרישת ההכבדה רלוונטית האפשרות שהמשיב יבריח את נכסיו או יעשה מעשה אחר העלול להכשיל את ביצוע פסק הדין, אך עם זאת יש לבחון שיקולים אלה בהקפדת יתר על מנת שלא לפגוע מעבר לנדרש ולהכרחי בזכות הקניין של המשיב (ראו: רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' icc, ניתן ביום 4.1.07). נקבע גם כי לעיתים אף גובה סכום התביעה ייחשב כשיקול רלוונטי למתן הצו, זאת כאשר מבקש העיקול הצליח להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען (רע"א 903/06 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' אטיאס, ניתן ביום 19.3.06). עוד יוער, כי עצם העובדה שנכסיו של בעל דין מצויים בחו"ל, אין בכך כדי להעיד בהכרח על קושי עתידי במימוש פסק הדין (עניין כפרית הנ"ל).

נטל ההוכחה והשכנוע

בהקשרים אלו, נטל השכנוע מוטל על התובע, מבקש העיקול, ובהתחשב בזכות החוקתית של הנתבע – המשיב לקניינו, יש לייחס חשיבות רבה לאיכותן ולכמותן של הראיות אשר מתיימרות לבסס את הרכיבים האמורים, אשר ביסוד טיעוניו של מבקש העיקול (רע"א 5935/97 סיני נ' גלנץ, פ"ד נב(1) 193 (1998)).

אחד הטיעונים המרכזיים שבפי המבקש הוא, שהמשיב כלל לא טרח להגיש תצהיר מטעמו, וממילא לא הפריך את הטענות העובדתיות שנכללו בתצהיר המבקש, מחד גיסא, ולא תמך את הטיעונים העובדתיים שפורטו בתשובתו, מאידך גיסא.

אכן, המשיב לא ראה לנכון לתמוך את תשובתו בתצהיר. משמעות הדבר היא, כי כל עוד אותן "עובדות" שהוטחו במבקש, הן במסגרת התשובה והן במהלך החקירה הנגדית, אין להן כל משקל, אלא אם המבקש עצמו אישר אותן בחקירתו הנגדית.
עם זאת, בשלב זה של ההליך, הגשת תצהיר תשובה איננה חובה. בעניין סיני הנ"ל (בהמשך לפסיקה בעניין מרגליות הנ"ל) נקבע גם, כי "אין מניעה כי על יסוד חקירתו של המצהיר מטעם מבקש העיקול יוכל מבקש הביטול 'לטעת ספק' בצדקת התביעה או בטענת מבקש העיקול כי אי-מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין..." (שם, בעמ' 196).

מובן, כי משיב לבקשת עיקול "לוקח סיכון" בכך שאין הוא מגיש תצהיר תשובה. ייתכן ויעדיף שלא להיחשף בעצמו לחקירת שתי וערב, מסיבות שונות, ולתלות את יהבו אך בחקירה נגדית של מבקש העיקול. במקרה זה נותרת גרסת המבקש גרסה יחידה, וככל שיש בה כדי לענות על הדרישות המצדיקות הטלת עיקול זמני, אזי יוטל עיקול כזה (או יוותר על כנו אם הוטל במעמד צד אחד).

"ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה"

כאמור, בהתאם לסעיף 5 להסכם הנאמנות התחייב המשיב להפקיד בידי הנאמן מניות אוסיף בשווי של 50 מיליון ₪. ובמילות הסעיף עצמו: "בר לב מתחייב להפקיד בידי הנאמן ולהעביר על שמו עד ליום 18 בדצמבר 2007... מניות בבעלותו באוסיף השקעות בע"מ... בשווי כולל של 50 (חמישים) מליון שקלים חדשים. לעניין סעיף זה, שוויה של כל מניה מועברת לנאמנות יקבע בהתאם למחיר הסגירה האחרון הידוע ביום חתימת הסכם נאמנות זה על ידי בר לב או ביום ההפקדה, הנמוך מבין השניים".

מדובר בהתחייבות חד-משמעית, שאיננה משתמעת לשתי פנים ואיננה מותנית בתנאי כלשהו. על מטרתה ניתן ללמוד מהוראת סעיף 7 הסמוך: "הנאמנות בהתאם להסכם נאמנות זה הינה לטובת שני ונועדה להבטיח לשני חלק מהשווי הצפוי לו בגין מימוש זכויותיו בהתאם להסכמים... החל מיום ההפקדה לא יהא בר לב רשאי לבטל את הנאמנות ולהעביר את המניות המופקדות".

המשיב טוען כי ההסכמים נחתמו ביום 19.12.07, ומאחר וסעיף 5 הנ"ל קובע כי המניות יופקדו עד ליום 18.12.07, אזי כל שהופקד בפועל ביום 18.12.07 (מניות בשווי של כ – 19 מיליון ₪) מבטא הסכמה בין הצדדים שדי בכך. בסיכומיו טוען המשיב כי "הצדדים הסכימו והסתפקו בהעברת מניות בשווי של כ- 19 מליון ₪ בלבד" (סע' 34). הכיצד לא תומך המשיב את טענת ההסכמה הזו בתצהיר מטעמו? הדבר הרי מתבקש. חלף הצגת גרסה עובדתית מטעמו, מבקש המשיב להסיק את ההסכמה האמורה מהתנהגותו ומהתנהלותו של המבקש בזמן חתימת ההסכם ובסמוך לאחריה. ראשית, אין חולק כי הוראת סעיף 5 לא שונתה בכתב, כפי שניתן היה לצפות לו הוסכם אכן על הפקדה בשיעור נמוך משמעותית מהכתוב. שנית, דומה כי התאריך הנקוב בסעיף – 18.12.07 – אינו "תורה מסיני". אם נפנה מבטנו לכתב ההוראות לנאמן (נספח ד' לבקשה הראשונה) נראה כי לא רק שהוא נושא תאריך של ה – 19.12.07 (תאריך ההסכמים), אלא שבתחילתו נכתב כי: "... לא יאוחר מיום 19 בדצמבר 2007, אריה בר לב... יעביר לידיכם את המניות המופקדות...". נראה אפוא כי ההפקדה הייתה אמורה להתבצע במקביל לחתימה על ההסכמים. עצם העובדה שהמבקש חתם על ההסכמים לפני שוידא שההפקדה בוצעה במלואה ואף החל בעבודתו עבור המשיב, שבה התמיד לאורך מספר חודשים, איננה מלמדת בהכרח על ויתור מצדו. יתרה מכך, המבקש הכחיש זאת מפורשות בחקירתו ואף העיד כי פנה אל המשיב עשרות פעמים בעניין זה, כמו גם אל אנשיו (עמ' 38 לפרוטוקול).

בהעדר מסמך בכתב המשנה את הוראת סעיף 5 ובהעדרה, למצער, של גרסה עובדתית מצד המשיב בדבר הסכמה אחרת בעל-פה, אין כל סיבה שלא ליתן לסעיף את מלוא התוקף. בנוסף, הואיל ומדובר בהתחייבות בלתי מותנית, אין זה המקום כרגע לבחון את ההסכמים האחרים, אופן ביצועם או משמעות ההתחייבויות ההדדיות שהצדדים נטלו על עצמם ועמידתם בהן. שאלות אלה תתבררנה בהליך נפרד.

לא מצאתי גם בטענות הסף עילה מספקת שיהא בה כדי לאיין את עילת התביעה או "לכרסם" בה. את הסמכות ליתן סעד זמני ניתן למצוא בחוק הבוררות (ברגע שהועברה דרישה לקיים כזו, אף ללא כתב תביעה מגובש), וגם אם יתברר בעתיד כי יש לברר את הסכסוך בהליך אחר, למשל בבית הדין לעבודה, אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית משפט זה ליתן סעד דחוף ונדרש ולא יהא בעצם העברת הדיון, למשל לבית הדין לעבודה, כדי להביא בהכרח לביטולו של הצו הזמני.

צודק המשיב שהמבקש השתהה בהגשת בקשתו. לשיטת המבקש עצמו, הבין וידע כבר ברגע חתימת ההסכמים כי ההתחייבות האמורה לא בוצעה, ואף שב ופנה אל המשיב ולאנשיו בדרישות (בעל פה) למלא אחריה. חרף הקושי ששיהוי זה מעלה, שעה שעסקינן בבקשה לסעד זמני, אין המדובר בשיהוי כזה, שיש בו כדי להשמיט את הקרקע מתחת לבקשה כולה. בהחלט סביר ומתקבל על הדעת, שמי שנכנס לקשר עסקי כה משמעותי, לא "יתנפל" על חברו לקשר בהליך משפטי בסמוך לתחילת היחסים; אין זה מופרך להמתין זמן מה ולראות להיכן מתפתחים הדברים. עם זאת, יש לזכור כי ביום 19.12.07 הופקדו 132,312 מניות של אוסיף, המשקפות שווי של כ – 18,907,384 ₪. המבקש טוען כי על המשיב היה להשלים הפקדת 217,583 מניות נוספות, המשקפות ליום 19.12.07 שווי של 31,092,616 ₪. הואיל והמבקש לא עתר מיידית לכך, והגם שהשיהוי לא משמיט, כאמור, את הבסיס מתחת לבקשתו כולה, דומני כי איזון ראוי מחייב להטיל על המבקש, ולו לצורך הליך זמני זה בלבד, את תוצאתה של ירידת שווי המניות עד ליום הגשת בקשת העיקול. המבקש זכאי אפוא לעתור לצו זמני על אותן 217,583 מניות, המשקפות, נכון למועד הבקשה, שווי של כ – 9.8 מיליון ₪.

המבקש עמד אפוא בדרישת ה"ראיות המהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה", גם אם לא לגבי הסכום המקורי כולו.

במאמר מוסגר אעיר, כי אין זה המקום והזמן להתייחס להערות,שלא לומר רמזים, בדבר הבנת או אי-הבנת המשיב את תוכן ההסכמים עליהם חתם או תבונתם העיסקית, או לטענות בנוגע לצידוק הערכי-מוסרי לעמידה דווקנית על ההוראות החוזיות.

אלמנט ההכבדה ומאזן הנוחות

בבקשה הראשונה, המקורית, עתר המבקש לצו עיקול גורף על נכסי המשיב, המוחזקים אצל 47 מחזיקים שונים. לא הייתה הצדקה לכך. די היה בבקשה לעקל את מניות המשיב באוסיף על מנת להבטיח את ביצועה של ההפקדה המשלימה. ואכן, זו היא, בסופו של דבר, עתירתו של המבקש בבקשותיו השניה והשלישית (סע' 19 לבקשה השניה: "למען הסר ספק יובהר, כי הסעד המבוקש במסגרת בקשה זו, הוא הטלת עיקול מצומצם מזה שנתבקש בבש"א 16773/08, והוא נועד, אם יתקבל, להחליף את הסעד הרחב שנתבקש במסגרת בש"א 16773/08").

בהקשר זה אין צורך בתשתית ראייתית שתצביע דווקא ובהכרח על קשיים כלכליים של ממש אצל המשיב, אלא אך על חשש לאפשרות של סיכולה של אותה התחייבות ספציפית. ואכן, המבקש השכיל להראות כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע עתידי של

פסק דין
בכך שהצביע על ראיות, המלמדות על כוונתו של המשיב למכור את מניותיו באוסיף כמו גם על מסירת יפוי כוח "בלתי חוזר ובלתי הפיך" לעשות כן לידי צד ג'. כוונה זו ומתן יפוי הכוח לא הוכחשו כלל, בוודאי שלא בתצהיר. גם מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש בנקודה זו; אם לא יעוקלו מניות אלו, יש חשש שיאבדו לנצח; עיקול זמני, לעומת זאת, משמר את המצב הקיים ולא פוגע בבעלותו של המשיב במניותיו.

סוף דבר

הבקשות מתקבלות חלקית, במובן זה שמוטל בזאת עיקול זמני מיידי על מניות אוסיף השקעות ופיתוח בע"מ, עד לסכום מירבי של 9.8 מיליון ₪ או על תקבולי עסקת מכירתן, זאת למחזיקים המפורטים בכותרת הבקשה בבש"א 17253/08 ובכותרת הבקשה בבש"א 17401/08. בהתאם לתקנה 364(ג) לתקנות, אני מחייב את המבקש בהפקדת ערבון בסך של 50,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית צמודה ושאינה מוגבלת בזמן, תוך 4 ימים. היה ולא יופקד ערבון זה – יפקע העיקול.

בהתחשב בתוצאה, ישא כל צד בהוצאותיו.
ניתנה היום כ"ה באלול, תשס"ח (25 בספטמבר 2008) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים באמצעות הפקסימיליה.
אבי זמיר
, שופט
רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
??

??

??

??

10
בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בשא16773/08
בשא17253/08
בשא17401/08
בפני
:
כבוד הרשם אבי זמיר

תאריך:
25.9.08








בשא בית משפט מחוזי 16773/07 אורי שני נ' אריה בר-לב (ארקדי גאידמק) (פורסם ב-ֽ 25/09/2008)