פסקי דין על אלון הדה לנדסמן | פסקי דין על כרמלה לוי | פסקי דין על אברהם לוי | פסקי דין על שאול לוי |

130993/01 א     24/09/2008




א 130993/01 אלון הדה לנדסמן נ' כרמלה לוי, אברהם לוי, שאול לוי




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
130993/01

בש"א

בפני
:
כב' השופטת נועה גרוסמן
תאריך:
24/09/2008





אלון הדה לנדסמן

בעניין:

תובעת / משיבה

ע"י ב"כ עו"ד אקר



נ
ג
ד


המערער
1. כרמלה לוי

2. אברהם לוי
3. שאול לוי


נתבעים

המערער ע"י עו"ד וסרטייל



החלטה


בפני
בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת רשם.

רקע


ביום 11.3.02 ניתן

פסק דין
ע"י כב' הרשמת ברקוביץ (כתוארה דאז), בהעדר בקשת רשות להתגונן, כנגד המערער.

המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין ולהאריך המועד להגשת בקשת רשות להתגונן, בפני
כבוד הרשם קורן (כתוארו דאז) , והבקשה נדחתה ביום 6.10.02.

ביום
25.6.08, בחלוף חמש וחצי שנים, מיום מתן החלטתו של כבוד הרשם קורן ( כתוארו אז), בבקשה לביטול

פסק דין
, מבקש המערער לערער עליה, ועל כן הגיש בקשתו זו, להארכת המועד להגשת הערעור.


טענות המערער


המערער טוען, כי כתוצאה מ

פסק דין
שגוי אשר ניתן ע"י כבוד הרשמת ברקוביץ (כתוארה דאז), והחלטה שגויה של כבוד הרשם קורן (כתוארו דאז), מתנהל כיום כנגדו תיק הוצאה לפועל בגין חוב של 325,000 ₪ למשיבה.

המערער טוען, כי הוא חי בפחד תמידי ממאסר, לא מצליח לנהל אורח חיים רגיל ואף בכל מקום עבודה בו הוא מתחיל לעבוד, מעוקלת משכורתו באופן מיידי.

המערער מאשר, כי אכן מדובר באיחור משמעותי בהגשת הבקשה, אך לטענתו מדובר במוצא האחרון ובניסיונו להשיב את חייו למסלולם.

לטענת המערער, מדובר בחוב מנופח ומופרז, אשר אמור להיות כיום, לכל היותר, כ – 90,000 ₪.

המערער טוען כי מאז מתן פסק הדין ביום
6.10.02, הוא היה שרוי בדיכאון והתקשה להשיג את המימון הדרוש לצורך הגשת ערעור על החלטת כבוד הרשם קורן (כתוארו דאז).

המערער גורס, כי למשיבה לא ייגרם נזק מביטול פסק הדין, מלבד כך שהחוב בתיק ההוצל"פ יופחת לגובה החוב האמיתי.

המערער סבור, כי במידה ובית המשפט הנכבד ישקול את סיכויי הערעור, לעומת האיחור בהגשת הערעור, תיטה הכף לטובת המבקש, ותתקבל בקשתו להארכת המועד להגשת הערעור.

המערער טוען, כי פסק עדין אשר ניתן כנגדו, נגוע באי חוקיות, מכיוון וכתב התביעה והבקשה למתן

פסק דין
, הוגשו, לטענתו, בניגוד לכל דין.

המערער מעלה טענות כנגד סכום התביעה אשר הוגשה כנגדו ובנוגע לריבית אשר צורפה לו.
לטענתו, על פי סעיף 15 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, הסעד של פיצוי מוסכם אינו יכול להיות סעד מצטבר לסעד של ריבית פיגורים, אלא רק סעד חילופי, ולא ניתן לתבוע את שני הסעדים יחדיו.

לטענת המערער, פסק הדין מנוגד להוראות סעיף זה, וכתוצאה מטעות זו, גדל חובו באופן "אסטרונומי" (כלשונו), בשיעור של 2% לחודש (ובריבית דריבית במעל ל – 28% בשנה), במקום ב – 5% לשנה.

עוד טוען המערער, כי המשיבה תבעה מצד אחד דמי שכירות בגין כל תקופת השכירות, ומנגד, בגין אותה תקופה ממש, תבעה פיצוי מוסכם בגין אי פינוי המושכר במועד. סעדים אלו, טוען המערער, אינן יכולים לדור בכפיפה אחת במסגרת כתב התביעה.

המערער טוען, כי החוב הנומינלי של הנתבעים למשיבה, בעת הגשת התביעה, עמד ע"ס של 55,228 ₪. יתר סכום התביעה היה בגין פיצוי מוסכם בסך של 64,456 ₪ וסך של כ – 20,000 ₪ בגין ריבית חריגה, בשיעור של 2% לחודש. יוצא אם כן, טוען המערער, כי עיקר מרכיב החוב שלו הינו בגין הפיצוי המוסכם, לפי הסכם השכירות וה"ריבית החריגה".

בנסיבות אלה, טוען המערער, מדובר בפיצויים אשר נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק.

המערער אף מעלה טענות בנוגע לייפוי הכוח המצוי בידי המשיבה, ואשר מכוחו היא הגישה תביעה בעבור דמי שכירות אשר לא שולמו עבור המושכר אשר היה בבעלות המנוחה יוהנה אורבין ז"ל, ואשר המשיבה ירשה לאחר מותה.

טענות המשיבה

המשיבה טוענת, כי ההחלטה נשוא הערעור ניתנה לפני כמעט שבע שנים, בהליך שבו המערער היה מיוצג, ולא ערער על ההחלטה. רק כעת, בחלוף שנים רבות, הוא מבקש לערער עליה.

לטענת המשיבה, הואיל והמועד להגשת ערעור נקבע בחיקוק, אזי דרש "טעם מיוחד" בכל בקשה להארכת מועד. אף אם מדובר בבקשה להארכה בת יום.

במקרה דנן, טוענת המשיבה, המערער לא מציין כל טעם להימנעותו מלהגיש ערעור במועד.

כתב התביעה הוגש, בין היתר, אשר היה ערב לחובות הנתבעים בגין אי תשלום דמי שכירות למשיבה.

בחודש מרץ, בשנת 2002, ניתן

פסק דין
כנגד המערער, בהעדר הגנה, והמערער, טוענת המשיבה, הגיש בקשה לאורכה להגשת בקשה לביטול פסק הדין ובקשה לביטול

פסק דין
, באיחור.
המשיבה טוענת, כי בקשות אלו נדחו, לאחר שהתקיים דיון בפני
כבוד הרשם קורן (כתוארו דאז). המשיבה טוענת כי המערער יוצג על ידי עורך דין באותו דיון, נחקר, ובאי כוח הצדדים סיכמו את טענותיהם. תוצאותיו של הדיון היו פסיקת כבוד הרשם קורן (כתוארו דאז), כי אין מקום בסיס לטענות המערער כנגד פסק הדין.

המשיבה מצטטת מדברי כבוד הרשם קורן (כתוארו דאז), אשר מהם ניתן לטענתה ללמוד כי המערער ודבריו לא היו אמינים בעיני בית המשפט.

באשר לטענות המערער באשר לגובה "החוב האמיתי", מצטטת המשיבה את דבר כבוד הרשם קורן (כתוארו דאז) –

"ברם בחנתי את סיכויי ההגנה שהציגו המבקשים, ומצאתי שאין בהם ממש".

המשיבה טוענת, כי מאז מתן ההחלטה, לא הגיש המבקש ערעור ולא נקט בשום פעולה בקשר להחלטה. המשיבה לעומת זאת, נאלצה לכתת רגליה ולנקוט בהליכי הוצאה לפועל רבים, בניסיון לגבות את הסכום אשר נפסק לה בפסק הדין.

המשיבה טוענת, כי המערער הגיש לאורך השנים, באמצעות עורכי דינו, בקשות שונות במאמץ להלחם בהליכי ההוצאה לפועל.

המשיבה מציינת, כי בעוד החוב עומד היום על למעלה מ – 300,000 ₪, המערער שילם פחות מ – 30,000 ₪.

המשיבה טוענת, כי למעשה מדובר בערעור על פסק הדין, ולא בבקשה לאורכה, שכן המערער מקדיש את כל בקשתו לטענות הקשורות בטעויות אשר לטענתו נפלו בפסק הדין.

לטענת המשיבה, מעבר להצהרה עצמית, כוללנית וחסרת משמעות, לפיה היה שרוי בדיכאון, הסברו לאיחור בהגשת הבקשה הינה כי התקשה לממן את הערעור וכי עשה טעות.

לדידה של המשיבה, טענת "טעות" כללית שכזו, לא יכולה להוות טעם מיוחד, ואפילו לא טעם רגיל.

המשיבה טוענת כי אל מול הבקשה, יש להעמיד את הסתמכותה הלגיטימית על כך שההליך הסתיים לפני שנים והיא לא תידרש להיגרר שוב לערכאות ולהוציא כספים נוספים, על מנת לקבל את הכסף המגיע לה.

דיון

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984
קובעת:

"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה;נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

במקרה דנן, בו מדובר בבקשה להארכת מועד אשר נקבע בחיקוק, הרי שיש צורך בטעמים מיוחדים, על מנת שבית המשפט ייעתר לבקשה.

טעמים מיוחדים ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו, ובין היתר יישקלו השיקולים הבאים, שאינם בגדר רשימה סגורה, אשר נמנו בפסק דינה של כב' השופטת בייניש (כתוארה אז)
בבש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן, תק-על 2006(3) 3082 (2006):

"לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו".

ככלל, בתי המשפט נוטים להאריך את המועד, במקרים בהם הנסיבות אשר הובילו לאיחור בהגשת הערעור לא היו בשליטתו של בעל הדין.

טעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו לא הוכרו כטעמים המצדיקים הארכת מועד (ראו ב"ש 1038/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' עומר גלבוע - חברה לבנין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק), פ"ד מ(1) 57 (1986)).

בהתאם לאמור לעיל, נקבע בבש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון נ' רחל מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996) כי ההבחנה שיש לעשות באשר לנסיבות האיחור היא בין נסיבות שהן בשליטתו של בעל הדין או בא כוחו, שאינן מהוות "טעם מיוחד", לבין נסיבות שהן בגדר "כוח עליון".

במקרה דנן, המערער אינו טוען כי נסיבות שאינן בשליטתו הן אלו אשר מנעו את הגשת הערעור במועד. כל שטוען המערער הוא כי לא יכל לממן את ייצוגו המשפטי לצורך הגשת ערעור. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענות המשיבה כי במהלך השנים ניהל המערער הליכים שונים בלשכת ההוצאה לפועל, וכי בהליכים אלה היה מיוצג.

אף אילו לא כך היו פני הדברים, ואכן המערער לא היה יכול לעמוד בתשלום שכר טרחתו של עורך דין, הרי שאין בכך צידוק להימנעותו מפניה במועד לבית המשפט בבקשה ארכה, או פניה לסיוע משפטי הניתן למעוטי יכולת.

ד"ר זוסמן בספרו "סדרי הדין האזרחי" מהדורה שביעית 1995 עמ' 890 מתייחס למקרה דומה למקרה דנן וכותב:


"ביקש בעל דין להאריך לו את המועד להגשת ערעור, אין חשיבות הבעיה אשר הוא חפץ להעמידה לדיון משמשת, כשהיא לעצמה, טעם מיוחד. לפיכך סירב בית המשפט להאריך את המועד להגשת ערעור, בעניין בו סמך המבקש בקשתו על כך שהוא חויב לשלם ריבית מופרזת ובלתי חוקית, אך לא בפיו כל טעם לצידוק האיחור".

משמצאתי, כי לא קיים טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור, בפרט שמדובר באיחור כה ניכר, הרי שאין מקום להידרש לסיכויי הגנתו של המערער.

מעבר לנדרש שאציין כי מהחומר המונח בפני
, ולאור כך כי כבוד הרשם קורן (כתוארו דאז) נתן החלטתו לאחר חקירת הצדדים ודיון מעמיק בבקשה, וקבע כי אין בפי המערער טענות הגנה ראויות.

עולה כי אף אילו היה למערער טעם ראוי לאיחור בהגשת
הערעור, הרי שאין להגנתו סיכוי .

החלטתי מקבלת משנה תוקף, לאור העובדה כי טענות המערער הן בנוגע לדרך חישוב סכום החיוב בלבד, ולא בנוגע לעצם החיוב. דהיינו, המערער עצמו מודה כי אכן הוא חב כספים למשיבה, אולם לא בסכום נמוך מאשר זה אשר נפסק בפועל.


סיכום

מן המקובץ עולה כי דין הבקשה להידחות.

פסק הדין כנגד המערער יוותר על כנו.

המערער ישא בהוצאות המשיבה בגין בקשה זו בסך של 1,000 ₪
בצירוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.



ניתנה היום כ"ד באלול, תשס"ח (24 בספטמבר 2008) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.


גרוסמן נועה, שופטת









א בית משפט שלום 130993/01 אלון הדה לנדסמן נ' כרמלה לוי, אברהם לוי, שאול לוי (פורסם ב-ֽ 24/09/2008)