פסקי דין על אלי בר בטחון בע"מ | פסקי דין על כלל חברה לביטוח | פסקי דין על ג.ג. אולפני ישראל ירושלים |

3206/03 עא     02/10/2005




עא 3206/03 אלי בר בטחון בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, ג.ג. אולפני ישראל ירושלים בע"מ




בעניין:

1
בתי המשפט


בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 003206/03


לפני:
כב' השופטת הילה גרסטל
- אב"ד
כב' השופט עוזי פוגלמן
כב' השופט אילן ש. שילה










המערערת
:
אלי בר בטחון בע"מ






נ
ג
ד




המשיבות
:
1. כלל חברה לביטוח בע"מ


2. ג.ג. אולפני ישראל ירושלים בע"מ



פסק דין
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל-אביב (כב' השופט שנהב) בת"א 105903/00מיום 28.8.03, שקיבל תביעה לשיבוב נזקי גניבה שהגישה המשיבה 1 (להלן:- "המשיבה") נגד המערערת וחייב את המערערת לשלם למשיבה את מלוא סכום התביעה - 231,528 ₪
בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשתה וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% + מע"מ. בפסק הדין דחה בית המשפט ללא צו להוצאות הודעת צד ג' ששלחה המערערת למשיבה
2 (להלן:- "המבוטחת").

1.
רקע

(א)
המבוטחת מפעילה אולפנים לקולנוע וטלויזיה באתר המשתרע על 120 דונם בנווה אילן (להלן:- "האתר"), ובבעלותה צי רכב שכולל מאות כלי-רכב ומשאיות. המשיבה ביטחה את המבוטחת בפוליסת ביטוח שכללה ביטוח למקרה גניבה.

המערערת היא חברה קבלנית לעבודות שמירה ואבטחה שסיפקה למבוטחת שירותים שהיקפם שנוי במחלוקת בתיק זה.

(ב)
לפי דרישת המבוטחת נעשתה השמירה באתר על-ידי שלושה שומרים של המערערת ששמרו בשתי נקודות ספציפיות: שניים בשער הראשי ואחד בעמדת הכניסה לאחד המבנים שבאתר, המכונה "אולפן". כן שהה באתר מפקח מטעם המערערת שפיקח על השומרים ועל ביצוע עבודתם.

(ג)
במהלך סוף השבוע שבין 22.1.98 – 25.1.98 נגנבו מהאתר שתי משאיות ועליהן שני גנרטורים.



(ד)
המשיבה, ששילמה למבוטחת תגמולי ביטוח בגין גניבת המשאית, הגישה תביעת שיבוב נגד המערערת בטענה שהמערערת התרשלה בביצוע תפקידה כנדרש בהתקשרות בין המערערת למבוטחת. המערערת שלחה הודעת צד ג' למבוטחת.
בין היתר טענה המערערת, שבהליך אחר, שהתקיים בינה לבין המבוטחת עצמה, הן הגיעו להסכם פשרה
שקיבל תוקף של פסק-דין. בהסכם הפשרה ויתרו המערערת והמבוטחת על כל התביעות זו נגד זו ו

פסק דין
זה מחייב גם את המשיבה.

2.
פסק דינו של בית משפט קמא

(א)
השופט קמא הנכבד קבע כי תביעת חברת הביטוח היא תביעה עצמאית וכי לא היה בוויתורה של המבוטחת על תביעותיה כלפי המערערת משום ויתור על תביעת השיבוב של המשיבה ולכן אין מניעות בהגשת התביעה מחמת מעשה בית-דין או השתק פלוגתא. כן דחה השופט הנכבד את
הודעת צד ג' שהגישה המערערת נגד המבוטחת, לנוכח העובדה שזו תביעה נפרדת לחלוטין מהמחלוקת נושא התובענה שהיתה לפניו.

(ב)
עוד קבע השופט הנכבד שבנסיבות העניין, כפי שהוכיחה אותן המשיבה חל הכלל הדבר מדבר בעדו
המעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:- "הפקודה"), ולכן הנטל להוכיח העדר רשלנות שגרמה לגניבה חל על המערערת, והיא לא הצליחה להרימו.

לחלופין, קבע השופט הנכבד, שגם אם נטל ההוכחה מוטל על המשיבה, הרי זו הצליחה להוכיח את רשלנות המערערת; שיטת הגניבה הפשוטה של הוצאת שתי משאיות בדרך המלך, ללא בדיקת זהות הנהגים וסוג המטען מעידה על רשלנות גסה של המערערת, שכן מדובר בסיכון שכל חברת שמירה חייבת לצפותו ולמצער להזהיר את הלקוח מפניו.

(ג)
השופט הנכבד הביע תמיהה על הימנעות המערערת מהעדת השומרים ששמרו במועד קרות האירוע ושל המפקח מטעמה וזקף את אי העדתם לחובתה.

3.
טענות המערערת

(א)
המערערת טוענת כי לא התמלא התנאי המקדמי להחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" והוא מבחן השליטה בנכס, זאת מאחר שלמערערת לא היתה חזקה ושליטה על כל האתר ולא הייתה לה כל חזקה או כל שליטה על המשאיות; המערערת שלטה בשתי עמדות שמירה בלבד ועשתה כן לפי הוראות המבוטחת.
עוד לעניין זה טוענת המערערת שבית משפט קמא התעלם מההלכה שנפסקה
ברע"א 270/01 תמנון שירותי מיגון אבטחה וכח אדם (1993) נ' אליהו חברה
לביטוח בע"מ, פד"י נז(2) 817 (להלן:- "פרשת תמנון") והסתפק בקביעת קיומה
של שליטה בעוד שבפועל לא היתה לשומרים שהוצבו בשתי
העמדות כל שליטה על המשאיות.


(ב)
המערערת מוסיפה וטוענת שהמבוטחת הורתה לשומרים לא לבדוק ולא לעכב ביציאה רכבים של המבוטחת. אין להטיל כל חבות על המערערת בעיקר בשל כך שהראיה היחידה שהובאה לגבי תוכן החוזה בין הצדדים היתה עדות מנהל המערערת, שלפיה מפתחות המשאיות הושארו תלויים וכל אחד יכול היה לקחת אותם, ואילו קצין הביטחון שמעסיקה המבוטחת הבקיא בנהלי ההתקשרות עם המערערת ובהוראות שמסרה לה המשיבה לא הובא לעדות כלל.

(ג)
עוד טוענת המערערת שלנוכח דרישת המבוטחת שלא לעכב ולא לרשום כלי-רכב יוצאים של המבוטחת לא מתקיים קשר סיבתי בין מעשי המערערת לאירוע הגניבה, ומכל מקום לא היה טעם להעיד את השומרים בהעדר רישומים שכאלה.

(ד)
לבסוף טוענת המערערת שטעה בית משפט קמא שדחה את טענתה לעניין המניעות בהגשת התביעה מחמת מעשה בית דין או השתק פלוגתא.

4.
טענות המשיבה

(א)
המשיבה טוענת שטענתה המרכזית של המערערת שלא הייתה לה כל חזקה ושליטה באתר, אינה רלוונטית לערעור כלל, ויש בה משום הרחבת חזית. לגוף הטענה גורסת המשיבה שהמערערת מעולם לא התריעה שאין ביכולתה לשמור על האתר בהיקף השמירה לו התחייבה.
באשר לאי עיכוב רכבי המבוטחת ביציאה, המשיבה סוברת שהטענה לא הוכחה, שיש בה משום הרחבת חזית ושהגניבה ארעה במשך סוף שבוע שבו כמעט ואין פעילות באתר.


(ב)
המשיבה טוענת עוד שטענות המערערת בעניין פרשת תמנון אינן רלוונטיות כיוון שהמערערת לא חויבה מכוח חוק השומרים, או מכוח הסכם שמירה כתוב, וגם נסיבות המקרה דנן שונות מהנסיבות שהיו בפרשת תמנון.

(ג)
המשיבה מוסיפה וטוענת שאכן חל על נסיבות המקרה דנן סעיף 41 לפקודה ואף אם ייקבע כי אינו חל, קבע בית משפט קמא כי המשיבה עמדה בנטל להוכיח התרשלות המערערת.
לטענתה, הוכח בבירור שהשומרים שפעלו באתר במועד הגניבה התרשלו ושהמערערת התרשלה בפיקוח עליהם. התרשלותה של המערערת מוכחת מכך שלא גילתה את הגניבה, אינה יודעת כיצד בוצעה הגניבה כלל, ובמיוחד כאשר האירוע התרחש במשך סוף שבוע בו בדרך-כלל אין תנועת כלי רכב.

(ד)
לבסוף טוענת המשיבה שהימנעות המערערת להביא לעדות את השומרים ששמרו באתר בסוף השבוע שבו התרחשה הגניבה ואת המפקח מטעמה מעידה כי חששה שעדותם תסתור את טענות ההגנה שלה ותזיק לה.

5.
דיון והכרעה

לאחר שעיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובתיקי המוצגים ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה לפנינו, הגענו למסקנה שדין הערעור להתקבל.

המחלוקת במקרה דנן סבה סביב השאלה האם המערערת התרשלה בתפקידה במועד האירוע, ובמקרה והתשובה חיובית - האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין אירוע הגניבה.


(א)
הדבר המדבר בעדו

מצאנו כי הכלל "הדבר מדבר בעדו" אינו חל במקרה דנן. ס' 41 לפקודה מלמדנו ששלושה תנאים מצטברים נדרשים להפעלת הסעיף האמור:


"(1) לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה

הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק,
(2)
הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו,
(3)
אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט


זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה"


אין מחלוקת בדבר התקיימות התנאי הראשון במקרה הנוכחי, אולם
לא שוכנענו שמתקיימים שני התנאים האחרים. עסקינן באתר ששטחו 120 דונם שבחלקו הניכר לא היה מגודר במועד האירוע ובחלק אחר שלו הייתה גדר רעועה. באתר שהו שלושה שומרים של המערערת ומפקח מטעמה, וזאת לאחר שסיור קבוע שהיה בעבר בוטל בהוראת המבוטחת מטעמים כלכליים. ההנחיה של המבוטחת הייתה ששני שומרים ימצאו בשער הכניסה ושומר אחד באולפנים. הא - ותו לא.

יתר על כן. מחומר הראיות עולה שמפתחות המשאיות היו תלויים באחד החדרים וכל מאן דבעי יכול היה לקחתם וכן שלא היה קשר עין בין עמדות השמירה ובין מקום חניית המשאיות. בנסיבות אלו לא ברורה קביעתו של השופט הנכבד ששומרי המערערת שהו בכל שטח האתר ועשו כן תוך שליטה עליו. כך גם לא שוכנענו שהאירוע מתיישב עם המסקנה שהמערערת התרשלה יותר מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות סבירה.

אין אנו מקבלים את מסקנת השופט הנכבד שיש להחיל את הכלל של הדבר מדבר בעדו, ולפיכך קובעים אנו שלא היה מקום להעביר אל המערערת את הנטל להוכיח העדר רשלנות.


(ב)
משקבענו שהנטל להוכיח את רשלנות המערערת נשאר על כתפי המשיבה, נשאלת
השאלה אם הצליחה המשיבה להרימו.

אף בנקודה זו מסקנתנו שונה מזו של השופט הנכבד, ונפרט.
נקודת המוצא לדיון היא שלא נכרת הסכם בכתב בין המערערת למבוטחת. הראיה היחידה שהייתה לפני בית משפט קמא באשר להסכם שבין הצדדים הייתה עדותו של מנכ"ל המערערת, מר אליעזר בר. הטענה שחזרה על עצמה הן בתצהירו של מר בר (סעיף 7), הן בחקירתו (עמודים 26, 35, 38, 43, 44 לפרוטוקול מיום 4.5.03, מוצג יא' למוצגי המערערת), הן בסיכומי המערערת בערכאה קמא (סעיף 128, מוצג יג' למוצגי המערערת) הייתה שהשומרים קיבלו הוראה מפורשת שלא לעכב את רכבי המבוטחת ביציאתם מהאתר. ההוראה בדבר רישום הרכבים היוצאים חלה בסופי שבוע בלבד ואף זאת מיום שישי אחר הצהריים עד ליום ראשון בבקר, וההתמקדות ברישום הייתה על רכבים נכנסים. לא הייתה לפני בית משפט קמא ולו ראיה סותרת אחת באשר להוראה זו.

יש לתמוה על המשיבה שלא הביאה לעדות את סמנכ"ל התפעול, מר מיכה אמיר, שלדברי מר תא-שמע (עת/2) הוא שהיה אחראי על תפעול השמירה (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 4.5.03) ואת קצין הבטחון, מר בן סעדון; המשיבה לא העידה את העדים המרכזיים האלה אף על פי ששניהם עבדו אצל המבוטחת והמשיכו לעבוד אצלה גם בתקופת המשפט.
לעניין זה יפה ההלכה כי הימנעות מהבאת ראיה או עדות העומדת לרשותו של בעל דין ואשר עשויה היתה, אילו הובאה, להוכיח את צדקתו, מקימה חזקה המשמשת יסוד למסקנה שהראיה לא תועיל לאותו בעל דין אלא תזיק לו, שאילו היתה מוציאה צדקתו לאור מדוע נמנע מהבאתה?

ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פד"י נו(1) 539, 549; ע"א 620/74 מור נ' פלונית, פד"י ל(1) 218, 223).




(ג)
העדר הרישום

לא מצאנו לנכון לקבל את קביעתו של השופט הנכבד שהעדר רישום הרכבים והעדר בקרה באשר לזהות הנהגים מלמדת על אדישות השומרים ואי מילוי מטרת נוכחותם בשטח. בהעדר הוכחה אחרת, וכעולה מעדותו של מר בר, המטרה שלשמה הוצבו שומרים בשער הכניסה לאתר הייתה למנוע כניסת רכבים בלתי מורשים לאתר ולא כדי למנוע יציאת אנשים או רכבים ממנו.
האתר אינו מוסד סגור, אלא מקום שבו מנהלת המבוטחת את פעילותה השוטפת. המטרה העיקרית של השומרים בשער הייתה, על-פי דרישת המבוטחת ומטעמיה שלה, לבדוק כלי רכב נכנסים שאינם של המבוטחת, ולקבל אישור טלפוני אם להכניסם לאתר אם לא. דומה הדבר לבסיס צבאי שבו ההתמקדות היא על הרכבים הנכנסים ולא על אלו היוצאים ממנו.

הצהרתו של מר בר בחקירתו שאם היו גונבים מהאולפנים אז האחריות הייתה שלו, אף היא מעידה על כך שתפיסת השמירה הייתה - מחד גיסא, הגנה על ציוד יקר ערך הנמצא באולפנים עצמם, ומאידך גיסא, בקרת כלי רכב נכנסים שאינם של המבוטחת ופקיחת עין כללית על הנעשה באתר.



(ד)
השופט הנכבד ציין שטענות המערערת לגבי היקף השמירה ותכליתה היו צריכות להשמע בעת כריתת ההסכם שבינה לבין המבוטחת, אולם אף אם נכונה קביעה זו של השופט הנכבד, יש לזקוף את העדרו של הסכם בכתב לחובת המשיבה, ובוודאי שאין בכך בלבד כדי להרים את הנטל להוכחת התרשלות.


(ה)
נוסיף ונאמר שככל הנראה אף אם היה נערך רישום של הרכבים היוצאים, לא היה בעצם הרישום כדי למנוע את הגניבה, שכן המערערת נדרשה לא לעכב את כלי הרכב ואף אם היתה מעכבת אותם, לא הוסמכה היא לבדוק את זהותם ומטרת נסיעתם של הנהגים, כך שלכל היותר היה קיים רישום יציאת המשאיות. היציאה לא היתה נמנעת, ולכן אין כל קשר סיבתי בין העדר הרישום לבין הנזק שנגרם למבוטחת כתוצאה מהגניבה. כאמור, אם מעוניינת הייתה המשיבה לסתור טענה זו ולהוכיח אחרת, וכאשר עליה נטל ההוכחה, יכולה הייתה למצער להביא לעדות את מר בן סעדון או את מר אמיר, שמהם קיבלה המערערת
את הוראות המבוטחת; משלא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה.

(ג)
סוף דבר

מכל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית משפט השלום ודוחים את תביעת המשיבה.

המשיבה תשא בהוצאות המערערת בשתי הערכאות וכן בשכר טרחת עו"ד בשתי הערכאות בסך 35,000 ₪.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ח באלול, תשס"ה (2 באוקטובר 2005), בהעדר הצדדים.




הילה גרסטל
, שופטת

אב"ד



עוזי פוגלמן
, שופט



אילן ש. שילה
, שופט



















עא בית משפט מחוזי 3206/03 אלי בר בטחון בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, ג.ג. אולפני ישראל ירושלים בע"מ (פורסם ב-ֽ 02/10/2005)