פסקי דין על חודורוב את אשר השקעות בע"מ | פסקי דין על רו"ח אברהם פונס | פסקי דין על כונס הנכסים הרשמי ואח' |

140/98 פשר     21/06/2005




פשר 140/98 חודורוב את אשר השקעות בע"מ נ' רו"ח אברהם פונס, כונס הנכסים הרשמי ואח'




בעניין:

16



בתי המשפט


בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
פשר 000140/98
בשא 8124/03

בפני
:
כב' השופטת אלשיך ורדה


21/06/2005




המבקשת:
חודורוב את אשר השקעות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד מוני עזורה





--
נ ג ד
--



המשיבים:
1. רו"ח אברהם פונס
בתפקידו כנאמן חברת אריה פרל ובניו בע"מ

2. כונס הנכסים הרשמי
ע"י ב"כ עוה"ד אדד שגב



החלטה

מונחת בפני
בקשה למתן הוראות אשר הגישה חברת חודורוב את אשר השקעות בע"מ
(להלן: "המבקשת") כי אורה לנאמן לשעבר של חברת אריה פרל ובניו בע"מ (להלן: "הנאמן" ו"החברה", בהתאמה) לשלם את חובה הנטען של החברה למבקשת, בסך 68,000 ₪. המבקשת עותרת לכך כי החוב דנן, אשר נתבע במסגרת הליכי הסדר הנושים של החברה, ישולם לה במסגרת ההסדר או מכספי החברה, ולחלופין - מכיסו האישי של הנאמן.
הנאמן מתנגד למבוקש, וטוען כי דחה את תביעת החוב כדין, וזאת בשל איחור בן חודשים ארוכים בצירוף ראיה מכריעה - השיקים המקוריים נשוא החוב. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת עובדתית, שנסבה הן אודות מועדי הגשתם של מסמכים והן אודות מגעים שנוהלו בין הצדדים האמור בהן, וסוגיות אחרות. כמו כן, נטושה בין הצדדים מחלוקת משפטית מקיפה בעניין משמעותן של העובדות. בין היתר, טוען הנאמן כי גם אם היו העובדות להן טוענת המבקשת נכונות, עדיין היה דין תביעתה להדחות. לאחר שהוגשו כתבי הטענות, והתקיים דיון בו נחקרו בין היתר מנהל המבקשת והנאמן, ניתנת החלטתי זו.

1.
ביום 8.5.97, מינה כב' השופט לויט את הנאמן לתפקידו, כאחראי על הסדר הנושים של החברה. בין תפקידיו, הוטל עליו לבדוק את תביעות החוב של הנושים. תביעת החוב המקורית הוגשה במסגרת המועד. זמן קצר לאחר מכן, ביום 16.2.98, פנה הנאמן אל החברה במכתב, אשר נוסחו כדלקמן:
"בהתאם להסדר הנושים שאושר על-ידי בית המשפט, תתחיל החברה בקרוב לשלם את סכום תביעות החוב כפי שאושר על-ידי החתום מטה.
אבקשך להעביר את השיקים המקוריים שחזרו
"
(ההדגשה שלי - ו.א).
המבקשת טוענת, כי בכך גילה הנאמן את דעתו כי אישר את תביעת החוב. בין הצדדים נטושה מחלוקת על המועד בו נשלחו השיקים המקוריים לנאמן, כאשר המבקשת טוענת כי הוגשו ביום 31.12.98, ואילו לגרסת הנאמן, הוגשו שנתיים וחצי מאוחר יותר, ב-1.8.01כל זאת, כאשר הסדר הנושים אושר ביום 1.1.98; לעניין זה, מן הראוי להעיר כי הסדר הנושים דנן כלל הוראה, אשר אפשרה לנושים מאחרים להגיש תביעות חוב בתוך פרק זמן 30 יום (!) לאחר המועד הקובע דנן.
לגרסת הנאמן, דחה את תביעת החוב עקב האיחור דנן בלא שיהוי, כבר ביום 3.9.2001, ובהודעתו זו ציין, כמקובל בהחלטות מסוג זה, כי המבקשת רשאית לערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, וזאת תוך 45 יום. המערערת מכחישה את הטענה, וטוענת כי המכתב לא התקבל אצלה מעולם, וכל פניותיה הרבות בטלפון ופקס לנאמן לא נענו.

2.
בשלהי שנת 2001, הגישה המבקשת בקשה למתן הוראות, אשר נוסחה דומה עד מאד לנוסח הבקשה הנוכחית. בעניין זה טוענת המבקשת, כי בעוד בקשה זו תלויה ועומדת, התקבל אצלה מכתב של הנאמן, בו ביקש שהות קצרה, ובלא שטען כי דחה את תביעת החוב, לבדוק אם ניתן להגיע להסדר בעניין זה עם החברה. בסופו של דבר, לא הבשילה הסכמה בין הצדדים, והבקשה נמחקה מחוסר מעש, וזאת לטענת ב"כ המבקשת, בלא שניתנה לו הודעה על כך.
מוסיפה המבקשת וטוענת, כי ההליך בו נקטה הינו ההליך הנכון, באשר לשיטתה מעולם לא ניתנה החלטת דחייה, אשר יכולה היתה להוות בסיס לערעור.

3.
השאלה הראשונה אשר ראוי לדון בה הינה האם, בנסיבות המקרה, ניתן לראות במכתבו של הנאמן מיום 16.2.98 קבלה של תביעת החוב. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי התשובה לכך הינה שלילית.
עניין לנו בהודעה סטדנדרטית,
אשר שמו של הנושה מולא בתוכה בכתב-יד, דבר היוצר רושם של הודעת-ביניים אחידה שנועדה למשלוח למספר בלתי-מסויים של נושים. לא זו בלבד; אמנם, אפשרי כי נאמן המחליט לקבל תביעת חוב שאינה שנויה במחלוקת, כאשר איש לא ביקש להתנגד לה, יעשה זאת בהודעה בלתי מנומקת. אלא מאי? אף במקרה כזה, קיימים דברים אשר חובה לציינם,
ובעיקר אמורים דברים בסכום שאושר לתשלום. אלו חסרים לחלוטין בנסיבות המקרה דנן.
זאת ואף זאת; העובדה כי הנאמן, באותו מכתב עצמו, מבקש כי ישלחו אליו השיקים המקורים, מעידה באופן ברור כי אין עסקינן בהודעה כי תביעת החוב אושרה. שכן, אם התביעה אושרה, מדוע נזקק הנאמן לראיות נוספות?
מכל הדברים האלו, עולה כי מאזן ההסתברויות נוטה בבירור לכך, כי מדובר ב"הודעת ביניים" של נאמן לנושה, בה הוא מוסר למעשה (אף אם הניסוח הינו עמום ואיננו מיטבי) כי קיבל לידיו את תביעת החוב, אולם לשם קבלתה (קרי - בכדי שהנושה יוכל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו), נדרש הנושה לתמוך אותה בראיות נוספות – השיקים המקוריים עצמם.
כלומר - דרש למעשה מן המבקשת לעמוד ב"כלל הראיה הטובה ביותר" בכדי שניתן יהיה לקבל את תביעתה. לשון אחר: מהאמור לעיל, וכן מהתנהגות הנאמן מאוחר יותר עולה בבירור, כי אומד דעתו היה כי בלא עמידה בדרישה זו, דין תביעת החוב להדחות.

4.
יוצא, כי אין מנוס מקביעה עובדתית, לפיה ממכתב הנאמן עולה מסקנה הפוכה לטענותיה של המבקשת. המצב שנוצר למעשה הינו כדלקמן:
לדעת הנאמן, בכובעו המעין-שיפוטי, הרי שתביעת החוב כפי שהוגשה במועד, דינה להדחות לגופה, בשל אי עמידה בנטל ההוכחה (קביעה עליה זכאית המבקשת לערער, במועד 45 הימים הקבוע בדין); מאידך גיסא, התיקון שערכה המבקשת (קרי, צירוף השיקים), נעשה זמן רב לאחר המועד האחרון להגשת תביעות חוב, ואי לכך דין "התביעה המתוקנת" להדחות על הסף, בשל אי עמידתה במועדים שקצב ההסדר.
לעניין זה יאמר; איחורה של המבקשת אינו מוטל בספק. אף אם אאמץ את גרסתה, לפיה צורפו השיקים ביום 31.12.98 (ולא שנתיים וחצי לאחר מכן, כגרסת הנאמן), הרי עניין לנו באיחור של חודשים ארוכים. כל זאת, כאשר הדין החל על מועדי הגשת תביעות חוב הינו נוקשה וחד-משמעי; אף אם מדובר היה בפירוק או פשיטת רגל, הרי שהמבקשת היתה מחמיצה את מועד ששת החודשים הקבועים בדין. מכח קל וחומר, עניין לנו באיחור משמעותי כאשר עסקינן בהסדר נושים, אשר המועדים בו קצרים בהרבה (ובנסיבות אותו מקרה - 30 יום). גם אמירתו המפורשת של הנאמן במכתבו, כי הוא עומד להתחיל בחלוקת הכספים, אמורה היתה להבהיר לכל בעל דין סביר וזהיר, כי עליו לכלכל צעדיו במהירות - אלא שלא כך נהגה המבקשת.
בעניין זה, הלכה פסוקה היא כי איחור בהגשת תביעת חוב הינו מחדל מהותי היורד לשורשו של עניין, ולא מחדל דיוני גרידא. זאת, באשר קיימת לחייב (באותו מקרה, חברה המגבשת הסדר נושים) ולנושיו זכות מהותית, כי לא יוטרדו עוד בתביעות חוב לאחר המועד האחרון להגשתן. התוצאה היא כי איחור בהגשת תביעת חוב תביא לדחייתה, וזאת גם במקרה בו עסקינן בתביעת חוב ברורה שאינה שנויה במחלוקת (פש"ר 237/97 בש"א 18484/01 לבידי זהב נ' שדה). החריג לכלל גורף זה חל אך ורק במצבים בהם בנסיבות המקרה, קמות נסיבות אובייקטיביות, בעטיין
ל א
י כ ו ל


היה הנושה
(אף לו נהג ברמה גבוהה של זהירות) להגיש את התביעה במועד. זאת ועוד; הלכה פסוקה היא, כי מרגע שתמו אותן נסיבות אובייקטיביות, חייב הנושה להגיש את תביעת החוב באורח מיידי, ואין הוא יכול לצפות, כי יעמוד לרשותו מלוא פרק הזמן המקורי שניתן לנושים שפעלו במועד בכדי להגיש את תביעותיהם (פש"ר 1021/98 בש"א 5844/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' עו"ד ערן קאופמן בתפקידו כמפרק חברת
פאן-אל א בע"מ).

5.
אחת המסקנות העולות מכך, כי אין די בהתנהגות רשלנית מצד החייב, בעל התפקיד או כונס הנכסים הרשמי בכדי ליתן הארכת מועד לנושה שנפגע ממנה. זאת, אלא אם כן הוכח, כי אותה רשלנות אכן גרמה לכך כי לא יכול היה, אף לו נהג ברמת זהירות גבוה, להגיש את תביעתו במועד. נסיבות כאלו עשויות לקום, דרך משל, מקום בו החייב מבצע הטעיה אקטיבית הגורמת לנושה להאמין כי הוא סולבנטי. כגון מצב בו החייב ממשיך לנהל הליכים בהוצאה לפועל, תוך העלמתם מן הנאמן בפשיטת רגל, דבר היוצג מצג-שווא המונע מן הנושה לדעת דברים כאשורם.
נקל לראות, כי טעמים כאלו אינם מתקיימים בנסיבות המקרה דנן; אף אם היו התנהגותו וניסוחיו של הנאמן בלתי-מיטביים, הרי שאין ספק כי נסיבות המקרה לו עלו לכלל מצב בו לא היתה המבקשת יכולה להגיש את תביעת חובה במועד. נהפוך הוא; דומה כי עיקר האשם במחדל זה טמון בהתנהגותם שלה ושל באי-כוחה, כאשר מצאו לנכון להסתמך על "אישור נאמן" שלאו אישור הוא, ואף – דבר אשר ראוי להדרש אליו כעת, נמנעו מבירור דברים לאשורם.

6.
סוגיית התכתובות בין הצדדים היתה נשוא עיקרי במחלוקת העובדתית בין הצדדים, החל בנסיונותיה, כביכול, של המבקשת לברר דברים לאשורם, וכלה בשאלה, האם ומתי התקבלה אצלה החלטת הנאמן הדוחה את תביעת החוב.
שמעתי את עדותו של מנהל המבקשת. עדותו של מר שאול אשר עשתה עלי רושם בלתי אמין, וזאת בלשון המעטה. למסקנה זו הגעתי הן מן הרושם הבלתי-אמצעי אשר עוררה בי הופעתו והתנהגותו על דוכן העדים, והן בשל התמיהות ו"קוצר הזכרון" אשר גילה בחלקים רבים מדי של עדותו. למעשה, כל אימת שנשאל אודות התהיה, הכיצד לא נשמרה כל ראיה (כגון אישורי פקסים, מכתבים וכיוצא באלו) להתכתבות ונסיונות הפניה הרבים כל-כך (כך לשיטת המבקשת) אל הנאמן, הגיב בעד ב"לא יודע".
סוגיה זו, לכשעצמה, מטילה צל כבד על גרסת המבקשת, והופכת אותה לבלתי אמינה; תמוה בעיני הכיצד חברה המנסה לברר דברים עם נאמן ונענית בחוסר-תגובה או התחמקויות (כך לשיטתה), מוסיפה לנהל את המגעים בשיחות טלפון חסרות רישום, בלא מכתב כלשהו או צורת התכתבות חד-משמעית יותר. דבר זה הופך לסבירה דווקא את האפשרות, כי המבקשת ובאי-כוחה העדיפו לפעול באפיקים אחרים לגביית חובם, מחוץ למסגרת תביעות החוב כנגד החברה (למשל: מחומר הראיות עולה, כי ניסו לגבות את החוב מערבים), ורק כאשר אלו לא הביאו לתוצאה המבוקשת, שבו וניסו את מזלם (באיחור רב) אצל הנאמן.
זאת ועוד; אינני נותנת כל אמון בהכחשתו של מר אשר, בכל הנוגע למעטפה אשר הוצגה בפני
ו בעת החקירה, בקשר עם תגובתו של הנאמן לתביעת החוב. בנסיבות המקרה, דומה כי דווקא עדותו של הנאמן היא האמינה יותר ומתיישבת עם חומר הראיות, ואי לכך אין מנוס מלקבוע, עובדתית, כי הנאמן אכן דחה את תביעת החוב ב-3.9.01, ותשובתו הגיעה אף הגיעה לידי המבקשת. מעבר לדרוש יוער, כי בנסיבות המקרה מסתבר יותר כי השיקים המקוריים לא נשלחו במועד הנטען על-ידי המערערת (שאף הוא מאוחר בהרבה למועד האחרון), אלא במועד לו טוען הנאמן - דבר אשר משתלב היטב עם חומר הראיות, וממנו עולה כי למצער בעניין הזה, פעל הנאמן כדין ובלא שיהוי; זמן קצר לאחר משלוח השיקים, הודיע למבקשת כי אין הוא יכול לקבל את תביעת החוב "המתוקנת" בשל האיחור הרב בהגשתה.

7.
כפי שהוער בראשית החלטתי זו, הרי שהמבקשת מוצאת עצמה נחסמת לכאורה מכאן ומכאן; תביעת החוב שהגישה במועד דינה דחיה (כך לשיטת הנאמן) בהעדר ראיות מתאימות, ואילו תביעת החוב המתוקנת (קרי, הוספת הראיות) דינה דחייה בגין איחור מהותי.
לעניין זה, מן הראוי להדגיש; נאמן הדן בתביעות חוב ממלא תפקיד מעין-שיפוטי, וחובתו הינה לבדוק את תביעת החוב, ולקבוע אם זו הוכחה על פי מאזן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי, וזאת בהתאם ולפי הראיות המונחות בפני
ו - כאשר נטל ההוכחה מוטל תמיד על הנושה. הנאמן אינו חייב ליתן יעוץ לנושה, ולהבהיר אלו אלו ראיות נוספות ראוי שיגיש בכדי לעמוד בנטל. אם עשה זאת (כפי המקרה שבפני
נו), נהג לפנים משורת הדין, ואין לנושה כל זכות מוקנית בעניין זה (ראה דיון נרחב בסוגיה זו בפש"ר 2347/99 בש"א 29582/00 מוריאנו נ' מיכל מס בתפקידה כנאמנת על נכסי החייבת מרים מעודד).

מכח קל וחומר, הרי שבנסיבות המקרה, אין המערערת יכולה להבנות מאומד-דעתו של הנאמן, כי אם תוסיף ראיות, יתכן ותביעת חובה תתקבל, ואין בעובדה כי התביעה המקורית הוגשה במועד, כדי להכשיר בדיעבד הוספת ראיות חודשים רבים (וככל הנראה - שנים) לאחר המועד הקובע.

8.
נשאלת עתה השאלה, מה הדין בכל האמור ביכולתה של המערערת לתקוף את אומד דעתו של הנאמן בערעור - קרי, לטעון כי לא היה מקום לדחות את תביעת החוב בגין אי-עמידה ב"כלל הראיה הטובה ביותר" (אי צירוף השיקים המקוריים). שאלה זו, מטבע הדברים, הינה נפרדת מסוגיית האיחור, שכן בכל האמור בטענות אלו, עניין לנו בתביעת חוב שהוגשה במועד. לעניין זה, ספק אם ראוי לחסום מערער מלקבל את יומו בפני
ערכאת הערעור, אך ורק בשל העובדה כי הכתיר ערעור בכותרת "בקשה
למתן הוראות" - באשר מן הראוי לדון בבקשה לפי מהותה, ולאו דווקא לפי כותרתה. אלא שאליה וקוץ בה; כשם שאין בהכתרת הבקשה בשם בלתי מתאים בכדי לחרוץ לכשעצמו את גורלה, כך אין בה בשום בפני
ם ואופן בכדי להקנות למערער זכויות מהותיות ודיונית שאין לו - כגון יכולת להגיש את הערעור לאחר חלוף מועד 45 הימים הקבוע בדין.
לאור קביעתי העובדתית, כי הודעת הדחיה הגיעה אל המערערת בספטמבר 2001, הרי שמניין 45 הימים החל מאותו מועד; אי לכך, ברור כי אין המערערת יכולה להשמע בערעור על החלטת הנאמן בבקשה הנוכחית, אשר הוגשה ב-13.4.03 (!).
זאת ואף זאת; אף אם לא היה נקבע, כי הודעת הדחיה הגיעה אל המערערת באותו מועד, הרי שאין מחלוקת כי בשלהי 2001 הוגשה בקשה למתן הוראות, שהיתה זהה כמעט לחלוטין לבקשה הנוכחית - קרי, ערעור על החלטת הנאמן. אלא, שבקשה זו נמחקה מחוסר מעש.
לעניין זה, מן הראוי להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי-פנים; האחריות על גורלה של בקשה מוטלת לעולם על המבקש. אם הצד שכנגד משתהה שלא כדין, הרי שזכותו וחובתו של המבקש הינה להגיש בקשות ביניים מתאימות לבית המשפט, בין היתר בקשה למתן החלטה במעמד צד אחד, תוך חיוב המשיב בהוצאות הולמות. אם התרשל המבקש ולא פעל כך, וכתוצאה מחוסר-מעשה נמחקה הבקשה, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו בלבד. מכח קל וחומר, שאין בכך בכדי ליתן לו להגיש בקשה נוספת, שנה וחצי מאוחר יותר, כאילו נפסק מירוץ הזמנים ולא התחדש כלל ועיקר לאחר מחיקת הבקשה הראשונה. דומה כי אף כאן, נהגו המבקשת ובאי כוחה באופן דומה לצורת-פעולתם בשלביו הקודמים של הסכסוך, ו"ישנו על זכויותיהם".
המבקשת מנסה להבנות על חילופי המכתבים עם הנאמן משנת 2002, אלא שאין הם יכולים לסייע בידה. מקריאת התכתובת, עולה שאין לפנינו אלא נסיון לגבש פשרה אשר לא צלח. יגעתי ולא מצאתי, הכיצד יש בכך כדי לקבוע ממצאים לרעת הנאמן (באשר הלכה פסוקה היא, שאין בית המשפט נוטה לבסס ממצאיו על אמירות במסגרת משא ומתן שלא הבשיל),
קל וחומר בכדי למנוע מן המבקשת מלשאת בתוצאות חלוף הזמנים מאז מחיקת הבקשה.

9.
יוצא, כי אף בכל האמור בערעור, איחרה המבקשת את המועד. בשולי הדברים, מן הראוי להעיר, כי אף אם היו פני הדברים שונים, הרי שעניין לנו בהסדר נושים אשר מלוא כספיו חולקו זה מכבר. אין צורך להכביר מילים על כך, כי לא ניתן לתבוע מן הנושים אשר זכו לדיבדנד החזר כספים - צעד שהינו הן מנוגד לדין והן בלתי ישים מן הבחינה המעשית. כמו כן, ספק גדול בעיני, האם ניתן לתבוע מהחברה הפרשת כספים נוספים לנושים, שנים רבות כל-כך לאחר תום הסדר הנושים. כלל יסודי וידוע הוא בדיני ההסדרים, כי בכפוף להתחייבויות בהסדר עצמו (ובעיקר התשלום לנושים כפי שהוא קבוע בהסדר), מקנה ההסדר לחברה הפטר גורף ומלא מחובות עבר, אלא אם נקבעו בהסדר חריגים וכללים אחרים לגבי אי-אלו נושים. אי לכך, ספק גדול הוא בעיני אם יכולה היתה המבקשת, אף אם היתה מוכיחה את צדקתה בבקשה (וכאמור, לא כאלו הם פני הדברים) לדרוש הוצאת כספים נוספים מקופת החברה.
מכל האמור לעיל עולה, כי לא נותרה למבקשת כל דרך להפרע, מלבד על-ידי הטלת אחריות אישית על הנאמן, בגובה תביעת החוב. דומה, כי אין צורך להכביר מילים על העובדה, כי לא קמו במקרה דנן אותן נסיבות חמורות וקיצוניות המצדיקות השתת סנקציה חריפה שכזו על בעל-תפקיד, נהפוך הוא.
ראשית יוער, כי בקשה להטלת אחריות אישית על נאמן, מן הראוי להגיש באופן נפרד ומפורש, ולתמוך את הדרישה בטיעונים ספציפיים ומנומקים לעניין הטלת אחריות אישית, וזאת להבדיל מ"הצפנת" הסעד באורח לקוני בבקשה אחרת, קל וחומר - העלאתו לראשונה במסגרת כתב התשובה.
שנית, וחשוב אף יותר לטעמי. אפילו היתה עומדת בפני
עתה בקשה מנומקת להטלת אחריות אישית, הרי שככל הנראה, דינה היה להדחות בשתי-ידיים. הלכה פסוקה היא, כי לא תוטל אחריות אישית על נאמן שפעל במסגרת סמכותו, אף אם פעולתו אינה אופטימלית, או שניתן היה לפעול בדרך אחרת אשר היתה ממזערת את נזקיו של הצד שכנגד (ראה למשל פש"ר 1987/00, בש"א 18919/01 עו"ד פרידמן בתפקידו כמנהל מיוחד של חברת עניין מולטימדיה קיד נ' פסי גולדנברג ואח'
). בנסיבות המקרה דנן, יתכן והיה הנאמן מטיב לעשות לו פעל ביתר מהירות וניסח את דבריו באופן מפורש יותר. אלא שהמערערת לא הצליחה להוכיח, ולו לכאורה, פעולה ברשלנות חמורה, מן הסוג שהוכרה בהלכת פש"ר 40/97 שביט נ' רביב עמק חפר תשתיות ובניה (1982) בע"מ, כמצדיקה הטלת אחריות אישית. ביתר שאת לא עלה בידה להוכיח חריגה מפורשת ובוטה מהוראה מפורשת של בית המשפט, דבר אשר היווה עילה להטלת אחריות בפש"ר 1357/02 בעניין כונסת הנכסים של מיאב בע"מ נ' עו"ד בן-טל. מכח , מכח קל וחומר במקרה דנן, בו לא זאת בלבד שנזקה של המערערת קשור דווקא לרשלנות לכאורית מצידה ומצד באי-כוחה, אלא שגרסתה העובדתית הופרכה למעשה, ונמצאה בלתי אמינה - וזאת בלשון המעטה. בנסיבות אלו, אני רואה חומרה רבה בנסיון להטיל אחריות אישית על בעל התפקיד, וזאת כמעט כלאחר-יד.

10.
מכל האמור לעיל עולה, כי אף אם היתה המבקשת צולחת את כל המכשולים האחרים, עדיין היה דין תביעתה להכשל, וזאת בשל מעשה עשוי והעדר כל מקור ממנו ניתן להפרע כיום.
עולה, כי בנסיבות המקרה קיימים די והותר טעמים, אשר מכוחו של כל אחד ואחד מהם להביא לדחיית הבקשה, וכך אני מחליטה.

לא נותר אלא לדון בהוצאות המשפט. אכן, בדרך-כלל אין בית משפט זה נוהג למצות את הדין עם נושה שתביעת חובו נדחתה בגין איחור, וזאת בשל הנזק שנגרם לו-בלאו הכי. אלא, שבנסיבותיו החריגות של המקרה דנן, מן הראוי לבחור בדרך אחרת. למסקנה זו הגעתי הן עקב טיעוניה ודרכי התנהלותה של המבקשת (כולל הדרך בה הגדילה עשות וביקשה הטלת אחריות אישית על הנאמן), והן עקב עדותו של מנהלה והעולה ממנה.
אי לכך, תשא המבקשת בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום י"ד בסיון, תשס"ה (21 ביוני 2005) בהעדר הצדדים.



אלשיך ורדה
, שופטת


תפארת







פשר בית משפט מחוזי 140/98 חודורוב את אשר השקעות בע"מ נ' רו"ח אברהם פונס, כונס הנכסים הרשמי ואח' (פורסם ב-ֽ 21/06/2005)