פסקי דין על סגל בתיה | פסקי דין על סגל יוסף | פסקי דין על בנק אגוד לישראל בע"מ

222/04 א     22/10/2008




א 222/04 סגל בתיה, סגל יוסף נ' בנק אגוד לישראל בע"מ




בעניין:
78


בתי המשפט

בבית


המשפט המחוזי


בחיפה
א
000222/04

בפני
:
כבוד השופט עודד גרשון


תאריך:

22/10/2008




בעניין

:

1. סגל בתיה


2. סגל יוסף



ע"י ב"כ עו"ד
י. סגל


התובעים



נ
ג
ד



בנק אגוד לישראל בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
ב. לוינבוק
הנתבע



פסק דין

1.
מבוא: הצגת העניין נשוא התביעה והסעד המבוקש בתובענה


א.

התובעים הינם בעל ואשה.


התובע מספר 2 (להלן – "התובע") הינו עורך דין במקצועו.

התובעת מספר 1 (להלן – "התובעת") הינה בעלת מניות בחברת "תכשיטי כפריס בע"מ" (להלן – "החברה" או "כפריס").

בטרם המימושים, שעליהם עוד ידובר להלן, החזיקה התובעת במניות כפריס בשיעור של 25.7%
(סעיף 5 לתצהיר העדות הראשית של התובע). התובעת החזיקה ב- 2,100,000 מניות של כפריס (סעיף 2.2 להסכם הנאמנות מיום 29.10.1995, נספח א' לתצהירו של התובע. הסכם הנאמנות האמור יקרא להלן – "הסכם הנאמנות").


מניות התובעת מוחזקות בנאמנות על ידי עו"ד אשר רבינוביץ על פי הסכם הנאמנות.

ב.

החברה הינה חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך.

ג.

בחודש ספטמבר שנת 2000 פתחו התובעים חשבון בבנק הנתבע, בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן – "הבנק"). הם חתמו על "בקשה לפתיחת חשבון ותנאי אשראי כלליים", וכן על "תנאי ניהול הלוואות, תנאי ניהול חשבונות אשראי במט"ח ובמט"י". (נספחים א' וב' לתצהיר עדותו הראשית של מר יעקב אבן, ראש ענף בנקאות קמעונאית בהנהלת הבנק).

ד.

כן חתם התובע, בספטמבר 2000, על כתב ערבות לפיו ערב לחובה של חברה בשם "עופר על גלגלים בע"מ". (סעיף 10 לתצהירו של מר אבן).

ה.

ביום 16.11.00 חתמה התובעת על שטר משכון של ניירות ערך וזכויות בגין ובקשר עם ניירות ערך ופקדונות בניירות ערך (להלן – "שטר המשכון") (נספח ו' לתצהירו של מר אבן). בשטר המשכון משכנה התובעת לטובת הבנק את כל מניותיה בחברה, להבטחת חובותיה וחובות התובע כלפי הבנק, ללא הגבלה בסכום (סעיף 11 לתצהירו של מר אבן).


בסעיף 8 לשטר המשכון נכתב כי בכל אחד מן המקרים המפורטים בו יהיה הבנק רשאי
לדרוש את סילוקם המיידי של הסכומים המובטחים או חלק מהם. בסעיף קטן (1) של סעיף 8 נכתב כדלקמן:

"אם הממשכנים ו/או החייבים לא ישלמו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם על חשבון הסכומים המובטחים במועד שנקבע לתשלומו, כאמור בסעיף 1(ב) לעיל".


ובסעיף 9(א) לשטר המשכון נכתב כדלקמן:

"בקרות אחד מהמקרים המפורטים בסעיף הקודם, הבנק יהיה רשאי להשתמש בכל האמצעים שימצא לנכון כדי לגבות את הסכומים המובטחים מהממשכנים, וכמו כן בלי לגרוע מכלליות זכויותיו – לממש את זכויותיו על פי שטר משכון זה".

ו.

לחתימת שטר המשכון קדם משא ומתן שניהלו התובעים עם הבנק. במסגרת המו"מ הגיעו הבנק והתובעים להסכמות שבאו לידי ביטוי במכתב התובעים לבנק מיום 12.10.00 (נספח יד' לתצהירו של מר אבן).

במכתב נספח יד' הצהירו התובעים כי ידוע להם שהעמדת הלוואות על ידי הבנק מותנית בשעבוד המניות לבנק. כן הצהירו התובעים כי הם מסכימים לכך ש"שווי המניות לבטחון יחושב על ידי הבנק בסך השווה ל- 25% משווי השוק של המניות כפי שיקבע בבורסה לניירות ערך בתל אביב נכון ליום החישוב".



כן כתבו התובעים לבנק, בנספח יד' הנ"ל, כי –

"ב.
אם יתברר במועד כלשהו כי סך כל שווי השוק של המניות ירד ב- 25% מערכן בעת העמדת האשראי אתם תהיו רשאים – אך לא חייבים – לפנות אלינו ולדרוש את הגדלת הבטחונות המופקדים בבנק (...) על מנת שמלוא סכום ההלוואות בתוספת ריבית נכון לאותו מועד, יכוסה בבטחונות (...).

ג.
אם לא נענה לדרישתכם תוך 7 ימים מיום קבלתה, אתם תהיו רשאים – אך לא חייבים – לממש את כל הבטחונות שינתנו לכם על ידנו, בין המניות ובין הבטחונות הנוספים, לפי שיקול דעתכם הבלעדי ו/או לנקוט בכל הצעדים שיהיו ברשותכם כדי לגבות את המגיע לכם".


בעת החתימה על המשכון היה שווי מניית כפריס בבורסה לניירות ערך 7.65 ₪ למניה. שוויין הכולל של מניות התובעת בבורסה לניירות ערך עמד על סך 16,065,000 ₪.

ז.

בהסתמך על התחייבויות התובעים כלפי הבנק, לרבות שטר המשכון, העמיד הבנק לתובעים, מעת לעת, לבקשתם, אשראים והלוואות בסכומים שונים (ראו את סעיף 23 לתצהירו של מר אבן, ואת העתק דפי החשבון, נספח יט' לתצהיר).

ח.

ביום 29.4.03 העבירה התובעת, ביוזמתה ובהסכמת הבנק, 820,000 מניות מתוך המניות ששועבדו לטובת הבנק לילדיה (להלן – "המניות המועברות"). הוסכם שהמשכון ימשיך לחול גם על המניות המועברות, ופקדון ניירות הערך ימשיך להתנהל על ידי הנאמן הן עבור התובעת והן עבור הנעברים.


במועד האמור חתמו התובעים על "הצהרה בדבר העברת מניות משועבדות" (נספח יח' לתצהירו של מר אבן).


בנספח יח'
האמור הצהירו התובעים, ביום 29.4.03, כי "החוב המובטח בפקדון ניירות הערך עולה כדי הסך של 5,486,832.14 ₪ נכון ליום 1.4.03 (...)".


ט.

ביום 14.3.01 שלח הבנק לתובעים את המכתב נספח כג' לתצהירו של מר אבן.

במכתב נאמר כי לאור העובדה ששווי המניות ירד ב- 55% משוויין, ומאחר ונכון ליום כתיבת המכתב שוויין עומד על סך של 9,765,000 ₪ בלבד, נדרשו התובעים, בהתאם להתחייבותם מיום 12.10.000 (נספח יד' לתצהירו של מר אבן), להמציא לבנק בטוחות בשווי החסר להנחת דעתו של הבנק "וזאת בתוך 7 ימים ממועד קבלת מכתבנו זה". עוד נאמר במכתב כי –


"במידה ולא תקיימו את האמור לעיל במועד, אנו נאלץ להעמיד את כל ההלוואות שהועמדו לכם לפרעון מיידי ולממש את כל הבטחונות שבידינו לפי שיקול דעתנו כשהתמורה שתתקבל תשמש לסילוק חלקי של ההלוואה, ולדרוש מכם את תשלום מלוא יתרת החוב כלפינו".

י.

במשך תקופה ארוכה נוהלו מגעים בין הבנק לבין התובעים לצורך הסדרת חובותיהם לבנק. חובות התובעים לבנק לא נפרעו על אף שהבנק דרש את פרעונם מספר רב של פעמים. (סעיף 24 לתצהירו של מר אבן).

יא.

בעקבות המכתב נספח כג' הנ"ל החלו התובעים לנקוט בפעולות לצמצום חובם, והחוב אכן צומצם במידת מה. הבנק טען כי התובע התנגד בתוקף למימוש המניות ובקש ממנו להימנע מלעשות כן (סעיף 27 לתצהירו של מר אבן). (התובעים מכחישים זאת).

יב.

ביום 13.4.03 הגיש הבנק לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה כנגד התובעים בגין חובם לבנק שעמד, ביום הגשת התביעה, על סך של 5,506,720.02 ₪. (סעיף 55 לתצהירו של מר אבן).

יג.

בימים 6.7.03 ו- 7.7.03 מימש הבנק 91,537 ממניותיה של התובעת בחברה. המימוש נעשה לפי שווי מניה שנע בין 2.46 ₪ ל- 2.648 ₪ למניה.


תמורת מימוש המניות האמור זוכה חשבון התובעים בבנק בסך של 224,536 ₪ (לאחר ניכוי עמלה).


בימים 8.1.04, 11.1.04, 14.1.04, 15.1.04 ו-18.1.04 מימש הבנק 73,500 מניות
נוספות. המימוש נעשה לפי שווי מניה שנע בין 1.26 ל-1.06 ₪ למניה.

תמורת מימוש המניות בחודש ינואר 04 זוכה חשבון התובעים בבנק בסך כולל של 88,082.39 ₪ (לאחר ניכוי עמלה).

ביום 2.6.04 (לאחר שהוגשה התביעה שלפני) מימש הבנק 3,000 מניות נוספות. המימוש נעשה לפי שער של 0.65 ₪ למניה.


יד.

ביום 5.2.04 הגישו התובעים את התביעה שלפני כנגד הבנק (ת.א. 222/04).


בתביעתם עתרו התובעים לסעדים שלהלן:

"75.
(...) ליתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבע ו/או מי מטעמו לפעול למימוש המניות או חלקן, בחברת תכשיטי כפריס בע"מ (...) בשיעור שהינו נמוך מ-4.65 ₪ למניה או לחילופין בשיעור שיקבע בית המשפט הנכבד בהתחשב בכל העובדות (...) וכל עוד שווי המניה אינו מגיע לשיעור שיקבע (...).

76.
(...) לחייב את הנתבע לשלם לתובעים את הסך 451,398.85 ₪ בגין הנזק שנגרם לתובעים עקב מכירת חלק המניות, כאשר על סכום זה מתווספת ריבית והפרשי הצמדה בשיעור בו מחוייבים התובעים בבנק על יתרת חובם, ממועדי המכירה הנקובים בכתב התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל".

2.
טענות התובעים בתביעתם

א.

התובעים, באמצעות באת כוחם עו"ד גב' אילה סגל-גבסי, טענו כי יש בפיהם טענות שונות כנגד הסכום שנתבע על ידי הבנק בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, וכנגד פעולות הבנק בחשבונם. בין היתר, טענו כנגד האשראים וההלוואות שניתנו, וכן טענות בדבר אי מילוי חובות האמון וחובות הזהירות ותום הלב של של הבנק, בדרך של מעשה או מחדל.

ב.

התובעים טענו כי באפריל 2003 העבירה התובעת לשני ילדיה בעלות בחלק מן המניות לאחר שניתנה הסכמת הבנק להעברה. לטענתם, הסעד המבוקש בתביעה מבוקש גם ביחס למניות המועברות.

ג.

התובעים טענו כי לא הסכימו להמציא לבנק בטוחות נוספות בעקבות מכתבו של הבנק מיום 14.3.01 וכי הבנק מצידו לא פעל למימוש המניות או חלקן. לטענתם –

"18.
במועד כאמור – 14.3.01 – ואף בתקופה הסמוכה לו לאחריו, לא הגיע חובם של התובעים לנתבע (על פי חשבונותיו הוא ומבלי להודות בהם), אף לא לשליש מערכן של המניות המשועבדות. לו היה הנתבע מממש באותה העת או בסמוך לכך את המניות או חלקן, היה חובם של התובעים לנתבע – אף בשיעור החוב על פי טענתו של הנתבע, כאמור – מסולק במלואו תוך היוותרות יתרה כספית בשיעור של מיליוני שקלים (אם במניות ואם בכסף) לזכות התובעת.

19.
(...).

20.
בשלב זה, במועד 14.3.01 לערך, עת ירד שווי המניה לשווי 4.65 ₪ למניה (...), וכאשר שווי המניות עלה פי כמה וכמה על גובה החוב, באופן שאף מימוש חלקי של המניות היה מוביל לסילוק החוב כולו, ומותיר בידי התובעת יתרת מניות בשיעור כספי ניכר, חלה חובה על הנתבע, חובה עצמאית ובלתי תלויה, לפעול למימוש חלק המניות באופן שיוביל לסילוק החוב.

21.
בהימנעותו ממכירת המניות או חלקן במועד 14.3.01 או בסמוך לכך, הפר הנתבע את חובתו לנהוג בזהירות ובאמון כלפי התובעים. בכך פעל לא רק תוך הךפרת חובה חוזית רגילה כי אם חובה מוגברת הנובעת ממעמדו כמוסד בנקאי וממערכת היחסים החוזיים המיוחדת בין בנק ללקוח".

ד.

התובעים הוסיפו וטענו כי בכך שהבנק נימנע ממכירת המניות בשווי 4.65 ₪ למניה הוא הצהיר ששווי זה אינו שווי ריאלי וכדאי בעיניו למכירת המניות. "בכך הקים הנתבע מצג של התחייבות כלפי התובעים כי המניות אשר לא מומשו בערך של 4.65 ₪ למניה, לא ימומשו בערך שהינו פחות מכך".

ה.

התובעים טענו כי המימושים שנעשו על ידי הבנק בחודש יולי 2003 נעשו "באופן חד צדדי ובניגוד לכל דין".

ו.

בעקבות המימושים מחודש יולי 2003 כתב התובע ביום 7.7.03 מכתב לבנק שבו מחה על כך שהמימוש נעשה "ללא כל התראה ו/או הודעה מוקדמת". התובע טען במכתב כי המימוש נעשה "בניגוד גמור להוראות חוק המשכון, תשכ"ז-1967 ולהוראות כל דין". (המכתב צורף כנספח ו' לכתב התביעה).



התובע הוסיף וכתב במכתבו כי הנזק שנגרם לאשתו ולו כתוצאה מפעולת המימוש "הינו אדיר בכל קנה מידה, ואינו ניתן לשיעור".


את מכתבו חתם התובע בכותבו לאמור:

"בשיחת טלפון שהיתה לי איתך (היינו, עם גב' רחל פרידמן, בבנק, שאליה הופנה המכתב. ע.ג.) היום הוסכם כי תערך פגישה ביום 9.7.03 בשעה 15:00 במשרדך וכי עד למועד זה לא ימומשו ניירות ערך נוספים".

ז.

התובעים טענו כי בעקבות כך התקיימו מספר פגישות בין התובע לבין נציגי הבנק אך בסופו של דבר לא עלה בידי הצדדים להגיע לכלל הסכמה "כך שביום 8.1.04 הודיע הנתבע במכתב לח"מ (היינו, לעו"ד גב' א. סגל-גבסי. ע.ג.) כי בכוונתו להמשיך ולפעול בהליכים משפטיים ובכלל זאת הליכי מימוש".


עו"ד גב' סגל-גבסי השיבה עוד באותו יום במכתב שבו הכחישה את זכותו של הבנק לנקוט בהליכי מימוש.

ח.

התובעים הוסיפו וטענו כי במהלך חודש ינואר 2004 שב הבנק ומימש מניות של התובעת. התמורה שהתקבלה עקב כך היתה 32,417.74 ₪. לטענת התובעים –

"לו היו נמכרות ביום 14.3.01 (...) (היינו המועד שבו נכתב המכתב נספח כג' לתצהירו של מר אבן. ע.ג.) או בסמוך לו חלק המניות שמומשו כאמור לעיל, התמורה שהיתה מתקבלת בעדן היתה שווה ל-109,275 ₪, תמורה העולה פי שלושה ושליש על התמורה אשר נתקבלה כתוצאה מהמכירות שבוצעו בימים 8.1.04 – 14.1.04, כאמור".

ט.

גם לגבי המניות שמומשו ביום 15.1.04 טענו התובעים כי לו היו נמכרות ביום 14.3.01 כי אז התמורה שהיתה מתקבלת היתה עולה פי ארבע על התמורה שהתקבלה בפועל.

י.

התובעים טענו כי מימוש המניות נעשה שלא כדין והעמידם בסיטואציה לפיה הנכס העיקרי ממנו ניתן היה להפרע "ניטל על ידי הנתבע במודע, כל כל המשתמע מכך, כנכס יחיד להבטחת החובות הנטענים וכמקור לפרעונם, ואילו יתרת החוב הנטענת (...) תוותר בשיעור עתק אשר לא יאפשר לתובעים בשום אופן לפרוע אותה".

יא.


התובעים טענו כי במימוש המניות ניצל הבנק את מעמדו ואת היותו במעמד של בעל משכון ופעל בחוסר תום לב במימוש זכותו הנטענת, ובחוסר תום לב בקיום חוזה, ותוך הפרת חובות זהירות של מוסד בנקאי ותוך הפרת חובות האמון הנובעות מיחסיו עם התובעים ותוך הפרת חובה חקוקה. במעשיו גרם הבנק לתובעים "נזק אדיר".

יב.


התובעים טענו כי בגין מכירת המניות באופן ובסכומים כאמור לעיל נגרמו להם נזקים והבנק חייב לפצותם בסך כולל של 451,398.85 ₪ "וזאת מכח דיני החוזים, פקודת הנזיקין, חוק המשכון ועל פי כל דין".

יג.

התובעים טענו כי המשך מימוש המניות על ידי הבנק בשיעור שיפחת מן הסך של 4.65 ₪ למניה "יוביל לתוצאה הרסנית לתובעים הן באובדן רכושם ו/או מי מהם תמורת מחיר מינימלי שאינו משקף את ערכו כלל וכלל, והן בהותרת יתרת חוב אדירה שלא תעמוד על כנה, כי אם תצבור אף היא ריבית פיגורים רצחנית".

יד.

התובעים טענו כי הבנק לא פעל, כאשר שווי המניה ירד עד כדי 4.65 ₪ למניה, למימוש המניות ו/או חלקן "וזאת חרף טענתו כי הוא רשאי לעשות כן אם לא יומצאו לו בטחונות נוספים אשר לא הומצאו לו. הנתבע ישב ושקט על שמריו, מתוך אינטרס מכוון וידוע כי מחדלו זה יביא להגדלת החוב בריבית המצטברת ומתוך תפיסה כי ממילא לא עולה ערך המניות על גובהו של החוב הנטען, אותה שעה".

טו.

התובעים טענו כי השימוש בזכות מימושו של משכון, בין עם הדבר נעשה בעשיית דין עצמית, ללא צו שיפוטי, ובין אם היא נעשית מכח צו של בית המשפט, חייבת להעשות בתום לב. חובת תום הלב משמעה, קודם כל, כי על הנושה לדאוג לכך שמכירת המשכון תניב את ערכו הראוי של הנכס.


יתרה מכך, טענו התובעים, מי שלטובתו משכון חייב לנהוג באמצעים סבירים על מנת למקסם את התמורה בגין הנכס הממושכן.


התובעים טענו כי הבנק פעל, במימוש המניות, תוך הפרת כל החובות המוטלות עליו, "כמו אין דין ואין דיין", תוך גרימת נזקים לתובעים.

טז.

התובעים טענו כי שוויה הממוצע של מניית החברה, עובר להגשת התביעה, (התביעה הוגשה ביום 5.2.04), "כאשר המיתון במשק היה בשיאו והמצב הבטחוני אף הוא היה קשה, היה (...) 3.05 ₪ למניה". לטענתם –

"כל הנתונים כאמור משמיעים את המסקנה האחת והיא כי שווי המניה כפי שהינו כיום, במסחר בבורסה אינו משקף את שוויה הראוי וכי המתנה תוביל לשיפור משמעותי בערכה של המניה. המסקנה המתחייבת מכך, כי פעילות הנתבע כיום בבהילות נמרצת למימוש מניות, וזאת לאחר שנתיים ומחצה ממועד בו יכול היה הנתבע לפי עמדתו הוא, למכור את המניות ונמנע מלעשות כן, מהווה הפרה גסה של חובת האמון ותום הלב במימוש המשכון".

יז.

התובעים הוסיפו וטענו כי שטר המשכון כפוף להסכם שנחתם בחודש אוגוסט 1995 בין בעלי המניות העיקריים בחברה ואשר לפיו כל בעל מניות מן החתומים על ההסכם מחוייב ליתן לבעלי המניות האחרים, החתומים על ההסכם, זכות סירוב ראשונה לרכישת המניות, וזאת לאחר שמיצה מכירת כמות מצטברת של מניות בשיעור של 2.5% מההון המוצע של החברה.

3.
ההליכים בבית המשפט

א.

הבנק התגונן כנגד התביעה ובקש לדחותה. את נימוקיו פירט הבנק בכתב הגנה ארוך ומפורט שבנסיבות העניין איני רואה צורך וטעם להתעכב עליהם.



התובעים לא הגישו כתב תשובה.

ב.

בהתאם להחלטת בית המשפט הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית.

ג.

מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של כל אחד מן התובעים.


התובע חזר, במסגרת תצהיר עדותו הראשית, על הטענות שנטענו בכתב התביעה.

התובעת חרגה,
בתצהיר עדותה הראשית, מחזית המריבה כפי שפורטה בכתבי הטענות. התובעת העלתה, בתצהירה, עניין שלא עלה כלל בכתב התביעה. התובעת הצהירה בסעיף 6 לתצהירה לאמור:

"הן במועד החתימה על שטר המישכון והן במועד פתיחת החשבון או בכל מועד אחר לא קבלתי כל הסברו/או פירוט מנציג הבנק או מכל אדם אחר בדבר תוכן המסמכים ומהות המסמכים עליהם חתמתי, בכלל זאת לא הוסבר לי ולא פורט בפני
מהן ההוראות והתניות הכלולות במסגרת שטר המישכון, לא הוסברו ולא הובהרו לי תנאי פתיחת החשבון, הריביות במסגרתו ותנאים לפעילות בו".


התובעת הוסיפה והצהירה כי מעולם לא נתבקשה על ידי גורם כלשהו לוותר על הסבר כאמור "ולא הובהרה לי חשיבותו של מידע זה". לדבריה, היא באה לבנק "וחתמתי ללא כל הסבר על המסמכים ובמקומות בהם נתבקשתי לעשות כן. עשיתי זאת מול פקיד הבנק, למיטב זכרוני ואם אינני טועה, שמו היה יהושע".



התובעת הצהירה כי היא ידעה שהיא ובעלה פותחים חשבון בבנק וכי מניותיה משועבדות לצורך הלוואה שנלקחה ל-5 שנים. "מעבר לכך לא ידעתי את תנאיה ואת פרטיה". היא הוסיפה כי –

"בשום אופן לא הוסבר לי ולא נאמר לי כי הבנק יכול לממש בכל עת את המניות ובכל מחיר שהוא, ובלא צורך של אישור בית המשפט לפעולה שכזו, ואף באופן כזה שאני עלולה לאבד את המניות ולהשאר חייבת סכומי עתק לבנק".


ד.

עוד הצהירה התובעת כי לאחר קבלת התביעה הבינה כי –

"(...) בחשבון ניתנו אשראים שונים, בסכומים ובמועדים שאינם ידועים לי. אני לא בקשתי אשראים ולא הייתי מודעת לאשראים שניתנו במסגרת החשבון, מה היקפם ומה תנאיהם".

לדברי התובעת "לאורך כל התקופה לא קבלתי מהבנק כל עדכונים ו/או דפי חשבון על הנעשה בחשבון".

ה.

התובעת הוסיפה והצהירה כי היא לא עשתה כל פעולה שמנעה מן הבנק לממש את המניות והיא לא ביקשה מן הבנק להמנע מכך.


לדברי התובעת, כאשר התקבלה דרישת הבנק להמצאת בטוחות נוספות במכתב מיום 14.3.01 היא אמרה לבעלה (התובע) כי אינה מסכימה ליתן כל בטוחה נוספת אחרת לבנק והיא אכן לא נענתה לדרישת הבנק ולא נתנה כל בטוחה נוספת.


התובעת הצהירה כי לא היתה שותפה לפגישות שנערכו בין בעלה לבין הבנק "ותוכנן אינו ידוע לי".

ו.

מטעם הבנק הוגשו שני תצהירים: האחד של מר יעקב אבן, ראש ענף בנקאות קמעונאית בהנהלת הבנק. מר אבן שימש כמנהל סניף חיפה של הבנק מדצמבר 1999 ועד יולי 2004. השני, של עו"ד יעקב אילוביץ המשמש כעורך דין במחלקת אשראים מיוחדים של הבנק.


ז.

כל המצהירים נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם.


הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

4.
דיון: הכרעה במחלוקת העובדתית שבין הצדדים

א.

למעשה, מרבית העובדות הרלוונטיות לעניין אינן שנויות כלל במחלוקת. כך העובדות שפורטו בפרק המבוא.

ב.
האם התובעים בקשו מן הבנק להימנע ממימוש המניות? מי בקש מן הבנק להימנע ממימוש המניות? האם שני התובעים, או שמא רק התובע, עו"ד יוסף סגל?

בסיכומיהם טענו התובעים כי טענתו היחידה של הבנק היא כי הלקוח בקש ממנו להימנע ממימוש המשכון. ברם, טענו התובעים, טענת הבנק היא כי רק אחד מן הלקוחות, היינו, התובע, ביקש להמנע ממימוש. "עם הלקוח השני (בת הזוג ובעלת הנכס הממושכן) לא היה לבנק כל דין ודברים".

התובעים טענו בסיכומיהם שלמעשה אין כל ראיה לכך שמי מהם בקש, בכלל, להמנע ממימוש המשכון. "בכל התרשומות של המשיב לא מצויין, ולו פעם אחת, דבר קיומה של בקשה כלשהיא של התובע להימנע ממימוש כמשכון". ואולם, טענו, גם אם נקבל את טענת הבנק כאמת צרופה, דבר המוכחש על ידי התובעים, "תעלה השאלה העיקרית והיא – האם טענה זו מהווה טענת הגנה מבפי בנק אשר אמור לפעול בנאמנות, במקצועיות, ביעילות ובזהירות ומתוך שיקול דעת כלפי הלקוח??".


אני דוחה את טיעונם העובדתי של התובעים בעניין זה.

על סמך תצהירו ועדותו של מר אבן אני קובע כי התובע פעל, במשך למעלה משלוש שנים, לשכנע את הבנק להימנע ממימוש המשכון. הוא עשה כן בפגישות חוזרות ונשנות עם נציגי הבנק.
התובע התמיד לומר למר אבן כי הוא מאמין ששווי המניות יעלה ויצר מצגים והבטיח בטוחות אחרות להנחת דעתו של הבנק ובלבד שהבנק לא יממש את המשכון. למרות הבטחותיו החוזרות ונשנות של מר סגל, לא הומצאו לבנק בטוחות אחרות כמובטח (סעיף 28 לתצהיר מר אבן).


התובע אף הבטיח לדאוג להסדיר את חובם של התובעים לבנק.

התובע הבטיח למר אבן להפקיד כספים נוספים בחשבון, כספים שיתקבלו מחברת ביטוח, ממכירת מניות טריידקל המוחזקות על ידו, ועוד. (סעיף 30 לתצהירו של מר אבן).

ביום 20.3.01 קיים מר אבן פגישה עם התובע. זה האחרון סיפר למר אבן כי הוא עומד בפני
מכירת דירה שבבעלותו בירושלים תמורת סך של כ- 480,000 דולר. הוא הבטיח כי 200,000 דולר מתוך הסכום האמור יופקדו בחשבון. הוא אף הבטיח כי הבנק יקבל העתק מן החוזה בתוך מספר ימים.

יומיים לאחר מכן, ביום 22.3.01, קיים מר אבן שיחה עם התובע וזה הבטיח, בין היתר, כי החוזה בגין מכירת הדירה בירושלים יועבר אל הבנק "בשבוע הבא". בשיחה נוספת, מיום 25.3.01 שב והבטיח להעביר למר אבן את טיוטת החוזה.

בשיחה מיום 16.4.01 אמר התובע למר אבן כי "עד יום ו'" הוא ידע בוודאות אם הדירה בירושלים נמכרה. התובע הבטיח כי אם הדירה לא תמכר כי אז זכויותיו בדירה ישועבדו לטובת הבנק. הוא טען באוזני מר אבן כי הוא סבור שמחיר המניה יעלה ולהמחשת אמונתו ואמונת בעלי המניות האחרים בהתחזקות המניה ציין התובע כי מר פיליפ גרינהולץ, אחד מבעלי המניות בחברה, רכש 2% נוספים ממניות החברה.
(הסעיפים 30-32 לתצהיר מר אבן).

בסופו של דבר חזר בו התובע מכוונתו לשעבד את הדירה לטובת הבנק וטען כי
השעבוד יפגע במכירתה. (סעיף 33 לתצהיר מר אבן).

התובע הציע למשכן מגרש הרשום על שם בתו ב"גבעת העיזים" בשווי נטען של 240,000 דולר, כבטוחה לבנק. כן הציע לשעבד דירה בבעלותו ברח' סמולנסקין בשווי נטען של 650,000 דולר שעליה קיימת משכנתא של 250,000 דולר. התובע התחייב כי במידה והחוב לבנק לא יקטן בתוך 4 חודשים בסכום של 150,000 עד 200,000 דולר הוא ימכור 3% - 2.5% ממניות כפריס המשועבדות ויקטין את החוב בהתאם.

מר אבן הוסיף כי סוכם עם התובע כי זה יקטין את החוב בחשבון ביום 21.5.01 ב- 120,000 דולר, כי ישעבד מגרש בשווי של 240,000 דולר וכי תוך חצי שנה ירד החוב הכולל בחשבון הפרטי ל- 600,000 דולר. כל הדברים שפורטו כאן לא קוימו על ידי התובע (סעיף 33 לתצהיר מר אבן והנספח כח' לתצהירו).

ועוד: בשיחה שקיים מר אבן עם התובע ביום 2.7.01 חזר התובע ואמר כי יתכן וימצא קונה לדירה בירושלים כנגד סכום של 410,000 דולר מתוכם יופקד סך של 100,000 דולר לחשבון. כן ציין התובע באוזני מר אבן כי ייתכן שימצא קונה גם לדירתו ברח' הרופא בחיפה כנגד סך של 430,000 דולר וכי גם מתמורה זו יופקד סך של 100,000 דולר לחשבון. (סעיף 34 לתצהיר מר אבן והנספח כט' לתצהירו).

מר אבן הדגיש בסעיף 43 לתצהירו כי "במהלך כל התקופה התובע סירב למכירת מניות כפריס על ידי הבנק והמגעים שניהל מול הבנק, לרבות הבטחונות הנוספים שהעמיד ו/או הבטיח להעמיד, נועדו כדי למנוע מהבנק לנקוט נגד התובעים בהליכים משפטיים ולמכור את המניות".

מר אבן הבהיר כי לאחר שביום 19.9.02 נשלח לתובעים מכתב דרישה לתשלום חובם (נספח מה' לתצהיר) הועבר המשך הטיפול ביתרת החוב בחשבונם של התובעים למחלקת אשראים מיוחדים של הבנק. (סעיף 52 לתצהיר).

ביום 8.10.02 התקיימה במחלקת אשראים מיוחדים של הבנק פגישה
בין התובע לבין הבנק בהשתתפות נציגי מח' אשראים מיוחדים, שבה השתתף גם מר אבן. לדבריו –

"(...) באותה פגישה, שוב, הביע הבנק את מורת רוחו מהעובדה כי כל הבטחותיו של התובע עד אותו שלב הופרו אחת לאחת. התובע חזר והציע לשעבד לטובת הבנק את דירת המגורים בתל מאנה, במשכנתא מדרגה שניה, ואף טען כי אישור בנק לאומי למשכנתאות לרישום המשכנתא הועבר לבנק – דבר שלא היה. כן הציע לשעבד לטובת הבנק מגרש ברמת רחל בירושלים. התובע בקש שהות להסדרת פרעון החוב, והציע לשלם במהלכה סך של 20,000 ₪ מדי חודש. בנוגע למניות כפריס, התובע הדגיש כי הוא מסרב למכור אותם במחירם הנוכחי וכי הוא בטוח שבסופו של דבר ערך המניה יעלה. הבנק הסכים לתת שהות בה שנה כנגד תשלום חודשי שיפרס בהלוואה, שעבוד מקרקעין וחתימה על הסדר". (סעיף 53 והנספח מה'1 לתצהיר).

זאת ועוד: התובע הצהיר, בסעיף 19 לתצהירו, כי לא בקש ממר אבן להמנע ממימוש המניות אך "יחד עם זאת, ניסיתי למצוא ביחד עם ג'קי אבן אפשרויות נוספות לפרעון החוב, והאמנתי כי ערך המניות עתיד לעלות – כפי שהנני מאמין גם כיום". (ההדגשה שלי. ע.ג.).

תמיכה לדברי מר אבן על כך שהתובעים ביקשו שלא לפעול למימוש המשכון אני מוצא במכתבו של התובע מיום 7.7.03, נספח ו' לכתב התביעה שהוא גם נספח ו' לתצהירו של התובע. במכתב זה הביע התובע פליאה על עצם ביצוע מימוש המשכון, כאילו לא דובר על כך במהלך חודשים רבים לפני כן.

זאת ועוד: גם ביום 8.1.04 הכחישה באת כח התובעים את עצם זכותו של הבנק לנקוט בהליכי מימוש (סעיף 31 לתצהירו של התובע).

תמיכה נוספת אני מוצא בעדותה של התובעת, בעמ' 16 לפרוטוקול. התובעת העידה כי היתה ציפיה, גם שלה, כי המניה תשוב ותעלה על דרך המלך. לדבריה, היא ידעה שהמניה יורדת "(...) אולי חשבתי לתומי שהבנק יחכה שהבנק (נראה שנפלה טעות קולמוס וצריך להיות "שהמניה". ע.ג.) שוב תישא לשמים. תעלה למעלה (...)".

זאת ואף זאת: התובעים מעולם לא בקשו מן הבנק למממש את המשכון. התובעת העידה כי אף פעם לא בקשה מן הבנק לממש את המשכון. (עמ' 16 שורה 29). התובע העיד כי אין זה מתפקידו לבקש מן הבנק לממש את המשכון: "אני צריך לבקש? הבנק מודיע לי שהוא מוכר". (עמ' 24 שורה 16).

לדידי אין ספק שבירור אפשרויות נוספות להסדרת החוב משמע הימנעות ממימוש משכון המניות. שהרי המטרה במציאת פתרון אחר שיביא להסדרת החוב (כמפורט בתצהירו של מר אבן וכמצויין לעיל) לא נועדה אלא להביא לכך שלא יהיה עוד צורך במימוש המניות!

אני קובע, על כן, שהתובעים הם שגרמו לאי מימוש המניות.

גם הניסיון לטעון כי רק התובע (אם בכלל), ביקש למנוע את מימוש המניות דינו להדחות.

טיעון זה הינו ניסיון להפריד באופן מלאכותי בין התובע לבין התובעת בכל הנוגע לניהולו של החשבון המשותף בבנק, ובכל הנוגע לניהולו של המשא ומתן ולהציג את התובעת כמי שלא ידעה על קיומו.

התובעת ידעה גם ידעה על קיום המשא ומתן!

ראשית,
התובעת אישרה, בסעיף 14 לתצהירה, כי ידעה על דרישת הבנק להמציא בטוחות נוספות במכתבו מיום 14.3.01.

שנית,
התובעת העידה, בעמ' 9 לפרוטוקול, כי "בעלי היה עוסק בכל מה שקשור בבנק כולל אשראים (...). כל מה שהיה קשור לבנק היה בעניין הזה בסמכות בעלי. מדובר בבנק איגוד". ומשנשאלה התובעת אם היא סמכה על בעלה, התובע, השיבה: "סמכתי וגם סומכת עליו היום" (עמ' 9 שורה 31). גם התובע אישר כי אשתו, התובעת, סמכה עליו (עמ' 22 שורה 23).

בנסיבות אלה, כשמדובר בחשבון משותף, כשהתובעת אישרה כי מי שהיה בקשר קבוע עם הבנק, לרבות בנושא האשראים, הוא התובע, וכאשר התובעת סמכה וסומכת על בעלה עד היום, אין מקום לטענה שהתובעת לא היתה שותפה למאמצים למנוע את מימוש המניות!

בשולי הדברים בהקשר זה אוסיף כדלקמן:

התובעת הצהירה כי ידעה רק על כך שהתובעים פתחו חשבון בנק ושעבדו את מניותיה לצורך הלוואה שנלקחה ל- 5 שנים. (סעיף 9 לתצהירה).

לאור הנספחים כא' וכב' לתצהירו של מר אבן, שתי בקשות שונות לקבלת אשראי במטבע חוץ, האחת (על סך 1,460,111 פר"ש) לתקופה של שנה, והאחרת (על סך 364,687 פר"ש) לפרעון בשני תשלומים, מדי חצי שנה,
אין לי אלא לדחות בשתי ידי את הכחשתה של התובעת כאמור בסעיף 11 לתצהירה. המסמכים האמורים חתומים הן בידי התובע והן בידי התובעת. התכחשותה של התובעת אליהם משליכה באופן משמעותי על מהימנות דבריה.

5.
דיון: האם חלה על הבנק חובה לממש את המניות במועד ספציפי?

א.

התובעים טענו כי שומה היה על הבנק לממש את המניות מיד לאחר שראה כי דרישתו, במכתבו מיום 14.3.01 להמציא בטוחות נוספות לא נענתה. מכאן גם דרישתם לקבוע כי יש לפצותם לפי המחיר של 4.65 ₪ למניה, שהיה, לטענתם, מחירה של המניה ביום האמור.


דין הטענה להדחות מכל אחד ואחד מן הטעמים שיפורטו להלן.

ב.
ראשית,
מימוש המניות והמועד למימושן נתונים לשיקול דעתו הבלעדי של הבנק. זאת, הן על פי הוראות סעיף 16(א) לחוק המשכון, תשכ"ז – 1967, והן לאור הוראות הסעיפים 8 ו-9 לשטר המשכון (נספח ו' לתצהירו של מר אבן).

שנית,
לאור מהותו של המשכון (מניות של חברה ציבורית הנסחרת בבורסה) אין כל הגיון מסחרי לחייב את בעל המשכון לממשו בתאריך מסויים דווקא. מעצם מהותו של הנכס ברור שמדובר בנכס ששוויו נתון לתנודות, כלפי מעלה וכלפי מטה. אין הצדקה לחייב את בעל המשכון לממשו במועד מסויים דווקא. ממילא נתון העניין לשיקול דעת בעל המשכון, ומקל וחומר כשמדובר בנכס מן הסוג האמור.

שלישית,
הוסכם במפורש בין התובעים לבנק כי הבנק יהיה רשאי - אך לא חייב לממש את הבטחונות שניתנו לו (המכתב עליו חתמו התובעים ביום 12.10.00, נספח יד' לתצהירו של מר אבן).

כך גם הוסכם בין התובעים לבין הבנק במסמך העברת המניות לילדי התובעים, מיום 29.4.03 (נספח יח' לתצהירו של מר אבן), ב"הואיל" הששי למסמך.

מסקנתי היא, איפוא, כי אין שחר לטענת התובעים שלפיה היה הבנק מחוייב לפעול למימוש המניות במועד כזה או אחר הנטען על ידם.

6.
דיון: חובות הזהירות, האמון ותום הלב החלות על הבנק ביחסיו עם התובעים

כידוע, היקפן של החובות שבכותרת ומידתן משתנים על פי הנסיבות, בהתחשב בטיב הפעולה או העסקה ובמהות היחסים בין הצדדים: השוו לדברי כבוד הנשיא שמגר בע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נגד נתן צבאח, פד"י מח' (2), עמ' 573, בעמ' 592.

למעשה, לפלא הוא בעיני כיצד טוענים התובעים להפרת החובות האמורות כאשר הבנק ניהל עמם משא ומתן ממושך, על פני למעלה משלוש שנים, כדי לאפשר להם להסדיר את חובותיהם בדרך שתכאיב להם פחות ממכירת המניות.

גם כאשר מימש הבנק חלק מן המניות, הוא עשה כן באופן הדרגתי, כשהוא מוכר בכל פעם רק חלק מן המניות. והרי גם התובעים עצמם מודים כי מכירת כל המניות בבת אחת יכולה היתה לגרום ל"נפילתה" של המניה.

זאת ואף זאת: סעיף 19 לחוק המשכון קובע כי מימוש משכון בהתאם להוראות סעיף 17(3) יהיה במכירה "בדרך מקובלת בשוק שבו נמכרים נכסים מאותו סוג, ובאין שוק כזה – בדרך מסחרית סבירה".

יפים לכאן דברי המלומד יהושע ויסמן בספרו "חוק המשכון, תשכ"ז-1967", בעמ' 349, לאמור:

"על מוסד בנקאי המממש משכון למכור את הנכס "בשוק שבו מכרים שנכסים מאותו סוג", כאמור בסעיף 19(א). הוראה זו באה להגן על הבנק בפני
האפשרות שיטענו כנגדו לאחר המכר כי אילו נמכר הנכס במקום אחר מזה שנבחר על ידי הבנק ניתן היה להשיג מחיר גבוה יותר. החוק משחרר את הבנקים מן החובה לחפש אחר מקום מימוש שבו ניתן להשיג את המחיר הגבוה ביותר, ומתיר להם להסתפק במכירה "בשוק שבו נמכרים נכסים מאותו סוג". יתרה מזו, לא זו בלבד שסעיף 19(א) משחרר את הבנקים מן הצורך לחפש אחר מקום המימוש בו ניתן להשיג את המחיר הגבוה ביותר, ומתיר להם להסתפק במכירה "בשוק שוב נמכרים נכסים מאותו סוג", אלא אפילו הוברר לבנק כי מכר מחוץ לשוק עשוי להשיג מחיר טוב יותר ממכר בשוק, אוסר החוק על הבנק למכור את נכס מחוץ לשוק (...)".


בנסיבות העניין, סבורני שלא רק שהבנק לא הפר כל חובה מחובותיו כלפי התובעים אלא שהבנק נהג עמם בזהירות, במקצועיות, בתום לב, ובאורך רוח.

7.
דיון: הטענה על כך שלא קבלה הסברים באשר למהות המסמכים עליהם חתמה



התובעת טענה בתצהירה, כמצוטט לעיל, כי לא קבלה הסברים באשר למהות המסמכים עליהם חתמה ומשמעותם.


אני דוחה טענה זו מכל וכל.


ראשית, ראוי לציין כי התובעת הינה אשה משכילה, רהוטה ואינטליגנטית המשמשת כדירקטורית בחברת כפריס ששווי מניותיה עמד בשעתו על מליונים רבים, וכן ב"תכשיטי לב המפרץ" (עמ' 7 לפרוטוקול).


שנית,
התובעת אישרה כי חתמה על המסמכים הרבים שפורטו בעמ' 13-15 לפרוטוקול. לפיכך אין היא יכולה להשמע בטענה כי לא הבינה את מהות שטר המשכון ואופן מימושו. הלכה היא שאדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה הוא חתם ובמה התחייב: ע"א 6799/02 יולזרי משולם נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פד"י נח' (2), עמ' 145, בעמ' 149. וראו גם את ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נגד זהבה לופו ואח', תק-על 2000(2), 1566, 1574.


שלישית,
כאמור לעיל, התובעת סמכה על בעלה, לא ביקשה הסברים כלשהם והציגה מצג לפיו היא מבינה היטב את מהות המשכון ואופן מימושו לאור השכלתה, היותה אשת עסקים ודירקטורית בחברה ציבורית.

8.

לאור כל האמור לעיל אין כל הצדקה ליתן לתובעים אף אחד מן הסעדים להם עתרו. תביעתם תדחה איפוא.

9.
אחרית דבר


אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:


א.

אני דוחה את התביעה.

ב.

אני מחייב את התובעים, יחד ולחוד, לשלם לבנק הנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של
15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום מלא בפועל.

פיסקה 8 של

פסק דין
זה הושמעה בפומבי בנוכחות עו"ד גב' ברוריה שריר-הראל ב"כ הנתבע ועו"ד גב' אילה סגל-גבסי ב"כ התובעים.


ניתן היום כ"ג בתשרי, תשס"ט (22 באוקטובר 2008) במעמד הצדדים.



עודד גרשון
, שופט
סוזי א.






א בית משפט מחוזי 222/04 סגל בתיה, סגל יוסף נ' בנק אגוד לישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/10/2008)