פסקי דין על פרופ' אריה אלדד |

3359/06 א     22/10/2008




א 3359/06 פרופ' אריה אלדד נ' מדינת ישראל




בעניין:

1

בתי

-

המשפט




בית משפט השלום ירושלים
א
003359/06

לפני:
כב' השופט א' דראל

תאריך:
22/10/2008





בעניין
:
פרופ' אריה אלדד



ע"י ב"כ עו"ד
אבי נאור
התובע



נגד




מדינת ישראל




ע"י ב"כ עו"ד
מוריה צ'רקה
פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

הנתבעת



פסק דין

מבוא

1.
התובע, יליד 1.5.1950, פרופסור לרפואה המכהן כחבר בכנסת ישראל, נכח ביום 1.2.06 בעמונה בעת שכוחות משטרה פעלו לפנות את המתיישבים במקום. במהלך הפינוי הוא נפגע בידו לאחר ששוטר הרחיק אותו מטרקטור שבו נאחז. התביעה שבפני
היא לפיצוי התובע בשל הנזק שנגרם לו. עילות התביעה המרכזיות שהתובע טוען להן הן רשלנות, תקיפה והפרת חובה חקוקה. הנתבעת חולקת על חבותה.

2.
אף שהובאו עדויות רבות מטעם הצדדים על שאירע בעמונה במהלך הפינוי, בכל הנוגע להיבט הראייתי התמונה ברורה וידועה. הזמן שבו נפגע התובע וההתרחשויות שהיו בסמוך לכך צולמו ותועדו. בניגוד למצב הדברים הרגיל, קיים בתיק זה מידע אובייקטיבי מצולם העדיף מטבע הדברים על תיאוריהם של העדים.

3.
מתוך הסרט עולה, כפי שאפרט בהרחבה להלן, כי
במהלך פינוי עמונה נאספו המתיישבים שביקשו למנוע את הפינוי ולמחות על ההחלטה לעשות כן. בין היתר הגיעו למקום מספר חברי כנסת ובהם התובע וחברי הכנסת בני אלון ואורי אריאל.

4.
בשלב מסוים ביקשו כוחות המשטרה לפנות מחסום אבנים ולבנים שנבנה על ידי המתיישבים ולשם כך הובא טרקטור הכולל כף. הטרקטור התקרב למקום החסימה ונעמד כשמולו עומדים
חברי הכנסת
ביחד עם אחרים.

5.
כוחות המשטרה, שהגיחו מאחורי חברי הכנסת ואנשים נוספים, החלו להדוף את חברי הכנסת כשהם מתכוונים לגרום להם לפנות את הדרך לצורך מעבר הטרקטור ופינוי המחסום. חבר הכנסת אריאל פונה לצד על ידי השוטרים ללא התנגדות. שני חברי הכנסת הנותרים, התובע וחבר הכנסת אלון, נהדפו כך שמצאו את עצמם בקרבת הטרקטור. התובע התקרב לטרקטור, נאחז בכף הטרקטור ואחז בה בחוזקה אף שאחד השוטרים ניסה למנוע זאת ממנו. במהלך הפרדת כף ידו של התובע מכף הטרקטור על ידי השוטר אברהים ריחאל (להלן: "ריחאל") התובע נפגע.

6.
אף התובע אינו חולק על כך שכוחות המשטרה היו רשאים לפנותו מהמקום בשלב כלשהו ודומה כי הוא אף אינו חולק על כך שניתן היה להפעיל כוח לשם כך, מתעוררת, בין היתר, השאלה האם ניתוקו של התובע מכף הטרקטור לא היה בטרם ננקטו הליכים מתחייבים בשל מעמדו כחבר כנסת והאם הכוח שהופעל לא חרג מהסביר.
עוד מתעוררות השאלות האם מלכתחילה לא צריכה הייתה להינתן שהות לחברי הכנסת להתפנות מהמקום ואם המשטרה לא הייתה צריכה לפנות את המעבר לטרקטור בדרך טובה יותר.

7.
עוד חלוקים הצדדים באשר להערכת הנזק שנגרם לתובע וזאת על רקע משמעות הנכות למי שעיסוקו הנוכחי הוא בעשייה פוליטית ובשליחות ציבורית בכנסת ישראל אך בעבר עסק ברפואת כוויות במסגרת המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים הדסה והוא מומחה בעל שם בתחומו.

8.
מטבע הדברים, במהלך שמיעת הראיות נשמעו טענות, בעיקר מפי בא כוח התובע, שהתייחסו להיבטים שונים של אירועי עמונה, על משמעותם המדינית, החברתית והמוסרית;
התחושות שהיו בקרב המתיישבים לאחר פינוי ישובי גוש קטיף; טענות לגבי עצם ההחלטה להורות על הפינוי,
תפקוד המשטרה בכלל, התנהגות המפגינים והמתיישבים. על אף חשיבותן של השאלות שהועלו מקומן של אלה אינו ב'מגרש' המשפטי והשתדלתי, ככל שהדבר התאפשר במהלך הדיון ובכתיבת פסק הדין, להתמקד באירוע עצמו ובבדיקתו בכלים המשפטיים העומדים לרשותי ככל תביעה בשל נזק גוף בה יש לברר את שאלת האחריות ולשום את הנזק.
מאליו מובן כי האמור בפסק הדין מתייחס אך ורק לאירוע הנקודתי הנדון בו ואין בדברים שייכתבו כדי להביע כל עמדה או לקבוע קביעה החורגת מתחומו של דיון זה.


המסכת העובדתית

9.
כפי שציינתי לעיל, מדובר באירוע מצולם ולכן אין כמעט מחלוקת עובדתית לגבי אופן התרחשותה של הפגיעה. למרות זאת הובאו על ידי הצדדים ארבעה עדים שמסרו את גרסתם לגבי ההתרחשויות: התובע, ושלושה אנשי משטרה: תת ניצב מאיר בוקובזה שהיה מפקד כוחות המשימה; רב פקד שמואל רוזנטל והשוטר איברהים ריחאל. בנוסף לעדויות אלה העיד גם חבר הכנסת אורי אריאל, שלא היה עד לאירוע בו נחבל התובע ועדותו התייחסה למה שקדם לכך ולאווירה הכללית.

10.
אף שניתן היה להסתפק בסקירת הסרט מצאתי לפרט את גרסאות הצדדים ואת נקודת מבטם למה שהתרחש משום שיש להן, כפי שאפרט להלן, חשיבות לשם הבנת הרקע לאירוע עצמו מתוך תיאור מה שקדם לאחיזת התובע את הטרקטור וכן לצורך הבנת הלך המחשבה של כל אחד מהמעורבים.


גרסת התובע

11.
התובע מפרט בתצהירו את גרסתו לגבי האירועים. הוא מסביר כי הגיע לעמונה כאחד ממנהיגי הציבור כדי להפגין את מחאתו וכאבו על הריסת בתי יהודים בארץ ישראל וכן כדי להוות גורם ממתן בכדי שההתנגשויות בין הצדדים לא יגיעו לכדי שפיכות דמים. הוא מתאר כי הוחלט שההתנגדות תהיה התנגדות סבילה לפינוי וכי לא יזרקו חפצים כלפי כוחות הבטחון.

12.
לדבריו הגיע בלילה שבין 31.1.06 ל- 1.2.06 לקראת הפינוי הצפוי והשתתף בהתייעצויות שנערכו בהשתתפות מנהיגי ציבור והנהגת המתיישבים. הוא נכנס למקום ללא קושי לאחר שהציג תעודת חבר כנסת ולקראת השעה שתיים לפנות בוקר הגיעה ידיעה כי בית המשפט העליון החליט להוציא צו ביניים המשהה את הריסת הבתים עד לדיון בהצעת פשרה שעלתה. למרות צו הביניים החלו כוחות משטרה להתקדם לעבר הבתים בסביבות השעה 04:00 לפנות בוקר.

13.
התובע מוסיף כי פנה אל מפקד הכוח, תת ניצב מאיר בוקובזה, הציג את עצמו והתריע בפני
ו כי הכוחות מפרים את צו הביניים. המפקד ענה, כך אומר התובע, בזלזול כי אינו מכיר את התובע ואינו יודע על צו. באותו שלב לא נוצר עימות שכן מייד לאחר מכן הביאה מזכירת הישוב את הצו.

14.
בשעה 09:30 לערך הודיעה מערכת הכריזה כי צו הביניים בוטל והכרוז קרא לתושבים להישאר בבתיהם ולא להשליך חפצים.

15.
באותו שלב התרכזו כמה עשרות מפגינים במשטח שלרוחבו הוקם מתרס אבנים. המפגינים עמדו במרחק של כמה עשרות מטרים מהבתים ומולם החלו להתארגן כוחות המשטרה לפינוי. התובע התייצב בקדמת מתרס האבנים ביחד עם חבר הכנסת בני אלון ועוזרו כאשר רוב המפגינים מאחוריהם והמשטרה מולם.

16.
התובע ממשיך ומוסיף כי באותו שלב פרשי משטרה עקפו את המפגינים מאחור והסתערו מאחורי המפגינים. למקום הגיע חבר הכנסת אפי איתם כשהוא זב דם מראשו והתובע החל לטפל בו עד שהורה לפנותו בשל כך שנזקק לתפרים.

17.
באותו זמן, כך כותב התובע בתצהירו, עמדו המפגינים ובראשם חברי הכנסת: התובע וחבר הכנסת אלון מול השוטרים
וטרקטור החל להתקדם למקום כאשר השוטרים מפנים לו מקום והוא ממשיך להתקדם באיטיות לכיוון המפגינים ומתרס האבנים שמאחורי המפגינים. במקביל שוטרים החלו לנוע לעבר המפגינים וחברי הכנסת כשהם מקיפים אותם.

18.
השוטרים החלו דוחפים את המפגינים ואת חברי הכנסת לכיוון הטרקטור העומד. התובע מציין כי הבין שכוונת השוטרים הייתה לנתק בין חברי הכנסת לבין המפגינים ולפנות את חברי הכנסת מהאיזור. הוא סבר כי מתוקף תפקידו ואחריותו עליו להישאר עם שאר המפגינים ולכן במהלך ההתרחשות הזו הודיע לשוטרים מספר פעמים שהוא חבר כנסת ושוהה במקום מתוקף חסינותו הפרלמנטרית. הוא מוסיף כי המרחק בינו לבין השוטרים היה קצר ביותר והכל היו בטווח מגע ממש כהגדרתו.

19.
בהמשך מתאר התובע את שהתרחש באופן הבא:

"השוטרים הדפו אותי עד שהגעתי בסמוך לטרקטור ואז נאחזתי בכף הטרקטור בכדי שלא יוכלו להדוף ולפנות אותי מהאזור בניגוד לרצוני. ניסיתי להסביר לשוטרים כי שהייתי במקום היא חוקית מתוקף חסינותי הפרלמנטרית ואולם הם התעלמו מדברי. השוטרים הסתערו עלי בכוח בכדי לפנותי מהמקום. ההיאחזות הקצרה בטרקטור באה למנוע את פינויי המיותר והאלים מהמקום. תוך שניות הוקפתי במספר שוטרים גדולי גוף אשר משכו בי בכוח.

השוטרים לא פתחו בהידברות ולא ביקשו ממני להתפנות אלא באופן מידי החלו לפנותי תוך הפעלת כוח בלתי פרופורציונאלי. למותר לציין שלא השתמשתי באלימות כל שהיא כנגד השוטרים לא פיסית ולא מילולית וכל התנגדותי הייתה פאסיבית.

כל שאני זוכר הוא כי לאחר מספר שניות של משיכות מצד השוטרים הרגשתי תחושה של זרם חשמלי חזק מהיד לראש ובשלב זה איבדתי את ההכרה והתעוררתי
בתחנת איסוף הנפגעים עם בגדים גזורים"
(סעיפים 15-17 לתצהיר התובע).


20.
התובע מציין בתצהירו כי בשום שלב לא הוכרז המקום כשטח צבאי סגור וכי אם היו פונים אליו בהידברות היה מבקש לכבד את חסינותו ולהישאר בשטח. ההסבר היחיד שהוא מוצא להתנהגות המוזרה, האלימה וחסרת ההגיון, כהגדרתו, של השוטרים היא כי הייתה החלטה לבודד את ההנהגה ולפנותה באופן הפגנתי ואלים מייד בפתיחת האירוע כדי לשבור את רוחם של המפגינים.

21.
בחקירתו בבית המשפט הוסיף התובע לתצהירו והתייחס לשוני שהיה בין פינוי עמונה לבין פינוי צפון השומרון. הוא תאר שאז כדי למנוע חיכוך ואלימות ישבו מנהיגי הציבור עם הצבא והמשטרה ונקבעו כללי התנהלות באופן שבו אנשי הציבור מנעו את החיכוך וכך גם התייחסו אליהם הצבא והמשטרה (עמ' 29). לעומת זאת בהגיעו לעמונה התנהגות המשטרה הייתה שונה ותחושת האנשים הייתה כי המשטרה מוליכה אותם שולל, מתייחסת בבוז לצו של בית המשפט ועוד (עמ' 30).

22.
בחקירה הנגדית עלתה השאלה האם נזרקו חפצים אל הכוחות המפנים והתובע אישר
כי אכן נזרקו חפצים
אך הוסיף כי ההנחיות היו שלא לזרוק חפצים (עמ' 31); באשר למחסום, שמנע את מעבר הטרקטור, הוא תאר כי המדובר היה בערימה של לבני אקרשטיין ועליהם צמיגים, לבנים וצמיגים בוערים (עמ' 32). התובע תיאר כי לאחר הטיפול בחבר הכנסת איתם הוא עמד בין כוח המשטרה לבין המפגינים לפני ה'בריקדה' שחסמה את מעבר הטרקטור.

23.
הוא הסביר כי המטרה הראשונה של עמידתו באותו מקום הייתה למחות על כך שבאים לפנות את הבתים והמטרה השנייה הרצון לעמוד בין המפגינים לבין המשטרה כדי שלא תופעל אלימות. הוא אמר כי סבר שאם הוא שם אז האירוע לא יהיה אלים (עמ' 33-34). הציפיה שהייתה לו היא כי יגשו וידברו עמו ועם חבר הכנסת אלון ויבקשו מהם להתפנות ולזוז.

24.
התובע הוסיף כי באותו שלב הוא עמד ואז הגיעו שוטרים שהחלו לדחוף אותו, את חבר הכנסת אלון ואת העוזר של חבר הכנסת לכיוון הטרקטור (עמ' 35).
לדבריו נהדף על ידי השוטרים לכיון הטרקטור ואלה לא ניסו לקחת אותו הצדה אלא 'קדימה לכיוון הטרקטור' (עמ' 37 – 38). הוא עמד על דעתו כי לא התכוון לנוע לכיוון הטרקטור אלא נהדף לשם על ידי מספר רב של שוטרים (עמ' 38).

25.
לדבריו:

"אני אומר להם אני חבר כנסת מותר לי להיות פה, אל תדחפו איתי? מה אתם עושים? באיזה רשות אתם דוחפים אותי? יכול להיות שאני גם עמדתי ככה כדי שלא ידחפו אותי כי אני חושב שמותר לי להיות במקום הזה והם דוחפים אותי קדימה לכיוון הטרקטור. נדמה לי שאין איזשהו הסבר לתופעה של אדם שעמד בנקודה מסוימת ואחרי עשר שניות היה בנקודה אחרת שלא בטובתו ולא ברצונו, כנראה שדחפו אותו לשם" (עמ' 41)




גרסת תת ניצב מאיר בוקובזה

26.
תת ניצב מאיר בוקובזה היה מפקד המשימה לפינוי עמונה. הוא מתאר כי לקראת הפינוי היה צפוי כי תהיה התנגדות ואווירה שלא תדמה כלל לזו שאפיינה את פינוי ישובי גוש קטיף. הצפי היה לקיום התנגדות אלימה וכוחנית. לקראת הפינוי ההנחייה הייתה לאפשר לחברי כנסת ונבחרי ציבור תנועה חופשית ולכבד את זכותם למחות כנגד הפינוי.

27.
בהתאם לתחזיות הונחו אבנים על הכביש ונשפך שמן כדי למנוע כניסת רכבים. אנשים עמדו וחסמו את הכניסה. הכוחות החלו להיכנס ונזרקו לעברם עשרות אבנים מטווח אפס על ידי מתפרעים ושוטרים נפצעו. בין הפצועים היה גם ניצב משנה גדעון מור שנפצע באפו למרות שהיה חבוש בקסדה עם מישקף.
העד מתאר כי הכוח המשיך לנוע כ- 150 מטר ואז פנה אליו אדם שהציג עצמו כחבר כנסת אריה אלדד מבלי להציג תעודה מזהה. הוא מציין כי לא הכיר את חבר הכנסת והאחרון טען כי התקבל צו ביניים. לטענת העד אמר כי לא ידע על כך ופעל לברר כאשר כל אותה עת הכוח עומד וממתין ונמשך יידוי אבנים בלתי פוסק על השוטרים. הוא מספר כי פנה אל התובע וביקש שיפנה אל משליכי האבנים שיפסיקו ממעשיהם אך התובע השיב כי אינו יכול לעשות דבר בנדון. התובע, כך
מתאר תנ"צ בוקובזה, לא ניסה לפנות למשליכי האבנים בבקשה שיפסיקו. לאחר שהוצג בפני
הצו הורה תת ניצב בוקובזה על נסיגת הכוחות אל פאתי הישוב.

28.
בהמשך היום לאחר שהצו בוטל החל הכוח בביצוע הפינוי. תת ניצב בוקובזה נע בראש השיירה שמנתה שלושה כוחות ולצדו עמד גדעון מור. כל אחד מהכוחות היה בנוי מתת יחידות הקרויות 'לבנה'. לאחר לבנה ראשונה של כוחות רגליים היו פרשים ולאחריהם עוד לבנה. בראש כל כוח נע לצד מפקד הכוח שוטר, שהכריז כי מדובר בשטח צבאי סגור. במקביל נעו הכלים ההנדסיים ובתוכם מכונות התזה כשהם מאובטחים על ידי כוח מג"ב.

29.
כאשר הגיעו הכוחות למחסום הראשון שעל הכביש, שהיה עשוי ממיכלי אשפה ("צפרדעים"), החלו המפגינים לידות אבנים ואז הורה העד, לדבריו, על העברת שופל מהשיירה הממונעת לפינוי המחסום. לאחר שנפרץ חלק מהמחסום נתקלו הכוחות במחסום שני, שהיה עשוי מלבני אקרשטיין, ברוחב שלמעלה ממטר ובגובה של כשולחן.

30.
תנ"צ בוקובזה מוסיף כי לאחר שנעצרו ליד המחסום הזה התחדש מטר האבנים ושוב כרז שוטר את נוסח הצו אך ההמון לא הגיב לכריזה. בשלב זה עלה העד לגבעה כדי שיוכל לראות את תמונת המצב, הוא צפה בפרשים מתקרבים למחסום ונסוגים תוך שמטר האבנם נמשך.
הוא הורה לכוחות לאגף את המחסומים רגלית ולהגיע לבתים מהצד השני אך לא היה מנוס אלא לפנות את המחסומים ואת המפגינים מציר זה וכיוון שכך הפקיד בידי אחד הכוחות את ביצוע המשימה.

31.
את המשך האירועים הוא מתאר באופן הבא:

"כאשר סיים השופל לפנות את המחסום הראשון, הוריתי לו להתקדם ולפנות את המחסום השני. ואז ראיתי את חברי הכנסת לכיוון השופל, זאת אומרת נעים מכיוון המחסום השני אשר בסביבתו היו מרבית המפגינים אל עבר המחסום הראשון, שכבר פונה, ומעבר לו צעידת חברי הכנסת אל עבר השופל היתה מכיוון המפגינים אל עבר הכוחות המפנים, ונועדה, למיטב הבנתי, למנוע מהשופל לפנות את מחסום הבלוקים שמנע את תנועת הכוחות.

הוריתי לכוח לגשת לחברי הכנסת ולומר להם שלא להפריע את תנועת השופל, ואכן ראיתי שכח קטן של שוטרים ניגש לחברי הכנסת הצועדים ומקיף אותו. רפ"ק אחד שאיני זוכר את שמו אמר לי שהם לא מתייחסים להוראה שלו. כיוון שכך, נתתי פקודה לפנות אותם, על אף היותם חברי כנסת.

ברקע שמעתי כל הזמן קריאות עידוד לחברי הכנסת המדרבנות אותם להתנגד לפינוי.

ראיתי כיצד מנתקים השוטרים את התובע מכף הטרקטור. התובע לא הותקף, לא הונהגה כלפיו אלימות ולא הופעל כלפיו כוח שאינו סביר."
(סעיפים 23-26 לתצהיר)


32.
בחקירתו הנגדית הסביר העד כי הורה על פינוי המפגינים בכוח לאחר שלא רצו להתפנות (עמ' 56). הוא תאר את התדריכים שנערכו לשוטרים על כך שזכותם של חברי הכנסת להגיע ויש להם זכות לתנועה חופשית אך הסביר כי החוק אינו מאפשר, לשיטתו, לחברי הכנסת לעבור עבירות ולכן נתן את ההוראה לפנותם (עמ' 58). באשר לזכויות חברי הכנסת אמר תת ניצב בוקובזה כי 'מותר לו חוק התנועה, חוק הדיבור, אבל לא לבוא ולעלות על הטרקטור ולמנוע ממנו לבצע את מלאכתו' (עמ' 63).

33.
באשר להכנות הוא סיפר כי לפני המבצע הובאו הלוחמים לאימון מרוכז בבסיס צבאי ושהו שם משך שבוע כדי לקבל את כל התכנים הרלוונטים, וכן כי הוקמה מפקדה יעודית לעניין זה. בהמשך החקירה הנגדית שלל העד את הטענה כי לא אופשר לשוטרים לנוח והם הגיעו למבצע הפינוי עייפים לאחר שעות ערנות רבות (עמ' 72).

34.
בהתייחסו
למה שהתרחש סמוך לפציעת התובע הוא תאר את האווירה שהייתה במקום וכהגדרתו 'לא הייתה זכורה לי אלימות ברמה כזאת של זריקת אבנים בטווחים של אפס וסלעים, שפגעו בשוטרים מהכניסה ועד המפגש עם חבר הכנסת אלדד, זה בערך 150 מטר מהשער הזה וזה לא הפסיק' (עמ' 86-87). עוד הוא ציין כי האלימות לא התמצתה בזריקת אבנים אלא גם בדקירתם של הסוסים. התיאור שנתן היה קשה: 'השוטרים היו ממוגנים גם במשקפיים, קסדות עם משקפיים וגם במגינים, והם נופצו כאילו הם היו עשויים מנייר וזה הייתה עוצמת האלימות שהפגינו שם' (עמ' 87).

35.
תת ניצב בוקובזה התבקש להתייחס להוראה שנתן להוציא את המפגינים ובהם חברי הכנסת מהמקום. הוא נשאל מדוע לא ניגש למפגינים בעצמו או ששלח קצין בכיר אחר וביקש מהם לזוז הצדה. הוא הבהיר כי
ההוראה שנתן הייתה 'להזיז אותם, או להעיף אותם הצידה' (עמ' 91). עמדתו הייתה כי באותה נקודת זמן היה צורך 'להעיף' את אלו שעומדים לפני הטרקטור'. לאחר מכן הוא הסביר כי פנה אליו מפקד הכוח שהיה ליד המפגינים, רב פקד, והוא ביקש ממנו שיפנה אותם. הקצין אמר לו שאף אחד לא נשמע לו ואז נתן את ההנחייה 'לפנות אותם בכוח' (עמ' 93).

36.
בא כוח התובע הציג בפני
העד את השאלה מדוע דחפו הכוחות את חברי הכנסת לכיוון הטרקטור. העד הבהיר כי אינו רואה כי שוטרים דוחפים מפגינים לעבר הטרקטור אלא מנסים להזיזם הצדה אך המפגינים עצמם נדחפים לכיוון הטרקטור (עמ' 94). עוד נתבקש העד להסביר מדוע בהתחשב בכך שבמקום נמצא כוח של 500 שוטרים לא נעשה נסיון להקיף את חבר הכנסת ולהזיז אותו הצידה בנוהל של תפיסת מפגין פאסיבי על ידי ארבעה שוטרים.
הוא השיב כי
המפגינים הפריעו לטרקטורים, זרקו אבנים על השוטרים, השופל היה צריך לעבור וחברי הכנסת הפריעו לכך. למרות זאת תת ניצב בוקובזה אישר כי יתכן שצריך היה להקצות יותר כוחות ולדחוף אותם הצידה אבל אף אחד לא דחף אותם לכיוון הטרקטור (עמ' 99). באשר לנוהל הפינוי על ידי ארבעה הוא אמר כי נוהל כזה רלוונטי למי ששוכב פרקדן על הארץ ולא אם הוא נאחז במשהו שאז צריך לשחרר את האחיזה (עמ' 111).

37.
בתשובה לשאלה אם לא היה נכון 'לתת זמן' לתובע לעזוב את הטרקטור השיב העד כי 'אם דחפו אותו לשם הוא לא היה צריך לכאורה שום זמן כדי להתפנות. אם דחפו אותו והגיע בטעות לטרקטור, אז הוא לא צריך זמן אבל אם הוא נאחז אז לכן בשביל מה הוא צריך זמן? אבל הוא נאחז וכו'. הוא התנגד, כמה זמן? דקה, שתיים, תלוי בסיטואציה עצמה' (עמ' 102). הוא הצביע על כך כי גם כאשר נותקה יד ימין של התובע הוא המשיך לאחוז בטרקטור עם יד שמאל.

38.
בהמשך החקירה נשאל העד על ידי בית המשפט אם לא ניתן היה לפעול באירוע בדרך אחרת או לתת לאיש משטרה בכיר לטפל בהזזת חברי הכנסת מהמקום. עמדת העד הייתה כי אף שלחברי הכנסת יש זכות לנוע ולדבר, אין להם את הזכות לעבור עבירה וההפרעה לתנועת הטרקטור ומניעת הפינוי היו עבירה (עמ' 106).
הוא הבהיר כי לטעמו מדובר בשימוש סביר בכוח להבדיל ממצב שבו כדי לשחרר את אחיזת התובע מהטרקטור היה נעשה שימוש באלה או שהיו מכים אותו ברגליים. לשיטתו כל שנעשה הוא נסיון לאחוז בידו של המפגין כדי לפתוח את אחיזתו בטרקטור ודבר זה הוא בגדר השימוש הסביר בכוח (עמ' 109).


גרסת סגן ניצב שמואל רוזנטל

39.
סגן ניצב רוזנטל היה סגן מפקד לבנה במפקדה המשימתית אשר בראשה עמד ניצב משנה גדעון מור. הוא תיאר בתצהירו את הערכות הכוח ואת התנועה לכיוון עמונה שהייתה מלווה במתקפת סלעים ברוטאלית ובזריקות אבנים.

40.
הוא מספר כי לאחר שנודע על ביטול צו הביניים נערך הכוח לתנועה מבצעית לעבר היעד והחל מטר 'אבנים/סלעים/לבנות אקרשטיין' ליפול כגשם על ראשם של החיילים תוך ששוטרים החלו להיפצע ואף הוא נפגע מלבנת אקרשטיין בקסדה אך סרב להתפנות והמשיך עם הכוח. בהמשך הוא ספג סלע באשכים אך קם והמשיך בתנועה.

41.
לדבריו עם תחילת המהומה עברו חברי הכנסת בני אלון, אפי איתם והתובע לראש המהומה תוך ניצול מעמדם כחברי כנסת ועמדו בראש הכוח. ניצב משנה גדעון מור הכריז כי מדובר בהפגנה לא חוקית וביקש מהמפגינים להתפזר. כל אותה עת, כך הוא מתאר, היה מטר אבנים לעבר השוטרים. הדרך היחידה לבצע את הפינוי הייתה חדירת הטרסה שיצרו המפגינים על המעבר ולשם כך הגיע טרקטור גדול למקום והכוח קיבל פקודה לפתוח מעבר לטרקטור.

42.
את ההמשך הוא מתאר באופן הבא:

"בשלב זה התקדמו מההמון המפגין חברי הכנסת לכיוון הטרקטור. אנחנו ניסינו להסית את כיוון צעידתם הצידה מהטרקטור כי היה ברור שהם ינסו בגופם לחסום את הטרקטור, וכל עוד הטרקטור לא יאפשר מעבר והשתלטות על המפגינים, נשקפת לכוח סכנת חיים.

לאחר שהצליחו חברי כנסת בני אלון ואריה אלדד להגיע לטרקטור, אחזו בכף הטרקטור. הגעתי לח"כ אלדד, לפתתי אותו במותני, נצמדתי לראשו ואמרתי לו שאני קצין משטרה וביקשתי ממנו להרפות מכף הטרקטור ולאפשר לטרקטור לנוע. ח"כ אלדד נמנע מלציית לבקשתי והמשיך לאחוז בכל כוחו בכף על מנת למנוע את תנועת הכלי. בלית ברירה, נאלצנו להשתמש בכח סביר על מנת להפרידו מהכלי. יחד עמי היו עוד מספר שוטרים. חבר הכנסת התנגד התנגדות עזה, וסרב להרפות את ידיו או לזוז מהמקום. בסופו של דבר, חבר הכנסת אלדד נותק מכף הטרקטור.
בשלב זה חבר הכנסת אלדד התמוטט. יחד עם שוטר נוסף, הזזתי הצידה. השכבנו אותו על האדמה וקראתי לחובש צבאי להגיע ולטפל בו."
(סעיפים 13-14 לתצהיר).


43.
העד מוסיף במאמר מוסגר כי באותו זמן חטפו חלק מהמפגינים את אחד השוטרים והיכו אותו תוך שגרמו לו שבר בברך ונכות.

44.
בחקירה הנגדית הוא פרט יותר לגבי ההתנהגות כלפי השוטרים. לדבריו היו השוטרים בסכנת חיים ממשית מיידית, באוויר התעופפו סלעים, לבני אקרשטיין וברזלים (עמ' 130). העד עצמו סיפר כי קיבל לתוך הקסדה לבנת אקרשטיין שעם כל הגודל שלו עף לרצפה ולאחר שקם קיבל עוד לבנה 'לתוך הביצים, סלע, לאשכים, שגם הוא הפיל אותו ואני לא קטן ולא חלש ואני אומר לך שמה שהיה שם היה מטורף' (עמ' 131).

45.
תיאור הסיטואציה כפי שניתן על ידי העד הוא שבעוד שהכוחות מותקפים על ידי מטר חפצים, הם אינם יכולים לעבור בשל קיומה של טרסה של אבנים המונעת את המעבר ואז יש צורך לאפשר לטרקטור לפרק את החסימה וחברי הכנסת עומדים אל מול הטרקטור. הוא מציין כי הכוחות ניסו 'להסיט אותם אבל הם בצורה מאוד נחושה וכוחנית נעו לכיוון הטרקטור' (עמ' 132). הוא סיפר כי ניגש לתובע לפת אותו מאחור ואז נצמד אליו, הציג עצמו כקצין משטרה ואמר לו שהוא מפר את שלום הציבור ומהווה סכנה גם לו וגם לנו ושהוא מבקש שיתפנה מהטרקטור. העד מוסיף כי 'התרשמתי שהוא היה בסוג של אמוק כזה, לא שיתף פעולה, היה נחוש מאוד מאוד והפעיל כוח רב והוא בחור חזק באחיזה שלו את הכף'. בהמשך כך הוא מתאר 'בעדינות ובנחישות השתמשנו בכוח אפילו פחות מסביר כדי לנתק אותו מהטרקטור' (עמ' 134). לדעתו המפגינים 'הלכו לכיון הטרקטור' ולא נדחפו אליו (עמ' 140).

46.
סגן ניצב רוזנטל נשאל האם לא ניתן היה לקחת כוח גדול יותר של 10-20-30 שוטרים ולהזיז את התובע הצדה. העד אישר כי הדבר אפשרי באופן עקרוני אך הבהיר כי צריך לזכור מה התרחש באותו זמן. באותה סיטואציה שבה הכוח מותקף במטר אבנים והטרקטור אינו יכול לנוע עמדו השוטרים בסכנת חיים (עמ' 143).
עוד הוא אמר כי פינוי על ידי מספר שוטרים אפשרי רק לאחר שהתובע היה מתנתק מכף הטרקטור (עמ' 148).

47.
באשר לפנייתו שלו אל התובע כדי שיסיר את אחיזתו מהטרקטור הוא אמר כי מבחינתו לא היה צריך לאפשר לתובע פרק זמן נוסף כדי למלא אחר הבקשה ובלשונו 'אפס זמן' (עמ' 144). הוא אמר: 'אפס זמן, מבחינתי כמה שאני אנתק אותו יותר מהר מהטרקטור בנסיבות העניין כך ייטב לי ולאנשים שלי.' (עמ' 145).

48.
העד הסביר כי מה שנעשה לשחרור התובע מהטרקטור היה 'המכסימום בנסיבות העניין'. לדבריו 'אנחנו גילינו פה אורך רוח, ופה אנחנו ניסינו למשך אותו ופה ניסיתי לדבר אליו ורק הסיטואציה הזאת מראה עד כמה היינו רגישים גם לגילו וגם לכבודו הפרלמנטארי' (עמ' 149). הוא הוסיף כי 'מי שמביא את עצמו למצב הזה, צריך לקחת בחשבון שהוא עלול להיפצע ולא משנה מה תפקידו, עם כל הכבוד, ויש כבוד' (עמ' 151).


גרסת השוטר אברהים ריחאל

49.
השוטר אברהים ריחאל היה מי שניתק את ידו של התובע מהטרקטור. הוא מתאר בתצהירו את ההכנות שנעשו ואת מטר האבנים שספג הכוח בדרכו למקום. באשר לאירוע עצמו הוא מספר שבשלב מסוים מפקד המחלקה הורה לו ולאחרים לפנות את האנשים שנצמדו לשופל. הוא ניגש לשופל וראה שוטר מנסה לפנות אדם שנצמד לשופל וניסה לסייע לו. לדבריו 'משכתי את האיש, ולא הצלחתי להפריד בינו לבין כף השופל ... החזקתי את האיש, שלא הכרתי, והוא גילה התנגדות לפינוי, ונצמד לכף השופל בשתי ידיים. ביד ימין שלי תפסתי בידו וניסיתי להפריד בינה לבין השופל. ביד שמאל אחזתי בגבו. לבסוף הצלחנו להפריד בין האיש לבין השופל והוא נפל' (סעיפים 7-10 לתצהיר).

50.
בחקירתו הנגדית הוא סיפר כי קיבל פקודה לפנות את האנשים מהטרקטור. הוא לא ידע לזהות כי מדובר בחברי כנסת למעט חבר הכנסת איתם, אותו הכיר משרותו הצבאי (עמ' 173).

51.
הוא נשאל האם לו היה מקבל הוראה שונה לפיה יש 'להזיז' את חברי הכנסת בכבוד, האם היה עושה זאת בצורה 'מכובדת' והוא השיב 'כי הפקודה היתה ככה'. הוא הבהיר כי הפקודה הייתה להזיז וזה מה שעשה (עמ' 184). הוא הבהיר כי התחושה הייתה שצריך לעשות את הפינוי מהטרקטור מהר והיא נבעה מכך שהיה 'לחץ מזה שאתה עומד ונופלים עליך אבנים וביצים' (עמ' 184). הוא נשאל אם היה יודע כי מדובר בחבר כנסת האם לא היה 'נותן עוד זמן' והוא השיב 'אני הייתי מזכיר לו עוד פעם ועוד פעם' והעריך כי היה נותן 'בין שתי דקות לחמש דקות' לפני שהיה מפעיל כוח (עמ' 187).

52.
השוטר הסביר כי הוא מצטער על הפגיעה בתובע אך עמד על כך כי ביצע את עבודתו (עמ' 196). הוא אחז בעמדתו כי הפעיל בנסיבות מקרה זה כוח סביר ולא יותר מכך (עמ' 197). בחקירה החוזרת אמר העד כי העדיף לשלוח את היד החלשה שלו להזיז את היד של התובע. לדבריו 'אמרתי יד ימין היא יד חלשה אעשה ככה ומרימים' (עמ' 199-200).



התיעוד המצולם ומה שעולה ממנו

53.
מתוך הסרט שהוגש (המקטע הראשון בתקליטור שסומן ת/17), המתעד את האירוע, עלו, לפי מיטב הבנתי את הסרט ועל רקע גרסאותיהם של העדים, הנתונים הבאים (אורכו של הקטע הרלוונטי בסרט הוא קצר והרישום בסוגריים הוא פרק הזמן שחלף מתחילת הסרט):

א.
ההגעה אל הטרקטור

– מתוך הסרט ניתן לראות כי אכן כוחות המשטרה מגיעים אל התובע, אל חבר הכנסת אלון ולאנשים נוספים ומנסים להזיז אותם מהמקום. התובע משלב את ידיו ואינו זז ממקומו (00:02-00:07) ואז מתחילים השוטרים לדחוף אותו כשהוא ממשיך לשלב את ידיו. במקום נמצאים כשמונה אנשי משטרה שמנסים להזיז מהמקום שלושה: התובע, חבר הכנסת אלון ואדם נוסף, ככל הנראה עוזרו של חבר הכנסת אלון. עוד נראה חבר הכנסת אורי אריאל מורחק ללא התנגדות מצדו על ידי ארבעה שוטרים.

ב.
במהלך הדחיפה ניכר כי מתקיים אי סדר ובחלוף מספר שניות קורה הדבר ההפוך מזה שתוכנן על ידי כוחות המשטרה. במקום שהאנשים יהדפו לצדי הדרך כדי לאפשר לטרקטור לעבור, הם נהדפים לכיוון הטרקטור (00:15).

ג.
כאשר התובע וחבר הכנסת אלון סמוכים לטרקטור לאחר שנהדפו לקרבתו, הם מתקרבים אליו ביוזמתם, השוטרים מנסים למנוע מהתובע להגיע אל הטרקטור ומושכים אותו לאחור אך התובע מתגבר על השוטרים נאחז בכף טרקטור ביד אחת, ידו השמאלית (00:21).

ד.
בהמשך נאחז התובע גם בידו השניה, הימנית, בטרקטור כאשר שוטרים ממשיכים לנסות למשוך אותו לאחור (00:23).

ה.
באותו שלב נמצאים רק התובע וחבר הכנסת אלון ליד הטרקטור כאשר המפגינים האחרים מורחקים מהמקום.

ו.
התובע נראה נאחז בטרקטור ואינו מרפה; הוא אף משפר את אחיזתו על הטרקטור, מתרומם ומניח על הכף הטרקטור את כל ידו השמאלית ולא מסתפק באחיזה בו
עם כף היד (00:26).

ז.
חבר הכנסת אלון מפונה מהטרקטור על ידי מספר שוטרים.

ח.
שוטר, ככל הנראה סגן ניצב רוזנטל, ניגש ופונה אל התובע ומשוחח עמו (00:40).
שוטר אחר, ככל הנראה השוטר אברהים ריחאל, שאחז בגופו של התובע עוד קודם לכן מנסה לנתק את ידו של התובע מהטרקטור (00:42-00:43).

ט.
בעת ניתוק ידו של התובע מכף הטרקטור, מחליקה היד, בה מחזיק השוטר ריחאל וממצב שבו הוא אוחז בידו של התובע ומושך אותה הוא מתחיל למשוך את האגודל עד שהיד הימנית של התובע ניתקת מהטרקטור.

י.
באותו זמן עומדים ליד התובע ארבעה אנשי משטרה: ככל הנראה סגן ניצב רוזנטל, הנראה משוחח עמו, ושלושה שוטרים, בהם ככל הנראה ריחאל, המנתק את ידו הימנית של התובע מהטרקטור.

יא.
התובע ממשיך לאחוז ביד השניה, השמאלית עד שהוא נופל (00:45).


המחלוקות העובדתיות

54.
כאמור לעיל, אין כמעט מחלוקת עובדתית לגבי מה שאירע עובר לפציעת התובע וממילא מאחר והדברים תועדו במלואם די בצפייה בסרט כדי לקבוע כפי שתואר לעיל את שאירע.

55.
הצדדים חלוקים ביחס לאירועים במספר נקודות:

א.
זריקת החפצים על השוטרים

– קיימת מחלוקת בין הצדדים עד כמה גרסת השוטרים כי תוך כדי האירוע הושלכו עליהם חפצים היא נכונה. התובע חולק על כך שבזמן שניצב ליד הטרקטור הושלכו חפצים,
הנתבעת טוענת כי כל אותו הזמן היה מטח אבנים, לבנים ועוד. כפי שעלה מהעדויות ובעניין זה מקובלת עלי עדות השוטרים, הושלכו אבנים וחפצים אחרים במהלך אירועי הפינוי ובדקות שקדמו לאירוע נשוא התביעה ודומה כי אף התובע לא חלק על כך.

עוד מקובלות עלי עדויותיהם של תת ניצב בוקובזה וסגן ניצב רוזנטל בדבר הסכנה שחשו לחיי השוטרים שפעלו במקום ובאשר לאווירה שנוצרה מבחינתם בשל תחושת הסכנה לכוחות על רקע הפגיעה הקודמת בשוטרים בעת שהועפו לעברם אבנים וחפצים אחרים.

למרות זאת, ככל הנראה באותן שניות שבהן פונה התובע מהטרקטור ואף שניות ספורות לפני כן לא הושלכו אבנים או חפצים שכן אין הדבר עולה מהסרט.

ב.
האם הפגיעה בתובע הייתה במתכוון

-
התובע משוכנע כי החבלה, שנגרמה בידו, הייתה מכוונת והוא נסמך בעניין זה על חוות דעתו של ד"ר הווארד ליפטון, המומחה מטעמו. ועד הוא למד על כך מחוות דעת של ד"ר זייצב, פתולוג שנתן חוות דעת למחלקה לחקירת שוטרים (ת/14). לטעמי, עיון בסרט המתעד את שאירע, להבדיל מחוות הדעת המסיקות מטיב הפגיעה בדיעבד, מצביע על המסקנה ההפוכה. הסרט מראה כי האחיזה של השוטר ריחאל באצבעו של התובע נעשתה לאחר שניסה לאחוז ביד וידו של השוטר החליקה ותפסה את האגודל ואז משכה אותו בחוזקה.

ג.
הכריזה לעבר המפגינים כי מדובר בשטח צבאי סגור -


הצדדים חלוקים האם הוכרז סמוך לפני האירוע כי מדובר בשטח צבאי סגור וכי על הנוכחים לפנותו. בעניין זה אני מעדיף את גרסתו של סגן ניצב רוזנטל, שהייתה מהימנה עלי, לפיה נשמעה קריאה למפגינים לפנות את המקום בסמוך לפני האירוע.


האחריות

56.
התובע טוען בסיכומיו לשלוש עילות תביעה מרכזיות: רשלנות, תקיפה והפרת חובה חקוקה. בהקשר זה אעיר כי התובע טען גם להתקיימות סעיף 41 לפקודת הנזיקין אך לטעמי בנסיבות מקרה זה שבהן ברור מתוך הראיות מה בדיוק התרחש לא מתקיימת אותה עמימות ראייתית הנדרשת לצורך החלת סעיף 41 (ר'


ע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט (1) 45, 61 (1995);
ע"א 1071/96
עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מ"י, (פורסם במאגרים – 2006)
.


רשלנות

57.
אחת העילות החלופיות להן טוען התובע היא כי הנתבעת התרשלה. לשיטתו מוטלת על המשטרה חובת זהירות וזו הופרה. הפרת חובת הזהירות נלמדת לדעתו ממעשים שונים בהתאם לשלבי האירוע:

א.
באשר להתארגנות לפני הפינוי -
התובע טוען כי עוד בטרם האירוע לא נערכה לשוטרים הכנה נדרשת, הסבר לגבי הימצאות חברי כנסת בשטח ונוהל הפינוי של חברי הכנסת. מלכתחילה תת ניצב בוקובזה לא הכיר את התובע והתייחס אליו באופן לא ראוי; לא הוכן צוות מיוחד לטיפול בחברי הכנסת; ולא נערכו נסיונות הידברות מספיקים עם מנהיגי הציבור ועם חברי הכנסת.

ב.
בשלב שבו חברי הכנסת עמדו בטרם נדחפו לכיוון הטרקטור, לטענת התובע לא נוצר כל מגע ישיר בין פיקוד המשטרה לבין חברי הכנסת. אף שוטר לא ניגש לחברי הכנסת להגיד להם כי חסינותם אינה חלה לדעת אנשי המשטרה או להודיע להם כי שהייתם במקום היא שלא כחוק; פעולת הפינוי לא כללה מספר גדול יותר של שוטרים שמלכתחילה היו גורמים לכך שחברי הכנסת יוזזו הצידה ולא לכיוון הטרקטור; השוטרים פעלו בעירבוביה כשאין מבנה היררכי בתוך הלבנה של השוטרים, מפקדים איבדו את הקשר עם השוטרים המסורים לפיקודם; בהמשך כשלה המשטרה בכך שבמקום לפנות את התובע ואת חבר הכנסת אלון אל מחוץ לדרך הם נדחפו, לשיטת התובע במכוון, אל הטרקטור. דבר זה נגרם לטענת התובע משום שהמשטרה אף שהחזיקה במקום מאות רבות של שוטרים הקצתה למשימה זו כוח מועט של שוטרים בודדים.

ג.
בשלב השלישי , שבו נאחז התובע בטרקטור, פעולת המשטרה הייתה בלחץ ובהיסטריה. לטענת התובע למרות מסביב יש 500 שוטרים לא ניתן לתובע זמן סביר כדי להתריע בפני
ו על כך שהוא עומד להיות מפונה בכוח. במקביל לכך שרוזנטל מבקש מהתובע להסיר את אחיזתו, פועל ריחאל בכוח לפינוי התובע ללא שהמתין אף לא 2-5 דקות כפי שהוא עצמו סבר שיש להמתין; בעת שהגיעו אליו רוזנטל וריחאל לא ניתנה לתובע כל התרעה על שעומד לקרות וככל שרוזנטל אכן פנה אליו כפי שאמר, במקביל ובטרם הספיק לשמוע את דבריו, פעל ריחאל, שלא היה מתואם עם רוזנטל להסיר את ידו מהטרקטור בכוח; פינוי התובע עצמו היה בניגוד לנהלים. בעוד שנהלי המשטרה מחייבים פינוי על ידי ארבעה שוטרים האוחזים בארבע גפיים נטרול אחיזתו של התובע בטרקטור בוצע בכוח על ידי שוטר אחד; ריחאל לא הודרך כיצד לבצע את פינוי התובע, לא היה מודע לכך שאין מדובר במפגין מפר חוק אלא בחבר כנסת שלשהייתו במקום יש חשיבות.

58.
המסקנה העולה מכך לדעתו של התובע היא כי הפעלת הכוח לא נעשתה תוך מדרג סביר ושימוש בשכל ישר אלא תוקפנות אלימה לשמה.
מכאן מסיק התובע כי בכל הרכיבים שצוינו לעיל נלמדת התרשלות הנתבעת.

59.
הנתבעת חולקת על הניתוח שעושה התובע היא מדגישה כי ניתוח באיזמל מנתחים של הפעולות בדיעבד יכול להצביע על כך שניתן היה לעשות פעולה כזו או אחרת בצורה טובה יותר ואולם המבחן אינו מבחן החוכמה בדיעבד אלא ההערכה בזמן אמת האם הפעולות היו סבירות.

60.
הנתבעת מבקשת בסיכומיה מבית המשפט 'לצאת מהאולם הממוזג, המרוצף בתובנות שלאחר מעשה, ולרדת אל השטח, אל ההמון הצורח, עשן הצמיגים שהובהרו, תחושת הדחיפות שנובעת מהעובדה שעד לפני זמן לא רב הושלכו אבנים, בלוקים וכדומה. וכאן עומד לו הטרקטור, ועליו נתלה אותו אדם...'.

61.
לשיטתה ניתוק התובע מהטרקטור היה הכרחי ובטרם ניתוק אחיזתו לא היה מקום לגרור אותו מהמקום על ידי ארבעה שוטרים.

62.
הנתבעת מתייחסת גם לשאלה מדוע לא בוצע פינוי חברי הכנסת על ידי כוח גדול יותר ומדוע המשטרה היא למעשה זו שדחפה את חברי הכנסת לטרקטור. כאן מפנה הנתבעת לעמדתה כי אין לנתח את הדברים בדיעבד אלא לבחון האם מראש לא נהג הכוח המשטרתי באופן ראוי כאשר הקצה 8 שוטרים למשימת הרחקתם של שני חברי הכנסת.


חובות הזהירות והפרתן

63.
הצדדים אינם חלוקים למעשה על קיומן של חובות זהירות (מושגית וקונקרטית) כלפי התובע (ר' הסקירה בעניין זה שנעשתה בת"א (י-ם) 2555/00 רביב מרגלית נ' מדינת ישראל
(פורסם במאגרים, 2004) וההפניות הרבות שם).

64.
כמתואר לעיל הצדדים חלוקים בשאלה האם הופרו חובות הזהירות ובמה. בבחינת שאלה זו יש להידרש תחילה לתפקידה של המשטרה ולאופן שבו בוצע באירוע נשוא התביעה.

65.
נקודת המוצא לבדיקה זו היא כי המשטרה היא בעלת המומחיות לביצוע פעולות השיטור ולניהול הליך פינוי כמו זה שנוהל במקרה זה. לעניין זה יפים הדברים שכתבה כב' השופטת דורנר במקרה שבו נדונה התרשלות בפעולה משטרתית בהקשר של הפרת סדר:

"פעולות שיטור הן פעולות שבמומחיות. שיטור הוא מקצוע הדורש מידה רבה של אימונים, יכולת ומיומנות. יש לבחון פעילות שיטור על-פי סטנדרד המומחה הסביר בנסיבות העניין ... בגדר המיומנויות הנדרשות לפעילות שיטור נמנית השתלטות על הפרות סדר בקרב אוכלוסיה אזרחית במצבים העשויים לחייב שימוש באמצעים המסכנים את המתפרעים ואף את חייהם של עוברי אורח. ממילא חובה על המדינה, מעסיקתם של השוטרים, לדאוג לכך שתינתן להם הכשרה מתאימה. הכשרה זו היא המעניקה לשוטרים את מומחיותם ומבחינה בינם לבין אזרחים מן השורה. הכשרה זו צריכה להכין את השוטרים למכלול המצבים האפשריים שאליהם הם צפויים להיקלע במסגרת תפקידם. במסגרת זאת יש להדריכם ולתרגלם בנהלים לירי בנשק.
...
סטנדרד ההתנהגות הסביר נקבע אפוא על-פי רמת הביצוע שניתן לצפות כי תופגן בנסיבות המקרה על-ידי שוטרים מיומנים שעברו הכשרה מתאימה. כפי שהראה חברי
הנשיא
, במקרה שלפנינו היה מדובר בפעולה שיגרתית, שלא עלתה לכדי מצב חירום או דחק אף לפי הסטנדרד של האדם הבלתי מקצועי. "
(ע"א 5604/94 אוסמה חמד נ'מדינת ישראל
, פ"ד נמ (2) 498, 516-517 (2004) (להלן: "חמד").

66.
הציפייה מהמשטרה היא להפעלת מומחיותה הרחבה בעת פינוי עמונה בכלל ובמהלך הפינוי כשהתעורר הצורך לאפשר את תנועת הטרקטור לה הפריעו בין היתר התובע ואחרים.

67.
בעת ביצוע של הערכת האופן שבו מילאה המשטרה את תפקידה יש להיזהר מאותה 'חוכמה שבדיעבד' המסורה למי שמנתח את האירוע לאחר שאירע תוך שהוא מודע לתוצאותיו ובוחן את הכשלים שנפלו בו.
את הניתוח יש לעשות 'בהתאמה לתנאי השטח ולא בישיבה של 'אדם נינוח ב'כורסת מנתחים ובידו איזמל מדויק' (כלשונו של כב' הנשיא ו' זילר בת"א (י"ם) 1030/98 חאתם עאשור נ' מדינת ישראל
, (פורסם במאגרים, 2000)).

68.
כך, נכתב על ידי כב' הנשיא ברק כי:

"כאשר שוטרים או חיילים פועלים בתנאי לחץ וחירום שלא הם גרמו, המונעים מהם שקילה ובחינה רגילים של החלופות והמחייבים החלטה מהירה שלא ניתן להתכונן אליה מראש, יש לבחון את סבירות פעולתם במסגרת תנאים מיוחדים אלה. אין לנתק את ההתנהגות מהתנאים שסבבו אותה. אין להעתיק את ההתנהגות ל"תנאי מעבדה" (ראו ע"א 3684/98 מדינת ישראל
נ' זאוויד באדר אחליל (לא פורסם); להלן - פרשת זאוויד). כן יש להתחשב בטעויות בשיקול דעת שאינן מגיעות כדי התרשלות. ודוק: מצב החירום אינו קובע אמת מידה מיוחדת של סבירות. מצב החירום הוא אחת הנסיבות הקובעות את דרכי ההתנהגות הסבירה. גם במצבי חירום יש ואדם מתנהג באופן לא סביר, ועליו לשאת בתוצאות התרשלותו."
(חמד,
עמ' 507-508).


69.
גישה זו הותוותה עוד לפני שנים בפסק דינו של כב' הנשיא אגרנט בעניין רעד. שם נכתבו הדברים הבאים:

גם אם לא נתחשב באפשרויות האמורות, הרי יש לזכור כי השוטרים פעלו כל הזמן
בתנאי חירום (
emergency
), כאשר מוטל עליהם התפקיד לדכא מהומה של המון אנשים, שהיו רוגמים אותם באבנים אף תוך נסיגתם, כך שנשקפה להם, לשוטרים, הסכנה של ספיגת חבלות חמורות, אם לא סכנה לחייהם. בתנאים אלה, ולאור האופי ההררי-הסלעי של האזור הנטוע בחלקו עצים, כך שטווח הראיה היה מוגבל, מן הנמנע שנמדוד את התנהגותם בעת שירו לעבר חורשת הזיתים, לפי אותה רמת זהירות, שניתן לדרוש מהאדם שגרם לתאונה בהיותו נתון במצב "נורמלי". כאמור, בדרך כלל, נהגו השוטרים בהתאפקות רבה והם ירו אך יריות אזהרה באוויר ואף הכדור שפגע במנוח נורה בכיוון מלמטה כלפי מעלה. גם אין לחשוב, כי בתנאים האמורים, היה על השוטרים, כולל השוטר שירה את היריה הקטלנית, לצפות כי בזמן היריות הספיקו 20-30 מבין המתפרעים לסגת למקום המחצבה ולהתבצר שם. בבואנו להעריך אם היה על אנשי המשטרה להבחין בעובדה האחרונה, מחובתנו להביא בחשבון את אווירת-המתח, שבה היו נתונים בשעת מעשה, ולא לקבוע את הערכתנו רק על-סמך העובדות היבשות, שנודעו לאחר המעשה, כאשר בידינו לשקול אותן באווירה שקטה. "
(ע"א 751/68 חמאמה רעד נ' מדינת ישראל
, פ"ד כה (1) 197, 214
(1971); ההדגשה שלי – א.ד.)


70.
לפיכך, בעת הערכת סבירות התנהגותם של השוטרים יש לבחון את הסכנה שבה היו נתונים ואין לדרוש נקיטת אמצעי זהירות 'מעבר למתבקש בתנאים החריגים אליהם נקלעו. יש לבחון את התנהגותם על רקע אותם אירועים ולשאול האם בנסיבות אלו היה עליהם לפעול באופן שונה מהאופן בו פעלו' (ר' ע"א 6521/98 עווד בואטנה נ' מדינת ישראל
(פורסם במאגרים, 2005)).
יש להיזהר מהחלת חובות בלתי סבירות על שוטרים הפועלים בתנאים קשים למילוי תפקידם וזאת מחשש להרתעת יתר של המשטרה בביצוע תפקידיה :

"אמנם, קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת-יתר, שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה. יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול-הדעת המשטרתי כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילויותיה."
(ע"א 1678/01 מדינת ישראל
נ' משה וייס, פ"ד
נח (5) 167, 191 (2004) (להלן: "וייס").

71.
למרות זאת בנקיטת אותה גישה זהירה יש להיזהר מהתוצאה ההפוכה:

"אלא ששיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה. שכן, מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר, ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית. " (שם, שם).

72.
ניתן לומר כי האיזון בין השיקולים השונים מחייב את בית המשפט ריסון בבחינת שיקול הדעת של המשטרה. כך נקבע כי 'לא בנקל יתערב בית-המשפט בהחלטותיה המקצועיות של המשטרה לפעול או להימנע לפעול, תוך שיכבד את מתחם שיקול-הדעת הנתון לה ויעמיד לנגד עיניו את החששות והסיכונים מהתערבות יתר. אלא שככל גוף שלטוני, גם למשטרה אין שיקול-דעת מוחלט והיא אינה חסינה מביקורת, לרבות ביקורת הדין הנזיקי' (וייס, עמ' 185).

73.
ניתוח המקרה שבפני
תוך התייחסות למבחנים אלה מחייב התייחסות נפרדת לשני שלבים שונים: השלב הראשון, המקדים להתרחשות נשוא התביעה, שכלל את תחילת פעולות הפינוי של התובע והאחרים מהמקום בו עמדו עד שנהדפו לעבר הטרקטור והשלב השני - המאוחר – ניתוק אחיזתו של התובע מהטרקטור.

74.
אקדים ואומר כי בהתייחס לשלב המאוחר, בהתחשב בשיקולים שנזכרו לעיל, מצאתי כי לא ניתן לראות את המשטרה כמי שהתרשלה בעת ניתוק ידו של התובע מהטרקטור. באותו שלב שבו התובע נאחז בעוצמה בטרקטור היה הכרח לנתק את ידו האחוזה כדי לאפשר את הזזתו מהמקום ואת המשך תנועת הטרקטור שהתובע ביקש למנוע אותה. בהינתן הלחץ שבו היו שרויים השוטרים והאווירה מסביב, שכללה, כאמור, השלכת אבנים וחפצים בדקות שקדמו לכך, ובהינתן הצורך המבצעי להמשך תנועת הטרקטור, כאשר הליך הפינוי בעיצומו והתובע עוצר אותו,
האופן שבו פעל השוטר ריחאל באותו זמן לא חרג ממיתחם הפעולות הסבירות שאינן רשלניות. השוטר ריחאל פעל לנתק את התובע מהטרקטור. לצורך הניתוק הוא ניסה להסיר את ידו של התובע שעה שהתובע נאחז בחוזקה בעוצמה, האופן בו ניסה להסיר את היד נראה סביר בהתחשב במכלול הנסיבות.
אף שיש להצטער על כך כי בשל משיכת היד, החליקה ידו של ריחאל וגרמה לו לאחוז באגודלו של התובע ולמשוך אותה, דבר שגרם לשבר, אין בכך כדי להוות רשלנות.
בעניין זה אין חשיבות לכוונותיו של התובע אלא למעשיו: עמידתו במקום והיאחזותו בטרקטור מנעה את המשך הפינוי ולא אפשרה את מעברו של הטרקטור, בין שהתכוון לכך ובין שלא.

75.
מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי בעת ניתוק היד להבדיל מהזזת התובע מהמקום לאחר מכן לא היה צורך בפעולה משולבת של מספר שוטרים.
עוד איני סבור כי סגן ניצב רוזנטל היה צריך לנהוג אחרת או שהיה מקום להמתין פרק זמן עד שהתובע יסיר את אחיזתו. מתוך הדברים שאמר התובע ומתוך האופן שבו ניתן היה לפרש את התנהגותו לא היה הכרח בהמתנה וזאת בהתחשב באירועים מסביב.

76.
לפיכך, לא מצאתי כי בניתוק ידו התובע מהטרקטור הייתה התרשלות.

77.
למסקנה זו הגעתי גם באשר לשלב המוקדם של האירוע שבמהלכו נהדפו התובע והאחרים לכיוון הטרקטור.

78.
כפי שהדברים הועלו ונשאלו במהלך הדיון, דומה כי היה כשל
בהדיפת התובע וחבר הכנסת אלון לעבר הטרקטור דווקא במקום לצדי הדרך וכי בראייה לאחור נכון היה לבצע פעולה זו באמצעות מספר רב יותר של שוטרים באופן שיבטיח כי המטרה תושג וחברי הכנסת לא ימצאו את עצמם צמודים לטרקטור.

79.
במקום היו מאות שוטרים, שעסקו בפינוי. הכוחות הוכנו למשימה מראש והיו מודעים להתנגדות שתהייה וגם לכך שחברי הכנסת שיהיו במקום יהוו חלק מההתנגדות ושצריך יהיה לפנותם. הדעת נותנת כי ניהול מיטבי של המשבר חייב נקיטת צעדים נמרצים יותר, המשלבים כוחות רבים יותר בעת פינוי חברי הכנסת.

80.
למרות זאת, מצאתי כי קיומו של אותו כשל בניהול המשבר, שאירע סביב נוכחות חברי הכנסת במקום בו אמור הטרקטור לעבור, אינו מביא למסקנה כי מדובר ברשלנות.
לכך בדיוק מכוונים הדברים שנכתבו על ידי בית המשפט העליון, כפי שצוטטו לעיל. אין די בכך שבראייה לאחור, ב'אולם הממוזג, המואר אורות נאון' (כלשונו של סגן ניצב רוזנטל אשר הצדדים חזרו עליה בסיכומיהם) ניכר כי מוטב
ונכון היה לעשות את הדברים אחרת כדי להביא למסקנה כי הדברים, שנעשו,
היו רשלניים.
כאשר מביאים בחשבון את המצב בשטח, הצורך הדחוף בפינוי המפגינים החוסמים את מעבר הטרקטור, האווירה הלחוצה מאוד, האבנים שהתעופפו קודם לכן ופגעו בשוטרים, אין בכך שהתובע וחבר הכנסת אלון נהדפו לכיון הטרקטור דווקא, או בכך שהפעולה לא בוצעה עם מספר גדול יותר של שוטרים כדי להוות רשלנות.

מעמדו של התובע כחבר כנסת

81.
כמפורט לעיל, המסקנה אליה הגעתי בעת ניתוח שאלת הרשלנות אינה מביאה בחשבון את מעמדו של התובע כחבר כנסת ואת תפקידו. השאלה אותה יש לבחון היא האם מעמדו של התובע וזכותו לחסינות מביאים למסקנה שונה.

82.
התובע סבור כי בשל חסינותו, עמדה לו הזכות המלאה להיות במקום ולהתנגד לכל מהלך של פינויו משם. לשיטתו של התובע,
שהייתו במקום הייתה במסגרת תפקידו ומעמדו כחבר כנסת.
לפיכך, כך טוען התובע הוא שהה במקום כדין.

83.
עמדת הנתבעת היא כי החסינות היא מפני פעולה משפטית ואין היא חלה על הרחקתו של התובע מכף הטרקטור.
מכל מקום הנתבעת סבורה כי חוק החסינות יכול למנוע את מימוש האחריות הפלילית, שנוצרה, אם נוצרה עקב התנהגותו של חבר הכנסת אך אינו מקנה לו את הזכות להפריע לכוחות המשטרה.

84.
על פי סעיף 1 לחוק חסינות חברי כנסת, זכויותיהם וחובותיהם תשי"א – 1951, (להלן: "חוק החסינות") קיימת לחבר הכנסת חסינות מהותית
:

"חבר הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני
כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת."

85.
בהמשך לכך נקבע כי חבר הכנסת נהנה מחופש תנועה:

"שום הוראה האוסרת או המגבילה את הגישה לכל מקום במדינה, שאינו רשות היחיד, לא תחול על חבר הכנסת, אלא אם היה האיסור או ההגבלה מטעמים של בטחון המדינה או של סוד צבאי." (סעיף 9 (א') לחוק החסינות).


86.
בשאלת החסינות נכתב רבות וההלכות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון באשר להשתרעותה של חסינותו המהותית של חבר הכנסת ברורות וידועות (ר'

בג"צ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל,

פ"ד מט(1) 661 (1995) (להלן: "פנחסי"); בג"צ 620/85 מיעארי נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מא (4) 169 (1987) (להלן: "מיעארי")).

87.
חסינותו של התובע אפשרה אפוא מכוח חופש התנועה ממנו הוא נהנה את הגעתו למקום ואת המשך שהייתו בו עד שהוכרז שטח צבאי סגור.
עוד מונעת החסינות נקיטת הליכים פליליים או אזרחיים כנגדו (מיעארי, עמ' 204-205).

88.
חסינותו של חבר הכנסת חלה גם כאשר הוא משתתף בהפגנה והיא יכולה להמשיך ולחול אף אם ההפגנה הופכת במהלך הדברים לבלתי חוקית:

"חסינותו העניינית של חבר הכנסת בישראל אינה מוגבלת לסיכונים הקשורים בחופש הביטוי. החסינות משתרעת גם "בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה". מטרתה של חסינות זו היא לאפשר לחבר הכנסת להתנהג באופן חופשי, מבלי שיימנע

מלבצע את תפקידו כראוי אך בשל החשש כי בעשותו את תפקידו כראוי הוא יגלוש לעבר פעילות אסורה וימצא עצמו כפוף לאחריות ולתביעה פליליות ואזרחיות. הנה מספר דוגמאות
:
(א) חבר הכנסת משתתף בהפגנה למען עניין הקשור במצע מפלגתו. להפגנה ניתן היתר כדין. בשלב מסוים מאבדים מארגני ההפגנה שליטה עליה, והיא הופכת להפגנה אסורה. חבר הכנסת, בלהט הפעילות, ממשיך להשתתף גם בהפגנה האסורה. החסינות העניינית תעמוד לו. לא כן, אם חבר הכנסת מתכנן מראש השתתפות בהפגנה בלתי חוקית. החסינות העניינית של חבר הכנסת תעמוד לו במקרה הראשון, שכן השתתפות בהפגנה כדין בעניינים הקשורים במצב המפלגה הוא חלק מתפקידיו של חבר הכנסת. הגלישה לחלק הבלתי חוקי של ההפגנה היא סיכון שחבר הכנסת עומד בפני
ו. כדי לשמור על חופש שיקול-דעתו אם להשתתף בהפגנה כדי, חוק החסינות מעניק לו חסינות בפני
אותו חלק בלתי חוקי של ההפגנה שאליו הוא עשוי להתדרדר. לא כן אם חבר הכנסת מתכנן מראש הפגנה בלתי חוקית. ככל אזרח, גם חבר הכנסת צריך להשתתף רק בהפגנות כדין. תכנון וביצוע של הפגנה בלתי חוקית הם עבירה פלילית, שגם חבר-כנסת צריך ליתן את הדין עליה." (פנחסי, עמ' 684-685)


89.
ואולם הדברים שנכתבו בעניין פנחסי, שעניינם החסינות מפני העמדה לדין גם כאשר חבר הכנסת משתתף בהפגנה שהופכת במהלכה ללא חוקית, אינם בהכרח יוצרים חסינות בפני
הפעלת כוח כדי לפנות את חבר הכנסת המפריע למשטרה לבצע את תפקידה או מקנים לו עילת תביעה כלפי מי שפועל לפינויו.

90.
השאלה העומדת להכרעה היא האם באותו שלב של האירוע שבו התובע וחבר הכנסת אלון מפריעים את תנועת הטרקטור שללה החסינות מהמשטרה את הסמכות לפעול להזזתם מהמקום ולאחר מכן לניתוק התובע מכף הטרקטור והאם התובע זכאי לפיצוי עבור הנזק שנגרם לו במהלך פעולה זו.

91.
ההלכות המתייחסות לחסינותו של חבר הכנסת באו לכדי דיון קונקרטי בע"פ (י"ם) 6571/02 שאול גוטמן נ' מדינת ישראל
פ"מ תשס"ב (2) 865 (2002), (להלן: "גוטמן"). באותו מקרה הוגש כתב אישום כנגד מי שכיהן כחבר כנסת, בשל עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, סיוע לעצורה בעת בריחה ממשמורת חוקית ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. כמתואר בפסק הדין, הואשם המערער, חבר הכנסת גוטמן, בכך שכבל עצמו לעצורה בחברון ועזב איתה, כשהיא כבולה אליו, את המקום. בית משפט השלום מצא כי הנאשם אינו נהנה מחסינות והרשיע אותו בעבירות של הפרעה לשוטר וסיוע לבריחה ממשמורת.

92.
בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים נחלקו הדעות של שופטי ערכאת הערעור.
כב' השופט מ' דרורי סבר כי יש מקום להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום ומצא כי אזיקת הבחורה, אליה כבל את עצמו חבר הכנסת, הייתה בלתי חוקית ולכן הייתה רשאית להתנגד לאותו מעצר בלתי חוקי והמערער, חבר הכנסת גוטמן, היה רשאי לסייע לה בכך. כב' השופט דרורי מצא אפוא כי יש לזכות את המערער. בהמשך פסק הדין התייחס כב' השופט דרורי גם לסוגיות נוספות ובהן שאלת מעמדו של חבר הכנסת. השופט דרורי קבע כי למערער עמדה באותה עת חסינותו כחבר כנסת. לאחר שהשופט דרורי מנתח את ההלכות שנקבעו לעניין מעמדו ותפקידו של חבר הכנסת הוא כותב כי:

"אם נקבע כי אין חסינות לחבר-כנסת בנסיבות החוק שלפנינו, נגביל את פעולותיו ונמנע ממנו מלמלא את תפקידו הציבורי כמי שמנסה לפשר ולגשר בין ציבור תומכיו – אשר הוא כחבר-כנסת משמש להם לפה – לבין המשטרה, וזאת כדי למנוע עימות אלים. יש מן החיוב בתופעה זו, שכן במקרים לא מעטים כאשר מתלהטות הרוחות יש בכוחם של אנשי ציבור, בכלל, וחברי-כנסת, בפרט, להרגיע את האווירה ולמנוע הסלמה. לפיכך אני רואה את תפקידו של המערער באירוע זה כחלק מתפקידו הציבורי וכמי שעושה פעולות חיוביות וחוקיות, אשר ייתכן ונשזרו בהן גם פעולות בלתי חוקיות, אשר על-פי גישתו של
השופט ברק
ראויות האחרונות לחסינות כדי שלא להשפיע במישרין על חבר-הכנסת לבצע את תפקידיו כחוק." (גוטמן, 891-892).

93.
ובהמשך הדברים הוא כותב:

"לפי דעתי החסינות העניינית חלה על המערער. החסינות העניינית נועדה לאפשר לחברי-הכנסת למלא את תפקידם כנציגי ציבור בכדי לקדם את הדמוקרטיה. השתתפות בהפגנה, לכל הדעות, מהווה חלק מתפקיד של חבר-כנסת, גם אם הפכה להיות בלתי חוקית בהמשך. מעשיו של חבר-כנסת גוטמן באירועים שתוארו לעיל, מהווים סיכון סביר אשר חבר-כנסת לוקח על עצמו בעת מילוי תפקידו." (עמ' 892)


94.
השופט דרורי מיישם בפסק הדין את ההלכות וכותב כי:

"המערער פעל מתוקף תפקידו כנציג של המתנחלים שהשתתפו באותו אירוע, ובתור שכזה לקח על עצמו את האחריות למנוע מעצר לא חוקי, ולמצער לא הכרחי, של הצעירה. הוא לתומו חשב כי הגיע להסדר עם קצין המשטרה שהבחורה לא תיעצר אם היא תתפנה מרצונה. הצעדים שבהם נקט חבר-הכנסת גוטמן היו לשם הגשמת מטרה זו, ועל-כן החסינות העניינית חלה על מעשיו גם אם מעשיו היו עבירה..." (שם, 894).


95.
כב' השופט י' צבן חלק על פסק דינו של כב' השופט דרורי ומצא כי אין להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום . עמדתו היא כי היה מקום לעצור את הבחורה, לא הייתה טעות בעובדה ולכן הרשעת חבר הכנסת מוצדקת. בהתייחסו לדבריו של השופט דרורי בשאלת החסינות הוא כותב את הדברים הבאים:

"אין חולק כי המערער היה רשאי להיות במקום האירוע, להביע דעתו, להפגין ולבצע כל פעולה הקשורה לביטוי עמדותיו ועמדות תומכיו. עם זאת כאשר הוכרז המקום שטח צבאי סגור, היה עליו לעזוב המקום כפי שאכן נדרש לעשות ולא עשה. המערער נוכח במתח הרב ובפעולות המשטרה להשליט סדר, אשר חלקן כרוך במעצרים. במקום להרגיע את תומכיו הוא החל בדו-שיח עם השוטרים והתערב בפעילותם. מרגע שהוכרז המקום שטח צבאי סגור והייתה הוראה לבצע מעצר, נקבע גבול החסינות. עד אותה עת ניתן להפגין, ניתן לפעול ולהוביל אנשים. אך מאותו רגע הפעולות אינן רלוונטיות יותר לתפקיד הפרלמנטרי ואינן חלק ממנו. המערער לא פנה לשוטרים העוצרים בפועל וביקש לשוחח עמם או אף להתווכח, אלא ביצע פעולה חד-צדדית של כבילה לבחורה והסתלקות, שלא לומר הימלטות, מהמקום. המערער אף לא ניסה לחזור ולדבר עם רב-פקד ענבר ולברר מה פשר הסטייה מההסדר, להבנתו. כדי לנסות להישאר, אולי, בתחום החסינות, היה על המערער, לאחר שנכבל ביוזמתו לבחורה, לפנות עמה ביחד לרב-פקד ענבר ולהבהיר עמדתו. ההסתלקות מן המקום עם אדם חשוד אינה יכולה לחסות בצל חסינות מהותית." (עמ' 899-900).

96.
כב' השופט צ' זילברטל הצטרף לעמדתו של כב' השופט דרורי באשר לשאלת היות מעצרה של הבחורה בלתי חוקי ולכן סבר כי יש לזכות את חבר הכנסת. בהתייחסו לדברים שנכתבו על ידי השופט דרורי בסוגיית החסינות הצטרף השופט זילברטל
לעמדתו של השופט צבן:

"למעלה מהדרוש אציין, כי אין אני רואה לנכון להצטרף ליתר מסקנותיו של כבוד
השופט דרורי
, ובעניינים אלה (שאלת הטעות שבדין ושאלת החסינות) דעתי כדעת אב בית-הדין, כבוד
השופט צבן
." (עמ'
900).

97.
אני סבור כי הדברים שנכתבו על ידי כב' השופט צבן, שהם דעת הרוב בפסק הדין בעניין גוטמן בסוגיית החסינות, יפים גם לענייננו. בשלב שבו החלו כוחות המשטרה בפינוי אקטיבי של המפריעים לתנועת הטרקטור, הכרזת השטח כשטח צבאי סגור, ההתנגדות מצדו של התובע לתזוזה יצאה מגדרה של החסינות. באותו שלב, שבן חבר הכנסת אריאל פונה ללא התנגדות אך התובע וחבר הכנסת אלון המשיכו להתנגד, התובע נעמד במקומו ולאחר מכן נאחז בעוצמה בכף הטרקטור, הוא לא היה זכאי לשהות במקום מכוח חסינותו ועל פי דעת הרוב בעניין גוטמן, לא הייתה חסינותו שלעצמה מונעת נקיטת הליך פלילי כנגדו ואולם לא זו השאלה שבפני
.

98.
התובע נסמך בסיכומיו על אותו חלק בדברים שכתב כב' השופט צבן בסיום הקטע המצוטט לעיל לפיהם 'כדי לנסות להישאר, אולי, בתחום החסינות, היה על המערער, לאחר שנכבל ביוזמתו לבחורה, לפנות עמה ביחד לרב-פקד ענבר ולהבהיר עמדתו' (גוטמן, עמ' 900).
איני סבור כי ניתן ללמוד מדברים אלה את הדברים שהתובע מסיק מהם ומכל מקום איני למד מהם על זכותו של התובע להתנגד לניתוק ידו מהטרקטור.

99.
לסיכום, בענייננו אין בכך שהתובע חבר כנסת כדי לשלול את המסקנה כי לא הייתה התרשלות מצד המשטרה בעת הנסיון להרחיקו ממסלול נסיעת הטרקטור.


הקשר הסיבתי וניתוקו; אשם תורם


100.
משהגעתי למסקנה כי הנתבעת לא הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה אין צורך לבחון האם מתקיים קשר סיבתי בין הפרת חובות הזהירות לבין הנזק שנגרם לתובע.
עם זאת אתייחס בקצרה גם לשאלת קיומו של קשר סיבתי, השאלה האם הקשר נותק בשל התנהגות התובע או שהיה בהתנהגותו כדי להצדיק הטלת אשם תורם.

101.
בעניין זה טענה הנתבעת, תוך שהיא נסמכת על עדות התובע, לפיה גם אם היה מקבל פנייה לעזוב את המקום היה מסרב לה (עמ' 15-16) כי אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לו וכי גם אם היו כוחות המשטרה פועלים אחרת בנוגע לפינויו של התובע או סילוקו מהטרקטור הנזק לא היה מתרחש. עמדתה היא כי התובע נכנס לתוך סיטואציה של סכנת חיים והעמיד את המשטרה בפני
הצורך לנתק את כף ידו מהטרקטור שעה שיכול היה להתרחק מהטרקטור ולהימנע מכניסה למצב שבו יהיה צורך בהפעלת כוח כלפיו. במקרה זה סבורה הנתבעת כי התובע ניתק את הקשר הסיבתי או למצער יש לזקוף לחובתו אשם תורם בשיעור משמעותי נוכח התנגדותו העיקשת לפינוי והיצמדותו לטרקטור.

102.
התובע סבור כי אין לייחס כל משקל לאחיזתו את הטרקטור. מדובר בפעולה של מספר שניות הבטלה בששים על רקע חומרת התנהגותה של משטרה. עוד נטען כי לתובע לא הייתה יכולת לצפות כי אחיזה בטרקטור למספר שניות תוביל לתוצאה כזו. הצפיות הסבירה שהייתה היא שמעשהו יובל לפינויו ואולם הפינוי ייעשה לפי הנהלים ובאופן מדורג ובטרם כל פעולה תעשה פניה באופן שבו היה מיודע כל כך שהמשטרה מתכוונת לפעול כנגדו למרות חסינותו.

103.
בעניין זה אף אם אניח כי מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי, ספק אם מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי בין הפעולות שבוצעו על ידי המשטרה, בהנחה שהייתה בהן הפרה של חובות הזהירות, לבין הנזק ודומה כי יש ממש בטענה כי בשלב שבו נאבק התובע בשוטרים, נאחז בטרקטור וסירב להרפות את ידו ממנו היה כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין התנהגות המשטרה לבין הנזק שנגרם.

104.
המבחנים לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי הם מבחן הסיכון, מבחן השכל הישר ומבחן הצפיות:

"על-פי מבחן הסיכון, קשר סיבתי בין האשם לבין הנזק מתקיים אם הנזק נופל בתחום הסיכון שיצרה התנהגות המעוול, תחום סיכון הכולל את סוג הסכנות המסתברות על-פי כללי האחריות שעל-פיהם רואים בהתנהגות כרשלנית.... ואילו על- פי מבחן הצפיות, קשר סיבתי-ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' מירו, פ"ד נז (2) 785, 791 (2001); ההדגשה שלי – א.ד.)



105.
ניתן לסכם ולומר כי הקשר הסיבתי מתקיים כאשר 'הנזק שהתרחש הוא הנזק הצפוי; הוא נופל למסגרת הסיכונים, אשר ההתרשלות יצרה, והנזק שנוצר הוא הנזק, אשר על-פי השכל הישר היה צריך למנעו מראש' (כלשונו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 243/83, עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, 143 (1985)).

106.
ספק עד כמה ניתן היה לצפות כי חברי כנסת ינקטו מהלכים יזומים למניעת התקדמות הטרקטור ויגיעו עד כדי עצירת הטרקטור בגופם, היאחזות בו וסירוב להרפות ממנו בכדי למנוע את תנועתו.

107.
זאת ועוד, דומה כי יש בסיס לקביעה כי אותה אחיזה בטרקטור והסירוב להרפות ממנה גם כאשר מגלה התובע כי בכוונת המשטרה לפנותו מהמקום בכוח מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשיה של המשטרה לבין הנזק:

"פעולה מכוונת של אדם אחר שהייתה הסיבה המכרעת לנזק מנתקת את הקשר הסיבתי בתנאי שלא היה ניתן לצפות את הפעולה. לעומת זאת פעולה מכוונת שהיה ניתן לצפותה אינה מנתקת את הקשר הסיבתי"
(ע"א 7021/99 עזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נ' טולדנו, פ"ד נו (1) 822, 830 (2001) וההפניות שם; ההדגשה הוספה – א.ד.).


108.
ואולם, הדברים אינם נקיים מספקות ויפים הדברים שכתב כב' השופט (כתוארו אז) מ' שמגר לפני שנים:

"ולעניננו, כל אשר ניתן לומר הוא שפעולת הגורם המתערב הנעשית בזדון או בלא-איכפתיות אין המזיק הראשון חייב, בדרך כלל, לחזותה מראש (או: אין היא נכנסת בגדר הסיכון שנוצר על-ידו, או: מבחן השכל הישר אומר לנו שהיא מנתקת את הקשר הסיבתי אל רשלנות המזיק הראשון). אך אין זה כלל מוחלט, אפילו כאשר היתה שם פעולה זדונית. טול, למשל, מקרה של שומר שהופקד לשמור על מקום בפני
גנבים והוא נרדם על משמרתו ברשלנות, ובא הגנב וגונב - האם נשחרר את השומר מתוצאת רשלנותו מפני שמעשה הגנב נעשה בזדון? הרי השומר הועמד שם כדי למנוע מעשי זדון כאלה דוקא. ובנוגע לרשלנות בדרגה גבוהה של המזיק השני, מה יהיה הדין כאשר גם רשלנותו של המזיק הראשון היתה בדרגה גבוהה - האם לא נחלק את האחריות ביניהם, בהתאם לדרגת אשמתו המוסרית של כל אחד משני המזיקים? אכן, כאשר רשלנותו של השני היתה חמורה ומעשהו היה יוצא-דופן, כך שאדם סביר לא צריך היה לחזותו מראש, נהיה נוטים יותר לשחרר את המזיק הראשון מאחריות למרות רשלנותו."
(ע"פ 402/75
אלגביש נ' מדינת ישראל
, פ"ד לו (2) 561, 576 (1976)).

109.
מכל מקום, אף אין בהתנהגות התובע כדי לנתק את הקשר הסיבתי אני סבור כי היה בה כדי להצדיק הטלת אשם תורם.

110.
קביעת האשם התורם נעשית לפי מבחן האדם הסביר והשאלה האם אדם סביר היה נזהר יותר או לפי מבחן האשמה המוסרית – בו שוקל בית המשפט מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה (ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, מד (1) 422, 438 (1990)).

111.
האופן שבו יש להפעיל את מבחן חלוקת האשמה הוא:

"האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (אנגלרד, ברק וחשין בספרם הנ "ל, בע' 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד..."
(ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי'
פ"ד נח(1), 1 ,עמ' 21-22 (2003)).


112.
בעניין זה איני מקבל את עמדת התובע. צפייה בסרט מעלה כי התובע נאחז בטרקטור כחלק ממאבקו כנגד הפינוי כאשר הוא יודע ומעריך כי ייעשה שימוש בכוח כדי לפנותו ממנו כפי שנעשה שימוש בכוח כדי לנסות ולמנוע ממנו לאחוז בטרקטור. התובע אף העצים את אחיזתו בטרקטור ואחז בו בעוצמה כדי למנוע את אותו פינוי ולאחר שאחז ביד אחת מיהר לאחוז גם ביד השניה ולאחר מכן הניח את כל היד על גבי כף הטרקטור כדי למנוע את פינויו.

113.
באחיזתו זו אילץ התובע את השוטרים להשתמש בכוח כדי לפנותו וכפועל יוצא מכך ככל שהיה נקבע כי המשטרה אחראית כלפי התובע, מוטלת הייתה גם עליו אחריות לנזק שנגרם לו. מעשיו אלה של התובע היו בגדר אשם תורם או התנהגות תורמת (ר' סעיפים 65 ו- 68 לפקודת הנזיקין).

114.
בהביאי בחשבון את מבחן האשמה המוסרית, הייתי זוקף לחובת התובע, לו הייתי מקבל את עמדתו, אשם תורם של 50%.



עוולת התקיפה

115.
באשר להתקיימות רכיביה של עוולת התקיפה טוען התובע כי נעשה שימוש בכוח במתכוון כנגד גופו של שלא בהסכמתו ולכן מתקיימים רכיבי העילה כפי שנקבעו בסעיף 23 לפקודת הנזיקין. לטענת התובע מתקיים היסוד העובדתי של השימוש בכוח כנגד גופו. הוא סבור כי גם היסוד הנפשי מתקיים שכן הפעלת הכוח כלפיו נעשתה במתכוון.
על השימוש בכוח במתכוון הוא למד מקריעת הרצועה
ומאופן
ניתוק אגודלו של התובע מהטרקטור. לשיטתו של התובע אין צורך בכוונת זדון אלא די בצפיה שמעשהו של התוקף יביא למגע פיזי בגופו של הנתקף ורצון שכך יקרה.

116.
התובע חולק על התקיימותן של ההגנות הכלולות בסעיפים 24 (1), 24 (2) ו- 24 (4) לפקודת הנזיקין וטוען כי ריחאל לא פגע בו לשם הגנה עצמית; מניעת התובע מלהיכנס למקרקעין שלא כדין; או לצורך ביצוע צו מעצר, חיפוש, מסירה, מאסר או עיכוב.

117.
המדינה סבורה כי לא אירעה כל תקיפה אלא שימוש בכוח סביר לצורך ביצוע הפינוי.
היא סבורה כי לשיטת התובע כל מקרה שבו כוחות משטרה מפעילים כוח סביר כדי להזיז מפגין הוא תקיפה. הנתבעת
מציעה לבחון את השאלה במנותק מכך שהתובע הוא חבר כנסת ומבקשת מבית המשפט לבחון כיצד היה מתייחס לאדם, אשר על מנת למנוע תנועה של רכב משטרתי הוא נתלה עליו. בנסיבות אלה אוחז שוטר בידו ומנתק אותו, האם בנסיבות אלה נוהג השוטר שלא כדין, תוהה הנתבעת.

118.
עמדתה של הנתבעת היא כי חלות על השוטר ההגנות הקבועות בסעיף 24. השוטרים הגנו על הטרקטור של המשטרה מפני אחיזתו של התובע שלא כדין, מנעו מהתובע לעמוד בדרכו של הטרקטור, פעלו לביצוע צו שיפוטי ופעלו להגן על זולתם מפני פגיעה בגוף וברכוש בסיטואציה שנוצרה. הנתבעת סבורה כין אין לקבל את הפרשנות המצמצמת של התובע להגנות מפני קיום עוולה של תקיפה שמשמעותן היא שלא ניתן להפעיל כוח על ידי המשטרה לצורך השבת הסדר על כנו ואנרכיה.

119.
עוולת התקיפה מוגדרת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין:

"תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו."


120.
למעשה דומה כי אין מחלוקת כי הפעולה שנעשתה כדי לנתק את אחיזת התובע מהטרקטור היא בגדר שימוש בכוח נגד גופו וכי שימוש כזה נעשה במתכוון על ידי השוטר ריחאל. השאלה היא האם מתקיימות ההגנות.

121.
סעיף 24 לפקודת הנזיקין מגדיר את ההגנות מפני חיוב התוקף בנזיקין:

בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם –


(1)
עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר;


(2)
השתמש במידה סבירה של כוח כדי למנוע את התובע מהיכנס שלא כדין למקרקעין, או כדי להרחיקו מהם אחרי שנכנס אליהם, או שהה בהם, שלא כדין, והכל כשהנתבע היה תופשם או פעל מכוחו של תופשם; ואולם אם נכנס התובע, או ניסה להיכנס, למקרקעין שלא בכוח, תנאי להגנה הוא שהנתבע ביקש תחילה את התובע שלא להיכנס לשם, או לצאת משם אחרי שנכנס, ונתן לו הזדמנות סבירה למלא בקשתו בדרכי שלום;

...


(4)
עשה את מעשהו תוך כדי ביצוע, או סיוע כדין לבצע, צו מעצר או חיפוש, צו מסירה לדין, צו מאסר או צו עיכוב שניתנו על ידי בית משפט או רשות אחרת המוסמכת לכך, ובלבד שהמעשה שמתלוננים עליו הותר באותם צווים אף אם היה פגם בהם או בנתינתם;"


122.
הצדדים חלוקים באשר לפרשנות שיש לתת להגנות: התובע מפרשן באופן צר בעוד שהנתבעת מציעה לאמץ פרשנות רחבה יותר.

123.
במחלוקת שנפלה בין הצדדים, מצאתי, בהינתן המסקנה אליה הגעתי בניתוח שאלת הרשלנות, כי יש תחולה גם להגנות מפני עוולת התקיפה. כפי שפירטתי לעיל עמד כוח המשטרה בפני
ביצוע משימה הכרוכה בסכנת חיים. דקות קודם לפינוי התובע מהמקום הושלכו על השוטרים אבנים וחפצים והשוטרים עמדו בסכנה שצריך היה למנוע אותה ולאפשר את התקדמות הכוח ללא הפרעה וללא עמידה במקום למשך פרק זמן ארוך. יש אפוא לראות את ניתוק אחיזתו של התובע והזזתו ממסלול הנסיעה של הטרקטור כצעדים מתחייבים כדי לשמור על בטחונם של השוטרים (ר' ע"א 347/72 אסעד שהלא נ' חנניה בן שבת, פ"ד כז (1) 815 (1973); ע"א (י-ם) 9602/06 באסם זכריה אשתיי נ' אברהם חן (פורסם במאגרים, 2007)).
בניגוד לטענת התובע בסיכומיו אין הכרח בכך שהנפגע יתכוון לפגוע בתוקף וניתן לראות
הגנה עצמית גם כאשר הנפגע אינו מתכוון לפגוע בתוקף אלא יוצר סכנה (ר' ג' טדסקי (עורך), א' ברק, י' אנגלרד, מ' חשין
דיני הנזיקין, מהדורה שניה, 284-285
(1976).

124.
הכוח בו השתמשו השוטרים ובעיקר ריחאל היה
בגדר שימוש בכוח במידה סבירה כדי להרחיק את התובע ממקרקעין ששהה בהם, באותו שלב,
שלא כדין (ר' לעניין זה הניתוח שנעשה בת"א (ת"א) 2082/00 אלון זיו נ' חדד נועם (פורסם במאגרים, 2005)). והדברים שנכתבו לעיל לעניין מעמדו של התובע כחבר כנסת וזכותו להימצא במקום יפים גם לכאן.


הפרת חובה חקוקה

125.
העילה השלישית לה טוען התובע היא הפרת חובה חקוקה. החובות שלהפרתן טוען התובע הן: הפגיעה בחסינותו כחבר כנסת, הפרת נוהלי המשטרה לגבי האופן שבו יש לבצע פינוי.

126.
המדינה טוענת כי הנהלים אינם בגדר חובה חקוקה ומכל מקום עמדתה היא כי הנהלים לא הופרו. מפקד המבצע תת ניצב בוקובזה הוא שהורה על פינוי חברי הכנסת; להחלטה זו קדמה הידברות והשוטרים כיבדו את חסינות חברי הכנסת.

127.
בעניין זה מקובלת עלי עמדת הנתבעת ולא מצאתי לנכון להרחיב. איני סבור כי מדובר בהפרת חובה חקוקה בכל הנוגע לאופן הפנייה לחברי הכנסת וספק אם ניתן לראות בנוהל המשטרתי כ'חובה חקוקה'. מכל מקום, כפי שפירטתי לעיל, נוכח עמדת התובע ודבריו שלא היה מתפנה מהמקום גם אם היה מתבקש לעשות כן אין קשר סיבתי בין ההימנעות מפנייה אליו, ככל שהייתה, לבין הנזק שנגרם.


הנזק

128.
מאחר ונשמעו ראיות גם באשר לשאלת גובה הנזק אדון בכך, למרות מסקנתי בדבר דחיית התביעה.

129.
התובע מציין כי באותו יום פונה לבית החולים הדסה הר הצופים ושם נמצא כי הוא סובל מחבלה בבסיס האגודל של יד ימין. בצילום לא אובחנו שברים והיד הונחה בסד עם הוראה למנוחה. כעבור מספר ימים התברר כי הוא סובל מפריקה של האגודל וקרע ברצועות המפרק. הקרע תוקן בניתוח והיד קובעה בגבס למשך ששה שבועות, במהלכם היה התובע מוגבל, לא יכול היה לנהוג ולכתוב.


חוות דעת המומחים

130.
מטעם התובע הוגשה חוות דעת של ד"ר הוארד ליפטון, מנהל היחידה לכירורגיה של היד בבית החולים הדסה עין כרם.
המומחה מתאר כי מצא בבדיקה צלקת עדינה באגודל הימני באורך של 22 מ"מ וצלקת פנימית רגישה. הוא מצא ירידה בטווח התנועה ובכוח ולדעתו הירידה היא משמעותית. עמדת המומחה כי הפגיעה באגודל היא קשה ואינה מאפשרת לתובע לחזור למקצועו כמנתח פלסטי. המומחה מעריך את נכותו של התובע בשיעור של 10% ומבהיר כי יש להפעיל גם את תקנה 15 ולהעלות את גובה הנכות ל- 15%.

131.
מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר אבנר קרב, מומחה לכירורגיה של היד ולכירורגיה פלסטית מבית החולים אסותא. הוא הסכים כי הנכות הרפואית של התובע היא 10% ולא התייחס לשאלת אפשרות התובע לעבוד כמנתח.


הנזק הלא ממוני

132.
התובע טוען כי יש לפסוק לו פיצוי עבור הנזק הלא ממוני בסכום של 200,000 ₪. הוא סבור כי יש לפסוק לו בנוסף לכאב וסבל פיצוי עבור עוגמת הנפש שלו בגין אבדן האומנות שלו כמנתח אותו הוא מעריך בסכום של 500,000 ₪.

133.
בהתחשב בנכות שנקבעה לתובע (10%), במהות הפגיעה באירוע ובהשלכותיה האפשריות של הפגיעה על תפקודו כמנתח, אני מעריך את הנזק הלא ממוני בסכום של 75,000
₪.
הפסד ההשתכרות

134.
התובע הוא פרופסור לכירורגיה פלסטית בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. הוא סיים את לימודי הרפואה בשנת 1974 והתמחה במהלך השנים בכירורגיה פלסטית ובטיפול בכוויות. הוא שרת כרופא צבאי ביחידות שדה, המשיך בשירות קבע למשך 25 שנים ומילא תפקידים של רופא אוגדה בלבנון, ראש ענף רפואה, מפקד רפואה פיקודי, סגן קצין רפואה ראשי וקצין הרפואה הראשי. הוא השתחרר מצה"ל בדרגת תת אלוף.

135.
במקביל השלים התובע מסלול התמחות והכשרה מקצועית בבית החולים והפך להיות מוכר כמנתח מומחה בכירורגיה פלסטית ובטיפול בכוויות. הוא מונה מנהל יחידת הכוויות בבית החולים הדסה,
הקים את בנק העור ושימש כמנהלו הרפואי עד 2003. התובע זכה בפרסים רבים והוכר כבעל מוניטין בכל הנוגע לשימור עור, תחליפי עור וכוויות.

136.
התובע מציין כי אף שנוצר לו מוניטין כמנתח הכוויות מס' 1 בישראל הוא נהג שלא לעבוד ברפואה הפרטית וביצע אלפי ניתוחים ללא נטילת שכר מעבר לשכר ששולם לו על ידי בית החולים.

137.
הוא מבהיר כי מאז שהוא מכהן כחבר כנסת אינו עובד ברפואה ואינו יודע באיזו מידה נפגע כושר הניתוח שלו . הוא מסביר כי בכוונתו לשוב בעתיד לעבוד כמנתח, כפי שחזר לעיסוק זה לאחר שנים של עיסוקיו בצבא כסגן קרפ"ר וכקרפ"ר. הוא מתאר כי ככל שירצה ל'עשות לביתו' לאחר תום שירותו בכנסת מונעת ממנו התאונה את האפשרות להפיק רווחים רבים מעבודתו כמנתח.

138.
מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי התובע עוסק כיום בנוסף לעבודתו בכנסת גם בכתיבה בעיתון וכן מלווה מחקר שהחל בו עוד לפני מספר שנים. הוא אמר כי הוא נוסע לכנסים שונים וממשיך להתעדכן בתחום הרפואה ורק לאחרונה חזר מכנס כוויות בארצות הברית. הוא נזקק לעדכון כדי שיוכל ללמד את הסטודנטים לרפואה אותם הוא מדריך בהתנדבות (עמ' 49). הוא סיפר כי אף בעבודתו כמנהל מחלקה וכמנתח הוא ביצע ניתוחים בעצמו ולא הסתפק בליווי המתמחים. לדבריו גם המנתח הבכיר, מנתח ולעתים 'מוביל את היד של המתמחה' ומנתח יחד איתו (עמ' 52).

139.
מטעם התובע הובא לעדות פרופ' שלמה מור יוסף, המנהל הכללי של בתי החולים האוניברסיטאיים של הדסה. הוא הצהיר כי אכן התובע מוכר לו היטב כמי שעבד בבית החולים כמנהל יחידת הכוויות ולאחר שירותו הצבאי בשנת 2000 כמנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית. הוא מתאר את פעילותו של התובע בתחום הכוויות וכי היה מעורב אישית בחדר הניתוח, בטיפול הכירורגי כמעט בכל חולה ומיומנותו כמומחה כוויות עשתה לה שם ברחבי הארץ.
לדבריו הצטער לאבד את פרופ' אלדד כמנהל מחלקה וכמטפל בכוויות וכי פרופ' אלדד היה בחופשה ללא תשלום עד להיבחרו לכנסת ה- 17 ואז הושלמה פרישתו.

140.
בחקירה הנגדית העריך פרופ' מור יוסף את הפוטנציאל של התובע כ'פי שניים ממה שהשתכר בעבר' (עמ' 202) אך הסביר כי השכר בהדסה הוא שכר קבוע והפוטנציאל הוא בעבודה במסגרת הרפואה הפרטית ועניין זה הוא שונה מתחום לתחום ומרופא לרופא (עמ' 202).
העד אישר כי אין לו ניסיון קודם עם רופא שהפסיק לעבוד משך תקופה ממושכת וחזר לעבוד.

141.
הוא נשאל האם להערכתו התובע יכול לחזור בעוד מספר שנים לעבודה כמנתח והשיב בחיוב 'בגדול, כן'. הוא הסביר כי הדבר משתנה לפי פרקי הזמן שבהם מפסיק הרופא לעבוד באופן פעיל במקצוע והסביר כי ניתן לחזור גם לאחר חלוף זמן אך ככל שהזמן חולף הסיכוי פוחת.
בהתייחס לתובע הוא אמר:

"בתחום שאריה אלדד מעורב בו, הוא תחום משולב שיש בו גם מיומנות מנואלית שהיא הניתוחים וגם מיומנות טיפולית שהיא באמת לא דורשת הרבה הכשרה לחזור. הטיפול בטיפול נמרץ, הטיפול בכוויות זה לא דברים שקשורים לידיים ולמשהו אם עשית או לא עשית, זה משהו שתוך חודש אתה חוזר, אז אתה חוזר." (עמ' 205-
206).


142.
כאמור, לדבריו ככל שהזמן חולף הסיכוי לחזור פוחת אך בתחום הכוויות האלמנט הניתוחי הוא אחד ברצף של מכלול של פעילויות אחרות. עוד הוא אמר כי כאשר תשקל קבלתו של התובע חזרה לבית החולים הנכות ביד לא תהיה זו שתמנע זאת (עמ' 208).

143.
מתוך התיאור שלעיל עולה כי המגבלה ממנה סובל התובע אינה משפיעה על עבודתו ותפקודו כחבר הכנסת. הטענה שמעלה התובע היא באשר להשלכה אפשרית של הנכות על האפשרות שעם תום כהונתו בכנסת ישוב ולעבוד במקצועו כמנתח. באשר לסיום עבודתו בכנסת, אישר התובע, בהגינותו, כי הוא מתעתד להמשיך בכך כל עוד ירגיש שהוא מביא תועלת ללא שקבע לעצמו יעד מוגדר. כאשר יחוש שאינו מצליח להביא תועלת יעזור לאנשים בתחום אחר (עמ' 54).

144.
התובע לא טען לקיום הפסד השתכרות בעבר וטענתו היא לגריעה מכושר השתכרותו שמשמעותו אבדן מלא של יכולתו לעבוד כמנתח. התובע טוען כי יש להעריך את כושר השתכרותו על סכום של כ- 80,000 ₪ עד 100,000 ₪ לחודש ולשיטתו הוא איבד את היכולת לעסוק בעבודתו כרופא לחלוטין. הוא מעריך בסיכומיו כי בכל תחשיב שייערך שיעור ההפסד שנגרם לו נאמד במיליונים. כך הוא מציע לשם הדוגמה לבחון תקופה של 6 שנים שבמהלכה יפסיד רק מחצית מהפוטנציאל שלו להשתכר כמנתח. הסכום המתקבל לשיטתו הוא 3,000,000 ₪. עוד הוא מבקש פיצוי עבור אבדן המוניטין שלו אותו הוא אומד בסכום של כ- 2,000,000 ₪.

145.
הנתבעת טוענת כי כושר השתכרותו של התובע לא נפגע. היא מפנה לתשובת פרופ' מור יוסף לפיו הקושי בחזרת התובע לעבודה בבית החולים אינו קשור לנכות ביד אלא התקופה הממושכת שבה לא עסק ברפואה. עוד היא מפנה לדברי מנהל בית החולים לפיהם התובע אינו משתמש בפועל בידיו וזאת בשל מעמדו כרופא בכיר.

146.
לצורך הערכת הנזק שנגרם יש לתת את הדעת לנקודות הבאות:

א.
מועד סיום כהונתו של התובע בכנסת ומועד פרישתו מעיסוק ציבורי – פוליטי במשרה מלאה אף אם יעסוק בכך לאחר סיום כהונתו בכנסת.

ב.
מידת ההסתברות שהתובע יחזור לעבוד כמנתח פלסטי ויעסוק בניתוח כוויות עם תום כהונתו בכנסת.

ג.
מידת ההפרעה שיש לנכות על עבודתו כמנתח, אם יבחר לעבוד בעבודה כזו ומידת השפעתה על תפקודו במכלול ההיבטים האחרים של עבודתו בבית החולים (הוראה, הדרכה, נוכחות בניתוחים ויעוץ).

ד.
השכר הצפוי לו אם ישוב לבית החולים.

147.
מתוך הראיות שהובאו קשה לנבא מתי עתיד התובע, אם בכלל, לחזור לעיסוק כמנתח בתחום הכירורגיה הפלסטית, כמה ירוויח התובע מעיסוק זה כאשר ישוב לבית החולים ועד כמה הפגיעה בידו תשפיע על הכנסתו (להבדיל מעבודתו כמנתח). הרושם שהתקבל מעדותו של התובע היה כי אף הוא עצמו אינו יודע להעריך את הדברים והתובע, בהגינותו, נמנע מלהתחייב למועד חזרתו לעבודה ואף לא טען כי הוא בטוח שלא יוכל לעבוד כמנתח אלא אמר כי לא ניסה זאת. זאת ועוד, מעדות פרופ' מור יוסף עלה כי המשקל שיש לנכותו של התובע בכל הנוגע להערכת השאלה האם ישוב לעבוד ומה ישתכר אינו גבוה בהינתן כי המוניטין של התובע, כמומחה בעל שם בתחומו, אינם נובעים רק מעבודתו הפיזית כמנתח אלא מהידע הרב שצבר, הניסיון עתיר השנים שלו, המחקרים שערך והשתתף בהם ועוד.

148.
על רקע הקושי בהערכת הנזק מצאתי להעריך את נזקו של התובע ברכיב זה, על דרך של אומדנא,
בסכום של 120,000
₪ וזאת בהתחשב בשיקולים הבאים:

א.
ניתן להעריך כי התובע לא ישוב לעבודה בתחום הרפואה בשנים הקרובות בהתחשב בפרק הזמן שבו הוא מכהן בכנסת ובתוכניותיו להמשיך ולעשות כן תקופה נוספת בעתיד.

ב.
גם לאחר פרישתו מהכנסת לא ברורה ההסתברות שהתובע יבחר לעסוק ברפואה פעילה וניתן להעריך כי קיימת הסתברות מסויימת שככל שהפרישה תיעשה בקרבה לגיל הפרישה הסיכוי לחזרת התובע לעבודה כרופא פוחת.

ג.
בקריירה הרפואית של התובע הוא היה חריג בכך שנמנע מעבודה פרטית והקפיד לטפל בחולים במסגרת רפואה ציבורית. התובע התגאה בכך ובצדק ואף שאין לזקוף התנהגות זו, הראויה לכל הערכה,
לחובתו יש להתחשב גם בכך בהערכת הנזק.

ד.
חישוב המניח הפסד חודשי אפשרי של 2,500 ₪ למשך 5 שנים, בין הגיע התובע לגיל 65 ועד הגיעו לגיל 70 (מקדם היוון – 56, היוון כפול ל- 7 שנים 0.8131) מגיע לסכום נמוך במעט מהסכום שהוערך.


עזרה וסיעוד

149.
לטענת התובע הוא מתקשה בפעולות בסיסיות הדורשות החזקת משאות או פעולות פשוטות הנעשות על ידי גבר בתחזוקת הבית. לכן, כך הטענה, ייקח בעלי מקצוע לשאת משאות במקרים בהם יכול היה לטפל בעצמו בנזק. הוא אומד את הנזק בסכום של 25,000 ₪.

150.
עוד טוען התובע כי נזקק לעזרה בנהיגה במהלך חודש וחצי ומפלגתו שכרה נהג בעלות של 8,500 ₪ - סכום אותו הוא מבקש להשיב לה.

151.
איני סבור כי הונחה תשתית מספקת להערכת פיצוי ברכיב זה. הנזק שנגרם למפלגתו של התובע אינו יכול להיתבע על ידו אלא על ידי המפלגה היכולה לתבוע את הנתבעת כמי שהטיבה את נזקו. באשר לטענה לקיום צורך בעזרה עתידית איני סבור כי הנכות שנגרמה מצדיקה הערכת פיצוי עבור עזרת הזולת בעתיד.


הוצאות רפואיות

152.
התובע מבקש שיפסק לו פיצוי עבור תרופות או עזרים אורטופדיים בעברו בעתיד וכן עבור נסיעות בסכום של 5,000 ₪. הסכום האמור נראה סביר בנסיבות המקרה ואני מעריך את הנזק ברכיב זה בסכום של 5,000 ₪ , נכון להיום.


פיצויים עונשיים

153.
התובע מבקש כי ייפסקו פיצויים עונשים בשל התנהלות המשטרה.
התקיפה החמורה כלפיו, ההתעלמות מהחוק ומהנהלים והוא מבקש להעמיד את הפיצוי על 300,000 ₪.
בהתחשב בניתוח הדברים שלעיל לא היה לכך מקום, גם אם התביעה הייתה מתקבלת (ר' ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח',
פ"ד נח(4), 486, 562-563 (2004); ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל ואח' נ' ד"ר זינגר יהורם ואח',

פורסם במאגרים
, 2005)
;
ע"א 8382/04

הסתדרות מדיצינית הדסה ואח' נ' רויטל מזרחי, פורסם במאגרים, 2006)
)


גובה הנזק - סיכום

154.
לסיכום, אני מעריך את הנזק שנגרם לתובע בסכום של 200,000 ₪.


סיכום

155.
התביעה נדחית.

156.
בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ג בתשרי, תשס"ט (22 באוקטובר 2008) בהיעדר הצדדים.
המזכירות תעביר את פסק הדין לבאי כוח הצדדים לאחר שתודיע להם טלפונית כי ניתן.





א' דראל
, שופט












א בית משפט שלום 3359/06 פרופ' אריה אלדד נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 22/10/2008)