פסקי דין על לילי ארז | פסקי דין על מדינת ישראל-משרד הביטחון | פסקי דין על - ויקטור (חגג) ארז ז"ל | פסקי דין על - אביב ארז |

10346/06 רעא     12/06/2007




רעא 10346/06 לילי ארז נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, - ויקטור (חגג) ארז ז"ל, - אביב ארז




החלטה בתיק רע"א 10346/06
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }




בבית המשפט העליון


רע"א 10346/06


בפני
:

כבוד השופט א' רובינשטיין


המבקשת:
לילי ארז



נ


ג


ד



המשיבים:

1. מדינת ישראל-משרד הביטחון



2. פורמלי -
ויקטור (חגג) ארז ז"ל



3. פורמלי - אביב ארז


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל אביב בתיק ע"א 2213/04 שניתן ביום 18.10.06
על-ידי השופטים ה' גרסטל, ע' פוגלמן ו-א' שילה

בשם המבקשת:
עו"ד מיכה צמיר
בשם המשיבה 1:
עו"ד מיכל שרביט

החלטה

רקע והליכים

א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא גרסטל והשופטים פוגלמן ושילה) מיום 18.10.2006 בתיק ע"א 2213/04, בגדרו נדחה ברוב דעות ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (סגן הנשיא גולדין) מיום 2.3.2004 בתיק אזרחי 44210/99, בו נקבע סילוק ידה של המבקשת מדירה ברחוב הר הצופים 12 בחולון (להלן הדירה).

ב.
(1) המבקשת היא גרושתו של המשיב 2 המנוח, שהיה נכה צה"ל (ולימים – בעת ההליכים בתיק – נרצח למרבה היגון בפיגוע טרור). משיב 3 הוא בנם. המשיבה 1 (המדינה – משרד הביטחון, להלן המשיבה) היא הבעלים הרשומים של הדירה. בין המשיב 2 לבין המשיבה נחתם ביום 9.6.1968 הסכם שכירות בדירה. ההשכרה נעשתה בהתאם להמלצת משרד הביטחון (על פי סעיף 21 להסכם), ותשלום דמי השכירות היה נמוך משמעותית ביותר מן המקובל, עד שניתן לכנותו סמלי, ועמד על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי על סך 100 ₪ (במקור ב-1968 – 25 ל"י). באותה עת היו המשיב 2 והמבקשת נשואים זה לזה. הזוג התגורר יחדיו בדירה עד שנת 1978; אז התגרשו, והמשיב 2 העתיק את מקום מגוריו משם. המבקשת המשיכה להתגורר בדירה, והיא מתגוררת בה עד עצם היום הזה.


(2) טחנות המינהל הממשלתי טוחנות לאט. כעבור חמש עשרה שנים, בשנת 1993, פנתה המשיבה למבקשת בדרישה לפינוי הדירה; זאת לאחר שהמשיב 2 ביקש לרכוש את הדירה, אך לא מימש את האישור שניתן. משלא נענו פניותיה של המשיבה, שחודשו ב-1997, הגישה ביום 27.4.1999 תובענה בסדר דין מקוצר, לסילוק ידם של המבקשת ושל משיבים 2 ו-3 מן הדירה. ביום 2.4.2000 ניתנו בהסכמה פסקי דין כנגד המשיבים 2 ו-3, וניתנה למבקשת רשות להתגונן.

ג.
בית משפט השלום קבע בפסק-דינו כי המשיבה הוכיחה בעלותה בדירה, ולפיכך עבר הנטל למבקשת להראות כי היא מחזיקה בדירה כדין; בעניין זה מצא, כי המבקשת לא הוכיחה זכויות בנכס, בין היתר, מכיוון שאינה נזכרת בהסכם השכירות. בית המשפט אף בחן אם קם למבקשת מעמד של בת רשות במקרקעין, וקבע כי אינה בת רשות מכללא, מכיוון שלא עמדה בנטל להוכיח כי המשיבה ידעה על החזקתה הבלעדית בדירה ולא עשתה דבר; ועוד קבע, כי אפילו הניח שלמבקשת רשות מכללא, המדובר ברשות שאיננה בלתי הדירה, והגשת התביעה לסילוק יד ביטלה אותה. בשולי הדברים בית המשפט לא ראה לדון בטענת דיירות מוגנת – שנזנחה – ובבקשת סעד מן הצדק. בסופו של יום הסיק בית משפט השלום, כי למבקשת אין זכות או מעמד בנכס והיא מסיגת גבול, וקבע כי עליה לפנות את הדירה. על

פסק דין
זה עירערה המבקשת.

ד.
בבית המשפט המחוזי נחלקו דעות השופטים:


(1) דעת הרוב, מפי השופט פוגלמן, אליה הצטרף בהסכמה השופט שילה, דחתה את הערעור. נקבע, כי מעיקרא עסקינן בהסגת גבול בדירה, ונדחתה טענתה כי בשל כניסתה אל הדירה ברשות אין הוראות סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינן הסגת גבול, חלות עליה. עוד נקבע, כי המערערת לא הצליחה להוכיח שהזכות לדמי שכירות מופחתים מוענקת באופן

עצמאי

לנשות נכי צה"ל וכי זו הוענקה לה בעל פה, בנפרד מן ההסכם; נאמר, כי פרשנות זו של ההסכם אף אינה מתיישבת עם תכליתו האובייקטיבית, וכי טענתה זו של המבקשת היא גם טענה בעל פה, העומדת כנגד לשונו הכתובה של ההסכם. בית המשפט הוסיף וקבע כי המבקשת היתה לכל היותר בת-רשות בדירה, נוכח השימוש הממושך שעשתה בה, ומאחר שהמשיב 2 יידע אגפים שונים במשיבה על שינויי כתובות מגוריו; ומשתיקתה של המשיבה ומהתנהגותה הפסיבית לאורך השנים ניתן ללמוד על הסכמתה מכללא להחזקתה הבלעדית של המבקשת. עם זאת נקבע, כי המבקשת לא הוכיחה כי עסקינן ברשות בלתי-הדירה, ועל כן שליחת הדרישה לפינוי הדירה, בשנת 1993, ולכל המאוחר הגשת התביעה בשנת 1999 ביטלו את רשותה של המבקשת ועשאוה למחזיקה שלא כדין בדירה. למעלה מן הדרוש, כדבריו, הוסיף בית המשפט כי אפילו היתה מתקבלת טענתה של המבקשת שניתנה לה זכות שכירות עצמאית, עדיין זכות זו ניתנת לביטול, בהתאם להוראות הסכם השכירות בשילוב סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971; והמשיבה הייתה רשאית איפוא להודיע למבקשת על סיום תקופת השכירות, וכך אכן נהגה, גם כלפי המשיב 2. אף טענותיה האחרות של המבקשת, לרבות בדבר הזדהות החזקות ועקרון השליחות בחיי שיתוף, נדחו. לצד כל זאת, הציע בית משפט קמא, בהתחשב בקשייה האישיים של המבקשת ובגילה המתקדם, כי ראש אגף השיקום יערוך בדיקה נוספת, לפנים משורת הדין, לבחון אפשרות לפתרון סוגיית הדיור של המבקשת.


(2) שופטת המיעוט, סגנית הנשיא גרסטל, סברה כי יש לקבל את הערעור. לטעמה, אף שהמשיבה הוכיחה את בעלותה בדירה, עמדה המבקשת בנטל להוכיח כי החזקתה בדירה היא כדין. סגנית הנשיא קיבלה את גירסת המבקשת, כי בעת חתימת הסכם השכירות (בשנת 1968), הובטח למבקשת מטעם נציגי המשיבה שהיא רשאית וזכאית להתגורר בדירה וכי זכויותיה בדירה שוות לזכויות המשיב 2, וציינה עוד כי גירסה זו נתמכה בעדות המשיב 2. סגנית הנשיא ציינה אף כי המשיבה הזכירה בעדותה שהקריטריונים שהיו בתוקף בעת חתימת ההסכם איפשרו את רישומה בהסכם כשוכרת, אולם המשיב 2 נכתב כשוכר יחיד כדי להפחית את דמי השכירות – ואילו המשיבה לא הציגה כל גירסה פוזיטיבית מנגד כדי לסתור גירסה זו. עוד ציינה סגנית הנשיא, כי אין המשיבה יכולה להיבנות מנוסחו הכתוב של ההסכם (הנוקב במשיב 2 כשוכר יחידי), שכן מן התמונה בכללותה עולה כי לשון החוזה אינה משקפת במלואן את ההסכמות שביקשו הצדדים לעגן בהסכם (ובהתבסס גם על ההלכה שנקבע בע"א 4628/93
מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ

, פ"ד מט(2) 265 (מפי הנשיא ברק))

, כגון הכוונה להתקשר בהסכם ארוך טווח והענקת זכות השכירות למשיב 2 לצמיתות, כל עוד אינו מפר את תנאי ההסכם
.

הבקשה והתגובה


ה.
בבקשת רשות הערעור נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי המבקשת לא הצליחה להוכיח את זכותה העצמאית למגורים בדמי שכירות מופחתים. לטענת המבקשת, מן העדויות שניתנו בבית המשפט עולה כי קיבלה זכות צמיתה ועצמאית להתגורר בדירה, והמשיבה לא הציגה גירסה לסתור. עוד טוענת המבקשת, נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי שניתן להסיק משתיקת המשיבה הסכמה מכללא למגורי המבקשת בדירה, כי הפעלת זכותה של המבקשת לסיום השכירות נעשתה לאחר פרק זמן שאינו סביר. בנוסף, ובעיקר, המבקשת עומדת על שתי טענות שבית המחוזי דחה אותן מבלי לדון בהן בהרחבה. הראשונה היא טענת הזדהות החזקות – לנוכח קביעת בית המשפט, כי המשיבה הסכימה מכללא להחזקתה של הדירה על ידי המבקשת, ונוכח העובדה כי המשיב 2 למעשה המשיך לשלם את דמי השכירות במשך שנים רבות, גם כשלא התגורר בדירה. הטענה השנייה היא, כי היה על בית המשפט המחוזי להחיל על בני הזוג את עקרונות השליחות תוך החלת הלכת השיתוף, ואף מכאן יש לקבל את הבקשה.

ו.
בתגובתה טוענת המשיבה כי הבקשה אינה חורגת מן העניין הפרטי שיש לצדדים להליך, ולפיכך אין מקום ליתן רשות ערעור, על פי העקרונות הנוהגים בכגון דא. המשיבה מסתייגת גם מקביעת בית המשפט קמא, שלמבקשת קמה זכות בת רשות להתגורר בדירה. לשיטת המשיבה, הדין החל בענייננו הוא הדין שחל במועד כריתת ההסכם, בשנת 1968, קרי - פקודת העברת קרקעות, המחייבת רישום שכירות בספרי האחוזה, ומשלא נרשמה השכירות – ממילא דינה להתבטל. בנוסף מטעימה המשיבה, כי זה מכבר נפסק, שהמושג "זכות שכירות לצמיתות" הוא תרתי דסתרי. לעניין הטענות הנוספות שהעלתה המבקשת נאמר, כי הטענה להזדהות החזקות נשענת על טענה למעמד של דיירת מוגנת, דבר שלא חל על המשיב 2 ואינו חל על המבקשת, מכוח סעיף מפורש בהסכם השכירות השולל אותו. הטענה לשליחות בחיי שיתוף אינה חלה על ענייננו אף היא, כנאמר, כיוון שהזכות שניתנה למשיב 2 היא זכות אישית ואין הלכת השיתוף חלה עליה. פרט לכך, סומכת המשיבה ידיה על נימוקי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי. באת כוחה המלומדת של המשיבה ציינה כי בעקבות הערתו של השופט פוגלמן באשר לבחינת אפשרויות לפתרון ולסוגיית דיורה של המבקשת, פנתה היא אל בא כוח המבקשת כדי לברר את נכונותה לעשיה לשם קידום פתרון לפנים משורת הדין; אך "הצעות המבקשת כלל לא היו ישימות מבחינת המדינה".

ז.
לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ובתגובה, מצאתי כי אין מקום להיעתר לה. בהקשר אחר ציינתי לגבי סוגיית פינוי ממקרקעי ציבור לאחר זמן שהיה ממושך: "ככלל, האתגר בתיקים מעין אלה הוא איזון: מזה, אחריות למקרקעי ציבור – שרבים (ואיני מדבר במקרה דנן דווקא, או בו בלבד) עשו בהם כבשלהם והרשויות ניעורו כעבור זמן רב...; ומזה, רגישות אנושית נחוצה, בנסיבות של מגורי שנות דור" (רע"א 441/06

נוריאל נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א

(לא פורסם)). במקרה דנא לא במקרקעין ציבוריים גרידא מדובר, אלא במקרקעין המיועדים לשימוש זכאי משרד הביטחון, וביניהם נכי צה"ל ובני משפחות שכולות; בצדק נטען על-ידי המשיבה, כי יש מהללו הממתינים לדירות, ופשיטא שהמאגר אינו בלתי מוגבל. הבקשה לגופה אינה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ

, פ"ד לו(3) 123, 128 (מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר); ראו גם רע"א 6418/93

בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גפני

, פ"ד מט(2) 685, 689 (השופט ד' לוין)). אף חילוקי דעות בין השופטים בבית המשפט המחוזי, אין בהם, ככלל, כדי להרחיב את אמת המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, הנשקלת כידוע במשורה (ראו גם
רע"א 915/00

רסמי נ' מיכאל

(לא פורסם) (השופטת שטרסברג-כהן); רע"א 123/06

הועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון נ' גני בנימינה בע"מ

(לא פורסם) (השופטת ארבל)).

ח.
(1) לגופם של דברים, מקובל עליי ככלל ניתוח הרוב בבית המשפט המחוזי, לפיו המבקשת לא הוכיחה כי היא בעלת זכויות בדירה, למעט רשות מכללא (ולאמיתה, ואף בדוחק, מעין רשות מכללא), המוסקת משתיקת המשיבה לאורך שנים ומהמשך קבלתו של שכר הדירה הזעום, והניתנת לביטול, בין היתר, על ידי הגשת התביעה לסילוק יד (ראו ע"א 32/77

טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים

, פ"ד לא(3) 210; וכן נ' זלצמן, "רישיון במקרקעין" (להלן זלצמן)

הפרקליט

, מב (1995) 24, 29-28, 58-56). ואולם, אטעים כי "רשות מכללא" כזאת היא במהותה "רשות מכללא על-ידי מחדל", שהרי התנהגות המשיבה כלפי המבקשת לא נבעה מחשיבה כזאת או אחרת, אלא פשוט מכבדותו ואיטיותו לעתים של המינהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות, וראיה לדבר שנקפו שנים עד שהוחל בטיפול בפינוי, וגם משהוחל נקפו עוד שנים עד הגשת תביעה, ומי ימלל אם ישנם עוד מקרים כאלה. בכגון דא על בית המשפט לדקדק היטב בבואו לגזור זכויות מנסיבות של מימי המינהל הציבורי ההולכים להם לאט. נחה דעתי כי אמנם לא הצליחה המבקשת לעמוד בנטל ההוכחה שהוענקה לה זכות שכירות בדירה. המבקשת לא יכלה להראות כי ניתנה לה זכות שכירות בכתב, ובכך לא עמדה בדרישות הדין; זאת - בין אם נלך לשיטת חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, בסעיף 8 לו, ובין אם נלך לשיטת הדין החל לפניו, קרי פקודת העברת קרקעות משנת 1921-1920, חא"י, פ"א, המחייבת (בסעיף 2 לה) כי הסכם שכירות לתקופה של למעלה משלוש שנים (או הסכם הכולל אפשרות הארכה לתקופה כזו) יירשם בספרי האחוזה (יצוין לצד אלה, כי החוק העותומני לשכירות (האראדה), דורש הסכם בכתב לתקופת שכירות של עד שלוש שנים; ראו מ' דוכן

דיני קרקעות במדינת ישראל

, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת (ירושלים, תשי"ג)
209-212). הסכם השכירות הכתוב בנידון דידן מציין את המשיב 2 בלבד, ואין לראות במבקשת בעלת זכות שכירות.


(2) סבורני כי אין גם לבוא בטרוניה עם המשיבה – ובכך אין דעתי כדעת סגנית הנשיא המלומדת בבית המשפט המחוזי – על שלא הביאה "גירסה פוזיטיבית", קרי עדים מימי הדיונים המכוננים בקשר לדירה, בשנת 1968, והסתפקה באשר בידה, בעד שהסתמך על המצוי לפניו בתיק. אין בכך תימה, והרי מדובר בהליך שנתקיים למעלה משלושים שנה לאחר האירועים הללו, ואין לצפות כי פקידי משרד הביטחון שעסקו בכך בראשונה יהיו על מכונם כתום הרבה למעלה משנות דור; ואפילו יימצאו בין במשרד בין בגימלאות, קשה להלום כי יזכרו תיק בין אלפי תיקים מקדמת דנא. חוששני – בכל הכבוד – כי נטל כבד מדי ביקשה סגנית הנשיא להטיל על המערכת הממשלתית, כשהמדובר בפרשה עתיקה כל כך; "בתוך עמי אנכי יושבת" (

מלכים ב'

, ד' י"ג). אמנם בא כוח המדינה דיבר גם על ידיעה אישית של העד (ישיבת 24.9.01 בבית משפט השלום, עמ' 13), אך הדעת נותנת כי זאת רק באשר לתקופה האחרונה. אוסיף, כי הדעת נותנת אף שמשהיתה המבקשת נשואה למשיב 2 המנוח בתקופת כריתתו של הסכם השכירות, פשיטא שלעת ההיא היתה לה רשות להתגורר עם בעלה, ואין בכך רבותא, גם אם העד מטעם המדינה היסס תחילה לאשר זאת (פרוטוקול 24.9.01 עמ' 15-14), ואחר כך אישר. אולם אין כל מקום להניח, ולוא בדוחק, כי אותה רשות מלכתחילה כללה היתר להיוותר בדירה באופן מתמיד לאחר גירושיה מן המשיב. אין בכך שמץ היגיון מינהלי המאשש גירסה כזאת, וגם לא דרישת הגינות. בכל מקרה, אף בהנחה הטובה ביותר למבקשת, אין המדובר בזכות שכירות קניינית, מן הטעמים האמורים לעיל, אלא לכל היותר ברשות חוזית (ראו

זלצמן

, 29-27; וכן רע"א 156/02

חיר נ' לידאי

, פ"ד נז(3) 949, 956-955 (השופט טירקל)), ואף היא רשות חינם (שהרי כספי השכירות הנמוכה שולמו בידי המשיב 2, הוא השוכר, גם בשנים שלאחר עזיבתו את הדירה); וכדברי פרופ' זלצמן במאמרה, "מהתחייבות ליתן רשות חינם, אפילו היא תסווג כרשות חוזית, רשאי יהיה נותן הרשות לחזור בו לרצונו" (

זלצמן

, 28).


(3) המבקשת הייתה איפוא במעמד של מעין בת-רשות-מכללא בדירה, בגלל מחדל כזה או אחר של המשיבה או למצער איטיות פעולתה. אין נסיבות המקרה הולמות את
המסקנה כי הרישיון מכללא היה רישיון בלתי-הדיר (ראו והשוו ע"א 7139/99

אלוני נ' ארד

, פ"ד נח(4) 27, והאסמכתאות דשם). הרשות הייתה בת-ביטול, והפסקת רשיונה על ידי המשיבה נעשה איפוא בדין. במקום אחר ובהקשר אחר ציינתי, לגבי אדם שקיבל נכס להחזקה מכוח הסכם הרשאה: "גם בהנחה שהדלת נפתחה בפני
המבקש בשל היותו נכה צה"ל, הישארותו במקום לא היתה ללא קץ מעתה ועד עולם, אלא כפופה לתנאי ההסכם. אכן, ניתן להניח כי הכוונה היתה להתקשרות מתחדשת ממושכת, בכפוף לתניות ההסכם, אולם אין להלום כל עיקר שמיום שדרכה כף רגלו של המבקש במקום, ... קנה לו זכויות מעתה ועד עולם" (רע"א 977/06

בן חמו נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות

(לא פורסם)); ועל אף השוני בנסיבות המקרים, אם כך לגבי המבקש דהתם, מקל וחומר כך לגבי המבקשת דכאן.


(4) אף הטענות הנוספות שהעלתה המבקשת אין בהן כדי לסייע בידה. באשר לטענת "הזדהות החזקות", נסתייע במושכלות ראשונים להידרש אליה. זה מכבר הובהר כי על הטוען להזדהות החזקות להראות כי נתקיימו שני תנאים: "התנאי הראשון הוא כי כוונת הצדדים בשעתם היתה שלאותם 'הדיירים הממשיים', להבדיל מן הדייר 'הרשמי' – תהיה

זכות ישיבה

עצמאית, בלתי תלויה בזכות ישיבתו הוא; כי זכותם להחזיק במושכר אינה נאצלת מזכותו הוא והנה שוות-ערך עם זו האחרונה... התנאי האחר הוא שהשוכר הרשמי – הוא ולא אחר... – ממשיך לשלם את דמי-השכירות החוקיים לבעל-הבית ומקפיד על מילוין של יתר החובות שיוחדו לו בחוזה-השכירות ושיש לראותן כ'תנאי השכירות'." (ע"א 346/54

גרינברג נ' רודוי

, פ"ד י(2) 1064, 1073 (השופט, כתארו אז, אגרנט)). בנסיבות המקרה דנן לא נתמלא התנאי הראשון, בוודאי מאז גירושי בני הזוג, ואין צורך להידרש אל מעבר לכך. באשר לטענת השליחות בחיי השיתוף, זו הוצעה בע"א 1711/98

שפי נ' עיזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי

, פ"ד נד(1) 394, 407-406, מפי השופט אנגלרד, בנסיבות שונות בתכלית והושארה בצריך-עיון, וסבורני כי אין נסיבות המקרה שבנדון דידן, בכל הכבוד הראוי למבקשת, מתאימות כל עיקר לבחינתה הנוספת של הטענה.

י.
אין בידי איפוא להיעתר לבקשה. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי קבע את ביצוע הפינוי עד ליום 1.3.2007. לא הובאה בפני
י בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, אך על פי תשובת המדינה ממשיכה המבקשת להתגורר בדירה. הפינוי ייקבע איפוא ליום 15.8.07. הזכרנו למעלה, כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הוצע, לפנים משורת הדין ובהתחשב בנסיבותיה האישיות של המבקשת, כי ראש אגף השיקום במשיבה יערוך בדיקה נוספת של אפשרויות לפתרון בעיית דיורה של המשיבה, וכי בתגובת המשיבה נמסר כי המגע לא עלה יפה – כאמור. מובן כי נאה יהיה אם תימצא דרך, תוך הצעות ריאליסטיות של המבקשת, לסייע לפתרון – ואם כך הנה מה טוב, אך הפינוי אינו מותנה בזאת.

י"א.
בטרם חתימה אעיר, כי המבקשת מתגוררת בדירה עשרות שנים ללא זכאות של ממש, וזאת נוכח שתיקת הרשויות לאורך שנים עד שנתעשתו, ונוכח תנועותיהן האיטיות של הרשויות ושל טחנות הצדק. זכאים אחרים של משרד הביטחון לא נהנו איפוא מדירה זו. ראוי שיבדקו הרשויות אם ישנם עוד מקרים של דירות במצבים כאלה, והרי ברכוש הציבור ובשימוש בו בשכר דירה סמלי לזכאים לכך עסקינן. בנסיבות, איני עושה צו להוצאות.


ניתנה היום, כ"ו בסיון תשס"ז (12.6.07).




ש ו פ ט


_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

06103460_t06.doc

מפ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,






רעא בית המשפט העליון 10346/06 לילי ארז נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, - ויקטור (חגג) ארז ז"ל, - אביב ארז (פורסם ב-ֽ 12/06/2007)