פסקי דין על גץ איתן | פסקי דין על בוטבול אדם | פסקי דין על צ'פאנה דוד ואח' |

2071/05 פח     30/10/2008




פח 2071/05 מדינת ישראל נ' גץ איתן, בוטבול אדם, צ'פאנה דוד ואח'




בעניין:
מדינת ישראל
ע"י
פרקליטות מחוז חיפה
עו"ד גב' לילך תמיר

המאשימה

נ ג ד
1. גץ איתן
- ניתן גזר-דין
ע"י ב"כ עוה"ד שרמן משה

2. בוטבול אדם

ע"י ב"כ עוה"ד חליוה רונן

3. צ'פאנה דוד
4. צ'פאנה רועי
ע"י ב"כ עוה"ד פלדמן אביגדור
5. אדרי אורן
ע"י ב"כ עוה"ד נווה תומר
6. אדרי אסי
ע"י ב"כ עוה"ד מסרי מוחמד

הנאשמים

גזר דין
לגבי נאשמים 2 - 6

רקע עובדתי מהכרעת הדין
1. בהכרעת דיננו מיום 3/7/08 פסקנו כי חמשת הנאשמים, שאת עונשם עומדות אנו עתה לקבוע, גרמו (יחד עם שניים נוספים, שדינם כבר נגזר) למותו של המנוח, נידאל מנסור ז"ל, חייל בשירות חובה כבן 20 בעת מותו. המנוח נקלע באקראי, ללא כל מעורבות מצידו, לשרשרת ארועים, שתחילתה בקטטה בין בליינים שלא הורשו להכנס למועדון לילה הרוקוביץ' (להלן- "המועדון") לבין המאבטחים במועדון. אל המתפרעים, שהמאבטחים מנעו בעדם מלהכנס למועדון או לחזור אליו, הצטרפו חלק מהנאשמים ששהו באותה עת במועדון. המשכה של שרשרת האירועים היה בסילוקם של הנאשמים מהמועדון על ידי המאבטחים והחלטתם לנקום במאבטחים ובבעלי המועדון. לאחר תכנון והכנה, נשלח אחד מהם, כשהוא מצוייד באקדח ובמחסנית מלאה בכדורים, לירות לעבר המועדון והמאבטחים. סופו הטראגי של האירוע היה בירי לעבר המאבטחים והמבלים ששהו ברחבת הכניסה למועדון, ופגיעתו של קליע אחד במנוח, אשר גרמה למותו.

2. הכרעת דיננו מפרטת את ההתרחשות באותו לילה, ה-8/10/05. כאן נביא רק את תמציתה, ככל שיש בה רלבנטיות לעונשים שסברנו כי ראוי שנפסוק לנאשמים.
כמו בהכרעת הדין, נכנה גם כאן את הנאשמים בשמותיהם הפרטיים, לפי סדר הופעתם בכתב האישום - "אדם", "דוד/דודו", "רועי", "אורן" ו"אסי".

לאחר שחלק מהנאשמים שהו במועדון הלילה וכאמור, לא הורשו לחזור לשם עקב קטטה עם המאבטחים, בה אף הוכה נאשם 1, איתן גץ (שדינו כבר נגזר למאסר עולם), על ידי אחד המאבטחים, החליטו חמישה מבני החבורה, איתן, אדם, דודו, רועי ואורן לירות לעבר המועדון והמאבטחים. למטרה זו, צלצל דודו לשני חבריהם, סמי ואסי, שעזבו את החבורה בתחילת הערב ושהו במקום אחר לצורך עישון סמים, והורה להם להביא אקדח, שנגנב במועד מוקדם יותר בהתפרצות לדירת מגורים. האקדח היה חבוי בארון החשמל שבאחת הקומות בבניין מגורים, בה התגוררה אמם של דודו ושל רועי, שהם אחים. באותה עת, התגוררו שם גם דודו, אשתו ובנו.

סמי הביא את האקדח למקום המפגש, חניית ביתו של איתן, שם מסר אותו לאיתן. על מנת שלא לאפשר זיהוי של הרכב, בו עמדו אדם ואיתן לנסוע למועדון כדי לבצע את הירי, שינו הנאשמים באמצעות סרט הדבקה שחור מספר ספרות במספר הרישוי של רכב שכור, שסמי נהג בו מתחילת הערב (להלן – "הרכב השכור"). על אף שהרכב נשכר למעשה על ידי דודו, הרי סמי החזיק ונהג בו על פי הוראותיו של דודו, באשר דודו לא היה בעל רשיון נהיגה.

3. אדם, אורן ואיתן שהחזיק באקדח ובמחסנית המלאה בקליעים, נסעו יחדיו ברכב השכור, שספרותיו, כאמור, שונו. אחריהם נסעו דודו, רועי, אסי וסמי ברכבו של איתן. החלפת הרכבים נעשתה ככל הנראה על מנת למנוע מציאת קשר ליורים, במחשבה, כך ניתן להסיק, כי יהיה קשה יותר לייחס רכב שכור לאיתן או לבני החבורה האחרים. שני הרכבים פנו לכוון המועדון.
סמי ואורן ירדו מהרכבים בקרבת המועדון על מנת לבדוק אם אין בסביבתו סיכון, כמו ניידות משטרה, אשר יפריעו לביצוע הירי. דודו, רועי ואסי המשיכו לקיוסק סמוך, בבעלות אחד בשם טויטו, שם התיישבו מול המצלמות המותקנות בקיוסק לצרכי בטחון, על מנת לדאוג שיהיה להם "אליבי" לשעת הירי. לאחר שאורן וסמי חזרו מהסיור בסביבות המועדון והצטרפו אל יושבי הקיוסק, ולאחר שהיו חילופי שיחות במכשירים הסלולאריים בין היושבים בקיוסק לבין אדם ואיתן, ירד איתן מהרכב השכור, שחיכה בחניה במפלס מעל לרחבת הכניסה למועדון, וירה לעבר הרחבה של המועדון, בה נמצאו באותה עת מאבטחים ובאי-המועדון, וביניהם המנוח. איתן רוקן בירי זה את המחסנית, ובסה"כ ירה 11 קליעים. אחד מהם פגע במנוח והרגו, ואז מהר לרכב שבו המתין אדם, ושניהם נמלטו מהמקום.

4. בהכרעת הדין קבענו כי החבורה קשרה יחד קשר על מנת לבצע עבירת הריגה ולא רצח. הבהרנו שלא הוכח לנו מעבר לכל ספק כי הנאשמים, שלא ביצעו את הפעולה הפיזית של הירי, חפצו במותו של אדם עקב הירי, שאיתן עמד לבצע. זאת בהעדר ראיה נוספת על אלו שמעצם התנהלותם של איתן ושל יתר הנאשמים לפני הירי ולאחריו, על תוכנו של הקשר באשר למטרת הירי. אולם הוספנו וקבענו, כי הנאשמים היו מודעים לכך שכתוצאה מהירי שיירה איתן לעבר המאבטחים והמועדון, עלול להיגרם מותו של אחד הנמצאים בו. נצטט את הקטע המתייחס למודעותם של הנאשמים לאפשרות של גרימת מוות למי מבאי המועדון:

"שוכנענו.. כי איתן רצח את המנוח, אך אין די בראיות כדי לשכנע שיתר הנאשמים קשרו את הקשר לביצוע רצח. לעמדתנו, לא הובאו ראיות שהנאשמים ידעו מראש שאיתן יבצע את עבירת הרצח, על אף שהם הכינו כלי נשק קטלני ואף הסתירו את מספרי הרכב. יתכן שבשעת תכנון הקשר כוונתם היתה להפחיד ולעשות "בלאגן", או אפילו לפצוע מישהו, ולא הוכח שהם התכוונו לקטילת חיי אדם. עד המדינה אומנם הודה בתגובה לכתב האישום נגדו לאחר ההסכם להעיד כעד מדינה, בסיוע לרצח, אולם היה זה לאחר שהובטח לו עונש מקל, עליו הוסכם. הקובע הוא שבעדותו, מסר כי אינו יכול להיות בטוח שהכוונה היתה לפגוע במישהו: כשנשאל למה נועד האקדח, ענה "אולי לפגוע במישהו, או לירות באויר, או אולי להפחיד" (עמ' 414 לפ') היה איום כי הם יגרמו לסגירת המועדון. הם יכלו להביא לסגירת המועדון גם בהסתפקות בירי אל עבר המועדון כדי להפחיד ולגרום לסגירתו בשל אי סדרים.
אין לנו ספק... כי איתן ירה על מנת לקטול חיי אדם, אולם מי לנו יערוב, שהחלטה זו לא בשלה אצלו רק בעת ביצוע הירי, כאשר החזיק את האקדח בידו, נסחף מעוצמת הכוח שבידו ומעוצמת כעסו על הפגיעה שפגעו בו, והחליט שם ואז גם להמית את מי מהמאבטחים" (עמ' 130 להכרעת הדין).

5. אם לעניין היסוד הנפשי עשינו הבחנה לטובתם של הנאשמים, קושרי הקשר עם איתן, שרצח, הרי לעניין היסוד הפיזי, סברנו כי הם פעלו יחד כגוף אחד, כאשר איתן משמש אך ורק כזרוע של הגוף העברייני שכלל את כל השותפים, דהיינו מעשיו של האחד, מעשיהם של כל החבורה המה:

"איתן, אדם, דודו, רועי ואורן היו מבצעים עיקריים: הם היו יחד בתכנון, האקדח הוזמן על ידי דודו בנוכחותם. אין סיבה שנחשוב כי הוא הסתיר זאת מאחיו רועי ומאורן, אשר נסע אתו ועם עד המדינה כחודש לפני האירוע, על מנת להביא את האקדח ממחבואו ליד כפר יונה. על כל פנים, כולם נמצאו יחד כאשר האקדח נמסר לאיתן, וכאשר מספרי הרכב הוסוו, כולם נסעו לכיוון הרוקוביץ', נשלחו שני "סורקים" לבדוק את השטח, ואחר כך, אלו שנשלחו לבצע את הירי ביצעו אותו, בעוד היתר דואגים לאליבי במקום קרוב – קיוסק טויטו – ביושבם מול עין המצלמות. הם הודיעו לפני ביצוע הירי למבצעים, כי התנאים הולמים לביצועו (אין משטרה, יש מאבטחים) ומחכים לוודא שהירי בוצע. אדם מחכה ברכב המזדה כדי למלט את איתן.
מסקנתנו היא כי דודו, רועי, אדם ואורן היו מבצעים עיקריים של עבירת ההריגה. הם קשרו את הקשר. היתה ביניהם חלוקת תפקידים. נוכחותם עודדה זו את זו של האחרים. הם פעלו כאישיות אחת בעלת מספר זרועות, המסמלות את כל אחד מהנאשמים" (עמ' 141 להכרעת הדין)".
ובסיכום לעניין חלקם של הנאשמים בביצוע המתתו של המנוח:

"היסוד העובדתי בוצע עם המתת המנוח. איתן היה זה שלחץ על ההדק, אולם כל החמישה פעלו כגוף אחד על מנת להשיג את התוצאה של הירי לעבר המועדון, כאשר התפקיד של היורה, הוטל על איתן" (עמ' 142 להכרעת הדין).

6. ואלו העבירות בהן הרשענו את הנאשמים:

נאשם 1, איתן גץ, נמצא על ידינו בהכרעת הדין אשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300א(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין"). דינו נגזר במעמד ההקראה של הכרעת הדין לעונש הבלעדי הקבוע בחוק לעבירה זו - מאסר עולם.
סמי, ששימש, כאמור, כעד מדינה, הגיע להסדר טיעון עם התביעה, אשר כובד על ידי בית המשפט (הרכב אחר), ודינו נגזר לשנתיים מאסר.
אדם, דודו, רועי ואורן הורשעו על ידינו בעבירות של קשירת קשר לביצוע הריגה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, הריגה לפי סעיף 298 + סעיף 29 לאותו חוק ועבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) רישא + סעיף 29 לחוק העונשין.
אסי הורשע על ידינו בעבירה של סיוע להריגה לפי סעיף 298 + סעיף 31 לחוק העונשין וכן בסיוע לעבירות נשק לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין + סעיף 31 לחוק זה.

מיהם הנאשמים שלפנינו – על נסיבותיהם האישיות
7. אדם הוא כבן 24 שנים היום. הוא רווק. אין לו הרשעות קודמות. הוא היחיד מבין הנאשמים אשר שירת שירות צבאי מלא וביחידה מובחרת של גדוד גולני. העידו לפנינו, בשלב הטיעונים לעונש, מספר אנשי חינוך וסעד, אשר טיפלו במשפחה או באו במגע עם אדם במסגרות חינוכיות לאורך השנים. עולה מהן דעה חיובית לגביו: ילד שקל היה להתחבר אתו ולאהוב אותו, הצטיין בספורט, לא היו דפוסי התנהגות עברייניים כלשהם על אף שיש בשכונה בה גדל אלמנטים של מצוקה ופשע, וככל הנראה סבלו בני הנוער בה מעזובה חברתית, וגדלו בה דור שני ושלישי למשפחות מצוקה ועבריינות.
עוד עמד לפנינו מכתבה של אמו של אדם, ממנה עולה שהיא גידלה את ילדיה בתנאי מצוקה כאם חד הורית. עד לגירושי הוריו, בהיותו כבן 11 שנים, גדל אדם עם אב שצרך סמים. לאחר גירושי ההורים ועקב העדר דמות משמעותית של אב בחיי אדם ואחיו הצעיר ממנו, תפס אדם את מקום האב. עוד נתנו דעתנו לנסיבות הקשות הנוספות העולות ממכתבה של אמו של אדם, אשר לבקשתה, הוא חסוי.

בתסקיר של שרות המבחן, שהוגש בעניינו של אדם, הובאו מספר פרטים נוספים עליו: אחיו משרת בצה"ל בשירות סדיר. האב מתגורר באילת ואין לו אלא קשר רופף עם בנו. האם כבת 45 עובדת כסייעת לילדים בפני
מיה. מתוארת כאשה חמה ותומכת. היא מתקיימת מקצבת הכנסה. אדם גדל בצל חסכים רבים, הקשורים הן בהעדר דמות אב והן חומריים. על אף זאת סיים 12 שנות לימוד בפני
מיה בכפר גלים.
לאורך כל המשפט ואף אצל קצין המבחן, הכחיש אדם כל מעורבות בעבירה. בשל כך ועקב התרשמותו של קצין המבחן, כי לאדם קשיים "להתבונן בהתנהגותו ובדפוסי חשיבתו האלימים כפי שהתבטאו בביצוע העבירה ובנסיבותיה" לא סבר קצין המבחן כי אדם יכול להפיק תועלת מטיפול ולפיכך נמנע מהמלצה טיפולית לגביו.

לאחר שקיבלנו את חוות הדעת הטובות עליו, ובהן גם התסקיר, והודע לנו על עברו הנקי ושירותו בצה"ל, לקחנו נסיבות אלו בחשבון והקלנו במידת מה בעונשו לעומת שותפיו, דודו ורועי, על אף שאת שלושתם ראינו עומדים בקו הראשון של ביצוע העבירה.

8. דודו הוא יליד 1977 וכבן 32 שנים היום. הוא נשוי ויש לו שני ילדים. הבכור היה כבן חמש שנים כאשר אביו נעצר, והיום הוא כבן שמונה. הילד מטופל, עקב בעיות פסיכולוגיות בשל מעצרו של האב, על ידי פסיכולוג. הבת היא בגיל שנתיים וחצי לערך.
לדודו יש שש הרשעות קודמות:
בגז"ד משנת 1997, נדון לחמישה חודשי מאסר על תנאי, למאסר לשבוע ימים ולקנס בסך של 750 ₪ בגין הפרת הוראה חוקית.
בגז"ד מאותה שנה נדון בגין החזקת מקום להימורים והגרלות והימורים אסורים לקנס של 1000 ₪ ו-5 חודשים על תנאי.
בגז"ד, שוב מאותה שנה, נדון לקנס של 1,000 ₪ ולחמישה חודשי מאסר על תנאי בגין עבירה של החזקת מקום להימורים או הגרלות ובגין עבירה של הגרלות והימורים אסורים.
בגז"ד נוסף משנת 1997 נדון ל-חמישה חודשי מאסר על תנאי בגין עבירת איומים.
בגז"ד משנת 1999 נדון להתחייבות להמנע מעבירה, לשישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ולמאסר על תנאי ל-10 חודשים בגין עבירות של החזקת מכשיר לביצוע פשע, נסיון לפריצה לבניין, התפרצות לדירה, החזקת סכין למטרה לא כשרה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נסיון לתקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ופריצה לבנין שאינו דירה וביצוע גניבה.
בגז"ד משנת 2002, נדון לקנס בסך של 5,000 ₪ ולהתחייבות להמנע מעבירה בגין הפרת הוראה חוקית והתפרצות למגורים או תפילה לבצע עבירה.
בגז"ד נוסף משנת 2002, נדון לחמישה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 1,000 ₪ בגין עבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב.

כשבאנו לפסוק את עונשו של דודו, התחשבנו, הן לחומרה (הרשעות קודמות) והן לקולה בנסיבותיו האישיות, כפי שתארנו לעיל.

9. רועי הוא יליד 1983, כבן 26 שנים היום. הוא נשוי ואב לילדה כבת שלוש ולשתי בנות תאומות בגיל של כשנה וחצי, אשר נולדו תוך כדי ישיבתו בכלא.
לרועי יש שש הרשעות קודמות:
בגז"ד משנת 1999 בבית המשפט לנוער נדון לקנס בסך 1,000 ₪ וארבעה חודשי מאסר על תנאי בגין עבירות של היזק לרכוש, תקיפה כדי לגנוב, בריחה ממשמר חוקי, הפרעת שוטר במילוי תפקידו, תקיפת שוטר במילוי תפקידו, איומים, גניבה והסגת גבול פלילית.
בשנת 2000 נדון שוב בבית המשפט לנוער לקנס ללא הרשעה בסך של 600 ₪ והתחייבות להימנע מעבירה בגין פריצה לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה, היזק לרכוש במזיד, גניבה, הסגת גבול פלילית והחזקת סכין למטרה לא כשרה.
בשנת 2001 נדון בגין עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, פריצה לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה, היזק לרכוש במזיד, פריצה לרכב בכוונה לגנוב, גניבה מרכב, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ואיומים, לעונש מאסר של 9 חודשים ומאסר על תנאי של 18 חודשים.
בשנת 2002, נדון בגין גניבה לקנס בסכום של 10 ₪ (כך במקור) ולשישה חודשי מאסר על תנאי לשנתיים.
בשנת 2004 הורשע בגין תקיפת שוטר תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו והעלבת עובד ציבור, ומאסר על תנאי שתלה נגדו הוארך.
בשנת 2005 הורשע בגין עבירות של איומים והחזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשירה, אותן ביצע בשנים 2003 ו-2004, להתחייבות ו-6 חודשי מאסר על תנאי.

כמו לגבי דודו, כשבאנו לפסוק את עונשו של רועי, התחשבנו, הן לחומרה (הרשעות קודמות) והן לקולה בנסיבותיו האישיות, כפי שתארנו לעיל.

10. אורן הוא כבן 23 שנים היום. הוא רווק. מהתסקיר של קצין מבחן עלה כי אורן גדל במשפחה בעייתית, בצל גירושי הוריו, ועבר טלטלות רבות בין משפחות אומנות ובמסגרות חוץ ביתיות. יתכן כי היה קורבן לאלימות פיזית. לאורך ימי ילדותו עלו בעיות התנהגותיות ולימודיות. ניכרו קשיי למידה. עבר מסגרות חינוכיות שונות עד לנשירתו הסופית מהן בהיותו כבן 16. מאז עבד בעבודות מזדמנות. לא גוייס לצה"ל. את פעילותו העבריינית החל בגיל 13. נעשה לו אבחון בשנת 2001, כאשר שהה במעון "נוה חורש", לפיו חווה משברים רבים, יחסים הרסניים של הוריו, חסכים קשים בהיבט הרגשי, קושי בדחיית סיפוקים, שימוש בתוקפנות, קושי לקבל גבולות ולתפקד במסגרת. הוא ביטא הזדהות עם העולם העברייני ואימוץ נורמות התנהגותיות של עולם זה. היה נתון להשפעה של אדם עברייני מבוגר יותר, מעין "פטרון". לא יצר קשר עם גורמים טיפוליים בתקופת המאסר. אף לפני קצין המבחן הכחיש את ביצוע העבירה. המסקנה של קצין המבחן היתה, שבהעדר יכולת של אורן לפתוח חסימות שיצר, לא עלו מספיק נתונים להמליץ על טיפול.

לאורן יש שלוש הרשעות קודמות, כאשר האחרונה היא חמורה ובגינה נדון למאסר לתקופה משמעותית:
בשנת 2000 נדון בבית המשפט לנוער, בלא הרשעה, למעון פתוח ל-18 חודשים בשל עבירות של מעשה מגונה באדם, שתי גניבות, היזק לרכוש, תקיפה, פריצה לרכב בכוונה לגנוב וחבלה במזיד ברכב.
בשנת 2005, נדון בבית המשפט לנוער בשל החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה לשלושה חודשי מאסר על תנאי.
בשנת 2006 נדון בגין עבירה של שוד מזויין ותקיפת אדם לשם שוד ל-24 חודשים של מאסר בפועל, אותם ריצה במקביל למעצרו עקב משפט זה.

בבואנו לשקול את עונשו של אורן, לקחנו בחשבון את גילו ואת התרשמותנו, כי הוא היה פחות דומיננטי לעומת דודו, רועי ואדם מבחינת ההכנה, מתן ההוראות וחלוקת המשימות בחבורה בעת ביצוע העבירות נשוא משפט זה.

11. אסי הוא כבן 21 שנים היום. מתסקיר קצין המבחן עלה, כי אף הוא גדל במשפחה חד הורית. אביו נרצח לפני כ-12 שנים על רקע מעורבות בעולם העברייני. אמו התקיימה מקצבת נכות. אסי עזר בפרנסת המשפחה שכללה את אמו ואת אחיותיו בעיקר במכירת דיסקים בשווקים וברחובות. תיפקודה של האם היה לקוי בשל בעיות נפשיות. אסי סיים תשע שנות לימוד ונשר על רקע העזובה החינוכית והרגשית בה גדל. נוכח הכחשתו את השתתפותו בעבירות, לא נתן קצין המבחן המלצה טיפולית לגביו.

לאסי שלוש הרשעות קודמות:
בשנת 2002 נידון בבית המשפט לנוער ללא הרשעה להתחייבות להמנע מעבירה בגין עבירות של בריחה ממעצר וגניבה.
בשנת 2003 נדון בבית המשפט לנוער ללא הרשעה בגין הפרת זכות יוצרים לקנס בסך 400 ₪ וכן התחייבות להמנע מעבירה.
על עבירה נוספת זהה נדון בשנת 2004 לקנס בסך 5,000 ₪ ומאסר על תנאי.

12. לקחנו בחשבון גם את הקשיים המשפחתיים של הנאשמים כפי שעלו מהתסקירים של קצין המבחן ומהחסכים של הנאשמים לאורך ילדותם, שכיוונו אותם, בין היתר, לדרכם העבריינית.
טענות הצדדים לעונש

13. התביעה ביקשה להטיל על אדם, דודו ורועי את העונש המקסימאלי הקבוע בחוק לעבירת ההריגה, 20 שנות מאסר. באת-כח המדינה עמדה על חלקם המכריע והמשמעותי של דודו ורועי, אשר הצטיירו בעיני בית המשפט כנותני ההוראות בחבורה, כ"מוח" שמאחורי המעשים, כאשר לדודו אף היתה שליטה בנשק.

אותה דרגה של ענישה מחמירה, ביקשה התביעה גם לגבי אדם, אשר היה זה שהסיע את איתן למקום הירי, היה הקרוב ביותר אליו בסמוך לירי, יכול היה להתרשם מהלך רוחו, אולי אף לעצור את המעשה, והוא היה זה שמילט אותו מהמקום לאחר ביצוע ההמתה. עוד ביקשה התביעה להתחשב בהתנהלותו של אדם במהלך החקירות ובעת מתן עדותו, שאופיינה בחוסר שיתוף פעולה כללי, בזלזול, בהתרסה, בתשובות מתחמקות ובשקר.

לגבי אורן הסכימה התביעה כי חלקו צריך להיות קטן יותר לעומת דודו, רועי ואדם, וזאת כיוון שהיה הצעיר מבין הנאשמים שהורשעו בהריגה והיה פחות דומיננטי מדודו ורועי. יחד עם זאת הדגישה המדינה בטיעוניה, כי אורן נכח בקטטה במועדון, היה שותף לתכנון, היה עם דודו ורועי כשהוזמן האקדח וכשהוחלפו המספרים ברכב, עשה סריקות בשטח לפני הירי, חזר לדווח על הנעשה בשטח ועזב את החבורה בקיוסק טויטו רק משקיבלה אישור כי הירי בוצע. בנסיבות אלה, כאשר אף עברו הפלילי מכביד, כפי שהובהר בדוננו בנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, הרי לעמדת התביעה, הפער בין עונשו לבין עונשם של דודו, רועי ואדם צריך להיות קטן.

באשר לאסי, סברה התביעה כי חלקו, כפי שנפסק בהכרעת הדין היה קטן יותר משל היתר, שכן הוא לא היה שותף לתכנון, אולם מרגע הצטרפותו הוא פעל אתם כמסייע והיה מודע לכל שלב באירוע.

14. התביעה הפנתה לאסופת פסיקה, שרובה דנה במקרים של דקירות על רקע של תגרות או ליישוב סכסוכים של מה בכך, בהם נקבעו עונשים מחמירים, ברף הגבוה, החל מ-16 שנות מאסר ועד ל-20 שנות מאסר.
15. הסניגורים ביקשו לקחת בחשבון את העובדה כי הנאשמים לא היו אלה שירו וכי הקשר לא כלל המתת אדם, אלא, לכל היותר ירי במטרה להפחיד ו"לגרום לבלאגן" אשר יביא לסגירת המועדון. על טיעון אחרון זה, נעיר כבר כאן, שאנו קבענו כי הנאשמים לקחו את הסיכון שאדם יומת כאשר קשרו לבצע ירי אל עבר מבלים והיו אדישים לכך שתוצאה זו עלולה להתרחש.

16. עוד ביקשו הסניגורים לקחת בחשבון את חלקו של כל אחד מהם ואת נסיבותיהם האישיות, ובהתאם לכך לגזור את העונש ברף הנמוך של עבירת ההריגה. הם אף הפנו לאסופת פסיקה, שבה נפסקו לעבריינים שהורשעו בעבירת הריגה, עונשים קלים מאוד, החל מעבודות שירות ועד למספר שנות מאסר.

שיקולים לעונש

החומרה שבמעשי הנאשמים
17. כל ניתוק של פתיל חייו של אדם על ידי אדם אחר, מעשה איום ונורא, שאין לו תיקון, הוא. על מנת לפתוח לנו צוהר להשקיף בו אל אסונם הספציפי של הוריו של המנוח, העידה התביעה את אביו.
האב, אשר הבחנו בו מלווה כל ישיבה וישיבה מעשרות הישיבות של משפט ארוך זה, שקט ודאוב, תיאר את השכול והכאב שירדו על כל המשפחה והדגיש את מצבה של האם, הממאנת או שאינה יכולה להינחם עם מותו של יקיר נפשם. המנוח הספיק להביא בחייו הקצרים נחת להוריו: ילד יפה תואר, עם שמחת חיים, מדריך במועדון נוער, שחקן כדורגל, התגייס ליחידה קרבית בצה"ל, עבר קורס קצינים בגולני. כל זאת נעלם עם הפגיעה של הקליע, אשר נורה על ידי הנאשמים לעבר המנוח בשל רצון לנקום על מעשים של מה בכך, סילוקם מהמועדון, ובשל רצון להטיל מוראם וחיתתם על אלו שבאים עמם במגע.

18. אנו רואות בחומרה רבה את מעשיהם של הנאשמים שלפנינו, שכתוצאה מהם נגרם מותו של אדם, צעיר בראשית חייו הבוגרים, חייל, אשר הומת, כאמור, אך ורק כתוצאה מהחלטה של הנאשמים לנקום בגין מעשה שאצל אדם נורמטיבי, היה עובר כאירוע שאינו מתיר תגובה אלימה.
אין אנו מוצאות את התנהגות הנאשמים כמעשים של קלות דעת או אפילו של התלהמות פתאומית קצרה, שמאפיינת ברוב המקרים, מעשים של הרג במועדונים בקטטות. הנאשמים - על רקע של ערכים מסולפים באשר לכבוד ולגבולות מותרים להגיב על פגיעה כביכול בכבוד מסולף זה, בחרו, לאחר שהיתה להם שהות לכלכל את צעדיהם, לירות, באמצעותו של איתן גץ, אל תוך המבלים במועדון לילה ואל עבר המאבטחים שאבטחו אותם, תוך אדישות מלאה לכך שמעשיהם יגרמו למותם של אחרים. הנאשמים הקפידו מאד, ככל הנראה, על "כבודם" אולם לא היה להם כל כבוד לחייהם של אחרים או לערכים כמו שלטון החוק והסדר סכסוכים או תרעומות בגבולות החוק.
הנאשמים פעלו כחבורה אחת, כאשר איש מהם לא ניסה לעצור את "מסע הנקמה", אותו תכננו היטב, כ"מבצע צבאי": ההצטיידות באקדח גנוב ובמחסנית מלאה בקליעים, שינוי מספרי הרכב על מנת להקשות על הזיהוי, שהות של חלק מהחבורה בקיוסק טויטו הסמוך למועדון מתוך תכנון וכוונה שהמצלמות יצלמו אותם, כך שיכלו לטעון "במקום אחר הייתי", תיאום הירי והודעה לאחרים המחכים בקיוסק טויטו, כי המלאכה הושלמה. הנאשמים גילו זלזול גמור בחוק ובחיי אדם. כאמור, רק העדר עדות ישירה על תוכנו המדוייק של הקשר, השאיר אצלנו ספק שמא לא תכננו מלכתחילה לירות על מנת להרוג, על אף שמעשיהם הגלויים יכלו להצביע על מטרה זו. אולם לא היה לנו כל ספק, כי מעשיהם מעידים על כך שהם נטלו על עצמם סיכון מודע כי אנשים עלולים לשלם בחייהם על מעשיהם. ספק זה "הוריד" את המעשים מעבירת הרצח לעבירת ההריגה, אולם אין אנו סבורות, כי "ההורדה בסולם החומרה" מצדיק ענישה ברף הנמוך של ענישה בגין עבירת ההריגה ובוודאי לא ברף נמוך אותו מבקשים הסניגורים לאמץ.
זאת ועוד: משקבענו כי החבורה פעלה כגוף אחד, כאשר איתן משמש כ"ידם הארוכה", הרי שמעשיהם הם אותם מעשים של איתן, אשר הביאו להרשעתו ברצח בכוונה תחילה, למעט כוונת הקטילה, אותה, כאמור, לא הוכיחה התביעה לפנינו מעל לכל ספק סביר.

19. לא אחת דובר בפסיקה על כך שהאלימות השתלטה על רחובותינו ועל מקומות ציבוריים אחרים. בין אלה אף המועדונים, שבהם אמורים הצעירים לבלות, ולא לעתים נדירות מתלהטות הרוחות ובגין מחלוקת של מה בכך, הם מוצאים את מותם באלימות של חמומי מוח, ששלטון החוק אינו נמצא במסגרת הערכים שלהם. סבורות אנו כי יש להחמיר עם הפוגעים באפשרות של צעירי המדינה לבלות במועדונים בבטחה, כאשר על כל מחלוקת קטנה ומתוך רצון להטיל פחד ואימה או לנקום, מוצא סכין וננעץ בחזהו של מבלה אחר או נשלף אקדח ונורים קליעים לעבר מאבטחים או מבלים. התנהלות עבריינית, אלימה, כוחנית ומאיימת מעין זו פוגעת בערכים חשובים ביותר של החברה שלנו – בטחון וחופש בחיים הציבוריים שלנו – אם זה ברחוב, אם זה במועדונים ואם זה בכל מקום אחר שבו התעוררה מחלוקת של מה בכך או הובעה דעה שאינה נראית לצד האלים.

בע"פ 1448/05 קלמנטייב נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 28.7.05 (להלן- "פרשת קלמנטייב"), נפסק עונש של 17 שנות מאסר בשל הריגה על רקע מחלוקת כספית, וכך כתב השופט א. לוי לעניין הצורך להחמיר בענישה של החוסים בצילה של "תת תרבות הסכין":

"נקיטתה של אלימות ליישובן של מחלוקות בכלל, ואלימות כה קיצונית בפרט, חייבה תגובה עונשית קשה וכואבת. למרבה הדאבה, ערעור זה הוא ראיה נוספת לנגע האלימות שפשה בחברה הישראלית ולזילות הגוברת בערך של קדושת החיים. אם מעשים מסוג זה היו בעבר נחלתם של עבריינים, הרי עתה חוטאים בהם רבים, וגם חלקם של בני הנוער לא נפקד מהם. תופעה קשה זו גרמה ומוסיפה לגרום לאובדן חיי אדם ולפציעתם של רבים, ואת המגפה הזו צריך להדביר גם בדרך התווייתה של מדיניות ענישה מחמירה. מנקודת השקפה זו, אין בעונש שנגזר למערער חריגה המצדיקה את התערבותנו, אדרבא, הוא מתחייב מנסיבות האירוע ומהצורך להרתיע את הרבים, ואם בדרך זו נמנע אובדן חייו ולו של אדם אחד, נאמר דיינו".

בע"פ 3547/04 מון נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 3.11.04 (להלן- "פרשת מון"), אושר עונש מאסר של 18 שנות מאסר, מהן 16 בפועל, על המערער, בגין אירוע דקירה שהביא להריגתו של אדם בפתח מועדון. השופט ג'ובראן התייחס לנגע האלימות ההולך וגואה בחברה הישראלית:
"לצערנו, מקרי אלימות קשים דוגמת המקרה שלפנינו הפכו להיות לתופעה נפוצה מאד בחברתנו בשנים האחרונות ושומה על בתי המשפט לנקוט מדיניות ענישה חמורה במקרים כגון אלה, על מנת לעמוד בפרץ זה ולהילחם בתופעה חמורה ומדאיגה זו".

בע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(1) 609, נדחה הערעור על גזר הדין, בו נפסק על המערער העונש המירבי בגין עבירת הריגה, בסך 20 שנות מאסר. השופט טירקל הזכיר את הקלות הבלתי נסבלת במסגרתה שפיכות דמים נגרמת מדי יום ביומו:

"...רבו העבריינים, נגע האלימות פשה בבתינו וברחובותינו, הסכין נשלפת ודוקרת בשל מחלוקות של מה בכך ואף בשל התלהטות יצרים רגעית שלא קדם לה ריב כלשהו. העבירה של שפיכות דמים – שהיא משבע מצוות בני נוח ומשלושת העבירות שעליהן "ייהרג ולא יעבור" – הייתה כמעט לדבר יום ביומו. אך למותר להרבות בדברים על חומרתה של עבירה זאת ודיינו במקצת דבריו של הרמב"ם במשנה תורה: "אף על פי שיש עונות (הכוונה ל"עוונות" – י.ט.) חמורין משפיכות דמים אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון (הכוונה לעוון – י.ט.) זה הרי הוא רשע גמור" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פ"ד, ה"ט). כאשר זה המצב, אין אנו פטורים עוד מלהתוות קוים לרמת הענישה הראויה שבגדרם יש לנקוט בגישה המחמירה, לאמור בגישה הרואה בעונש המירבי את נקודת המוצא; שממנו מפחיתים לפי נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירותה או נדירותה של העבירה, הרתעת עבריינים בכוח ועצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה. כאן, בבואנו לשקול את משקלם היחסי של כל אחד מאלה, יש לייחס משקל כבד במיוחד לשני האחרונים" (עמ' 614 לפסק הדין).

בע"פ 11039/04 מדינת ישראל
נ' לילאי, ניתן ביום 21.4.05, הוחמר עונשו של המשיב ל- 15 שנות מאסר, מהן 13 בפועל, שהורשע בהריגה, לאחר שהמנוח מנע כניסתו למועדון. בית המשפט כתב:

"על הענישה בגילויי אלימות של צעירים השלובים בשימוש בכלי משחית לבטא מסר הרתעתי ברור וחד-משמעי שיהא בו כדי לתרום לביעורה של תופעה קשה זו הפוקדת את החברה הישראלית לעיתים מזומנות מדי. מעשי פגיעה בגוף ואף המתה ללא פשר, ללא טעם וללא עילה חייבים בהוקעה חד-משמעית של רשויות אכיפת החוק לסוגיהן, ויש הכרח להתמקד בתופעה מסוכנת זו המשחיתה את החברה ומטמיעה בה יצרי ומעשי אלימות התובעים קרבנות בנפש" (פסקה 6 לפסק הדין).

אנו סבורות כי עלינו לתת ביטוי בענישה, גם במקרה הנוכחי, לגישה החוזרת בפסקי הדין של בית המשפט העליון ושל יתר הערכאות, לפיה יש לפעול לעקירה של תת תרבות האלימות, שמשרתיה הקטלניים הם הסכין, האקדח ועוד כלי משחית למיניהם.

20. כאמור, סברנו בהכרעת הדין, כי כל הנאשמים פעלו תוך תכנון משותף (למעט אסי שהצטרף מאוחר לקשירת הקשר) וביצוע בשותפות, כגוף אחד. לפיכך, על אף שהפסיקה שהבאנו התייחסה למבצע הפיזי של האקט האלים שגרם למוות, הרי משסברנו כי הנאשמים ואיתן פעלו כגוף אחד עד להחלטה לרצח של איתן, הרי שהפסיקה שהבאנו יפה אף לנדוננו.

21. על אף קביעתנו כי החבורה פעלה כגוף אחד, סברנו – כפי שאף כתבנו בהכרעת הדין – כי חלקם של אדם, דודו ורועי, היה רב יותר מאשר חלקם של אורן ושל אסי. נעיר עוד לעניין זה כי דודו ורועי היו המבוגרים בחבורה. באותה דרגה של חומרה ראינו גם את אדם, אשר הסיע את איתן למקום הירי, חיכה לו שם ומילט אותו אחרי הירי.

22. אחריהם בדרגת החומרה, עומד אורן אשר היה שותף בכל עת התכנון וההכנות לביצוע הירי, בדק את השטח לקראת הירי, וחיכה עם היתר בקיוסק טויטו על מנת לוודא כי הירי בוצע וכי הם יכולים לעזוב את הקיוסק, לאחר שצולמו במהלך הירי על ידי מצלמות הקיוסק.

23. אחרון בדרגת החומרה עומד אסי, שצורף לחבורה עם ההוראה להביא את האקדח. קבענו, כי היה מודע למתרחש עת שנסע עם סמי להביא את האקדח, היה עד להסוואת מספר הרישוי ברכב השכור, והבין מה הולך לקרות. אסי חיכה אף הוא, בחברת האחרים, בקיוסק טויטו עד לביצוע הירי, והטלפון הסלולארי שלו שימש, בסמוך לירי, על מנת ליידע את איתן לגבי תוצאות הסריקה של סמי ושל אורן.

24. סבורות אנו אף, כפי שכבר הזכרנו לעיל, כי מידת אדישותם לאפשרות כי אדם יומת או ייפצע פצעים אנושים, היתה גבוהה. בנסיבות אלה, לא נוכל, כפי שאף הזכרנו קודם, לקבל את עמדת הסניגורים לפיה מדובר בקלות דעת, שיש ליתן לה ביטוי בענישה מקילה ואפילו מקילה ביותר במתחם העונשים שהוטלו בגין עבירות של הריגה.

25. נזכיר, כי בנידוננו פעלו הנאשמים בחבורה, והמחוקק ראה בעבירות מסוימות חומרה יתרה כאשר העבירה נעשתה בחבורה (למשל, סעיף 382 לחוק העונשין – תקיפות בנסיבות מחמירות, סעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין- אינוס בנוכחות אחר, סעיף 402(ב) לחוק העונשין – שוד שנעשה בחבורה).
ש"ז פלר בספרו יסודות בדיני עונשין חלק ב' בעמ' 346 התייחס לנושא העבירה בחבורה:

"אין ספק כי התחברות מספר אנשים לשם ביצוע עבירה, מוסיפה חומרה לאירוע העברייני. הוא טומן בחובו סכנה מוגברת, הנובעת מסיכויי ההצלחה לממש את המזימה המשותפת, הודות לתרומה הפיזית והמנטאלית של כל אחד מן השותפים למפעל המשותף, ומהקטנת היכולת להתנגד לביצוע, או לסכלו...".

בהמשך הביע דעתו כי:

"אף אם אין החוק הפלילי מכריז על ביצוע עבירה על-ידי אנשים מספר בתנאי שותפות, כנסיבה מחמירה כללית, אין כל מניעה שהרשות השופטת תשקול בכל מקרה בנפרד, את השאלה אם, במסגרת האינדיבידואליזציה של האחריות הפלילית, אין להחמיר בעונש בשל ביצוע העבירה עקב מזימה משותפת של שניים או יותר".

גם בנידוננו סבורות אנו כי הפעולה בחבורה מחמירה: לא רק שכל אחד מהם תרם במעשיו ובחיזוק חבריו, אלא שאיש מהם לא מנע את הביצוע של העבירה החמורה או למצער פרש מהחבורה בעת שהתברר לו מה עומדת היא לבצע.

26. נעיר עוד, כי העונשים שאנו עומדות לגזור לגבי הנאשמים שלפנינו חמור הרבה יותר מאשר עונשו של עד המדינה. לא ראינו מקום להשוואה בין עד המדינה לנאשמים, שכן עד המדינה הודה במהלך חקירותיו במשטרה, והתביעה הגיעה עמו להסדר טיעון, שתנאי לו היה מתן עדות בבית המשפט. ברור לנו, לאחר שעמד לפנינו כל חומר הראיות, כי עדותו היוותה תרומה משמעותית לחקירה ולמסכת הראיות של התביעה, ושיקול זה, של מתן העדות החיונית לתביעה, היה ודאי חשוב לה ביותר ואולי בלבדי לעונש לו הסכימה בהסדר הטיעון. בעדותו של סמי לפנינו התרשמנו, שאחד הנימוקים להסכמתו להיות עד מדינה היה גם הבנתו את העוול שנעשה למנוח ואת הצורך לכפר על כך.
הנאשמים הכחישו את ביצוע העבירות שיוחסו להם, ובשל מורכבות התיק והתנהלותם נמשך המשפט לאורך תקופה ארוכה והושמעו עשרות, אם לא עשרות רבות, של עדים. כך שלא ניתן היה להתחשב לקולה בשיקול של הודאה, המביעה נטילת אחריות מסויימת, וחסכון בהליכי משפט, שוודאי נלקחו בחשבון בעת שנגזר דינו של עד המדינה.

27. סקרנו את אסופת הפסיקה, אליה הופנינו על ידי באי-כח הנאשמים והתביעה. רובם של פסקי הדין שהובאו על ידם דנים במעשי דקירה. וודאי ששימוש באקדח על מנת לישב חשבונות, לנקום ולהטיל מורא ופחד, אינו פחות קטלני וחמור מאשר דקירה בסכין. מאחר שראינו את הנאשמים כמי שפעלו כגוף אחד לביצוע הירי, כאשר איתן משמש כזרועם הארוכה, הרי אין מצבם טוב יותר, מבחינת הענישה, ממצבם של מי שדקרו, דקירה אחת או יותר, במטרה להפחיד ולנקום, וקורבנם נהרג.
נוסיף עוד, כי העונש הוא תמיד תוצאה של שקלול בין אינטרסים ושיקולים שונים יחודיים למקרה העומד לדין ולנאשמים העומדים לדין. ניתן ללמוד על מגמות ודעות כלליות מפסקי דין אחרים, אולם מלאכת הקביעה של העונש הספציפי, נשארת לעולם על השופט שלפניו עומד הנאשם המחכה לגזירת דינו, והיא איננה יכולה, בשיטתנו, להסתמך על נוסחאות או טבלאות ענישה.
מצאנו את העונש שאנו מתכוונות לפסוק כהולם את המגמה הניכרת בפסיקה לעבירות דומות, כשלקחנו בחשבון, כאמור, אף את העומד לזכות הנאשמים.

28. נפנה בהמשך, למספר פסקי דין הדנים בעבירת ההריגה, והמראים על מגמות הפסיקה בענישה בעבירה זו, אולם נפתח בתיק תפ"ח 2064/05 מדינת ישראל
נ' יאיר (אברהם) בטאבבו ואח'

, שבו כל ההרכב הנוכחי ישב בדין, כיוון שעובדותיו דומות יותר לנסיבות שלפנינו מיתר המקרים אותם נזכיר. שם עמדו לפנינו שלושה נאשמים, אשר החליטו, כמו בנידוננו, לנקום במאבטחים אשר לא נתנו להם להכנס למועדון לילה. לאחר הקטטה, שבגינה לא הורשו להכנס למועדון, הם נסעו לדירה של אחד מהם, הצטיידו באקדח, ובעוד שני חבריו מחכים לו ברכב, ירד אחד מהם מהרכב, התקרב למקום תצפית על הכניסה למועדון וירה לעבר המאבטחים. מאבטח אחד נהרג מהירי. היורה הגיע להסדר טיעון עם התביעה לפיו תוקן כתב האישום מרצח להריגה, והעונש המוסכם היה 18 שנות מאסר בפועל. לאחר מכן הגיעו גם שני חבריו לכתב האישום להסדר טיעון והודו בעבירת ההריגה במסגרת הסדר הטיעון, שכלל הסכמה לעניין העונש. בהתאם להסדר הטיעון, אותו כיבדנו, נדון הנאשם שסיפק את האקדח ליורה, ל-12 שנים ותשעה חודשים של מאסר בפועל, ואילו הנאשם השלישי, שנהג ברכב ומילט אותם מהמקום, נדון ל-10 שנים של מאסר בפועל. כן גזרנו על הנאשמים לפצות את העזבון בסכום של 90,000 ₪. שם התחשבנו לקולה בהודאותיהם של הנאשמים.

עוד מקרה, שיש בו דמיון מסויים לנסיבות שלפנינו, היה בפרשת מון, שהוזכרה לעיל: הנאשם נכנס למועדון חברים ורצה לפרוט שטר מזוייף. המנוח הוציא אותו החוצה והוחלפו מספר מהלומות ביניהם. הוא הוציא סכין ודקר את המנוח מספר דקירות, ואחת מהן, בצוואר, גרמה למותו של המנוח. הנאשם טען כי בינו לבין המנוח התנהל קרב לחיים ולמוות. ההודאה היתה במסגרת הסדר טיעון. הוא נדון ל-16 שנות מאסר בפועל.

29. נמשיך ונפנה עתה, כאמור, למספר גזרי דין בהם העונש בגין הריגה היה בין 20 שנים ל-15 שנים.

בע"פ 1887/00 מ"י נ' אמזלג, ניתן ביום 8/5/03, נידון צעיר שדקר את אשתו דקירה אחת, אשר גרמה למותה, ל-20 שנות מאסר.
בע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל
, שהוזכר לעיל, נדון אדם שהרג בדקירות סכין, עקב ריב בין נהגים על מקום חניה, ל-20 שנות מאסר.
בפרשת קלמנטייב, נדון אדם צעיר למאסר של 17 שנים לאחר שדקר את שותפו לעסקים על רקע מחלוקת כספית, ועל אף שאורחות חייו עד למעשה היו נורמטיביות.
בע"פ 8314/03 רג'אח נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 7/6/05, נדון צעיר, אב לשלושה אשר הרג אדם אחר בדקירת סכין בשל ריב על אופניים. הוא נדון ל- 18 שנות מאסר, מתוכן 16 בפועל. דברי המשנה לנשיא חשין באותו נושא, יפים לענייננו, עם התקרבנו למועד סיכום ושיקלול הנסיבות שלפנינו:

"בית המשפט חייב להעלות את תרומתו הצנועה במלחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים, ותרומה זו תמצא את ביטויה בעונשים החמורים ששומה עליהם על בתי המשפט לגזור על מעשי אלימות שפשו במקומנו כמגיפה. עלינו למוד את הרחמים שבליבנו כמידה הראויה להם, והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סופו שנעשה אכזרי במקום רחמן. יצא הקול מבית-המשפט ויילך מקצה הארץ ועד קצה. יצא הקול ויידעו הכל כי מי שיורשע בעבירות אלימות יישא בעונש חמור על מעשהו. והעונש יהיה על דרך הכלל כליאה מאחורי סורג ובריח. וככל שייעצם מעשה האלימות כן תארך תקופת המאסר. המערער שלפנינו נטל היתר לעצמו לקטול אדם על על סכסוך של לא כלום. על מעשהו הרע עליו לשאת בעונש חמור...".

בע"פ 3216/01 שכאר נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 18/2/02, צעיר בן 18 הרג בדקירת סכין צעיר אחר והוטל עליו עונש של 18 שנות מאסר בפועל.
בע"פ 6719/97 עמאש נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 6/6/00, הנאשם נסע לעבר השוטרים עם מכוניתו, פגע באחד מהם והרגו. נגזרו עליו 17 שנות מאסר לריצוי בפועל.
גזר הדין בתפ"ח (חי') 3080/06 מדינת ישראל
נ' עמאש, ניתן ביום 10/7/08: אירוע בכפר ג'סר אל זרקא, שם דקר את בן דודו בדקירה אחת שקיפחה את חייו. נידון ל- 18 שנות מאסר בפועל.
בתפ"ח (חי) 5134/06 מדינת ישראל
נ' גורביץ, ניתן ביום 26/3/08, נדון נאשם, שדקר את חברו שהתגורר עמו בדירתו, בדקירה אחת לאחר שהמנוח הרים כלפיו כוס זכוכית גדולה והניף אותה כלפיו בתנועה מאיימת, ל- 17 שנות מאסר בפועל.
ת"פ 40059/06 מדינת ישראל
נ' קרבין טגבה, ניתן ביום 9/5/07: תגרה במועדון לילה על רקע ויכוח על מוצא העדות באתיופיה. הנאשם, בתגובה לשתי סטירות שהוכה ע"י המנוח, דקרו בשתי דקירות שהביאו למותו. הנאשם היה ללא עבר פלילי, צעיר ובעל אורח חיים נורמטיבי. העונש שנגזר עליו היה 16 שנות מאסר בפועל.

30. הגיע העת לסכם ולהגיע לשורה האחרונה של פסיקת העונש. לקחנו בחשבון את נסיבותיהם האישיות של הנאשמים, כפי שפירטנו לעיל, לרבות את גילם. מנגד לקחנו בחשבון את ההרשעות הקודמות שלהם וכן עומדים נגדם חומרת התגובה האכזרית על מעשה שעשו המאבטחים בתוקף תפקידם, הזלזול הקשה בשלטון החוק, ההתארגנות והפעולה בחבורה כמבצע צבאי, חלקם של כל אחד מהם בביצוע העבירות, התוצאה הקשה של הריגת אדם על לא עוול בכפו, האסון הנורא של משפחת המנוח והאינטרס הציבורי המכתיב להילחם באלימות ובפשיעה שבחברתנו, אשר – אם לא יושם להן רסן – תכרסמנה ביסודות החברה של מדינתנו. בנסיבות אלה, כיוון שראינו את מעשיהם של הנאשמים כמצויים בנסיבות המצדיקות הטלת עונש חמור בין העונשים שנהוג להטיל על עבירות הריגה, כאשר שוכנענו כי יש ליתן עדיפות לאינטרס הציבורי של ענישה ראויה במטרה להרתיע ולצמצם את האלימות שפשתה ברחובותינו, וכשאנו משקללות כמיטב הבנתנו ונסיוננו את כל הנתונים והשיקולים הללו, להלן העונשים שאנו גוזרות על הנאשמים:

על אדם, מאסר של 14 שנים, מהן ירצה בפועל 12 שנים, ואילו שנתיים יהיו על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממעצרו, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות שהיא גם פשע.
הפחתנו מעונשו מעט לעומת עונשם של דודו ורועי, בהתחשב בכך שעומד לזכותו העדר הרשעות קודמות מכל מין וסוג שהוא ושירות צבאי ביחידה מובחרת בגולני.
על דודו מאסר של 16 שנים, מהן 14 שנים לריצוי בפועל, ואילו שנתיים יהיו על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממעצרו, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות שהיא גם פשע.

על רועי מאסר של 16 שנים, מהן 14 שנים לריצוי בפועל, ואילו שנתיים יהיו על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממעצרו, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות שהיא גם פשע.

על אורן – מאסר של 12 שנים, מהן 10 שנים לריצוי בפועל ואילו שנתיים יהיו על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממעצרו, עבירת אלימות שהיא פשע.

על אסי – מאסר של 9 שנים מהן ירצה מאסר בפועל של 7 שנים ואילו שנתיים יהיו על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממעצרו עבירת אלימות שהיא פשע.

31. מתקופות המעצר בפועל שגזרנו על הנאשמים, ינוכו תקופות מעצריהם בגין תיק זה, וכדלקמן:
אדם – מיום 24/10/05 ועד היום
דודו – מיום 8/10/05 ועד היום.
רועי – מיום 8/10/05 ועד היום.
אורן – מיום 23/10/05 ועד היום, אולם בתקופה זו לא תילקח בחשבון תקופה של 24 חודשים, שבה ריצה אורן תקופת מאסר בגין שוד מזויין.
אסי – מיום 24/10/05 ועד היום.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.
ניתן היום א' בחשון, תשס"ט (30 באוקטובר 2008) במעמד ב"כ המאשימה, הנאשמים ובאי כוחם.

ש. שטמר
, שופטת
[אב"ד]

י. וילנר
, שופטת

ד. סלע
, שופטת
קלדנית: שחר
11
בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
פח 002071/05
בפני
הרכב כב' השופטות:
שושנה שטמר [אב"ד]
יעל וילנר
דיאנה סלע
תאריך:
30/10/2008








פח בית משפט מחוזי 2071/05 מדינת ישראל נ' גץ איתן, בוטבול אדם, צ'פאנה דוד ואח' (פורסם ב-ֽ 30/10/2008)