פסקי דין על קואופ ירושלים אגודה צרכנית שיתופית | פסקי דין על קואופ ירושלים רשת סופרמרקטים 1992 | פסקי דין על שרה מולכו | פסקי דין על יפה ארדיטי | פסקי דין על יצחק מולכו ואח' |

2311/08 עא     23/10/2008




עא 2311/08 קואופ ירושלים אגודה צרכנית שיתופית בע"מ, קואופ ירושלים רשת סופרמרקטים 1992 בע"מ נ' שרה מולכו, יפה ארדיטי, יצחק מולכו ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט


בית המשפט המחוזי בירושלים
עא 002311/08


לפני:
כבוד השופטת חנה בן-עמי


23/10/2008




בעניין:
1. קואופ ירושלים אגודה צרכנית שיתופית בע"מ

2. קואופ ירושלים רשת סופרמרקטים 1992 בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד
מ' עזרן

המערערות


נ
ג
ד



1. שרה מולכו

2. יפה ארדיטי
3. יצחק מולכו
4. יעקב מולכו
5. רפאל מולכו


ע"י ב"כ עו"ד
יורם אבירם

המשיבים



פסק דין

ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל, כב' הרשם נ' פלקס, מיום 29.5.08 בתיק הוצאה-לפועל 9-06-24356-03, בה נדחתה בקשה בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "החוק"), שהועלתה על ידי המערערות במסגרת הליך פינוי שנפתח נגדן על ידי המשיבים.

להלן העובדות הצריכות לעניין:

1.
המערערת 1, קואופ ירושלים אגודה צרכנית שיתופית בע"מ
(להלן: "האגודה"), היא דיירת מוגנת בנכס מקרקעין הידוע כגוש 30038, חלקת משנה 37/1 (להלן: "הנכס"). זאת מכוח הסכם שכירות והסכם לתשלום דמי מפתח מיום 5.1.60 שנערך בינה לבין הבעלים הקודם של הנכס, המנוח יצחק רפאל מולכו. האגודה מפעילה מרכול בנכס.

המערערת 2, קואופ ירושלים רשת סופרמרקטים 1992 בע"מ
(להלן: "הרשת"), היא חברה שהוקמה על ידי האגודה, והיא מפעילה רשת סופרמרקטים בירושלים. במועד כלשהו בין השנים 1993 ל-1995 קיבלה הרשת את החזקה בנכס, כמו גם את הציוד והמוניטין שהיה לאגודה בו.

במועדים הרלוונטיים היו המשיבים, יורשי המנוח, בעלי הנכס הנדון, עד לשנת 2005, אז נמכר הנכס לצד ג', מר יעקב שני (להלן: "שני"), שרכש הנכס בנאמנות עבור חברת אביב שני פיתוח ובניה בע"מ.

2.
בשנת 1995 הגישו המשיבים תביעה לפינוין של המערערות מהנכס, בהתבסס על עילות שונות מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 ובכללן על עילת הנטישה, בהתייחס להעברת השליטה בנכס מהאגודה לרשת. כן עתרו לסעד כספי בסך 712,000 ₪, כנטען, נוכח הפסדים שונים שנגרמו להם על ידי המערערות (ת"א (שלום י-ם) 11583/85).

בפסק הדין שניתן ביום 23.7.06 נתקבלה תביעת הפינוי, הגם שנוכח מכלול הנסיבות שפורטו ניתן לאגודה סעד מן הצדק, לפיו באם תשלם בתוך ארבעים וחמישה יום סך של 200,000 ₪ היא לא תאלץ להתפנות מהנכס. כן חויבה האגודה בהחזרת השליטה והניהול בנכס לידיה, ובתשלום הוצאות משפט.

אין חולק כי המועד האחרון לתשלום הסך של 200,000 ₪ חל ביום 6.9.06 וכי למועד זה לא שולם הסכום. כנטען על-ידי המערערות הן ניסו להעביר המחאה על סכום זה לבאי כוח המשיבים ביום 6.11.06 וביום 7.11.06 – אך נדחו.

3.
ביום 7.11.06 נפתח בלשכת ההוצאה לפועל תיק פינוי נגד המערערות, במסגרתו הוגשה מטעמן ביום 24.12.06 הבקשה בטענת "פרעתי", זאת, בהתייחס לטענתן כי סמוך למועד בו ניתן פסק הדין הגיעו באת-כוחן, עו"ד קירמאייר, ובא-כוח המשיבים, עו"ד דהן (להלן: "קירמאייר" ו"דהן", בהתאמה), להסכם לפיו המועד לתשלום הסך של 200,000 ₪ יוארך, נוכח כוונת המשיבים להגיש ערעור על פסק הדין ובפרט על החלק שעניינו הסעד מן הצדק. כאן המקום לציין, כי גרסת המשיבים לשיחה זו, היתה כי קירמאייר אכן התקשרה לדהן כדי לבקש את עיכוב ביצוע התשלום נוכח כוונת מרשותיה להגיש ערעור על פסק הדין, אולם דהן השיבהּ כי הגם שאף בכוונת מרשיו לערער הוא אינו סבור שיסכימו להצעה, ולאחר ששוחח עם לקוחותיו ואלה סירבו להצעה, הודיע לה על הסירוב.

4.
בהחלטה נשוא הערעור דנן נדחתה הבקשה, תוך שנקבע, כי המערערות לא הרימו הנטל המוטל לפתחן להוכחת קיומו של הסכם מחייב כנטען על ידן. זאת, בהתייחס לכך כי גרסתם של המשיבים באשר לתוכן השיחה ונסיבותיה נמצאה סבירה יותר וכן נוכח ראיות נסיבתיות שונות, ובכללן, בין היתר, העדר אישור בכתב על הארכת מועד הפרעון כנהוג בקרב עורכי דין, פלט שיחות הטלפון שיצאו ממשרדו של דהן ביום הקובע והתנהלותן של המערערות באופן מסירת ההמחאה ביום 6.11.06.

עוד נקבע בהחלטה, כי משסלע המחלוקת הוא האמור בשיחה בין קירמאייר לדהן, עדויות כלל העדים מטעם המערערות על תוכן השיחה, מפיה של קירמאייר, הן עדויות שמיעה, וממילא, כי אי הבאת שני, מרשו של דהן, לעדות, אינה עומדת לרועץ למשיבים שעה שאף עדותו על שנמסר לו מפי דהן באשר לתוכן השיחה היא עדות שמיעה.

אף טענות המערערות בדבר האיחור לכאורה בפתיחת תיק ההוצאה לפועל כאינדיקציה לקיומו של הסכם להארכת המועד – נדחו, תוך אימוץ גרסתם של המשיבים בדבר העדר ייפוי כוח מתאים לפתיחת התיק כמו גם המתנה עד להפיכת פסק הדין לחלוט.

עוד צויין על ידי ראש ההוצאה לפועל כי אף בלא לקבוע מסמרות באשר לתוכן השיחה או למידת מהימנותם של קירמאייר ודהן, "בנסיבות דנן בהן הנטל להוכיח קיום הסכמה מוטל על החייבות, לא עלה בידיהן להביא די ראיות התומכות בטענותיהן".

להשלמת התמונה יוער כי ביום 28.2.07 הגישו המערערות לבית המשפט בקשה להארכת המועד שנקבע בפסק הדין לתשלום הסך של 200,000 ש"ח, אך זו נדחתה.

5.
עיקר טענות המערערות מופנה כלפי קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו של ראש ההוצאה לפועל. כך לטענתן, לא ניתן משקל ראוי לאי העדת עדים מהותיים מטעם המשיבים, ובראשם מר יעקב שני, שכנטען על ידן, על פי הוראתו נדחתה בקשת המערערות להארכת המועד לתשלום הסעד מן הצדק. עוד הלינו על כי עדויות עדים מטעמן: עו"ד עופר פיינשטיין (להלן: "פיינשטיין"), מר רמי מנדל (להלן: "מנדל") ומר אבי שני, נפסלו כעדויות שמיעה, שעה שלטענתן היה על ראש ההוצאה לפועל לנקוט בכלל העיפרון הכחול ולהפריד בין החלקים שעניינם עדות שמיעה לבין יתר חלקי העדויות. כן טענו, כי מכלול הראיות הנסיבתיות, ובכללן היוזמה לשיחה בה כנטען הושגה ההסכמה והשיהוי בפתיחת תיק ההוצאה לפועל כנגדן בלא הסבר סביר, תומך בגרסתן דווקא, בשונה מהמסקנה אליה הגיע ראש ההוצאה לפועל.

6.
המשיבים, מנגד, תומכים יתדותיהם בהחלטה נשוא הערעור. לטענתם, לבד מהעובדה כי נטל ההוכחה מוטל לפתחן של המערערות, עסקינן בנטל גבוה במיוחד שעה שעומדת טענה בעל פה וללא תימוכין כלשהם בכתב נגד קביעה ב

פסק דין
חלוט. במצב דברים שכזה, לשיטתם, דורשת ההלכה הפסוקה ראיות ברורות להוכחת הטענה (ע"א (מחוזי י-ם) 363/95 בלילטי נ' כהן, תק-מח 96(2) 2767 (1996)) - מה שלא התקיים במקרה דנן.

עוד הפנו המשיבים לכך, כי עיון בגרסתה של קירמאייר, כעולה מתצהיר העדות הראשית בו נתמכה הבקשה, מעלה כי אף אם גרסתה היא גרסת אמת, ולדידם אין הדבר כך, אין בדברים שלשיטתה נאמרו לה על ידי דהן כדי ליצור הסכם בר-תוקף כדין, בהעדר העדה על גמירות הדעת הנדרשת להתקשרות בהסכם להארכת המועד לתשלום הסעד מן הצדק. כמו כן נטען על-ידם כי עיון בפלט השיחות מטלפון משרדה של קירמאייר שצירפו המערערות, אינו תומך בגרסתה לפיה דהן הוא שהתקשר אליה פעמיים.

בתשובה לטענות המערערות בדבר אי מתן המשקל הנדרש לאי העדתו של שני מחד, ומנגד פסילת עדויותיהם של עו"ד פיינשטיין ומנדל כעדויות שמיעה, טוענים המשיבים כי משסלע המחלוקת היה מה נאמר לקירמאייר על ידי דהן, עדותו של שני בנושא זה היוותה עדות שמיעה בלבד, כאשר אף מעדותם של פיינשטיין ומנדל ניתן היה להבין לכל היותר כיצד הבינה קירמאייר את דבריו של דהן, הא ותו לא. מה גם, שעדותו של פיינשטיין לא הותירה רושם חיובי כלשעצמה, ובנושאים שונים נמצאו סתירות בין עדותו לבין עדותם של מנדל וקירמאייר. ממילא, לטענתם, משנטל ההוכחה מוטל לפתחן של המערערות, הימנעות המשיבים מהבאת עד זה או אחר אינה יכולה לעמוד להם לרועץ.

עוד מציינים המשיבים, כי אף לשיטתן של המערערות היה עליהן לשלם את התשלום לכל המאוחר ביום 23.10.06, הוא המועד האחרון להגשת הערעור על פסק הדין, משנוכחו כי ערעור כאמור לא הוגש. בכך, ובעובדה כי הוצאות המשפט לא שולמו כלל, הגם שאף המערערות מודות כי דהן דחה את בקשתה של קירמאייר להארכת המועד לתשלומן, מוצאים המשיבים תימוכין לגרסתם לפיה הסיבה לאי התשלום של הסעד מן הצדק במועדו היתה נעוצה במחדליהן של המערערות ובאי-כוחן, ולא בסיכום כלשהו בינן לבין המשיבים.

ד
י
ו
ן

7.
משהסכימו הצדדים כי פסק הדין בערעור יינתן ללא דיון, יידון הערעור בהתייחס לטעוניהם שהועלו בכתב, על נספחיהם. עיון באלה מעלה, כי דין הערעור להידחות:

בהתאם להוראת סעיף 19 לחוק, מוטל נטל השכנוע בהוכחת טענת "פרעתי" על החייב. אמנם, ייתכנו נסיבות בהן נטל הבאת הראיות לסתור יועבר לפתחו של הזוכה, אך זאת במקרים יוצאי דופן בהם ננקטו הליכי ההוצאה לפועל בשיהוי ניכר וללא הסבר סביר, או כאשר טענתו של החייב נסמכת על עובדה מהותית המצויה בידיעתו של הזוכה. ואף זאת, העברת הנטל להבאת ראיות לסתור כאמור, תיעשה אך לאחר שהחייב הביא ראיות לכאורה לתמיכה בגרסתו (רע"א 10272/07 עזבון המנוח בביוף ז"ל נ' עיריית חיפה (לא פורסמה, 15.7.2008)).

בהחלטה מפורטת ומנומקת קבע ראש ההוצאה לפועל, מדוע המערערות כשלו להרים נטל זה, כאשר מבין השיטין עולה, כי הוא אף מאמץ את גרסתם של המשיבים לאירוע. ואכן, בחינת "אבן הפינה" של גרסת המערערות, הלא היא עדותה של קירמאייר, כשלעצמה, מעלה כי ההחלטה בדין יסודה.
וכך הצהירה קירמאייר:

"...
6.
כאמור, ע"פ תנאי זה המבקשות נדרשו לשלם, יחד ולחוד, סך של 200,000 ₪, תוך 45 ימים ממתן פסק הדין.
7.
פסק הדין ניתן על ידי כב' השופט יצחק שמעוני ביום 23.7.06, ולפיכך היה על המבקשות לשלם את הסכום האמור, לכאורה עד ליום 6.9.06.
8.
אלא, שבהתאם לסיכום ביני, לבין ב"כ המשיבה – עו"ד אושרי דהן, נדחה בהסכמה המועד האמור, והכל כפי שיפורט להלן.
9.
בסמוך לאחר מתן פסק הדין שוחחתי טלפונית עם ב"כ המשיבה – עו"ד דהאן. בשיחה זו הודיע לי ב"כ המשיבה כי בכוונת מרשיו להגיש ערעור על פסק הדין (בנוגע לסעד מן הצדק אשר ניתן למבקשות) שבעניין. עוד הבהיר לי ב"כ המשיבה כי ככל הנראה ערעור המשיבה יתקבל, וזאת לדבריו, לאור החלטה מוקדמת של השופט שמעוני בתיק בנוגע למתן סעד מן הצדק.
10.
לפיכך הודיע לי ב"כ המשיבה כי מרשו אינו עומד בשלב זה על גביית הסכום של 200,000 ₪ שכן כאמור לא יהיה טעם גם בהגשת הערעור וגם בקבלת סכום הפיצוי בו בעת.
11.
בהקשר זה יצויין, כי לאור עמדת המשיבה כאמור, ביקשתי כי גם סכום ההוצאות בסך 30,000 ₪ אשר נפסקו לטובת המשיבה לא ישולמו באותו השלב. ב"כ המשיבה ביקש להתייעץ עם גורמים נוספים במשרדו ולאחר היוועצות זו חזר אליי טלפונית והודיע לי כי אינו מסכים לבקשה זו. ב"כ המשיבה נימק הסירוב בעובדה כי סך ה-30,000 ₪ נפסקו ע"ח שכ"ט והוצאות משפט, ואין להם קשר לערעור, וזאת בניגוד לסכום הפיצוי בסך 200,000 ₪.
12.
לאור שיחה זו שנערכה ביני לבין ב"כ המשיבים, לא הועברה המחאה לטובת המשיבים ביום 6.9.06 ע"ס 200,000 ₪"
[ההדגשה במקור – ח'ב'].

אבן היסוד העיקרית להשתכללותו של חוזה היא גמירות דעתם של הצדדים לו, כאשר המבחן לקיומה הוא אובייקטיבי, מבחנו של האדם הסביר, הנמדד על פי מכלול הנסיבות החיצוניות והתנהגות הצדדים – "אם בנסיבות כגון אלה היה אדם סביר לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים" (ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260, 267 (1976); ראו גם ע"א 6296/05 כהן נ' עזבון המנוחה בקשי כתון ז"ל (לא פורסם,
5.8.2007)). אגב כך יש ליתן משקל להתנהגות הצדדים תוך כדי המעשה ולאחריו (ראו, לדוגמה, ע"א 694/69 מגידו נ' "דיור חן" חברה קבלנית בע"מ, פ"ד כ"ד(2) 6, 9 (1970); ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ, פ"ד לג(2) 281, 287 (1979)).

בחינת עדותה של קירמאייר (שעל פניו, רב הנסתר בה על הגלוי) באספקלריה של האמור לעיל, מעלה שאף לגרסתה אין בדברים שהוחלפו בינה לבין דהן, די גמירות דעת כדי השתכללותו של חוזה מחייב. כך לדוגמה, לא הוברר באיזה מועד נדרשו המערערות – על פי הסיכום לכאורה, לשלם את הסכום שנקבע: האם בתום המועד להגשת הערעור? האם לאחר המועד בו יוכרע הערעור, ככל שיוגש? מכל מקום קשה לקבל, כי סיכום באשר להארכת המועד לתשלום סכום שנקבע כסעד מן הצדק, שמשמעותו לדידן של המערערות הוא כה קריטי, ושיש בו כדי למנוע את פינויין מבית העסק אותו שכרו מזה "שנות דור", כדבריהן, לא כלל את המועד המדויק בו על המערערות לשלם את הסכום שנפסק.

גם התנהגותם של הצדדים לאחר השיחה, ובכללותן אי העלאת תוכנה על הכתב "למען הסדר הטוב", כפי שמקובל בקרב עורכי דין, קל וחומר בהתייחס לתשלום שכאמור יש בו כדי לחרוץ גורלות מצדן של המערערות,
מעידה על העדר גמירות דעת מספיקה – ולו מצדו של דהן – וממילא על העדר הסכם מחייב.
לכך יש להוסיף, כי משלא הוגש ערעור על ידי המשיבים, היה על המערערות, לגרסתן, להעביר את הכסף עוד ביום 23.10.06 או סמוך לכך. דא עקא, שהמערערות העבירו את הכסף לראשונה אך ביום 6.11.06, קרי, באיחור של שבועיים, וזאת מבלי ליתן הסבר סביר לכך. אף בכך יש כדי להצביע, כי אותה הצעה, ככל שהועלתה, לא השתכללה לכדי הסכם מחייב, ומכל מקום, שהמערערות לא עמדו במועד המוסכם לכאורה.

בכך, ובהתייחס לנסיבות נוספות, ובהן אי תשלום סכום הוצאות המשפט במועדו, שאף לגרסת המערערות לא היה שנוי במחלוקת, העובדה כי מפלט השיחות שיצאו ממשרדו של דהן ביום השיחה עולה, כי מבין שתי שיחות שנוהלו בין המשרדים – האחת בן 24 שניות והאחרת כשלוש דקות, השיחה הארוכה יצאה ממשרדה של קירמאייר דווקא, וזאת בניגוד לטענתה כי דהן הוא שהתקשר אליה פעמיים, ונסיבות ראייתיות נוספות, די כדי להביא למסקנה כי החלטתו של ראש ההוצאה לפועל מעוגנת היטב ואין מקום להתערב בה.

אף בבחינת יתר טענות המערערות אין כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי, שעה שחלקן כלל לא היו ממין העניין וללא ביסוס משפטי או עובדתי מספק.

באשר לטענות שעניינן אי מתן משקל מספיק לאי העדתו של שני, הרי שכפי שצוין בהחלטה, משעדות זו לכל היותר יכלה לשפוך אור על ההוראות שנתן לדהן, אך לא על סלע המחלוקת – הדברים שנאמרו בין קירמאייר ודהן - אין לייחס לאי העדתו אותו משקל מכריע כמבוקש על ידי המערערות. מכל מקום, משנטל ההוכחה מוטל לפתחן של המערערות ולפתחן בלבד, ומשנטל זה לא הורם, אין הן יכולות להיבנות מאי הבאת עד על-ידי המשיבים.

8.
אשר על כן הערעור נדחה.


המערערות ישלמו הוצאות המשיבים בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום, כ"ד בתשרי תשס"ט (23 באוקטובר 2008), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקי פסק הדין לב"כ הצדדים.
מותר לפרסום מיום 23.10.08.

חנה בן-עמי
, שופטת
















שרה







עא בית משפט מחוזי 2311/08 קואופ ירושלים אגודה צרכנית שיתופית בע"מ, קואופ ירושלים רשת סופרמרקטים 1992 בע"מ נ' שרה מולכו, יפה ארדיטי, יצחק מולכו ואח' (פורסם ב-ֽ 23/10/2008)