פסקי דין על אבי יוסף | פסקי דין על שירן זוהר | פסקי דין על יצחק אויבן |

91507/05 בש     22/07/2005




בש 91507/05 מדינת ישראל נ' אבי יוסף, שירן זוהר, יצחק אויבן




בעניין:

1



בתי המשפט


בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
בש 091507/05

בתיק עיקרי: פח
001067/05

בפני
:
כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל


22/07/2005



בעניין
:
מדינת ישראל






המבקשת


נ
ג
ד



1. אבי יוסף

2. שירן זוהר
3. יצחק אויבן





המשיבים



החלטה

א.
הבקשה

זו בקשה לעצור את המשיבים עד לתום ההליכים נגדם.
למשיבים מיוחס ביצוע רצח של אלי לוי, דודו של המשיב מס. 3, ביום 22.12.2004 בתחנת הדלק בכניסה לקריית אונו.
עפ"י המיוחס להם בכתב האישום פעלו המשיבים כרוצחים שכירים, בשליחותו של מאן דהוא. הם נבחרו בעיקר בשם קירבתם למנוח, וביצעו את משימתם תמורת בצע כסף.

בא-כוחו של המשיב מס. 3, הודיע לבית המשפט בפתח הדיון, כי הוא מוכן להודות בשלב זה, בכך שקיימת תשתית ראייתית כנגד מרשו, וכן גם עילת מעצר, ולכן הוא מסכים לכך שמרשו ייעצר עד לתום ההליכים נגדו., וכך נקבע.

הטיעונים נשמעו לגבי המשיבים 1 ו – 2, כשבאי כוחם טוענים כי לא קיימת תשתית ראייתית לכך שהם ביצוע את העבירה המיוחסת להם.


ב.
עובדות רלבנטיות

המנוח היה דודו של המשיב מס. 3.
המשיב מס. 1 הכיר את המנוח ומשפחתו (כמפורט בתמצית דברים מטעם המשיב מס. 1 שנמסרה בכתב לבית המשפט) ואף שררו ביניהם יחסי חברות.
ביום האירוע היו שלושת המשיבים בבית הוריו של המשיב מס. 1, בגני תקווה, כשהמשיב מס. 3 מביא את אלי לוי לשם.
במסגרת הקשר ולשם קידומו, עפ"י הנטען פגש המשיב מס. 3 את אלי לוי כבר בשעות הצהריים, ובשעה 21.00 הגיעו לבית הורי המשיב מס. 1 שם המתינו לו כבר המשיבים 1 ו – 2.
כרבע שעה לאחר מכן עזבו המשיבים את הבית, כשהם מציינים שעליהם להביא כסף מזומן מסבתו של משיב מס. 1 המתגוררת במקום.
הם נטלו מטען חבלה שהוכן מראש, הניחו אותו מתחת למושב הנהג של אלי לוי.
בשעה 21.51 התקשר משיב מס. 1 למשיב מס. 3, כאות לכך שמטען החבלה הותקן, וסמוך לאחר מכן יצא המנוח מהדירה, נכנס לרכב, כשהמשיבים בעקבותיו.
כשנכנס המנוח לתחנת הדלק "פז" ברחוב לוי אשכול 1 בקרית אונו, הפעילו המשיבים את מטען החבלה באמצעות ציוד אלחוטי שהיה ברשותם, גרמו לפיצוץ ולמותו של אלי לוי.


ג.
הראיות

הגב' אבידוב בפתח דבריה (וכן גם בתמצית ראיות בכתב שהוגשה), ציינה כי הראיות הינן ראיות נסיבתיות.
נבחן אותן.




האמירה של המשיב מס. 3

בבוקרו של יום 21.3.2005 הובא המשיב מ. 3 למשרדי הימ"ר לחקירה ופגש ברנ"ג יואל בן חמו. הוא הביע בפני
ו את רצונו להפגש בדחיפות עם ראש מחלק התשאול. משאלה זו הביע גם לפני כן בשיחה עם מדובב שהיה בתאו, כשאת הרעיון לכך נתן לו בעצם אותו מדובב.
מאחר והמשיב מס. 3 התעקש לקיים את השיחה בחצר ולא במשרד, לא קיימת לעמדת הפרקליטות הקלטה מתאימה.
בעקבות אותה שיחה בין השניים, רשם רנ"ג בן חמו את המזכר הבא מפיו של המשיב מס. 3:

"אני מבולבל. אני לא רוצה להפליל את אבי בן אחותי. אני רק סייעתי להם לפוצץ את אלי. איך אני ידבר על בן אחותי. לא איכפת לי משירן, רק הבן של אחותי..."(מזכר מתאריך 21.3.2005).


ראיות נוספות


1.
הקלטת

ב"כ המבקשת ציינה כי מדובב בשם ואשדי שהה עם המשיב מס. 3 בתא המעצר בין התאריכים 8.3.2005 – 5.4.2005.
בסיכומים. לטענתה המשיב מס. 3 חשש מהקלטה ולכן השתמש בשפת גוף, הקפיד לדבר בלחש, ולחש על אוזנו של המדובב.

צפיתי בקלטת, שצוינה ע"י ב"כ המשיבה (סומנה17/מט
91/05 )כקלטת שבה רוכזו האמירות המרכזיות הרלבנטיות.
איכות הקלטות שנמסרה לבית המשפט (ואשר סומנה על ידי) הינה איכות גרועה). ניתן להבין קטעי מילים בלבד, כשלא קיימת יכולת לחברם למשפטים, על אחת כמה וכמה להיעזר בתנועות
השפתיים. נראה שכדי שבית המשפט יתרשם באופן בלתי אמצעי ממה שדובר, אם זה אכן ניתן, יש צורך בנטרול רעשים ובקלטת נקיה יותר.
לא יכולתי לעשות כל שימוש מכלי ראשון בקלטת זו בשלב זה, לגבי מה שדובר בין ואשדי למשיב מס. 3, ולכן אעשה שימוש בתמלילים, עד כמה שאין הם שנויים במחלוקת בין הצדדים, ועד כמה שהם רלבנטיים.

2.

הודעות של ואשדי המדובב


חלק מההתבטאויות המפלילות של המשיב מס. 3 כלפי המשיבים 1 ו – 2 עולה מעדויות שונות של ואשדי המדובב. עדויות אלה מצטרפות לקלטות רבות בהן הוא צולם כשהוא מדבר עם המשיב מס. 3.
ב"כ
המדינה ציינה, ובצדק, כי לאור הפסיקה (ע"פ 4004/93 יצחק יעקובוביץ ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(1) 133) הודעות אלה שאינן עולות מן ההקלטות המתועדות, אינן קבילות כנגד המשיבים 1 ו – 2 שהינם שותפיו של המשיב מס. 3.
לכן התבטאויות מפלילות אלה, - לא ילקחו בחשבון בעת שקלול חומר הראיות לכאורה כנגד המשיבים 1 ו – 2.


3.

המדובב שריף


לתאו של המשיב מס. 2 הוכנס מדובב בשם שריף.
מדובב זה מסר עדות במשטרה (מתאריך 10.4.2005) בה כרך המשיב מס. 2 את כל המשיבים בביצוע הרצח.
עדות זו עפ"י הילכת יעקובוביץ לעיל, בהיותה חסרת גיבוי, לא ניתן להסתמך עליה.
מה שנותר כלפי המשיב מ.ס 2 זו התוודותו של המשיב מס. 3 בפני
רפ"ק אלימלך, כמפורט לעיל.



4.
ראיות נסיבתיות משותפות

א.
שוני בגרסאות ביום הארוע

סיפר המשיב מס. 3 בעדותו כי ביום הרצח הוא והמשיבים 2 ו – 3 והנרצח אלי לוי היו בבית אחותו אביבה יוסף. המשיבים 2 ו – 3 יצאו מהבית למשך כ – 10 דקות כדי להביא כסף מזומן מסבתו של אבי. לאחר מכן חזרו בשעה 21.00 יצאו כולם מהבית, כשהוא והמשיבים 2 ו – 3 נוסעים ביחד לאסוף את אלי ישראלי והלכו לאכול במסעדת בוסי בשכונת התקוה. בשעה שאכלו התקשרה אחותו אביבה וסיפרה להם שהיה פיצוץ. היא דאגה לשלומם.
בחקירה נוספת (13.3.2005) סיפר המשיב מס. 3 כי עזבו את בית אחותו בשעה 21.00 – 21.30 .
כאן כבר חלה תפנית בעדותו לגבי המשיבים 2 ו – 3 כשהוא מציין שהם לא חזרו לדירה, אלא הוא והמנוח ירדו למטה לפגוש אותם, ואז נתנו למנוח 200 ₪ והוא נסע לדרכו.

המשיב מס. 1 סיפר כי המנוח הוא חבר של הוריו והוא מכירו מיום היוולדו.

הוא סיפר כי
שעת הביקור
באותו ערב בבית הוריו, היתה בין השעות 1900-2100.
בסביבות השעה 21.00 הוא סיפר כי נסע עם חבר (שאינו מפרטו בשמו) לשכונת התקוה. בהודעה מאוחרת יותר (13.3.2005) הוא מפרט כי החבר הוא המשיב מס. 3 עמו נסע לסבתו. לאחר מכן שב לבית הוריו, נתן למנוח את הכסף והמנוח נסע לדרכו.

המשיב מס. 2 – סיפר בעדותו שנסע עם אבי- המשיב מס. 1 – לסבתו, אבי לקח מהסבתא 900 ₪ מהם 200 ₪ נתן לו בעבור דלק, לאחר מכן חזרו לבית הוריו של אבי.
בשעה 21.55 ירדו כולם למטה. המנוח נסע לדרכו ואילו הוא והאחרים נסעו לאסוף את אלי ישראלי ולאכול במסעדה בשכונת התקוה.
בדרך חזרה מהמסעדה הודיעו להם בטלפון כי היה פיגוע בתחנת דלק בקריית אונו.
בחקירה נוספת חזר על כך ששלושתם היו ביחד במשך כל הערב.

ב.
איכונים ופלטי שיחות טלפון

אין מחלוקת כי הפעלת המטען בתחנת הדלק היתה בשעה 22.06.
את המועד ניתן לקבוע לפי עדות אשת המנוח ששוחחה עמו בטלפון עד לעצם הפיצוץ, ודבר זה עולה מפלטי הטלפון שהתקבלו במשטרה. במשטרה התקבלה קריאה בנושא בשעה 22.08.

נבדקו הטלפונים הניידים של כל המשיבים .

מה עולה מהם?

בין השעות 21.51 – 22.06 עולה מפלטי השיחות כי היו 4 שיחות בין המשיב מס. 1 למשיב מס. 3, דבר שאינו מתיישב עם מכלול עדויות המשיבים שהיו ביחד בדרכם לשכונת התקווה.
תקשורת אחרונה בין השניים היתה בשעה 22.06, כלומר ברגע הפיצוץ. מיד לאחר מכן אין יותר תקשורת בין השניים.

מסקנת ביניים – קיימת סתירה בין העדויות המילוליות של המשיבים, לבין: "עדויות המכשירים" שלהם, שהינם ניטרליים שסותרת את גירסתם שהיו ביחד כל אותו ערב.

השעה המוקדמת ביותר בה ניתן לאתר את המשיבים ואלי ישראלי באזור תל-אביב היא שעה 22.27.
עד לאותה שעה רואים באיכונים תנועה של המשיבים מאזור קריית אונו, דרך כביש אלוף שדה לתל-אביב.
רק בשעה 22.42 מאוכנים המשיבים לראשונה באזור שכונת התקווה.

מסקנת ביניים – "עדויות המכשירים" הניטרליות, סותרת את גירסת המשיבים, שבעת האירוע כבר היו במסעדה בשכונת התקווה. המשיבים הגיעו למקום הרבה יותר מאוחר, איחור שאיפשר להם הן לעבור דרך עד האליבי והן לנסוע ביחד עמו למסעדה.
"העדים הניטרליים" מעידים על כך כי המשיבים
1 ו – 2 נפרדו בשלב מסוים מהמשיב מס. 3, דבר שעשוי לעלות עם גירסת התביעה, לפיה אכן היתה התפצלות, כשהמשיבים 1 ו – 2 יוצאים להכין את המטען, ואילו המשיב מס. 3 "שומר" שאלי לוי לא יעזוב את הבית מוקדם מדי, לפני שניתן יהיה לבצע את תוכנית הפיצוץ והרצח.


שקרי המשיב מס. 1 –

בשעה 22.08 התקשרה אמו של המשיב מס. 1 שדאגה לו בעקבות הפיצוץ ושאלה לשלומו.
מהראיות עלה שהוא אמר לה באותה שיחה כי הם אוכלים במסעדה בשכונת התקוה.
המדובר בזמן אמת, ברור לפי איכוני הטלפונים כי המשיבים טרם הגיעו באותה עת לשכונת התקווה, ובכל זאת היה חשוב להם לאמר, כבר אז, בהבינם את חשיבות ההרחקה מהמקום ואת האליבי, - כי הם אינם נמצאים בקרבת מקום.

מסקנת ביניים – אם
ניצמד לראיות כי המשיבים 1 ו – 2 היו ביחד כל הערב, העולה מכך הוא שהמשיב מס. 1 משקר לענין מקום הימצאותו, מנסה להרחיק עצמו מהמקום, מספר שקר לאמו, כשהוא עדיין לא נמצא במסעדה.

אני ערה לטיעוניו של עוה"ד ביטון, שלא נבדק ענין הכסף שנלקח מהסבתא (אם כי מוזר בעיני שכדי לתת סכום של 200 ₪, במקום לנסות "ולמוצאו" בין כל כך הרבה אנשים שנמצאים במקום, מוצאים לנכון לנסוע לסבתא דווקא כדי לקבל סכום זה ולתיתו כהלוואה. פעולה שמצריכה מחשבה נוספת מדוע נעשתה, ואם לא נעשתה במכוון למטרה כלשהיא). לא נבדק במסעדת בוסי, לפי הקופה הרושמת, השעה המדוייקת בה היו המשיבים במסעדה. לא נבדק ענין ספר שהמשיב מס. 3 הסתפר בשעות אחה"צ ולא נבדקה העובדה, לטענתו, שהם עצרו לקניית סיגריות.
לטעמי, ענין הספר אינו רלבנטי.
ענין בדיקת הקופה הרושמת במסעדת בוסי, מיותר, לאור איכוני הטלפונים הניידים, ושיחתו של המשיב מס. 1 עם אמו ומה שנאמר בה.
וענין הסיגריות – שולי, בנסיבות אלה.

מסקנת ביניים – אם ניקח בחשבון שהמשיבים היו, לגרסתם, ביחד
כל הערב, עולה מהאמור לעיל, כי הם הגיעו לשכונת התקווה, זמן ממושך יחסית לאחר הפיצוץ, זמן שבשעות הערב, היה מאפשר להם בנוחיות להיות במועד הרלבנטי בקרית אונו. (בין אם קנו סיגריות ובין אם לאו).

עד האליבי

אלי ישראלי, הינו ידיד של המשיבים. בשעה 22.11 הוא קיבל שיחה ממכשיר הטלפון של המשיב מס. 1, שעפ"י האיכונים היה בדרך לתל-אביב.
אלי ישראלי נלקח לאחר מכן ע"י המשיבים מתל-אביב לשכונת התקווה לאכול במסעדה.
אלי ישראלי היה אמור לשמש עד אליבי חשוב.
דא עקא לקיחתו, בהשוואה לאיכוני הטלפונים, נעשתה מאוחר מדי לצורך האליבי.

מסקנה כללית –

המדובר בשלושה משיבים, כשהדיון הכא מתמקד במשיבים 1 ו – 2 בלבד.
הם היו לגרסתם כל הערב ביחד. הם הדגישו זאת ואף דאגו ל"עד ניטרלי" כדי לאשש זאת.
עדותם הופרכה בנקודות חשובות להם ולאירוע:
מיקום, זמן ושהות משותפת, וזאת לאור איכוני הטלפונים, שקרי המשיב מס. 1 לאמו
לענין זה, והיפרדותם הלא מוסברת לאחר היציאה מבית אביבה יוסף, לאור העובדה שהיו שיחות טלפון יוצאות מהמשיב מס. 1 למשיב מס. 3.
העובדה ש"חשוב" היה להם להדגיש שכל העת היו ביחד "משחקת" גם לרעתו של המשיב מס. 2.
אומנם לגביו אין איכוני מכשירים או פלטי שיחות טלפון, ברם בכורכו את עצמו לחבורה, הראיות הנסיבתיות הכלליות או הפרטניות, פועלות כאמור לרעתו.
בזמן הפיצוץ אוכנו המשיבים כנמצאים בקרית אונו.
הם לא נתנו כל הסבר לשהותם במקום בשעה זו.
אדרבא, המשיב מס. 1 הרחיק את עדותו, וכשנשאל ע"י אמו דקותיים לאחר הפיצוץ היכן הוא נמצא, הרגיע אותה שהוא אוכל בשכונת התקוה. השקר שבדבר ברור, ודוק – הוא והמשיב מס. 2 נמצאים, לגרסתם כל הזמן ביחד. מדוע הרחיקו את עדותם כבר בשעה זו לשכונת התקוה?

עזיבתם את בית הוריו של המשיב מס. 1 דקות ספורות לפני הפיצוץ, יכולה היתה לאפשר להם, מבחינה טכנית לבצע את שיוחס להם בכתב האישום.

טוענים ב"כ המשיבים כי למשיבים לא היה מניע, ולכן "פוברקו" שולחים ואינטרס כספי. הם מצביעים על כך כי המשיבים לא התעשרו (בניגוד לטענה ראשונית של התביעה, כפי שגם הופיע בתמצית שבכתב).

נכון כי כספים חריגים לא נמצאו אצל המשיבים.
אבל יש לזכור, כי היו זמנים בהם לא היה אדם מורשע ברצח, אם לא נמצאה גוויה. תקופה זו עברה. נראה שכיום אפילו אם עברו כספים מיד ליד, קיימות הרבה מאד אפשרויות מעבר לחשבון הבנק
של חשוד זה או אחר, ליהנות מכספים אלה או לשומרם להנאה מאוחרת יותר.

לענין המניע – אכן מניע עשוי לעזור בפענוח ובאישוש גרסאות ומצבים.
יחד עם זאת, יש מקרים בהם המניע לא מפוענח, האם מכאן ניתן להסיק שהם לא בוצעו?
גם לא נראה לי כי ניתן להסיק מכך על חולשת ראיות התביעה, או כרסום בעוצמתם.
קיימת גם אפשרות שהמשיבים עשו זאת בעבור בצע כסף, - היש מניע חזק מזה?

מהקלטת ומהתמלילים עלה כי המשיב מס. 3 עישן סמים בעת מעצרו. לטענת עו"ד נהרי, הדבר עלול היה להשפיע על התנהלותו והדברים שאמר.
ברמה התיאורטית בוודאי שקיימת אפשרות מעין זו. לא תהיה מחלוקת ששאלות נוספות שיש לשאול הן: האם המשיב מס. 3 היה רגיל לכך, מה לקח, הכמות שנטל, והאם זה בפועל אכן השפיע עליו בצורה כזו שהוא יכול היה הן לשבש דברים והן "למכור" דברים שלא היו באמת.
עצם העובדה שמאן דהוא לקח סמים, - אין בה כדי להפריך את כל מעשיו ודבריו.
מכאן שהמשיב מס. 3 אמר את אימרתו בהקשר למשיבים 1 ו – 2 כשהוא מודיע קבל עם והקלטה שהוא מעונין שאחיו יביא לו מנת סם, מכך לא ניתן להסיק שהוא היה "בקריז", גם לא ניתן להסיק
שהוא היה מוכן לפברק ראיות, כל מה שניתן להסיק זה שבראש מעייניו היה קבלת סם, למטרה זו הוא רצה לדבר דחוף דחוף עם בעל סמכות, וכדי להמריצו, בהיותו בחצר, ובהקטינו עד לאפס את הסכנה של ציטוט, הקלטה או הסרטה, - הוא מוסר פרטים שבלשון המעטה יעניינו את המשטרה.

גם העובדה שהמשטרה הבטיחה בונוס למדובב של המשיב מס. 3, - כל שניתן להסיק ממנה, שיש להתיחס לעדותו בזהירות המירבית, ועליה בלבד, לא לבסס כל מימצא עובדתי.

ובסופו של יום, הצטברות העדויות הנסיבתיות:
אמירת המשיב מס. 3 לרנ"ג אלימלך, היות המשיבים במקום האירוע בסמוך לקרות הפיצוץ, הפיצול בין המשיב מס. 3 למשיבים 1 ו –2 לזמן מסוים וניהול שיחות טלפון אינטנסיביות ביניהם עובר לפיצוץ, שנפסקו לאחר מכן, השקר בדבר אכילה במסעדה בעת הפיצוץ שמפריך את גירסתם, עד האליבי שמוצא מביתו מאוחר מדי למועד האירוע, איכוני המכשירים שמפריכים את גירסת הימצאותם של המשיבים במסעדה במועד הרלבנטי, והיעדר הסברים לכך
שהם היו בקרית אונו בעת הפיצוץ, הינם מהותיים שבהצטברותם יחד מהווים ראיות נסיבתיות, בעלות עוצמה שכורכות וקושרות את המשיבים 1 ו – 2 למיוחס להם בכתב האישום.

ולסיום ברצוני להתיחס למסמך נוסף (123 בתיק המוצגים) ממנו עולה כי במסגרת החקירה המשטרתית, נתפס מסמך מודפס מטעמו של המנוח, שבו הוא מציין כי במידה ויקרה לו משהו יש לחקור אנשים מסוימים. הצדדים באו בטרוניה לפרקליטות שהיא אינה מגלה מסמך זה.
לשאלתי השיבה ב"כ הפרקליטות כי המסמך, שאינו חדש, אינו קשור לחומר הראיות ולחקירת נשוא כתב האישום; ובתשובה לשאלה נוספת ציינה כי כיווני חקירה שהועלו במסמך נחקרו, בחלקם במסגרת כללית.

מהמזכר הנ"ל שנכתב אודות המסמך גם עולה כי למנוח היו "עיסקאות" שונות עם מה שכונה במסמך זה דמויות מוכרות מעולם הפשע, ונראה שהוא חשש לחייו כתוצאה מכך, והכין את מערכת החוק, להתחקות אחרי מי שהיו מעונינים, לטעמו, לסגור עמו חשבון מוות.

העובדה שמסמך זה לא גולה ע"י הפרקליטות, ולאור התשובות שהפרקליטות נתנה לבית המשפט, - אינה יכולה להוות אינדיקציה כי שם ישנו הפתרון דווקא למקרה הנוכחי.

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי לתביעה מסכת ראיות נסיבתית לכאורה להוכחות האשמה, במתכונת הראיות שהוצגו בפסה"ד (ע"פ 4656/03 אנטולי מירופולסקי ואח' נ' מדינת ישראל
(תק. על. 2004(4) 1825).
במקורותינו נאמר: "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו"?
ואכן נועדו, שהו בצוותא חדא, הכחישו שייכות למקום ולאירוע , שאלה דברים חשובים, וגירסתם הופרכה באמצעות מכשירים ניטרליים. שותפם התוודה באוזני איש משטרה,- מכאן שלא נותר מקום למסקנה אחרת, אלא כריכתם של המשיבים במעשה הרצח, בעוצמה הראייתית הנדרשת.

אשר על כן אני מורה על מעצרם של המשיבים 1 ו – 2 עד לתום ההליכים נגדם.


ניתן והודע היום 22.7.2005, במעמד המשיבים בעצמם ועוה"ד נהרי ובטון.




___________________


ד"ר דרורה פלפל
, שופטת







בש בית משפט מחוזי 91507/05 מדינת ישראל נ' אבי יוסף, שירן זוהר, יצחק אויבן (פורסם ב-ֽ 22/07/2005)