פסקי דין על גליה קרן גונן | פסקי דין על הדיה קרן-הרפז | פסקי דין על תמר קרן ואח' | פסקי דין על אליהו זהבי | פסקי דין על מרדכי בן משה | פסקי דין על שמעון זילברברג ואח' |

3740/06 א     02/10/2008




א 3740/06 גליה קרן גונן, הדיה קרן-הרפז, תמר קרן ואח' נ' אליהו זהבי, מרדכי בן משה, שמעון זילברברג ואח'




בעניין:
195



בתי המשפט

בית משפט השלום כפר-סבא
א
003740/06


בפני
:
כב' השופט דוד גדול
תאריך:
02/10/2008






1 . גליה קרן גונן

2 . הדיה קרן-הרפז
3 . תמר קרן
4 . ד"ר שמעון המבורגר
בעניין
התובעים
עו"ד גיא וינברג

ע"י ב"כ





נגד




1 . אליהו זהבי
ע"י ב"כ עו"ד יהושע הלחמי

2 . מרדכי בן משה
3 . שמעון זילברברג
שניהם ע"י ב"כ עו"ד אהרון רווח

הנתבעים








פסק דין

א.
עובדות
1.
התובעים רשומים כבעלים (בחלקים שווים ביניהם) של המקרקעין הידועים כחלקות 143-142 בגוש 6427 (להלן: "המקרקעין"). המקרקעין מצויים ברח' השרון 24 בכפ"ס.
2.
הנתבעים (יחדיו) מחזיקים בשטח של כ-200 מ"ר. אין חולק כי כ"א מהנתבעים שכר חלק מהמקרקעין לשמוש עסקי כפי שיפורט להלן.
3.
הנתבע 1 (להלן: "זהבי") חתם על חוזה שכירות מיום 20.10.70 לפיו הוא שוכר בית מלאכה ששטחו 50 מ"ר למטרת מסגריה. אין חולק כי יחד עם דמ"ש חודשיים שלם זהבי למשכיר (אפוטרופסים של הבעלים) דמי מפתח, ועל כן הוא נחשב כדייר שחוק הגנת הדייר נוסח משולב התשל"ב-1972 (להלן: "החוק") חל עליו.
4.
הנתבע 2 (להלן: "בן משה") חתם על חוזה שכירות מיום 1.4.57 לפיו הוא שוכר מבעלי המקרקעין בית מלאכה ששטחו 50 מ"ר ע"מ לנהל בו עסק של מסגריה. בן משה זכאי להגנת החוק מכח תאריך חתימת חוזה השכירות.
5.
הנתבע 3 (להלן: "זילברברג") חתם על חוזי שכירות, האחד מיום 1.5.54 ומשנהו מיום 13.8.69 לפיו הוא שוכר מהבעלים של המקרקעין שטח של 100 מ"ר בית מלאכה לנהל בו עסק של נגריה.
6.
בשנות ה-40 של המאה הקודמת, נקבע כי המקרקעין ישמשו לעסקי תעשיה ומלאכה. בשנות ה-70 של המאה הקודמת, פורסמה תכנית כס/22/1 לפיה שונה יעוד האזור, בו שוכנים המקרקעין, מתעשיה ומלאכה למגורים (להלן: "התכנית הראשונה למגורים").
7.
א.
כנגד זהבי הוגש כתב אישום לביהמ"ש לעניינים מקומיים כאן, ת.פ.
2280/96 בגין שמוש חורג במקרקעין בניגוד לאמור בתכנית הראשונה
למגורים.
ב.
כנגד בן משה הוגש כתב אישום לביהמ"ש לעניינים מקומיים כאן ת.פ. 2281/96 בגין שמוש חורג במקרקעין בניגוד לאמור בתכנית הראשונה למגורים.
ג.
הנאשמים הורשעו עפ"י הודאתם וניתנה להם ארכה להעתיק את עסקיהם לאזור התעשיה החדש שנבנה במזרח כפ"ס.
8.
כל 3 הנתבעים הובאו לדין בשנית בפני
כב' השופט פדר על כך שהמשיכו לפעול במקום בניגוד לתכנית הראשונה למגורים, ובהסכמה הם לא הורשעו תוך שהם מתחייבים שלא להפעיל כלי עבודה הגורמים מטרדי רעש לדיירים בסביבה.
9.
עירית כפר סבא בה מתנהלים העסקים נשוא כתב התביעה, חשה כי אם ברצונה לפנות את העסקים ממיקומם הנוכחי בכניסה לעיר, עליה לפעול מול ממ"י ע"מ להקל על בעלי העסקים באופן שיקבלו מקום להפעלת העסק באזור התעשיה החדש. כ"א מהנתבעים זכה לקבל פטור
ממכרז במסגרת מאמצים אלו.
הבצוע של עירית כפ"ס וממ"י לא השתלב עם הכוונות הטובות, והראיה – הנכסים החדשים והחלופיים מופעלים ע"י הדור הבא של הנתבעים ו/או שוכרים מטעמם, ואילו הם עדיין נשארו על מכונם.

התובעים דכאן הגישו עתירה מינהלית כנגד עירית כפ"ס, הוועדה ועוד 2 שכבר נפטרו, עת"מ 1698/05.
בפס"ד חלקי מיום 11.7.06 הורתה כב' השופטת ד. פלפל למחוק את המשיבים 5-3 שם, הם הנתבעים דכאן מן העתירה המינהלית.

11.
בכתב התביעה שלפני עותרים התובעים להורות על פינוים של הנתבעים מהמקרקעין בשל נטישה.

ב.
הדיון
1.
התובעים טוענים כי:
א.
הנתבעים כ"א בזוויתו הוא, נטש להלכה את מקום עסקו גם אם בפועל הוא מגיע למספר שעות במקום.
ב.
יש לקבל את דווחי החוקרים מטעמם, כי למעשה כ"א מהנתבעים חדל מלעסוק במושכר המוחזק על ידם מפעילות עסקית המוגדרת והמותרת לו בחוזה השכירות שנחתם.
ג.
לחילופין, מחקירתם של הנתבעים עצמם בביהמ"ש עולה כי לא מתקיימת במושכרים פעילות עסקית של ממש, וכל שהייתם במקום הינה במטרה אחת ויחידה להפעיל אמצעי לחץ על התובעים לשלם להם פיצוי שלא מגיע להם עפ"י החוק.
ד.
פינוי הנתבעים מהמקרקעין לא יביא לשבירת מטה לחמם, שכן קבלו מקרקעין חלופיים באזור התעשיה החדש במזרח כפ"ס, ושם הם ו/או הבאים מכוחם מפעילים עסקים מניבים.

2.
הנתבעים טוענים כי:
א.
הם מגיעים לעסקם כמעט מדי יום ומתפעלים אותם בהתחשב בגילם המתקדם. בן משה וזילברברג חצו את שנת ה-80 לחייהם, ואלו זהבי אינו בריא וגם הוא כבר לא ינוקא, חצה גיל 72.
ב.
אין לקבל כראיה את חוות הדעת של החוקרים מטעם התובעים. חוות הדעת של ישראל בר אינה אלא עדות שמועה שכן לא הוא בצע את המעקב.

באשר לחוו"ד חזי מורן, זו מוטה במתכוון לחובתם ולזכות התובעים.
ג.
במישור היחסים שבין התובעים לנתבעים, אין זה מעניינם של התובעים
מהות וטיב הקשר בין המקומות שהוקצו להם ע"י עירית כפ"ס וממ"י.
ד.
גם אם נאמר שהתכנית הראשונה למגורים ירדה מן הפרק, וכיום ישנה תכנית אחרת על השולחן, אזי התובעים זכו וזוכים להתעשר על חשבונם בהגדלת מספר הדירות המותרות לבניה כשבמובלע הצורך לפנותם כבר נלקח בחשבון.

3.
הצדדים הופיעו לפני בישיבת יום 17.9.08, ובה העידו לטובת התובעים נוסף על התובעת 1 גם החוקרת עינת קרן העובדת כפרי לנסרית במשרדו של החוקר ישראל בר (ומכונה בחוות דעתו בשם ע.ק.) וחזי מורן.

מטעם הנתבעים הופיע כ"א מהם בנפרד.

4.
אני מסכים עם דעתם של ב"כ הנתבעים שפינוי בגין נטישה אינו מופיע כעילה בחוק, אלא הוא פרי פסיקת בתי המשפט. אני מסכים עמם כי נטל השכנוע בתביעת פינוי שכזו מוטל על כתפי בעל הבית (בענייננו התובעים – ד.ג.), וכי "התשובה לשאלה אם הייתה נטישה של העסק דכאן אם לאו תלויה בעניין הספציפי לרבות טיב העסק, לפני שנוצרו העובדות המצביעות לכאורה על נטישה, והקשרים שנותרו בין העסק לבין השוכר בתקופה הרלוונטית" (ראו דברי ביהמ"ש העליון בע"א 554/79 איתן קוטלר נ. אהרון ישר מיכקשווילי ואח'

פורסם בפדי לו (1) עמ' 810, מפי כב' מ"מ הנשיא (כתוארו אז) י. כהן המנוח בעמ' 815 פסקה 7 לפסה"ד המודפס).

אין גם חולק כי: "כאחד התנאים לפרישת ההגנה על דייר סטטוטורי, הן בבית מגורים והן בבית עסק, הוא המשך החזקה במקום למטרת השכירות, או לפחות לחלק ממטרותיה" כאשר המטרה תיוחס לשוכר המסוים.

"יסודות הכוונה של שוכר לחזור למושכר כדי לנהל בו עסק הם שניים:
(1) רצון לחזור (2) סיכוי ממשי לקיום האפשרות של שיבה למושכר".

(ראו לעניין זה ע"א 417/79 יעקב מרכוס נ. צבי המר פדי לז (2) עמ' 337 בדברי כב' השופטת (כתוארה אז) מרים בן פורת בעמ' 345 ו-346 לפסה"ד המודפס לה הסכימו בעניין זה כב' השופט
(כתוארו אז) מנחם אלון וכב' השופט (כתוארו אז) אהרון ברק.

5.
משיצרנו את המסגרת הנורמטיבית עלינו לבדוק תחילה מהי מטרת השכירות של כ"א מהנתבעים, וזאת נלמד מחוזה השכירות שחתם מול המשכיר. הנתבעים זהבי ובן משה שכרו מושכר לצורך הפעלת מסגריה וזילברברג שכר מושכר לצורך הפעלת נגריה.

לא יכול להיות חולק כי עסקים אלו, ככל שאנו מצויים בעיצומם של חידושים טכנולוגיים, עדיין המדובר בעסקים הגורמים לרעש בתוכם ומסביבם.

גם לו יצויר שהנתבעים יכלו להפעיל עסקים אלו בשקט מופתי כפי שהתחייב כ"א מהם בנפרד בפני
כב' השופט פדר בבימ"ש זה שעה שהוגשו נגדם כתבי אישום, והתובעת העירונית הסכימה שלא להרשיעם, היתר זה ניתן להם כפתרון ביניים עד שיעתיקו מושבם לנכס חילופי שהוצע להם באזור התעשיה החדש במזרח כפ"ס.

משמע, יאמרו הנתבעים מה שיאמרו, יבקרו במושכריהם או ישבו בהם מבקר עד ליל, אזי הם מנועים כיום מבחינת הדין מלהפעיל עסקים, תהא זהותם אשר תהא, שכן המקרקעין במקום מיועדים כיום, מאז מתן תוקף לתכנית הראשונה למגורים, ולפני למעלה מעשור שנים למגורים בלבד.

עצם שהייתם במקום של העסקים, יהא נפח הפעילות שלהם אשר יהא, יהא הרעש המופק מהם אשר יהא, הינה בבחינת עבירה על החוק שאין ביהמ"ש יכול להסכין עמה.

6.
א.
מפנים אותי ב"כ הנתבעים לעדויותיהם של האחרונים, ובהם מספר
זילברברג כי מדי פעם הוא מבצע עבודות קלות עבור המשפחה או מכרים
(סעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית) ועמ' 138 לחקירתו הנגדית, שבה מתאר
כי למעשה אין לו הכנסות מהנגריה, וכי לפעמים הוא חותך פלטות בניגוד
להתחייבותו בפני
כב' השופט פדר, אך
עושה זאת בשעות שאינן שעות
מנוחה. הלזאת נקרא נגריה? התשובה
לטעמי היא שלילית לחלוטין.
ב.
כך מספר בן משה בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית, כי כל הכלים, המכונות והציוד שהיו במסגרייתו נותרו על מכונם, אך הוא נמנע מכל פעולה שיש בה כדי להרעיש, ליצור אבק או נזק סביבתי. הוא מוסיף ומתוודה בחקירתו הנגדית בעמ' 114 לפרוטוקול כי הוא פעיל במקום באופן מצומצם וכי באים אליו לרכוש בנדים שלא ניתן להשיגם בכל מקום אחר.
גם לו יצויר שפעילות זו הינה עסק, אין היא תואמת את מטרות השכירות עפ"י חוזה השכירות, שכן העסק לא נועד למכירת בנדים וכיוב' אלא לפעילות עסקית של מסגריה ומה שעושה שם בן משה לא יוכל להכנס בגדרי הפעלת מסגריה, כפי שאדם סביר ורגיל מפרש זאת.
ג.
אם נעבור לתצהירו של זהבי שהוא הינוקא בחבורה, הוא מודה בסעיפים 11 ו-12 כי מאז שנת 1999 הוא חדל מלעבוד בכלים הכבדים שבמסגריה, שכן אלו גורמים לרעש סביבתי כלשונו, וכי היום הוא עוסק בעבודה ידנית כאשר בשל גילו המתקדם היקף הפעילות ירד, כך גם צריכת החשמל במקום.

7.
אני מוכן להסכים עם קביעתו של ב"כ הנתבעים, כי כ"א מהנתבעים היה מוסד ידוע בכפ"ס של פעם עת היתה כפר כשמה, ובתקופה בה הוגדרה כמועצה מקומית קטנה. כיום, משגדלה והפכה לעיר ואם בישראל, השתנו הנסיבות והוראות התכנון במקרקעין האמורים מייעדות את השמוש בהם למגורים ולא לעסקים.

האם הפקירו הרשויות קשישים חביבים אלו לגורלם? התשובה לשאלה זו שלילית, כפי שיפורט להלן. בינתיים יש לומר על הנתבעים כי מתוך דבריהם שלהם, הן בתצהיריהם והן בחקירותיהם הנגדיות, כי הם בבחינת נוטשים ועסקיהם נטושים, ויאה להם הכינוי נוכח – נוטש על משקל הכינוי הנפוץ יותר נוכח-נפקד.

הגעתי למסקנה זו נוכח הוראת ביהמ"ש העליון בפרשת קוטלר הנ"ל, האם הנתבעים ממשיכים להחזיק בנכס למטרת השכירות? התשובה לטעמי שלילית כפי שיפורט להלן.

עפ"י דברי העד בן משה בעמ' 113 לפרוטוקול נוכחותם במקום אינה אלא נוכחות של "מועדון פוליטי". הם באים למקום, מעבירים זמנם בניתוחים על המצב ומייחלים כי התובעים ישברו ויעניקו להם פיצוי אותו הם סוברים כי עליהם לקבל.

ב"כ התובעים ספר כי מרשיו אינם הרשעים בסיפור, שכן הציעו לנתבעים סכום מסוים שלא פורט (ובצדק) אך הללו תבעו סכום העולה כדי פי שמונה (כך!!) מהסכום שהוצע על בסיס הערכת שמאי שהציגו התובעים לנתבעים.

עפ"י חומר הראיות עולה כי התובעים הגישו בר"ע לביהמ"ש המחוזי מרכז רע"א 6193-03-08 וכבר ביום 26.6.08 הציעה כב' השופטת דודקביץ לנתבעים להגיש דו"חות מס הכנסה ומע"מ המראים על פעילות עסקית בנכסים המושכרים, וזאת עד 10 ימים לפני מועד ההוכחות בבימ"ש זה.

לא ידעתי על קיום החלטה זו של כב' השופטת דודקביץ עד תחילת ישיבת ההוכחות, שבה הוציא ב"כ התובעים את ההחלטה מנרתיקו וטען את שידוע לכולנו כי כל דו"ח שהוא לא הוגש ע"י מי מהנתבעים.

אמנם ב"כ הנתבעים הצהירו בפני
ביהמ"ש שלערעור כי אי הגשת הדו"חות כשלעצמה לא תשמש עילה לפינוי, אולם נוכח האמור בתצהירי הנתבעים וחקירותיהם הנגדיות, עולה כי אין להם (כמעט) כל הכנסה שהיא מהמושכרים, ואם ישנה כזו היא זניחה ובטלה בששים או יותר נכון במאתיים.


הלזאת יקרא פעילות עסקית במושכר שהוא בית עסק (ולו גם מצומצמת המתחשבת בגילם המתקדם מאד של הנתבעים), התשובה לטעמי עולה בקנה אחד עם עמדתו של ב"כ התובעים, המגובה בפסה"ד שהוא צרף ופסה"ד שאוזכרו לעיל, והיא כאמור שלילית לחלוטין.

8.
ברי לנתבעים כי רצונם, ככל שיהא (והוא אינו כזה) לחזור ולנהל עסק כמוגדר בחוזה השכירות, הוא בלתי אפשרי שכן הדבר נמנע מהם מכח הוראות חוק התכנון והבניה והתכנית החלה על המקרקעין והגובלים להם.

האחרונים מצויים בקרבה פיזית לבימ"ש זה, ומוכרים לי מטפול בתיקים של שכניהם בעבר, כי משעה שהמדובר בהקמת מבנים למגורים, המצב הוא בלתי הפיך לשנות דור (ובכלל??) ולא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור.

משמע, אין כל סיכוי ממשי לחזור ולתפעל במקום עסק של מסגריה או נגריה כפי שהדבר נקבע כתנאי בפרשת מרכוס הנ"ל.
9.
בנקודה זו ניתן היה לסיים את פסה"ד ולהורות על פינוי, אולם לטעמי, יש לבדוק האם ועד כמה זכאים הנתבעים לסעד מן הצדק בדרך שבה הלכו שופטי הרוב בפרשת מרכוס. ב"כ התובעים טען כי נוכח
הנסיבות שהוכחו על ידו, התשובה צריכה להיות שלילית, בעוד ב"כ הנתבעים סבורים כי התשובה לכך צריכה להיות חיובית.

הפרקליטים נחלקו בדבר הפתרון שהוצע ע"י קברניטי העיר כפ"ס בדמות העתקת העסקים לאזור התעשיה המזרחי.

אולם, קודם שנבחן פתרון זה, והאם הוא קשור כלל לענייננו, יש לבחון את התנהלותם של התובעים במיצוי זכויותיהם המשפטיות.

אגב הדיון נודע לי, באקראי, כי התובעים פתחו בהליך נוסף בבימ"ש זה והוא ת.א. 3104/08 האמור להידון בחודש ינואר 2009 בפני
חברי כב' השופט אמיר, כשבבסיסה של אותה תביעת פינוי עתירה לפי סעיף 131 (10) לחוק הגנת הדייר. כמו כן, תלויה ועומדת העתירה המינהלית בפני
ביהמ"ש לעניינים מינהליים בתל אביב עפ"י הנתונים דלעיל.

ב"כ הנתבעים מבקשים לקבוע כי התנהלותם של התובעים מול מערכת המשפט הינה חסרת תום לב שעה שהם מרבים בהליכים והכל ע"מ להתיש את הנתבעים מבלי ליתן להם את הפיצוי המגיע להם עפ"י חוק.

ב"כ התובעים הסביר כי לעניין התביעה הנוספת שהוגשה בבימ"ש זה, תביעה זו תמשך על ידו ככל שינתן פס"ד המורה על פינוי בתיק זה, שכן עניינם של התובעים החזרת החזקה במקרקעין לידיהם. תחילה סברתי כי יש יותר מממש בטענת הנתבעים בדבר כפל הליכים בבימ"ש, אולם נוכח ההלכה הפסוקה והקובעת שלא ניתן לטעון טענות עובדתיות חילופיות, ובמקרה דנן לא יכולים התובעים לטעון כנגד הנתבעים בנשימה אחת כי הם נטשו את המושכרים מחד, ומאידך לבקש פינוי בתואנה שלפנינו נסיבות המאוזכרות בסעיף 131 (10) לחוק שבבסיסן החזקה של הדייר המוגן במושכר והצורך לפנותו בשל קיומו של היתר בניה.

כיוון שכך, היה ויש מקום לנהל שתי תובענות נפרדות, היה ולא תצלח זו יפעלו התובעים במסלול החילופי, אך הנפרד, בחינת מזה ומזה אל תנח ידך.

אשר על כן, התנהלותם של התובעים במסגרת בימ"ש זה לגיטימית וסבירה, כך שלא ניתן לבוא אליהם בטענות במישור זה.

באשר לעתירה המינהלית, פרטיה אינם ידועים לי, ובכל מקרה נוכח פסה"ד החלקי בה כאמור לעיל, הדיון בה יורד מן הפרק ומכאן שיש להתכבד ולדון האם ועד כמה זכאים הנתבעים לסעד מן הצדק, בענייננו התניית הפינוי בתשלום כזה או אחר.

10.
מחומר הראיות עולה כי חרף פרסומה של התכנית הראשונה למגורים, אזי הרשויות לא הלכו עם הנתבעים בדרך שתפגע בזכויותיהם שנרכשו משך שנים, ואף לא קטעו את עיסוקיהם על אתר באופן שישאירם חסרי כל.

כל שלושת הנתבעים הודו בפה מלא (ובלי חדווה) בחקירתם הנגדית, כי הם זכו בפטור ממכרז שעה שנגשו לממש את המדיניות הראויה שנקטה עירית כפ"ס, שעה שפנתה לממ"י להפלות לטובה, בהקצאת קרקע לבניה באזור התעשיה החדש במזרחה של כפ"ס, את בעלי העסקים בכניסה לעיר, עליהם נמנים גם הנתבעים, וזאת במטרה לגרום לפינוי מהיר ללא פגיעה בזכויות וללא גדיעת מקור פרנסתם של הנתבעים ודומיהם.

כיום מתברר, כי הנתבעים ואולי יותר נכון בני הדור הבא שלהם, ניצלו לרעה את הבצוע הלא ראוי של כוונת העיריה וממ"י. שני גופים אלו כממונים על אחד המשאבים היקרים ביותר (קרקע) לא פעלו כפי שהיה עליהם לפעול, קרי היה עליהם לעמוד על כך שלא תאופשר כניסה ופעילות בנכסים החדשים קודם שהמושכרים דוגמת המושכרים יפונו, ובעיקר יהרסו עד היסוד כדי שמאן דהוא לא יעז להכנס או לשהות בהם ולו גם דקה מיותרת. גם עמיתי כב' השופט פדר הלך לקראת הנתבעים ולא הורה על הפסקה מיידית של פעילות הנתבעים, והכל ע"מ שלא יפגעו או יחושו סובייקטיבית כי זכותם לעיסוק במקצועם או משלח ידם נפגעים עקב התכנית.

טענת הנתבעים המופנית כלפי התובעים והגורסת העדר זיקה כלשהיא בין פנוים מהמושכרים לבין העתקת עסקיהם לאזור התעשיה החדש, הינה טענה בע"פ כנגד מסמכים בכתב שהציג ב"כ התובעים כנספחים ד-1, ד-2, ד-3 ו-ה' לתצהירה של התובעת גליה קרן-גונן.

הנתבעים טענו כי נדרשו לשלם עבור הנכסים החדשים שבאזור התעשיה מחיר שוק מלא ללא כל העדפה שהיא. ב"כ התובעים טען, ודעתי כדעתו, כי הנתבעים לא הוכיחו בשתיים: האחת – לא הוכיחו בכמה רכשו את הנכסים החדשים, והשניה – לא המציאו בדל ראיה בדמות חוות דעת שמאית מהו המחיר הריאלי של אותם נכסים.

11.
אם לא די באמור בסעיף 10, אזי קבלת הטענה האחרונה הנקובה בו שומטת את הקרקע מתחת לבקשתם לסעד מן הצדק. הסעד נועד להעניק במסגרת הדין, שקול דעת המסור לביהמ"ש, סעד שהוא למעשה לפנים משורת הדין.

הדין הבין כי לעתים, והמקרה שלפנינו אינו מתקרב למקרים המובאים בפסיקה, יש צורך להתחשב בשוכרים מוגנים ובגילם המתקדם, והאחרונים לא יפונו מהמושכר קודם שימצא להם סדור חלוף. בענייננו הנכס שנתקבל הוא נכס מודרני לעומת המושכרים שאכן היו בגדר מבנה מסוכן בשל העדר תחזוקה הולמת.
12.
לעניין האחרון אבקש להעיר כי אין הגיון בסיסי בבקשת הנתבעים להשקיע כספים בנכסים שהפעילות העסקית בהם נאסרה ודינם להמחק מעל פני האדמה ולפנות מקומם לבנייני מגורים שיבנו עפ"י סטנדרטים עדכניים ומודרניים.

גם הנתבעים יודעים בסתר ליבם, את שאינם מוכנים לומר בריש גלי, כי למעשה תם זמנם במקרקעין, ולו יצויר שהתובעים היו נעתרים לבקשותיהם הכלכליות המושכרים היו מתפנים על אתר ונהרסים עד היסוד.

13.
משהגענו עד הלום, יש לומר כי אין צורך להשחית מילים רבות בדבר משקלן הראייתי של עדויות החוקרים, שכן מכל האמור עד כאן, על בסיס האמירות של הנתבעים בחקירות ראשיות ונגדיות, כמו גם בכך שחרף המלצת כב' השופטת דודקביץ לא המציאו בדל ראיה אובייקטיבית לקיומה של פעילות עסקית, ויש בהן כדי להביא לפינוים מהמושכרים וקבלת התביעה.

למעלה מן הצורך אומר כי חרף הכותרת מומחה אותה הצמידו החוקרים ישראל בר וחזי מורן לחוות הדעת שלהם, אזי חוות הדעת הן עדות רגילה לכל דבר ועניין, שכן לא נדרשו כאן אמצעים מיוחדים הדורשים מומחיות יתר מצד אותם חוקרים. כיוון שכך, אומר כי לטעמי, אין כלל צורך בחוות הדעת, ולמצער ולחילופין, יש להעניק לאמור בהן משקל ראייתי נמוך, נוכח טיעוני ב"כ הנתבעים להיות עדויות שמועה וחוות דעת שיש להן מגמה אחת להביא לפינוים של הנתבעים ויהי מה, ולא בדיקה והבאה אובייקטיבית של עובדות, גם אם אלו לא תהיינה נעימות לחיכם של המזמינים – התובעים.

14.
מכאן יש לעבור ולהכריע במחלוקת שנפלה בין הפרקליטים באשר לעובדת הכללת הפיצוי לנתבעים במסגרת התכנית העדכנית למגורים כטענת הנתבעים.

ב"כ הנתבעים גורס כי לא יתכן שהתובעים יזכו להגדלת מס' יחידות הדיור ואחוזי בניה כדי שבהפרש יפצו את הנתבעים קודם פינוים, ומשמגיע רגע האמת התובעים אוטמים לבם ועיניהם מלפצותם.

במחלוקת זו דעתי כדעתו של ב"כ התובעים. מי שהעלה את הטענה כטענת מגן (החוסמת פינוים של הנתבעים מהמקרקעין) הם הנתבעים, ועליהם היה לשכנע ברמת שכנוע מינימלית שהטענה בת ממש באופן שהתובעים יצטרכו לסתור אותה.

צודק ב"כ התובעים כי היה על הנתבעים להוכיח טענה זו, באמצעות עד מומחה לדבר, שיאששה.

חרף זאת, קבלנו מילים ושוב מילים ללא בסוס בחומר ראייתי בעל משקל.

יתרה מזו, התובעים טענו והוכיחו באמצעות נספח ת/5 כי אכן בהתאם לתכנית הראשונה למגורים הייתה כוונה לפצותם בגין
הצורך לפצות ולפנות את הנתבעים ודומיהם. עניין זה היה נכון לשעתו בעת שהתכנית הייתה בתוקף. היום עם בטולה והחלפתה באחרת, תנאיה של הקודמת אינם רלבנטים יותר.

אם לא די בכך, אזי היוזמה של עירית כפ"ס להעדפת הנתבעים ברכישת נכס באזור התעשיה החדש בטלה מעיקרא את הדרישה לפיצוי הנתבעים, שכן לא יתכן שהנתבעים יקבלו פיצוי כפול בגין אותם נכסים ושאותו הם תובעים למעשה כיום.

ג.
לסיכום
1.
העולה מן המקובץ כי דין התביעה להתקבל, ועל כל אחד מהנתבעים לחוד לפנות את המושכר אותו הוא מחזיק וזאת עד ליום 30.11.08. התאריך האמור ננקב מחמת שתי סיבות:

האחת – ע"מ לאפשר לכ"א מהנתבעים למכור את הציוד השייך לו והמצוי בתוככי כ"א מהמושכרים.

השניה – ע"מ לאפשר לכ"א מהצדדים לשקול פניה לערכאת הערעור לבחינת חובותיו עפ"י

פסק דין
זה. האמור בפסקה זו כמוהו כעכוב בצוע פסה"ד עד ליום 30.11.08.

2.
נוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב כ"א מהנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בלווית מע"מ כחוק ביום התשלום בפועל.

3.
לשני הסכומים הנקובים בפסקה 2, יתלוו ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל, אם אלו לא ישולמו עד ליום 30.11.08.

ניתן היום ג' בתשרי, תשס"ט (2 באוקטובר 2008) בהעדר הצדדים


דוד גדול
, שופט



קלדנית: אביגיל כהן







א בית משפט שלום 3740/06 גליה קרן גונן, הדיה קרן-הרפז, תמר קרן ואח' נ' אליהו זהבי, מרדכי בן משה, שמעון זילברברג ואח' (פורסם ב-ֽ 02/10/2008)