פסקי דין על מגאהד עמר | פסקי דין על חברת אנפלגד | פסקי דין על לוי אשכול | פסקי דין על אלימלך עופר |

1088/06 א     25/09/2008




א 1088/06 מגאהד עמר נ' חברת אנפלגד בע"מ, לוי אשכול, אלימלך עופר




בעניין:

1




מדינת ישראל


בית משפט השלום
ב
א
י
ל
ת
א
001088/06


בפני
:
כב' השופט א. יקואל
תאריך:
25/09/2008





בעניין
:
מגאהד עמר



ע"י ב"כ עוה"ד:
האוזנר

התובע



נ
ג
ד



1 . חברת אנפלגד בע"מ

2 . לוי אשכול
ע"י ב"כ עוה"ד:
אביטל

3 . אלימלך עופר





הנתבעים


פסק דין
בשאלת האחריות


1.
פסק דין
זה עוסק בשאלת אחריותם של הנתבעים לפגיעתו הנטענת של התובע, כתוצאה מתקיפתו באמצעות סכין על ידי נתבע 3 ביום 14/05/2000.

רקע וטיעוני הצדדים

2.
בעת הרלבנטית הפעילה הנתבעת 1 פאב במרכז התיירות בעיר אילת בשם "אנפלאגד" (להלן:
"
הפאב
"
).
הנתבע 2 היה הבעלים והמנהל של הנתבעת 1 אותה עת.

3.
האירוע נשוא כתב התביעה התרחש ביום 14/05/2000 בשעות הלילה המאוחרות, עת בילה התובע ביחד עם חבריו במרכז התיירות בעיר אילת. הנתבע 3 ואדם נוסף ישבו מחוץ לפאב, בכיסאות השייכים לפאב ומשמשים את קהל לקוחותיו. התובע הבחין כי הנתבע 3 מחזיק בכלבה וסבר כי זוהי כלבתו אשר נגנבה מביתו מספר ימים קודם לכן. התובע פנה אל הנתבע 3 וליטף את הכלבה. או אז התפתח דין ודברים בין התובע לבין הנתבע 3, אשר הסתיים בתקיפת התובע על ידי הנתבע 3, לכשזה שלף סכין ודקר את התובע [להלן: "הארוע"].

התובע הובהל לחדר המיון בבית החולים יוספטל באילת, שם אובחנו חתכים לאורך פניו, [מאוזנו הימנית ועד שפתו התחתונה] ובאמתו. פניו של התובע נתפרו והוא שוחרר לביתו. לאחר מכן עבר התובע טיפול בצלקותיו והופנה להמשך ביקורת פלסטית.

4.
כנגד הנתבע 3 הוגש כתב אישום בתיק פלילי מס' 1563/00 בבית משפט זה, בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות על פי סעיף 335(א)(3) לחוק העונשין התשל"ז - 1977.

הנתבע 3 הודה באמור בכתב האישום, הורשע ביום 14/06/2000, דינו נגזר ביום 12/07/2000 והוא נידון למאסר בפועל לתקופה של 20 חודשים, למאסר על תנאי וכן לתשלום פיצוי לתובע בסכום של 2,000 ש"ח.

5.
ביום 15/02/2006 הגיש התובע את התובענה שלפניי ובה נטען כי הנתבעים אחראים על קרות הארוע כך שעליהם לפצותו בגין נזקיו.

נטען כי אחריותם של הנתבעים 1 ו-2 כלפי התובע נלמדת מהתרשלותם ומהפרת חובת הזהירות כלפיו כבעלי השליטה בשטח הפאב. מובהר כי הנתבעים 1-2 לא עשו דבר על מנת למנוע את האירוע, כי הם הפעילו את הפאב ללא סידורי אבטחה כנדרש וכי הם לא דאגו לוודא מניעת הכנסת כלי נשק לפאב באמצעות חיפוש על הבאים בשעריו או באמצעות גלאי מתכות. כבר יוער כי אין חולק שבמועד האירוע לא חלה חובה חוקית על הנתבעים 1-2 להחזיק מאבטח בתחומי הפאב.

נטען כי אחריות הנתבע 3 כלפי התובע הינה נוכח מעשה התקיפה וההרשעה במשפט הפלילי.

התובע מוסיף וטוען כי בגין האירוע נגרמו לו נזקים חמורים בגינם והוא עדיין סובל ונזקק לטיפולים ממושכים. לכתב התביעה צורפה חוות דעת ד"ר כהנוביץ' מיום 27/12/2005 לפיה, נוכח הצלקות בגופו של התובע ובפני
ו, נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 28%. כן פורטו עלויות נוספות בהקשר לנכות זו ובהקשר לצלקת בפני
ו של התובע.

6.
הנתבע 3 לא התגונן מפני התובענה על אף שהומצאה לו כדין.

7.
הנתבעים 1 ו-2 טוענים להעדר אחריות מצידם לפגיעתו של התובע ולנזקיו הנטענים.

8.
בהחלטה מיום 18/10/2006 קבעתי כי הדיון יפוצל כך שתחילה תידון סוגיית אחריותם של הנתבעים למצבו של התובע ובהתאם לתוצאותיה תידון שאלת הנזק.

9.
המחלוקת שבין התובע לבין הנתבעים 1 ו-2 (שיכונו להלן: "הנתבעים"), מתמקדת ביחס למקום התרחשות האירוע, על אחריות הנתבעים להתרחשותו ועל אחריותו האישית של הנתבע 2 כאורגן בנתבעת 1 שהינה חברה בע"מ.

10.
לטענת התובע, האירוע התרחש במתחם הפאב, אמנם מחוץ למבנה הפאב, אך בשטח בו הוצבו שולחנות וכסאות לשימוש באי הפאב. לפיכך, נטען כי האירוע התרחש במקרקעין שהיו בהחזקתם ובשליטתם של הנתבעים ובמקום שהינו חלק בלתי נפרד מן העסק אותו ניהלו. נטען כי בהקשר זה, אין הבדל של ממש בין פנים הפאב לבין מקום התרחשות האירוע מחוצה לו.

התובע מדגיש כי על מפעיל ומנהל פאב, המוכר משקאות משכרים, לצפות התרחשות קטטות בתחום עסקו במהלכן עלולים להשתמש בסוגי נשק. על כן נטען כי מפעיל ומנהל הפאב נושא בחובת זהירות כלפי התובע בתחום עסקו זה.

מובהר כי הנתבעים לא נקטו אמצעי זהירות כלשהם ובכללם בדיקת הבאים למתחם הפאב. עוד נטען כי לא הופגנה נוכחות מטעם הנתבעים באזור השולחנות שמחוץ למבנה הפאב, על מנת לוודא מניעת התרחשות קטטות ואירועים כדוגמת האירוע.

11.
מנגד, טוענים הנתבעים כי האירוע כלל לא התרחש בתחומו של הפאב.

נטען כי עדויות התובע רצופות בסתירות באשר למקום הבילוי שלו ושל חבריו. מאלו עולה כי מקום התרחשות האירוע לא היה במתחם הפאב אלא במקום יציאת התובע מן הפאב הסמוך - במעבר הולכי הרגל הפתוח שבין שני הפאבים.

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי אף אם יימצא שהאירוע אמנם התרחש במתחם הפאב, יוצא כי קיימת משמעות להתרחשותו מחוץ למבנה הפאב.

מובהר כי השטח בו הוצבו שולחנות וכסאות הפאב הינו שטח ציבורי שאינו נכס שבשליטת הנתבעים. הנתבעים סומכים טענתם זו על עדותו של מר פרוספר קדוש, סגן מנהל אגף רישוי ואכיפה בעיריית אילת וחבר ועדת שילוט ושימור רחובות, ממנה עולה כי המדובר בשטח מעבר עירוני בו ניתן היתר מטעם עיריית אילת להצבת כסאות ושולחנות. זאת
בכפוף כי יישמר מעבר מתוחם חופשי וללא הגבלה להולכי רגל. מכך מבקשים הנתבעים להסיק כי מקום האירוע התרחש בנכס שהינו שטח שנועד למעבר ציבורי עירוני, המשמש למעבר חופשי ללא מגבלה להולכי רגל, כך שלנתבעים אין שליטה על הבאים במעבר זה [להלן: "המעבר הציבורי"].

הנתבעים מוסיפים כי שבעוד שפנים הפאב מהווה שטח לגביו נדרש רישיון עסק, שבשיקולי הענקתו נמנית מניעת סכנה לשלום הציבור, הרי שלשטח שמחוץ לפאב נדרש אך היתר להצבת כסאות ושולחנות.

מכאן נטען כי משום היות השטח בו התרחש הארוע, מעבר ציבורי, אין לנתבעים יכולת להציב בו הן שומרים במקום לשם בדיקת העוברים ושבים והן מכשיר לגילוי מתכות, כך שלא הייתה להם שליטה על הנעשה בשטח המעבר הציבורי, בו התרחש האירוע.

עוד נטען כי אף אם מוטלת חובת זהירות על הנתבעים כלפי באי הפאב נוכח פוטנציאל להתרחשויות אלימות, לא קמה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע. זאת כיוון שמעשה התקיפה מטעם הנתבע 3 לא ניתן היה לצפייה מראש, בהיותו מעשה ספונטאני ולא צפוי בעיניו של התובע, ומקל וחומר בעיני הנתבעים.

עוד מודגש כי לא הוכח קשר סיבתי בין מעשה ההתרשלות המיוחס לנתבעים לבין הנזק שספג התובע ומובהר כי אף אם היה מצוי איש אבטחה באזור הארוע, לא יכול היה להיות סיפק בידו לסייע לתובע ואף ספק אם יכול היה בנוכחותו בכדי להרתיע את התוקף - הנתבע 3.

מעבר לאלו טוענים הנתבעים כי לתובע רשלנות תורמת לארוע בשיעור של לא פחות מ- 99%. זאת כיוון שהוא זה אשר יזם את הפניה לנתבע 3, ליטף את הכלבה שהייתה בחזקתו ללא רשות והתגרה בו.

הנתבעים מסכמים בטיעון, כי לא הוכחה עילת תביעה כנגד הנתבע 2, שכבר חדל מלשמש כאורגן בנתבעת 1 בעת הגשת התביעה. מובהר כי התובע לא פירט מהו חלקו של הנתבע 2 במחדליה הנטענים של הנתבעת 1 כדי שתיוחס לו אחריות אישית למעשה הנזיקין הנטען. כמו כן, נטען כי לא הוכח שהמחדלים אותם רואה התובע בגדר עוולת רשלנות, נבעו מחדלונו האישי של הנתבע 2.

דיון

12.
כעת אני נדרש להכריע בשאלות העיקריות עליהן נטושה המחלוקת בין הצדדים והן האם הנתבעים נושאים באחריות לנזקי התובע בגין האירוע, האם הם חבים בחובת זהירות כלפי התובע והאם מתקיים קשר סיבתי בין מחדלי ההתרשלות הנטענים מטעם הנתבעים, לבין התרחשות מעשה דקירת הנתבע 3. מענה לשאלות אלו יבהיר את הרלבנטיות שביתרת השאלות שבמחלוקת בין הצדדים.

13.
הלכה היא כי מבחני עוולת הרשלנות נקבעים על פי שאלת קיום חובת הזהירות, המוכרעת על פי מבחני הצפיות. שאלה זו נבחנת הן בהיבט עקרוני – בבחינת קיומה של חובה זהירות "מושגית" כלפי התובע בגין הארוע ביחס לסיכון מסוים, והן בהיבט ספציפי – בבחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית כלפי תובע, בנסיבותיו הספציפיות של האירוע.

במסגרת חובת הזהירות המושגית בעניינו של מזיק נטען, נלקחים בחשבון שיקולי "מאקרו" הנוגעים למדיניות המשפטית הראויה ביחס לחברה בכללותה, כזו המיישמת את תפישותיה של החברה, את תחושת הצדק שלה ואת צרכיה. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, נשקלים שיקולי "מיקרו" הנוגעים לנסיבותיו המסוימות והיחודיות של המקרה הנדון [ר' בספרו של ע"ד מ' ויסמן "תביעות רשלנות בנזיקין", עמ' 96-98].

סיכון "שכיח ונפוץ" יחייב מזיק נטען במידת זהירות גבוהה מן הסיכון הנדיר, שהרי ככל שהסיכון אינו צפוי, לא תוטל אחריות בגין רשלנות נטענת שבבסיסו [ר' בספרו של ויסמן עמ' 104-105].

14.
ככל שחובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, אמנם הופרה על ידי הנתבעים הפרה העולה כדי עוולת הרשלנות, תעמוד לדיון שאלת הקשר הסיבתי. סוגייה זו כוללת בחובה שתי שאלות נפרדות. ראשית - שאלת גרימת הנזק עצמו ושנית - שאלת היקף חבות המזיק בגין העוולה.

קודם לכל, יש להכריע בשאלה האם אכן התרחש האירוע התאונתי והאם הוא גרם למצבו הרפואי של התובע. שאלות אלו הן שאלות שבעובדה ומהוות את מסגרת הקשר הסיבתי העובדתי.

רק ככל שתתקבל גרסת התובע בדבר קיומו של קשר סיבתי עובדתי זה, תעמוד לדיון שאלת הקשר הסיבתי המשפטי, בדבר היקף אחריותם של הנתבעים לנזקיו הנטענים (ר' ספרו של ד' קציר "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית תשס"ג-2003 כרך ב', עמ' 1695).

הקשר הסיבתי העובדתי יוכרע על פי הראיות כפי שהובאו לפני בית המשפט ושאלת הקשר הסיבתי המשפטי הינה נגזרת של שיקולים הנוגעים להיקף האחריות שמן הדין להטיל על הנתבעים. בכלל זה שיקולים הנוגעים ל"צפיות" הנזק הנטען ו"ריחוקו" מן הפגיעה הנטענת [ר' בע"א 248/86 עיזבון לילי חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פד"י מה (2) 529 - בכל הנוגע להבחנה בין הקשר הסיבתי העובדתי ובין הקשר הסיבתי המשפטי].

15.
לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, מנסיבות העניין ומאותות האמת כפי שהתגלו במהלך הדיון, שוכנעתי כי יש לדחות את התביעה ביחס לנתבעים.

אין יכול להיות חולק באשר לפגיעתו של התובע במהלך האירוע, שגרמה למצבו הרפואי. אולם, לא שוכנעתי כי נסיבות העניין עולות כדי הטלת אחריות על הנתבעים למעשה התקיפה שבוצע על ידי הנתבע 3 ולנזקי התובע בגינו.

16.
מנגד, קיבלתי את התביעה באשר לנתבע 3, לאחר שהומצאה לו כדין והוא חדל מלהתגונן כנגדה ואף נוכח הרשעתו ב

פסק דין
חלוט במשפט הפלילי.

הארוע והמקום התרחשו

17.
בתצהיר עדותו הראשית מסר התובע כי הוא ישב עם חבריו בשולחנות השייכים לפאב והמצויים מחוצה לו. אז, כדברי התובע: "
משראיתי את הכלבה קמתי אליה...
" (ר' סעיף 5 לתצהירו). כך גם לגרסת חבריו של התובע (ר' סעיפים 2-3 לתצהיר מר אחמד שהיין וסעיפים 2-3 לתצהיר מר נביל נעאמנה). מאלו עולה כי התובע היה בין באי הפאב היושבים בשולחנות המוצבים מחוץ ובסמיכות למבנה כש: "
הקטטה התרחשה באזור השולחנות של הפאב
" (ר' סעיף 7 לתצהירו).

אולם, מעדות התובע לפרוטוקול הדיון עלתה גרסה שונה, לפיה הוא ישב בסמוך לפאב, בפאב אחר בשם "אנדרגראונד" עת קם ללכת משם והבחין בכלבה. בעת זו הנתבע 3 וחבריו ישבו בשולחנות של הפאב. כגרסתו זו של התובע, הוא לא נמנה על באי הפאב והוא הגיע לשטח בו מוצבים כסאות הפאב, כעובר אורח, לאחר שבילה במקום אחר.




וכלשונו של התובע:

"ש.
יצאת מהאנדרגראונד וראית את הכלבה מהשולחנות ליד, פנית ללכת לכיוון הכלבה?
ת
.
יש מעבר, והלכתי בו לכיוון הכלבה. הוא ישב בשולחן ואני במעבר. "




[ר' פרו' עמ' 20 שו' 22-24 – הדגשה הוספה]

18.
גרסה דומה מסר התובע בהודעתו במשטרה יום למחרת האירוע, בה פירט כי הוא וחבריו ישבו בפאב הסמוך והוא הבחין בכלבה ובנתבע 3 לאחר שרצה ללכת משם (ר' הודעת התובע במשטרה מיום 17/05/2000 עמ' 1 ש' 4-6). עוד מסר התובע כי לאחר שניגש למקום בו ישב הנתבע 3 עם הכלבה:
"אמרתי לו הכלבה הזאת שלי. אז הוא אמר לי אתה רוצה אותה אמרתי לו לא רק ללטף אותה קמנו רצינו ללכת הבן אדם הוציא סכין מהפאוץ ונתן לי מאחורה שהסתובבתי..."

[ר' שם בעמ' 2 שו' 14-18]

19.
כבר מאלו עולה קושי ראשוני ביחס לשקילת המהימנות המתבקשת של גרסתו חסרת העקביות של התובע. אף אם הייתי הולך כברת דרך לקראת התובע בניסיון נוסף לייחס משקל לראיותיו ולהחיל עפרון כחול על חלק מגרסאותיו, תוך העדפת גרסתו שמסר לפרוטוקול הדיון כתואמת את אמרת החוץ שמסר בהודעתו במשטרה ואת גרסאותיהם של חבריו – יוצא כי עדיין אין בכך כדי לתמוך באחריותם של הנתבעים לפגיעתו ולנזקיו.

20.
גם מן התמונות כפי שצרפו הצדדים, נראה כי המדובר בשטח שהינו רחבה פתוחה. זהו אזור בו קיימים מקומות בילוי הסמוכים אחד לשני, ביניהם הפאב, כאשר מחוץ לכל בית עסק מוצבים שולחנות וכסאות. האזורים בהם הוצבו הכיסאות והשולחנות, אינם מתוחמים ואין בין אזורים אלו לבין המעבר הציבורי שביניהם כל הפרדה של ממש.

הנה כי כן, התובע לא נמנה על באי הפאב ולקוחותיו ולא ישב בשולחנות שברחבה מחוץ לפאב. הוא בילה בפאב סמוך, הלך במעבר הציבורי כעובר אורח והתיישב ליד הנתבע 3 שישב על כסא של הפאב על גבול המעבר הציבורי.

חובת הנתבעים ביחס לארוע

21.
יוצא כי האירוע התרחש בשטח פרוץ, שאף לגרסת התובע המדובר בקצה מתחם הפאב, על גבול שטח המעבר הציבורי. לא הוכח על פי מאזן ההסתברויות הנדרש כי מעשה התקיפה אכן אירע בתוך מתחם הפאב. לפיכך,
לא הוכחה קיומה של חובת זהירות החלה על הנתבעים. שוכנעתי כי בנסיבות אלו, אין להטיל חובת זהירות על הנתבעים כלפי עוברי אורח הנעים מחוץ לשטח הפאב.

22.
אף אם אניח לטובת התובע כי האירוע אמנם התרחש בתוך המתחם בו הוצבו שולחנות וכסאות הפאב, לא שוכנעתי כי הנתבעים נושאים באחריות כלפיו בגין מעשה התקיפה והדקירה מטעם הנתבע 3.

סברתי כי חובת הזהירות החלה במקרה זה אינה נגזרת מסיווג שטח המקרקעין עליו התרחש האירוע או מסיווג ההיתר הנדרש לגביו, כטענת הנתבעים, אלא ממבחן צפיות האירוע על ידי האדם הסביר. יחד עם זאת, לשאלות אלו כמו גם למבנה השטח ואפיונו יש השלכה על מבחן הצפיות.

23.
בהתייחסות לשאלה אם ניתן להטיל על הנתבעים חובת זהירות כלפי עוברי אורח בשטח בו מתהלך הציבור בכללותו, יש לייחס משקל של ממש להיותו שטח חוץ לא מתוחם, פרוץ ופתוח. כעולה מעדותו של מר הלל גניש, מנהל מחלקת רישוי עסקים בעיריית אילת, שלא נסתרה, הדרישה להצבת שמירה בבתי עסק הינה באחריות משטרת ישראל. במסגרת התנאים לרישוי אותם הציבה המשטרה בהליך רישוי הפאב לא נמנתה דרישה להצבת שומרים במקום. גם הנתבעים טענו כי אסור להם להציב שומרים לבדיקת העוברים ושבים או מכשיר לגילוי מתכות בשטח שמחוץ למבנה ואף טענה זו לא נסתרה.

24.
סברתי כי אין לכחד את הצורך בהתייחסות לשאלת חובת האחריות של הנתבעים כלפי ארוע תקיפה מטעם יושבי הפאב כלפי עוברי אורח.
בהקשר זה ומעדויות התביעה, עולה כי האירוע התרחש בפתאומיות וללא כל התראה מוקדמת. ההיתקלות בין התובע לנתבע 3 עובר לפציעתו ארכה זמן קצר ולגרסת התובע היא לוותה בשיחה שאינה רמה או מעוררת חשד. מעשה האלימות אירע בפתאומיות גמורה, עת קפץ הנתבע 3 מאחורי התובע שקם ללכת ממנו, באופן ספונטאני ודקרו כשגבו אליו. הכל ללא כל אזהרה מוקדמת, קטטה, מדון, או דיבור מאיים.

התובע עצמו העיד כי הופתע מעצם התקיפה:
"
הוא שלף סכין, ודקרו אותי מאחורה, אני לא יודע, קפץ לי על הגב וחתך אותי
"


[ר' פרו' עמ' 20 שו' 8-9 הדגשה הוספה]

וכן בעדותו של מר אחמד שהיין לפיה:
"
התובע הלך לאנשים שישבו בשולחן, ראיתי שהוא מדבר איתם על הכלב ואני לא התייחסתי ופתאום ראיתי אחד מהחברים שולף סכין והיה את המקרה.
"

[ר' פרו' עמ' 16 שו' 23-24 הדגשה הוספה]

25.
בנסיבות אלו, שוכנעתי כי הנתבעים, כאדם סביר, לא היו צריכים לצפות את היווצרות הסיכון ואת הסתברות התממשותו. התרשמתי כי לא ניתן, בכל הכבוד, להטיל על הנתבעים חובה להאזין לכל שיחה המתרחשת בסביבת הפאב ולאמוד סיכוניה הפוטנציאלים.

אף אם היה נמצא מאבטח במקום, הוא לא יכול היה לשמש כאורקל ולנבא את התקיפה הפתאומית הבלתי צפויה, שאירעה לאחר שיחה קצרה וללא כל התגרות נחזית לעין.

מכאן קבעתי כי האירוע היה בלתי צפוי, הנתבעים לא יכלו להביאו במסגרת שיקוליהם ועל כן אין לחייבם באחריות בגינו.

26.
גם בחינת נסיבות האירוע עצמן, מעלה העדר זיקה אל הפאב.

לטענת התובע, על מפעיל ומנהל פאב המוכר משקאות משכרים לצפות סיכוני אלימות העלולים להתרחש בעסקו. אולם, לא נטען כי התובע או חבריו רכשו משקאות משכרים בפאב או העלו סימני שכרות כלשהם. יתרה מכך, התובע העיד כי הוא לא היה שיכור (ר' פרו' עמ' 19 שו' 23). גם חברו של התובע, מר אחמד שהיין, העיד כי הוא שתה באותו ערב "
בירה, פחות מבקבוק אפילו פחות מחצי בקבוק
" (ר' פרו' עמ' 15 שו' 23).

גם בבחינת צריכת האלכוהול האפשרית של הנתבע 3 עצמו, יוצא כי לגרסת התובע, הסיבה בגינה החל האירוע הינה הכלבה שהתובע זיהה ככלבתו. מכאן, כי הקשר בין התובע לבין הנתבע 3 בעקבותיו אירעה התקיפה, התפתח בגלל הכלבה ולא בגלל נסיבה הקשורה לעצם הבילוי בפאב. לעניין זה סברתי כי התרחשות האירוע בפאב הייתה מקרית בהחלט, שכן המפגש עם הנתבע 3 והכלבה יכול היה להתרחש בכל מקום אחר ולאו דווקא בפאב. כבר מטעם זה אני קובע כי לא ניתן לייחס את נסיבות האירוע כקשורות דווקא אל הפאב ואל הנתבעים ודחיתי את טענת התובע כי האירוע מהווה סיכון טבעי ורגיל להפעלת הפאב (ר' בעמ' 3 לסיכומי התובע).

זאת אף זאת - דחיתי את טענת התובע כי היה על הנתבעים להציב גלאי מתכות בשטח שמחוץ לפאב. מעבר לכך שלא הייתה באותה עת הוראה חוקית להצבת מאבטח או גלאי מתכות באזור, שוכנעתי כי הדרישה להצבתם בשטח פתוח, מבלי שיהיה מעבר מתוחם לשטח שאינו
מתוחם - אינה סבירה. כאשר השטח שמחוץ לפאב אינו מתוחם והכניסה לתוכו אינה מוגדרת אלא פרוצה מכל עבר, לא יכולה להיות לנתבעים שליטה על היוצאים והנכנסים אליו, ואין אפשרות ריאלית לערוך בהם חיפוש באמצעות מאבטח או גלאי מתכות.

27.
באשר לאחריותו האישית של הנתבע 2, מצאתי כי בנסיבות העניין, אחריותו אינה מובחנת מאחריותה של הנתבעת 1.

באופן עקרוני, האחריות בעוולה נזיקית מוטלת על מי שמקיים את יסודותיה. על כן, עצם העובדה, לפיה אדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות.

ר' ברע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ'
yds underwriters through willis faber ltd
[פד"י נא(5) 855] שם נקבע כי:
"הנה-כי-כן, הלכה פסוקה היא, כי אדם אשר ביצע עוולה יישא בתוצאות הכרוכות באותה עוולה, ועצם העובדה שאישיות משפטית נוספת נושאת באחריות אינה פוטרת אותו מאחריות אישית"
(ר' אף ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פד"י מח(5) 661].

התובע ביקש להטיל אחריות על הנתבעים בגין מחדליהם הנטענים, ללא ייחוס של רשלנות בגין מעשה או מחדל ספציפיים שבוצעו על ידי הנתבע 2 באופן אישי. מאחר ודחיתי את הגישה המבקשת להחיל אחריות על הנתבעת 1, שוכנעתי כי בנסיבות העניין, יש לדחות את התביעה אף ביחס לנתבע 2.

28.
מעבר לצורך, יצוין כי דחיתי את טענת הנתבעים באשר לאשם התורם של התובע. לא שוכנעתי מן העדויות שלפני, כי התובע פעל בחוסר זהירות שהשפיעה על הנזק או על היקפו. אף שהתובע פנה לנתבע 3 וליטף את הכלבה שהייתה בחזקתו ללא רשות, לא היה עליו לצפות את מעשה תקיפתו הפתאומי. לא הוכחה התנהגות מתריסה מטעם התובע וחבריו, כזו המצדיקה צפייתו לתקיפתו הברוטאלית בדקירת סכין.

29.
מן המקובץ, התביעה כנגד הנתבעים [1 ו-2] נדחית.

התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסכום כולל של 5,000 ש"ח לנתבעת 1 ו-5,000 ש"ח לנתבע 2. סכומי ההוצאות הופרדו, שכן הנתבעים כבר אינם גוף אחד. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

30.
קיבלתי את התביעה כנגד הנתבע 3 ומצאתיו אחראי לפגיעתו ולנזקיו של התובע.

התובע יגיש בקשה למתן

פסק דין
כנגד הנתבע 3 בתוך 30 יום בצירוף תחשיב נזק מטעמו.

ת.פ. בחלוף המועד.

זכות ערעור בתוך 45 ימים.

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

ניתן היום כ"ה באלול, תשס"ח (25 בספטמבר 2008) בהעדר.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים


א. יקואל
, שופט

001088/06א
136 רונית אסייג






א בית משפט שלום 1088/06 מגאהד עמר נ' חברת אנפלגד בע"מ, לוי אשכול, אלימלך עופר (פורסם ב-ֽ 25/09/2008)