פסקי דין על אבנרון תווך והשקעות | פסקי דין על פרידמן אבנר | פסקי דין על חב' פרידמנים אסוסיאשיין | פסקי דין על טי לנד מזכרות איכות | פסקי דין על הרפז אהוד | פסקי דין על ברק אלכסנדר ואח' |

1143/07 עא     07/10/2008




עא 1143/07 אבנרון תווך והשקעות בע"מ, פרידמן אבנר, חב' פרידמנים אסוסיאשיין בע"מ נ' טי לנד מזכרות איכות בע"מ, הרפז אהוד, ברק אלכסנדר ואח'




בעניין:
1


בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בנצרת
עא 001143/07
ערעור על תיק שלום נצרת א 4581/02
בפני
:
הרכב כב' השופט האשם ח'טיב
- אב"ד
כב' השופט זיאד הווארי
כב' השופט עאטף עיילבוני
תאריך:
07/10/2008





בעניין

:

1 . אבנרון תווך והשקעות בע"מ

2 . פרידמן אבנר

3 . חב' פרידמנים אסוסיאשיין בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד
פרידמן אבנר

המערערים



נ
ג
ד




1 . טי לנד מזכרות איכות בע"מ

2 . הרפז אהוד
3 . ברק אלכסנדר
4 . ויינרייך משה


ע"י ב"כ עו"ד
אברמוביץ אבי
המשיבים

פסק דין
כב' השופט עאטף עיילבוני

:

הקדמה
:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת ד. צרפתי) בת.א. 4581/02, שדחה תביעה כספית שהגישו המערערים נגד המשיבים, אשר סבה סביב נזקים שנגרמו להם, לטענתם, בגין "הפרה מאוחרת" של הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים ביום 11/9/98, לנוכח סירובם של המשיבים לקבל לידיהם את החזקה בחנות נשוא הסכם השכירות, וכן תבעו נזקים כתוצאה ממחדלם של המשיבים משלא ביטלו במועד את צו המניעה שניתן לבקשתם, שאסר על המערערים להשכיר את החנות לאחר זולת המשיבים, וזאת אף לאחר שגמרו אומר שלא לשכור את החנות ולפעול לביטול ההסכם; בית המשפט קמא, בפסק דינו מיום 10/4/07, דחה את תביעת המערערים וחייבם בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪.

הרקע העובדתי בתמצית
:

בתאריך 11/9/98 התקשרה המערערת מס' 3, שהיתה בשעתו בעלת הזכויות בחנות הממוקמת במרינה בטבריה (להלן: "החנות") ולאחר מכן העבירה זכויותיה למערערת מס' 1, בהסכם להשכרת החנות למשיבה מס' 1 (להלן: "ההסכם" או "הסכם השכירות").

חלוקת התפקידים והגדרתו המדויקת של כל אחד מהמערערים מחד והמשיבים מאידך, פורטה על ידי בית משפט זה, בהרכב אחר, בערעור על החלטת בית המשפט קמא בבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בי-דין (ע"א 1040/06), ולצורך הערעור שלפנינו נכנה אותם "המערערים" ו"המשיבים", כאילו כל המערערים היו להם לגוף אחד וכך גם המשיבים, מבלי לפרט את מידת המעורבות של כל אחד ואחד מהם בהסכם.

חרף הסכם השכירות האמור, השכירו המערערים את החנות ביום 3/11/98, בשכירות נוגדת, לחברת אוצרות ים כנרת בע"מ (להלן: "אוצרות ים כנרת" או "השוכרת הנוגדת"), אשר החזיקה בחנות מיום 1/12/98 ועד לחודש 10/01, אז פונתה על ידי המערערים מהחנות.

בנסיבות האמורות תבעו המשיבים, ביום 12/12/98, את המערערים בבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 126364/98), ועתרו לאכיפת הסכם השכירות ולפיצויים. במקביל, עתרו לקבלת צו מניעה זמני האוסר על המערערים להשכיר את החנות לאחר מלבדם. ביום 6/5/99 ניתן צו מניעה כמבוקש, במסגרתו נאסר על המערערים להשכיר את החנות לאחר זולת המשיבים, וזאת עד למתן

פסק דין
בתיק העיקרי, אך כאמור, עת ניתן הצו, אוצרות ים כנרת כבר החזיקה בחנות, כשוכרת נוגדת.

בחודש 10/01, עוד בטרם הוכרע גורלה של התביעה בבית משפט השלום בתל אביב, הודיעו המערערים למשיבים כי פינו מהחנות את השוכרת הנוגדת, וכי הם נכונים להעמיד לרשותם את החנות. דא עקא שהמשיבים דחו הצעתם זו של המערערים, בציינם כי עקב הפרת ההסכם מצד המערערים שכרו המשיבים חנות אחרת במתחם, סמוך לחנות נשוא הסכם השכירות, ולפיכך אינם מעוניינים עוד בשכירת החנות מהמערערים. במהלך דיון שנערך ביום 6/12/01 במסגרת ההליך בבית משפט השלום בתל אביב, בוטל צו המניעה הזמני שניתן לבקשת המשיבים, וכן הודיעו המשיבים כי מוותרים הם על סעד האכיפה אך עומדים על תביעתם לפיצוים.

פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב ניתן ביום 14/4/02 ובמסגרתו נעתר בית המשפט לתביעת המשיבים וקבע כי בהתקשרות עם חברת אוצרות ים כנרת, הפרו המערערים את הסכם השכירות עם המשיבים, ובהתאם, חייב בית המשפט את המערערים בנזקי המשיבים כתוצאה מהפרת ההסכם בסך של 117,000 ₪.

בערעור על פסק הדין האמור, אשר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 2034/02), נקבע ב

פסק דין
מיום 26/5/05 כי יש להעמיד את סכום הפיצויים בגין הנזק שנגרם למשיבים על סך של 68,432 ₪ בלבד, ואולם קביעותיו העקרוניות של בית משפט השלום בכל הנוגע להפרת הסכם השכירות מצד המערערים, נותרו על מכונם.

בין לבין, ביום 14/7/02 הגישו המערערים תביעה לבית המשפט קמא (בית משפט השלום בנצרת) לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, בגין סירוב המשיבים לקבל את החזקה בחנות, כפי שנקבע בהסכם השכירות. הדיון בתובענה נדחה מעת לעת, ולאחר שניתן פסק הדין בע"א 2034/02 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כמפורט לעיל, הגישו המשיבים בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין. בית המשפט קמא נעתר לבקשה והורה על דחיית תביעת המערערים על הסף, אך בערעור על פסק הדין הפך בית משפט זה, בהרכב אחר (ע"א 1040/06), את פסק הדין האמור של בית המשפט קמא, בקובעו כי ההליך שהתקיים בבית המשפט בתל אביב עניינו הפרת ההסכם מצד המערערים עקב התקשרותם עם חברת אוצרות ים כנרת בהסכם שכירות נוגד בשנת 1998, בעוד שההליך בפני
בית המשפט קמא עניינו הפרה מאוחרת יותר של ההסכם, כאשר המשיבים סירבו להצעתם של המערערים לשכור את החנות, עת זו פונתה ועמדה לרשות המשיבים בחודש 10/01. אי לכך נקבע כי יש לבטל את קביעת בית המשפט קמא ולהחזיר את הדיון לפניו לצורך דיון בשאלת ההפרה המאוחרת של הסכם השכירות על ידי המשיבים ובשאלה האם נגרמו למערערים נזקים עקב התנהגות המשיבים, ובכלל זה הותרת צו המניעה על כנו עד לחודש 10/01.

בהערת אגב יצוין כי בית המשפט המחוזי בנצרת באותו ערעור (ע"א 1040/06) לא הסתיר את עמדתו ביחס לסיכויי התובענה בבית המשפט קמא בקובעו כי:

"יכול ומדובר בהליך סרק של המערערים בבית משפט קמא, עדין דעתי אינה נוחה מכך שעניינם לא נשמע הלכה למעשה אף אם ראוי שישקלו את המהלך לגופו לאור המכלול האמור לעיל".

כפועל יוצא מ

פסק דין
בית המשפט המחוזי בע"א 1040/06, וכפי שציין בצדק בית המשפט קמא בפסק הדין נשוא הערעור, שתי שאלות עיקריות נותרו לדיון והכרעה: ראשית, האם המשיבים הפרו הפרה מאוחרת את הסכם השכירות בינם לבין המערערים, לנוכח סירובם לשכור את החנות מהמערערים, על אף שעתרו במקור, במסגרת ההליך בבית משפט השלום בתל אביב, לאכיפת ההסכם; ושנית, האם חדלו המשיבים כלפי המערערים בכך שהותירו, בתוקפו, את צו המניעה הזמני שניתן לבקשתם בבית משפט השלום בת"א, אשר אסר על מי מהמערערים להשכיר את החנות לאחר זולתם, וזאת על אף שהחליטו לראות בהסכם השכירות כמבוטל קודם לכן.
פסק הדין של בית המשפט קמא
:

בית משפט קמא הגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה, על מכלול מרכיביה, תוך חיוב המערערים בהוצאות המשיבים.

לפי קביעת בית המשפט קמא, דין תביעת המערערים דחייה משני נימוקים שבכוחו של כל אחד מהם בנפרד להביא לדחייתה, האחד; משום שהוכח כי המשיבים לא הפרו כל הפרה מאוחרת את הסכם השכירות או כל חיוב בו, אף שלא הודיעו באופן פוזיטיבי על ביטול צו המניעה. והשני משום שהמערערים לא הוכיחו כל נזק שנגרם להם, כטענתם, עקב התנהלות המשיבים בעניין.

לעניין שאלת ההפרה המאוחרת של ההסכם מצד המשיבים, בית המשפט קמא דחה טענה זו בקבעו כי מהלכי המערערים לפנות את החנות בחלוף שלוש שנים מהמועד עליו סוכם בהסכם השכירות למסירת החנות למשיבים, ולאחר שהפרו הפרה יסודית את החיובים הבסיסיים על פי הסכם השכירות, מהלכים אלה אין בהם כדי להפוך את היוצרות ולהביאם למעמד נפגעים. אליבא דבית המשפט קמא, בגין ההפרות היסודיות של המערערים, כאמור לעיל, עמדה למשיבים הזכות לבטל את הסכם השכירות, זכות אשר המשיבים עמדו על מימושה עת מצאו נכס חילופי לניהול עסקיהם בטבריה, דבר שהיה ידוע ו/או היה צריך להיות ידוע למערערים. בנוסף נקבע, מהמועד בו נשכרה החנות החלופית, היה צריך להיות ברור למערערים כי נסתם הגולל על תביעת האכיפה שהוגשה על ידי המשיבים בתל אביב, אשר לפי קביעת בית המשפט קמא נשקלה ונבחרה כדין בתחילת הדרך.

בית המשפט דחה את גרסת המערערים לפיה כל פעולותיהם לצורך פינוי אוצרות ים כינרת נועדו למימוש חיוביהם על פי הסכם השכירות, בציינו כי גרסה זו לא זכתה לאמונו והינה בגדר טיעון מלאכותי גרידא והוסיף וקבע כקביעה עובדתית שהמערערים פעלו לפינוי אוצרות ים כנרת מהחנות משום שהאחרונה לא שילמה דמי שכירות וללא קשר להסכם השכירות ולהליכים המשפטיים שהתנהלו בתל אביב. כן קבע כי ההנחה לפיה המערערים ציפו, בנסיבות שנוצרו ולאחר חלוף שנים, כי המשיבים יאותו לשכור את החנות, הינה מופרכת ולא אמינה. לשיטתו של בית המשפט קמא, אין כל בסיס עסקי ו/או הגיוני להניח כי המשיבים ימתינו משך מספר שנים עד לפינוי החנות, מה גם שלמשיבים היו מלוא הסיבות להניח כי המערערים ימשיכו להוליכם שולל ולהפר ההתקשרות עימם.

בית המשפט קמא אף הוסיף וקבע כי עת שכרו המשיבים חנות חלופית, פעלו לפי חובתם להקטין נזקיהם וכי אילו המשיבים היו יושבים בחוסר מעש ולא פועלים להקטנת נזקיהם לאורך השנים, דווקא אז היה מקום לטענות כלפיהם מצד המערערים, אך בנסיבות העניין, התנהלותם היתה כדין וכמצופה ממתקשר סביר, ושכירת החנות החלופית היתה בגדר מימוש זכויותיהם לבטל את הסכם השכירות בשל הפרות יסודיות מצד המערערים, ואף מהווה את ההודעה הדרושה בדבר ביטול הסכם השכירות, ככל שדרושה הודעה כזו בנסיבות העניין.

בית המשפט קמא קבע כי בהתכתבות בין הצדדים המשיבים לא אישרו למערערים פוזיטיבית, בשום שלב, כי הם מעוניינים להתקשר בהסכם שכירות לכשתתפנה החנות, ולכל הפחות הבהירו כי בנסיבות שנוצרו, לא יאותו לשכור את החנות, אם בכלל, בתנאי הסכם השכירות שהיה יפה לשעתו. בית-המשפט קבע עוד, כי מחומר הראיות ומהתכתובות ניתן היה ללמוד על כך שלמשיבים אין עוד עניין בחנות, וזאת לנוכח חלוף השנים וההפרות היסודיות מצד המערערים.

אשר לשאלת נחיצותו של צו המניעה שניתן לבקשת המשיבים, קבע בית המשפט קמא כי צו המניעה היה מוצדק ולא הוצא ממניעים זרים או ללא תכלית. כן נקבע כי צו המניעה ניתן לאחר שהתובעת כבר השכירה את החנות בשכירות נוגדת לאוצרות ים כנרת ואף קיבלה לידיה את דמי השכירות, כך שלמעשה, הסתבר בדיעבד כי מלכתחילה צו המניעה היה חסר תוקף ממשי. לפיכך קבע בית המשפט קמא כי המשיבים לא נדרשו למהלך יזום ואופרטיבי לביטול צו המניעה שהיה מלכתחילה חסר תכלית. בנוסף קבע בית המשפט קמא כי המשיבים לא הציגו מצג סותר ביחס לעמדתם לצו המניעה הזמני, ומכל מקום לא הוכח כי המערערים הושפעו ממצג כלשהו בפעולותיהם. כן נקבע כי גם למערערים היה ברור כי צו המניעה הזמני הינו חסר תכלית לאור החזקת אוצרות ים כנרת בחנות, ואף הם לא נקטו בכל צעד לבטלו, משום שמעשית לא היתה משמעות לצו.

בית המשפט קמא ציין כי לא מצא בסיס לטענת המערערים לפיה רק בשל צו המניעה נמנע מהם לגבות את דמי השכירות מחברת אוצרות ים כנרת, והוסיף וציין כי לא ראה לטענה זו כל טעם ענייני, משפטי או הגיוני כלשהו. אדרבא, בית המשפט קמא ציין כי מעדות המערער מס' 2 אף עולה כי ככל שניתן היה לגבות דמי שכירות מחברת אוצרות ים כנרת, הרי שאלה נגבו למשך מספר חודשים, ורק לאחר שאוצרות ים כנרת חדלה לשלם דמי שכירות באופן חד צדדי, הוגשה תביעת הפינוי כנגדה, וזאת בעיקר בשל אי תשלום דמי השכירות. בית המשפט קמא קבע, כאמור,
כקביעה עובדתית, כי מהלכי המערערים לפינוי אוצרות ים כנרת מהחנות אינם נוגעים לצו המניעה ו/או להסכם השכירות ולהצהרות המשיבים וכי המערערים פעלו לפינוי החנות בשל אי תשלום דמי שכירות על ידי
אוצרות ים ואף הוסיף כי המערערים היו פועלים לפינוי החנות מהשוכרת הנוגדת, בין אם המשיבים היו מבקשים לממש את הסכם השכירות, ובין אם לאו. בנסיבות אלה דחה בית המשפט קמא את דרישת המערערים לייחס למשיבים אחריות לצורך בפינוי אוצרות ים כנרת, לרבות הנזקים שנגרמו בעקבות זאת.

מכל האמור לעיל, הגיע בית המשפט למסקנה כי המשיבים לא הפרו הפרה מאוחרת את הסכם השכירות, לרבות באי נקיטת צעד פוזיטיבי לביטול צו המניעה.

מעבר לדרוש, מצא בית המשפט קמא לנכון לקבוע כי המערערים אף לא הוכיחו כל נזק מהמהלכים שננקטו כלפיהם, וכן לא הוכיחו קשר סיבתי בין האירועים מההיבט העובדתי והמשפטי הואיל והשתלשלות העניינים מצידם היתה מתרחשת ללא קשר לפעולות המשיבים, אלא משום שהשוכרת הנוגדת לא עמדה בהתחייבותה לשלם דמי שכירות. לפיכך, דחה בית המשפט קמא את התביעה וחייב את המערערים בהוצאות.

על קביעות אלה נסב הערעור לפנינו.

טענות המערערים
:

לטענת המערערים, חוזה השכירות השתכלל עת העמידו את החנות לרשות המשיבים ביום 12/10/01, בתקופה בה היתה תביעת המשיבים כנגדם לאכיפת ההסכם תלויה ועומדת. לשיטתם, הואיל והסכימו למתן סעד האכיפה כמבוקש על ידי המשיבים בתביעתם, והואיל ועשו כל שלאל ידם לפינוי החנות מהשוכרת הנוגדת, כדי למסור אותה למשיבים, ואף נמנעו מקבלת דמי שכירות באותה תקופה, שמא יתפרש הדבר כביזיון בית המשפט בשל אי קיום צו המניעה, יש לדחות את ניסיונם של המשיבים להתחמק מאחריותם לקיום ההסכם שנכרת בין הצדדים.

המערערים טוענים כי בית המשפט קמא שגה משהתייחס רק להסכם השכירות ולצו המניעה שעמדו בתוקפם בין התאריכים 20/12/98 ועד 6/12/01, הואיל ולשיטתם, ביום 12/10/01, במועד בו העמידו את החנות לרשות המשיבים, נכנס הסכם השכירות לתוקף ללא קשר לזמן שעבר קודם לכן, ועל כן, על המשיבים לפצות אותם בגין כל הנזקים שנגרמו להם, כאמור בכתב התביעה.

למעשה, מתמקדים המערערים בטענה לפיה משעתרו המשיבים לאכיפת הסכם השכירות ולקבלת צו מניעה שימנע מהמערערים להשכיר את החנות לאדם אחר זולתם, ומשלא הביעו, ולו ברמז, כל רצון לבטל את ההסכם לאורך כל התקופה, הרי שעם פינוי החנות על ידי המערערים והעמדתה לרשות המשיבים, נכנס לתוקפו מחדש הסכם השכירות שהשתכלל בין הצדדים ועל המשיבים לפצותם בגין כל ההוצאות והנזקים שנגרמו להם עקב הפרת החוזה מצדם.

כן טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא משהתעלם ממבחן ההדדיות, לפיו זכות וחובה כרוכים זו בזו, כך שעם פינויה של החנות והעמדתה לרשות המשיבים, אין לאפשר למשיבים לבטל את הסכם השכירות באופן חד צדדי לאחר שקודם לכן עמדו על זכותם לשכור את החנות מיד לכשתתפנה, ועליהם לתת את הדין על מעשיהם.

זאת ועוד, לטענת המערערים טעה בית המשפט קמא משקבע כי צו המניעה היה מלכתחילה חסר תכלית. לשיטתם, צו המניעה הזמני היה כפוף לתביעת המשיבים כנגדם בבית משפט השלום בתל אביב, וכל הפרה של צו המניעה מצידם עשויה היתה לגרור נקיטה של הליכים פליליים והליכי ביזיון כנגדם, וזאת במקביל לתביעת פיצויים גדולה, כך שהמערערים, הלכה למעשה, נדרשו לנתק כל קשר עם השוכרת הנוגדת ולהתרכז בהתגוננות בפני
התביעה בבית המשפט בתל אביב, ובנסיבות אלה קביעתו של בית המשפט קמא אינה יכול להתקבל.

בנוסף, לטענת המערערים, שגה בית המשפט קמא משקבע כי אין לראות בהם כנפגעים, הואיל ואמנם לא מסרו את החנות לידי המשיבים במועד, ברם על כך שילמו למשיבים פיצויים, ומשהועמדה החנות בסופו של יום לרשות המשיבים ואלה התנערו מהתחייבותם בהסכם לקבל את החזקה בחנות והפרו את ההסכם, גרמו המשיבים, הם בעצמם, לפגיעה במערערים, ועל כך הם חייבים לפצותם.

כמו כן, טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי ההנחה לפיה ציפו לכך שהמשיבים יאותו לשכור את החנות לאחר חלוף שנים הינה מופרכת ולא אמינה. לשיטתם, עצם העובדה שהמשיבים עמדו על תביעתם לאכיפת הסכם השכירות וצו המניעה בבית משפט השלום בתל אביב מלמדת כי היו מעוניינים בחנות לפחות עד ה-12/10/01, עת החנות הועמדה לרשותם. טענה דומה מעלים המערערים ביחס לקביעת בית המשפט קמא לפיה בנסיבות שנוצרו לא היה מקום לציפייה כי המשיבים ידבקו בסעדים המקוריים שנתבעו וביחס לקביעה כי הצדדים לא נדרשו לכל הודעה רשמית בעניין זה, קביעות שלטענת המערערים שגויות מיסודן.

המערערים מפנים לכך שעל אף שהמשיבים שכרו חנות חלופית, המשיכו בתביעתם כנגד המערערים בבית משפט השלום בתל אביב, כך שקביעת בית המשפט קמא לפיה מהמועד בו נשכרה החנות החלופית נסתם הגולל על חלופת האכיפה, בטעות יסודה.

מעבר לכך, לטענת המערערים, בית המשפט קמא נתפס לכלל טעות בקובעו כי המשיבים לא אישרו מעולם, באופן פוזיטיבי, כי הם מעוניינים לעמוד על הסכם השכירות לכשתתפנה החנות, ומפנים בהקשר זה, פעם נוספת, לתביעה שהוגשה בבית משפט השלום בתל אביב ולצו המניעה שנתבקש על ידי המשיבים.

עוד טוענים המערערים כי טעה בית המשפט קמא בקובעו כי עת המשיבים מצאו נכס חליפי, הרי שבכך ביטלו את הסכם השכירות. לטענת המערערים, על אף שהמשיבים מצאו נכס חליפי עוד בחודש 7/99, הרי שהותירו את תביעתם בבית משפט השלום בתל אביב על כנה והסירו אותה רק בחודש 12/01, לאחר המועד בו הועמדה החנות לרשותם.

כן טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי מהראיות והתכתובות שהוצגו ניתן היה ללמוד על עמדת המשיבים כי אין להם עוד עניין בחנות, ומפנים בהקשר זה לכך שהמשיבים עודכנו לאורך כל הדרך על מצב הליכי פינוי השוכרת הנוגדת, ואף ציינו במכתב כי על המערערים לפנות את החנות ולאחר מכן לנהל עימם משא ומתן בנדון, כל זאת בעוד תביעתם של המשיבים בבית משפט השלום בתל אביב תלויה ועומדת.

בנוסף, טוענים המערערים כי לא היה מקום, בנסיבת העניין, להסתפק בעמדה עקיפה, פסיבית ומרומזת מצד המשיבים בדבר חזרתם מהכוונה המקורית לשכור את החנות, מה גם שהמשיבים לא הוכיחו כלל כי הביעו רצון להסתלק מדרישת אכיפת החוזה, באופן כלשהו, ובמכוון נמנעו מלציין מועד מדויק לדחיית פניית המערערים בנושא.

לטענת המערערים, לו היו המשיבים מציגים תשובה חד משמעית וברורה לפיה אינם מעוניינים עוד בהסכם השכירות, היה בידם לכלכל את צעדיהם ולשקול האם ברצונם להמשיך בהליכי פינוי החנות, אם לאו, ומשלא עשו כן המשיבים, פעלו בחוסר תום לב. לשיטתם של המערערים, גם אם אין לראות בהתנהגות המשיבים כלפיהם משום התנהגות המלווה בכוונת זדון, הרי שלכל הפחות הינם חבים כלפיהם ברשלנות.

המערערים טוענים אף כי למשיבים היה אינטרס ברור לגרום להם לפנות את החנות מהשוכרת הנוגדת, חרף העובדה שלא היו מעוניינים בחנות, כיוון שהשוכרת הנוגדת ניהלת עסק מתחרה (חנות מזכרות) בחנות צמודה, ועל רקע הדברים האמורים ניתן להבין מדוע המשיבים בחרו להותיר את תשובתם ביחס לקיום החוזה לוטה בערפל.

עוד טוענים המערערים כנגד קביעת בית המשפט קמא לפיה אף הם, המערערים, לא נקטו כל פעולה לביטול צו המניעה, ומפנים לכך שהם מצידם כן חפצו בקיום הסכם השכירות, ועל כן לא היה מקום לדרוש מהם לפעול לביטול צו המניעה.

כמו כן, לשיטתם של המערערים, טעה בית המשפט קמא באשר לקביעותיו לגבי חברת אוצרות ים כנרת והסיבה האמיתית לפינויה על ידי המערערים (ובכלל זה קביעת בית המשפט לפיה לא ניתן היה לגבות מהשוכרת הנוגדת דמי שכירות לאחר מספר חודשים).

לסיכום, טוענים המערערים כי העובדות, כפי שהוכחו, מלמדות שהמשיבים הם שהפרו את ההסכם בכך שבעת שהחנות הועמדה לרשותם, על פי דרישתם המפורשת, סירבו לקבל את החזקה בה והתנערו מהתביעה שהם עצמם הגישו בתל אביב לאכיפת הסכם השכירות.

יתרה מכך, לטענת המערערים (טענה אחת מני רבות שהועלתה בהודעת הערעור ונזנחה בעיקרי הטיעון), שגה בית המשפט קמא משקבע כי לא הוכיחו נזק מהמהלכים שננקטו כנגדם, ולשיטתם, היה על בית המשפט לקבוע כי המשיבים, אשר הפרו את ההסכם עימם, צריכים לשאת בכל הנזקים המפורטים בכתב התביעה.

טענות המשיבים
:

לטענת המשיבים, הערעור דנא הינו בבחינת הליך סרק אשר מתווסף להליכים קודמים בהם נקטו המערערים כנגדם, לאחר ששתי ערכאות משפטיות קבעו כי המערערים הפרו את ההסכם עימם וגרמו להם לנזק, כך שהגשת הערעור דנא הינה בבחינת שימוש לרעה בהליכי משפט באופן הגורם למשיבים הוצאות משפטיות גבוהות ומיותרות, ועל כן דינו דחייה.

המשיבים טוענים כי הערעור שהוגש אינו מפרט כדבעי מהן "הטעויות" של בית המשפט קמא, כי אם מהווה חזרה על עובדות וטענות שנידונו והוכרעו על ידי בתי המשפט השונים.
עוד טוענים המשיבים כי עיקרו של הערעור נסב אודות ממצאים עובדתיים אשר בית המשפט הכריע בהם, לאחר שמיעת עדויות, ובכגון דא אין בית המשפט שלערעור נוטה להתערב. כמו כן, לטענת המשיבים, בית המשפט קמא פסק בעניינים העובדתיים שבמחלוקת באופן שונה מזה שהוצג על ידי המערערים בטיעוניהם ואף התרשם כי עדות המערער מס' 2 אינה אמינה, נתון שגם לו יש ליתן את המשקל המתחייב בנסיבות העניין.

המשיבים מפנים לכך שבית המשפט קמא קבע כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין הנזק הנטען על ידי המערערים לבין העובדות אותן טענו, וכן קבע כי לא הוכח נזק. לטענתם, הואיל והמערערים זנחו למעשה את ערעורם בכל הנוגע לצד המשפטי של פסק הדין ולא התייחסו לנימוקיו המשפטיים של בית המשפט קמא בשאלת הנזק ובשאלת הקשר הסיבתי, די בכך כדי להוביל לדחיית הערעור.

לא זו בלבד אלא שלטענת המשיבים, לו היו ממתינים עד שהמערערים היו מואילים בטובם לפנות את השוכרת הנוגדת מן החנות, הרי שממילא נזקם היה מתעצם, ולפיכך פעלו להקטין את נזקיהם ובכך סייעו למעשה למערערים בכך שהקטינו את סכום הפיצויים בו על המערערים לשאת כלפיהם. לשיטתם, בנסיבות אלה, הערעור דנא הינו בבחינת עזות מצח, ועל כן דינו להידחות תוך חיוב המשיבים בהוצאות.

דיון והכרעה
:

לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים ולאחר עיון בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים, בטיעונים המשלימים ובתיק בית משפט קמא הגיעותי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

בפתחם של הדברים אפנה לכך כי טענות רבות שהעלו המערערים בכתב ערעורם, נזנחו על ידם במסגרת עיקרי הטיעון, ולפיכך, אתמקד להלן בטענות העיקריות שהעלו המערערים בעיקרי הטיעון, ולא ארחיב ביחס לכל טענה וטענה שהופרחה אל חלל האוויר וננטשה בהמשך.

לגופם של דברים, מעיון בטיעוני המערערים עולה כי המדובר בניסיון להפוך את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, ולמעשה, לערוך דיון חוזר בנושאים עובדתיים ובממצאי מהימנות, אשר לגביהם אמר בית המשפט קמא את דברו באופן נחרץ וברור, לאחר שמיעת עדים.

בית המשפט קמא שמע את העדויות, התרשם מהראיות שהובאו לפניו, בחן את שלל הטענות שהעלו המערערים והוציא תחת ידיו

פסק דין
מנומק כדבעי המבוסס על ממצאים עובדתיים, המעוגנים היטב בחומר הראיות. אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית שהיא האמונה על שמיעת העדים, בחינת הראיות וקביעת הממצאים העובדתיים, ואשר לה היתרון שבהתרשמות בלתי אמצעית מעדים (ע"א 10225/02 יפה פרץ ואח'
נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ ואח'
, תק-על 2004(1) 288 (2004); ע"א 9163/04 אילן גרטלר נ' מנחם מנדל רובינשטיין, תק-על 2007(2) 524 (2007)).

זאת ועוד, ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים אך במקרים חריגים וקיצוניים, דוגמת מקרה בו נפל בהכרעת הערכאה הדיונית פגם היורד לשרשו של עניין או שממצאיה העובדתיים אינם מבוססים על פניהם, ולא כך המקרה דנא.

יפים לענייננו קביעותיו של בית המשפט העליון מפי כב' השופטת חיות בע"א 9070/04 עומר חסן נ' חוסין שאכר חסן ואח'
, תק-על 2007(1) 3030 (2007):

"הליך הערעור האזרחי נועד לאפשר לבעל דין להשיג על פסק דינה של הערכאה הדיונית ככל שנפלו בו טעויות המצדיקות התערבות. הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות שנדונו ונדחו בערכאה הדיונית. בייחוד כך הוא ככל שהדבר נוגע לקביעות עובדתיות ולממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. בעניין זה פסקנו ושבנו ופסקנו כי לערכאה הדיונית יתרון מובהק על פני ערכאת הערעור כמי שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדויות. על כן התערבות בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות יש לה מקום בנסיבות מיוחדות בלבד בהן מתגלה שגיאה בולטת בהחלטתו של בית משפט קמא".

במקרה לפני, לא מצאתי שגיאה בפסק הדין קמא, לא כל שכן שגיאה בולטת, אף נהפוך הוא, הקביעות העובדתיות שבפסק הדין, העומדות ביסוד הערעור דנא, מבוססות היטב על חומר הראיות שהיה לפני הערכאה הדיונית ומעוגנות בו כדבעי, ונסמכות על התרשמותו ממהימנות העדים שהעידו לפניו.

הואיל ובמקרה דנן, אין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין קמא, והואיל וממצאים אלה תומכים במסקנה המשפטית, ומשלא נתגלתה בפסק הדין טעות שבחוק, אין מקום להיכנס לעובי הקורה ולהידרש לדיון מפורט במכלול המחלוקות העובדתיות והמשפטיות שהתעוררו בפני
הערכאה הדיונית, רק כדי לנסחן במילותינו אנו (ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142 (1991); רע"א 478/88 עו"ד דוד בקר ואח'
נ' רונית שטרן ואח'
, פ"ד מב(3) 679 (1988)).

למעלה מן הדרוש וכפי שצוין לעיל, למיטב הבנתנו, מתמקדים המערערים בטענה לפיה הואיל והמשיבים עמדו על תביעתם לאכיפת ההסכם וצו המניעה ולא הביעו כל רצון לבטל את ההסכם, נכנס לתוקפו מחדש הסכם השכירות שהשתכלל בין הצדדים (ושהופר במקור על ידי המערערים) ועל המשיבים לפצותם בגין ההוצאות והנזקים שנגרמו להם עקב הפרת החוזה מצידם.

בהתייחס לטענה זו, אין לנו אלא לחזור על קביעתו של בית המשפט קמא לפיה לא היתה כל סיבה להניח כי בנסיבות שמהערערים עצמם יצרו ולנוכח חלוף השנים, המשיבים יסכימו לשכור את החנות מידי המערערים, טענה שלפי קביעת בית המשפט קמא הינה מופרכת, בלתי אמינה, נעדרת היגיון עסקי או אחר ואף נוגדת את חומר הראיות, ממנו ניתן היה ללמוד שלמשיבים לא היה עוד עניין בחנות.

בנסיבות אלה, לטעמנו, לא ניתן לראות בהותרת צו המניעה וסעד האכיפה על כנם משום "הצעה" מצד המשיבים ליתן תוקף מחודש להסכם השכירות "ההיסטורי" שהופר על ידי המערערים, והמערערים מצידם לא יכלו לפעול לעשיית אקט של "קיבול" להצעה שאינה קיימת, בייחוד על רקע קביעתו של בית המשפט קמא כי סעד האכיפה וצו המניעה שנתבקשו היו מוצדקים לשעתם, קביעה אשר מקובלת עלינו.

אשר לשאלת ביטול ההסכם על ידי המשיבים, בהתאם לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, המשיבים מימשו את זכותם לבטל את הסכם השכירות משמצאו בחודש 7/99 חנות חלופית לניהול עסקיהם, בסמוך לחנות בטבריה נשוא הסכם השכירות, נתון שהיה ידוע ו/או היה צריך להיות ידוע למערערים. במילים אחרות, לפי קביעת בית המשפט קמא, המערערים היו מודעים (או היו צריכים להיות מודעים) לכך שהמשיבים מצאו חנות אחרת לעסקיהם, וניתן לראות במציאת החנות החלופית משום הודעת ביטול מצד המשיבים להסכם השכירות.

לשם בחינת השאלה אם די בהתנהגות המשיבים בכדי לשמש הודעת ביטול להסכם השכירות, נפנה תחילה לכך שאין מניעה להודיע על ביטולו של חוזה בהתנהגות, בתנאי שההתנהגות היא כזו המלמדת בצורה חד משמעית על כוונתו של הצד לבטל את החוזה ובתנאי שהתנהגות זו הובאה לידיעת הצד שכנגד (ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מט(1) 369 (1995); ע"א 1/84 ברנדה נתן נ' שמעון ורוזה סטרוד, פ"ד מב(1) 661 (1988)).

בנסיבות העניין, מקום בו המשיבים מצאו חנות חלופית לעסקם בחודש 7/99, בצמוד לחנות אותה תכננו לשכור מלכתחילה לפי ההסכם, ומקום בו לפי קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא, לא הובאה כל ראיה או טיעון המלמדים כי המשיבים נדרשו באותם זמנים לשתי חנויות לניהול עסקיהם, סבורים אנו כי אכן ניתן לראות במציאת החנות החלופית משום הודעת ביטול בהתנהגות להסכם השכירות, ומשכך, הואיל ונתון עובדתי זה היה מצוי בידיעת המערערים, איננו מוצאים פגם בקביעתו של בית המשפט קמא כי המשיבים מימשו את זכות הביטול שעמדה להם על דרך התנהגות המתבטאת במציאת נכס חלופי לניהול עסקם, וכי התנהלות המשיבים בהקשר זה היתה כדין.

אם לא די בכך, הרי שביום 3/10/01, בתשובה לפניית המערערים, ובטרם פונתה אוצרות ים כנרת מהחנות, הפנה ב"כ המשיבים לידי המערערים מכתב בו ציין כי הסכם השכירות הופר על ידי המערערים הפרה יסודית וכי יש יותר מאשר ציניות בעמידת המערערים על תנאי השכירות המקוריים, ועל כן הופנו המערערים לנהל משא ומתן חדש עם המשיבים על תנאי השכירות, לאחר שהמושכר יתפנה. מהמכתב הנדון עולה כי לפי עמדת המשיבים, הסכם השכירות המקורי חלף ועבר מן העולם ואינו קיים עוד, ולמעשה, מדובר בהודעת ביטול ברורה מצד המשיבים, אשר נשלחה אל המערערים בטרם פונתה השוכרת הנוגדת מהחנות, כך שבין אם ניתן לראות בשכירת החנות החלופית על ידי המשיבים משום הודעת ביטול, ובין אם לאו, הודעת ביטול בכתב מצד המשיבים בטרם ביצוע הפינוי - של השוכרת הנוגדת - קיימת גם קיימת באותו מכתב מיום 3/10/01.

לא למיותר להוסיף בהקשר זה כי במכתב מיום 3/10/01 כל שציין ב"כ המשיבים היה כי על המערערים לפנות למשיבים ולנהל עימם משא ומתן על תנאי השכירות, לאחר שהחנות תפונה. מכאן ועד לטענת המערערים כי יש לראות במכתב זה משום מכתב בו דורשים מהם המשיבים לפנות את החנות ולאחר מכן לנהל עימם משא ומתן, המרחק הוא רב, רב מאוד.

לא זו בלבד, אלא שלפי קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא, מהלכי המערערים לפינוי אוצרות ים כנרת מהחנות נבעו מכך שזו האחרונה לא שילמה את דמי השכירות ואינם קשורים לצו המניעה שניתן לבקשת המשיבים, כך שלמעשה, המערערים היו פועלים לפינוי החנות מהשוכרת הנוגדת בין אם המשיבים היו מבקשים לממש את הסכם השכירות, ובין אם לאו.

בנסיבות אלה, ואף אם תועלה טענה כנגד מועד מסירת הודעת הביטול על ידי המשיבים, הרי שממילא, לפי קביעתו הנ"ל של בית המשפט קמא, המערערים לא הוכיחו כל נזק מהמהלכים שננקטו כלפיהם, וכן לא הוכיחו קשר סיבתי בין האירועים מההיבט העובדתי והמשפטי, נתון עליו לא חלקו המערערים בעיקרי הטיעון מטעמם, כך שגם מטעם זה דין הערעור להידחות.

סוף דבר
:
אשר על כן, לו דעתי היתה נשמעת, הרי שיש לדחות את הערעור ולחייב את המערערים, יחד ולחוד, לשלם למשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪, כולל מע"מ, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
_______________________
עאטף עיילבוני
, שופט
אב"ד כב' השופט האשם חטיב
:
אני מסכים.
______________________
האשם ח'טיב
, שופט - אב"ד
כב' השופט זיאד הווארי

:
אני מסכים.
___________________
זיאד הווארי
, שופט

הוחלט, אפוא, פה אחד לדחות את הערעור כאמור בפסק דינו של כב' השופט עאטף עיילבוני
.
ניתן היום, ח' בתשרי, תשס"ט (7 באוקטובר 2008), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
.
ערעור תוך 45 יום לבית המשפט העליון.

האשם ח'טיב
, שופט-אב"ד

זיאד הווארי
, שופט

עאטף עיילבוני
, שופט
001143/07עא 054 נאוה צוברי






עא בית משפט מחוזי 1143/07 אבנרון תווך והשקעות בע"מ, פרידמן אבנר, חב' פרידמנים אסוסיאשיין בע"מ נ' טי לנד מזכרות איכות בע"מ, הרפז אהוד, ברק אלכסנדר ואח' (פורסם ב-ֽ 07/10/2008)