פסקי דין על יוסף בן אליהו דיין

1215/04 פח     05/09/2006




פח 1215/04 מדינת ישראל נ' יוסף בן אליהו דיין




בעניין:
1



בתי המשפט


בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
פח 001215/04

בפני
:
כב' השופט אברהם טל
- אב"ד

כב' השופטת י' אמסטרדם
כב' השופטת ר' לבהר שרון

05/09/2006






מדינת ישראל

בעניין

:



המאשימה








נ
ג
ד






יוסף בן אליהו דיין





הנאשם









הכרעת דין


השופט אברהם טל
, אב"ד
1.
הנאשם, בן זוגה של זיוה אמבר (להלן: "זיוה"), גרושתו של נתן בן שוהם (להלן: "המתלונן"), מואשם בנסיון לרצח של המתלונן ובגרימת חבלה חמורה בנשק קר.

2.
אין מחלוקת שבשנת 1997 תקף אבי המתלונן את זיוה והנאשם בדירתם, כאשר ירה לעברם מספר יריות ופצע אותם. אביו של המתלונן הורשע בקשר למעשיו הנ"ל, נידון לשלוש וחצי שנות מאסר וחויב לפצות את כל אחד מהפצועים בסכום של 50,000 ₪, מתוכם שילם לכל אחד מהם סכום של 15,000 ₪.

במהלך החודשים שקדמו לאירוע נשוא כתב האישום ניהלו זיוה והמתלונן מגעים במטרה לנסות להגיע להסכמות על חלוקת הרכוש ביניהם. המו"מ הסתיים ביום 1.12.04, כשהמתלונן וזיוה הגיעו להסכמה על חלוקת הרכוש ביניהם (כמפורט בחלק הכללי של כתב האישום ובתגובת הנאשם בכתב לחלק הכללי).


3.
עפ"י הנטען בכתב האישום, ביום 1.12.04 בשעה 16:30 נכנס הנאשם למרפדיה של המתלונן ברח' רבי חננאל 37 בת"א (להלן: "המרפדיה" או "העסק") כשעל ידיו כפפות והוא מחזיק בלום וחפץ חד. הוא התקרב למתלונן וצעק לעברו שהגיע יום הדין, חבט בראשו בלום, ושיסף את גרונו בחפץ חד בכוונה לגרום למותו.
לאחר מכן עזב הנאשם את המרפדיה והמתלונן, ששכב פצוע על הרצפה, התקשר מהפלאפון שהיה בכיסו לאשתו זמירה. אשתו הזעיקה למרפדיה את כוחות המשטרה ומד"א, שפינו את המתלונן לביה"ח, שם טופל ונותח בראשו.

4.
עפ"י המסמכים הרפואיים ת/29 – ת/34, שהוגשו בהסכמת ב"כ הנאשם ללא חקירת עורכיהם, וצילומי הפגיעות במתלונן ת/27, נגרמו למתלונן שברי דחיסה בקרקפת, בצקת מוח קלה ופצע חתך לרוחב הצוואר שפגע בשרירי הצוואר. המתלונן נחתך בפני
ו ובידו הימנית ונותח בראשו, כאשר במהלך הניתוח קדחו הרופאים בגולגלתו של המתלונן והוציאו ממנה חתיכות עצם, וצווארו נתפר בסיכות.

5.
הנאשם כופר בביצוע המעשים המיוחסים לו, וטוען כי אין לו קשר לעובדות המיוחסות לו בכתב האישום. לטענתו, באותו זמן היה בדרכו לפגישה שנקבעה מראש בשעה 18:00 עם עובד שלו - מנשה עזרא, ב"בית כלל" בצפון ת"א, לשם יצא ממשרדו שבדרך בגין 5 בת"א בשעה 16:10 לכל המוקדם.

6.
מטעם המאשימה העידו המתלונן (עמ' 54-2 לפרוטוקול); אשתו זמירה (עמ' 89-55); אלי קביטל, גיסם של המתלונן ואשתו (עמ' 102-91), מנשה עזרא
(עמ' 121-103); שמעון סלוק, בעל חברת ארגוס שבה עבד הנאשם (עמ' 131-123) ופיני אלבז, נציג חברת סלקום (עמ' 233-210).


כמו כן, העידו מטעם המאשימה החוקרים אבי אברהמי (עמ' 146-136), איתי סופר (עמ' 189-184), רועי בדר (עמ' 197-189), פקד יעקב עינב (עמ' 219-201) ועמרם ביליה (עמ' 243-236), טכנאי מז"פ יעקב סקורי (עמ' 157-146) ופטר רוזן (עמ' 201-198) ומומחית מז"פ דליה חרמון שערכה חוות דעת ת/23 (עמ' 179-162).
מטעם הנאשם העידו הנאשם (עמ' 336-246 ו- 348-345) וזיוה (עמ' 344-337).

גרסת המתלונן
7.
המתלונן הוא בן 47, נשוי ואב ל- 4 ילדים. הוא רפד רהיטים ועסקו נמצא ברח' רבינו חננאל 27 בת"א. הוא הכיר את הנאשם לראשונה כאשר עקב אחריו באמצעות בלשים פרטיים ששכר בשנת 1991 אחרי שחשד שאשתו דאז, זיוה, בוגדת בו. בעקבות ממצאי אותם מעקבים התגרש המתלונן מאישתו דאז, זיוה, בחודש מרץ 1994.
בשנת 1997 ארע הארוע האלים בין אביו של המתלונן לבין הנאשם וזיוה, ארוע בו המתלונן לא נכח ומאז המתלונן לא יצר קשר כלשהו עם הנאשם ולא ראה אותו, פרט ל- 3-2 מפגשים בביהמ"ש העליון בקשר לגירושיו מזיוה.

8.
המתלונן תאר בעדותו באריכות, תוך שהוא מתרגש התרגשות רבה, את הארוע נשוא כתב האישום. להלן יובאו הדברים כלשונם תוך השמטות שאין בהן כדי לפגום בשלמות התאור:
"... ותוך כדי עבודה אני שומע מישהו נכנס ואז אני מסובב את הראש ואני רואה את יוסף דיין נכנס במהירות...
הוא המשיך להיכנס פנימה. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש זה כאילו מה הוא בא לבלבל לי במוח. שבועיים קודם היינו בבית המשפט לענייני משפחה בנושא פירוק שיתוף הדירה והוא היה נוכח שם יחד עם גרושתי... הוא התקרב אליי לשולחן עבודה ואני זוכר שהוא החזיק משהו בידיים. משהו בערך בגודל של קלסר. אני לא זוכר מה זה. ובאותו רגע שהוא הניח את זה על השולחן שאני עבדתי. אז התרחקתי איזה חצי מטר אחורה, ואז קלטתי שהידיים שלו עם כפפות, וכנראה גם מה שגרם לי ללכוד את תשומת ליבי בצורה כזו ומעבר לזה אני לא זוכר מלבד המשפט שהוא אמר לי "נתי הגיע יום הדין". ומאותו רגע יש לי בלק אאוט מוחלט. אני זוכר לאחר מכן שהתעוררתי על הרצפה בבית מלאכה. קור, הרצפה היתה קרה ופגעה לי בפני
ם. העירה אותי, ואני זוכר את הדם שזרם לי מהראש. הרגשתי דם זורם לי על הפנים, וברגע הראשון ניסיתי להרים את הרגליים. לזוז. ראיתי שאני לא מצליח להרים את הרגליים, ראיתי שגם, זאת אומרת עברה בי מין תחושת כעס איומה. השעה היתה בערך אני יודע ארבע, כל החברים שלי השכנים בחוץ ואני פה אמות, הרגשתי שאני לא יכול לזוז. הטלפונים בבית מלאכה נמצאים על הקיר ככה שלא יכולתי להגיע אליהם. תוך כדי המחשבות אני פתאום מרגיש את הטלפון בכיס המכנסיים. באותה תקופה מחזיק הטלפון שלי נקרע הייתי הולך עם הטלפון בתוך המכנסיים. הרגשתי את הלחץ ברגל, ואז הוצאתי את הטלפון, ובשלב ראשון ניסיתי לעשות חיוג חוזר אחרון ידעתי שזה הלחיצה הכי קלה. ולא תפס. לא יודע משום מה זה לא עבד. אז אמרתי אין לי ברירה מה למי אני אתקשר. הטלפון הראשון שעלה לי בראש זה הטלפון של אשתי כי זה אותו מספר מלבד הספרה האחרונה. ואז התחלתי לחייג ספרה ספרה, ולשמחתי היא ענתה לי, ואז אמרתי לה זמירה תקפו אותי. המילה הראשונה שהיא אמרה לי מי תקף אותך? אמרתי לה יוסף דיין. ואז היא אומרת לי אני ואלי, אלי זה החתן שלי שעובד יחד איתה במקום העבודה, אני, אנחנו באים אליך. אמרתי לה זמירה אני לא צריך אותכם אני צריך אמבולנס. אני מרגיש שאני שותת דם. הדם נשפך ממני. ואז התחילו צעקות בטלפון. הם ניסו להגיע אליי הם יצאו עם הרכב, וכל הזמן אני שומע את זה בטלפון. החתן בטלפון שלו, היא החזיקה אותי בקו אני חושב משהו כמו חמש עשרה דקות, וכל הזמן אמרתי לה אני ערני אל תדאגי רק תשלחי אליי אמבולנס. ובקו השני אני שומע את החתן שהוא מדבר עם מגן דוד וכל הזמן שואלים אותי הגיע אמבולנס? הגיע אמבולנס? ואני מחכה לשמוע את הצפצפה שמישהו נכנס אליי לבית העסק, ואף אחד לא נכנס. אחרי בערך חמש עשרה דקות אני חושב משהו כזה שהמשכתי לדבר ואמרתי לה אני נחלש אני מרגיש שאני מאבד את ההכרה לאט לאט. עד שבסוף באיזה שהוא שלב שמעתי שנכנסו, ואז עזבתי את מכשיר הטלפון על הרצפה. אני זוכר שנכנסו שלושה אנשים אח"כ עוד שלושה והתנפלו עלי. אני זוכר שתיכף קיבעו לי את הצוואר אני לא ידעתי מהחתך הזה שיש לי פה. אני יותר ידעתי מהדם שזרם לי באזור האף ומהראש. קיבעו אותי, קשרו אותי לאלונקה תיכף, ואני זוכר כשהוציאו אותי כמעט נפלתי מהאלונקה שמה במדרגות בחדר ביציאה מהעבודה. בתוך האמבולנס אני כבר לא כל כך זוכר למרות שאמרו לי שהייתי בהכרה עדיין אבל אני כבר לא זוכר".
(עמ' 8-6)


באשר לשעת הארוע אמר המתלונן בסוף חקירתו הראשית שהוא דיבר עם אשתו בסביבות השעה ארבע – ארבע ורבע אחה"צ.

9.
בפתח חקירתו הנגדית נחקר המתלונן על מעשיו של אביו, אשר מאז שוחרר ממאסרו עובד עמו במרפדיה, ועל מערכת היחסים בינו (בין המתלונן) לבין זיוה לפני ואחרי גירושיהם (עמ' 21-8 לפרוטוקול).
באשר לארוע הוסיף המתלונן בחקירתו הנגדית כי כאשר ראה את הנאשם לראשונה הוא היה במרחק 7 צעדים ממנו, הוא לבש חולצה בהירה או שתי חולצות או ז'קט על חולצה, לא חבש כובע, והרכיב משקפי שמש או משקפי ראייה, אותם הוא מרכיב תמיד. הנאשם החזיק בידיו, עליהם היו כפפות לטקס לבנות, קלסר בז' והניח אותו על השולחן שהיה במרחק של חצי מ' ממנו (מהמתלונן – א.ט.) כשפניו אליו.
במהלך חקירתו הנגדית הצביע המתלונן בתמונות ת/7 על מקום נפילתו, על המקום שבו שכב בין השולחן למכונת ההלבשה של הכריות ועל השולחן (עמ' 31-28).
הוא אמר כי כשחזר למרפדיה, לעסקו לאחר ששוחרר מביה"ח, הוא ראה סימני דם על רגלי המכונה, על השולחנות ועל הרצפה, והוא שטף אותם באופן יסודי. (עמ' 33)
לדברי המתלונן, אנשי מד"א שהוזעקו טלפונית ע"י אישתו הסתובבו ברחוב בין 10-15 דקות ונכנסו למרפדיה רק לאחר שהוכוונו ע"י שכניו (סוף עמ' 32). הוא התקשר לאשתו מספר שניות לאחר שנפגע, היא שאלה אותו פעם אחת מי תקף אותו, והוא מיד אמר לה "יוסף דיין, יוסף דיין", היא אמרה לו שהיא ויוסי (גיסה – א.ט.) באים לעזור לו, אבל הוא אמר לה שאין צורך שהם יבואו אך הוא זקוק לעזרה של מד"א בגלל שהוא מדמם (עמ' 38-37).




כאשר הציג ב"כ הנאשם בפני
המתלונן את הטענה, שמסתמכת על דו"ח מד"א
ת/28, לפיה אמר לאנשי מד"א שפלוני תקף אותו, ולא נקב בשם הנאשם, אמר המתלונן שאינו זוכר (עמ' 39 למעלה). כשהציג ב"כ הנאשם בפני
ו את דברי אשתו לפיהם הוא אמר לה ב- 4-3 הזדמנויות את שמו של הנאשם כמי שתקף אותו ענה "אני מתאר לעצמי שהיא היתה בלחץ גדול מאד, מעבר לזה אני לא יודע" (עמ' 41 למעלה).
המתלונן הסכים בחקירתו הנגדית לדברי אשתו לפיהם הוא התקשר אליה בשעה 16:30, ואמר שחלפו שניות מאז שנפגע ועד שהתקשר אליה (עמ' 45-44). הוא הכחיש שנסע אי פעם בכלי הרכב של הנאשם וזיוה, שנמצא בשימוש בנו עידן (עמ' 46). כשהציג ב"כ הנאשם בפני
המתלונן את העובדה שבהודעתו נ/3, אותה כתב בעצמו בביה"ח, לא כתב שאמר לאשתו שהנאשם תקף אותו, ענה המתלונן שהוא היה אחרי פציעה קשה מאד, והתקשה לכתוב ולהתרכז במחשבות (סוף עמ' 48). לדבריו כשאשתו ובני משפחתו באו לבקרו למחרת הארוע, לאחר שנותח פעמיים, הם שוחחו על הארוע, אשתו שאלה אותו מי תקף אותו, והוא ענה שהנאשם נכנס למקום עבודתו (עמ' 50-49).

10.
עדותו של המתלונן בכל הקשור לשעת קרות הארוע, לזהותו של התוקף (הנאשם) ולשיחתו עם אשתו נתמכת בדברי אשתו שהעידה בפני
נו.
אשת המתלונן תארה את נסיבות השיחה בינה לבין בעלה ואת תוכנה כך:
"אני עובדת אצל בג'אנה תכשיטים, ששמה מנהל עבודה זה החתן שלי אלי קביטל, אז בארבע וחצי בארבע וחצי בדיוק הבוס שלי ביקש ממני שלפני שאני אלך בחמש מהעבודה שאני אקנה לו מרשם בבית מרקחת. עמדתי לצאת מהעבודה יצאתי שתי דלתות ביטחון בארבע וחצי בדיוק כי אמרתי בדיוק חצי שעה יקח לי עד שאני חוזרת. יצאתי ממקום העבודה שתי דלתות עד המעלית, פתאום נזכרתי שאין לי טלפון. לא לקחתי את הנייד שלי. חזרתי בחזרה את שתי הדלתות ולקחתי את הנייד ויצאתי עם הנייד. הגעתי למעלית לחצתי על הכפתור של המעלית וקיבלתי טלפון. הרמתי את הטלפון ואני שומעת את בעלי בקול חלש חנוק אני אומרת לו נתי מה קרה לך? הוא אומר לי זמירה תקפו אותי, יוסי דיין תקף אותי, ואני ישר עשיתי אחורה פנה חזרתי את השתי דלתות אמרתי אני באה אנחנו באים לעזור לך אני והחתן שלי נבוא לעזור לך. אז הוא אמר לי זמירה את לא יכולה לעזור לי אני כולי שותת שותת דם, ואת חייבת להזעיק עזרה אז החתן שלי בארבע שלושים ושמונה, בערך כמה דקות עברו עד שאני חזרתי אחורה, התקשר ישר למגן דוד הזעיק אותם ואנחנו טסנו עם הטלפון אני כל הדרך עשרים דקות לקח לנו להגיע שבע עשרה דקות משהו כזה. אני כל הזמן מחזיקה אותו בהכרה בטלפון אנחנו בדרך הטיפול נמרץ בדרך תירגע תנשום צועקת כל הנסיעה צועקת להחזיק אותו בהכרה. אל תנתק לי דבר איתי. דבר איתי דבר איתי. הוא אומר לי זמירה אני לא כבר לא יכול אני רועד, איפה הם, מתי הם מגיעים, וכל הדרך החתן שלי גם נוהג וגם כל הזמן מתקשר לטיפול נמרץ להגיד כמה המצב נואש כי הבן אדם יכול למות כל רגע תוציאו טיפול. אחרי זה גם כנראה הוציאו חוץ מהחובשים גם טיפול נמרץ. אנחנו הגענו למקום בחמישה לחמש יחד עם הטיפול נמרץ, כשהחובשים היו בפני
ם וכבר סדקו לו חשבו שאין לו דופק כבר. החתן שלי נכנס ראה אותו כולו שחוט. כמו חיה שחט אותו. חתך לו את היד, ריסק לו את הראש בחפץ קהה חד, ואנחנו, אני הוא תפס אותי שאני לא אכנס לראות את זה. וכבר הוא טופל. בחמש וחמישה כבר היינו בדרך לבית חולים כשאני איתו בטיפול בטיפול נמרץ וכל הזמן החזיקו אותו בהכרה שם, וככה זה עד שהגענו לבית חולים. ומשם התקשרתי לילדים של בעלי. אני לא הזעקתי את המשטרה. כל השכנים שלו הזעיקו את המשטרה שם, ואני משם התקשרתי, ששחטו להם את האבא שיבואו מהר. יוסי דיין שחט להם את האבא...
אמרתי לו, נתי הוא אומר לי, זמירה תקפו אותי יוסי דיין תקף אותי. אז אני חשבתי שתקף אותו אני יודעת. תקף אותו. לא הבנתי שבעלי הולך עוד כמה שניות למות אם לא יקבל עזרה. ונתי היה ברור במילים שלו הוא אמר לי זמירה את לא יכולה לעזור לי, וגם אלי. את חייבת להזעיק, אני בשלולית דם. אני עוד שניה נגמר, אני כל הגוף רועד לי, וכל הדרך החזקתי אותו בנשימות. הוא היה נושם, ואני אומרת לו עוד רגע מגיעים עוד רגע מגיעים. כל דקה שעברה בשבילי זה היה כמו נצח נצחים. והוא בפירוש אמר יוסי דיין תקף אותי, הוא נכנס עם לא יודע מה. הוא תקף אותי. הוא אפילו הזכיר פטיש משהו, הוא היה אני הייתי מבולבלת הוא היה חד מאוד. אני אמרתי בטעות רחוב אבולעפיה הוא אמר לי זמירה לא אבולעפיה רבינו חננאל עשרים ושבע. הוא הדריך אותי ואומר לי תירגעי אני אחזיק מעמד בשבילך כל הדרך זה הדיבורים שלי עם נתי".
(עמ' 58-56)



11.
לדברי אשת המתלונן, היא ראתה אותו לראשונה לאחר פציעתו, רק ביום חמישי בבוקר, והוא דיבר לראשונה רק ביום חמישי בערב.

באשר לשיחתה עם בעלה בביה"ח ביום לאחר פציעתו סיפרה אשת המתלונן:
"בבית החולים בשפתיים הוא סיפר לנו, שהוא נכנס אליו, הוא נכנס אליו בשטף יש אצלו צפצפה הצפצפה ציפצפה והוא נכנס בשטף, הוא אמר שיום הדין הגיע, ונתי לא עשה אחורה פנה. הוא כאילו לא נפגע ממנו בהתחלה, אבל כשהוא אמר יום הדין הגיע, הניח משהו החזיק משהו ביד, ואז המבט שלו התמקד על הכפפות שלו היו לו בידיים, והוא עשה אחורה פנה ומיד הוא כבר יש לו בלק אאוט".
(עמ' 60-59)

12.
בחקירתה הנגדית אמרה אשת המתלונן שחתנה, אלי קביטל, היה לצידה בכל מהלך שיחתה עם בעלה, עוד במקום עבודתה. הם ירדו במעלית, חתנה הוציא את רכבו מהחניה תוך שניות, והם "טסו" למקום עבודתו של בעלה, כאשר במהלך הנסיעה חתנה התקשר מהדרך מספר פעמים למד"א, והיא המשיכה לשוחח עם בעלה, שדיבר איתה בצורה צלולה ורהוטה.
באשר לזהותו של מי שתקף את המתלונן, אמרה אשתו שבעלה אמר לה ביוזמתו, מבלי ששאלה אותו, שהנאשם תקף אותו עם פטיש, כי הוא הרגיש שזה פטיש "ככה הוא הרגיש" (עמ' 69-68).
כשהיא הגיעה עם חתנה למרפדיה, חתנה החנה את רכבו ורץ לשם. הוא נכנס לעסק, שם כבר היו אנשי מד"א היא נכנסה עד לדלת, וחתנה דחף אותה החוצה. היא ראתה שמפנים את בעלה לביה"ח, ונסעה איתו באמבולנס.


בהמשך חקירתה הנגדית נשאלה אשת המתלונן ארוכות על שעת קבלת שיחת הטלפון מהמתלונן, ועל שעת הזעקת מד"א. היא אמרה שהמתלונן התקשר אליה בשעה 16:30, והיא התקשרה לראשונה למד"א ממקום עבודתה בשעה 16:38, וזאת לאחר שהזעיקה את חתנה. אשת המתלונן נחקרה גם באשר לטענתה ולטענת בעלה שכבר בשיחות הטלפון הוא אמר לה שהנאשם תקף אותו. אשת המתלונן עמדה על דעתה, שכך הוא אמר לה וזו אינה מסקנה שהסיקה עקב חשד בנאשם (עמ' 85-84). לדבריה, בעלה אמר לה, שהנאשם תקף אותו בפטיש שהביא איתו, ולא בפטיש שלקח מהעסק (עמ' 87).

13.
דברי אשת המתלונן בכל הקשור למועדי ותוכן השיחות בינה לבין המתלונן, והשיחה עם מד"א נתמכים בדברי גיסם של המתלונן ואשתו - אלי קביטל, אשר הינו מנהל העבודה של אשת המתלונן ב"תכשיטי ז'אנה בע"מ" ברמת גן (להלן: "קביטל").

את שארע בשעות אחה"צ של יום הארוע תאר קביטל בעדותו כדלקמן:
"... אני זוכר שאני מנהל עבודה בעבודה, וזמירה יצאה בסביבות ארבע וחצי, והיא אמרה שהיא יוצאת לסידורים... ואח"כ זמירה נכנסת, ואיך שהיא יצאה, היא נכנסת מבוהלת, היא צועקת שתקפו את נתי, וישר צריך להזמין אמבולנס, וללכת לנתי. אני הורדתי את הבגדים בגדי עבודה, לקחתי ארנק לקחתי טלפון והזמנתי אמבולנס...
מהעבודה התקשרתי מהפלאפון שלי. התקשרתי הזמנתי אמבולנס, וישר יצאנו למעלית, אני וזמירה ישבנו באוטו, וכל הנסיעה זמירה דיברה עם נתי, ואני דיברתי עם אמבולנס. הייתי מסביר איך להגיע, וכל הנסיעה הייתי עם הפלאפון ביד, ודיברתי עם אמבולנס. הגעתי למקום חניתי את האוטו, ונכנסתי במקום לנתי לראות מה שלומו... שמה היה אנשי מד"א היו מטפלים, וראיתי נתי שוכב שלוליה של דם, ידיים ורידים חתוך, הגרון חתוך, עיניים הכל כחול, הכל דם בקיצור זוועה... זמירה היתה בחוץ".
(עמ' 92)

בהמשך עדותו אמר קביטל שכשזמירה קיבלה את שיחת הטלפון היא נכנסה למשרד ואמרה לו שתקפו את נתי וצריך לעזור. הוא שמע מזמירה במהלך נסיעתם לעסק של המתלונן, שבעלה אמר לה שהנאשם תקף אותו (עמ' 94-93).
באשר לשעת השיחה עם מד"א אמר קביטל שאשת המתלונן עזבה את מקום העבודה בשעה 16:30 לערך, וחזרה בצעקות "תקפו את נתי". הוא פשט את בגדי העבודה, לבש חולצה, התקשר ממכשיר הטלפון הסלולארי שלו למד"א, והזמין אמבולנס, לקח מפתחות, ורץ עם אשת המתלונן למעלית.
בהמשך עדותו אמר קביטל, שבמהלך נסיעתם לעסק, הוא שוחח עם האמבולנס, וזמירה שוחחה עם המתלונן. הוא לא שמע מה אמר המתלונן, אך שמע מזמירה עוד בהיותם ברכב, שהמתלונן אמר לה שהנאשם תקף אותו (עמ' 106-102).

14.
מחקירותיו הנגדיות של ב"כ הנאשם ומסיכומיו עולה שהוא חולק על דברי המתלונן, אשתו וגיסם בשניים אלה:
(א) מועד קרות הארוע.
(ב) זהותו של התוקף.



15.
באשר למועד קרות הארוע טוען ב"כ הנאשם בסעיפים 32-25 לסיכומיו, שהאירוע היה בשעה 16:20 או מספר דקות לפני השעה 16:30, ובמועד זה היה הנאשם עדיין במשרדו או בתחילת נסיעתו מהמשרד ל"בית כלל".

16.
את טענתו לפיה הארוע קרה בשעה 16:20 תומך ב"כ הנאשם ברשום בדו"ח רופא/פאראמדיק 1/דן 204/1.12.04 ת/28, שהוגש בהסכמה ללא חקירת עורכו, שבו, תחת כותרת "שדות תשאול האחרים" נכתב "תחילת סימנים 1.12.04 שעה 16:20".
נתון זה, שאיננו מופיע בדו"ח הארוע של מוקד דן ת/28 א', הוא נתון שהיה טעון בירור על מנת לסמוך עליו ממצא, שכן לא ברור מהי משמעות "תחילת סימנים", ולא ברור מה מקורו של אותו נתון.

אין מחלוקת שאנשי מד"א הוזעקו ע"י אשת המתלונן וגיסו, והם לא נשאלו אם אמרו לאנשי מד"א שהמתלונן הותקף בשעה 16:20.
הזמנים האחרים שמופיעים בדו"חות מד"א, ובמיוחד הזמן של 16:37 שבו דווח למד"א על הארוע, תואמים את גרסת המאשימה לפיה המתלונן הותקף סמוך לפני שעה 16:30 או בשעה 16:30.

17.
ב"כ הנאשם טוען, לאור סדר הזמנים המופיע בדו"ח ת/28, כי הנאשם לא יכול היה להספיק להגיע למרפדיה בשעה 16:20 אם יצא ממשרדו בריכבו רק בשעה 16:15.



18.
ב"כ הנאשם מפנה לניסוי שנערך בענין זה ע"י רס"מ איתי סופר, שנסע ברכב משטרתי ממקום עבודתו של הנאשם למרפדיה במשך 20 דקות, ובנתיב שחלקו מיועד רק לתחבורה ציבורית נסע במשך 10 דקות לערך (ראה המזכר ת/8, ועדות סופר בעמ' 188-185).

כאשר מדובר בהפרש של מס' דקות אינני מוכן להעדיף את תוצאות הניסוי על עדויותיהם המהימנות של המתלונן, אשתו וגיסו באשר לזמן הארוע, ולזהותו של התוקף, ועל הראיות הנסיבתיות המפריכות את האליבי שמסר הנאשם אשר תפורטנה להלן, המביאות למסקנה חד-משמעית לפיה הנאשם תקף את המתלונן בסמוך לשעה 16:30.
לא למותר לציין, שהניסוי לא נערך בריכבו של הנאשם, וכי מאחר והנאשם מכחיש שהוא ביקר אי פעם במרפדיה של המתלונן, ובפרט מכחיש שהיה שם ביום הארוע, לא ניתן לדעת אם לא קיים מסלול נסיעה קצר יותר בו נסע הנאשם ממקום עבודתו של הנאשם למרפדיה, שמיקומה היה ידוע לנאשם מפי בנו עידן.

19.
לטענת ב"כ הנאשם, מאן דהוא, שאינו מוכר למתלונן ואיננו הנאשם, הוא שתקף את המתלונן, וזאת בהסתמך על האנמנזה שנרשמה בדו"ח רופא/פאראמדיק ת/28: "בן 46, נמצא במקום עבודתו כשהוא שכוב בשלולית דם על הרצפה. לדבריו, פלוני חבט בראשו עם מכשיר קהה". (הדגשה לא במקור).
הפאראמדיק ו/או הרופא לא נחקרו בביהמ"ש, והמתלונן לא זכר בעדותו את דבריו לרופא, (עמ' 39 למעלה) אך עמד על דעתו, שאמר לאשתו, מיד לאחר שהותקף, כי הנאשם הוא שתקף אותו.


אין בעובדה שהמתלונן לא כתב בהודעה נ/3, (אותה כתב במו ידיו כשהיה בביה"ח), ארבעה ימים לאחר הארוע, שהוא אמר מיד לאשתו, שהנאשם הוא זה שתקף אותו, כדי לגרוע ממהימנות דבריו, שכן בסוף הודעתו, שצורת כתיבתה מלמדת על מצבו הקשה בזמן הכתיבה, כתב המתלונן: "זאת אוסיף, דיין נכנס לעסק, אני זוכר את עצמי שוכב על הרצפה מתבוסס בדמי, מנסה להזיז את עצמי ללא הצלחה". (הדגשה לא במקור).

20.
אני דוחה את טענת הנאשם, שהוא אינו מעורב באירוע, וכי מדובר בפרי של עלילה ונקמה שנרקמו נגדו ע"י אשת המתלונן, שכן גיסם של המתלונן ואשתו - אלי קביטל, מסר בעדותו, שכבר במהלך נסיעתו עם אשת המתלונן למרפדיה, היא אמרה לו שבעלה אמר שהנאשם תקף אותו, אף כי הוא עצמו לא שמע את דברי המתלונן.
(עמ' 94-93, 106-102).
אין גם כל הגיון ברקימת עלילה על הנאשם, שכן גם עפ"י עדות הנאשם, באותו יום הסתיים המו"מ הכספי בין המתלונן לגרושתו, ולשביעות רצונם של הצדדים.
אף לא סביר בעיני, שהמתלונן ואשתו, ברגעים הקשים להם, רקמו עלילה אודות תקיפת המתלונן ע"י הנאשם, ואין מחלוקת, שאשת המתלונן התקשרה לזיוה מיד לאחר שנודע לה על תקיפת בעלה, ואמרה לה שהנאשם הוא שתקף את המתלונן.
המתלונן ואשתו לא היו יכולים לדעת באותו זמן אם היו אנשים מחוץ למתפרה שראו את התוקף נכנס אליה או שלא יימצאו במתפרה ממצאים שקושרים אדם אחר, שאינו הנאשם, לתקיפה, ושימצאו ממצאים הקושרים את הנאשם באופן חד משמעי לתקיפת המתלונן, כפי שאמנם נמצאו ויפורטו להלן.
לאור כל האמור לעיל, אני מאמין למתלונן, לאשתו ולגיסם, שהנאשם הוא שתקף את המתלונן בארוע נשוא כתב האישום.

גרסת הנאשם


21.
הנאשם נעצר ע"י שוטרים בביתו, אליו הגיע לאחר ששוחח ממכשיר הסלקום שלו עם זיוה. לשוטר תומר וקנין, שעצר אותו כחשוד בנסיון לרצח ותקיפה חבלנית, אמר שהגיע מהעבודה בת"א ושאינו יודע על מה מדובר, וכן שהתקשרו לזוגתו ואיימו עליה ועל חייה בטלפון (ראה דו"ח הפעולה ת/6).

22.
הנאשם תושאל ע"י רפ"ק יעקב ענב (להלן: "ענב") ואמר לו שסמוך לשעה 17:00 יצא ל"בית כלל" ברח' דרוינוב 5 ת"א, שם היה צריך להפגש עם עובד ועובדת נקיון ועם שומר. הוא פגש אותם, היה במקום עד 17:45 ועזב, מבלי לדבר עם השומר, בעקבות שיחה שקיבל מחברתו לחיים בשעה 17:36, הוא נסע לביתו, שם נעצר.
באשר לחולצה שלבש בבוקר של אותו יום ואותה לא לבש כאשר נעצר ענה הנאשם, שבמהלך היום נשפכה עליו אקונומיקה, והחולצה "הלכה". הוא זרק אותה במקום שאינו זוכר, ועל כן אינו יכול להצביע עליו. הנאשם סיפר לענב שיש לו בעיות זיכרון, והוא מטופל בכדורים למחלות נפש. (ראה דו"ח תשאול ת/2).

23.
ענב לא זכר בעדותו אם הזהיר את הנאשם לפני התשאול (עמ' 210) ואמר שהשאלה בדבר החולצה נשאלה כ"חלק מאינטואציה" כמו "יריה שירה מהמותן" לאחר שראה שהביגוד של הנאשם לא תאם לחולצה ולמעיל (עמ' 211 למטה).
הוא לא שאל את הנאשם באילו כדורים הוא מטופל, ומהן תופעות הלוואי שלהם, ולא דיווח על כך לרופא בבית המעצר.


לדברי ענב הוא חשד שפריטי לבוש נוספים שלבש הנאשם נוקו או הוחלפו, ולכן
ביקש ממנו לפשוט את בגדיו, והלה נשאר בתחתונים וגופיה בחדר החקירות. הבגדים שפשט הנאשם הונחו על השולחן בחדר, וכעבור מספר דקות הם הוחזרו לנאשם, שלבש אותם, לאחר שאמר שאינו מוכן לדבר כשהוא בתחתונים וגופיה.
ענב לא שאל את הנאשם באשר למסלול נסיעתו ממקום עבודתו ל"בית כלל", ובשלב מסויים של החקירה עבר לחדר סמוך, לשם הגיעו בני משפחתו של הנאשם, והביאו לו בגדים (עמ' 215).

24.
לאחר תישאולו ע"י ענב נגבתה מהנאשם ההודעה ת/1 ע"י החוקר עמרם ביליה, ובה תאר את מעשיו ביום האירוע נשוא כתב-האישום.

באשר למעשיו בשעות אחה"צ אמר הנאשם:
"בסביבות 16:30 סיימתי את העבודות הדחופות, והבוס שלי שמעון צלוק ביקש ממני לנסוע ל"בית כלל" ברחוב דובנוב 5 בת"א כדי להעביר חפיפה למנשה, על מנת שמנשה יתפוס פיקוד על המקום. עד עכשיו אני הייתי המפקח על בית כלל ועכשיו הוא יחליף אותי שם. אנחנו מחלקים את העבודה, והבוס שלי ביקש ש"בית כלל" יעבור למנשה, כי אני עמוס בעבודה. הגעתי לשמה בסביבות 17:00, ומנשה התעכב, ודיברתי עם השומר שהוא לא שומר שלי, נדמה לי ששמו שמואל, והמתנתי לעובדות שתגענה. דיברתי עם השומר, ושאלתי אותו אם עובדות הערב שלנו הגיעו, והוא אמר לא. בסביבות 17:20 או 17:30 הגיעה העובדת הראשונה בשם אידה, ושאלתי אותה לשלומה, ואמרתי לה שאני לא אהיה המפקח שלהם, ואם יש לה בעיות, ואמרה לי שלא, וזהו. צלצלתי למנשה, ושאלתי אותו: "איפה אתה", והוא אמר שהוא כבר מגיע. צלצלתי אליו וב- 17:20 אני לא זוכר, צלצתי אליו כמה פעמים. הטלפון שלו 2663632-052. בערך בחמש וחצי או אחרי חמש וחצי צלצלה אליי חברתי לחיים זיוה בבכי והיסטריה, ואמרה שמשהו קרה לנתי, והתחילה לבכות, ושאלה אותי אם אני מעורב בזה או משהו כזה, ואמרתי לה אני לא מבין (ע.ב.) על מה היא מדברת, והיא אמרה כיסחו את נתי, והוא בטיפול נמרץ. אמרתי לה זיוה תירגעי, אין לי יד ורגל בנושא, ואני לא יודע על מה מדובר, כי היא היתה בהיסטריה. הבן שלו היה גם בהאזנה, עידן, והוא דיבר איתי, ושאל אותי יוסי מה מה. אמרתי לו אין לי מושג, אני לא מעורב, ואין לי יד ורגל, אני לא מבין מה הולך פה. זיוה ביקשה ממני לבוא מהר מאוד הביתה, היא מאוד מפחדת, איימו עליה ברצח. בזמני, בשנת 97' אבא שלו ניסה לרצוח אותי ואותה, וירה בנו שני כדורים לכל אחד. אני אמרתי לה שאני מחכה למנשה, ואני מייד בא הביתה. כעבור שתי דקות התקשרה אלי שוב בהיסטריה ואמרה שהגיעו שוטרים הביתה, ואמרתי לה שאני מייד מגיע, ושתירגע, ומנשה בדיוק הגיע, ואמרתי לו שאני לא יכול להעביר לו חפיפה כמו שצריך, ונתתי לו הסבר מהיר וקצר על הבניין, ושהגיעה עובדת, ושיישאר לחכות לשאר העובדות ו... גם למפקחת. בשעה רבע לשש בערך נסעתי משם ישר לכיוון הבית. בדרך אמרתי לה להירגע ולהגיד לשוטרים שיגנו עליה, כי אבא שלו מסוגל לעשות משהו כזה. אני נסעתי ישר".
(
הודעת הנאשם ת/1 עמ' 1 ש' 56-31).

לדברי הנאשם, הוא נסע ממקום עבודתו ל"בית כלל" והוא במשך כ- 20 דקות, לא עצר בדרכו לשם.
באשר לחולצה שלבש באותו בוקר, חזר הנאשם על טענתו, שהיא הלבינה מאקונומיקה, נעשו בה חורים, והוא זרק אותה במקום שאינו זוכר, בגלל שיש לו בעיות זכרון כתוצאה משימוש בכדורי סרוקסט.
בהמשך הודעתו ת/1 אמר הנאשם שהוא לא יודע היכן עובד המתלונן, ואף פעם לא היה במקום עבודתו, וכשנשאל למה המתלונן סיפר בשיחת טלפון לאשתו שהוא (הנאשם – א.ט.) תקף אותו, ענה "שקר וכזב. לא היו דברים מעולם, יכול להיות שהוא מנסה לטפול עלי אשמה, אינני יודע מאיזה סיבה" (עמ' 3 ש' 52-38).

25.
החוקר ביליה אמר בעדותו, שהוא חקר את הנאשם לבקשת ענב, החקירה נמשכה כשעתיים, והוא לא ידע על מצבו הנפשי של הנאשם מעבר למה שאמר לו.
בסוף החקירה, לאחר שבני משפחת הנאשם הביאו לו בגדים, הוא התבקש להחליף את הבגדים שלבש. לאחר שהנאשם התפשט בעצמו, ביליה הכניס את הבגדים שהלה פשט לשקיות אטומות, ורשם אותם כמוצג (עמ' 246-237).

26.
בפתח הודעתו השניה, ת/3, שנגבתה בערבו של יום 2.12.05 ע"י החוקר בדר, אמר הנאשם "אני כבר מסוחרר, ובעצת יועצי המשפטיים הם הציעו לי שמעבר לעדות המפורטת שמסרתי אתמול, אין לי מה להוסיף".

באשר לחולצה שהתלכלכה ענה "ראשי שלי סחרחר, לא ישנתי כל הלילה, על פי מיטב הבנתי וזכרוני, אינני זוכר היכן הסרתי אותה".



את מסלול נסיעתו ממקום עבודתו ל"בית כלל", אליו הגיע בשעה 17:00 או 17:05, תאר הנאשם כך:
"נסעתי דרך דרך בגין, רח' החשמל, רח' ברזילאי, שד' רוטשילד, שד' הר ציון, בוגרשוב, ימינה לרח' צפת, לרח' דוריאנוב, ומאחר שלא הייתה חנייה, עקפתי את "בית כלל" פעמיים, ובפעם השלישית החלטתי לחנות על המדרכה מול הכניסה לבניין מול עמדת השומר".
(ת/3, עמ' 2 ש' 36-34).

לקראת סוף הודעתו התייחס הנאשם למימצאים ביולוגיים שנמצאו ברכבו, אליהם אתייחס בהמשך, ואמר שמכשיר הסלקום שלו היה ברשותו כל הזמן. בסוף הודעתו אמר:

"
הגירסא שלי שמסרתי אתמול היא אמיתית ונכונה ביותר. אין לי מה להוסיף מעבר למה שאמרתי בעדותי. יש לי הרושם שהנכם מנסים להפחידני, ואין בידכם שום ראיות ממשיות. הכל יתברר בבית המשפט. אני מוחה על כך שאני מזה יממה כמעט לא אכלתי, בקושי שתיתי, ראשי סחרחר, והחוקרים מנצלים זאת על מנת לסחוט ממני הודאות שווא, ולהכריחני לבדות עובדות שלא היו ולא נבראו
".
(ת/3 עמ' 3 ש' 69-65).



27.
בתאריך 7.12.05 גבה החוקר בדר את ההודעה ת/4, שבתחילתה התייחס הנאשם לטענת האליבי שמסר. הנאשם אמר שמדובר באליבי מוצק שכולל אנשים שנפגש איתם לאורך היום ושני מחשבים:
מ
חשב אישי שסגר ואפשר לברר את שעת סגירתו, ומחשב ראשי שבו עדכן את תוכנית העבודה של השומרים. ייאמר מיד ששני מחשבים אלה לא נבדקו ע"י המשטרה, וגם הנאשם לא הביא ראיות להוכחת טענת האליבי שהעלה באמצעותם.

28.
החוקר בדר העיד על נסיבות חקירותיו של הנאשם על ידו, ואמר שהוא לא ידע לפני החקירה שהנאשם מטופל בתרופות פסיכיאטריות, ואינו זוכר אם בזמן שגבה את ההודעות כבר היו בידיעתו ממצאים ביולוגיים שקושרים את הנאשם לזירת הארוע או שמדובר
היה ב"תרגיל חקירה".
גם אם מדובר היה ב"תרגיל חקירה" ולא היו בידי ביליה הממצאים של בדיקות הדנ"א - אין בכך כדי לפגום בחקירה, מה גם שהנאשם לא שינה עמדתו באשר לטענת האליבי שהעלה, כפי שלא שינה אותה במהלך עדותו בפני
נו.
באשר לטענת הסניגור, שהנאשם מסר לו על שתי חלופות של נסיעה ממקום עבודתו ל"בית כלל", וכי קיימת חלופת נסיעה שבה הוא נוסע מערבה לכיוון הים, ואח"כ עולה צפונה, כאשר שם הדרך פנויה יותר, ודברים אלו לא נרשמו בהודעות שגבה, השיב ביליה שהוא הבין את חשיבות מסלול נסיעתו של הנאשם כפי שפירט בהודעתו, והוא רשם כל מה שאמר לו הנאשם (סוף עמ' 193 – עמ' 194).




29.
בפתח עדותו בביהמ"ש תאר הנאשם באריכות את תולדות חייו (עמ' 248-247), את מערכת קשריו עם זיוה, אותה הכיר בסוף שנת 1989 במסגרת עבודתו בעירית ת"א, שגרמו לגירושי זיוה והמתלונן. עוד הוא תאר את תגובותיו האלימות של המתלונן כלפיו וכלפי זיוה בעקבותיהם הוא התלונן במשטרה, ושיאן בא לידי ביטוי ביריות שירה אביו של המתלונן לעברו ולעבר זיוה, שהביאו לפציעתם, להרשעתו והענשתו של אבי המתלונן, כאשר הנאשם טוען שהמתלונן היה שותף למעשים הנ"ל, הגם שלא הועמד לדין בעטיים (עמ' 256-247).

עוד הוסיף הנאשם, וטען כי מערכת היחסים בינו ובין זיוה לבין המתלונן הסתיימה ביום הארוע, כאשר אישר בשמו ובשם זיוה את ההסכם, לפיו הם היו אמורים לשלם למתלונן סכום של 80,000 דולר - מחצית שווי הדירה המשותפת של המתלונן וזיוה, ובכך הסתיימו התביעות הרכושיות לשביעות רצון כל הצדדים (עמ' 257 למטה – 258).
בהמשך עדותו בחקירה ראשית תאר הנאשם בפירוט, מבלי להציג תיעוד רפואי, את מצבו הפיזי והנפשי החל מקיץ 2003, כאשר קרס מבחינה פיזית ונפשית, הרגיש חרדות ובלבול ואושפז במשך 4 ימים בבי"ח וולפסון לבדיקות.

שבועיים לאחר ששוחרר מבי"ח וולפסון לקה הנאשם בהתקף לב וצונתר.
לאחר ששוחרר

מביה"ח הוא הרגיש ש"עולמו חרב עליו", הוא פנה לביה"ח אברבנאל, שם אבחנו אצלו תסמונת פוסט טראומית ופחד חריף ממוות. הוא היה בטיפול יום ובמעקב בבי"ח אברבנאל במשך שנה, ומאז הוא נוטל כדורי קסורסט נגד חרדות ופרודורמין כנגד סיוטי לילה ושינה, אשר איזנו את מצבו הנפשי, אך הם גורמים לו לבלבול ולחוסר זכרון ממוקד (עמ' 260-257).

30.
באשר למעשיו ביום הארוע,
החל משעות אחה"צ אמר הנאשם כי בשעה 16:10 לערך יצא ממשרדו כשבידו שקית ובה בקבוקים שכללו חומצות, ולאו דווקא אקונומיקה, והבקבוקים לא היו סגורים הרמטית. הוא התכוון להביא הבקבוקים ל"בית כלל", שם אמור היה להפגש עם מנשה בשעה 18:00. הוא ירד 4 קומות במעלית ממשרדו לחניון התת קרקעי, שם חנה רכבו, ובשעה 16:15 יצא ברכבו למפלס הכביש (כאשר את השעה ראה בשעון האלקטרוני של רכבו).
הנאשם תאר את מסלול נסיעתו ממשרדו ל"בית כלל", תוך שהוא מסתייע במפה
נ/1, ואמר, שבניגוד לדבריו בחקירתו במשטרה, הוא נסע ב"ציר המערבי", דהיינו, לאורך רח' יפו-ת"א ורח' אילת ומשם פנה ימינה, ונסע לאורך שפת הים, ברח' הירקון פנה לרח' שלום עליכם, לרח' בן יהודה, לרח' בוגרשוב ומשם לרח' צפת ול"בית כלל". לדבריו, הוא נסע בציר שהוא אמנם ארוך יותר, אך מהיר יותר ולא נסע בציר הצפוני, כפי שנסע, לדבריו, ב- 70% מכלל נסיעותיו ממשרדו ל"בית כלל", משום שהוא נעים ו"כייפי" יותר.
לטענתו, הוא "נתקע בפקק" ליד בית רומנו, זחל לאיטו, ה"פקק" השתחרר, והוא הגיע ל"בית כלל" בשעה 17:00.

את אמירתו בחקירתו הראשונה לפיה נסע ממקום עבודתו ל"בית כלל" במסלול הצפוני ולא המערבי הסביר הנאשם בכך שהיה לחוץ ומבולבל בגלל שתפסו אותו, האשימו אותו בדבר שלא עשה, לחצו עליו, הפשיטו אותו והוא היה בלי תרופות, בלי מזון ובלי שינה (עמ' 268).



את מעשיו ב"בית כלל" תאר הנאשם כדלקמן:

"
נפגשתי קודם כל, נפגשתי עם השומר . נפגשתי עם עובדת ניקיון שהגיעה כעבור דקה או שתיים . אחרי עוד דקה או שתיים, הגיע מפקחת הניקיון . בין לבין, הוצאתי כסף מכספומט . ניגשתי אחר כך למכונת השטיפה, שאמרו לי שהיא התקלקלה, ואני הייתי צריך לבדוק אותה, לתקן אותה . ראיתי באמת שהבעיה הטכנית היא לא כל כך גדולה. תיקנתי את זה מהר . והזמן שעמד לרשותי הוא היה זמן די ארוך ודי גדול . ואז בשעה 17:15, 17:20, אני לא יודע להגיד לכם בדיוק . הרמתי טלפון למנשה . אמרתי לו: מנשה, במקום 18:00 . תקדים . אם אתה יכול להקדים בחצי שעה, תגיע ב- 17:30 אני מחכה לך . הוא אמר לי : אין בעיות . אני אשתדל להגיע ב- 17:30 . היה לי חבל . הזמן שלי הוא זמן יקר . כל דקה אצלי זה נמדד בכסף, בפגישות . ואני לא יודע מה . ואכן, מנשה הגיע בשעה 17:30" .
(עמ' 265 ש' 20 – עמ' 266 ש' 2)

10 דקות לפני שמנשה הגיע, הוא קיבל שיחת פלאפון מזיוה, שאת תוכנה ומה עשה בעקבותיה עד שנעצר בביתו תאר בעדותו כדלקמן:
"לפני כן בשעה, 10 דקות לפני כן, בשעה 17:20, אני מקבל טלפון מזיוה . בהול . לא ברור .
קיבלתי טלפון מזיוה היסטרי לחלוטין . מה קרה ?! אמרתי לה מה קרה, זיוה ?! היא אומרת פגעו בנתי, תבוא מהר הביתה . אמרתי לה : מי פגע ? מה פגע ? נתי המתלונן .
מי פגע ? מה פגע ? אני רוצה לשמוע את זה בצורה בהירה, כי היא היתה מאוד היסטרית ומאוד זה . והיא אמרה לי : יוסי, תעזוב הכל . תבוא . אני מפחדת . היא יותר פחדה מנקמנות של אחרים כלפינו, כי הרי גם עציץ ייפול באמצע הכביש על הראש של המתלונן, תמיד אני אהיה הקורבן הפוטנציאלי . למתלונן יש מוטו, ומוטיבציה להפליל אותי בפלילים . ולא חשוב כרגע אם אני אשם או לא אשם . זאת אומרת, אם אני בקונגו, אני בברזיל, או אני במקום אחר . ולכן היא פחדה . היא ידעה . היא מכירה את המשפחה הזאת . היא אמרה לי : יוסי, תבוא מהר הביתה . אני צריך להמתין למנשה . ובאמת מנשה צריך להגיע בשעה 17:00 . אמרתי לה : תירגעי, אני אגיע הביתה . תירגעי . אל תהיי היסטרית . תשתי כוס מים . תירגעי . פגעו בנתי, אוקי. תירגעי . אם יבואו המשטרה, תגידי להם אני כבר בא . אני בא . אני בא למסור את עצמי למשטרה.
היא שאלה . היא אמרה לי : יוסי, לך היה יד בדבר ? יוסי, אתה עשית לו משהו ? כי זה קפץ לה . כיוון שהסכסוך שלנו הוא משהו מתמשך . למה בדיוק אני לא יודע . אני לא יכול להיכנס למוח למה בדיוק . אבל הסכסוך מתמשך . והיא שאלה אותי, למען הזהירות . יוסי, האם ידך בדבר ? אמרתי לה : זיוה, ידי לא בדבר . אני לא עשיתי את זה . תירגעי. אני בא . תירגעי . אני בא...
היא אמרה
לי שהמשטרה בדרך ...
זמירה היא זו שעדכנה . זמירה, אשתו של המתלונן, היא זו שהזהירה אותה . אחרת היא לא היתה יודעת מכל...
זמירה התקשרה לזיוה . ואמרה לה : שיוסי, יוסי . זאת אומרת, מכאן אני גם מסיק למה היא שאלה אותי אם ידי בדבר . היא אמרה לה : שיוסי פגע בנתי . ככה העידה . לכן היא שאלה אותי בכלל למה אתה עשית, ומה זה . האם בכלל ידך בדבר הזה ?
נפגשתי עם מנשה . אמרתי לו : מנשה, יש לי איזה שהיא בעיה דחופה . אני עושה לך חפיף . מהר מאוד . אני מצטער מאוד . מסרתי לו את הדברים . ואמרתי לו : שלום, אני נוסע . בערך, בסביבות 17:45 סיימתי כבר את הכל . ונסעתי, מסרתי את עצמי למשטרה כמו שאני ".
(עמ' 268-266)

31.
לדברי הנאשם, כשהגיע לביתו, השוטרים כבר חיכו לו, אזקו אותו, מיששו אותו, חיטטו בבגדיו, והוציאו את תכולת כיסיו. אח"כ לקחו אותו לתחנת המשטרה, שם עצרו אותו, החליפו את אזיקיו, ושוב מיששו את בגדיו כדי לראות אם לא נחבא בהם משהו. עינב הורה לו להתפשט, הוא התפשט ונשאר בתחתוניו, ענב ושוטרים אחרים מיששו אותם, בדקו את מכנסיו וזרקו את הבגדים על הרצפה, שם הם היו יחד עם שקיות שקופות ובתוכן חלק מפריטי לבוש שהביא שוטר.
ענב הכניס את בגדיו, את השקיות ואת נעליו לשקית גדלה, השוטרים עזבו את החדר, כשבידם השקיות והשאירו אותו ערום.
החוקרים ענב וביליה לא נחקרו בקשר למעשיהם בבגדי הנאשם מאז שפשט אותם לפי בקשתם, ועד שהועברו לבדיקת מז"פ, וטענת הנאשם לפיה הוא התבקש להחקר לאחר שהופשט מבגדיו וסירב עד שהביאו לו בגדים חלופיים, נסתרת באמור בהודעתו לפיה הבגדים והנעליים "שישנם פה היו איתי" (בבוקר - א.ט.).

32.
בהמשך עדותו התייחס הנאשם לחולצה שלבש בבוקר, והוכתמה ואמר:
"
אני אמרתי שאני הסרתי את החולצה הזאת. אני אמרתי לשוטרים שאני הסרתי את החולצה הזו, אני לא זוכר איפה שמתי אותה . אני לא זוכר מה עבר. אני הייתי נתון בלחץ. אני זוכר שהוכתמה מחומר חומצתי . זה מה שאני זוכר. בינתיים, עבר הזמן ...
בשיטת האלימינציה התחלתי לשחזר את כל המעשה . כי הרי שנה שלימה ישבתי. דיברתי לקירות. אני מוכרח גם לדבר לעצמי גם. ושחזרתי והגעתי לשחזור המדויק. אני בדרך כלל משהוסבה תשומת ליבי לדבר הזה שהחולצה שלי מוכתמת, אני הסרתי אותה. שמתי אותה בחדר הלבשה של העובדים כשימוש לסמרטוטי ניקוי. פשוט הוצאתי אותה ושמתי אותה. ואחרי ששחזרתי בשיטת האלימינציה את מה שעשיתי בכל רגע ... זה היה לפני הפגישה עם מנשה.
מנשה שראה אותי בפגישה, ראה אותי עם חולצה, עם הטריקו...
וב"בית כלל" הוא ראה אותי עם החולצת טריקו . איתה הגעתי למשטרה . ומאחר ואני די פדנט גם בנושא של הבגדים . אני לא יכולתי לסבול את ההימצאות הזאת של הכתם המכוער הזה, ולכן הסרתי את החולצה ונתתי אותה . היא לא היתה מי יודע מה, סך הכל אולי 20 ₪ לא יותר".
(עמ' 278).



לדבריו הוא לקח איתו לבית כלל בקבוקים שחלקם היו פתוחים, ומאחד מהם הותז נוזל והכתים את חולצתו. לדבריו, הוא לא יכול היה לסבול את הכתם ולאחר שהמפקחת ב"בית כלל" העירה לו על הכתם, אליו לא שם לב עד אז, הוא הוריד את חולצתו, ושם אותה בחדר ההלבשה של העובדים.

33.
באשר לתנאים בהם התנהלו חקירותיו האחרות, טען הנאשם שאמר לחוקריו כי הוא נוטל תרופות. בבית המעצר הוא קיבל תרופות אך לא היתה לכך המשכיות במהלך החקירות, בהן ביזו אותו, לקחו אותו בקור וללא שינה ולא דאגו לבריאותו (עמ' 282).

34.
בפתח חקירתו הנגדית התייחס הנאשם למערכת היחסים בינו למתלונן ואמר שמשנת 1989 הפסיק המתלונן להטריד אותו ולהתעלל בו, כל אחד מהם "הלך לפינה שלו" וחי בשלווה, ולא היה מגע ביניהם, פרט למפגשים בביהמ"ש לענייני משפחה ש"עברו בסדר גמור". עם זאת, לדבריו, בארוע נשוא משפט זה הוא גילה את האמת שכן אשת המתלונן אמרה לזיוה בשיחת הטלפון מיד לאחר שהמתלונן הותקף "אם לא הצלחנו להרוג אתכם אז נהרוג אתכם עכשיו" (עמ' 286-284).
באשר לשאלת המניע של המתלונן להעליל עליו ולהפליל אותו אמר הנאשם "זו שאלה מאד תאורטית, אני לא יודע מה עבר במוחו, אבל אני יכול להגיד שיש לו גם מוטו וגם מוטיבציה לסבך אותי בפלילים. יקוב הדין. אני לא יודע אם הרגשות השנאה, ... מה שאני גרמתי לו במשבר הזה המשפחתי. אני לא יודע מה נתי חושב... תשאלי אותו" (עמ' 290).




35.
בהמשך עדותו אומר הנאשם שבשעה 17:00 הוא כבר היה ב"בית כלל", לאחר שהחנה את רכבו, ובשעה 16:54 הוא היה בקרבת הדולפינריום. את העובדה שעפ"י איכון הטלפונים שיחה שבצע ממכשיר הסלקום שלו אותה עת נקלטה באנטנה שנמצאת ברח' הרבי מבכרך, הסביר בכך ש"זה לא שאני פיזית הייתי שם. לא עם המשיבון, אלא זאת היתה האנטנה שקלטה אותי" (עמ' 294 למטה).
לדבריו תוך 5 דקות הוא חצה לאורך כל רח' הירקון, הסתובב פעמיים ברכבו סביב "בית כלל" עד שמצא חנייה על המדרכה, ואז נכנס לבנין. הנאשם הודה שבחקירתו במשטרה אמר שנסע ב"ציר הצפוני" ולא ב"ציר המערבי" שבו בפועל נסע, ציר בו
הוא נוסע ב- 70% מנסיעותיו ולטענתו, הוא היה מבולבל בגלל הכדורים שלקח, ובגלל תנאי מעצרו וחקירתו. כאשר הוא ראה את איכוני שיחות הסלקום, זמן רב לאחר הגשת כתב האישום, נוכח לדעת שטעה בכל הקשור לציר נסיעתו ל"בית כלל" (עמ' 300-299).

36.
באשר לחומר שהכתים את חולצתו וגרם לו לזרוק אותה, על כך למד הנאשם
מתוך קריאת הודעתו של מנשה, לפיה בשקית שנתן לו כשנפגשו בבית כלל לא היתה אקונומיקה, והבין כי החומר שלכלך את חולצתו לא היה אקונומיקה, אלא חומר חומצתי, ולכן שינה גם את גרסתו בעניין זה (עמ' 304-303).

הנאשם נחקר ארוכות ע"י ב"כ המאשימה בכל הקשור לחולצה, וחזר ואמר שהחומר החומצתי הכתים את חולצתו, הוא לא הבחין בכתם, והשומר או המפקחת ב"בית כלל" (שלא הובאו, כאמור, למתן עדות - א.ט.) הסבו את תשומת לבו לכתם. לדבריו, הוא הכין במשרדו את החומרים שאותם לקח ל"בית כלל", הוא לא הרגיש שהחומר נשפך עליו, ואינו יודע איך התלכלך, וגם אינו זוכר אם היו חורים בחולצתו, אך הוא ניחש שהיה חור או שניים, כפי שאמר בהודעתו שהיו חורים.
הנאשם אף לא זכר אם גם מעיל העור שלבש מעל החולצה התלכלך, ואינו יודע להגיד אם החולצה או הגופיה שלבש מתחת לחולצה שהוכתמה התלכלכה אף היא (עמ' 312-313).
כשהועמד הנאשם על הסתירה באשר לחולצה, כאשר בהודעתו הראשונה במשטרה אמר שזרק את החולצה, ובעדותו בביהמ"ש אמר שהניח אותה בחדר ההלבשה, השיב שלא רצה לתת לשוטרים קצה חוט כדי להפליל אותו, ולא רצה שימשיכו לחקור אותו בעניין זה (עמ' 312 ו- 313 למעלה).
לדבריו, התעלומה של החולצה הטרידה אותו וה"דשדוש" בחומר החקירה גרם לו להיזכר ששם את החולצה בחדר ההלבשה של העובדים (עמ' 315-314).

37.
הנאשם הכחיש שביקר בעיסקו של המתלונן, אך הודה ששבועיים לפני הארוע התעניין אצל בנו לגבי כתובת העסק. בתחילה הסביר זאת בכך שרצה ללכת למקום עבודתו של המתלונן ולהציע לו הצעה ברוח טובה לחלוקת הכסף בינו לזיוה כי לא ידע את כתובת מגוריו, אך בהמשך הודה שאמר לבנו, שהוא רוצה לשלוח מכתב למתלונן בענין זה למרות שהמו"מ בין הצדדים נוהל באמצעות עוה"ד של המתלונן שעליו סמכו (עמ' 323-320).

38.
בהמשך חקירתו הנגדית התייחס הנאשם להפשטתו מבגדיו ולבדיקתם, ואמר שבמהלך תשאולו ע"י ענב, ולבקשתו של האחרון, הוא התפשט, ובגדיו עברו מיד ליד של חוקריו, שמששו אותם, ואח"כ נערמו על הריצפה או על השולחן יחד עם שקיות אחרות. רק כעבור שעה, במהלכה היה אזוק בתחתוניו, הביא לו ענב בגדים חלופיים, והוא התלבש (עמ' 328-326).



39.
כתם מדמו של המתלונן נמצא על דלת הנהג בריכבו של הנאשם. ברכב זה איפשר הנאשם לבנו של המתלונן - עידו, לנהוג. הנאשם הסביר כי קיימת אפשרות שהמתלונן נסע ברכב או שנשען על דלת הנהג עת דיבר עם בנו (עמ' 329).
ההסבר החילופי הנ"ל איננו מהימן, שכן גם לפי דברי הנאשם הוא אסר על בנו לאפשר למתלונן לנסוע ברכב, ואף לא שמע שהמתלונן השתמש בריכבו. גם אם המתלונן נהג ברכב או עמד לידו אין בכך כדי להסביר מהיכן הגיע דמו של המתלונן לרכב.

בנו של הנאשם עידו לא מתייחס בהודעותיו ת/40 א-ב, שהוגשו בהסכמה ללא חקירתו, למצב שבו המתלונן נהג ברכב או עמד בצמוד אליו בכלל, או כשזב ממנו דם, בפרט.
גם המתלונן לא נחקר בדבר האפשרות, שנהג ברכבו של הנאשם או שעמד בצמוד למושב הנהג כשהוא שותת דם.

40.
בסוף חקירתו הנגדית נשאל הנאשם לגבי מעשיו מאז שזיוה הודיעה לו על תקיפתו של המתלונן, כפי שנודע לה משיחת טלפון עם אשתו, ועל כך שהיא פוחדת, ואמר שהוא המתין לפגישתו עם מנשה, שהוקדמה משעה 18:00 לשעה 17:30, כאשר במהלך המתנתו לפגישה הוא תיקן את מכונת השטיפה, וגלש ממכשיר הטלפון הסלולארי שלו באינטרנט (עמ' 348-345).

41.
מטעם הנאשם העידה, כאמור, בת זוגו, גרושתו של המתלונן - זיוה.
בפתח עדותה תארה זיוה את מערכת היחסים בינה לבין המתלונן, לאחר שנודע לו על בגידתה בו עם הנאשם, לרבות הארוע האלים שבו הותקפה יחד עם הנאשם ע"י אביו של המתלונן.


בפתח חקירתה הנגדית הודתה זיוה שלא ראתה את המתלונן באותו ארוע, והטענה על נוכחותו במקום כביכול, היא פרי שמועות מ"יודעי דבר" (עמ' 341).

42.
את שיחתה עם אשת המתלונן ואת השיחה ששוחחה בעקבותיה עם הנאשם מתארת זיוה בעדותה כדלקמן:
"
אז ככה, בסביבות השעה 16:50 בערב . הטלפון הסלולארי של הבת שלי . היא היום בת 18 . אני שומעת אותה מהחדר צועקת : מה קרה לאבא ?! מה קרה לאבא ?! והבנתי שהיה איזה שהוא אירוע יוצא דופן . רצתי מהסלון לחדר . חטפתי את הטלפון . ושאלתי : הלו מי זה מדבר ? אומרת לי : מדברת זמירה, אשתו של נתנאל . ואני רוצה להגיד לך שאם לא הרגנו אתכם אז אנחנו נהרוג אתכם עכשיו אם יקרה משהו לבעלי . אמרתי לה מה קרה ? החבר שלך היה אצל בעלי, ניסה לשחוט אותו, להרוג אותו .
לא כל כך הבנתי בדיוק מה שהיא אומרת . וזהו . הילדים אז רצו לבית חולים לבקר את אבא שלהם, ומאז הכל
ידוע .
אני התקשרתי אליו
(אל הנאשם - א.ט.)
. אני התקשרתי אליו גם בסביבות 16:40 או 16:50 שוחחתי איתו בטלפון . הוא אמר לי שהוא יוצא לאיזה שהיא פגישה
והוא בסביבות 18:00 – 18:30 בבית . אחרי השיחה שקיבלנו התקשרתי וסיפרתי לו שמאשימים אותו בכך וכך. שיבוא מהר הביתה כי השוטרים כבר הגיעו אלינו ושיבוא מהר הביתה.
הוא אמר לי: אל תדאגי, אני בדרך . זהו" .
(עמ' 341-340)

43.
עדותה של זיוה תומכת בעדות הנאשם בקשר לשיחה ביניהם לאחר שאשת המתלונן התקשרה אליה, שיחה שזמנה ותוכנה (למעט האיום של אשת המתלונן עליה) לא שנויים במחלוקת.

גם אם אשת המתלונן איימה על זיוה, טענה שמוכחשת על ידה, אין בכך כדי לסתור את דבריה ודברי המתלונן באשר לזהותו של התוקף, שכן האיום לא מצביע על רצון לנקום ללא קשר לארוע או על חשש לעלילה שכן מימוש האיום, מבלי להמעיט בחומרתו, היה מותנה בכך שיקרה משהו למתלונן בעקבות תקיפתו ע"י הנאשם.
לא למותר לציין שזיוה, אשר חיה מספר שנים עם הנאשם במהלך ארוע הארועים שגרמו לו ללקות בזכרונו, לא העידה דבר בענין זה, ולא נשאלה על כך דבר ע"י ב"כ הנאשם.

44.
דברי הנאשם בעדותו בכל הקשור לחולצתו ולמה שעשה איתה, ובכל הקשור למסלול הנסיעה ממשרדו ל"בית כלל" אינם מהימנים עלי, בהיותם סותרים בעליל את מה שמסר בחקירותיו.

גם אם הנאשם מטופל טיפול תרופתי בכדורים נגד חרדה (הגם שלא הוגש תיעוד רפואי), וגם כדורים אלה עלולים להשפיע על הזיכרון, אינני מקבל את ההסבר שמסר הנאשם בעניין היעלמות חולצתו, ומסלול נסיעתו, הן בשל העובדה שלא הוגשה חוות-דעת רפואית ואף בת-זוגו החיה עמו - זיווה לא נחקרה על כך, והן בשל העובדה שהנאשם מסר תיאור מפורט בקשר למעשיו בכל אותו יום (ראה הודעה ת/1 עמ' 1 ש' 56-14). העובדה שהנאשם משתמש בתרוץ של לקויים בזכרונו רק בקשר לנקודות הקריטיות של החולצה ומסלול הנסיעה, שאת חשיבותן הבין לאחר שעיין בחומר הראיות - אומרת דרשני.


הפרכת האליבי שמסר הנאשם וראיות נסיבתיות

45.
כאמור, הנאשם טען בחקירותיו ובעדותו שעזב את משרדו ביום הארוע בשעה 16:00 לערך, והגיע ל"בית כלל" בשעה 17:00 על מנת להיפגש עם עזרא מנשה בשעה 18:00, וכי בדרכו לשם לא התעכב ולא נכנס למרפדיה של המתלונן.
טענת אליבי זו הופרכה בכל אחד משניים אלה:

א)
הימצאות דמו של המתלונן ברכבו של הנאשם ועל מכנסיו.
ייאמר מיד כי ראייה זו לא רק שהיא מפריכה את האליבי שמסר הנאשם, אלא גם קושרת קשר אמיץ בינו לפציעתו של המתלונן, שכן מדובר בראיה נסיבתית שמסקנה חד- משמעית עולה ממנה, והיא שהנאשם היה במחיצת המתלונן כאשר נפצע.

ב)
מקומות הימצאו של הנאשם בין השעות 17:00-16:00 כפי שאוכנו באמצעות השיחות ששוחח ממכשיר הסלקום שלו.

ראיות אלה הן ראיות נסיבתיות המובילות כאמור, למסקנה חד-משמעית לפיה, הנאשם הוא זה שתקף את המתלונן.





אדון בכל אחת מהן עפ"י סידרן:

א)

הימצאות דמו של המתלונן ברכבו של הנאשם ועל מכנסיו

46.
עפ"י חוות דעתה של דליה חרמון, מומחית מז"פ, פרופיל הדנ"א שהתקבל מכתם דם שנמצא על מכנסי הנאשם, (משני מטושים שנלקחו מרכבו של הנאשם, ומשני מטושים שנלקחו מהמרפדיה של המתלונן), תואם את פרופיל הדנ"א של המתלונן או של כל אדם אחר בעל אותו פרופיל דנ"א, כאשר שכיחות הפרטים באוכלוסיה בעלת פרופיל דנ"א כפי שנמצא במכנסיים ובמטושים נאמדת באחד ליותר ממליארד פרטים (סעיפים 3 ו- 4 לחוות הדעת ת/23 והטבלה ת/23 א'), וליתר דיוק אחד למאה ושישים טריליון, חמש מאות ושמונה עשרה מיליארד, ושש מאות ארבעים ותשעה מיליון (סוף עמ' 168 לפרטיכל).

47.
בפתח עדותה הסבירה גב' חרמון בצורה מקצועית וברורה את תורת הדנ"א ואת הבדיקות שהיא עורכת על מנת להגיע לממצא חיובי או שלילי, דהיינו: האם דנ"א שהופק ממקור מסוים זהה או שונה מד.נ.א שהופק ממקום אחר (עמ' 166 -163). לאחר מכן התייחסה לבדיקות שביצעה ואשר תוצאותיהן נכללות בחוות דעתה ת/23 ובטבלה ת/23 א'.
לדבריה, היא מצאה כתם נקודתי מעל הברך במכנסי הנאשם, היא גזרה את אזור הכתם לשתי מבחנות, ובבדיקה ראשונית שעשתה עם מה שנשאר על המכנסיים קיבלה פרופיל דנ"א, כפי שקיבלה גם משני המטושים שנלקחו מהרכב שהיו מאוד מלוכלכים ושחורים. מהמטושים שנלקחו מהמרפדיה של המתלונן היא קיבלה פרופיל אחד יפה מאוד ופרופיל אחד חלקי. באותו שלב לא היתה ברשותה דגימת דם של המתלונן.

טכנאי במעבדת מז"פ בדק את הדם מהמקורות הנ"ל וקיבל פרופיל חלקי, וכשהיא חזרה מחופשה היא חזרה על הבדיקות, וקיבלה פרופיל מלא של הרפרנס (עמ' 168-167).

48.
ב"כ הנאשם לא חלק בחקירתו הנגדית על דבר גב' חרמון לגבי הבדיקות שבצעה במכנסים ובמטושים מהרכב, ובתוצאות אליהן הגיעה, אלא חקר אותה על הדרך שבה הגיעו אליה המוצגים הנ"ל.
לדבריה, כל אחד מהמוצגים הנ"ל הגיע אליה במעטפה נפרדת, כאשר המטושים שנלקחו מדלת הרכב היו בתוך מבחנות, ובנוסף אליהם הגיעו חולצה, חגורה וגרביים של הנאשם במעטפה נפרדת, ומעיל עור של הנאשם במעטפה נפרדת (עמ' 173-172).
גב' חרמון לא ידעה לומר מה גילו של הכתם שראתה על מכנסיו של הנאשם, היא לא יודעת אם הוא תוצאה של מריחה או התזה, ולדבריה מדובר בכתם קטן שגודלו כראש סיכה, שאדם רגיל (להבדיל ממומחה כמותה – א.ט.) לא היה רואה אותו (עמ' 175).

49.
מכל האמור לעיל עולה שחוות דעתה של גב' חרמון, כפי שבוארה במהימנות ובמיומנות בעדותה, לא נסתרה בחקירתה הנגדית, ומשלא הובאה חוות דעת נגדית ע"י הנאשם, אני קובע שהדם שנמצא על מכנסיו של הנאשם ועל הדלת השמאלית קדמית של רכבו הוא דמו של המתלונן.




כתם הדם של המתלונן שנמצא על מכנסי הנאשם

50.
ב"כ הנאשם טוען, שכתם הדם שנמצא על מכנסיו של הנאשם, באזור שמתחת לברך "הובא" לשם ע"י החוקרים ענב וביליה, שביקרו במרפדיה של המתלונן סמוך לאחר הארוע ולאחר מכן טיפלו במכנסיו של הנאשם, וזאת לאחר שהלה התפשט בתחילת חקירתו עפ"י בקשתו של ענב.
ענב נחקר ארוכות ע"י ב"כ הנאשם בכל הקשור למעשיו במרפדיה, אליה הגיע עם החוקר ביליה בשעה 18:00, כאשר המתלונן כבר לא היה במקום.

לדבריו, הוא נכנס יחד עם ביליה למקום שהיה "עם המון כתמי דם", דאג לסגור את זירת העבירה על מנת שאנשים לא ייכנסו אליה, ולא יפריעו לאנשי מז"פ, וביניהם הטכנאי פיטר רוזן, בעבודתם. כשהגיע למקום, סגירה של זירת הארוע בסרט אדום לא היתה הרמטית. הוא והשוטרים שהיו במקום עשו הערכת מצב, והוחלט לא להזמין מעבדה ניידת אלא לסגור את העסק, לקחת את מפתחותיו, ולהמשיך בביצוע עבודות המז"פ למחרת (עמ' 206-204).
באשר לאפשרות שהתלכלך בדמו של המתלונן כאשר ביקר בעסקו לאחר הארוע, אמר ענב שלא היה צריך להכנס יותר מדי פנימה לעסק כי כתמי הדם היו די קרוב לכניסה, וכשנכנס לא היו על נעליו ערדליים (עמ' 206).

באשר ללקיחת מכנסיו של הנאשם אמר ענב שהוא רצה לתפוס את מכנסיו ובגדיו של הנאשם מאחר וחשד שפריטי לבוש אחרים נוקו או הוחלפו, כפי שהחולצה הושלכה ע"י הנאשם. כל הבגדים שפשט הנאשם נשארו בחדר החקירות על השולחן - עליו לא היה שום דבר אחר (עמ' 214-212).

51.
מדבריו של ענב עולה, שגם אם נעליו התלכלכו בדמו של המתלונן שהיה על רצפת העסק, אליו נכנס, הם לא באו במגע עם מכנסיו של הנאשם שכאמור, הונחו על השולחן לאחר שפשט אותם בעצמו.
ב"כ הנאשם אף לא הציג בפני
ענב את האפשרות הנ"ל, כמו גם את האפשרות שבגדיו של הנאשם, אותם לבש באותו יום ושאותם פשט בחדר החקירות, באו במגע עם בגדיו של המתלונן או עם כל חפץ שהוכתם בדמו של המתלונן.

52.
רס"ר עמרם ביליה, שגבה את הודעת הנאשם ת/1, תפס את בגדיו ושלח אותם לבדיקת מז"פ (ראה דו"ח התפיסה ת/13 וטופס לוואי למוצגים ת/14).

לדברי ביליה, הוא ביקש מהנאשם בסיום חקירתו ביום 1.12.04 לפשוט את בגדיו ולהחליף אותם בבגדים שהובאו בשקית ע"י ענב, כך שלא היה מצב בו בגדיו של הנאשם היו על הרצפה, והוא ישב בתחתוניו (עמ' 238). הבגדים שפשט הנאשם הוכנסו לשקיות אטומות, בילייה רשם אותם כמוצג, ושלח אותם למז"פ כדי לבדוק כתמי דם (עמ' 241-240).
ביליה ביקר יחד עם ענב במרפדיה בלילה לאחר הארוע, אך לא נכנס לחדר עצמו אלא עמד מחוץ לו, ומשכך לא יכול היה להעביר את דמו של המתלונן שהיה במרפדיה למכנסיו של הנאשם, בהם טיפל כאמור.

53.
באשר לכתמי הדם של המתלונן שנמצאו במרפדיה לאחר הארוע - העיד טכנאי מז"פ פטר רוזן, שצילם את העסק (התמונות ת/7), כי לא מצא בו טביעות אצבע, הוא דגם דגימות דם במרפדיה ובמדרגות ביציאה ממנה (עמ' 200-198).
לדבריו, כשנכנס למרפדיה הוא לא לבש סרבל סטרילי (סוף עמ' 200) אך אין בכך כדי להסביר את המצאות כתם הדם על מכנסי הנאשם, שכן לא נטען שהוא בא במגע עם מכנסי הנאשם.

54.
הימצאות כתם דם זעיר של המתלונן על מכנסיו של הנאשם מוכיחה שהיה במרפדיה של המתלונן כאשר המתלונן נפצע, ובכך לא רק שמופרך האליבי שמסר הנאשם, לפיו לא היה מעולם בעסקו של המתלונן אלא ראייה זו מוכיחה באופן עצמאי ובלתי תלוי את טענת המאשימה, לפיה הנאשם הוא שפצע את המתלונן, ובגדיו התלכלכו מדמו.
מאחר וכתם הדם של המתלונן שנמצא על מכנסיו של הנאשם היה זעיר ביותר (בגודל סיכה), ונמצא באזור שמעל הברך, לא הבחין בו הנאשם, ולא עשה מאמץ כדי לנקותו או להיפטר ממכנסיו כפי שזרק את חולצתו עליה היו, ככל הנראה, כתמי דם גדולים יותר של המתלונן, ובהם הבחין הנאשם.
אין בסתירה בין דברי ענב לפיהם הנאשם נשאר בבגדיו התחתונים מאז פשט את בגדיו ועד שהובאו לו בגדים חלופיים לדברי ביליה, לפיהם הנאשם פשט בגדיו ומיד לבש בגדים חלופיים כדי להשפיע על המימצא המדעי בדבר הימצאות כתמי הדם (על מכנסיו וברכב) ועל דבריהם לפיהם הם לא באו במגע עם מכנסיו של הנאשם עליהם נמצא דמו של המתלונן.

כתמי הדם של המתלונן שנמצאו ברכבו של הנאשם

55.
באשר לכתמי דם אלה טוען ב"כ הנאשם, שהם הועברו מעסקו של המתלונן לרכבו של הנאשם ע"י טכנאי מז"פ יעקב סקורי, שביקר בו למחרת הארוע (דו"ח הפעולה ת/11) והוריד מעתקים של כתמי דמו של המתלונן מדלת הנהג ברכבו של הנאשם (לוחות הצילומים ת/10 א', ת/11, ודו"ח תפיסת מוצגים ת/15).
לדברי סקורי הוא הגיע למרפדיה של המתלונן למחרת הארוע על מנת לאתר בה ממצאים נוספים לאלו שנמצאו ע"י טכנאי מז"פ, פטר רוזן, סמוך לאחר הארוע.

הוא לבש ערדליים, ולא לבש חליפת בטיחות, כי לא היה צורך בה, וחיפש טביעות אצבע, אותן מצא על מוט מתכת של מכשיר תעשייתי. טביעת אצבע זו, שהיתה ניתנת להשוואה, הושוותה לטביעת אצבעו של הנאשם, ולא נמצאה מתאימה.
לדברי סקורי לא ניתן היה להעתיק טביעות אצבע מדלת הכניסה למרפדיה, שכן היא מחוספסת, והוא העתיק טביעות נעליים מעל כיסוי ניילון שכיסה ספה שהיתה במרכז המרפדיה, שם באזור היתה כמות גדולה של דם (עמ' 151-147). גם טביעות אלה הושוו לנעליו של הנאשם, ולא נמצאו מתאימות.

56.
אין בעובדה שטביעת אצבע שנמצאה במרפדיה אינה תואמת לטביעת אצבעותיו של הנאשם כדי להוכיח שהוא לא היה במרפדיה, שכן לדברי המתלונן, המהימנים עלי, הנאשם לבש כפפות על ידיו.
גם בעובדה שטביעות הנעלים שנמצאו במרפדיה לא תואמות לנעלי הנאשם אין כדי להוכיח שלא היה במרפדיה, אשר מוכחת באמצעות כתמי דמו של המתלונן על מכנסיו וברכבו, שכן המתלונן לא טוען שהנאשם דרך על כסויי הספות עליהם נמצאו עקבות נעליים.

(ראה ע"פ 5724/95 אבו דהל נ. מדינת ישראל
, תק-על(2), 567, 570 ות"פ (ת"א) 40188/04 מדינת ישראל
נ. ד"כ תק-מח 2005(2) 4006 ולאחרונה פסק דינו של כב' השופט דוד חשין בע"פ 6371/05 וגנר נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 10/7/06, לא פורסם).

57.
באשר לבדיקת רכבו של הנאשם בחניון של תחנת משטרת יפו אמר סקורי שהוא אינו יודע מי הביא את הרכב לחניון. הוא עשה סריקה יסודית ברכב, ואיתר על דלת הנהג כתם שהיה חשוד בעיניו כדם, ולאחר בדיקת קאסל מאיר שביצע במקום ווידא שמדובר בכתם דם.
לדבריו, הוא בדק את תא המטען ומכסה המנוע, נכנס לרכב דרך כל דלתותיו ועבד עם נורת
u.v
שמסייעת באתור כתמי דם, שזוהרים כאשר המנורה מאירה עליהם.
סקורי תאר בפני
נו את אופן ביצוע בדיקת הקאסל מאייר שהוא בצע במשרדי התחנה, ושממנה הסיק שמדובר בדם (עמ' 156-153) ואמר שהוא יכול לדעת אם מדובר בדם "טרי" או בדם יבש, אך אינו יכול לדעת אם הדם נמצא באותו מקום מזה מספר שעות.
בחקירתו החוזרת אמר סקורי שהוא נעל ערדליים כשביקר במרפדיה, ולא לבש חליפת בטיחות שאמורה להגן עליו, אך הוא נזהר שלא להזדהם מהדם שנמצא בה (עמ' 157). לאור דברים מהימנים אלה נשללת האפשרות שסקורי הביא את דמו של המתלונן לדלת הנהג ברכב דווקא, למרות שהיה גם במקומות אחרים ברכב.

(ב)
מיקום הנאשם עפ"י איכון השיחות שניהל ממכשיר הסלקום ברכבו

58.
עפ"י פירוט השיחות היוצאות ממכשיר הסלקום של הנאשם בין השעות 17:00-16:00, שנכללות בפירוט השיחות ת/37 וטופס איתור בדיעבד של האתרים מהם בוצעו השיחות והנ"ל ת/39, עולה שבין השעות 17:14-16:07 ביצע הנאשם שתי שיחות כדלקמן: בשעה 16:07 הוא שוחח במשך 33 שניות עם בעל מכשיר סלקום 3204884-052 ותחילת השיחה נקלטה באתר רח' לוינסקי בת"א-יפו. בשעה 16:54 הוא שוחח במשך 10 שניות עם בעל מכשיר פלאפון 733410-057 ותחילת השיחה נקלטה באתר שנמצא ברח' קומפורט פינת רח' הרב מבכרך, שם גם נקלטה תחילת התקשרותו של הנאשם למשיבון במשך 30 שניות שביצע בשעה 16:55.




מהמסמכים ת/37 ות/39 עולה גם שהחל משעה 17:14 ועד שעה 18:12 שוחח הנאשם 3 פעמים עם זיוה: בשעה 17:19, שיחה שתחילתה נקלטה באתר שנמצא ברח' פינסקר 35 בת"א הקרוב ל"בית כלל", ובשעות 18:12-18:05, שיחות שנקלטו באתרים בבת-ים. במהלך אותו זמן התקשר הנאשם ל- 2632 (שרות פנים ארגוני – א.ט.) וגלש 3 פעמים באינטרנט, לאחר ששוחח עם זיוה בשעה 17:19, והפעולות הנ"ל נקלטו באתר ברח' פינסקר 35 בת"א.

59.
הנתונים הרלוונטיים למיקומו של הנאשם בין השעות 17:00-16:10, כפי שמופיעים במסמכים ת/37 ות/38, הוסברו בעדותו המקצועית, המהימנה וחסרת הפניות של נציג חברת סלקום - פיני אלבז, שהצביע וסימן במהלך עדותו הראשית על שלושת האתרים הנזכרים בת/39 על גבי המפה הגדולה נ/1 שהוגשה ע"י ב"כ הנאשם.
בסוף עדותו הראשית אמר אלבז שהסבירות שאדם הנמצא באזור "בית כלל" ייקלט באתר שנמצא ברח' קומפורט פינת הרב מבכרך (הוא האתר שבו נקלטה שיחת הנאשם בשעה 16:54), ולא באתר שנמצא ברח' פינסקר 35, היא סבירות אפסית מכיוון שמדובר בשטח בנוי ומאחר ובין שני האתרים הנ"ל יש אתרים נוספים ואם היתה בעיה באתר ברח' פינסקר 35 השיחות היו נקלטות באותם אתרים (עמ' 322 למטה – עמ' 323 למעלה).
בחקירתו הנגדית אמר אלבז, שאין מניעה למי שנוסע ברח' יפו-ת"א, דרך רח' אילת מערבה (כפי שטוען הנאשם בעדותו, להבדיל מהודעתו, שנסע – א.ט.) שהוא ייקלט באתרים של רח' לוינסקי ורח' קומפורט – פינת רח' בכרך (עמ' 226 למטה).
לדברי אלבז לא יתכן שמנוי יקבל שרות מאתר רחוק מזה שנמצא ליד מקום המצאו בגלל שהאחרון עמוס יותר, והדבר ייתכן רק אם האנטנה באתר הקרוב קרסה אך עומס לא גורם לקריסה (עמ' 230).

60.
כיום אין מחלוקת שמיקום הנאשם החל משעה 16:00 ועד סמוך לפני שעה 17:00, כפי שמופיע במסמך ת/38, אינו תואם את מסלול נסיעתו של הנאשם ב"ציר הצפוני" אותו תאר הנאשם בהודעתו ת/2 (עמ' 2 ש' 36-34), שכן הנאשם אמר בעדותו שנזכר במסלול שבו נסע ביום הארוע ממשרדו ל"בית כלל", הוא "המסלול המערבי", רק לאחר שעיין במהלך מעצרו במסמכים ת/37 ות/38.
עם זאת, יש משמעות בעיני לדברי אלבז, שנתמכים במסמך ת/38, לפיהם השיחה ששוחח הנאשם בשעה 16:45 נקלטה כאשר היה ברח' יפו-ת"א או רח' אילת, שעפ"י המפה נ/1 רחוקים מ"בית כלל" או מרח' הירקון בקטע שקרוב אליו מרחק 6 דקות נסיעה (לרבות חיפוש מקום חניה) מ"בית כלל".
דברים אלה סותרים גם את התאור שמסר הנאשם בעדותו באשר למסלול נסיעתו ב"מסלול המערבי", ותומכים בגרסת המאשימה לפיה בדרכו ממשרדו לבית כלל עבר הנאשם דרך המרפדיה של המתלונן, שכתובתה היתה ידועה לו ממשיחותיו עם בנו עידן, ותקף אותו.

61.
איכון מקום המצאו של הנאשם לפי השיחות שניהל ממכשיר הסלקום שלו, כמו המצאות דמו של המתלונן על מכנסיו וברכבו, לא רק מפריכים את האליבי שמסר, אלא מהווה ראיה נסיבתית שבהעדר הסבר מהימן וסביר מפי הנאשם מוביל למסקנה חד-משמעית לפיה הנאשם היה במרפדיה ותקף את המתלונן.
(ראה ספרו של י. קדמי, על הראיות, חלק שני עמ' 688 - 702 והפסיקה המאוזכרת שם; פסק דינו של כב' השופט א.א לוי בע"פ 6864/03 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל
פ"ד נח (4) 657, 662 ופסק דינו של כב' השופט טירקל בע"פ 10577/02, 10635/02 שמש וקורקוס נ' מדינת ישראל
פ"ד נח (4) 706, 714).


התנהגות מפלילה ושקרים של הנאשם

62.
תוספת ראייתית לעדותו המהימנה של המתלונן, הגם שאינה דורשת כזו, יש בהתנהגותו המפלילה של הנאשם שהחלה שבועיים לפני הארוע והסתיימה לאחריו.

63.
עפ"י הכתוב בהודעת בנו של הנאשם, עידן, ת/40 ב', שהוגשה בהסכמה ללא חקירתו, שאל אותו הנאשם שבועיים לפני הארוע איך קוראים לרחוב בו עובד המתלונן, וכששאל אותו למה (הוא צריך לדעת – א.ט.)
ענה הנאשם שהוא צריך לשלוח מכתב למתלונן, והבן מסר לו איפוא, את שם הרחוב, רבנו חננאל, אך לא זכר את המספר.
הנאשם אמר בהודעתו ת/1 בעמ' 2 שהוא איננו יודע איפה עובד המתלונן, וכשנשאל בהודעה ת/4 איך הוא מסביר את דברי בנו שהובאו לעיל, אמר שאינו זוכר ששאל את בנו במפורש למקום עבודתו של המתלונן, ולאחר שאמר שאינו מסוכסך עם בנו אמר "ואני רוצה להוסיף שגם אם נניח ששאלתי אותו אין בכך כדי להעיד על משהו".

בחקירתו הנגדית מסר הנאשם הסבר כבוש להתענינות בכתובת מקום עבודתו של המתלונן שאיננו מהימן ואיננו סביר.
לדבריו, (בעמ' 321 לפרוטוקול) הוא רצה להציע למתלונן לחלק את הכספים שהתקבלו ממכירת הדירה גם לילדיו של המתלונן, ולצורך כך ביקש להיפגש איתו.
הסבר זה של הנאשם איננו סביר, שכן כל המו"מ בין זיווה למתלונן באשר לחלוקת הרכוש ביניהם, לרבות הדירה, נעשו באמצעות עו"ד, ולא במפגשים בינה והנאשם לבין המתלונן, שהתקיימו רק בביהמ"ש.
אם אכן רצה הנאשם לבוא בדברים עם המתלונן, הוא לא היה צריך להיפגש איתו בעיסקו, ובוודאי שיכול היה לקיים את הפגישה בביתו של המתלונן או במקום ניטרלי ולא במקום עבודתו של המתלונן, ללא תיאום מוקדם איתו.
השקר של הנאשם בכל הקשור להתענינותו בכתובת מקום עבודתו של המתלונן, בהתחשב בכך שהנאשם כופר בעצם העובדה, שהיה במקום עבודתו של המתלונן, הוא שקר מהותי וברור שהוכח בדבריו העצמאיים של בנו ונועד להכשיל את החקירה, כך שיש בו כדי להוות ראייה עצמאית לחובתו, ובוודאי שיש בו משום תוספת ראייתית לדבריו של המתלונן (ראה ספרו של י. קדמי, על הראיות, חלק שני עמ' 728-720
והפסיקה המובאת שם, וכן פסק דינו של כב' השופט ג'ובראן בע"פ 363/05 דינר נ. מדינת ישראל
, לא פורסם).

64.
גם התנהגותו של הנאשם בכל הקשור להעלמת החולצה שלבש באותו בוקר היא התנהגות מפלילה, במיוחד לאור ההסברים הסותרים שנתן בכל הקשור לנסיבות הכתמתה של החולצה, הורדתה וזריקתה. התנהגות זו מגיעה לכדי העלמת ראיות, שכן המסקנה החד משמעית מהתנהגות היא שחולצתו של הנאשם הוכתמה בדמו של המתלונן בכמות גדולה מזו שנמצאה על מכנסיו, ומשהבחין בכך זרק הנאשם את חולצתו.

באשר לנסיבות התלכלכותה של החולצה אמר הנאשם (בהודעתו ת/1 עמ' 1 למטה – עמ' 2) שהיא התלכלכה באקונומיקה כשהכין חומרי ניקוי ל"בית כלל", נוצרו בה חורים, הוא הוריד אותה, ואינו זוכר אם זרק אותה או שם אותה ברכבו.




בעדותו בפני
נו שינה הנאשם את גירסתו בענין זה, בעקבות עדותו של מנשה עזרא, איתו נפגש הנאשם ב"בית כלל", לפיה בין חומרי הניקוי שנתן לו הנאשם לא היתה כלל אקונומיקה, ואמר שמדובר היה בחומר חומצי. כמו כן, אמר הנאשם שאינו זוכר אם בחולצתו היו חורים או שהיא רק הוכתמה (עמ' 261 למעלה, עמ' 303 למטה – עמ' 304 למעלה).

גם באשר לנסיבות היעלמות החולצה מסר הנאשם בעדותו גרסה הסותרת את הגרסה שמסר בחקירתו, וזאת לדבריו, בעקבות עיון ממושך שעיין בחומר הראיות.
עפ"י עדותו של הנאשם, השומר והמפקחת בבית כלל הפנו את תשומת לבו לכך שחולצתו מוכתמת, הוא פשט אותה ושם אותה בחדר ההלבשה של העובדים על מנת שתשמש סמרטוט (עמ' 278 – 279, 314, 317-316).
דברים אלה של הנאשם הינם בבחינת "עדות כבושה" שאין לה ערך בעיני, שכן ההסבר שהביא הנאשם לכבישתה כאמור לעיל איננו סביר. (ראה ספרו של י. קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמ' 446-440 והפסיקה המובאת שם).

הנאשם לא הביא לעדות את השומר והמפקחת ב"בית כלל", אשר היו יכולים לתמוך בגרסא שמסר בעדותו, ובכך הקים נגדו את החזקה שאי-הבאת עדות או ראייה שלפי תכתיב השכל הישר היתה יכולה לסייע לו - יוצרת הנחה שדברי העדים היו פועלים לחיזוק הגירסא המפלילה בה דוגלת המאשימה (ראה ספרו של י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1660-1648 והפסיקה המובאת שם).

אי-הבאת השומר והמפקחת כעדים אינה מהווה מחדל הרובץ לפיתחה של המאשימה שכן בחקירותיו הנאשם לא מסר פרטים כלשהם באשר לשומר ולמפקחת ב"בית כלל" למרות שאלו היו בידיעתו.
מחדל זה של הנאשם מקבל משנה תוקף נוכח ידיעת הנאשם את החשיבות של החולצה להוכחת הקשר בינו לבין תקיפת המתלונן כפי שאמר בעדותו "אני לא רציתי בשום פנים ואופן לתת איזה שהוא קצה חוט למשטרה כדי להפליל את עצמי" (עמ' 312 למעלה - הדגשה לא במקור).

65.
לאור כל האמור לעיל יש בהתנהגותו המפלילה של הנאשם בכל הקשור לבירור כתובת המרפדיה של המתלונן, ובכל הקשור להעלמת חולצתו, אף מבלי צורך להתייחס לגלישות באינטרנט שגלש הנאשם סמוך לפני ואחרי שיחתו עם זיוה מ"בית כלל", כדי לשמש ראייה נסיבתית נוספת לחובתו, ובוודאי יש בה כדי לתמוך בעדותו המהימנה של המתלונן, לפיה הנאשם תקף אותו (ראה ספרו של י. קדמי, על הראיות, חלק שני עמ' 748-745 והפסיקה המובאת שם).

נסיון לרצח – הלכה ומעשה

66.
ב"כ המאשימה עותרת לביהמ"ש להרשיע את הנאשם בעבירה של נסיון לרצח, שכן במעשיו היה משום תחילת ביצוע של מעשה רצח והם נעשו בכוונה לגרום למותו של המתלונן.
לדבריה, ניתן ללמוד על כוונתו של הנאשם לגרום למותו של המתלונן מכך שבחר להשתמש בסכין או בחפץ חד אחר, וכן בלום או בחפץ קהה אחר שבאמצעותם חתך את צווארו של המתלונן, והלם בראשו שלוש פעמים; וכן ניתן ללמוד על כוונה זו מחומרת הפגיעות במתלונן; כמו גם מדבריו למתלונן לפיהם "הגיע יום הדין", ומקיומו של מניע שגרם לנאשם לרצות במותו של המתלונן כנקמה על כך שאביו פגע באופן חמור בו ובזיוה.

ב"כ הנאשם טוען בסעיף 88 לסיכומיו, שהנאשם (כך במקור - א.ט.), לא חזה כי קורבנו ימות כתוצאה ממעשיו, היות ופציעתו של המתלונן לא היתה קשה, והא ראייה שהצליח לטלפן ולהזעיק עזרה, שוחח עם אשתו עד שהגיעו גורמי מד"א, והיה במצב סביר כשהגיעו, והוא אף החלים מפציעתו כעבור מספר ימים.

67.
היסוד העובדתי שהוכחתו דרושה על מנת להרשיע אדם בעבירה של נסיון לרצח הוא עשייתו של מעשה שמשמש חוליה בשרשרת של מעשים שנעשו לקראת ביצוע העבירה המושלמת (ראה פסק דינה של כב' השופטת בייניש בע"פ 1639/98 דהן נ. מדינת ישראל
פד"י נ"ה 501, 516).
היסוד הנפשי שנדרש לשם הרשעה כאמור, הוא חזות מראש וכוונה לגרום לתוצאה הקטלנית (ראה פסה"ד בע"פ 1639/98 הנ"ל, פסק דינה של השופטת בייניש בע"פ 4417/03 מדינת ישראל
נ. קריספין פד"י נ"ח(3) 277, 287 בסעיף 9 לפסק הדין ופסק דינו של השופט ריבלין בע"פ 8309/03 מויאל נ. מדינת ישראל
פד"י נ"ט(4) 152, 163-162 בסעיף 14 רישא לפסק הדין).

את הכוונה לגרום לתוצאה הקטלנית ניתן להוכיח בראיות ישירות, כמו דברים שנאמרו ע"י עושה המעשה בזמן עשייתו (ראה למשל ע"פ 1382/99 בלוניס נ. מדינת ישראל
תק-על כרך 99(3) 1779), או בראיות נסיבתיות שמובילות למסקנה החד משמעית שעושה המעשה התכוון לגרום למותו של הקורבן, כמו סוג המכשיר שבו השתמש (ראה למשל ע"פ 1382/99 בלחניס הנ"ל) אופן הפגיעה, קיומו של מניע להמית והתנהגות לאחר המעשה (ראה למשל ע"פ 1639/98 הנ"ל).




68.
ומן הכלל אל הפרט:

במקרה שבפני
נו הגיע הנאשם למרפדיה של המתלונן כשעל ידיו כפפות, כשהוא מצויד במכשיר חד ובלום או מכשיר קהה אחר, ולאחר שאמר למתלונן כי "הגיע יום הדין" חתך את גרונו, והלם מספר פעמים בראשו.
בכך התקיים אצל הנאשם ה"יסוד הפיזי" שנדרש לצורך הרשעתו בעבירה של ניסיון לרצח, ועיקר המחלוקת, (לאחר שנדחתה טענת הנאשם שלא היה במרפדיה ולא תקף את המתלונן), היא בשאלת קיומו של היסוד הנפשי.

69.
באשר לקביעת קיומו של היסוד הנפשי יש לזכור שהנאשם לא התייחס בעדותו ובחקירותיו במשטרה להלך הרוח שלו בזמן שתקף את המתלונן, שכן הוא הכחיש את היותו התוקף. משכך אין בפני
נו ראיות ישירות בענין זה שמתבססות על דבריו בפני
נו או במשטרה.
חרף זאת ניתן לקבוע את כוונתו של הנאשם על סמך הראיות הנסיבתיות שתפורטנה להלן אשר מובילות למסקנה החד משמעית שהנאשם צפה את מותו של המתלונן, ורצה בו.
כאמור, הגיע הנאשם למרפדיה של המתלונן כשבידו חפץ חד, שבו חתך את צווארו ואת פניו של המתלונן, ובחפץ קהה שבו הלם בראשו. הנאשם חתך את המתלונן מספר חתכים, והלם בראשו שלוש פעמים. הפגיעות שפגע הנאשם בראשו ובצווארו של המתלונן היו פגיעות קשות באזורים רגישים בגופו, כפי שמתואר במסמכים הרפואיים שהוצגו בפני
נו (ראה ת/29 – ת/34).



עפ"י עדותו המהימנה של המתלונן אמר לו הנאשם בטרם החל לתקוף אותו כי "הגיע יום הדין" וגם באמירה זו, בהעדר הסבר אחר מפי הנאשם, יש כדי להוביל למסקנה חד-משמעית שהנאשם רצה במותו של המתלונן, זאת אף בלי
צורך להתייחס לקיומו של המניע שנטען ע"י ב"כ המאשימה.

70.
אין המקרה שבפני
נו דומה למקרה נשוא ע"פ 4471/03 קריספין הנ"ל שבו נמצאו טביעות אצבעותיו של המערער על נורה בחדר מדרגות שבו נדקר המתלונן מספר פעמים ע"י שני אנשים שנמלטו והותירו אותו מתבוסס בדמו. המערער הכחיש המצאותו באותו חדר מדרגות וביהמ"ש המחוזי בי-ם ברוב דעות, הרשיע אותו בעבירה של נסיון לרצח לאחר שדחה את ההסבר שמסר להמצאות טביעות האצבע שלו על הנורה.
ביהמ"ש העליון (מפי כב' השופטת בייניש) זיכה את המערער מעבירה של ניסיון לרצח והרשיע אותו בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, בקובעו בסעיף 9 לפסק הדין כדלקמן:
"כידוע, היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת ניסיון לרצח על פי סעיף 305 לחוק העונשין, הינו כוונה לגרום לתוצאה קטלנית, ואין די בהוכחת כוונה למעשה אלימות בלבד (ראו לעניין זה למשל:
ע"פ 61/51 אבו גוש נ' היועץ המשפטי [7], מדינת ישראל
[9], בעמ' 307; ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל
[10], בעמ' 516-517).
בנסיבות המקרה שלפנינו, מאחר שפרטים רבים על אודות הרקע לאירוע הדקירה ועל

אופן ביצוע המעשה לא הובררו לאשורם, לא הוכח לדעתנו, ברמת ההוכחה הדרושה, בבית-משפט קמא כי בדרך-כלל יש בעצם השימוש בסכין או בכלי חד אחר (שלא נמצא), בריבוי הפגיעות ובמיקומן בגופו של הקורבן כדי ללמד על כוונת קטילה של מי שביצע את הדקירות (השוו
ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל
[11], בעמ' 365),
אולם בנסיבות עניינו של המערער, נוכח היעדר מימצאים ברורים באשר לרקע למעשה ולתפקיד המסוים שמילא המערער בתכנונו או בביצועו, נותר לדעתנו ספק אם אכן התגבשה אצל המערער כוונה להמית את חזן. על-פי נסיבות העניין, מדובר באחד המקרים החריגים שבהם קשה לקבוע למעלה מכל ספק סביר כי אופי החבלות מלמד על כוונה לגרום לתוצאה קטלנית. כך, לעיתים, גם במקרים שבהם הרקע למעשה ידוע וגלוי (השוו
ע"פ 4932/00 יעקבלב נ' מדינת ישראל
[12]),
ולא כל שכן כאשר רב הנסתר על הגלוי, כבמקרה שלפנינו. בנסיבות המקרה שלפנינו ראינו אפוא להמיר את הרשעתו של המערער מעבירה של ניסיון לרצח לעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין".


71.
במקרה שבפני
נו אמנם הנאשם לא העיד על נסיבות תקיפתו את המתלונן, אך נסיבות אלה הובררו די צורכן בעדותו המהימנה של המתלונן לפיה הנאשם נכנס במהירות למרפדיה, התקרב לשולחן העבודה שלו, כשהוא עוטה כפפות על ידיו, ומחזיק משהו בידיו ואמר לו "
נתי, הגיע יום הדין
".
הנאשם היה התוקף היחיד של המתלונן ונסיבות הארוע, כפי שתוארו ע"י המתלונן, בתוספת לראיות הנסיבתיות שפורטו, מובילות למסקנה חד-משמעית שהנאשם ניסה לרצוח את המתלונן.


72.
לאור כל האמור לעיל אני מציע לחברותי הנכבדות במותב להרשיע את הנאשם בעבירה של ניסיון לרצח בניגוד לסעיף 305(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977 ולזכות אותו מבצוע העבירה החלופית של גרם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

א' טל, שופט
אב"ד
השופטות י. אמסטרדם ור. לבהר-שרון
אנו מסכימות לכתוב בחוות דעתו של כב' השופט א. טל, אב"ד.

________________
________________
י. אמסטרדם, שופטת
ר. לבהר שרון, שופטת

ההכרעה
אנו מרשיעים את הנאשם בעבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977.

ניתנה היום, י"ב באלול, תשס"ו (5 בספטמבר 2006), במעמד ב"כ הצדדים והנאשם.


א' טל, שופט

אב"ד



י' אמסטרדם
, שופטת



ר' לבהר שרון
, שופטת

קלדנית: ליאת ב.






פח בית משפט מחוזי 1215/04 מדינת ישראל נ' יוסף בן אליהו דיין (פורסם ב-ֽ 05/09/2006)