פסקי דין על אברהם אטיאס | פסקי דין על עיריית אילת

3022/05 ערמ     01/03/2006




ערמ 3022/05 אברהם אטיאס נ' עיריית אילת




פסק-דין בתיק ער"ם 3022/05

בבית המשפט העליון בירושלים


ער"ם 3022/05


בפני
:
כבוד השופטת ד' ביניש


המערער:
אברהם אטיאס


נ

ג

ד


המשיבה:
עיריית אילת


ערעור על פסק הדין של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות מיום 5.12.04 בתיק משמעת 4/02 שניתן על ידי כבוד השופטים: עו"ד בנימין יערי, מר רפאל אביטן וגב' ברכה ברומברג



תאריך הישיבה:
י' באלול התשס"ה (14.9.05)



בשם המערער:
עו"ד ילון הכט


בשם המשיבה:
עו"ד מנחם חכמון


בשם היועץ המשפטי לממשל
ה:
עו"ד נעמי גרנות


פסק-דין

בפני
י ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (להלן:
בית הדין למשמעת
) מיום 5.12.04, בו הורשע המערער בעבירות לפי סעיפים 9(1), (2), (3) ו-(4) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח-1978 (להלן:
חוק הרשויות המקומיות)
.

1. המערער החל לעבוד בעיריית אילת
(להלן:
העירייה
) בחודש דצמבר 1994 ושימש כמנהל האגודה לתרבות הדיור וכממלא מקום מנהל אגף התחזוקה. בחודש פברואר 2002 הגישה העירייה תובענה משמעתית נגד המערער, שבה נטען כי במהלך שנת 2001 ובחודש ינואר 2002 קיבל המערער החזר הוצאות החזקת רכב שלא כדין. המערער היה זכאי על פי תנאי העסקתו להשתתפות העירייה בהוצאות החזקת רכבו, אולם אחד התנאים לקבלת ההחזר, על פי הקבוע ב"אוגדן תנאי שירות, חובות וזכויות של העובדים בשלטון המקומי", הינו כי מדובר ברכב המצוי בבעלותו המלאה של העובד. לטענת העירייה, מכר המערער את הרכב שבגינו ביקש את החזר ההוצאות עוד ביום 7.3.01, אולם בניגוד לנוהלי העירייה לא דיווח על כך המערער ליחידת השכר בעירייה והמשיך לקבל עד לחודש ינואר 2002 את החזר הוצאות הרכב בהתאם לדיווחים שהגיש. העירייה טענה, כי באופן זה קיבל המערער סכום של אלפי שקלים שלא כדין. אישום נוסף בו הואשם המערער נסב על הטענה כי המערער ניסה לקבל הוצאות החזקת רכב עבור רכב חסר רישיון בתוקף. מכתב התובענה עולה כי ביום 30.1.02 נתבקש המערער על ידי מנהלת יחידת השכר בעירייה למסור לה את פרטי הרכב שבבעלותו, על מנת שיוכל להמשיך לקבל את החזר הוצאות החזקת הרכב. למחרת, ביום 31.1.02, מסר המערער למנהלת יחידת השכר בעירייה העתק של רישיון רכב, שהועבר יום קודם לכן לבעלותו (לא מדובר באותו רכב שנמכר על ידי המערער בחודש מרץ 2001). על העתק הרישיון הוטבעה חותמת של הבנק המאשרת כי שולמה האגרה הנדרשת עבור רישיון הרכב, אולם לא הוטבעה עליו חותמת של רשות הרישוי המאשרת כי הרכב עבר את מבחן הרישוי ומורשה בנסיעה. לטענת העירייה, ניסה המערער בהציגו את העתק הרישיון הנ"ל לקבל החזר של הוצאות החזקת רכב עבור רכב חסר רישיון תקף, וזאת בניגוד לנהלים הקבועים בעניין זה.

2. ההליך שהתנהל בפני
בית הדין למשמעת נמשך כשנתיים וחצי והתקיימו בגדרו כ-18 ישיבות שתועדו במאות עמודי פרוטוקול. ביום 24.7.03 בעוד ההליך תלוי ועומד התפטר המערער מעבודתו בעירייה על רקע כוונתו להתמודד בבחירות המוניציפאליות לכהונת ראש העיר אילת. ברם, בית הדין למשמעת דחה את בקשת המערער להפסיק את ההליכים נגדו בשל התפטרותו מהעירייה. ביום 21.10.04, לקראת תום סיכומי התביעה, הודיעו בעלי הדין לבית הדין למשמעת כי הגיעו להסדר טיעון. על פי הסדר הטיעון, הוגש לבית הדין כתב תובענה מתוקן ובו הושמטו הטענות בדבר דיווחים כוזבים, הצגת מצגי שווא וקבלת כספים במרמה על ידי המערער. בכתב התובענה המתוקן תוארו מעשיו של המערער אך כהפרת נוהלי העירייה. המערער הודה, על פי המוסכם, בעובדות כתב התובענה המתוקן מלבד האישום בדבר ניסיונו לקבל החזר הוצאות רכב עבור רכב שאין לו רישיון תקף. בכל הנוגע לאישום זה נשמרה זכותו של המערער לטעון כי אין בעובדות המתוארות באישום משום עבירה. בית הדין למשמעת הרשיע את המערער בעקבות הודאתו בעבירות לפי סעיפים 9(1), (2), (3) ו-4 לחוק הרשויות המקומיות. כמו כן נדחו טענותיו של המערער בנוגע לאישום שעסק ברכב ללא רישיון תקף, ונקבע כי המערער ניסה להעלים מהעירייה את העובדה שלרכב שבגינו התכוון להמשיך לקבל את החזר הוצאות ההחזקה לא היה רישיון כדין. לפיכך, הורשע המערער גם בפריט אישום זה. בעלי הדין הסכימו בהסדר הטיעון כי אמצעי המשמעת שיוטלו על המערער יהיו: נזיפה, קנס בסך 1000 ש"ח וחיוב להחזיר את הסכומים שקיבל עבור הוצאות החזקת רכב בתקופה הרלוונטית לכתב התובענה. בנוסף לכך הצהירו הצדדים כי מוסכם עליהם שהמערער לא יגיש את מועמדותו לתפקיד בעירייה ולא ישמש כעובד העירייה במשך שנה לפחות ממועד הכרעת הדין. בית הדין למשמעת החליט שלא לקבל את הסדר הטיעון שהוצג בפני
ו. זאת, משום שהסדר הטיעון לא איזן כראוי, על פי השקפתו של בית הדין, בין האינטרס הציבורי בקיום הסדר הטיעון לבין טובת ההנאה שקיבל המערער במסגרת ההסדר (לעניין גישת האיזון ביחס לאישור הסדרי טיעון ראו, ע"פ 1958/98
פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(1) 577 (להלן:
עניין פלוני
)). בית הדין למשמעת קבע כי נוכח השלב המתקדם בו מצוי היה ההליך (לקראת סיום סיכומי התביעה) והמאמצים שכבר הושקעו בניהולו, במועד בו הוצע הסדר הטיעון, ובהעדר כל קושי קונקרטי של העירייה בניהול התיק, האינטרס הציבורי בקיום הסדר הטיעון הינו מזערי. לעומת זאת, טובת ההנאה שצפוי היה המערער להפיק מהסדר הטיעון הינה גדולה, משום שאמצעי המשמעת שהוטלו עליו על פי ההסדר הם קלים יחסית ואינם מבטאים את חומרת מעשיו. על כן קבע בית הדין למשמעת כי הסדר הטיעון שהוצג בפני
ו אינו מקיים את מבחן האיזון הראוי שנקבע בעניין
פלוני
והחליט שלא לאמצו. בנוסף לכך, הביע בית הדין את חששו כי הסכמת העירייה להסדר הטיעון לא היתה מבוססת על שיקולים ענייניים, וזאת בין היתר על רקע על חילופי ראש העיר בעקבות הבחירות שנערכו בשנת 2003 ורצונו של ראש העיר החדש להגיע להסדר טיעון עם המערער. משהחליט בית הדין למשמעת שלא לאשר את הסדר הטיעון, הוא קבע כי יש להטיל על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה, פסילה של המערער לעבודה בכלל הרשויות המקומיות לתקופה של 5 שנים מיום מתן גזר הדין, פרסום תמצית גזר הדין ללא ציון שמו של המערער והשבת הסכומים ששולמו למערער כהשתתפות בהוצאות החזקת הרכב.

3. עיקר טענותיו של המערער בערעור שלפניי מתייחסות לפגמים אשר לטענתו נפלו בבית הדין למשמעת. טענותיו של בא-כוח המערער כלפי בית הדין היו טענות חמורות, והיה בהן משום הטלת דופי בחברי בית הדין ובאופן מילוי תפקידם. בא-כוח המערער טען, כי בית הדין הסתמך על מידע שהתקבל שלא כדין ומחוץ לגדרי ההליך בנוגע לשיקולים שהביאו את העירייה לתמוך בהסדר הטיעון ועל סמך מידע זה סירב בית הדין לאשר את הסדר הטיעון. טענה נוספת שהעלה בא-כוח המערער היתה קיומם, כביכול, של שני נוסחים של גזר הדין, כאשר באחד מהם חסר חלק משורה בגזר הדין המופיע בנוסח האחר. הבדל זה בין שני הנוסחים מצביע אף הוא לטענת בא-כוח המערער על הליקויים בהליך שהתקיים בבית הדין למשמעת והוביל לתוצאה שעליה הוגש הערעור. עוד טוען בא-כוח המערער, כי לא היה מקום לדחות את הסדר הטיעון שאליו הגיע עם העירייה. לגופם של האישומים טוען הוא, כי המערער היה זכאי כחלק מתנאי העסקתו להחזר הוצאות רכב אף אם לא מדובר ברכב המצוי בבעלותו, וכי שגה בית הדין כאשר הרשיעו בניסיון לקבל החזר הוצאות רכב עבור רכב ללא רישיון תקף, שכן לא התקיים בו יסוד של כוונה פלילית. מכל מקום, טוען בא-כוח המערער כי העונש שהוטל על מרשו הינו חמור יתר על המידה. טענות נוספות של בא-כוח המערער מתייחסות לשאלת סמכותו של בית הדין המשמעתי וסמכותם של חברי בית הדין לדון בעניינו.

בא-כוח העירייה, לעומת זאת, תמך בפסק הדין של בית הדין, ובכלל זה תמך באמצעי המשמעת שהוחלט לנקוט בהם נגד המערער.

4. דין הערעור להידחות. לאחר שבחנתי את טענות המערער בכל הנוגע לסמכותו של בית הדין למשמעת, הגעתי לכלל מסקנה כי אין כל בסיס לטענות אלה. בית הדין פעל מכוח הסמכות שהיתה נתונה לו באותה עת על פי צו הרשויות המקומיות (משמעת) (תחום האזור של בית דין אזורי), תשל"ט-1979. מכוח הצו האמור מוסמך היה בית הדין למשמעת לדון בהפרות של הדין המשמעתי על ידי עובדי עיריית אילת
(לעניין השינויים שחלו במבנה מערכת השיפוט המשמעתי של עובדי הרשויות המקומיות ראו, ער"מ 1430/05
תירם נ' עיריית תל אביב
(טרם פורסם), פיסקה 5 לפסק הדין).

נוכח אופיין החמור של הטענות שהעלה בא-כוח המערער ביחס לאי תקינות ההליך שהתנהל בבית הדין למשמעת ראיתי לנכון לנקוט בצעד יוצא דופן כדי לאפשר בירור הטענות, והוריתי ביום 11.4.05 על התייצבותו של היועץ המשפטי לממשל
ה בערעור דנן כדי שיבחן את הטענות ויציג עמדתו ביחס אליהן. זאת, בשל החשיבות הרבה שיש לשמירה על טוהר ההליך המשמעתי והליכי השיפוט המשמעתיים. ביום 15.8.05 הובאה בפני
י עמדת היועץ המשפטי לממשל
ה ולפיה, לאחר בדיקה שנערכה, הגיע למסקנה כי יש לדחות את טענותיו של בא-כוח המערער. בכל הנוגע למידע שהתקבל כביכול, שלא במסגרת ההליך ול"רמיזות" שקיבל בית הדין למשמעת, על-פי הנטען, בדבר המניעים להסדר הטיעון, העלתה הבדיקה כי מדובר, למעשה, במידע שנמסר לבית הדין במסגרת ההליך עצמו. לא זו אף זו, המידע האמור נמסר לבית הדין מפי בא כוחו דאז של המערער. כך לדוגמה, הגיש בא כוחו דאז של המערער ביום 30.11.03 בקשה דחופה לבית הדין למשמעת לדחות את מועד הדיון שהיה קבוע למחרת. בבקשה נמסר על כוונה לנסות ולהגיע להסדר טיעון עם העירייה לאור חילופי ראש העיר אילת וצוין כי ראש העיר החדש אמור היה להעיד מטעמו של המערער. התייחסות נוספת של בא כוחו דאז של המערער לעמדתו של ראש העיר החדש מופיעה בפרוטוקול הדיון שנערך ביום 15.1.04. מדבריו של הסנגור באותו דיון עולה כי היה בכוונתו להעיד את ראש העיר החדש, שכיהן בזמנו כיו"ר וועדת הביקורת של העירייה, על מנת להוכיח כי כתב האישום נגד המערער הוגש ממניעים פוליטיים. המסקנה המתבקשת מן הדברים האמורים הינה כי החששות שהביע בית הדין למשמעת בדבר שיקולים לא ענייניים, שהביאו את העירייה לתמוך בהסדר הטיעון, מבוססים על מידע שהוצג לבית הדין במסגרת ההליך ולא על מידע שהגיע לבית הדין בדרכים פסולות כלשהן. נוכח האופן בו התנהל הדיון, והמידע שנמסר מפי בא-כוחו של המערער, אין לתמוה על כך שבית הדין התרשם כי החילופין בראשות העירייה הביאו להסדר הטיעון המקל עם המערער.

במסגרת הבירור שערך היועץ המשפטי לממשל
ה בנוגע לתקינות ההליך נבדקה גם טענת המערער לגבי קיומם של שני נוסחים של גזר הדין. הבדיקה שנערכה העלתה כי קיים רק נוסח אחד של גזר הדין עליו חתמו שלושת חברי המותב של בית הדין המשמעתי (נוסח זה כולל את השורה שנטען כי היא חסרה בנוסח האחר). מהבדיקה עולה כי ייתכן שמקור ההבדל בנוסחים הוא בשינוי כלשהו שאירע בקובץ המחשב שהכיל את גזר הדין, לאחר שהקובץ נשלח בדואר אלקטרוני לבא כוחו דאז של המערער.

לפיכך, שוכנעתי כי לא נפל כל פגם בתקינות ההליך שהתנהל בעניינו של המערער בבית הדין למשמעת; אעיר עוד כי רואה אני בחומרה את האופן בו ביקש בא-כוח המערער לחלץ את מרשו מגזר דינו של בית הדין למשמעת, כאשר ללא היסוס וביקורת מקצועית הטיח האשמות חסרות בסיס בבית הדין למשמעת.

5. לגופו של הערעור העלה בא-כוח המערער טענות בדבר מהות עבירות המשמעת בהן הורשע מרשו, דחיית הסדר הטיעון וחומרת אמצעי המשמעת שהוחלט לנקוט נגדו. לטענה כי המערער היה זכאי לקבל בכל מקרה את החזר הוצאות הרכב אין כלל מקום להידרש, שכן הרשעתו בעניין זה מבוססת על הודאתו במסגרת הסדר הטיעון בעובדות כתב התובענה המתוקן. יתרה מכך, המערער כלל איננו מכחיש את העובדה שהרכב שבגינו ביקש את החזר ההוצאות כלל לא היה בבעלותו בתקופה אליה מתייחס כתב התובענה. אף את הטענה בנוגע להרשעתו של המערער בניסיון לקבל הוצאות החזקת רכב עבור רכב שאין לו רישיון תקף מטעם רשות הרישוי אין מקום לקבל. כזכור, בנוגע לאישום זה לא הודה המערער בהסדר הטיעון ונשמרה זכותו לטעון לחפותו. בית הדין למשמעת קבע כי אין הוא מאמין לגרסתו של המערער, לפיה ניסיונו לקבל את הוצאות ההחזקה עבור הרכב נעשה בתום לב, ונקבע כי הוא ניסה להעלים את עובדת העדר הרישיון מהעירייה. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ולא מצאתי כל סיבה לסטות מן הכלל האמור במקרה דנן.

בא-כוח המערער הוסיף וטען כי היה על בית הדין למשמעת לאשר את הסדר הטיעון, וכי יש להפחית מהעונש שהוטל עליו בגזר הדין. קביעתו של בית הדין כי אמצעי המשמעת עליהם הוסכם בהסדר הטיעון אינם מבטאים איזון ראוי בין אינטרס הציבור בקיום הסדר הטיעון לבין טובת ההנאה שהפיק המערער מההסדר, בהתאם למבחנים שנקבעו בעניין
פלוני
, מקובלת עליי. מעשיו של המערער היוו הפרה חמורה של הדין המשמעתי ואמצעי המשמעת עליהם הוסכם בהסדר הטיעון אינם משקפים כראוי את חומרת המעשים. אף השלב בו היו מצויים ההליכים - בתום סיכומי התביעה ולאחר שההליכים נמשכו כשנתיים וחצי - הפחית ממשקלו של האינטרס הציבורי בקיום הסדר הטיעון. בהקשר זה קשה להתעלם מכך כי התביעה המשמעתית ברשויות המקומיות אינה כרשויות התביעה הכללית במערכת אכיפת החוק. נוכח זיקתו של מנגנון אכיפת המשמעת לרשות המקומית ולראשה, נדרשת הקפדה מיוחדת באשר לאפשרות השפעתם של שיקולים זרים על הסדר הטיעון (לעניין הסטייה מהסדרי טיעון בדין המשמעתי ראו: ער"מ 1826/02
סולמי נ' עיריית תל-אביב-יפו
, פ"ד נו(6) 433; ער"מ 4172/02
פלוני נ' התובעת בבית הדין למשמעת של עובדי עיריית ירושלים
, פ"ד נו(5) 673). בנסיבות עניינו של המערער נמסר לבית הדין במפורש כי ראש העירייה החדש אמור היה להעיד לטובת המערער, דבר שיש בו לכאורה רמז לגישתו לתביעה המשמעתית שהוגשה בתקופת קודמו. לפיכך טוב עשה בית הדין האזורי למשמעת כאשר ירד לחיקרו של הסדר טיעון שהוצג בפני
ו. ביחס לכל הסדר טיעון, מתקיים הכלל כי בית הדין יכבד את ההסדר אלא אם כן מצא הצדקה לסטות ממנו כאשר נמצא לו יסוד לדחות את השיקולים שהביאו להסדר וכאשר התוצאה שההסדר מוביל אליה אינה עולה בקנה אחד עם אינטרס הציבור. למערער היתה אמנם ציפייה לגיטימית כי בית הדין למשמעת יאשר את הסדר הטיעון, אולם הוא הוזהר כנדרש לפני הודאתו כי בית הדין איננו מחויב לכך. בנסיבות אלה לא מצאתי כל עילה להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו על המערער.

אשר על כן, הערעור נדחה.

ניתן היום, א' באדר התשס"ו (1.3.2006).


ש ו פ ט ת


_______________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
05030220_n05.doc
/צש
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,






ערמ בית המשפט העליון 3022/05 אברהם אטיאס נ' עיריית אילת (פורסם ב-ֽ 01/03/2006)