פסקי דין על עופר חוגי |

3031/07 עפ     13/11/2008




עפ 3031/07 עופר חוגי נ' מדינת ישראל




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 3031/07
ע"פ 3044/07
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

בפני
:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט י' דנציגר
עופר חוגי

המערער בע"פ 3031/07 והמשיב בע"פ 3044/07:

נ ג ד
מדינת ישראל

המשיבה בע"פ 3031/07 והמערערת בע"פ 3044/07:
ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 264/03 מיום 19.02.2007 שניתן על ידי כבוד השופט י' שפירא
(18.5.08)
י"ג באייר התשס"ח
תאריך הישיבה:
עו"ד רינה לוי

בשם המערער בע"פ 3031/07 והמשיב בע"פ 3044/07:
עו"ד אלעד פרסקי

בשם המשיבה בע"פ 3031/07 והמערערת בע"פ 3044/07:

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין
:


1. הערעור מכוון כנגד הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא). בכתב האישום נכללו ארבעה אישומים. באחד מן האישומים הורשע המערער במסגרת הסדר טיעון, ומאישום אחר זוכה. הערעור מופנה, אפוא, כלפי הרשעתו של המערער בשני האישומים הנותרים הנוגעים לעבירות של ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. המערער משיג גם על גזר הדין אשר לטענתו החמיר עמו יתר על המידה.
מנגד מערערת המדינה בע"פ 3044/07 על קולת העונש שנגזר על המערער. ואלה העובדות הנוגעות לערעורים, כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי בשתי הפרשיות נשוא הערעור.

פרשת המכללה הטכנולוגית

2. במסגרת יוזמה רחבה לשיפור שילובה של האוכלוסייה החרדית בשוק העבודה, יזם משרד העבודה והרווחה (להלן: המשרד), בתחילת שנת 1998, את הקמתו של בית ספר חרדי טכנולוגי. בית הספר יועד לקלוט תלמידים אשר נפלטו ממסגרות חינוך אחרות ולהציע להם מסגרת המעניקה הכשרה מקצועית בתחומי החשמל ותחזוקת המחשבים, לצד לימודי קודש. הרעיון הוצג בעתו בפני
הרב ראובן אלבז, נשיאן ומנהיגן של עמותות החינוך "נראה אור" ו"אור החיים" (להלן: העמותות), הפועלות תחת מטרייתה של רשת "מעיין החינוך התורני" (להלן: הרשת) מיסודה של תנועת ש"ס, והלה הביע את נכונותו להירתם לטובת פרויקט. משנתן את הסכמתו הכללית ליוזמה, הפנה הרב אלבז את אנשי המשרד אל המערער - "מנכ"ל העל" של העמותות כלשון כתב האישום - אשר היה לדמות הדומיננטית בפרשה זו; הן בניהול פעילותן של העמותות הן בעבודתן מול המשרד.

כבר בראשית הדרך סוכם כי עמותת "אור החיים" תקים שני בתי ספר; אחד המיועד לבנים (להלן: המכללה) - הוא העומד ברקע פרשה זו - ואחר המיועד לבנות. הלימודים במכללה תוכנן שיתחילו עם פתיחת שנת הלימודים תשנ"ט בחודש ספטמבר 1998. במסגרת ההכנות לפתיחת שנת הלימודים התקיימו בין המשרד למערער ישיבות ונערכו סיורים משותפים. בפגישה בין המערער לנציגי המשרד שהתקיימה ביום 21.1.1998 נקבע כי מתכונת הלימודים תשלב בין לימודי קודש, לימודים עיוניים-כלליים - כגון אנגלית ומתמטיקה - ולימודים טכנולוגיים (להלן: הפרוגראמה). כן סוכם כי בתי הספר יתוקצבו בהתאם לנהלים ולקריטריונים של המשרד.

חרף הסכמה זו - מעמדו של המשרד וחלקו בפרויקט לא היו ברורים לאורך כל הדרך. ביום 25.6.1998 שיגר מנכ"ל המשרד, יגאל בן שלום, מכתב אשר בו הוא נסוג למעשה ממחויבותו של המשרד כלפי המכללה מפאת מגבלות תקציב. על החלטה זו עתרה קבוצת רשתות חינוך - שלא כללה את העמותות - לבג"ץ בדרישה לבטל אותה. אף בתוך המשרד התעוררה מחלוקת בין המנכ"ל לבין הגורמים המקצועיים, ובמיוחד בינו לבין מנהל האגף להכשרה מקצועית במשרד, יוסף פרחי (להלן: פרחי), אשר ביקר את ההחלטה לסגת מן התוכנית בחריפות. גלגוליה של פרשה זו - שהסתיימה בפשרה בבג"ץ 7924/98 - חורגים ממסגרת דיון זה ודי לציין כי במסגרת הפשרה האמורה החל המשרד לתקצב את המכללה רק בסוף חודש דצמבר 1998, שלושה חודשים לאחר פתיחת שנת הלימודים.

3. חרף מכתבו של המנכ"ל והעובדה כי לא הועברו לעמותות כספים, נמשכה מעורבותו של המשרד בהקמת המכללה בתקופה שתחילתה בסוף חודש יוני 1998 וסופה בשלהי חודש דצמבר 1998. בהוראתו של פרחי המשיכו פעולות הליווי והפיקוח על המכללה מתוך תקווה כי הפרויקט יחזור אל מסלולו המתוכנן בשלב מאוחר יותר. המערער מצדו המשיך אף הוא בעבודתו מול אנשי המשרד והציג את עצמו כמי שפועל על-פי הסיכומים המקוריים להקמת המכללה. אולם דוחות הפיקוח של מפקחי המשרד הצביעו על ליקויים חמורים בהתנהלותן של העמותות אשר לא עמדו בסיכומיהן עם המשרד. כך למשל, מתכונת הלימודים במכללה עד לחודש ינואר 1999 כללה לימודי קודש בלבד, זאת בניגוד להתחייבותו של המערער בפני
הממונה על הכשרה מקצועית במחוז ירושלים והדרום, נעים ג'ונה (להלן: ג'ונה), שניתנה כחודש לפני פתיחת שנת הלימודים, כי כבר מתחילת שנת הלימודים יתקיימו במכללה לימודים עיוניים. בסמוך לתחילת תקצוב המכללה, נודע גם לגורמי המשרד כי הסיכויים להקמת מגמת חשמל המתוכננת קלושים, נוכח פרופיל התלמידים במכללה, והוסכם שמגמה זו תומר במגמת מנהל.

בכך לא תמו הליקויים בהתנהלותן של העמותות תחת ניצוחו של המערער. מדוחות הפיקוח של גורמי המשרד עלה עוד כי התנהלותה של המכללה לא רק שלא תאמה את הפרוגראמה, אלא שהיא היתה בלתי תקינה באופן כללי. כך, נכתב בדוח הביקורת שכתב בן ציון קובלנץ (להלן: קובלנץ) - המפקח הפדגוגי שהיה אמון על ביקורת המכללה מטעם המשרד - כי אין למכללה מנהל, לא מתקיימים בה לימודים עיוניים או טכנולוגיים, וכי 70 התלמידים שנקלטו בה לומדים לימודי קודש בלבד. על רקע זה הגדיל המערער עשות והציג בפני
אנשי המשרד גורמים שונים בתור מנהלי המכללה, אף שמעולם לא שימשו בתפקיד זה. עוד העיד קובלנץ כי לא היו למכללה מזכירות וקו טלפון. מכאן שהתנהלות העמותות חרגה הן מהסיכומים הפרטניים בנוגע למכללה הן מאמות מידה ניהוליות כלליות.

4. לאחר גיבוש הפשרה בהליך העתירה שהביאה להעברת הכספים לעמותות, העניק פרחי ארכה לכלל בתי הספר הרלבנטיים, להנהגת מתכונת הלימודים המתוכננת, עד לחודש אפריל 1999. אולם, למעט הארכה שניתנה לעניין מתכונת הלימודים, הוחלו יתר הסיכומים בין העמותות למשרד, לרבות נהלי התקצוב, מיד עם תחילת העברת הכספים. על סמך רשימת המורים שהעביר המערער למשרד עוד קודם לכן נקבע כי רף התקצוב שלו זכאית המכללה הוא הרף הגבוה ביותר. כמו כן, העביר המערער מדי חודש יומני נוכחות ממוכנים של תלמידים (להלן: יומני התלמידים). יומנים אלו היו אמורים לשקף את יומני הנוכחות הידניים שמולאו באופן שוטף בכיתות על-ידי מורי המכללה, ושימשו כמרכיב נוסף לצורך חישוב הסכומים שהועברו לעמותות. לפי נהלי המשרד, הושוו יומני התלמידים בסוף שנת הלימודים ליומנים הידניים כדי לוודא את מהימנותם של דיווחי הנוכחות.

החל מחודש אפריל 1999 החלו להתקיים במכללה לימודים עיוניים במתכונת מצומצמת. המערער גייס את אליהו נזרי (להלן: נזרי) - פעיל בעמותות - לנהל את המכללה במשרה חלקית והלה גייס מספר מורים שלימדו מקצועות עיוניים למשך 2-3 שעות ביום. בתקופה זו המשיכו גורמי הפיקוח במשרד להתריע על כך שהמכללה אינה מתנהלת באופן תקין ושלא מתקיימים בה לימודים טכנולוגיים בהתאם לפרוגראמה. התרעות אלו הגיעו לשיאן במכתב ששיגר קובלנץ ביום 15.6.1999 לממונים עליו שבו המליץ להסיר את תמיכתו ואת אחריותו של המשרד למכללה.

5. לקראת סוף חודש יוני 1999 ביקש שמואל מונס (להלן: מונס) - רכז פיקוח הנוער במחוז ירושלים של המשרד - לקבל לידיו את יומני הנוכחות הידניים לצורך ביצוע נוהל הביקורת שתואר לעיל. כאשר הועברו היומנים הידניים לידיו התגלה כי הם ריקים. מונס ביקש לפסול את היומנים הידניים, אך לבסוף הם הוחזרו למערער על מנת שישלים בהם את החסר. כאשר היומנים הידניים הוחזרו עלה החשד שהם מזויפים.

ביום 11.8.1999 התקיימה פגישה בנוכחות ג'ונה, סגנו, קובלנץ ואחרים שבה נדונו נושא היומנים ועניין החריגה ממתכונת הלימודים המתוכננת במכללה. בעקבות הפגישה הומלץ על סגירת המכללה. במקביל, התפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 20.8.1999 כתבת תחקיר שעסקה בחשד לתקצוב כפול של המכללה על-ידי המשרד ומשרד החינוך. כתבה זו הביאה את מנכ"ל המשרד להורות על הקמת ועדת בדיקה ועל הפסקת התשלומים למכללה. סך הכספים שהועברו למכללה עד אותו מועד עמד על סכום של 998,644 ש"ח.

פרשת מימון ההסעות לבתי הספר של העמותות

6. במועדים הרלבנטיים לאישום השני שבו הורשע המערער, קבע מנכ"ל משרד החינוך כי בשנת הלימודים תשנ"ח יהיו זכאים ילדי גני החובה ותלמידי בתי הספר היסודיים להסעה מביתם למוסד שבו הם לומדים. הנחיותיו של מנכ"ל משרד החינוך כללו אמות מידה לזכאות זו ובהן המרחק בין מקום המגורים למוסד הלימודים, וחלופות התחבורה הציבורית.

על-מנת לזכות בתקצוב משרד החינוך להסעים היה על מנהלי מוסדות החינוך לקבל את אישורה של הרשות המקומית המתאימה. אישור זה ניתן על סמך רשימות התלמידים הזכאים להסעה (להלן: רשימות הזכאות), שבהן צוינו המרחקים בין מקום מגוריהם למוסד. לאחר שאישרה הרשות המקומית את רשימת הזכאות, היה על המנהלים לערוך מעין מכרז הכולל שלוש הצעות מחיר ולהעבירן לרשות המקומית כדי שזו תקבע את הזוכה. ביחס למוסדות רשת "מעיין החינוך התורני" נקבע נוהל שונה. את מקומה של הרשות המקומית בנוהל הרגיל תפסה הרשת, והיא זו שאישרה את רשימות הזכאות וקבעה את הצעת המחיר הזוכה. בהתאם לאישורו של האחראי על ההסעות ברשת, בדבר עמידתם של התלמידים הכלולים ברשימה בקריטריונים, היה משרד החינוך מעביר את תקציב ההסעות לרשת, וזו העבירה את הכספים למוסדות. בתי הספר של העמותות, שכאמור פעלו תחת חסותה של הרשת, פעלו לפי נוהל זה.

7. בשנת הלימודים תשנ"ח הועברו לרשת רשימות זכאות כוזבות שנחזו כרשימות שהוכנו על-ידי מנהלי בתי ספר של העמותות. ברשימות אלו "נופח" מספר התלמידים הזכאים להסעות וזאת בדרך של רישום מרחקים כוזבים בין מקום מגוריהם של התלמידים לבין מוסדות החינוך שבהם למדו. בתוך כך, זייף המערער הצעות מחיר במסגרת המכרזים ודאג כי חברת "המימד העשירי" שבבעלותו תזכה בהם. את הרשימות ואת הצעות המחיר העביר המערער לאחראי על ההסעות ברשת, יהודה ישראלי (להלן: ישראלי). לאחר אישורו של ישראלי הועברו הכספים, ששולמו על-ידי משרד החינוך לרשת, מידי הרשת לחברת "המימד העשירי". בניגוד להנחיות משרד החינוך, שכר המערער מסיעי משנה ושילם להם סכומים נמוכים מהסכומים שהועברו לחברת "המימד העשירי", ובכך הגדיל את רווחיה. דפוס פעולה זה חזר על עצמו במספר בתי ספר בערים שונות, לרבות אחד שהתברר כי כלל לא פעל באותה שנה, ובסך הכל התקבל מידי משרד החינוך סכום של כ-2,000,000 ש"ח בפרשה זו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

8. בשל מעורבותו של המערער בפרשת המכללה הוא הורשע בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בית המשפט קמא בחן את יסודות העבירה על סמך התשתית העובדתית שלעיל וקבע כי המערער הציג בפני
גורמי המשרד מצגי שווא בדבר מהלכים שבוצעו לכאורה לשם הקמת המכללה ובדבר התנהלותה בפועל. מצגים אלו כללו, בין היתר, פגישות עם נציגי המשרד שבהן נטל המערער על עצמו אחריות להקמת המכללה, העברת רשימות כוזבות שעל-פיהן תוקצבה המכללה, והצגת שווא של פעילים מהעמותות כאילו היו מנהלי המכללה.

בהתייחסו לתקופה שתחילתה בחודש אפריל 1999, שבה אמורים היו להתקיים במכללה לימודים עיוניים על-פי הוראתו של פרחי, בחן בית המשפט קמא את עניין גיוסו של נזרי לשמש כמנהל המכללה. על-פי עדותו של נזרי נמצא שניהל את המכללה במשרה חלקית בלבד - בין השעות 2-4 - וכי במרבית זמנו ניהל מוסדות אחרים. עוד טען כי לא ידע מי מנהל את המכללה בשעות הבוקר, לא קיבל משכורת, וכי רשימת המורים היתה "על הניר בלבד". בית המשפט קמא קבע כי נזרי גייס מספר מורים שילמדו מקצועות עיוניים, אך זאת רק על מנת לשטות בפקחי המשרד במקרה שיערכו ביקורת. לעניין זה ציין בית המשפט קמא כי לא הובא ולו תלמיד אחד להעיד כי התקיימו לימודים עיונים במכללה. על סמך העדויות שעמדו בפני
ו - מפיהם של המורים, התלמידים, ואנשי המשרד - דחה בית המשפט קמא את טענתו של המערער כי התקיימו במכללה לימודים עיוניים החל מחודש אפריל, וקבע כי התלמידים שלמדו בתקופה זו במכללה כלל לא היו תלמידים קבועים, אלא תלמידים שקובצו מתוך מסגרות אחרות, במהלך הפסקת הצהריים שנתקיימה באותן מסגרות, על מנת ללמוד במכללה.

בית המשפט קמא קיבל, אפוא, את טענות המאשימה ודחה את גרסתו של המערער מכל וכל. לעניין מהימנותו של המערער ציין בית המשפט קמא את הסתירות הרבות בין הגרסה שמסר במשטרה לבין עדותו. בית המשפט קמא קבע כי לא התקיימו לימודים כנדרש על-פי הפרוגראמה, לא היו במכללה תלמידים, וכי פרטי המורים שנמסרו למשרד היו כוזבים. בית המשפט קמא אימץ את חוות הדעת שהוגשה מטעם המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל וקבע כי יומני התלמידים הכוזבים נחתמו על-ידי המערער. קביעות אלו הובילו את בית המשפט קמא למסקנתו כי מדובר ב"בית ספר וירטואלי" וכי "רב הפיקטיבי על הגלוי". על כך הוסיף בית המשפט קמא וקבע כי משך התקופה שבה התקבלו הכספים וסכומי הכסף שהתקבלו, הם יסודות המלמדים על קיום נסיבות מחמירות בביצוע העבירה. ברם, כיוון שאנשי המשרד היו מודעים למצגי השווא של המערער, לא הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירה השלמה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, אלא בעבירת הניסיון בלבד, בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק.

9. בשל תפקידו בפרשת ההסעות הורשע המערער בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 לחוק, שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק.

קביעותיו העיקריות של בית המשפט קמא בעניין זה התייחסו להצעות המחיר המזויפות במכרזים המדומים. מעדותו של משה ביטן - שעסק בהסעות של מוסדות "אור החיים" בבית שמש - עלה כי המערער ביקש ממנו לקבל הצעות מחיר עבור שירותי הסעות משתי חברות. לשם כך העביר אליו המערער מסמכים ובהם הפרטים הרלבנטיים. את הצעות המחיר שקיבל ביטן, החזיר הלה למערער. אולם, התברר שהצעות אלה לא הועברו לרשת ככתבן וכלשונן אלא נעשו בהם שינויים מגמתיים. מנהלי חברות ההסעות שהשתתפו לכאורה במכרזים - משה טויטו, עזיזי (אביבי) גבסי ודבורה ביטון - העידו כי ההצעות שנתפסו במשרדי "אור החיים" לא היו ההצעות שהועברו על-ידם למשה ביטן. על סמך עדויות אלה קבע בית המשפט קמא כי הצעות המחיר המתחרות לזו של "המימד העשירי" זויפו.

בית המשפט קמא קיבל את חוות הדעת שהוגשה מטעם המחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה ואשר קבעה כי קיימת התאמה בין כתב-ידו של המערער לבין כתב היד שהופיע על חלק מהצעות המחיר המזויפות. על סמך חוות דעת זו קבע בית המשפט קמא כי המערער הוא שזייף את הצעות המחיר שנגעו ליישובים אופקים, אילת, בית שאן, רמת השרון, בית שמש, קרית גת ואריאל (ראו פסקה 152 להכרעת הדין). כמו כן, עמד בית המשפט קמא על כך כי סירובו של המערער ליתן דוגמת כתב יד לצורך ההשוואה נושא עמו משמעות ראייתית לחובת המערער.

לצד חוות הדעת, ייחס בית המשפט קמא משמעות רבה לדבריו של המערער בעדותו, שבהם קשר את עצמו להצעות המחיר המזויפות ואף הודה שהן לא שיקפו את המציאות. המערער הודה בעדותו כי המסמכים שהעביר לישראלי היו "מפוברקים" בזו הלשון:
". . . כל המסלולים שהיה בשטח לא היו מסלולים שהוגשו לישראלי, כי ישראלי ביקש רק תלמידים זכאים. הכל פה היה . . . כאילו היה הכל פה תורה שבעל פה, שהיה צריך להגיש את המסלולים, כל הצעת המחיר היא הייתה מפוברקת כי למה, כי זה לא היה מסלולים בפועל, ולא את המסיעים."

בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי המערער הגיש רשימות זכאות כוזבות, שבהן הגדיל את מספר התלמידים הזכאים להסעה, שעה שלפחות אחד מהמוסדות שאליהם התייחסו הרשימות כלל לא היה קיים במציאות. להגנתו, טען המערער כי לא היתה לכך כל משמעות. תקציבי ההסעות, כך הסביר, נקבעו בהסכמים קואליציוניים ועל-כן המסמכים שהוגשו כלל לא נבדקו. בית המשפט קמא דחה טענה זו משלא הובאו ראיות לביסוסה. בשונה מקביעתו ביחס להצעות המחיר, ובהיעדר ממצא של התאמה גרפולוגית חד-משמעית, ביסס בית המשפט קמא את קביעתו האחרונה על עדויותיהם של מנהלי המוסדות אשר גרסתם, לפיה הם עצמם לא העצימו את רשימות הזכאים, היתה אמינה עליו.

10. בניסיון לנתק את עצמו מקבלת הכספים, העלה המערער שתי טענות המרחיקות אותו מחברת "המימד העשירי". טענתו הראשונה של המערער היתה כי פעל כנאמן של החברה וכי לא היה בעליה. טענה זו נדחתה משלא הובאו מסמכי נאמנות ועדים התומכים בה. טענתו השניה של המערער היתה כי לא קיבל טובות הנאה מחברת "המימד העשירי". המערער טען כי הרכב שקיבל מהחברה שימש לצרכי החברה וכי המשכורת שנמשכה על-ידי אשתו שימשה כ"קופה קטנה" להוצאות נלוות שהתעוררו תוך כדי פעילותו למען החברה. אולם, המערער לא ידע לומר למי הגיש קבלות על אותה "קופה קטנה" וגרסתו נדחתה על-ידי בית המשפט קמא. על-כן, הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה כי המערער קיבל כספים לכיסו הפרטי במסגרת העבירות שבהן הורשע.

11. בגין זיופן של הצעות המחיר המתחרות במסגרת המכרזים המדומים הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירה של זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 לחוק. הנסיבות המחמירות אותן ציין בית המשפט קמא, היו התחכום, היקף העבירות, והסכומים הגבוהים שבהם היה מדובר. בגין מסירת הצעות המחיר לישראלי, בין ישירות ובין על ידי אחרים, הצעות אשר הובילו לזכיית חברת "המימד העשירי" במכרזים, הורשע המערער בשימוש במסמך מזויף לפי 420 לחוק. על ההונאה הכרוכה בזכייתה של חברת "המימד העשירי" - אשר המערער קיבל בשלה טובות הנאה - הורשע המערער בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק. בית המשפט קמא הוסיף כי לא רק הזכייה במכרז התקבלה במרמה, אלא גם הכספים ששולמו בעקבות הזכייה על בסיס רשימות הזכאות הכוזבות.

טענות הצדדים בערעורים

12. את טענותיו של המערער כנגד הרשעתו באישום הראשון ניתן לחלק לשתיים - טענות המשיגות על קביעותיו של בית המשפט קמא כל אחת כשלעצמה, וטענות הנוגעות ליחס שבין קביעותיו השונות. במסגרת קבוצת הטענות הראשונה טוען המערער לפגמים בממצאיו העובדתיים ובקביעות המהימנות של בית המשפט קמא אשר לטענתו אינם מעוגנים בחומר הראיות. טענתו השנייה של המערער נוגעת לקביעות עובדתיות סותרות המופיעות, לטענתו, בפסק-הדין והשומטות לטענתו את הקרקע מתחת להרשעתו.

13. השגתו הראשונה של המערער לעניין הממצאים העובדתיים נוגעת לאי-דיוקים אשר נפלו, לטענתו, בפסק הדין. המערער מפנה לקביעות בפסק הדין שנוגעות לתאריכי פגישות ולמועדי תשלומים. כך למשל, מפנה המערער לקביעתו של בית המשפט קמא כי "אין מחלוקת שהפרוגראמה להקמת בית הספר הטכנולוגי, הוכנה לאור הפגישה שהיתה ביום 21.8.98 בנוכחות הנאשם, ונשלחה למר פרחי ביום 2.2.98". קביעה זו אינה הגיונית לטענתו, הן כשלעצמה, מבחינת המועדים, הן מאחר שלא התקיימה כלל פגישה בתאריך זה. לעניין מועדי התשלומים מפנה המערער לקביעתו של בית המשפט קמא כי "הכספים שהועברו על ידי המשרד עו"ר (העבודה והרווחה - א' ר') עבור המכללה שולמו חלקם לאורך שנת 1998, וחלקם בשנת 1999, כעולה מהפרוט באישום הראשון". לטענת המערער קביעה זו מוטעית, שכן רק לאחר הפשרה שהושגה בבג"ץ 7294/98 הועברו תשלומים עבור המכללה. פשרה זו, מציין המערער, הושגה בחודש דצמבר 1998, ולא בחודש פברואר 1999 כפי שנכתב בפסק הדין.

עוד טוען המערער כי מסקנותיו של בית המשפט קמא במישור העובדתי אינן מתיישבות עם התשתית הראייתית שנפרשה בפני
ו. המערער מפנה למחדלי המשרד שהביאו לטענתו לכך שהמכללה לא הוקמה במועד המתוכנן. לגרסתו, המכללה לא החלה לפעול במתכונת המתוכננת בספטמבר 1998 מפני שבתקופה בין סוף חודש יוני 1998 - מאז שיגור מכתב מנכ"ל המשרד (מיום 25.6.1998) שבו אסר על פתיחת בתי ספר חדשים - ועד לפשרה שהושגה בבג"ץ 7294/98, בסוף חודש דצמבר 1998, לא עמד המשרד בהתחייבותו להעביר כספים למימון הקמת המכללה. המערער מציין גם את הארכה שנתן פרחי, עד לחודש אפריל 1999, להחלתה של מתכונת הלימודים המתוכננת. באלה מבקש המערער לראות סיבה עיקרית לכך שלא התקיימו במכללה לימודים על-פי המתכונת המוסכמת. אשר לתקופה שתחילתה בחודש אפריל 1999 ואילך, טוען המערער - וזאת בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא - כי התקיימו במכללה לימודים עיוניים במתכונת מצומצמת.

טענה נוספת שמעלה המערער היא כי בממצאיו העובדתיים התעלם בית המשפט קמא מראיות המעידות על כוונותיהן הכנות של העמותות להקים את המכללה. ראיות אלה, לטענתו, אינן מתיישבות עם קביעותיו של בית המשפט קמא בדבר הצגת מצגי שווא ובדבר היעדר כוונה להקים את המכללה. המערער גורס כי על אף מחדלי המשרד, פעלו העמותות מצידן להקמת המכללה. בפעילות זו הוא כולל את שיכונם של תלמידים בתנאי פנימייה ואת שיפוץ והכשרת המבנים בסכומים ניכרים. כמו כן, מציין המערער את הדיונים שהתקיימו, את הפעולות שנעשו להשגת רישיונות, ואת שיתוף הפעולה עם מפקחי המשרד. באלה יש לדעת המערער כדי להעיד על הכוונה הכנה להקים את המכללה במתכונת המתוכננת.

14. טענתו האחרת של המערער היא, כאמור, כי הכרעת הדין נסמכת על קביעות עובדתיות סותרות. טענתו הכללית של המערער היא כי הקביעה שלפיה הוא הציג בפני
אנשי המשרד מצגי שווא שהובילו להעברת הכספים לעמותות סותרת את הקביעה שלפיה אנשי המשרד ידעו שהכספים משולמים על סמך טענות כזב. כך, לצד דחיית טענתו של המערער כי לא הציג בפני
נציגי המשרד מצגי שווא, קבע בית המשפט קמא כי נציגי המשרד שמעו מפיו בפגישה שנערכה ביום 3.1.1999 כי טרם גויסו מורים וכי 70 התלמידים שגויסו לומדים לימודי קודש בלבד. המערער מפנה גם לדבריו של פרחי כי המשרד ידע, על סמך דוחות הפיקוח, כי עד לחודש ינואר 1999 התנהלו במכללה לימודי קודש בלבד. כתמיכה נוספת לטענתו מציין המערער את עדותו של אביגדור קריל - מפקח מקצועות קודש ומפקח פדגוגי במשרד - אשר העיד כי בפגישה בחודש דצמבר 1998 הצהיר המערער כי אין למכללה מנהל וכי לא מתקיימים לימודים כלליים או מקצועיים. באותה פגישה סוכם, לדבריו, על המשך המאמצים לגיוס מורים. לא זו אף זו, מאחר שהמדינה עצמה - באמצעות פרחי - העבירה את התשלומים תוך שהיא מודעת למצב הדברים, טוען המערער כי קמה לו עילת השתק כלפי המדינה.

15. המערער משיג גם על הרשעתו בפרשת ההסעות. במישור העובדתי כופר המערער לחלוטין בקביעתו של בית המשפט קמא כי זייף את הצעות המחיר במסגרת המכרזים וכך גם את רשימות הזכאות. לטענתו, כל שאמר בעדותו היה כי המכרזים לא תאמו את הנתונים בשטח. עוד טוען המערער כי טעה בית המשפט קמא בהעדיפו את חוות הדעת שהוגשה מטעם המחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל על פני חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה. המערער מוסיף ומלין כי אף לשיטתו של בית המשפט קמא, ממצאיו רחבים יתר על המידה, שכן הוטלה עליו אחריות גם למכרזים המדומים בערים שלגביהן לא הצביעו ממצאי המשטרה על מעורבותו.

המערער מבקש גם לנתק את עצמו מן השרשרת המקשרת בין משרד החינוך, העמותות, המוסדות וחברת "המימד העשירי". לשם כך הוא מעלה טענות כלליות בדבר מעורבותם של אחרים בפרשה ובדבר התפקיד שייחס לו בית המשפט קמא. במישור היחסים עם משרד החינוך טוען המערער כי לא פעל מול המשרד אשר פעל מול הרשת בלבד. לגבי מישור היחסים שבין "אור החיים" לרשת, טוען המערער כי הרשת - באמצעות ישראלי - פעלה במישרין מול מרכז הסעות שפעל במסגרת "אור החיים", ולעתים אף מול המוסדות. בכך שב המערער על טענתו כי מרכז הסעות שפעל במסגרת "אור החיים" היה הגורם שעסק בהצעות המחיר.

עוד טוען המערער כי רשימות הזכאות היו חסרות חשיבות. לדבריו, תקציבי ההסעות היו גלובאליים ונקבעו בהסכמים קואליציוניים. לטענתו, משרד החינוך כלל לא התחשב ברשימות אלו בבואו להעביר לרשת כספים, מה גם שהרשימות הוגשו רק חודשים לאחר אישור התקציבים. יתרה מזאת, בית המשפט קמא לא הבחין, כך הוא טוען, בין ממצאי המשטרה שהתייחסו להצעות המחיר לבין אלה שהתייחסו לרשימות הזכאות. לטענתו ממצאי המז"פ קבעו בבירור שרשימות הזכאות אינן חתומות על-ידו. עוד מבקש המערער להיבנות מכך שהחריגות מנהלי הרשת היו כלל מערכתיות וחלו בכל מוסדות הרשת. המערער מפנה לעניין זה לדוח ביקורת אשר גילה ליקויים חמורים בהתנהלות הרשת.

בהקשר זה שב המערער וטוען כי הוא לא היה בעליה של חברת "המימד העשירי" וכי שימש רק בתור נאמן מטעם "אור החיים". לטענת המערער, אין בעובדה שכתב הנאמנות לא נמצא כדי לסתור זאת. המערער מוסיף כי עצם ניהול החברה ממשרדי "אור החיים", הניהול הקבוצתי של חשבונות הבנקים, ופעילות החברה עבור מוסדות העמותה, מלמדים על השתייכותה של החברה ל"אור החיים" ולא אליו.

16. לבסוף, מבקש המערער לערער על חומרת העונש שנגזר עליו. על המערער נגזר עונש של מאסר לתקופה של שנתיים לריצוי בפועל, מאסר על תנאי בן 18 חודשים למשך תקופה של שלוש שנים וקנס בשיעור 12,000 ש"ח הניתן להמרה ב-36 ימי מאסר. המערער טוען כי בית המשפט קמא הכביד בעונשו יתר על המידה והתעלם מהנסיבות המקלות שחלות בעניינו. נסיבות אלה כוללת לטענת המערער, בין היתר, את עברו הנקי, שירותו הצבאי, משפחתו הענפה וילדיו הקטינים, פעילותו הציבורית ותרומתו החברתית, ומצבה הכלכלי הקשה של משפחתו.

17. בערעור שכנגד טוענת המדינה כנגד קולתו של גזר הדין. לטענתה, העונש שהוטל על המערער אינו מייחס את המשקל הראוי לעובדה שמדובר בכספי ציבור. כמו כן, רואה המדינה במעמדו הציבורי של המערער שיקול התומך בהחמרה עימו ולא שיקול לקולא. המדינה מדגישה עוד כי חלק מהכספים הגיעו לכיסו של המערער ולא הושבו מעולם, וכי הקנס שהוטל על המערער אינו הולם שיקולי הרתעה וגמול. כמו כן, היא מציינת כי המערער לא הביע חרטה על מעשיו. על כן, מבקשת המדינה להחמיר את עונשו של המערער במידה ניכרת.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור של המערער להידחות ודין הערעור של המדינה להתקבל, כפי שיפורט להלן.

ההרשעה בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בפרשת המכללה הטכנולוגית - ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות


18. מרבית טענותיו של המערער ביחס להרשעתו באישום הראשון מבקשות למעשה את התערבותנו בקביעותיו של בית המשפט קמא במישור העובדתי. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה המבררת הנהנית מיתרון ההתרשמות הבלתי אמצעית מן העדים ומחומר הראיות (ראו למשל ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נד(4) 632 (2000)). אף כי במקרים חריגים עשוי בית משפט זה להתערב בתשתית העובדתית שהונחה על-ידי הערכאה הדיונית, הרי שלא נמצא טעם מבורר להתערב במקרה זה.

למעלה מן הצורך, אציין כי אפילו היינו מתערבים במקצת מן הממצאים העובדתיים, כבקשת המערער, לא היה בכך כדי לסייע לו. ראשית, לא מצאתי ממש ברוב טענותיו של המערער בדבר אי-דיוקים שנפלו בפסק-הדין. כך למשל לא נפלה טעות במועדים שבהם נקב בית המשפט קמא בכל הנוגע להליך העתירה לבג"ץ. הקביעה כי הכספים שולמו "לאורך שנת 1998" מהווה אמירה כללית שאותה יש לקרוא בצמוד למועדים המפורשים שנקב בהם בית המשפט קמא בכל הנוגע לתשלום הכספים. אכן, לגבי מועד הפגישה שבה סוכם על הכנת הפרוגראמה ומספר המוצג שצוין בהקשר זה נפלה טעות סופר והתאריך הנכון הוא יום 21.1.98, אולם לטעות זו אין נפקות לקביעותיו המהותיות של בית המשפט קמא.

שנית, גם טענותיו של המערער בדבר חוסר ההתאמה בין ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא לבין התשתית הראייתית דינן להידחות. אף אם נקבל את טענותיו של המערער בדבר אחריותו של המשרד לאי-הקמת המכללה, אין בכך כדי לאיין את הראיות שבגינן הורשע. מבלי לקבוע מה היה חלקו של המשרד, אם בכלל, בכך שהמכללה לא הוקמה, אינני רואה כיצד מחדלי המשרד עשויים לשנות לעניין יסודות העבירה שבה הורשע המערער. מצגי השווא שייחס בית המשפט קמא למערער - בפרט המצגים בדבר הקמת המכללה, יומני התלמידים המזויפים ורשימות המורים הכוזבות שנמסרו למשרד - עומדים בחומרתם, ופעולות המשרד ומחדליו בפרשה זו אינם מעלים ואינם מורידים.

שלישית, אין בטענות המערער אודות כוונתן של העמותות להקים את המכללה והמאמצים שהושקעו לטובת מטרה זו כדי להועיל לו לעניין אחריותו הפלילית. אפילו צודק המערער לגבי כוונתן הטובה של העמותות, אינני רואה סתירה בין קיומה של כוונה כזו לבין הרשעתו של המערער. אין בקיומם של מאמצים כאלה ואחרים מצדן של העמותות כדי לגרוע מהעובדה כי במקביל הוצגו למשרד מצגי שווא. ודאי שאין בכך כדי להכשיר את מצגי השווא או להעניק להם חסינות מפני הליכים פליליים. אולם יצוין כי ממצאיו של בית המשפט קמא בעניין זה מעורפלים ועל כן יש להניח לטובתו של המערער כי נעשו פעולות מסוימות על ידי העמותות לשם הקמת המכללה. שיקול זה יש להביא בחשבון העונש.

19. טענתו האחרת של המערער, בדבר סתירות לכאורה בין ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא לבין עצמם, מעוררת סוגיה השונה במהותה מיתר טענותיו במישור העובדתי. לטענת המערער, הקביעה כי המשרד היה מודע למצב הדברים כאשר העביר את הכספים לעמותות - בין אם על סמך דבריו של המערער ובין אם על סמך דוחות הפיקוח של המשרד - אינה מתיישבת עם הקביעה כי המערער הציג בפני
גורמי המשרד מצגי שווא. ראשית, יש להדגיש כי שאלת עצם הצגת המצגים על-ידי המערער ושאלת מודעות המשרד לשווא הטמון בהם הן שאלות נפרדות. מקום שבו הוצגו מצגי שווא, יכול שנמען המצגים יהיה מודע לכזב שבהם, ויכול שלאו: שאלת עצם הצגתו של מצג שווא היא שאלה מקדמית. באם נמצא כי הוצג מצג שווא, יש להמשיך ולבחון את יסוד הקשר הסיבתי בין המצגים לבין קבלת הדבר. במסגרת זו נבחנת מודעותו של נמען מצג השווא. אין סתירה, אפוא, בין עצם הקביעה שהמערער הציג בפני
המשרד מצגי שווא לבין הקביעה כי המשרד היה מודע לכזב שבמצגים.


שנית, משקבע בית המשפט קמא כי המערער מצדו אכן הציג מצגי שווא -קביעה המעוגנת היטב בחומר הראיות - נותר לבחון האם קיימות סתירות בממצאיו של בית המשפט קמא המתייחסים לשאלת מודעות המשרד לשווא הטמון בהם. שאלה זו מתעוררת כאמור במסגרת בירור יסוד הקשר הסיבתי בין המצגים להעברת הכספים. טענתו של המערער לעניין זה היא כי בפסק הדין נכללות מצד אחד קביעות בדבר מודעות המשרד למצב הדברים לאשורו, ומצד שני קביעות שמהן עולה היעדר מודעות כזו. אלא שבעניין זה יש להבהיר כי אף אם נקבל את ההנחה המקלה עם המערער, שלפיה היתה מודעות מצד גורמים שונים במשרד לכזב שבמצגים, עדיין שרירה וקיימת עבירת הניסיון שבה הורשע המערער. כבר נקבע בפסיקה כי במקום שבו ידע מושא המצגים אודות הכזב שבהם, אך מתקיימים שאר יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה, מתגבשת עבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה, אפילו נתקבל הדבר בפועל (ראו: יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני 859 (מהדורה מעודכנת, 2005) (להלן: קדמי); ע"פ 515/71 קאופמן נ' מדינת ישראל
, פ"ד כו(2) 429 (1972); ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל
, פ"ד לז(3) 673 (1993)). לפיכך, גם בטענה זו אין כדי לסייע למערער.


קיים אכן קושי בעובדה שפסק-דינו של בית המשפט קמא לוקה בחוסר בהירות מסוים באשר לממצאים העובדתיים. ככלל, התשתית העובדתית הנקבעת לצורך הרשעה בפלילים צריכה להיות עקבית, ברורה ומבוססת כדבעי. אלא שבמקרה זה עיון יסודי בפסק-דינו של בית המשפט קמא, ובמיוחד בראיות שעמדו בפני
ו, מלמד כי אין סתירה בין ממצאיו העובדתיים, שכן הם מתייחסים בהכרח למצגים שונים. טרם שאדרש לכך, אומר מיד כי מוטב היה לו הבהיר בית המשפט קמא, "ברחל בתך הקטנה", את כוונתו שלו, ובכך היה מונע את מראיתו הלא אחידה של פסק הדין בסוגיה זו.

20. את המצגים שבחן בית המשפט קמא ניתן לחלק לשלוש קבוצות. האחת כוללת מצגים שנגעו לפעולות כלליות שבוצעו לשם הקמת המכללה ובהן גיוס מנהלים, גיוס מורים וגיוס תלמידים. בקבוצה זו כלולים למשל הצגתם הכוזבת של פעילי העמותות בתור מנהלי המכללה. השניה כוללת מצגים שנגעו למתכונת הלימודים שנהגה במכללה. השלישית נוגעת לרישומים שהועברו למשרד לצורך קבלת הכספים. בקבוצה זו כלולים יומני התלמידים, רשימות המורים ושאר דיווחי הנוכחות שהועברו למשרד (להלן: מצגי הרישומים).

קביעתו של בית המשפט קמא כי הכזב שבמצגים הנמנים על הקבוצה הראשונה והשניה - הפעולות להקמת המכללה ומתכונת הלימודים - היה ידוע לאנשי המשרד, מעוגנת היטב בחומר הראיות. נקבע כאמור, כממצא, כי בפגישה שנתקיימה ביום 3.1.1999 הודיע המערער לנציגי המשרד כי לא מתנהלים במכללה לימודים כלליים או מקצועיים וכי אין מנהל למכללה. לכך מצטרפים גם דוחות הפיקוח שמהם עלה כי הלימודים במכללה אינם מתקיימים כסדרם. על בסיס ראיות אלה הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי יש להרשיע את המערער בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה. לעומת זאת, נדרש בית המשפט קמא במפורש למצגי הרישומים - קבוצת המצגים השלישית - רק במסגרת התייחסותו למהימנותו של המערער. אף על פי כן, ברי כי בית המשפט קמא ביסס את מסקנתו, בדבר קיומם של מצגים שהשווא בהם לא היה ידוע למשרד, על קבוצת מצגים זו.

21. העדויות הרלבנטיות למצגי הרישומים, שהיו מהימנות על בית המשפט קמא, הן עדויותיהם של מונס - רכז פיקוח בכיר באגף ההכשרה המקצועית במשרד, שהיה אחראי על חישוב התשלומים החודשיים - ושל ג'ונה. מעדויות אלה עולה כי היקף הכספים שהועברו נקבע על סמך הרשימות - הן רשימות המורים הן רשימות הנוכחות של התלמידים - שהעביר המערער למשרד. אף כי לא נתברר במדויק משקלן המדויק של רשימות המורים, הוכח מעבר לכל ספק שהיתה להן השפעה על היקף הכספים שהועברו למכללה.

חשובים עוד יותר הם יומני נוכחות התלמידים. על פי העדויות ששמע בית המשפט קמא, יומני התלמידים - אותם יומנים ממוכנים של נוכחות תלמידים - נשלחו למשרד מדי חודש, ולפיהם חושב הסכום ששולם לעמותות. בדין אימץ בית המשפט קמא את חוות הדעת של המשטרה וקבע כי המערער חתם על היומנים. בהתאם לנוהלי המשרד, רק בסוף יוני 1999 נשלחו לבקשת מונס היומנים הידניים על מנת שיוכל לערוך ביקורת ולהשוותם לרישומים שנמסרו ביומנים הממוכנים. אך כאמור, היומנים הידניים הוגשו כשהם ריקים מתוכן. רק בשלב זה התעורר החשד לגבי הרישום ביומנים. מן העדויות עולה כי עד לשלב זה שולמו הסכומים מבלי שנתעורר חשד כלשהו בדבר מהימנות הדיווחים.

22. הנה כי כן, בניגוד למצגים האחרים שהציג המערער, המשרד לא היה מודע לכזב שבמצגי הרישומים. בכך למעשה בוסס יסוד הקשר הסיבתי בין המרמה לבין קבלת הדבר נשוא העבירה ביחס לקבוצת מצגים זו. אילו עמדו לנגד עיניו של בית המשפט קמא רק המצגים שהמשרד היה מודע לכזב שבהם, בדין היה מרשיע את המערער בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בלבד. ברם, בהתחשב בממצא כי המערער הציג גם מצגים שהמשרד לא היה מודע לכזב הטמון בהם, נראה כי בית המשפט קמא נתפס לכלל טעות משפטית. הרשעתו של המערער בעבירת הניסיון בלבד אינה מתיישבת עם הקביעה כי התקיים קשר סיבתי, ולו רק בין חלק מן המצגים לבין קבלת הכספים עבור המכללה. במקום שבו ראיות מסוימות מצביעות על קיום חלקי של יסודות העבירה, בעוד שראיות אחרות מבססות את קיומן של כל יסודות העבירה, אין בכך כדי למנוע הרשעה בעבירה השלמה בהקשרים שבהם היא מתקיימת.

מאחר שמתקיים יסוד הקשר הסיבתי בין מצגי השווא לבין קבלת הכספים על-ידי העמותה ביחס למצגי הרישומים, לא רק שטענתו של המערער דינה להידחות, אלא שהיה מקום להרשיעו בעבירה השלמה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. ממילא, טענתו של המערער בדבר עילת השתק דינה להידחות. ברם, המשיבה לא ערערה, בערעור שהגישה, על הכרעת דינו של בית המשפט קמא, ועל-כן הרשעתו של המערער בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות תישאר בעינה.

ההרשעה בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בפרשת ההסעות

23. המערער טוען כאמור כי לא זייף את הצעות המחיר שהוגשו במסגרת מכרזי ההסעות. לאחר שבחנתי את חומר הראיות ואת העדויות שנשמעו בפני
בית המשפט קמא הגעתי לכלל מסקנה כי, בחלק ניכר מן המקרים, קביעתו של בית המשפט קמא, שלפיה המערער אכן זייף את הצעות המחיר, מעוגנת היטב בחומר הראיות; הממצאים החד-משמעיים בחוות הדעת של מומחית המחלקה לזיהוי פלילי קושרים את המערער למכרזים הכוזבים באופקים, ברמת השרון, באילת ובבית שאן. בדין העדיף בית המשפט קמא את חוות הדעת של מומחית המשטרה ולא מצאתי בטענותיו של המערער טעם מבורר להתערב בכך.

אולם מטעם זה בדיוק, על אף עננת החשדות הכבדה המרחפת מעל המערער, באתי לכלל מסקנה כי קיים ספק סביר באשר למעורבותו של המערער בזיוף הצעות המחיר בערים אריאל, בית שמש וקרית גת. זאת בניגוד לקביעותיו של בית המשפט קמא. לנוכח היעדר ממצאים גרפולוגיים ביחס להצעות מחיר אלה, לא היה מקום לקבוע כי היה זה המערער שזייף אותן. ברם, חרף קביעתו זו, שכאמור אינני מקבלה, צמצם, בסופו של דבר, בית המשפט קמא את הרשעתו של המערער להצעות המחיר שביחס אליהן קיימת תשתית ראייתית איתנה (ראו פסקה 154 להכרעת הדין). משכך, שוב אין מקום להתערב בהרשעתו של המערער מטעם זה.

ניסיונו של המערער לתת פירוש מאוחר לעדותו ביחס להצעות המחיר אשר צוטטה לעיל - עדות שבה הודה למעשה כי המכרזים היו מדומים - אין בו כדי להקהות את משמעות דבריו המדברים בעד עצמם. גם גרסתו של המערער שלפיה פעל במסגרת "אור החיים" מרכז הסעות אינה מעוררת ספק בדבר מעורבותו של המערער בזיוף הצעות המחיר העולה בבירור מחוות הדעת שהוגשה מטעם המשטרה. יתרה מזאת, אין בה כדי לסתור את הקביעה כי המערער היה הרוח החיה מאחורי המכרזים המדומים וכי הגשת ההצעות המזויפות במסגרתם היתה על דעתו ובאחריותו כמי שעמד בראש מערך ההסעות. לפיכך, איני רואה מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא כי המערער זייף את הצעות המחיר במסגרת המכרזים המדומים.

24. לעניין רשימות התלמידים הזכאים להסעות טוען המערער כי התשתית הראייתית, ובפרט חוות הדעת מטעם המחלקה לזיהוי פלילי, אינה קושרת אותו אליהן. יתרה מזאת, המערער טוען כאמור כי רשימות הזכאות היו חסרות חשיבות. לטענתו, הן הוגשו במועד מאוחר ומעולם לא נבדקו מאחר שהתקציבים הועברו לרשת באופן גלובאלי. כשלעצמי, נוכח היעדר ממצאים גרפולוגיים חד-משמעיים, התרשמתי כי הראיות שעמדו בפני
בית המשפט קמא הותירו מקום לספק האם המערער הוא האחראי לזיוף רשימות הזכאות. זאת בפרט לאור המשקל המכריע שנתן בית המשפט קמא לחוות הדעת הגרפולוגיות ביחס להצעות המחיר המזויפות שהוגשו במסגרת מכרזי ההסעות המדומים. ואולם, בדומה לממצאיו של בית המשפט קמא ביחס להצעות המחיר שמעורבותו של המערער בזיופן לא נתמכה על-ידי ממצאים גרפולוגיים, גם מן הממצאים הנוגעים לרשימות הזכאות התעלם בית המשפט קמא בבואו להרשיע את המערער. לפיכך, אף בטענה זו אין כדי לשנות את הרשעתו של המערער. יוער כי יש להצטער על חוסר הבהירות שיצר בית המשפט קמא עת שקבע ממצאים עובדתיים שלא הביא לבסוף בחשבון ההרשעה. מובהר בזאת מכל מקום כי ממצאים אלה בטלים.

בכך אין כאמור לכדי להביא לזיכוי של המערער. ההרשעה בזיוף הצעות המכרז - זיוף שהביא לזכייתה של חברת "המימד העשירי" בתקציבי ההסעות - מבוססת היטב, ואין בטענותיו השונות של המערער לגרוע ממנה. לעניין זה אין נפקא מינה אם הסכומים שהועברו היו גלובאליים אם לאו; אם מדובר בחריגות כלל מערכתיות אם לאו; או אם פעל ישירות מול משרד החינוך או שמא בתיווכה של הרשת. די והותר בממצאים החד-משמעיים האמורים בכל הנוגע לזיוף מכרזי ההסעות בכדי לבסס הרשעה בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.


25. המערער משיג כאמור גם על קביעתו של בית המשפט קמא כי הוכחה בעלותו בחברת "המימד העשירי". קביעה זו מבוססת על חומר הראיות שבא בפני
בית המשפט קמא ועל העובדה שהמערער לא תמך את הכחשתו בכל שמץ של ראיה. אלא שעצם המחלוקת אינה משליכה על טובות ההנאה שקיבל המערער; בסופו של יום, כספים שהתקבלו בעקבות מכרז מדומה מצאו את דרכם לכיסו של מי שהטה את המכרז וזייף את הצעות המחיר של המתמודדים בו. בנסיבות אלה, אין נפקות של ממש להבחנה שמנסה המערער לעשות בין כיסו של הבעלים לבין כיסו של הנאמן. יתרה מכך, על-פי סעיף 438 לחוק, הרשעתו של המערער בעבירה של קבלת דבר במרמה אינה תלויה בקבלת כספים לרשותו (ראו גם קדמי, בעמ' 836). אפילו לא היה המערער מקבל לעצמו טובות הנאה, עדיין היה במעשיו כדי להרשיעו בעבירה של קבלת דבר במרמה, ואין בין זאת לבין היותו נאמן דבר. אלא שכאמור, הוכח במקרה זה כי הן למערער הן לאשתו היו טובות הנאה שבאו לכיסם מתוך הכספים שהגיעו לחברת "המימד העשירי".

התוצאה היא, אפוא, כי הרשעתו של המערער, בגין חלקו בפרשת המכללה הטכנולוגית, בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה נותרת כאמור בעינה. כך גם באשר להרשעתו של המערער, בגין מעורבותו בפרשת ההסעות, בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

העונש

26. הן המערער הן המדינה משיגים על חומרת העונש - זה טוען כי בית המשפט קמא החמיר עמו יתר על המידה, זו סבורה כי בית המשפט קמא העמיד את העונש על רף נמוך מדי. בעניין זה סבורים אנו כי הדין עם המדינה.

אכן, יש להביא בחשבון העונש, לקולא את הנתונים האישיים של המערער, כפי שפורטו על-ידי מי שייצגו בבית המשפט קמא ותוארו גם בגזר הדין. כך, יש ליתן משקל לעדויות בדבר אופיו של המערער ומעשיו הטובים לאורך השנים, לעברו הנקי כמו-גם לנסיבותיו המשפחתיות. גם חלוף הזמן צריך שיובא בחשבון העונש. כאמור, יש להתחשב גם בכך שבית המשפט קמא לא דחה במפורש את הטענה בדבר פעולות מסוימות שננקטו לשם הקמת המכללה כשיקול לקולא.

מנגד, העבירות שבהן הורשע המערער הן חמורות. מדובר בעבירות שנתקיימו במוקדים אחדים. מדובר בשורה ארוכה של מעשים, בפרשות שונות, המתמשכים על-פני זמן רב ומצטברים יחד לכדי התנהגות פלילית מתוכננת ומתוחכמת. אין המדובר במעידה אלא בתרמית נמשכת שמטרתה ליטול שלא כדין כספים מן הקופה הציבורית. מידת התעוזה מתבטאת בין השאר בנכונות ליצור ולהגיש מסמכים מזויפים ולהציג מצג שווא בדבר קיומו של בית-ספר גם בעת שלא היה קיים במתכונתו הנחזית. זאת ועוד: המערער הוא איש ציבור שעל-פי דבריו ומצגיו כך פעלו רשויות הציבור (הגם שיש לציין כי בעת ההיא לא היה נבחר ציבור). חומרה יתרה יש בהתנהגות מן הסוג הנדון עת שהיא מבוצעת בידי פעילי ציבור המחזיקים בכוח ובהשפעה. אפשר שהמערער ראה עצמו כמי שפועל לטובת מגזר מסוים בציבור אך בעשותו כן מעל ופגע בציבור בכללותו ובאינטרסים המשותפים שלו. יש לציין כי המערער לא השיב פרוטה מן הכסף שהוצא מן הציבור בעקבות העבירות שביצע.


27. לאחר בחינה כוללת של הנסיבות ובהתחשב בהיקף העבירות, חומרתן וריבוי הפרשות בהן הורשע המערער, כמו גם בהתחשב בכלל שלפיו אין ערכאת הערעור ממצה את הדין בעת שהיא באה להחמיר בעונש, ראינו לנכון לקבל את ערעורה של המדינה ולהעמיד את עונשו של המערער על שלוש שנות מאסר בפועל. כמו כן, הקנס שהוטל על המערער אינו משרת לטעמי את שיקולי הגמול וההרתעה הנוגעים לעבירות שבהן הורשע. על כן, הקנס שהוטל על המערער על-ידי בית המשפט קמא מומר בזאת לקנס בסכום של 200,000 ש"ח או ששה חודשי מאסר תמורתו. עונש המאסר על תנאי שנקבע על-ידי בית המשפט קמא יוותר בעינו.

התוצאה היא אפוא כי אנו דוחים את הערעור על הרשעתו של המערער ומקבלים את ערעורה של המדינה על קולת העונש.

המשנה לנשיאה

השופט א' רובינשטיין
:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' דנציגר
:

אני מסכים.

ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק הדין של המשנה לנשיא א' ריבלין
.

ניתן היום, ט"ו בחשוון תשס"ט (13.11.2008).
המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07030310_p07.docגח
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








עפ בית המשפט העליון 3031/07 עופר חוגי נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 13/11/2008)