פסקי דין על נצבא החזקות 1995 בע"מ | פסקי דין על שמעון שטרית

174801/07 בשא     26/03/2008




בשא 174801/07 נצבא החזקות 1995 בע"מ נ' שמעון שטרית




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
בשא174801/07


בפני
:

כב' השופט שינמן יעקב
תאריך:
26/03/2008




בעניין:
נצבא החזקות 1995 בע"מ





התובעת/המשיבה



-
נ
ג
ד
-


שמעון שטרית





הנתבע 2/המבקש


פסק דין
ביחס לנתבע 2

בפני
י מונחת בקשה מטעם נתבע 2 (להלן:"המבקש"), "לביטול היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט" (להלן:"ההיתר"), היתר אשר ניתן לנצבא החזקות 1995 בע"מ
(להלן:"המשיבה" או "התובעת").

רקע
נצבא התנחלות בע"מ (להלן:"נצבא התנחלות"), הינה הבעלים של כ- 63% מהמניות של המשיבה.
בעלי מניותיה של נצבא התנחלות, ביקשו למכור את מניותיהם, כאשר אחת החברות שהתמודדה על רכישת המניות, הייתה חב' מישור הולדינגס בע"מ (להלן:"הולדינגס").

בחודש 9/05 התקשרה הולדינגס בהסכם לרכישת מניות נצבא התנחלות, תמורת סך של 626,000,000 ₪ (להלן:"העסקה").
המבקש ומר דוד לוי (להלן:"נתבע 1"), היו בעלי הזכויות ו/או בעלי עניין בחב' הולדינגס.
לאחר שעסקת מכר המניות אושרה, לקחו המבקש ונתבע 1 חלק פעיל בניהול המשיבה.

הולדינגס לא עמדה בתשלומים אותם התחייבה לשלם, לשם כך פעלה הולדינגס להשגת המימון הנדרש.
לשם השגת המימון, הולדינגס הייתה זקוקה להערכת שווי של נכסי המשיבה.
מלאכת השמאות הוטלה על משרד יוסף זרניצקי (להלן:"משרד זרניצקי"), וביום 12.12.05 אישר מר דוד כהן (להלן:"נתבע 3"), אשר היה בזמן הרלוונטי מנכ"ל המשיבה, בחתימתו בלבד את הצעת המחיר שניתנה ע"י השמאי רפאל קונפרטי (להלן:"השמאי") ממשרד זרניצקי, בסך 110,000$.

בתאריך 11.1.06 שילמה המשיבה לשמאי סך של 134,062.38 ₪ כולל מע"מ.

בסופו של יום ולאחר שהולדינגס לא עמדה בתשלומים, בוטלה העסקה עם הולדינגס.
לאחר שבין נצבא התנחלות והולדינגס התגלע סכסוך, בקשר לעסקה, פנו הצדדים לבוררות שבסיומה נחתם הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק בורר (להלן:"הסכם הפשרה").

ביום 1.5.06 שילמה המשיבה, לפי דרישת השמאי סך נוסף של 216,224 ₪ .
כיום עותר המבקש, לביטול ההיתר שניתן למשיבה, ע"י כב' השופטת שושנה אלמגור, בהחלטתה מיום 5.3.07 בבש"א 156485/07.



טענות הצדדים

לטענת המבקש
, בהסכם הפשרה נקבע, כי במידה והולדינגס תבחר לבטל את העסקה, מוותרים כל הצדדים על כל טענה שיש להם זה כלפי זה לרבות ביחס לבעלי מניותיהם, בקשר לביטול עסקת רכישת המניות.

עוד מוסיף המבקש, כי בין הצדדים נקבע מפורשות, כי הולדינגס זכאית לקבל החזר הוצאות בגין העסקה, הן לגבי הוצאות בהן נשאה הולדינגס לייצוג משפטי והן לגבי הוצאות בהן נשאה עבור הערכות שווי מקרקעין.

המבקש טוען, כי הסכם הפשרה מונע מהמשיבה לתבוע בגין העסקה, שכן המשיבה ויתרה על כל הטענות שיש לה הן כלפי הולדינגס והן כלפי המבקש שהיה בעל מניות בה.

בנוסף טוען המבקש, כי למשיבה אין עילה תביעה אישית כנגד המבקש.

המבקש טוען, כי אם גרסת המשיבה נכונה, ועל הולדינגס היה לשאת בעלות השמאות, הרי שעל המשיבה היה להגיש תביעה כנגד הולדינגס. והנה במקום לתבוע את הולדינגס הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקש, שהינו לטענת המשיבה בעל מניות בהולדינגס.

המבקש מוסיף, כי גם אם היה המבקש בעל עניין או בעל זכויות בהולדינגס הרי שלאור קיומו של מסך ההתאגדות, היה על המשיבה להוכיח, כי בנסיבות המקרה מתקיימים התנאים החריגים המתירים הרמת מסך ההתאגדות. למרות הנטל המוטל על המשיבה להוכיח קיומם של חריגים, נמנעה המשיבה מלהרים נטל זה, והמשיבה לא הוכיחה אף לא ברמה הלכאורית, קיומה של עילת תביעה כנגד המבקש.

עוד טוען המבקש, כי לא הביא להתקשרות לשם הכנת חוו"ד
השמאי, ויתרה מכך, גם המשיבה עצמה אינה מייחסת למבקש כל מעשה אשר הביא לאותה התקשרות, המשיבה אינה מייחסת למבקש פניה לשמאי, המשיבה אינה טוענת כי המבקש היה בפגישה עם השמאי והמשיבה אינה טוענת כי המבקש אישר את ההתקשרות עם השמאי להכנת חוו"ד.

טענה נוספת אשר מעלה המבקש, תצהירה של גב' ענת בן נון שצורף לבקשה להיתר המצאה (להלן:"המצהירה" או ,"גב' נון"), אינו עומד בדרישות הדין, תצהירה של גב' נון לא מפרט מה מקור ידיעתה את אשר היא מצהירה עליו, המצהירה אינה מציינת כי העובדות ידועות לה מידיעה אישית ואינה מסבירה כיצד התוודעה לעובדות אלו.
בסוף דבריו, המבקש טוען, כי חלופות תקנה 500 לתקסד"א אינן מתקיימות, והמצהירה נמנעה מלנמק בתצהיר המצורף לבקשת ההיתר, מדוע מתקיימות חלופות תקנה 500.


המשיבה טוענת מנגד,
כי בקשת המבקש לא נתמכה בתצהיר ורק מטעם זה יש מקום לדחותה, שכן בבקשת המבקש ישנן טענות עובדתיות אשר צריך לתומכן התצהיר.
המשיבה טוענת, כי אין התובע צריך להוכיח סיכוי לכאורה לזכות בתביעה, די בכך שיראה שיש בידו עילת תביעה הכוללת שאלה רצינית שיש לדון בה, שאם תוכח, תזכה אותו בסעד המבוקש.
לעניין טענת המבקש, כי התצהיר המצורף לבקשת ההיתר אינה עומדת בדרישות התקסד"א, טוענת המשיבה, כי הפסיקה מלמדת שיש להסתפק בהצהרת המצהיר באשר לנכונות העובדות שבכתב התביעה ואינה מחייבת ידיעה אישית.
המשיבה טוענת, כי התביעה מבוססת על מסמכים המצויים בידיה.

המשיבה דוחה את טענת המבקש, שחלופות תקנה 500 לתקסד"א אינן מתקיימות, וטוענת שהמבקש ונתבע 1, פעלו לצורך קבלת הערכת שווי במטרה לקבל מימון מבנקים מחו"ל לצורך רכישת המניות, וכי במצוות המבקש ונתבע 1 החל השמאי בעבודתו, ובהתאם לאותה התקשרות שנעשתה עם השמאי בישראל, שולמו לו תשלומים שונים.
לעניין הסכם הפשרה לו טוען המבקש, טוענת המשיבה, כי היא אינה צד להסכם הפשרה, ואם למבקש טענות כלשהן, יתכבד ויטען אותן כלפי הצדדים להסכם הפשרה.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה, בתגובה, בתשובה לתגובה ובכתב הטענות על נספחיהם, הגעתי למסקנה שיש לקבל את הבקשה ולהורות על ביטול היתר ההמצאה, וזאת מהטעמים שלהלן:

בעל דין המבקש היתר המצאה מחוץ לתחום, עליו להראות כי תביעתו נכללת באחת החלופות המנויות בתקנה 500.
ברור שבשלב זה של הדיון אין המבקש צריך להוכיח כי יש לו עילת תביעה טובה, באותה רמה שיצטרך להוכיח במהלך שמיעת התיק עצמו, אך על המבקש לפחות להראות כי תביעתו "ראויה לטיעון", וכי שאלה רצינית מתעוררת בתביעתו, שיש לדון בה.

בע"א 9725/04, אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ'
cae electronics ltd.
,
[פורסם בנבו], נקבע:

"נטל ההוכחה מוטל על מגיש הבקשה למתן היתר ההמצאה. ראשית, עליו להראות כי
עניינו נכנס בגדר אחת מעילות ההמצאה, המנויות בתקנה 500 לתקנות. נפסק כבר בעבר, כי בשלב דיוני זה, עוד טרם נתבררה התובענה לגופה, 'אין המבקש חייב להראות שיש לו עילה טובה באותה מידת וודאות הדרושה במשפט עצמו' (ע"א 98/67 ליבהר נ' גזית ושחם חברה לבניין בע"מ, פד"י כא
(2)243, 248; ראו גם רע"א 3872/04 וילנסקי נ' metallurgique de gerzat s.a., פד"י נט
(1)24, 30. על המבקש להוכיח את עילת ההמצאה ברמת הוכחה של 'תביעה הראויה לטיעון' (עניין ליבהר; בר"ע 210/81 holz sohn-rapid נ' שעין, פד"י לו
(3)633. במקרה של ספק, יפעל הדבר לטובת הנתבע, ובית המשפט לא יתיר את ההמצאה (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 241 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); טליה קונפינו-שר סמכות שיפוט על נתבע זר 44 (2000); ע"א 837/87 הוידה נ' הינדי, פד"י מד
(4)545, 550. שנית, על מבקש ההיתר לשכנע את בית המשפט שמתעוררת 'שאלה רצינית שיש לדון בה', וזאת לגופו של עניין, כלומר לגבי עילת התובענה עצמה" (עמ' 4 לפסה"ד).

עוד נאמר שם:

"כאשר בוחן בית המשפט את עילות ההמצאה, עליו לבחון האם למבקש 'תביעה הראויה לטיעון'

(
good arguable case
). זוהי רמת הוכחה נמוכה מזו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל, קרי מאזן ההסתברות. בצד הבחינה של עילת ההמצאה, על בית המשפט לבחון את עילת התובענה גופה. לעניין זה נקבע בעניין
seaconsar
, כי על בית המשפט להשתכנע שמתעוררת 'שאלה רצינית' שיש לדון בה (ראו למשל, זוסמן, עמ' 247). מטרת בחינה זו היא לוודא כי התובענה אינה טורדנית או תובענת סרק".

לאור האמור, יש לבחון האם התובעת/המשיבה, עמדה בתנאים הנדרשים לקבלת היתר מבית המשפט, להיתר המצאה מחוץ לתחום.

עיון בכתב התביעה מעלה, כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה רצינית
וממשית כנגד המבקש באופן אישי.

כתב התביעה אינו מפרט את מערך העובדות העיקריות המהוות והמקימות, עילת תביעה ראויה כנגד המבקש באופן אישי.
כל הניסיון לכרוך את מעשיו של הנתבע 3 (בעילה של הפרת אימונים), עם בעלי המניות של הולדינגס, ובכלל זה עם, המבקש אינם מפורטים כלל ועיקר וככל שהם נטענים בכתב התביעה, הם נטענים ללא כל פירוט עובדתי.
חשדות והשערות אינם בסיס מספיק, ליצירת תשתית עובדתית אפילו לכאורה, לקיומה של עילת תביעה.

לאחר שהצדדים הגישו טיעוניהם, בחנתי טיעונים אלו והגעתי כאמור למסקנה, כי יש לקבל את הבקשה דנא ולהורות על ביטול ההיתר וזאת מכל אחד מהנימוקים הבאים:

חלופות תקנה 500 לתקסד"א :


מטבע הדברים, הדיון בבקשה להיתר המצאה, מתקיים תחילה במעמד צד אחד בלבד, כאשר הבקשה נבחנת על יסוד כתב הטענות והתצהיר של המבקש, ולפיכך הדיון בבקשה הנוכחית, בבקשת הביטול, הינו למעשה, הדיון בבקשה המקורית.

ראו ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ'
bodstray company ltd
פ"ד נח
(2) 465;
רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא
(3) עמ'
789;
ע"א 837/87 הוידה נ' הינדי, פ"ד מד
(4) 545, 548-549 (1990).

לאחר עיון בבקשה, בתגובה, בבקשה להיתר המצאה ובכתבי הטענות על נספחיהם, אני מגיע למסקנה, כי במקרה זה, אכן אף אחת
מחלופות תקנה 500 לתקסד"א אינה מתקיימת בעינינו של המבקש.
אומנם לכאורה מכתב התביעה עולה כי, החוזה עם השמאי, נערך בישראל, אולם המשיבה לא מראה, מהו המעשה או המחדל אשר לו גרם המבקש באופן אישי ומהי עילת התביעה הראויה להתברר כנגד המבקש, בקשר לאותו החוזה, שנערך בישראל.

בכתב התביעה לא פרטה המשיבה, כיצד קשור המבקש לאותו החוזה. בתשובה שהגישה המשיבה לבקשה דנן, היא מעלה גרסה חדשה, לפיה המבקש ו/או מר לוי נפגשו עם שמאים שונים ובסופו של דבר הוטלה מלאכת השמאות על משרד השמאים זרניצקי. אין בכך כדי ליצור תביעה כנגד המבקש באופן אישי, שכן אם המבקש עשה מעשה או קיים מפגשים בנושא, הדבר נעשה עבור ובשם הולדינגס ולא במעמדו האישי והפרטי.
כפי שעוד יפורט בהמשך, בעניין זה מן הראוי לציין, כי שינוי בגרסת המשיבה לכשעצמו, מצביע על כך, כי האמור בכתב התביעה, לא היה בו די, גם לדעת המשיבה, כדי להקים עילת תביעה כנגד המבקש, שכן היא נזקקה לגרסה החדשה שפורטה בתשובה, ודי היה בשינוי זה, כדי להגיע למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

תקנה 500 (4) לתקסד"א,
קובעת בין היתר, כי ניתן לעשות היתר המצאה בהתייחס לתובענה לאכיפת חוזה שנעשה בתחום מדינת ישראל.

בכתב התביעה, המשיבה לא מייחסת למבקש כל הפרה חוזית, אין היא מבקשת לאכוף כל חוזה שהיה על המבקש לקיים. כל שטוענת לו המשיבה הוא, כי במצוות המבקש ונתבע 1 החל השמאי בעבודתו, וכי בהתאם לאותה התקשרות שנעשתה עם השמאי שולמו לו ע"י המשיבה תשלומים שונים.
אין בידי לקבל טענה זו של המשיבה, שכן המשיבה בעצמה טענה בכתב התביעה כי נתבע 3 שהיה מנכ"ל התובעת הוא שאישר בחתימתו בלבד, את הצעת המחיר שניתנה על ידי השמאי, כלומר מנכ"ל התובעת הוא שהביא להתקשרות עם השמאי, והמשיבה לא מציינת ולא מפרטת הכיצד לטענתה, המבקש הוא זה שהביא להתקשרות עם השמאי.


על פי תקנה 500 (7) ל
רעא 04 / 3872 נחמן וילנסקי נ'
metallurgique de gerzat s.a
. נט
(1) 24, עמוד 30:
"מי הוא בעל-דין זר אשר ייראה כבעל-דין דרוש או נכון בתובענה? מדובר בבעל-דין אשר היה נחשב צד נכון לתביעה עם הצד היושב בארץ במקרה שבו
שניהם היו יושבים בארץ. כדי לקבוע מיהו בעל-דין זה נוסחו בפסיקה שתי שאלות משנה המבוססות על ההנחה כי הצד הזר היה יושב בארץ: האם היה בית-המשפט מוסמך לברר את עילת התביעה נגד הצד הזר, והאם התביעה נגד הצד הזר הייתה ראויה להתברר עם התביעה נגד הצד היושב בארץ? אם נמצא כי יש לענות בהן על שתי השאלות, יהא מקום לקבוע כי הצד הזר הוא בבחינת בעל-דין נכון או דרוש בתביעה".

בענייננו איני סבור, כי המבקש הינו בעל הדין הנכון והדרוש. המשיבה לאורך כל הדרך, גם בכתב התביעה גם בבקשה להיתר המצאה וגם בתגובתה לבקשה שבפני
י, טוענת טענות כלליות כלפי המבקש, מבלי לפרטן ולבססן, ומבלי להביא ראיות אף לכאורה, כי בטענותיה, יש ממש, בקשר לחבותו של המבקש.
המשיבה אף לא מציינת ולא מפרטת מדוע המבקש הינו בעל דין נדרש או נכון.
המשיבה בתגובתה, מביאה, מספר רב של פסקי דין, וטוענת כי כדי לשכנע, כי קיימת בידי התובע "תביעה ראויה לטיעון", או של "שאלה רצינית שיש לדון בה", אין התובע צריך להוכיח סיכוי לכאורה לזכות בתביעה, ודי בכך שיראה שיש בידו עילת תביעה הכוללת שאלה רצינית שיש לדון בה.
בסוף דבריה, טוענת המשיבה, כי בעניינו, מגלה תביעת המשיבה שאלה רצינית שיש לדון בה.
גם בעניין זה, המשיבה "סתמה ולא פירשה". המשיבה לא מציינת ולא מפרטת מהי השאלה הרצינית שיש לדון בה, ומהי העילה שלכאורה קמה לה כנגד המבקש.

התצהיר המצורף לבקשה להיתר המצאה:
תקנה 501 קובעת כי : "(א)לבקשת רשות להמציא כתב בי-דין לנתבע, מחוץ לתחום המדינה, יצורף תצהיר המציין כי המצהיר מאמין שיש למבקש עילת תביעה טובה..".
ו

כלומר, על הצד המבקש, לאמת את העובדות הרלבנטיות לתביעתו. לעניין קביעתן של אותן עובדות אין די בהפניה לכתב התביעה. התצהיר במקרה כזה אינו פורמאלי גרידא ויש לבסס את האמור בו על מידע מידיעה אישית או ממקור מוסמך.

בע"א 837/87
סרג'יו הוידה נ' דן הינדי, פד"י מד (4) 545 נקבע מפורשות:

"... על התובע, המבקש מבית המשפט להפעיל את סמכותו מחוץ לתחום השיפוט, להתכבד ולאמת בתצהירו את העובדות המהוות את עילת התביעה, ובכך להחשף לחקירה נגדית על תצהירו, אם תוגש בקשה לביטול ההיתר, אם לא יעשה זאת, לא יסייע בית המשפט בידו בתחום שמעבר לתחום השיפוט".
קביעה זו מתבססת גם על פסיקה קודמת של בית המשפט העליון בע"א 65/81
fiat auto

נ' אשדוד בונדד בע"מ
, פד"י לז (3) 837, ובע"א 565/77 מזרחי נ'
mobels
, פד"י לב (2) 115.

עיון בתצהיר שצורף לבקשה להיתר המצאה מעלה, כי אכן צדק המבקש בטענתו, כי גב' בן נון לא מציינת בתצהירה, כי העובדות הנטענות, ידועות לה מידיעה אישית ואף אינה מציינת מהו המקור המוסמך עליו הסתמכה.
המבקש לא צירף תצהיר נגדי ולא ביקש לחקור את המצהירה, אולם לפי הדין יש לבחון את הבקשה על סמך התצהיר שצורף לבקשה, האם היא עומדת בדרישת הדין ואם לא.
עיון בתצהיר הגב' בן נון מעלה בבירור, כי צודק המבקש בטענותיו, בכך שהמצהירה, גב' בו נון לא מציינת בתצהירה אם העובדות ידועות לה מידיעה אישית או ממקור מוסמך.

תצהיר המוגש בתמיכה לבקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום, חייב להראות ראיה לכאורה להוכחת עילת תביעה, המצדיקה מתן היתר המצאה מחוץ לתחום המדינה.
כאמור, אין זה המצב בענייננו. לאור האמור הנני מגיע למסקנה כי יש לקבל את טענת המשיב, כי התצהיר המצורף לבקשה להיתר המצאה אינו עומד בדרישות תקסד"א.


הסכם הפשרה:
בין הולדינגס לבין נצבא התנחלות, נכרת הסכם פשרה, לפיו נצבא התנחלות, תשא בהוצאות עבור הערכת שווי המקרקעין. ההסכם כולל תנית ויתור על כל הטענות והמחלוקות שבין הצדדים להסכם, וכן ביחס לבעלי מניותיהם, עובדיהם ומנהליהם.
הסכם פשרה זה, אושר ע"י הדירקטוריון והאסיפה הכללית של נצבא התנחלות (סע' 14 לבקשה).
כשהגישה המשיבה תביעתה דנן, היא לא פרטה ולא ציינה בכתב התביעה את קיומו של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק בורר.
בתשובתה לבקשה דנן, התייחסה המשיבה לראשונה להסכם הפשרה וטענה כי אינה צד להסכם הפשרה.

כאמור, נצבא התנחלות, הינה הבעלים של כ- 63% מהמניות של המשיבה
, ואין זה מתקבל על הדעת שהיא כבעלת המניות העיקרית לא ידעה ואינה מודעת להסכם הפשרה, בייחוד כשהסכם זה
אושר ע"י נציגים בדירקטוריון
ובאסיפה הכללית.
הנני סבור, כי טענת המשיבה, כי אינה צד להסכם הפשרה היא טענה שאין לקבלה.
נכון כי מבחינה פורמאלית היא אינה צד להסכם, אך באופן מעשי היא ידעה עליו והיא יודעת כי הוא כולל סעיף של פטור לבעלי המניות של הולדינגס.
כאמור, אני יוצא מהנחה, כי המשיבה ידעה על קיום הסכם הפשרה עוד קודם להגשת התביעה, ואם המשיבה חולקת על תוכן ההסכם, לא ברור מדוע לא העלתה כל טענות בנוגע להסכם וכן מדוע לא טרחה ליידע את ביהמ"ש אודות קיומו של הסכם שכזה, בכתב התביעה.
עיון בהסכם הפשרה מעלה, כי הצדדים ערכו הסכם זה על מנת להביא לסיום המחלוקות שביניהם.
סעיף 1.2.1 להסכם הפשרה קובע "מישור תקבל החזר (א) בגין ההוצאות הישירות בהן נשאה בכל הקשור לייצוג משפטי.....(ב) בגין הוצאות ישירות בהן נשאה עבור הערכות שווי מקרקעין".
עוד נקבע בהסכם לפי סעיף 1.2.2 "הצדדים וכן איירפורט סיטי מוותרים באופן סופי ומוחלט על כל טענה שיש להם זה כלפי זה לרבות ביחס לבעלי מניותיהם, עובדיהם, מנהליהם, במישרין או בעקיפין..".

העולה מהסכם הפשרה מראה, כי הצדדים התכוונו והתחייבו לוותר על טענותיהם זה כלפי זה, לרבות כלפי בעלי מניותיהם, כלומר ישנה כאן תנית ויתור מפורשת לעניין המחלוקת, ביחס לבעלי המניות של הצדדים להסכם. בנוסף לכך, ההסכם קובע, כי דווקא הולדינגס היא זאת שתקבל החזר הוצאות, באם היו לה כאלה, עבור הערכת שווי המקרקעין, וכי דווקא נצבא התנחלות, היא זו שהייתה צריכה לשאת בהוצאות, ולא להפך כפי שתובעת כאן המשיבה מהמבקש.

חוות דעת השמאי:
בכתב התביעה טוענת המשיבה, כי הולדינגס הייתה בעלת העניין חוות דעת השמאי והיא זאת אשר הייתה צריכה לשאת בהוצאות בהכנת חוות הדעת.
גם במקרה זה
, אם אלך לשיטת המשיבה, כי הולדינגס היא זאת שצריכה לשאת בעלות הכנת חוות הדעת, עדיין לא הצליחה המשיבה לשכנע ואף להראות מדוע יש לחייב את המבקש באופן אישי.


יתר על כן, המשיבה בעצמה טענה בסעיף 11 לכתב התביעה כי "אישר נתבע 3 בחתימתו
בלבד, את הצעת המחיר שניתנה ע"י השמאי בסך כולל של 110,000$+ מע"מ".
כלומר המשיבה מודה שהמנכ"ל שלה הוא זה אשר אישר את הצעת המחיר של השמאי, ואין שום טענה לכך שהמבקש הוא זה שהביא להתקשרות עם השמאי.
ככל שהמשיבה, חושדת שהמנכ"ל והמבקש שיתפו פעולה, אין דין בחשד שכזה, ויש לבססו במערך עובדות וראיות.

עוד יצוין, כי בסעיף 12 לתביעה, המשיבה טוענת, כי: "שילמה התובעת לשמאי סך של 134,062.38 כולל מע"מ". אם התובעת חולקת על כך שאין היא זאת, שצריכה לשאת בעלות השמאי, היא לא נתנה כל הסבר מניח את הדעת, מדוע היא הסכימה לשלם את הסך הנ"ל וכן מדוע הסכימה לשלם לשמאי את הסך הנוסף של 216,224 ₪.
המשיבה לא חלקה על תשלום הסך הנ"ל, ולא ברור מדוע לא התנגדה ולא הביעה מחאה כלשהיא, לפני תשלום הסכומים הנ"ל לשמאי, אם היא לא הייתה חייבת לשלמו.

חיוב אישי של המבקש:
כידוע הטלת אחריות על דירקטור, מחייבת הרמת נטל הראיה באמצעות מערך עובדות הנטענות בכתבי הטענות ומראות תשתית עובדתית להטלת אותה אחריות.
כאמור על המבקש היתר המצאה מחוץ לתחום, לשכנע, כי תביעתו הינה תביעה ראויה לדיון.

בית המשפט קבע, בע"א 3016/90
ארנרייך נ' ד"ר יעקב נאמן,
[פורסם בנבו]
כדלקמן:

"הקמת עילה להטלת אחריות אישית על דירקטור לחבויות החברה אכן מותנית בהוכחת כוונת מרמה, ואין די בהבאת ראיה לניהול רשלני, או להתנהגות שאינה בתום לב".

ההלכה הינה, כי אמנם קיימים מקרים, בהם לא יוכל בעל מניות להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית הנפרדת של חברתו וניתן יהיה לבצע "הרמת מסך" ולזהות בין אישיותו לבין החברה,
ברם, אין לנהוג באמצעי זה כדבר שבשגרה, אלא יש לעשות בו שימוש, באותם מקרים נדירים בהם קבע החוק או הפסיקה, כי ניתן "להרים מסך".
בעניינו, המבקש טען בבקשתו להעדר יריבות בין הצדדים, וטוען כי גם אם היה בעל עניין או בעל זכויות בהולדינגס, הרי שלאור קיומו של מסך ההתאגדות, היה על המשיבה להוכיח, כי בנסיבות המקרה מתקיימים התנאים החריגים המתירים הרמת מסך ההתאגדות.
המשיבה לא טרחה בתגובתה ליתן מענה לטענה זו, ואף לא הצליחה להציג מערך עובדות לכאורה, בגינו יש להרים את מסך ההתאגדות.
עיון בתגובת המשיבה, בבקשה להיתר המצאה ובכתב הטענות מראה, כי המשיבה "סתמה ולא פירשה" את הטענה, ולא הצליחה להוכיח אף לכאורה מדוע יש לחייב את המבקש באופן אישי.

יתרה מכך המשיבה טוענת בסעיפים 15-16 בכתב התביעה, כי על הולדינגס היה לשאת בעלות השמאות, שכן הולדינגס הייתה הגוף היחיד שהיה לו עניין בשמאות.
המשיבה לא מפרשת ולא מפרטת מדוע יש לחייב את המבקש באופן אישי, כאשר היא בעצמה טוענת, כי הולדינגס היא זאת שלא עמדה בהתחייבויותיה, והיא זאת שצריכה לשאת בעלות השמאי.
למעלה מן הצורך, אני מוצא לנכון להאיר ואולי גם להעיר, כי תמוה הדבר בעיני מדוע המשיבה החליטה שלא לתבוע את הולדינגס.

גרסאות שונות:
בנוסף לכל האמור, הרי שצודק המבקש בטענתו, כי המשיבה בתגובתה שינתה את גרסתה לעומת הגרסה שנטענה בבקשה להיתר, שם טענה המשיבה בסעיף 12 לבקשת ההיתר וסעיף 16 לתצהיר גב' בן נון, כי: "בין לוי לבין מר רפאל קונפורטי ממשרד שמאים זרניצקי (להלן:"השמאי") התקיימה פגישה בחדרו של לוי שבמשרדי המבקשת. לוי הסביר למר קונפרטי את היקף העבודה הנדרש לצורך קבלת המימון כולל דרישה....", ואילו בתגובה המבקשת נתנה גרסה שונה, בה טענה כי המבקש ו/או מר לוי נפגשו עם שמאים שונים ובסופו של דבר הוטלה מלאכת השמאות על משרד השמאים זרניצקי.
שינוי גרסה זה, רק מחזק את המסקנה, כי הבקשה להיתר המצאה וכתב התביעה לא מראים כל עילת תביעה נגד המבקש.
כאמור גרסה זו, הינה בניגוד למה שנטען אפילו בתצהיר גב' בן נון אשר צורף לבקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום, על כן אין בידי לקבל גרסה חדשה זו של המשיבה, מה גם שגרסה זו (גם אם הייתה מתקבלת) עצמה עדיין לא מקימה עילת תביעה ושאלה רצינית שיש לדון בה כנגד המבקש.
המשיבה לא מציינת ולא מפרטת על מעורבות אקטיבית של המבקש אשר הביאה להתקשרות עם השמאי.
לעניין טענת המשיבה כי הבקשה לביטול ההיתר לא נתמכה בתצהיר,
הנני סבור, כי בנסיבות העניין לא היה צורך לתמוך את הבקשה בתצהיר, שכן טענות המבקש לביטול היתר ההמצאה התבססו על כתבי הטענות על נספחיהם, ועל טיעונים משפטיים.
גם אם נלך לשיטת המשיבה, כי היה על המבקש לצרף תצהיר התומך בטענות העובדתיות הנטענות בסעיפים 29 ו- 31, אין בכך כדי לאיין את שאר הטענות אשר מועלות ע"י המבקש.
בסעיפים אלו, טוען המבקש בבקשתו, כי הוא לא היה מנהל או בעל עניין בהולדינגס. גם אם לא הייתי מקבל את טענות המבקש כאמור, והייתי קובע כי המבקש הנו בעל עניין או מנהל בהולדינגס, אין בכך כדי ליצור עילת תביעה כלפיו, ואין בכך כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי, כי שאר טענות המבקש המפורטות בבקשה, הינן מספקות ומספיקות, כדי לקבל את בקשתו ולהורות על ביטול היתר ההמצאה.

לאור כל האמור לעיל, ומכל הטעמים האמורים,הנני סבור, כי יש לקבל את הבקשה.


סוף דבר

1.
לאור כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת.
היתר ההמצאה מיום 5.3.07 מבוטל בזאת.

התביעה כנגד המבקש נמחקת.

המשיב ישלם למבקש הוצאות ושכ"ט בסך כולל של 2,500 ₪ + מע"מ.


המזכירות תשלח עותק החלטתי זו לצדדים.
ניתן היום, י"ט ב אדר ב, תשס"ח (26 במרץ 2008), בהעדר הצדדים.


יעקב שינמן, שופט




















בשא בית משפט שלום 174801/07 נצבא החזקות 1995 בע"מ נ' שמעון שטרית (פורסם ב-ֽ 26/03/2008)