פסקי דין על חביב שמעוני |

3780/08 רעפ     11/11/2008




רעפ 3780/08 חביב שמעוני נ' מדינת ישראל




החלטה בתיק רע"פ 3780/08


בבית המשפט העליון


רע"פ 3780/08



בפני
:

כבוד השופט ס' ג'ובראן


המבקש:
חביב שמעוני



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל


בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.4.08 בע"פ 72250/05 וע"פ 70015/06 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ד' ברלינר – סג"נ, ז' המר – סג"נ וש' שוחט

בשם המבקש:
עו"ד פנינת ינאי

בשם המשיבה:
עו"ד נעמי לולב


החלטה


כנגד המבקש הוגש כתב אישום הכולל ארבעה סעיפים, לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 5165/02), בו הואשם במספר עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיפים 348(א) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (כנוסחו באותה עת) (להלן:
חוק העונשין)
; מספר עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין; ניסיון למעשה מגונה, לפי סעיפים 348(ג) ו-25 לחוק העונשין; ומספר עבירות של הטרדה מינית, לפי סעיפים 3(א)(6)(ג) ו-5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן:
החוק למניעת הטרדה מינית)
.


לפי הנטען, המבקש, אשר היה מנהל פרסום ושיווק של חברת מעריב, ביצע במספר מקרים מעשים מגונים והטרדות מיניות בעובדות שהיו כפופות לו. בסעיף הראשון לכתב האישום נטען כי המבקש הטריד מינית עובדת שעבדה תחת מרותו כסוכנת מכירות (להלן:
המתלוננת
), ניסה לחשוף את חזה במהלך עבודתם, וכי באירוע מסוים הביא את המתלוננת לביתו וביצע בה מעשים מיניים בניגוד לרצונה, עד להגיעו לפורקנו. לפי הנטען בסעיף השני לכתב האישום, המבקש חיבק בחוזקה אישה נוספת שעבדה עמו (להלן:
המתלוננת השניה
) בניגוד לרצונה, ונגע בחזה. בשני סעיפים נוספים בכתב האישום הואשם המבקש בביצוע עבירות כנגד שתי עובדות נוספות, אך במהלך משפטן חזרו הן מתלונותיהן כלפיו.


ביום 28.9.2005 הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט
מ' פלד
) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בשני הסעיפים הראשונים לכתב האישום, וזיכה אותו מהעבירות שיוחסו לו בשניים האחרים, לאור חזרת המתלוננות בהן. בפסק דינו המפורט והמעמיק קיבל בית משפט השלום את עדותה של המתלוננת, בציינו כי זו אופיינה בכנות רבה, ודחה את גרסתו של המבקש לפיה המגעים ביניהם התקיימו בהסכמתה וביוזמתה שלה. בית המשפט מצא חיזוקים לעדותה של המתלוננת בעדותן של המתלוננות האחרות, אף אלו שחזרו בהן, בקבעו שיש בהן אף כדי לשלול את טענות המבקש. כן קבע בית המשפט כי הוכחו יסודות העבירה בה הואשם המבקש באישום השני, ביחס למתלוננת השניה.


ביום 16.11.2005 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של שבעה חודשי מאסר בפועל; שבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; וקנס בסך 12,000 ש"ח או חמישה חודשי מאסר תמורתו. כן הורה בית המשפט כי המבקש יפצה את המתלוננת בסכום של 15,000 ש"ח ואת המתלוננת השניה בסכום של 8,000 ש"ח.


על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70015/06). במקביל, ערערה המשיבה על קולת העונש שהוטל על המבקש (ע"פ 72250/05).


בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא
ד' ברלינר
, סגן הנשיא
ז' המר
והשופט
ש' שוחט
) דחה את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעור המדינה, בהעמידו את עונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש על תקופה של שנה.


מכאן בקשת רשות הערעור שבפני
י, בה שב המבקש וטוען כי לא היה מקום להרשיעו. לטענתו, קביעותיו העובדתיות של בית המשפט הינן למעשה קביעות משפטיות חדשניות ומרחיקות לכת, אשר סותרות באופן בולט כל היגיון משפטי. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משהחמיר בעונשו.


מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי והן מהטעם כי לגופו של ענין, אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, או בעונש שהוטל על המבקש.


דין בקשת רשות הערעור להידחות.


עניינו של המבקש כבר נדון בפני
שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ
, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: ענין
חניון חיפה
). בענייננו, שלל הטענות אותן מעלה המבקש באריכות רבה בבקשתו הינן בבסיסן אותן הטענות אשר נבחנו ונדונו באריכות על ידי בית משפט השלום ואשר שבו ונידונו על ידי בית המשפט המחוזי. חרף טענות המבקש, הרי שלמעשה אין בבקשה כל עילה של ממש שיש בה כדי להצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת
חניון חיפה
. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.


מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להדחות אף לגופה. בית משפט השלום התבסס בהכרעת דינו, בראש ובראשונה, על המהימנות אותה ייחס לעדויותיהן של המתלוננות, ועל הממצאים העובדתיים שקבע ביחס לעדויות אלו. כידוע, בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות שהוצגו בפני
ה, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים, בפרט כאשר מדובר בממצאי מהימנות, ואחת כמה וכמה כך הוא מקום בו המדובר בבקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 190/82
מרקוס נ' מדינת ישראל

, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983); ע"פ 111/99
שוורץ נ' מדינת ישראל

, פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 9147/01
בשן נ' מדינת ישראל

, פ"ד נח(5) 297 (2004); רע"א 2659/08
עמותת הפועל סניף קרית-אונו נ' גרוס
(לא פורסם, 10.9.2008); וכן מ' קרמניצר,
קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים
, הפרקליט לה 407 (תשמ"ג-תשמ"ד)). קביעותיו של בית משפט השלום, ובראשן כאמור ממצאי המהימנות ביחס לעדותן של המתלוננות, בוססו לעילא ולעילא בפסק דינו המפורט והמנומק, ושבו ואושרו בפסק דינו המפורט אף הוא של בית המשפט המחוזי, ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבותם בהן.


למען הסר ספק אוסיף כי גם לגופו של ענין, אף אני לא מצאתי בטענות המבקש כל טעם המצדיק שינוי מהקביעות העובדתיות האמורות. המבקש שב ומעלה בבקשת רשות הערעור את טענתו בדבר "טעות במצב הדברים" לפיה טעה טעות כנה לחשוב כי המתלוננת רצתה ביחסי קרבה עמו. אלא שכפי שציין בית משפט השלום, טענתו העובדתית הראשונית הייתה כי דווקא המתלוננת הייתה זו ש"כפתה" עצמה עליו, בעוד שהוא מצידו היה אך משתתף פאסיבי ואף "קורבן". לנוכח גרסתו זו, אין הוא יכול להעלות בשלב זה טענה חלופית, לפיה אכן כפה עצמו על המתלוננת, אך רק מתוך טעות כנה בהבנת רצונה. בנסיבות אלו, צדק בית המשפט משדחה טענה מאוחרת וכבושה זו.


בכל הנוגע לטענות המבקש באשר ל"יתרון" שצמח למתלוננת תודות לחוק למניעת הטרדה מינית, נדמה שנפלה שגגה בתפיסתו אודות ההליך הפלילי. בשיטת המשפט הישראלית, המתלוננת אינה ניצבת אל מול הנאשם כצד להליך, אלא אך כאחת העדים במשפטו. במסגרת זאת, הערכת עדותה נעשית על פי המבחנים הקבועים בדין, וכל התייחסות ל"יתרון" המוקנה לה על פני הנאשם הינו חסר משמעות. בענייננו, טענות המבקש בדבר פגמים דיוניים הנובעים מהחוק למניעת הטרדה מינית מקומם בשלב הערכת מהימנותה של עדות המתלוננת והמשקל שיש ליתן לעדותה על ידי הערכאה הדיונית, וכאמור לא מצאתי כל מקום להתערב באלו.


איני מוצא ממש גם בכל הנוגע לטענות המבקש לפיהן שגה בית המשפט המחוזי באשרו את התעלמותו של בית משפט השלום מחלק מטענותיו במסגרת פסק דינו. כלל בסיסי הוא כי במסגרת פסק דינו, אין בית המשפט מחויב להידרש לכל אחת ואחת מהטענות אותן מעלים הצדדים. כך גם בעניינו של המבקש, איני מוצא כל פגם בבחירתו של בית המשפט שלא להידרש לטענות אותן מציין המבקש בענין זה, בהיותן נבלעות בטענותיו הכלליות כנגד מהימנות המתלוננת וביחס לטעותו במצב הדברים.


אף ביתר הטענות הרבות שבפי המבקש אין ממש מעבר לניסיון לתקוף בשלישית את מהימנותה של המתלוננת, ואין מקום לקבלן.


לאור האמור, איני מוצא כל מקום להתערב בהרשעת המבקש.


באשר לעונש שהוטל על המבקש, הרי שהלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני
בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97
רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97
בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה
(לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש, ועל כן דין הבקשה להידחות אף לענין זה.


אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.


החלטתי מיום 28.4.2008, בענין עיכוב ביצוע העונש, מבוטלת בזאת.


המערער יתייצב ביום 9.12.2008 לא יאוחר מהשעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.


ניתנה היום, י"ג בחשון התשס"ט (11.11.2008).




ש ו פ ט







_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

08037800_h04.doc

שצ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,






רעפ בית המשפט העליון 3780/08 חביב שמעוני נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 11/11/2008)