Google

ברכה כהן המדני - רפאל בלישה, עילית חברה לביטוח בע"מ

פסקי דין על ברכה כהן המדני | פסקי דין על רפאל בלישה | פסקי דין על עילית חברה לביטוח |

2816/06 עא     22/11/2007




עא 2816/06 ברכה כהן המדני נ' רפאל בלישה, עילית חברה לביטוח בע"מ




פסק-דין בתיק ע"א 2816/06

בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 2816/06



בפני
:

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה


כבוד השופט ס' ג'ובראן


כבוד השופט י' אלון


המערערת:
ברכה כהן המדני


נ


ג


ד

המשיבים:

1. רפאל בלישה



2. עילית חברה לביטוח בע"מ

ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת"א 3050/01 שניתן ביום 19.2.06 על ידי כבוד השופט ע' חבש

בשם המערערת:
עו"ד ש' ז' פונדמינסקי

בשם המשיבים:
עו"ד אלון בלגה


פסק-דין
השופט י' אלון

:

1.
המערערת, ילידת 1966, נפגעה בתאונת דרכים ביום 7.8.00. המומחים הרפואיים שנתמנו על ידי בית המשפט קמא קבעו את שיעורי הנכות שלה כתוצאה מהתאונה ל-80% נכות אורטופדית ו-20% נכות פסיכיאטרית, כאשר דרגת נכותה התפקודית נקבעה ל-100%.


המערערת סובלת מפיגור מלידה. עד לתאונה היא התגוררה עם הוריה הקשישים ושולבה במסגרות עבודה שיקומיות במסגרת מוגנת. כתוצאה מהתאונה (ביום 7.8.00) היא אושפזה בבית החולים עד ליום 30.11.00. בית המשפט לענייני משפחה מינה לה שני אפוטרופוסים (אחיה ואדם נוסף), ובהתאם להמלצת הועדה המקצועית לפי חוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 (
להלן: חוק הסעד
), היא הועברה למעון הטיפולי "הכפר השבדי" בירושלים.


בסכום הפיצויים שנפסק למתלוננת נכללו רק ראשי הנזק של הנזק הבלתי ממוני (כאב וסבל), הוצאות עזרה ממשפחתה בסכום גלובלי של 25,000 ש"ח והוצאות אפוטרופסות בסכום גלובלי של 15,000 ש"ח.


בית המשפט קמא מצא, כי כתוצאה מהתאונה לא נגרמו למערערת שום הפסדי שכר או השתכרות. שכן, עקב הפיגור הקשה שלה מלידה לא היה לה, עובר לתאונה, כושר השתכרות כלשהו. בית המשפט הוסיף, כי עובר לתאונה "התובעת אכן שולבה במסגרת עבודה מוגנת במוסד 'יד עזרא', בו עיקר עיסוקה היה 'ניקוי' חוטי כיפות בגינה קיבלה היא 100 ש"ח כהוצאות נסיעה. ודוק: אין מדובר ב'שכר' או ב'עבודה'".


בית המשפט קמא הוסיף והפנה בעניין זה לחוות דעתו של המומחה ד"ר אבני, לפיה: "את הנכות הנפשית הקשה של התובעת (עקב הפיגור מלידה – י"א) ניתן להגדיר כ-100% לפני התאונה, עם חוסר כל יכולת תיפקוד והשתכרות".


אשר לתביעת הפיצוי לעניין עזרה וסיעוד – קבע בית המשפט כי "התובעת מקבלת את כל העזרה והסיעוד לו היא נזקקת במסגרת חוק הסעד בכפר השבדי, כך שאין היא (או משפחתה) צפויה להוצאה זו או אחרת בשל כך".

2.
בהודעת הערעור משיג בא כוח המערערת על תוצאת פסק הדין ביחס לכל מרכיביו.


בראש ובראשונה מתיחסות הטענות לעניין הקביעה כי השמתה של המערערת במסגרת המעון פוטרת את המשיבה לחלוטין מתשלום הוצאות המגורים, הסיעוד והעזרה להם היא נזקקת כתוצאה מהתאונה. עובר לתאונה התגוררה המערערת בבית הוריה, ועל כן ראוי היה שיתאפשר לה, באמצעות אפוטרופסיה, לקבוע בעצמה את המקום בו תרצה להתגורר, וכי על המשיבה לשאת במלוא ההוצאות הכרוכות בכך. דהיינו, הוצאות המגורים, העזרה והסיעוד. אין לכפות על המערערת את השמתה במעון טיפולי. לחלופין, גם אם ייקבע כי ההשמה במעון למפגרים היא המסגרת הנאותה, מן הדין היה לאפשר למערערת באמצעות אפוטרופסיה לבחור במעון הנראה להם ולחייב המשיבה בעלויות הכרוכות בכך.


בא כוח המערערת משיג גם כנגד קביעת בית המשפט קמא, לפיה היתה המערערת מחוסרת כושר השתכרות כלשהו, נגד מיעוט הפיצוי לעניין עזרת המשפחה (25,000 ש"ח) ולעניין הוצאות האפוטרופסות (15,000 ש"ח) ואי פסיקת פיצוי לעניין הוצאות ניידות.

3.
בית המשפט קמא קבע כממצא שבעובדה, כי המערערת "סבלה מפיגור שכלי עמוק (עובר לתאונה) שלא איפשר לה לעבוד בכל עבודה שהיא, וכי היתה זקוקה עוד מגיל צעיר למסגרת טיפולית מוסדית פנימייתית". במסקנתו זו הסתמך בית המשפט על חוות דעת המומחים הרפואיים ועל מסמכים רפואיים רבים – עוד מימי נערותה של המערערת – שעמדו בפני
המומחים ושהוצגו בפני
בית המשפט.


המומחה הרפואי ד"ר אבני קבע, כי עובר לתאונה סבלה המערערת מפיגור עמוק שבעקבותיו נקבעה לה דרגת נכות של 100%. בבדיקות שנערכו לה על ידי שרותי הרווחה בשנת 1980 (בהיותה בת 15, עשרים שנים לפני התאונה), נמצא כי היא סובלת מפיגור עמוק, נמצאו ליקויים קשים בתיפקודיה השונים ונקבע כי היא זקוקה למסגרת טיפולית מוסדית מוגנת. הוריה סירבו להוציאה מביתם, וכך המשיכה להתגורר עמם עד למועד התאונה. אותה שעה היו הוריה כבני שבעים וחמש. ממצאים זהים, ואף קשים יותר, נקבעו בדו"חות רפואיים סוציאליים שנערכו בעניינה ב-1982 וב-1984.


בית המשפט קמא דחה כבלתי אמינות את עדויות אחיה של המערערת, כי עובר לתאונה היא תפקדה, סייעה בעבודות הבית ולא סבלה מפיגור משמעותי. עדויות אלה – כך נקבע – עומדות בסתירה לממצאים הרפואיים, לחוות דעת המומחים ולמכלול הראיות.


לא מצאנו מקום להתערב בממצאי העובדה לעניין זה כפי שנקבעו בבית המשפט קמא המעוגנים בחומר הראיות ובעדויות המומחים מחד גיסא, ובשלילת מהימנות הגירסה הסותרת מאידך גיסא. פועל יוצא בלתי נמנע מכך, הינו בקביעה כי בהינתן מצב הפיגור העמוק של המערערת ופגיעותיה הקשות בתאונת הדרכים, לא היה מנוס מקליטתה במסגרת מוסדית מתאימה. זאת, הואיל והחזרתה לבית הוריה הישישים לא עמדה כלל על הפרק ואפשרות למגורים שלא במסגרת מוסדית היתה בלתי ריאלית בעליל.


עניינה של המערערת שונה מהמקרים שנדונו בפסקי דין שונים בהם נקבעה העדפה למסגרת שיקומית ביתית על פני מסגרת מוסדית (ר' ע"א 2934/93
סורוקה נ' הבאבו
, פ"ד נ(1) 675 (1996); ע"א 6184/98
ליכטברון נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (בפירוק)
, פ"ד נז(3) 494 (2003); ע"א 6978/96
עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות
, פ"ד נה(1) 920 (1999)).


באותם המקרים נדון עניינם של נפגעים קשים בתאונות אשר טובתם הנפשית והחברתית היתה במסגרת שיקום ביתית, שעה שמסגרת שכזו היתה בתחום האפשר והנמצא. נקבע, כי גם אם עלויות שיקום שכזה גבוהות משמעותית מקליטה במסגרת מוסדית – עיקרון השבת המצב לקדמותו מחייב את העדפתה, תוך חיוב המזיק – או הנושא באחריות הביטוחית – במלוא אותן העלויות.


לא כך בעניין המערערת מוכת הגורל והסבל שבפני
נו. עדויות המומחים הרפואיים והשיקומיים וחוות הדעת של גורמי הרווחה והממונים על פי חוק הסעד בטיפול במפגר, שללו את היתכנות חזרתה של המערערת למסגרת מגורים שאיננה מוסדית טיפולית. זאת ועוד. אפוטרופסיה של המערערת ובאי כוחה לא הציגו היתכנותה של אפשרות שכזאת ברמה הקונקרטית. האפשרות כי תחזור להתגורר בבית הוריה או בבית קרוב משפחה אחר לא עלתה כלל על הפרק.


בית המשפט מצא כי אלמלא התרחשה התאונה, יתכן והיתה המערערת ממשיכה להתגורר עם הוריה. אולם אלה היו אותה שעה בני שבעים וחמש, וכל הראיות העידו על כך שמסגרת זו לא יכולה היתה להמשך תקופה של ממש מעבר לכך.


ברור כי הגורם שהאיץ את הצורך בהעברת המערערת למסגרת המוסדית הינו התאונה והפציעה האורטופדית הקשה. אלמלא עסקנו במסגרת החבויות והפיצוי התחומה בחוק הפלת"ד היה בכך שיקול לפיצוי ממשי ברכיב הלא ממוני של הנזק. דא עקא, חבותה של המשיבה הינה על פי חוק הפלת"ד ובמגבלות המצומצמות עד למאוד הקבועות בו למרכיב הנזק הלא ממוני.

4.
המשיבה חבה כמובן בתשלום ההוצאות ובהטבת הנזקים שנגרמו למערערת כתוצאה מהתאונה. אולם מכוח הוראות חוק הסעד, נושאת המדינה במלוא עלויות שהותה של המערערת במסגרת המוסדית, כאשר אלה כוללות את הטיפולים הרפואיים ושרותי הסיעוד השונים.


בהינתן זאת, אין המערערת זכאית לכפל הפיצוי עבור ההוצאות המשולמות על פי דין מכֹח ההסדר הקבוע בחוק הסעד. סוגית זכותה של המדינה לשיפוי או שיבוב מהמשיבה בגין מרכיב ההוצאות המיוחס לנכויות המערערת כתוצאה מהתאונה – אינה עניין לתביעת המערערת כנגד המשיבה. זאת, בכפוף למפורט בסעיף 5 להלן.


לא נוכל להזקק לעת הזו לאפשרות ההיפותטית, שנקווה כי תשאר היפותטית בלבד, למקרה בו תצומצם או חלילה תבוטל השתתפות המדינה בהוצאות הטיפול והסיעוד במערערת הנובעות מתוצאות התאונה. היה ויתרחש מצב שכזה כתוצאה משינוי עתידי בהסדרי החקיקה, ייבחנו הדברים אותה שעה בפני
הערכאות שיהיו מוסמכות לכך בדין.

5.
בא כוח המערערת הרחיב בטיעוניו על פה כי טובתה של המערערת והטיפול בה הצדיקו את העברתה מהמוסד הטיפולי של "הכפר השבדי" למעון הטיפולי "בית דוד" שבמבשרת ציון. המקום תואם את מסגרת החיים הדתית של המערערת ומשפחתה, ותנאי הטיפול והשהייה שם ייטיבו עם המערערת מהמוסד הטיפולי הנוכחי. זו גם עמדת אפוטרופסיה ובני משפחתה.


לאחר הדיון בערעור פנה בא כוח המערערת בבקשה נוספת לעניין זה, וביקשנו לכך את תגובת בא כוח המשיבה. בהודעה מיום 23.10.07 הודיע בא כוח המשיבה, כי "אין מחלוקת כי נכון לאפשר את העברתה של המערערת למגורי קבע במעון 'בית דוד'", וכי המשיבה הסכימה לשאת בעלות העודפת הנובעת מנכותה האורטופדית של המערערת עקב התאונה. להודעה האמורה צורף מכתב מיום 22.10.07 של ד"ר א' שוורץ, פקיד הסעד הארצי, ולפיו "לאחר סיכום הנושא אושרה העברתה (של המערערת) למעון 'בית דוד'. עם המעבר יעמוד לרשותה סכום של 100,000 ש"ח לצורך הצטיידות והתאמה לפי קבלות של המעון. ההעברה של [המערערת] תתקיים בימים הקרובים בהסכמת המשפחה, מעון אלוין ('הכפר השבדי'), מעון 'בית דוד', המפקחת על המעונות והחתום מטה".


אנו מקווים כי בינתיים הועברה המערערת למעון "בית דוד", וכי המשיבה שילמה את סכום ההוצאות העודפות האמור בסך 100,000 ש"ח. אם הדבר טרם בוצע, על המשיבה לשלם הסכום האמור בד בבד עם העברת המערערת לאותו המעון.

6.
בא כוח המערערת משיג על הימנעות בית המשפט קמא מפסיקת סכום כלשהו בראש הנזק של אובדן השתכרות כתוצאה מהתאונה.


לא נוכל להעתר למרכיב זה של הערעור. בית המשפט קמא קבע, כי עקב נכותה המולדת של המערערת (פיגור עמוק בדרגת נכות של 100%) לא היה למערערת כושר השתכרות כלשהו. ממצא זה נתמך במלואו בראיות שהובאו בפני
בית המשפט, ולא מצאנו מקום להתערב בכך.

7.
עם זאת, מצאנו כי היה מקום לפסוק למערערת סכום פיצוי גבוה יותר מזה שנפסק לה בראשי הנזק של עזרת המשפחה והוצאות נסיעה וניידות. בית המשפט קמא קבע, ובדין, כי "יש לפסוק ל[מערערת] פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בגין העזרה שבני משפחתה הושיטו לה עקב התאונה ויושיטו לה בעתיד (והדברים אמורים בעיקר לחופשות בהן תשהה התובעת בבית הוריה, והוצאות הנסיעה של בני המשפחה לביקורים אצלה)".


נמצא לנו, כי סכום הפיצוי הכולל שנקבע לעניין זה – 25,000 ש"ח – הינו נמוך משמעותית מסכום הפיצוי שהתבקש.


המערערת היתה בעת התאונה בת 34. כמפורט לעיל, אלמלא התאונה היתה מתעכבת העברתה למעון הטיפולי תקופה מסוימת ובלתי ידועה. נזקיה עקב התאונה (80% נכות אורטופדית) גרמו לה להגבלות ניידות משמעותיות ביותר.


במצב זה, זכאית היא לפיצוי שישקף את שיעור ההוצאות המצטבר, מאז התאונה ולהמשך תוחלת חייה, לענין זה של נסיעות ושהיה בחופשות בקרב בני משפחתה – אם נסיעותיה שלה ואם נסיעות בני משפחתה.


בהינתן כל אלה, יש להעלות את סכום הפיצוי הגלובאלי בראש נזק זה ל-150,000 ש"ח, כערכם ביום מתן פסק הדין קמא.


הסכום האמור יושקע על-ידי האפוטרופסים כמפורט בסעיף 20 לפסק הדין קמא ויחולו לגביו ההוראות הנוספות האמורות באותו הסעיף.


אשר לראש הנזק של הוצאות האפוטרופסות – לא מצאנו מקום לשנות מהסכום שנפסק בבית המשפט קמא.

8.
אציע איפוא לחברי, כי נקבל את הערעור לעניין ראש הנזק של עזרת המשפחה והוצאות הניידות ולעניין חיוב המשיבה בתשלום ההוצאות העודפות במעבר למעון "בית דוד", כמפורט בסעיף 5 לעיל.


כל יתר הקביעות שבפסק הדין קמא ישארו ללא שינוי.


המשיבה תישא בהוצאות המערערת בסכום של 20,000 ש"ח.


ש ו פ ט


השופטת א' פרוקצ'יה

:

אני מסכימה.
ש ו פ ט ת


השופט ס' ג'ובראן

:

אני מסכים.
ש ו פ ט




הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון
.



ניתן היום, י"ב בכסלו התשס"ח (22.11.2007).



ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט



_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

06028160_a07.doc

עכ

ב
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,






עא בית המשפט העליון 2816/06 ברכה כהן המדני נ' רפאל בלישה, עילית חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/11/2007)














מידע

© 2024 Informer.co.il    אינפורמר       צור קשר       תקנון       חיפוש אנשים