פסקי דין על יוסף מקמל | פסקי דין על שר הביטחון-שאול מופז

5498/03 בג"צ     06/07/2003




בג"צ 5498/03 יוסף מקמל נ' שר הביטחון-שאול מופז





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 5498/03

כבוד המשנה לנשיא ת' אור

בפני
:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת א' חיות
יוסף מקמל

העותר:

נ ג ד
1. שר הביטחון-שאול מופז

המשיבים:
2. הרמטכ"ל-רא"ל משה יעלון

3. מפקד פיקוד מרכז-אלוף משה קפלינסקי

4. מועצת התכנון העליונה
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

(19.06.03)
י"ט בסיוון התשס"ג
תאריך הישיבה:

עו"ד יוסף פוקס

בשם העותר:
עו"ד שי ניצן

בשם המשיבים:
פסק-דין

השופטת א' חיות
:

1. עתירה זו עניינה פינוי והריסת ביתו של העותר ב"גבעת יצהר". הפינוי וההריסה אמורים היו להתבצע על-ידי המשיבים והבאים מטעמם ביום 18.6.2003 בשעות הלילה, אך הביצוע עוכב בשל צו ביניים שהוצא במעמד צד אחד, עם הגשת העתירה ביום 18.6.2003, סמוך לפני הביצוע המיועד.

בדיון שהתקיים, במעמד הצדדים, ביום 19.6.2003, החלטנו לדחות את העתירה על אתר וכן הורינו כי הנימוקים יינתנו בנפרד.

להלן הנימוקים להחלטתנו.

2. העותר, יוסף מקמל
, עתר, כאמור, לבית-משפט זה ביום 18.6.03, שעות ספורות בטרם עמדו כוחות הביטחון לפנות את "גבעת יצהר". בעתירה נטען כי המשיבים הורו על פינוי והריסת "גבעת יצהר" כולה, וכי במקום מצוי בית בלוקים של העותר, שלא הוצאו לגביו צו הריסה או צו פינוי. העותר טען כי כיוון שכך, לא הצטרף לעתירה שהוגשה ימים ספורים קודם לכן ובה נדון פינויה של "גבעת יצהר" (בג"צ 5194/03 קובי גרוסמן ואח' נ' שר הביטחון ואח' (להלן: עניין גרוסמן). עוד טען העותר כי תשובת המשיבים בעניין גרוסמן, אשר בעקבותיה נדחו הטענות לגבי חוקיות צווי ההריסה שהוצאו למבנים ב"גבעת יצהר", לא התייחסה כלל לביתו וכי, גם התצלומים שצורפו לאותה תשובה מעידים שלא הוצא לגביו כל צו.

3. המשיבים מצידם טענו כי הגשת העתירה לוקה בחוסר ניקיון כפיים, ובשיהוי ניכר, וכי גם לגופה דינה להידחות.

אשר לחוסר ניקיון כפיו של העותר ציינו המשיבים כי בניגוד לאמור בעתירה, מבנה הבלוקים, נשוא העתירה שבכאן, נזכר במפורש בתשובה שהוגשה בעניין גרוסמן. המשיבים הלינו על כך שהעותר לא צרף תשובה זו לעתירתו וכן על כך שלא צירף לה את התכתובת, שהוחלפה בין בא-כוח העותר לבאי-כוח המשיבים שעות ספורות לפני הגשת העתירה, תכתובת שבה הפריכו המשיבים את טענות העותר בעניין זה.

לעניין השיהוי טענו המשיבים, כי למבנה, שבית הבלוקים הוא חלק ממנו, הוצא צו להפסקת עבודות עוד ביום 23.1.03, בדומה לצווי ההפסקה שהוצאו למבנים האחרים בגבעת יצהר וכי העותר לא ניצל שתי אפשרויות שניתנו לו להעלות את טענותיו בפני
הוועדה המוסמכת להוציא את צווי ההריסה. עוד טענו המשיבים, כי גם לאחר שהוצאו צווי ההריסה, ביום 27.4.03, לא פעל העותר לביטולם. ביום 10.6.2003 הוגשה העתירה בעניין גרוסמן, הנוגעת, בין היתר, לגבעת יצהר, על-ידי מי שלפי טענת העותר הוא שכנו ומחזיק בסככה ופחון הצמודים למבנה הבלוקים. גם אז לא מצא העותר לנכון לפנות לבית-משפט זה, ורק ביום 18.6.2003, כאשר נודע לו כי במהלך הלילה עומד להתבצע הפינוי, הגיש את העתירה.

פרט לטענות הסף בעניין שיהוי וחוסר ניקיון כפיים, העלו המשיבים טענות גם לגופם של דברים בציינם כי פסק-דינו של בית משפט זה בעניין גרוסמן, הקובע כי נתקיימו כל ההליכים הנדרשים כחוק לביצוע צווי ההריסה בגבעת יצהר, מתייחס גם למבנה הבלוקים נשוא עתירה זו. בהיבט הפרוצדוראלי הטעימו המשיבים כי העתירה אינה נתמכת בתצהיר, בניגוד לנדרש בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק התשמ"ד-1984.

4. אכן, עתירתו של העותר נשענת כל כולה על הטענה לפיה קביעותיו של בית משפט זה בעניין גרוסמן אין להן נפקות לגביו ולגבי מבנה הבלוקים שברשותו, משום שלגבי מבנה זה לא הוצא כל צו הריסה. בדיון שבפני
נו, הדגיש העותר, כי צו ההריסה, אליו התייחסו המשיבים בעניין גרוסמן, הוצמד לסככה ולפחון הסמוכים למבנה הבלוקים ואלה, לטענתו, מהווים יחידה נפרדת שאינה ברשותו אלא ברשות העותר 4 בעניין גרוסמן. על-כן, כך הוסיף העותר וטען, אין מקום לייחס את צו ההריסה ההוא למבנה הבלוקים שלו. העותר טען עוד, כי, למצער, יש לייחס לו חוסר הבנה באשר לתחולת הצו על ביתו ולפיכך, יש לאפשר לו למצות את זכות הטיעון בנדון.

טענותיו של העותר אינן מקובלות עלינו. ראשית, העותר לא הניח בפני
נו כל תשתית עובדתית ראויה, המצדיקה התייחסות אל מבנה הבלוקים ואל הפחון והסככה הצמודים לו כאל שתי יחידות נפרדות. אדרבא, באחד מצווי הפסקת העבודה הנוגעים לעניין צוין מפורשות, כי הוא מתייחס ל: "קירות בלוק + גג חלקי". צו זה, הוצמד לסככה ולפחון שבצמוד לבית הבלוקים. מתוך האמור באותו צו ולנוכח התמונות שצורפו לתשובה בעניין גרוסמן והוצגו גם בפני
נו, ברי כי צו הפסקת העבודה התייחס לבית הבלוקים נשוא העתירה שבכאן, שהיה באותו זמן בתהליך בנייה, והיה חלק מאותו מבנה, שכלל גם את הסככה והפחון הצמודים אליו. שנית, גם אם נניח לטובת העותר שלא הבחין בצו ובמה שנכתב בו, קשה לקבל את טענתו, לפיה סבר שהצו אינו חל על מבנה הבלוקים. הרי העותר בתוך קהילתו הוא יושב, ומותר להניח כי ידע על דבר הוצאת צווי הריסה לכל המבנים האחרים בגבעת יצהר, לצורך פינוי המאחז כולו.

משהוברר כי אין ממש בטענת העותר, לפיה לא הוצא צו הריסה למבנה הבלוקים שברשותו, ממילא חל גם לגביו פסק-דינו של בית-משפט זה בעניין גרוסמן, על כל טעמיו ונימוקיו.

5. הנימוקים לדחיית העתירה, לגופה, פורטו תחילה אך, לאמיתו של דבר, ניתן היה לדחותה גם בשל כל אחד מנימוקי הסף שהעלו המשיבים. בדיון שבפני
נו לא היה בפי העותר הסבר כלשהו לכך שלא צרף לעתירה את תשובת המשיבים בעניין גרוסמן, או לכך שלא ציין כלל את דבר ההתכתבות שהתנהלה בינו ובין המשיבים בתכוף לפני הגשת העתירה. משאין בפי העותר הסבר כלשהו לעניין זה, אין לנו אלא להניח כי הדבר אינו מקרי וכי העותר הבין אל נכון כי צירוף התשובה בעניין גרוסמן וכן צירוף ההתכתבות שקיים עם המשיבים, יהא בהם כדי לסתום את הגולל על עתירתו ולהביא לדחייתה בעודה באיבה, מבלי שיוצא בה צו ביניים. לא למותר להפנות בהקשר זה אל מכתבו של עוזר היועץ המשפטי באזור יהודה ושומרון, סרן תימור פסו, שנשלח אל העותר סמוך מאוד לפני הגשת העתירה, ובו הובהר לו כי אין כל מקום להבחין בין מבנה הבלוקים לבין המבנים האחרים במקום וכי צו ההריסה שהוצא חל גם לגבי מבנה הבלוקים, כמפורט באופן ברור בתשובת המדינה בעניין גרוסמן.

חובתו של העותר להביא בפני
בית-המשפט את כל העובדות הצריכות לעניין, עומדת ביסוד ההליך המתנהל בפני
בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק וכבר נפסק כי בית-משפט זה "חי" מפי העותר ונותן אמון בדבריו, בלא לקיים חקירה ודרישה של העובדות המובאות בפני
ו. כך נפסק בבג"צ 761/79 פלביו טרוסקין נ' לאה וינברג פ"ד לד(2) 461, 463, שם נקבע כי :

גילוי הלב לפני בית-המשפט הוא יסוד מסד ליכולת הפעולה שלו על-פי הקווים אותם התווה המחוקק לבית משפט זה, ועוד יותר מזאת, על פי הכללים אותם קבע לעצמו בית משפט זה.

חובה זו של העותר להביא בפני
בית-המשפט את האמת כולה, יש לה חשיבות
מוגברת מקום שבו מתבקש בית המשפט ליתן כבר במעמד הגשת העתירה צו במעמד צד אחד, יהא זה צו על תנאי או צו ביניים, כפי שביקש העותר במקרה שלפנינו. בבג"צ 742/86 דוד בלס נ' פרקליט מחוז תל-אביב (לא פורסם), נאמר בהקשר זה:

חיים אנו מפי העותרים, בטרם נבחן את הוצאתו של צו-על-תנאי, ועל כן חיוני הוא כי האמת כולה, ורק האמת, תובא לידיעתנו, ותשמש בסיס להחלטתנו.

וכך נפסק באותו עניין גם בבג"צ 42/50 לוין נ' שר התחבורה פ"ד ד 197 כי:

כל הפונה לבית המשפט הגבוה לצדק חייב לגלות, ולא להסתיר מאומה, מכל העובדות החשובות לגבי השאלה הנידונה. 'עובדה חשובה' פירושה הוא: כל עובדה שהייתה עלולה מלכתחילה להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט, בבואו להחליט ex parte על מתן הצו על תנאי.

לא כך נהג העותר במקרה שלפנינו, בהשמיטו עובדות ומסמכים מהותיים מעתירתו. בנסיבות אלה, אין מנוס מן המסקנה כי העותר בא בפני
בית-משפט זה בידיים לא נקיות וניסה, שלא כדין, להיבנות מהצגת תמונה חלקית ובלתי שלמה של מצב הדברים.

אכן, הלכה מושרשת היטב היא, כי אי גילויין של עובדות הרלוונטיות לעתירה, מהווה חוסר ניקיון כפיים, והתנהלות כזו מצד העותר יש בה כדי לשלול, לעיתים כנימוק יחיד, את זכותו לסעד מן הצדק (ראו בג"צ 421/86 יוסף אשכנזי נ' שר התחבורה ואח' פ"ד מא(1) 409; בג"צ 974/94 סמירה אסחאק אחמד זגארי ואח' נ' שר הפנים (לא פורסם) והמובאות שם).

במקרה שלפנינו מתווסף, כאמור, נופך של חומרה לדרך בה נהג העותר, בהעלימו עובדות ומסמכים מהותיים מעיני בית-המשפט, בשל כך שבעקבות העתירה ובשל הצגת הדברים הבלתי שלמה והבלתי מדויקת, שנכללה בה, ניתן צו ביניים במעמד צד אחד, המעכב את הפינוי שתוכנן, בעת שכוחות גדולים כבר שהו באזור (ראו: ר' הר-זהב סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק (תשנ"א) 30; בג"צ 685/88 אחים אלפסי א.א. הסעות (שותפות) נ' המועצה האזורית גליל עליון, פ"ד מג(1) 708, 711).

6. הטענה כי העותר השתהה בעתירתו לבית-משפט זה, אף היא טענה שיש בה טעם ולאמיתו של דבר לוקה העתירה הן בשיהוי סובייקטיבי והן בשיהוי אובייקטיבי. על חלק מהשיקולים הצריכים לעניין זה, עמד השופט י' זמיר בבג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב ואח' פ"ד מח(5) 630, 641:

השיהוי האוביקטיבי קיים כאשר מרוץ הזמן, עד הגשת העתירה, אפילו לא נגרם באשמת העותר, גרם לשינוי המצב, באופן שקבלת העתירה באותו מועד תגרום נזק, שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד הראוי. פנים רבות לנזק כזה. אפשר, קודם כל, שנזק כזה ייגרם לרשות המינהלית שהחלטתה עומדת לביקורת, שהרי ביטול ההחלטה לאחר זמן רב עלול, בנסיבות מסויימות, לחייב אותה לחזור בה מהרבה החלטות ומעשים שכבר ביצעה, לשבש את תפקודה באופן ממשי או לחייבה בהוצאות כספיות גדולות. אפשר גם שהנזק ייגרם לצד שלישי שסמך על ההחלטה המינהלית, תכנן וניהל את עסקיו על יסוד ההנחה שאותה החלטה תקפה, ועכשיו בא העותר ומבקש לבטלה. במקרים מיוחדים אפשר אף שהנזק ייגרם לכלל הציבור, כגון, כאשר העותר מבקש לבטל תקנות או החלטות המעניקות שירותים או הטבות לציבור הרחב או למנוע בחירות במועדן. יתירה מזאת. לעתים שיהוי בהגשת העתירה מחייב את בית המשפט לקיים את הדיון המשפטי במהירות, לפני שיחלוף מועד שנקבע בחוק, ולחץ הזמן מונע דיון כראוי. (ההדגשות אינן במקור)

חלוף הזמן מאז הוצאו הצווים ועד להגשת העתירה, לצד העובדה שהעותר פנה לבית-משפט זה רק לאחר שרוכזו כוחות גדולים, אשר עמדו לבצע את הפינוי, כל אלה מטים את הכף לכיוון דחיית העתירה בשל שיהוי אובייקטיבי. למרות זאת, אילו סברתי כי העותר אכן הניח, באמת ובתמים, שצו ההריסה שהוצא לא חל בעניינו, לא הייתי מדקדקת עמו לגבי מועד פנייתו, בהתחשב בהשלכות הקשות של הריסת המבנה לגביו. אך כפי שציינתי לעיל, לא זהו המצב הן משום שלצד השיהוי האובייקטיבי קיים גם שיהוי סובייקטיבי והן משום שהשתהותו של העותר קשורה קשר בל יינתק בחוסר ניקיון הכפיים, בו לוקה התנהלותו של העותר, כולה, בנסיבות המקרה דנן.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, דין העתירה להידחות. כפי שציינו בפסק-הדין מיום 19.6.03, התלבטנו לא מעט אם אין מקום לחייב את העותר בהוצאות, בשל הדרך בה נהג בהגשת עתירתו. בסופו של דבר החלטנו שלא לעשות כן הפעם, ולפיכך, דחינו את העתירה ללא צו להוצאות.
ש ו פ ט ת
המשנה לנשיא ת' אור
:

אני מסכים.

המשנה לנשיא

השופט א' א' לוי
:

אני מסכים.

ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות
.

ניתן היום, ו' תמוז, תשס"ג (06.07.03).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________









בג"צ בית המשפט העליון 5498/03 יוסף מקמל נ' שר הביטחון-שאול מופז, [ פ"ד: נז 6 97 ] (פורסם ב-ֽ 06/07/2003)