פסקי דין על אליעזר שפיר | פסקי דין על אדוה שפיר | פסקי דין על "נווה צוף" | פסקי דין על אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית |

3872/01 עב     18/11/2008




עב 3872/01 אליעזר שפיר, אדוה שפיר נ' "נווה צוף", אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית




בעניין:

1



בתי
הדין
לעבודה

בית דין א.לעבודה ת"א
עב 003872/01


בפני
:
כבוד השופטת טרכטינגוט חנה
נ.צ. מר מיכה סמיון
נ.צ. מר בן בן אלי


26/11/2008



בעניין
:
1.
אליעזר שפיר

2.
אדוה שפיר


ע"י ב"כ עו"ד
יוסף הלחמי
התובעים


נ
ג
ד


"נווה צוף"

אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית


ע"י ב"כ עו"ד
אייל נון
הנתבעת

פסק דין

1.
לפנינו תביעותיהם של אליעזר שפיר
ואדוה שפיר
להפרשי שכר, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופדיון חופשה, ותביעתה שכנגד של נוה צוף אגודה שיתופית להתישבות קהילתית בע"מ.

התובעים התגוררו בישוב שמאורגן כאגודה שיתופית ועבדו בו כפי שיתואר להלן.

נסיבות הפסקת העבודה של שני התובעים מקורן באירועים אשר אינם קשורים ליחסי עובד ומעביד, אך קשורים להיותם של התובעים חברים באגודה השיתופית ותושבים בישוב.

לפיכך במו"מ שהביא להפסקת עבודתם מעורבים גם מי שאינם חברי מזכירות האגודה, וגם חברי מזכירות האגודה עצמם שבחלק מהשיחות נטלו חלק המנותק מתפקידם כנציגי המעסיק.

לעוּבדות אלה היתה השפעה על אופן הפסקת העבודה ועל אופן ההליך בפני
נו אשר התמשך מעבר לנדרש וגלש לכיוונים אשר לא היה בהם כדי לתרום להכרעות במחלוקת נשוא התיק.


2.
הרקע העובדתי -
2.1
התובעים, בני הזוג אליעזר ואדוה שפיר
[להלן- אליעזר ואדוה]
התגוררו ועבדו ביישוב נווה צוף שמאורגן כאגודה שיתופית [להלן- הנתבעת]. אליעזר הועסק כמזכיר היישוב החל מחדש אפריל 1998
ורעייתו אדוה הועסקה כמזכירה חברתית החל מיום 9.12.1995.
2.2
במרץ 00' ביקש אליעזר העלאה בסך 6,000 ₪ לשכרו שעמד אז על סך 10,000 ₪. הצדדים חלוקים באשר להסכמת הנתבעת להעלאה המבוקשת, אך בחודש מאי שולם לתובע רכיב אשר כונה בתלוש המשכורת "בונוס".

בשכר זה צויין הכינוי "בונוס" על שני תשלומים, כל אחד בסך של 6,000 ₪. בחודש יוני שולם סכום נוסף של 6,000 ₪ אשר כונה אף הוא "בונוס".
2.3
התייחסות לשיעור שכרו של התובע מצויה בשני מסמכים: האחד, הסכם העסקה מחודש מרץ 00' שקובע כי שכרו של התובע יעמוד על סך 16,000 ₪ [להלן- הסכם ההעסקה]; והשני, פרוטוקול ישיבה מיום 5.6.00 של מזכירות היישוב שלפיו ישולם לתובע בונוס בסך 6,000 ₪ [להלן- הסכם הבונוסים]. הצדדים חלוקים באשר לתוכן ההסכמה, לתוכן הסכם השכר ולתוקפם של המסמכים.
2.4
בראשית חודש יולי הועלו כנגד התובע חשדות בגין הטרדה מינית. לאחר מכן הפסיק התובע להגיע לעבודתו במזכירות הנתבעת באופן סדיר.

הצדדים חלוקים באשר להמשך עבודתו לאחר מועד זה.
2.5
עוד בטרם עלו החשדות, שוחח אליעזר בכמה הזדמנויות עם חברי המזכירות אודות האפשרות לסיים את תפקידו עם סיום כהונת חברי המזכירות באותה עת, היינו בחודש אוגוסט 2000, ואף פנה למעסיקים פוטנציאלים.
2.6
בעקבות החשדות שעלו ובעקבות סירובה של המתלוננת להתלונן במשטרה הוקמה ביישוב וועדה שתפקידה היה להחליט על המשך צעדי היישוב [להלן- הוועדה]. על חברי הוועדה נמנו, בין היתר: רב היישוב, הרב בלס; נחמיה שניידר, יו"ר מזכירות היישוב דאז; ועו"ד רחל לוברמן, תושבת היישוב. הוועדה נפגשה עם התובעים ועדכנה אותם בדבר החשדות [להלן- הפגישה הראשונה]. אליעזר הכחיש את המעשים המיוחסים לו. בפגישה זו הציבה הועדה בפני
אליעזר ואדוה את הברירה שלהלן: אם בני הזוג יעזבו את היישוב, לא יפורסמו בקרב חברי היישוב החשדות כנגד אליעזר; אולם, אם יבחרו להישאר, אזי חברי הועדה ייאלצו לפרסם ביישוב את החשדות.
2.7
ביום 23.7.00 נערכה פגישה נוספת בין הוועדה לאדוה (מחומר הראיות לא ברור האם אליעזר היה נוכח בפגישה זו) שבה הודיעה האחרונה כי התובעים יעזבו את היישוב עד ליום 31.8.00 [להלן- הפגישה השנייה].
2.8
בפרוטוקול ישיבה של מזכירות הנתבעת מאותו יום (23.7.00) מצוין כי "המזכירות קיבלה את הודעתו של מזכיר היישוב על עזיבתו את העבודה בתאריך 31.8.00. המזכירות מודה לו על העבודה המסורה רבת השנים"
[נספח א' לכתב ההגנה]
.
2.9
לאחר כמה ימים הגיעה אדוה לבית הרב בלס כדי להודיע כי היא ואליעזר חזרו בהם מהודעתם על עזיבת היישוב. הודעתה של אדוה נמסרה לאשת הרב בלס.
2.10
בעקבות החזרה של התובעים מהודעתם על עזיבת היישוב, כינסו חברי הועדה פורום מורחב יותר של חברי היישוב שבו הודיעו על החשדות כנגד אליעזר. הפורום המורחב החליט על כינוס אסיפת חברים שבה יעדכנו את יתר החברים בדבר החשדות.
2.11
במכתב מיום 11.8.00, שכותרתו "הפסקת עבודה", הודיעה מזכירות היישוב לאליעזר כי לפי הודעתו שנמסרה בעל פה בדבר רצונו לסיים את עבודתו כמזכיר היישוב פורסם מכרז לתפקיד
[נספח ד' לכתב ההגנה. להלן- מכתב הפסקת העבודה]
.
2.12
במכתב מיום 15.8.00 הודיע מר שניידר לאדוה כי פורסם מכרז למשרתה וכי אם ברצונה להמשיך לעבוד עליה להודיע לו עד ליום 17.8.00. עוד נכתב כי אין בכוונתו של היישוב לקפח את אדוה בכל הקשור לפיצויי הפיטורים וזאת לאור פועלה רב השנים

[ת/9]
.
2.13
ביום 6.9.00 הוציאה הנתבעת לתובע מכתב הפסקת עבודה.
[נספח א' לתצהיר אליעזר]
2.14
תביעת התובעים הינה להפרשי שכר, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופדיון חופשה.

3.
תמצית טענות התובעים-
3.1
התבטאויותיו של התובע בדבר רצונו לסיים את תפקידו בחודש אוגוסט נאמרו בשיחות חבריות והן אינן כוללות כוונה לסיום יחסי העבודה.
3.2
ההודעה מיום 23.7.00, שהייתה הודעה על עזיבת היישוב ולא על עזיבת העבודה, ניתנה עקב סחיטה של בני הזוג. יש לראות בדרישה לעזוב את היישוב כדרישה להתפטר, ודרישה להתפטר כמוה כפיטורים. יתרה מכך, התובעת אף הודיעה לאחר כמה ימים על ביטול ההודעה.
3.3
יש לראות בנסיבות שבהן בני הזוג נדרשו לעזוב את היישוב וההתנכלויות אליהם ואל ילדיהם שלא נפסקו, כנסיבות שבהן לא ניתן לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.
3.4
חישוב זכויותיו של התובע צריך להיעשות לפי השכר שנקבע בהסכם ההעסקה שנחתם עמו בחודש מרץ.
3.5
הצדדים הסכימו כי שכרו של התובע יועלה. אין לקבל את טענת הנתבעת כי ההסכמה הייתה על תשלום בונוסים חודשיים, וכי ההסכם מחודש מרץ אינו מחייב. מי שחתם על הסכם ההעסקה מטעם הנתבעת היו מורשי החתימה מטעמה – ראובן פלח ונחמיה שניידר. הסכם הבונוסים נועד כדי להכשיר את ההסכם מחודש מרץ.
3.6
התובעים זכאים לפיצוי בגין פיטוריהם שנעשו שלא כדין.

4.
תמצית טענות הנתבעת-
4.1
אין קשר בין החשדות שעלו כנגד התובע לבין סיום העסקתו, שכן התובע הביע את רצונו לסיים את תפקידו באוגוסט 00' עוד בטרם עלו החשדות נגדו. רצון זה נבע מכך שבקשתו להעלאת שכר נדחתה.
4.2
בכדי לעודד את התובע לסיים את תכנונם של כמה פרויקטים, ובעקבות בקשתו להעלאת שכר, אושר לתובע תשלום של גמול מיוחד בסך 18,000 ₪. נקבע כי הבונוס ישולם בשלושה תשלומים שווים.
4.3
בנוסף, אושרה לתובע הלוואה על סך 15,000 ₪. הוסכם כי ההלוואה תוחזר החל ממשכורת חודש אוגוסט 00' וכי היא תינתן ל"משפחת שפיר" ולא לתובע עצמו. בכך אִפשרה הנתבעת לתובעת עצמה להחזיר את ההלוואה ממשכורתה ולא כבלה עצמה להחזר ממשכורתו של התובע בלבד מאחר שכוונתו העתידית של התובע לעזוב את העבודה הייתה ידועה לכל.
4.4
כאמור, כנגד התובע עלו האשמות בהטרדה מינית, ובשל המצוקה שאליה נקלעו, הפסיקו התובעים את עבודתם בפועל החל מיום 7.7.00 והודיעו על עזיבתם את היישוב עד ליום 31.8.00.
4.5
הנתבעת אִפשרה לתובעים לנצל את ימי חופשתם ועם מיצוי הימים הפסיקה לשלם את שכרם.
4.6
הסכם ההעסקה מחודש מרץ אינו משקף את אומד דעת הצדדים. התובע ביקש הסכם העסקה משופר על מנת שייקל עליו להשיג תנאי העסקה נוחים במקום עבודה אחר, לפיכך מדובר בהסכם למראית עין.

5.
מטעם התובעים העידו: הרב בלס, מר ראובן פלח והתובעים עצמם.
מטעם הנתבעת העידו: מר שמעון שושן, ד"ר אימי רוזנבלו, מר נחמיה שניידר, עו"ד רחל לוברמן, מר יצחק שדמי ומר רון שמידטברד.


דיון והכרעה -


6.
שתי מחלוקות עיקריות לפנינו: האחת עניינה בנסיבות סיום העסקתם של התובעים, והשנייה עניינה בשיעור משכורתו הקובעת של התובע.
אם כן, השלב הראשון של הדיון יעסוק בקביעה האם סיום ההעסקה נעשה ביוזמת התובעים – שאז מדובר בהתפטרות, או שמא ביוזמת הנתבעת – שאז מדובר בפיטורים. בשלב השני של הדיון, שיעסוק בחישוב זכויותיהם של התובעים, נדון בתוקפו של הסכם ההעסקה.

7.
פיטורים או התפטרות
-
בכדי לקבוע כי יחסי העבודה אכן הסתיימו – אם בפיטורים ואם בהתפטרות – יש לבדוק את התקיימותו של יסוד הוודאות; היינו, יש לבדוק כי הצד הפועל לסיום היחסים אמנם התכוון לסיים את הקשר ונתן ביטוי שאינו משתמע לשני פנים בדבר כוונתו זוֹ לצד השני.
[דב"ע (ארצי) שם/116-3 סלמה – מדינת ישראל, פד"ע יב 375; דב"ע (ארצי) ל/1-3 זמל – דואיב, פד"ע א 18; דב"ע (ארצי) ל/18-3 בנצילוביץ – אתא בע"מ, פד"ע ב 41; דב"ע (ארצי) לב/58-3 רשות השידור – אשל, פד"ע ד 298; דב"ע (ארצי) נא/1-3 מפעלי ים המלח בע"מ – שיינין, פד"ע כב 271]

לטענת הנתבעת לאליעזר הייתה כוונה לסיים את תפקידו בחודש אוגוסט 00' יחד עם סיום הקדנציה של חברי המזכירות באותה עת. הוא הודיע על כך בכמה הזדמנויות ואף חיפש מקום עבודה חלופי. לטענתה זו גם הסיבה שביקש לחתום על חוזה עבודה פיקטיבי, שכן רצה להציגו בפני
מעסיקים פוטנציאליים ובכך להשיג תנאי העסקה טובים יותר.
זאת ועוד, לשיטתה של הנתבעת הודיע התובע פעם נוספת על התפטרותו וזאת במסגרת הודעתם המשותפת מיום 23.7.00 של התובעים בדבר עזיבתם את היישוב.
מנגד, טוען אליעזר כי הנתבעת היא שפיטרה אותו מעבודתו, כשהסיבה לפיטורים היא החשדות שהועלו נגדו ושאותם הוא מכנה "עלילת דם".

לטענת התובע מעולם לא הודיע על כוונתו להתפטר. התובע איננו מכחיש כי הביע את רצונו לסיים את תפקידו במועד שבו עתידה לסיים את כהונתה המזכירות שכיהנה באותה עת, אלא שרצון זה בא לידי ביטוי בשיחות חבריות שלא עלו כדי הסכמה ברורה על הפסקת עבודה.
אשר להודעה מיום 23.7.00, אליעזר ואדוה טוענים כי מושא ההודעה הוא עזיבתם את היישוב ולא את העבודה, ובכל מקרה מדובר בהודעה שנגבתה מהשניים עקב סחיטה. לשיטתם הרב בלס והועדה שהקים עשו כל שלאל ידם על מנת להובילם לעזיבה של היישוב, וההודעה היא תוצאה של פעולת הסחיטה. זאת ועוד, שבהודעה הם התנו את העזיבה בשני תנאים: האחד כי החשדות כנגד אליעזר לא יפורסמו בקרב חברי היישוב, והשני כי הרב בלס יגיע לדין תורה לבירור הטענות. משהרב סירב להגיע לדין תורה, הרי שהתנאי בטל וכך גם ההודעה על עזיבת היישוב, ואכן התובעת הודיעה על כך לאשת הרב בלס.

8.
נפתח ונאמר כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת בדבר הודעותיו השונות של אליעזר אודות כוונה עתידית לסיים את תפקידו. כאמור, הקביעה כי יחסי העבודה הגיעו לידי סיום דורשת וודאות בדבר כוונותיו של הצד שיזם את סיום היחסים.
אין מחלוקת כי אליעזר אכן שוחח עם חברי היישוב ביניהם חברי מזכירות על כוונה אפשרית לסיים את תפקידו באוגוסט. אלא שלא די בכך כדי להצביע על גמירות דעתו של התובע באשר לסיום עבודתו.
נחמיה שניידר, עד הנתבעת, העיד כי ההודעה של אליעזר בדבר כוונתו לסיים את תפקידו באוגוסט 00' נמסרה בשיחה חברית וכי לא הוגשה בקשה רשמית:
"הוא אמר לנו שהוא רוצה לעזוב את העבודה בסוף אוגוסט בזמן שאתם מסיימים את התפקיד שלכם. אלה היו דיבורים על כוונה, אבל לא הודעה על הפסקת עבודה"
[פרוטוקול מיום 30.5.06, ע' 60 ש' 1-4. ההדגשות לא במקור – ח.ט]
.
עו"ד לוברמן העידה אף היא כי הידיעה על עזיבתו של התובע מקורה ברכילות שפשטה ביישוב
[פרוטוקול מיום 30.5.06, ע' 82 ש' 4-6]
.
לא די בשיחות סלון או בשמועות כדי למלא אחר דרישת הוודאות, ואין בהן כדי להעיד על כוונה מגובשת של התובע לעזוב את תפקידו.
הנתבעת מנסה לתמוך טענתה בדבר כוונתו של התובע לסיים עבודתו בחודש אוגוסט בחיפוש שניהל התובע אחר מקום עבודה אחר לאחר שבקשתו להעלאת שכר נדחתה על ידי מזכירות היישוב. התובע מכחיש כי בקשתו להעלאה נדחתה.
מבלי להיכנס למחלוקת האמורה בשלב זה של הדיון, נציין כי כבר נפסק שאין לראות בהצגת מועמדות לעבודה במקום עבודה אחר משום התפטרות
[דב"ע (ארצי) מז/ 154-3 מדמוני – המועצה המקומית נתיבות, פד"ע כ 144]
.
המסקנה כי לא היה בשיחות שניהל התובע לפני חודש יולי כדי להוות הודעה על סיום העבודה נתמכת בכך כי רק ביום 23.7.2000 הועברה למזכירות הנתבעת הודעת התובע (אליה נתייחס במפורט) על הפסקת עבודתו.
לאור האמור לעיל, ומשלא הוצגה בפני
נו בקשה ו/או הודעה
של התובע לסיום העסקה, אנו קובעים כי התובע לא הודיע טרם גילויים של החשדות נגדו על רצונו לסיים את עבודתו בנתבעת.

9.

ההודעה מיום 23.7.2000
לטענת הנתבעת הודעה נוספת על התפטרות, והפעם מצדם של שני התובעים, נמסרה ביום 23.7.00 [להלן- ההודעה].
לשם בחינתה של הטענה נסקור את השתלשלות האירועים שקדמו להודעה.
בראשית חודש יולי כונסה וועדה בת 4 חברים על ידי רב היישוב, הרב בלס, לאחר שהגיעה אל הרב תלונה על הטרדה מינית מצדו של התובע. המתלוננת סירבה להגיש תלונה במשטרה. הוועדה נפגשה עם התובעים, עדכנה אותם בדבר החשדות המיוחסים לאליעזר והציגה בפני
הם את שתי האפשרויות העומדות בפני
הם: האחת לעזוב את היישוב וכך לשמור בסוד את דבר החשדות, והשנייה להישאר ביישוב אך אז לא יהיה מנוס מפרסום החשדות שכן קיימת חובה הלכתית ליידע את יתר החברים
[עדות הרב בלס מיום 28.9.04, ע' 7 ש' 22]
.
הפגישה השנייה עם הועדה נערכה ביום 23.7.00 ובה נמסר מפי התובעת כי בני הזוג יעזבו את היישוב עד ליום 31.8.00.
התובעים טוענים כי בישיבה זו הודיעו על עזיבת היישוב וכלל לא מסרו הודעת התפטרות. לטענתם הסעיף הדן בהודעת ההתפטרות לכאורה של התובע הוּסף לפרוטוקול מבלי שנערך עליו דיון
[נספח ב' לתצהיר שניידר].
הם לומדים זאת, בין היתר, מסימונו של הסעיף כתת הסעיף היחיד במסמך. כמו כן, ראובן פלח העיד בעניין זה כי הסעיף הוּסף לפרוטוקול בהוראתו של נחמיה שניידר מבלי שמישהו שמע את הדברים ממקור ראשון או ראה מכתב
[פרוטוקול מיום 29.3.05, ע' 5 ש' 8-12]
.
אין חולק כי ההודעה על עזיבת הישוב לא ניתנה בהקשר של קיום יחסי עובד ומעביד אלא נמסרה לפורום מטעם הישוב ששם לו למטרה לגרום לעזיבת התובעים עם ילדיהם את הישוב.
יחד עם זאת כפי שיפורט - לטעמנו, בעניינם של התובעים, הודעה על עזיבת היישוב משמעותה סיום יחסי העבודה. אמנם, נחמיה שניידר העיד כי בפגישה הראשונה מה שעמד על הפרק היה עזיבתם של התובעים את היישוב ולא את העבודה
[פרוטוקול מיום 30.5.06, ע' 62 ש' 17]
, ואף עו"ד לוברמן העידה כי יש עובדים ביישוב שלא מתגוררים ביישוב
[פרוטוקול מיום 30.5.06, ע' 83 ש' 2]
. אולם, בד בבד העידה גב' לוברמן כי לא הייתה סיבה מקצועית לסיום עבודתה של התובעת
[ע' 82 ש' 23-25]
. היינו, היה ברור לכולם שאם התובעים עוזבים את היישוב, הם עוזבים גם את העבודה למרות שזה לא הוזכר במפורש
[עדות הרב בלס מיום 28.9.04, ע' 9 ש' 1-3]
. זאת ועוד, שניידר אף הודיע לתובעת כי הודעתה על עזיבת היישוב תגרור אחריה פרסום מכרזים למשרותיהם של בני הזוג
[פרוטוקול מיום 30.5.06, ע' 69 ש' 15-18]
. עינינו הרואות כי

תוצאת עזיבתם של התובעים את היישוב היא הפסקת עבודתם בו, ולפיכך ברי שהודעה על עזיבת היישוב משמעותה הודעה על עזיבת העבודה.
10.
אלא שאין לראות בהודעה זו משום הודעה רצונית על הפסקת העבודה.
ביום 7.7.00 נודע לוועדה על החשדות כנגד אליעזר, וביום 9.7 נערכה הפגישה הראשונה עם התובעים שבה עודכנו בדבר החשדות והוצגו בפני
הם שתי האפשרויות העומדות לפניהם: לעזוב את היישוב וכך יישמרו החשדות בסוד או להישאר ואז החשדות יפורסמו
[עדות שניידר מיום 30.5.06, ע' 60-61; כמו כן- עדות לוברמן מיום 30.5.06, ע' 79 ש' 8-17]
.
ביום 23.7.00 נערכה הפגישה השנייה שבה, לאחר שנדרשו לעזוב את היישוב עד לסוף חודש אוגוסט 00', הודיעה התובעת כי יעזבו את היישוב. שניידר הודיע לתובעת באותה ישיבה כי הודעתה האמורה תגרור פרסום מכרזים למשרות של בני הזוג. מאחר שהבטיח כי דבר החשדות יישאר בסוד, צלצל אל התובעת יום למחרת ושאל אותה מה לומר אם יישאל לסיבה שבעטיה פורסמו המכרזים. התובעת אמרה לו לומר כי התובעים יוצאים לשליחות
[פרוטוקול מיום 30.5.06, ע' 69 ש' 15-22]
.
לאחר כמה ימים הודיעה התובעת לאשת הרב בלס כי חזרו בהם מהודעתם על עזיבה.
הוּכח כי מר שניידר ידע אודות הודעתה האחרונה של התובעת
[פרוטוקול מיום 30.5.06, ע' 70 ש' 13-15; כמו כן- עדות בלס מיום 28.9.04, ע' 9 ש' 13]
, ולפיכך טענת הנתבעת כי ההודעה לא נמסרה לגורם המוסמך במזכירות היישוב – נדחית.
יתירה מכך, הנתבעת, המסתמכת על הודעת התובעים לעזיבת הישוב במסגרת אותה ועדה שהתכנסה בבית הרב כהודעה חד משמעית על הפסקת העבודה, מנועה מלטעון באותה נשימה כי הודעה לפורום דומה (אשת הרב) על החזרה מהודעתם על עזיבת הישוב אינה הודעה לפורום המוסמך.
מוכנים אנו איפוא לראות את הודעת התובעת על הסכמה לעזוב את הישוב כהודעה על הפסקת עבודה.
אלא שכבר נפסק כי -
"התפטרות היא מעשה רצוני של העובד לשים קץ לחוזה העבודה עם המעביד והבאת רצון זה לידיעת המעביד בצורה ברורה וחד-משמעית, בכתב, בעל-פה או בהתנהגות"
[בג"צ 566/76 'אלקו' חרושת אלקטרו מכנית ישראל בע"מ - בית הדין הארצי לעבודה, פ"מ לא(2) 197, 204 (1977)]
.
אין אנו סבורים כי הודעתם של התובעים ביום 23.7.00 ניתנה מתוך רצון כן וחופשי.
שניידר העיד כי "...אנחנו כוועדה דרשנו מהם לעזוב את היישוב עד ה- 31.8"
[פרוטוקול מיום 30.5.06, ע' 60 ש' 22. ההדגשות לא במקור – ח.ט]
.
עו"ד לוברמן העידה כי מטרת הועדה הייתה "למנוע סכנה של הישנות מקרים כמו המקרים שחששנו שקרו. והיו שתי אפשרויות למנוע את זה כאשר הנערה לא הסכימה להתלונן במשטרה". האפשרויות היו עזיבת היישוב ואז החשדות לא יופצו, או הישארות ביישוב אך אז יפורסמו החשדות
[פרוטוקול מיום 30.5.06, ע' 79 ש' 8-13]
.
הרב בלס העיד כי "המצב הקיים היה שהתובעים היו ביישוב עם החשדות האלה וזה חייב את היישוב כמו שחשבו אחרים ליידע את אנשי היישוב. אני והאחרים לא היינו מוכנים שבת שלנו תהיה עם אלי שפיר באותו חדר"
[פרוטוקול מיום 28.9.04, ע' 8 ש' 12-14]
.


אם כן, התמונה המצטיירת לפנינו היא כי ההודעה ניתנה לאחר שהובהר לתובעים כי אלמלא תינתן יפורסמו החשדות כנגד אליעזר בין כלל חברי היישוב הקהילתי. התובעים, שחששו מהפגיעה הכרוכה בכך נאלצו להסכים. אדוה העידה כי חשה מאוימת והתנאי שהציבה לעזיבתם את היישוב - הגעתו של הרב בלס לדין תורה – נבע מרצונה להשהות את האיום של חברי הוועדה עליה ועל אליעזר מתוך מחשבה שאם העניין יגיע לדין תורה האמת תצא לאור וכך לא ייאלצו לעזוב את היישוב
[פרוטוקול מיום 28.9.04, ע' 24 ש' 3-5]
.

אם לא די בכך שההודעה ניתנה שלא מתוך רצון חופשי הרי שכמה ימים לאחר מכן הודיעה התובעת כי הם חוזרים בהם מכוונתם לעזוב את הישוב.
יש לראות בהודעה זו כהודעה על חזרה מהסכמה להפסקת העבודה.
הנתבעת טוענת כי התובעים מנועים לחזור בהם מהודעה זו. אלא שלאור נסיבות מסירת ההודעה טוב היה לטענה זו שלא היתה נטענת.
משמדובר בהודעה על עזיבת הישוב שנמסרה מתוך לחץ, ומשכמה ימים לאחר מכן חזרו בהם התובעים והדבר היה ידוע לנתבעת הרי שאין לטעון כי התובעים כבולים בהודעה הראשונה.
הודעת אליעזר ואדוה לא נמסרה מתוך רצון כן ואמיתי
[לענין זה ראה: ע"ע (ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ – צרניאקוב (לא פורסם, 31.5.07)]
,
ובנסיבות הענין יש לקבל את חזרתם מן ההודעה.
משזו מסקנתנו לא נתנו משקל לפרוטוקול המזכירות מיום 23.7.00 ולטענות הצדדים באשר לתוכנו ואופן רישומו.

11.
אם לא די בכך הרי מכתבו של התובע מיום 17.8.2000 לשניידר
[נספח י' לתצהיר שניידר]

מבהיר באופן חד משמעי את עמדת התובע לפיה לא התפטר.
זאת ועוד, הנתבעת טוענת כי הודעת ההתפטרות התייחסה אל התובע ואל התובעת. על אף האמור, משהתקבל מכתב התובעת המתייחס לפרסום מכרז לתפקידה, מסר שניידר לתובעת ביום 15.9.2008 מכתב
[ת/9]
לפיו:
"במידה והינך מעוניינת להמשיך לעבוד אשמח אם תיצרי איתי קשר עד יום חמישי 17/8/2000 ע"מ שנבנה נהלי עבודה ברורים ובכל מקרה כוונתנו לצמצם את התפקיד לרכז קהילה בלבד".
כלומר שניידר מבין כי אין בהודעת התובעת לועדה, אשר טיפלה בחשדות נגד התובע בדבר עזיבת הישוב, כדי להוות הודעה חד משמעית של התפטרות.
לא ניתן כל הסבר לאבחנה בין התובע לבין התובעת בעניין זה שכן ההודעה לגבי עזיבת הישוב היתה משותפת ונמסרה על ידי התובע.
האבחנה היחידה הינה הרקע לפרשה הקשור בתובע אך כאמור אין בו ולא כלום במישור של יחסי עובד ומעביד.
משכך, מסקנתנו איפוא כי היוזמה להפסקת העסקתם של התובעים היתה של הנתבעת.
12.
מועד סיום יחסי עובד ומעביד –
הנתבעת טוענת כי בפועל הפסיקו התובעים לעבוד החל מיום 7.7.00 אך הנתבעת שילמה את שכרם עד 31.8.00 תוך שהיא מאפשרת להם לנצל את ימי החופשה שעמדו לרשותם.
איננו מקבלים גירסה זו וזאת מכל הטעמים המפורטים:
לתובע יצא מכתב מיום 6.9.00 לפיו:
"הרינו להודיעך כי מזכירות האגודה החליטה בישיבה מיום 6/9/00 להפסיק את עבודתך לאלתר".
[נספח א' לתצהיר התובע]
במועד זה יצא מכתב לתובעת לפיו:
"בהמשך למכתבו של נחמיה שניידר מתאריך 15/8/00 הרינו להודיעך כי מזכירות האגודה החליטה בישיבתה מיום 5/9/00 להפסיק את עבודתך החל מיום 1/9/00".
על שני המכתבים חתומה אמי רוזנבלו יו"ר המזכירות אשר נכנסה לתפקידה בסוף חודש אוגוסט.
אמי רוזנבלו העידה כי התובע החזיק ברכב הנתבעת והתנה את החזרתו במכתב פיטורים, ולפיכך מכתב זה יצא תוך כדי כפיה ואינו משקף את המציאות לפיה התובע התפטר עוד קודם ולכן אף נטש את העבודה.
על הטוען כי מכתב שיצא תחת ידו יצא למטרה מסויימת וכי תוכנו אינו משקף את המציאות נטל מוגבר. הנתבעת לא עמדה בנטל זה.
מכתב זה אשר יצא אל התובע אינו מכתב הפסקת העבודה הראשון.
ביום 21.8.00 יצא מכתב בחתימת מר שניידר
[נספח יב' לתצהיר שניידר]
לפיו:
"בשתי הזדמנויות שונות מסרת על עזיבתך את עבודתך כמזכיר הישוב ביום 31/8/00 .... לאור העובדה כי בשבוע האחרון פגמת בעבודת המזכירות בכך שסרבת להשתתף בישיבה בנושא הבריכה ולא נענית לבקשתי להעביר לי חומר רלוונטי לנושא זה הנמצא ברשותך, אבקשך להפסיק לאלתר את עבודתך כמזכיר הישוב, למרות שמשכורתך תשולם עד 31/8/00.
כמו כן, הנך נדרש להחזיר מידית כבר ביום שלישי 22/8/00 את הרכב השייך לישוב הנמצא ברשותך...".
התובע טוען כי שהה בחופשה במועד הנ"ל ולפיכך לא קיבל את המכתב.
אין מחלוקת כי התובע קיבל את המכתב ב-1.9.00 וכי הרכב לא הוחזר עד להוצאת המכתב מיום 6.9.00.
חליפת מכתבים זו ובהעדר ראיה לסתור מלמדת כי בפועל התובע המשיך לעבוד עד 21.8.00 אף לדידה של הנתבעת וכי שהה בחופשה עד ליום 1.9.00 וכי יחסי העבודה נותקו ביום 1.9.00 על ידי הנתבעת כפי שעולה גם ממכתב הנתבעת לתובעת (הגם שהמכתבים נושאים תאריך של 6.9.2000).
בעניין מכתב התובעת יש להעיר כי אין לקבל את האמור בו כי הוא נכתב בהמשך למכתב שניידר מיום 15.8.00, שכן במכתב זה
[נ/9]
אִפשר שניידר לתובעת להמשיך בתפקידה בתנאים המפורטים במכתב.
בטרם נסיים פרק זה יש להעיר כי הנתבעת טוענת כי בפועל הפסיקו התובעים לעבוד ביום 7.7.00 וכי עסקו בטיהור שמם.
אלא שעוּבדות אלה עומדות בסתירה למכתב שניידר מיום 21.8.00 ולעדותו של שניידר אשר אישר כי הוא שהורה לתובע לא להופיע במזכירות.
לא קיבלנו את הסברו של מר שניידר ל-ת/9 לפיו דובר במשימות נקודתיות.
גם אם התובעים היו עסוקים בטיהור שמם הרי שלא הוכח כי הפסיקו לעבוד בפועל.
התובעים המשיכו בעבודתם השוטפת התואמת עונה זו של השנה יולי אוגוסט שכן בייחוד עבודת התובעת כמזכירה חברתית מושפעת מהתקופות השונות של השנה.
המסקנה איפוא הִנה כי התובעים פוטרו וכי יחסי עובד ומעביד בינם לבין הנתבעת נותקו ביום 1.9.00.

13.
בטרם נידרש לחישוב זכויותיהם של התובעים יש להכריע במחלוקת הנוספת והיא מהו הסכם העסקה החל על התובע ומהו שכרו הקובע.

בעניין זה כאמור הוצג הסכם העסקה
[נספח ב' לתצהיר התובע]
אשר נרשם עליו כי נערך ונחתם בחודש 3/00.
מטעם הנתבעת מצויות שתי חתימות ומתוך העדויות עולה כי אלה הן חתימותיהם של שניידר ושל פלח.
הסעיפים הרלבנטיים לעניננו הם סעיפים 5 ו-7:
"5.
שכר.
5 א'
שכר המזכיר יהיה בסך 16,000 ₪ ברוטו.
5 ב' האגודה תעמיד לרשות המזכיר רכב צמוד (נוסעים).
5 ג' האגודה תפריש תשלומי ביטוח מנהלים וקרן השתלמות ע"פ הנהוג.
5 ד' בסוף כל שנה קלנדרית תעניק האגודה משכורת 13.
5 ה' ....
5 ו' .....
7.
עקב חילופי בעלי תפקידים במוסדות האגודה והקושי הטכני הטבעי להסתגל לצורת עבודה חדשה מידי פרק זמן, הרי שמובהר בזאת שמזכירות האגודה לא תוכל לפטר את מזכיר הישוב אלא אם כן עבדו יחדיו מעל 4 חודשי עבודה משותפת והחלטת המזכירות אינה מתקבלת על חודו של קול".

הנתבעת טוענת כי מדובר בהסכם למראית עין, וכי ההסכם המשקף את הסכמת הצדדים הוא זה המדווח בישיבת המזכירות כעולה מהפרוטוקול נ/1 וכך נרשם:
"רובי ונחמיה סקרו את ההסכם הבונוסים עם אלי אשר יקח על עצמו להקים מספר פרוייקטים לטובת הישוב.
הוחלט לאשר את ההסכם עם אלי בהמשך להסכם שאלי יקבל בונוסים בסך 6,000 ₪ לחודש לתקופה של כ-3 חודשים הקרובים ו/או עד תום עבודת המזכירות הנוכחית".

14.
אין מחלוקת בין הצדדים כי בחודש מרץ 00' ביקש התובע העלאה לשכר אשר עמד עד לאותה עת על 10,000 ₪. המחלוקת התעוררה בשאלה האם קיבל התובע את מבוקשו.
לטענת התובע,לאחר בדיקה השוואתית של שכר מזכירי יישוב אחרים, שכרו אכן הועלה. הסכם ההעסקה נחתם בחודש מרץ, כמצוין על גבי ההסכם עצמו

[נספח א' לכתב התביעה]
.
מנגד טוענת הנתבעת כי בקשתו של התובע להעלאת שכר נענתה בשלילה, וזו הסיבה שהחל לשוחח עם חברי המזכירות על חיפוש מקום עבודה אחר. מתגמל יותר.
לטענתה של הנתבעת, התובע ביקש כי ייחתם עמו חוזה עבודה שאותו יציג בפני
מעסיקים פוטנציאליים בכדי לקבל תנאי העסקה טובים יותר. הבקשה הועלתה לראשונה כאשר רון שמידטברד היה אחראי הכספים מטעם המזכירות, והוא סירב לה בכל תוקף. עם התפטרותו של שמידטברד בחודש יוני מונה לתפקיד ראובן פלח, שנענה לבקשתו של התובע וחתם על החוזה ביחד עם נחמיה שניידר. לטענת הנתבעת הסיבה שמצוין על החוזה כי נחתם במרץ 00' למרות שבפועל נחתם ביוני 00' היא כדי לשוות לו אמינות בפני
מעסיקים המבקשים להעסיק את התובע.
הנתבעת לא מכחישה כי לתובע שולמה תוספת בסך 6,000 ₪ (שזה סך ההעלאה שהתבקשה על ידו), אלא שלשיטתה מדובר בבונוס שעליו הוסכם עם התובע בישיבת המזכירות מיום 5.6
[נ/1]
, ושהותנה בקידום פרוייקטים עליהם הוסכם.
אם כן, יש לבחון את תוקפם של הסכם ההעסקה והסכם הבונוס, ואת היחס ביניהם.

15.
נקדים ונאמר כי לטעמנו עמדה הנתבעת בנטל להוכיח כי הסכם העסקה אינו משקף את אומד דעתם של הצדדים או שנחתם על ידי משלא היה מוסמך לכך.
עוד נוסיף כבר בשלב זה כי במסקנה זו אין כדי לשנות את העובדה כי השכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים הינו 16,000 ₪. יש במסקנה זו כדי להכריע באשר לתנאים הנוספים המפורטים בהסכם.
מעדותו של שמידטברד עולה כי עד לראשית חודש יוני הוא ושניידר היו מוסמכים לנהל משא ומתן עם העובדים ולחתום עמם על חוזי העסקה

[פרוטוקול מיום 30.5.2006, ע' 106 ש' 20-19]
. מכאן שאם ההסכם נחתם בחודש מרץ ופלח הוא שחתם עליו הרי שההסכם נחתם בחוסר סמכות.
יתירה מכך, גם אם פלח היה מוסמך לחתום עם שניידר באותה עת, הרי שהוכח כי דבר ההסכם לא דווח למזכירות ובודאי לא לשמידטברד האחראי על הכספים אשר התפטר בחודש יוני (ולכך נתייחס בהמשך), כך שעצם הנסיון להסתירו מלמד כי אין ההסכם משקף את אומד דעת הצדדים המוסמכים.
שניידר דיווח על הסכם עם התובע רק בחודש יוני.
לא סביר כי הסכם שנחתם עם התובע בחודש מרץ, דווח עליו רק שלושה חודשים לאחר מכן.
זאת ועוד, שניידר העיד כי רק לאחר ששמידטברד סיים את תפקידו ניתן היה לחתום על החוזה מאחר שהלה התנגד לחתימה על חוזה פיקטיבי
[פרוטוקול מיום 19.2.06, ע' 45 ש' 21-24; כמו כן- עדות שמידטברד מיום 30.5.06, ע' 110 ש' 3-6]
. כאמור, מטעם הנתבעת חתמו על ההסכם ראובן פלח ונחמיה שניידר. ראובן פלח מונה לאחראי כספים לאחר התפטרותו של רון שמידטברד
[פרוטוקול מיום 29.3.05, ע' 4 ש' 3-5]
. שמידטברד התפטר מתפקידו לאחר שאושר לתובע תשלום בדיעבד של אחד מתשלומי הבונוס שעליהם הוסכם (בחודש מאי שולמו לתובע שני רכיבים שכונו "בונוס"). שמידטברד העיד כי חתם על התשלום כי לא רצה לעכב משכורת של עובד, אך התפטר באותו ערב של הישיבה מאחר שלא יכול היה להשלים עם האישור בדיעבד שעה שסבר כי יש להתנות את תשלום הבונוסים בהתקדמות הפרויקטים ולא לשלמו כסכום גלובאלי חודשי
[פרוטוקול מיום 30.5.06, ע' 111 ש' 13-20; ע' 113 ש' 10-13]
. שמידטברד העיד כי אישור תשלום המשכורות של חודש מאי נעשה בראשית חודש יוני, לפני 9 לחודש
[ע' 112 ש' 11-13].
מכאן, שראובן פלח יכול היה לחתום על הסכם ההעסקה כאחראי על הכספים רק בתחילת חודש יוני
ולא בחודש מרץ.
יתירה מכך, הפעם הראשונה בה מופיע תשלום בונוס בתלוש השכר היא בתלוש חודש מאי המשולם בראשית יוני. בחודש זה מופיעים שני תשלומי בונוס בסך של 6,000 ₪ כל אחד.
התובע טוען כי מדובר בתשלום עבור חודש אפריל שלא שולם ועבור חודש מאי ואילו הנתבעת טוענת כי בשל מצבו הכלכלי של התובע הוקדם הבונוס של חודש יוני ולפיכך שולמו בחודש מאי הבונוסים של שני החודשים.
התפטרותו של שמידטברד בשל העובדה כי התשלום שהוקדם לא הותנה בכל תנאי שהוא מחזקת את גירסת הנתבעת כי אכן הסכם בדבר העלאת שכר, בין על ידי תשלום בונוסים ובין כשכר יסוד, השתכלל רק בחודש יוני.

16.
התובעים טוענים כנגד מהימנות עדותו של שניידר, אשר לא גילה בתצהירו כי הוא זה החתום על הסכם העסקה. לטענתם, עדותו רוויה בסתירות באשר לטענה כי הכין הצהרה כי הסכם ההעסקה לא מחייב, שכן במקום אחר טען שפלח הוא שהתחייב שהצהרה מטעמו של התובע תהיה מוכנה בתוך יום יומיים.

אלא שאין לנו צורך להכריע בטענות אלה משלטעמנו הוכח כי ההסכם נחתם בחודש יוני, שאם לא תאמר כן הרי שהוא נחתם על ידי מי שאינו מוסמך לחתום. אלא גם משנחתם בחודש יוני, הרי שאין ההסכם משקף את אומד דעת הצדדים, שכן הצדדים גמרו בדעתם להסכים על מתן הבונוסים כפי שדווח למזכירות ב-נ/1.

אין מחלוקת כי אכן התובע ביקש העלאה בשכרו בחודש מרץ 2000 אלא שבקשתו להעלאה בשכר כמות שהיא סורבה, וכל שהוסכם הוא על מתן בונוסים כפי שעולה מ- נ/1. כפי שכבר הקדמנו וכפי שנפרט בהמשך, אין בכינוי בונוסים כדי להשפיע על התייחסותנו לאופי התשלום, אלא ללמד על שיעור הסכום לוֹ הסכימה הנתבעת.

הסכם ההעסקה שנחזה להיות חתום בחודש מרץ 2000 לא נחתם במועד זה. אין בעובדה כי בקשת התובע להעלאת השכר עלתה בחודש זה כדי להביא למסקנה כי ההסכם נחתם בחודש זה. מה גם שאם אכן ההסכם נחתם בחודש מרץ הרי שבמועד זה נחתם על ידי פלח שלא היה מורשה מטעם המזכירות.

משזו מסקנתנו הרי שמועד הנחזה להיות המועד בו נחתם ההסכם אינו משקף את המציאות והוא נרשם כך כדי לסייע לתובע לחיפוש אחר מקומות עבודה.

כך גם יתר הפרטים בהסכם, ונבאר.

פלח העיד כי פרוטוקול הישיבה מיום 5.6.00
[נ/1]
נרשם בכתב ידו לפי הוראת שניידר.

לטענת פלח הדיווח על הסכם הבונוסים אינו משקף את המציאות כי "חלק מחברי המזכירות באותה תקופה חששו מאיזה לחץ ציבורי בעקבות ההסכם שסוכם בידיעתם. לכן העדיפו שבפרוטוקול יכתב משהו יותר מתון …"


[פרוטוקול מיום 19.2.2006, ע' 8 ש' 3-1]
.

גם שמידטברד העיד כי חשש כי תוספת הבונוסים תהפוך לשכר.

כלומר נציגי המזכירות הוסמכו להענות לבקשת התובע ולהוסיף לשכרו תוספת שתכונה "בונוס".

לא סביר בעינינו כי מזכירות, אשר חששה מהסכם לתוספת שכר והיתה כחודשיים לפני סיום הקדנציה שלה, תאשר תנאי המגביל את פיטורי התובע למשך 4 חודשים לאחר שתִבָּחר המזכירות החדשה, כשהיא מודעת לכך כי יתכן והבונוס אשר הובטח ייחשב כשכר. מה גם שלא סביר כי תסכים לתנאי המגביל את הפסקת ההתקשרות כאשר התובע שוחח עם חברי המזכירות לפני כן על כוונתו לסיים את תפקידו.

לפיכך, מסקנתנו היא כי הוסכם עם התובע על תשלום בונוס של 6,000 ₪ לחודש לתקופה של 3 חודשים קרובים ו/או עד תום עבודת המזכירות הנוכחית.

העובדה כי קיימות מחיקות בפרוטוקול בעניין זה אין בה כדי לשנות את מסקנתנו.

ההסכמה על תוספת הבונוסים הושגה בתחילת חודש יוני ואושרה בישיבת המזכירות ביום 5.6.00.

שמידטברד התפטר לאחר שראה כי בשכר מאי הוקדם תשלום הבונוס עבור חודש יוני, דהיינו בין 5.6 ל-9.6, ואילו פלח חתום כאחראי כספים לאחר התפטרות שמידטברד.

לפיכך, מסקנתנו היא כי הסכם הבונוסים הוא שמשקף את אומד דעת הצדדים ואילו הסכם ההעסקה הִנו למראית עין בלבד.

אין בדמיון שבין הסכומים כדי לשנות, שכן הסכם ההעסקה שאב את תנאיו מכוח הסכם הבונוסים.

17.
אלא שכאמור אין במסקנה זו כדי לקבוע כי אכן מדובר בבונוס.

כבר נפסק כי –

"העובדה שמכנים סכום הכלול בשכר עבודה בשם "תוספת" אינו קובע את מהותו של אותו סכום, אם אכן מהווה הסכום תוספת לענין חוק פיצויי פיטורים והתקנות לפיו".


[דב"ע (ארצי) מב/ 44-3 גולדברג - עירית בת-ים, פד"ע יג 338; ע"ע (ארצי) 300370/97 זבדי - איי.די.איי טכנולוגיות בע"מ, פד"ע לז 201]
.

"על מנת שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה "תוספת" ולא חלק מהשכר הכולל המשמש לחישוב פיצויי פיטורים, צריך שהתשלום יהיה מותנה בתנאי או במצב
(ע"ע (ארצי) 300134/97 החברה למפעלי חינוך ותרבות באר שבע - נינה טופר פד"ע לה 687]
.

כך שאם אין מתקיים התנאי או משתנה המצב חדל התשלום.
[דב"ע (ארצי) מב/ 44-3 רות גולדברג - עירית בת ים פד"ע יג 338; דב"ע (ארצי) מב/2-4 הסתדרות הכללית - מדינת ישראל פד"ע טז 169; דב"ע (ארצי) נ/22-3 דורית פני גיל - טכנולוגיה מתקדמת בע"מ (לא פורסם, 18.4.96); דב"ע (ארצי) נו/ 258-3 גדעון לוי - תעשיות רכב בע"מ (לא פורסם, 19.2.97)
]
.

לטעמנו לא הוכיחה הנתבעת כי תשלום הסכום המכונה בונוס אכן היה מותנה בתנאי או במצב.

מהראיות הוכח כי מדובר בתוספת אשר השתלמה בגין עבודתו השוטפת של התובע, לא הותנתה בכל תנאי וכונתה בשם "בונוס" רק בשל חששם של חברי המזכירות מביקורת בגִנה ומכך שתחייב את המזכירות שתִבָּחר אחריהם.

לפיכך כונתה התוספת בשם בונוס ואף הוגבלה בזמן: שלושה חודשים או עד תום כהונת המזכירות כעולה מ-נ/1.

מאחר שעבודתו של התובע הסתיימה ביום 1.9.00 אין לנו צורך להכריע בשאלה האם רשאית היתה הנתבעת להפחית את התוספת אשר שולמה עבור עבודתו הרגילה אך לענייננו הוכח כאמור כי הסכום המכונה תוספת הִנו בגדר שכר עבור עבודתו הרגילה של התובע.

18.
הנתבעת טוענת כי תשלום הבונוסים הותנה בסיום כמה פרוייקטים: סיום תכנון ותחילת עבודה להקמת בריכה בחלמיש; סיום תיכנון והנחת אבן פינה למועדון נוער; סיום תכנון והנחת אבן פינה לשני בתי כנסת (ספרדי ותימני) ; סיום תכנון והנחת אבן פינה למבנה מזכירות ומנהלה; סיום תכנון ותחילת עבודה לשטח ציבורי פתוח (שצ"פ)
[סע' 11 לתצהיר שניידר]
, אלא שלא הוכח כי פרוייקטים אלה אינם חלק מעבודתו השגרתית של התובע, לא הוכח שהתובע לא החל בפרוייקטים אלה לפני הסכם הבונוסים, לא הוכח ביצועם ויתרה מכך שניים מתוך שלושת הבונוסים שולמו מיד בשכר חודש מאי ללא שום הוכחה כי אכן הפרוייקטים קודמו.

לא סוכמו תנאי הזכאות של התובע לבונוס במקרה של ביצוע חלקי של הפרוייקטים, מסקנתנו איפוא כי אין מדובר בתוספת אמיתית אלא חלק מהשכר.

19.
זכויותיו הכספיות של התובע -

הפרשי שכר לתובע –


לאור הקביעה כי הסכום בסך 6,000 ₪ הִנו שכר רגיל תשלם הנתבעת לתובע הפרשי שכר בסך 6,000 ₪ בגין כל אחד מהחודשים יולי ואוגוסט.

תביעתו לשכר בגין 4 חודשי עבודה, וכן תשלום משכורת 13 נדחית לאור קביעתנו כי הסכם ההעסקה הִנו הסכם למראית עין.

הפרשי הפקדות בגין הפרשי השכר – התובע טוען לזכאות להפרשי הפקדות לקופת הגמל ולקרן ההשתלמות בגין רכיב הבונוס.

עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי אכן נוכו משכרו תשלומים עבור קופת גמל וקרן גלעד.

הנתבעת לא הכחישה את הזכאות להפרשות ואת שיעורן, אלא טענה כנגד התשלום. משקבענו כי מדובר בשכר, היה על הנתבעת להפריש בגִנו עבור הקרנות בהתאם. משהדבר לא נעשה, תשלם הנתבעת לתובע סך של 8% בגין ארבעת תשלומים אלו, בסך 1,920 ₪.
אין מקום להורות על הפרשה לפיצויי פיטורים משאלו נפסקו במלואם כאמור בסעיף 20 להלן.

20.
פיצויי פיטורים –

שכרו של התובע בהתאם לקביעתנו הִנו 16,018 ₪, לאור העובדה כי יחסי עובד ומעביד הסתיימו ב- 1.9.00 הרי שתקופת עבודה הִנה 29 חודשים, ולפיכך זכאי התובע לפיצויי פיטורים לפי החישוב כדלקמן:
38,855 ₪
=
29
x
16,018

________



12

21.
הודעה מוקדמת –

הנתבעת טענה כי מאחר שהתובע התפטר לא קמה לו זכאות להודעה מוקדמת.
עוד טוענת הנתבעת בהקשר עם נסיבות הפסקת העבודה כי התובע זנח את עבודתו ביום 9.7.00.
אלא משקבענו כי התובע פוטר וכי לא זנח את עבודתו קמה לו זכאות לדמי הודעה מוקדמת.
כפי שקבענו יש לראות במכתב מיום 21.8.00 מכתב המודיע על הפסקת עבודה לאלתר.
במכתב זה מודיע שניידר כי משכורת התובע תשולם עד ליום 31.8.00.
התובע טוען כי שהה בחופשה בימים אלו. הלכה פסוקה היא כי חפיפה בתקופת החופשה השנתית ובתקופת ההודעה המוקדמת סותרת את תכליתן של הזכויות הללו
[דב"ע (ארצי) 98/ 107-3 ארבל -
h.d.h. probucts ltol
, פד"ע לב 156]
.
לפיכך, משיחסי העבודה נותקו ביום 1.9.00 ולתובע לא ניתנה הודעה מוקדמת, תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בגין הודעה מוקדמת בסך של 16,018 ₪.

22.
פדיון חופשה –

אין מחלוקת כי יתרת ימי החופשה המופיעה בתלוש חודש יוני הִנה 36.56 ימים.
התובע לא חולק על כך אלא טוען כי לכך יש להוסיף 3.75 ימים בהתאם להסכם העסקה. כמו כן טוען הוא לזכאות לימי חופשה בגין החודשים יולי עד דצמבר.
התובע מודה כי בחודש אוגוסט ניצל 8 ימים אותם יש להפחית מסך הימים
[סעיף 29 לתצהירו]
.
הנתבעת טוענת כי התובע ניצל את כל ימי החופשה בחודשים יולי-אוגוסט בהם המשיכה משכורתו להשתלם שכן שהיה עסוק בטיהור שמו ולא הופיע לעבודה.
התובע אינו מכחיש כי החל מהרגע שבו נודע לו על החשדות נגדו נפגע תפקודו בעבודה
[פרוטוקול מיום 28.4.04, ע' 7 ש' 5-4]
,
אלא שלטענתו נחמיה שניידר הוא שביקש ממנו שלא להגיע למשרדי הנתבעת אלא לבצע את עבודתו מביתו.
עוד מדגיש התובע כי החל מרגע זה ביצע את עבודתו בהיקף של משרה רגילה.
גם מעדות שניידר עולה כי אכן אישר לתובע שלא להגיע לעבודה מתוך הבנה ורצון לאפשר לתובע לפעול לטיהור שמו, אך לשיטתו של שניידר מעולם לא הורה לתובע שלא להגיע למשרדים. כל מה שעשה היה לתת לתובע אישור שלא להגיע, אך הוא לא אסר עליו מלהגיע לעבודה
[פרוטוקול מיום 30.5.06, ע' 66 ש' 8-5]
.
שניידר מכחיש כי נתן לתובע הוראה שלא להגיע בשל מתיחוּת, שכן לטענתו כלל לא היתה מתיחות בתחילת יולי מאחר שהחשדות עדיין לא פורסמו בקרב חברי הישוב
[ע' 66 ש' 16-12]
.
מתוך העדויות עולה כי אכן נתן שניידר לתובע אישור שלא להגיע למשרדים, וזאת מתוך הבנה לטלטלה שמשפחתו והוא עוברים באותה עת ומתוך רצון לתת לו את המרחב לנסות ולטהר את שמו.
הדבר עולה מתוך עדותו של שניידר ונתמך בעדותם של פלח. גם שמעון שושן וגם אמי רוזנבלו לא הכחישו כי התובע קיבל אישור שלא להגיע למשרדים.
כשנשאלה אמי רוזנבלו אם שניידר הורה לתובע שלא להגיע לעבודה השיבה כי "אין לי תגובה"
[פרוטוקול מיום 19.2.06, ע' 18 ש' 15-14]
.
אמנם אף התובע העיד כי תפקודו בעבודה ירד למתכונת של משרה רגילה אך מהשהדבר נעשה באישור ותמיכה של יו"ר המזכירות, הרי שקיזוז ימי חופשה בגין תקופה זו נעשה שלא כדין.
קיזוז ימי חופשה בנסיבות אלה מנוגד לתכליתו הסוציאלית של חוק חופשה שנתית התשי"א-1951.
התובע פירש את הצעתו של שניידר שלא להגיע למשרדים כהצעה נדיבה כמי שבנוסף להיותו יו"ר המזכירות היה חבר אישי. ברור היה שהפתרון שהציע נועד למנוע את נוכחותו של התובע אשר נגדו היו מופנים החשדות. התובע המשיך לבצע עבודות אם כי בהיקף נמוך יותר והדבר עולה גם ממכתבו של שניידר על הפסקת העבודה.
שניידר שאישר לתובע שלא להופיע במזכירות בגלל החשדות, לא יכול להתהדר כעת בטענה כי כלל לא היה מתח באותה תקופה שכן החשדות טרם נפוצו.
זאת ועוד, לא הוכח כי קיזוז ימי החופשה היה על דעת של התובע, והצעתו של שניידר שלא יופיע יותר למשרדים לא ניתנה בכפוף לניכוי הימים כימי חופשה.

23.
חישוב ימי החופשה –

הלכה פסוקה היא כי נטל הוכחת יתרת ימי החופשה הוא על המעביד:
"מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים..".
[דב"ע (ארצי) נז/7-3 לבון - מתיה תעשיה מלאכה בע"מ פד"ע לב 1564 (1997)]
כאמור מתוך תלוש השכר של התובע לחודש יוני עולה כי יתרת ימי החופשה לחודש זה הינה 36.56 ימים. התובע לא כופר בכך.
בחודש יולי קוזזו 20 ימי חופשה ובחודש אוגוסט קוזזו 19 ימים נוספים כך שנוצרה לתובע יתרת חובה של 2.44 ימים.
משהתובע לא ניצל חופשה בחודשים אלה למעט 8 ימים בחודש אוגוסט הרי שהקיזוז נעשה שלא כדין.
התובע טוען כי יש להוסיף על 36.56 הימים הצבורים, ימים אותם צבר בחודשים יולי עד דצמבר. כמו כן, לטענתו יש לחשב צבירה זו לפי הסכם ההעסקה המעניק לו 25 ימי חופשה. מאחר שקבענו כי הסכם ההעסקה הִנו למראית עין, הרי שיש להוסיף ל-36.56 הימים הצבורים 1.82 ימים שהם סך הצבירה בגין שני חודשים נוספים, ולפיכך סך כול ימי הצבירה הוא 38.38 ימים.
ממספר זה יש לנכות 8 ימים, שלגביהם הודה התובע כי שהה בחופשה.
שכר התובע ליום עמד על 728 ₪ (22 ימי עבודה / 16,018).
לפיכך תשלם הנתבעת לתובע פדיון חופשה בסך של 22,167₪.

24.
זכויותיה הכספיות של התובעת –
אין מחלוקת כי משכורתה הקובעת של התובעת עומדת על 5,012 ₪.
לטענת התובעת מועד תחילת העסקתה הוא דצמבר 1995. הנתבעת אינה מכחישה כי העסיקה את אדוה כמה שנים
[סעיף 6.ג לסיכומי הנתבעת]
, אך מכחישה באופן כללי את מועד תחילת ההעסקה הנטען על ידי התובעת.
לא די בהכחשה כללית. בהעדר הוכחה מצד הנתבעת על מועד תחילת העסקה שונה מהנטען על ידי התובעת, אנו קובעים כי התובעת הועסקה מחודש דצמבר 95 עד ליום 1.9.2000; דהיינו, 57 חודשים.
התובעת צירפה לכתב התביעה תלוש שכר לחודש יולי. לא הוכח כי שולם לתובעת שכר חודש אוגוסט.
לא קיבלנו את טענת הנתבעת כי התובעת זנחה את עבודתה בחודש אוגוסט והטענה עומדת בסתירה למכתב הפסקת העבודה מיום 6.9.2000.
בהתאם לעדויות הנתבעת לא היתה כל סיבה להפסקת העבודה טרם המכתב. העובדה כי היקף עבודתה כמזכירה חברתית בחודש אוגוסט ירד, נובע מאופי עבודתה וכך כל שנה בחודש זה. אין בכך משום זניחת העבודה.
לפיכך תשלם הנתבעת לתובעת שכר בגין חודש אוגוסט בסך של 5,012 ₪.
כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת תשלום בגין הודעה מוקדמת בסך של 5,012 ₪.
כמו כן, משקבענו כי התובעת פוטרה תשלם הנתבעת לתובעת פיצויי פיטורים בסך של 23,807 ₪ = 57
x
5,012 ₪

12

25.

פדיון חופשה -
התובעת צירפה את תלוש שכר חודש יולי 2000 ממנו עולה כי בחודש זה עמדה לזכותה יתרה של 28 ימים ומתוכם ניצלה 26 ימים בחודש זה.
התובעת טוענת כי רישום זה אינו משקף את זכותה וכי חישוב ימי החופשה צריך להעשות על סמך הנוהג אשר היה קיים בנתבעת לתת לעובדים 20 ימי חופשה בשנה.
התובעת לא הוכיחה נוהג זה ולא נימקה מדוע אין לקבל את האמור בתלוש השכר כמשקף את יתרת חופשתה בסך 28 ימים לחודש יולי.
אין בקביעה זו כדי להכשיר ניכוי של 26 ימי חופשה משלא הוכח כי התובעת שהתה בחופשה בחודש זה.
ל- 28 הימים יש להוסיף 2 ימים שנצברו בגין חודשים יולי ואוגוסט, לפיכך יתרת חופשתה של התובעת נכון למועד ניתוק יחסי עובד ומעביד הוא 30 ימים. ממספר זה יש להפחית 8 ימים בהם שהתה בחופשה בחודש אוגוסט.

שכר התובעת ליום עמד על 228 ₪ (22 ימי עבודה / 5,012).

לפיכך תשלם הנתבעת לתובעת פדיון חופשה בסך של 5,012 ₪.

26.
פיצויי הלנה -
סעיף 18 לחוק הגנת השכר התשי"ח 1950 [להלן- חוק הגנת השכר] קובע כי:
"בית דין אזורי רשאי להפחית פיצויי הלנת שכר או לבטלו אם נוכח כי שכר עבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".
סעיף 20 (ד) לחוק הגנת השכר מחיל את הוראת סעיף זה בשינויים המחוייבים על הלנת פיצויי פיטורים וקובע:
"הוראות סעיפים 17 א', 18 ו-19 יחולו בשינויים המחייבים, לגבי הלנת פיצויי פיטורים כאילו הוא הלנת שכר ואולם בית דין אזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פיצוי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה:
(1)
חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין.
(2)
חילוקי דעות בדבר המועד שבו נפסקגו יחסי עובד ומעביד.
(3)
הזכאי לקבלת פיצויי הפיטורים לא מסר למעביד לפי דרישתו פרטים הנוגעים לעובד או לזכאי כאמור והדרושים לענין קביעת הזכות לפיצויי הפיטורים או שיעורם".

על תכליתם של פיצויי ההלנה נאמר:
"המחוקק הושפע ממוסר התשלומים הירוד הן במגזר העסקי והן במגזר הציבורי, ומן העובדה שמעבידים רבים ניצלו את כוחם על ידי הלנת שכר עבודה ופיצויי פיטורים. לפיכך נקבע מנגנון של פיצויי הלנה, המיועד לשרש את תופעת השכר המולן ופיצויי הפיטורים המולנים. פיצויי הלנה בא להרתיע מעביד מלהלין שכר פיצויי פיטורים או תשלום הנוגע לקופת גמל".
[ס' אדלר "פיצויי הלנה: חוק ופסיקה" שנתון משפט העבודה ו' (1996) 5]

יחד עם זאת לאור אופיה הדרקוני של הסנקציה נפסק כי בהטלת פיצויי הלנה על בית הדין למצוא את האיזון הנכון שבין גורם ההרתעה - מחד גיסא, לבין הטלת מעמסה בלתי פרופורציונלית על המעסיק - מאידך גיסא
[ע"ע (ארצי) 1242/04 עירית לוד - אבלין דהן (לא פורסם, 28.7.05). להלן- פרשת עירית לוד]
בפרשת עירית לוד חזר כבוד הנשיא אדלר על המטרה מאחורי הטלת פיצויי הלנה והמדיניות הראויה בענין זה וקבע כי -

"לטעמי, הגישה הראויה היא זו של מתן פירוש רחב לנסיבות בהן ניתן להפחית את פיצויי ההלנה, וזאת במטרה להעניק לבתי הדין האזוריים מרחב שיקול דעת, תוך התייחסות למכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כפי שבא לידי ביטוי באחת הפרשות בהן דנתי:
'... מדיניות המחוקק היתה להפוך עיכוב מכוון בתשלום פיצוי פיטורים לעובד על ידי מעבידו לבלתי כדאי. עם זאת, מכיוון שפיצוי הלנה הוא גבוה מאוד... החליט המחוקק להעניק לבית הדין לעבודה את האפשרות להפחית או לבטל את פיצוי ההלנה... בתי הדין לעבודה גיבשו מדיניות לגבי יישום לשונו ומטרתו של החוק, וזאת בחיפוש אחר האיזון שבין זכויות העובדים לקבל שכר עבודה ופיצוי פיטורים במועד שנקבע בחוק, לבין העונש הקיצוני המוטל על המעביד... גישת בית הדין הארצי בפירוש המונח 'טעות כנה' היתה רחבה וליברלית, משום הסמכות הרחבה שנקבעה להפחתת פיצוי הלנה
...' ".
בבואנו לשקול הטלת פיצויי הלנה בעניינם של התובעים יש לטעמנו להפריד בין עניינו של התובע ובין עניינה של התובעת, וכמו כן יש להבחין בין הלנת השכר לבין הלנת פיצויי הפיטורים.

אשר לתובע
-
הרכיבים ברי פיצויי הלנה הם הפרשי שכר ופיצויי הפיטורים.
אשר להפרשי שכר הרי שאלה נבעו מקביעתנו בדבר אופיו של תשלום הבונוס של 6,000 ₪ ומהקביעה כי קיזוז ימי חופשה נעשה שלא כדין. התרשמנו בעניין זה כי גובה השכר אכן היה שנוי במחלוקת, וכי הנתבעת האמינה בכנות כי הכינוי בונוס אינו הופך סכום זה לחלק מהשכר, כך גם לגבי קיזוז ימי חופשה משהתובע לא הגיע באופן שוטף למשרדי המזכירות.
לא זו המסקנה בכל הנוגע לפיצויי הפיטורים. הנתבעת נתלתה בהודעות קודמות של התובע על רצונו להפסיק את העבודה וזאת רק משפורסמה הפרשה, ביודעה כי אין מדובר בהודעה חד משמעית על הפסקת העבודה.
גם ההודעות במהלך חודש יולי שניתנו בתגובה לאולטימטום שהציבה הנתבעת לתובעים אינם בבחינת הודעה על הפסקת עבודה.
אלא שלאור העקרונות אשר הותוו בפרשת עירית לוד אין בקביעתנו כי התובע פוטר כדי לאיין את סמכותנו להפחית מפיצויי ההלנה.
בעריכת האיזונים יש להביא בחשבון את נסיבות סיום העבודה, מידת חוסר תום הלב של כל אחד מהצדדים (ככל שקיים) ואת עקרון המידתיות.
אשר לנסיבות הפסקת העבודה הרי שקדמו לכך אירועים אשר מקורם אינו בתחום יחסי העבודה. גם הדרך שבה פעלו תושבי הישוב בהנהגת הועדה שהוקמה כדי להביא לסילוקם של התובעים מהישוב אינה ראויה אלא שקיים קושי ניכר להפריד בין פעילות חברי המזכירות כנציגי מעסיקתם של התובעים ובין פעילותם כנציגי הישוב שמטרתם להביא לסילוק התובעים מהישוב.
בפעולתם לסילוק התובעים מהישוב ראו נציגי הישוב כמטרה עליונה, כאשר הפסקת העבודה הִנה אך פועל יוצא מכך.
לפיכך, המזכירות אשר הקצתה את כל המשאבים הנדרשים לשם כך
[פרוטוקול ישיבת מזכירות מיום 24.1.02 - ת/2]
התעלמה מחובת ההגינות ותום הלב כמעסיקתם.
בשוקלנו את העובדה כי מדובר כאמור בפעילות חסרת תום לב אך בפעילות מעורבת של חברי המזכירות כמעסיקים וכנציגי ועדה מטעם הישוב, ואת עקרון המידתיות החלטנו כי יש להפחית את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים ולהעמידם על סך של 62,168 ₪ (כ- 20% לשנה).

אשר לתובעת
–
מסקנתנו בעניין פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים של התובעת שונה. העילה אשר הנתבעת הצביעה עליה הִנה טענה כללית בדבר חובות של המשפחה לישוב אשר אין ביניהם ובין יחסי העבודה שבין הצדדים ולא כלום.
במענה למכתבה של אדוה על פרסום מכרז למשרת רכז קהילה משיב נחמיה שניידר ביום 15.9.2000
[ת/9]
כך:
"1.
פרסום המכרז מתבסס על שיחתו הטלפונית ועל הפסקת עבודתך בפועל.

2.
במידה והנך מעוניינת להמשיך לעבוד אשמח אם תיצרי קשר עד יום חמישי 17/8/2000 ע"מ שנבנה נהלי עבודה ברורים ובכל מקרה כוונתנו לצמצם את התפקיד לרכז קהילה בלבד.
3.
במידה והחשש הוא מרכיב הפיצויים איננו מתכוונים לקפח אותך לאחר פועלך רב השנים ובימים אלו אנו מרכזים נתונים לקראת סיכום הנושא עוד לפני חילופי המזכירות".
אף אחד מעדי הנתבעת לא נתן נימוק מדוע לא שולמו לאדוה פיצויי פיטורים למרות הזמן שחלף וכל העדים מסכימים כי לא היתה כל סיבה לעזיבתה של אדוה את העבודה. יתירה מכך, משנשאל שניידר מדוע פיטר את התובעת הוא מכחיש כי פיטר אותה והפנה למזכירות הבאה
[פרוטקול מיום 30.5.2006, ע' 76 ש' 14-17]
.
גם מר שדמי העיד כי "אדווה ודאי שיכולה להמשיך בעבודה"
[פרוטוקול מיום 30.5.2006, ע' 99 ש' 14].
בנסיבות אלה מצאנו כי יש להחמיר עם הנתבעת ולהטות את המשקולת לעבר גורם ההרתעה.
יחד עם זאת, לאור התוצאה הדרקונית של הטלת פיצויי הלנה מלאים במקרה זה, תשלם הנתבעת לתובעת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך של 78,563 ₪ (כ- 40% לשנה).
אשר לשכר חודש אוגוסט מצאנו כי אין מקום להטיל פיצויי הלנת שכר מהטעמים שהובאו לעיל לגבי התובע ולהעמיד את הפיצוי על גובה של הפרשי הצמדה וריבית.

27.
הלוואה -
אליעזר תובע סך 1,000 ₪ בגין ניכוי שנוכה שלא כדין לטענתו ממשכורתו האחרונה בחודש אוגוסט 00'.
לטענת הנתבעת מדובר בתשלום הראשון של החזר הלוואה בסך 15,000 שניתנה לתובעים, ואכן עיון בתלוש המשכורת של התובע מעלה כי הניכוי נעשה בגין "הלוואה"
[נספח א' לתצהיר שניידר]
.
התובע אינו מכחיש כי ביקש הלוואה, אך לשיטתו בסופו של דבר המזכירות החליטה כי הסכום "מגיע" לו כלשונו
[פרוטוקול מיום 28.4.04, ע' 8 ש' 12-22]
. התובע לא השכיל להוכיח כי למרות שביקש הלוואה אושר לו מענק.
הנתבעת צירפה פרוטוקול של ישיבת מזכירות לפיו אושרה לתובעים הלוואה על סך 15,000 ₪
[נספח ג' לכתב ההגנה]
. התובע העיד כי לרעייתו ולו כבר אושרה הלוואה שאותה החזיר בטרם ביקש את ההלוואה הנדונה
[פרוטוקול מיום 28.4.04, ע' 8 ש' 18-19]
. מאחר שעל הפרוטוקול שהומצא על ידי הנתבעת לא מצוין תאריך, אין בכך כדי להוכיח את מתן ההלוואה שכן אין אנו יודעים האם הפרוטוקול מתייחס להלוואה הנדונה או שמא להלוואה האחרת.
עוד צירפה הנתבעת את ספח השיק שניתן לתובעים ועליו מצוין בפירוש: "הלוואה ע"פ החלטת מזכירות מתאריך 14.5.00"
[נספח ז לתצהיר שניידר]
.
שמידטברד העיד כי שאל את שניידר לגבי ההלוואה, ושניידר ענה לו כי החתים את התובע על טפסי הלוואה
[פרוטוקול מיום 30.5.06, ע' 118 ש' 6-9]
. אמנם, שמידטברד לא ראה טפסים חתומים על ידי התובע להלוואה וטפסים כאמור אף לא הוצגו בפני
בית הדין, אלא שיש בעדותו כדי לחזק את גרסת הנתבעת כי לתובע ניתנה הלוואה.
לאור האמור לעיל אנו דוחים רכיב זה של התביעה וקובעים כי יש לקזז את יתרת ההלוואה בסך 14,000 ₪ מכל סכום שייפסק לתובעים.

28.
הוצאות בגין פוליגרף
-
התובע עותר להחזר הוצאות פוליגרף לאור התחייבות הנתבעת באמצעות נחמיה שניידר להחזר הוצאות באם יצא דובר אמת.
התובע לא השכיל להוכיח התחייבות זו, ויתרה מכך לאור עירוב התחומים בין פעילות חברי המזכירות כמעסיקים לבין פעילותם כנציגי ועדת הישוב; לאור מקור החשדות שאינו נובע מקיום יחסי עובד ומעביד; ולאור עיקרו של המאבק להוצאת התובעים מן הישוב, ספק בעינינו אם התחייבות זו ניתנה - כהתחייבות מטעם המעסיק.

29.
פיצויים בגין פיטורים שלא כדין -
התובעים טוענים כי הנתבעת פיטרה אותם מעבודתם בחוסר תום לב מוחלט וקיצוני ומשיקולים זרים ופסולים ותוך הפרת הסכם ובנסיבות שיש בהן כדי לזכות את התובעים בפיצויי הולם.
עיקר טענתם של התובעים מופנית לסיבת הפסקת העבודה; דהיינו, החשדות כלפי התובע. כפי שכבר צויין בענין זה התערבבו התחומים שכן המאבק היה בנושא הוצאת התובעים מן הישוב, מאבק שהתנהל על ידי חברי המזכירות שלא בכובעם כמעסיקי התובעים, אם כי ברור היה שהפסקת העבודה הִנה פועל יוצא מן הענין.
התובעים לא הצביעו על פגמים בהליך הנובעים מיחסי העבודה, אלא כיוונו את טענותיהם בעניין זה כאמור כנגד החשדות כלפי התובע.
חוסר תום לבה של הנתבעת כמעסיקה נלקח בחשבון בקביעת פיצויי ההלנה, ובנסיבות העניין משהתובעים לא השכילו לפרט את הפגמים בהליך הפיטורים במנותק מהפגיעה בכבודם במסגרת המאבק לסלקם מן הישוב, נדחה רכיב זה של התביעה.

30.
התביעה שכנגד -
כעת נעבור לדון בכל אחד מרכיבי התביעה שכנגד שהגישה הנתבעת נגד התובעים:
א-
14,000 ₪ בגין יתרת ההלוואה שאושרה לתובעים; התביעה התקבלה כאמור בסעיף 27 לפסק דיננו.

ב-
2,669 ₪ בגין שכר אוגוסט ששולם לתובעת על אף שלא עבדה בפועל; הנתבעת לא השכילה להוכיח כי התובעת לא עבדה בחודש אוגוסט והעיקר כי שכר זה שולם לה ולפיכך חויבה בתשלומו.

ג-
997 ₪ בגין השתתפות עצמית ששולמה לחברת הביטוח בגין תאונת דרכים שבה היה מעורב התובע; הנתבעת צירפה קבלה מחברת הביטוח ציון

[נספח ח' לתצהיר רוזנבלו]
על תשלום בסך 997 ₪. אולם לא ברור מהקבלה עבור מה שילמה הנתבעת סך זה. לא מצוין כי מדובר בהשתתפות עצמית (מלבד הערה בכתב יד), לא מצוין מספר הרכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים וכלל לא ברור האם מדובר ברכב שהיה ברשותו של התובע. לפיכך, רכיב זה של התביעה נדחה.

ד-
3,400 ₪ בגין 17 ימי החזקה ושימוש שלא כדין ברכב ששייך לנתבעת לאחר הפסקת עבודתו של התובע; הנתבעת לא הוכיחה את מקור תביעתה לסכום זה, מה גם שקבענו כי יום הפסקת יחסי העבודה הוא 1.9.2000, ולפיכך רכיב זה של התביעה נדחה.

ה-

2,064 ₪ בגין הוצאות הדלק בגין אותם 17 ימי החזקה ושימוש שלא כדין; הנתבעת צירפה טופס תִדלוק מחודש אוגוסט 00' לרכב מספר 8338120

[נספח ט' לתצהיר רוזנבלו]
. לאור קביעתנו בדבר מועד סיום יחסי עובד ומעביד נדחה גם רכיב זה.

ו-
70 ₪ בגין דו"ח חנייה בבני ברק; הנתבעת צירפה את שובר תשלום לעיריית בני ברק בסך 70 ₪

[נספח י' לתצהיר רוזנבלו]
. לא ברור משובר זה כי אכן מדובר ברכב שהיה ברשות התובע. זאת ועוד, מספר הרכב בשובר לתשלום שונה ממספר הרכב המופיע בטופס התדלוק שצירפה הנתבעת כדי להוכיח את תביעתה להחזר בגין הוצאות דלק. לפיכך, אף רכיב זה של התביעה נדחה.

ז-
300 ₪ בגין קורס מחשבים אליו רשמה הנתבעת את התובע שבפועל בחר שלא להשתתף בו; הנתבעת צירפה דו"ח הקצבות לחודש 06/00 שבו מצוין חיוב של 300 ₪ בגין קורס מחשבים למזכירים

[נספח יא' לתצהיר רוזנבלו]
. מדו"ח זה לא ברור האם ומתי קורס זה נערך. אם הקורס התקיים בתקופה שבה התגלו החשדות כנגד התובע, הרי שאין לצפות כי התובע ישתתף בו. יתרה מכך, כלל לא ברור מדו"ח זה כי הקורס אכן היה מיועד לתובע (על אף שמצוין כי התשלום הוא בגין "קורס מחשבים למזכירים") וכי אכן לא השתתף בו. לפיכך, רכיב זה של התביעה נדחה.

ח-
250 ₪ בגין החלפת מכשיר הטלפון הנייד של מזכיר האגודה לאחר שהתובע לא השיב את מכשיר הטלפון הנייד שהיה ברשותו; הנתבעת לא הוכיחה רכיב זה של התביעה ולפיכך הוא נדחה.

ט-
5,277.83 ₪ בגין חשמל שהתובע נטל מנכס ששייך לאגודה ולא שילם עבורו; רכיב זה של התביעה אינו נובע מיחסי העבודה שבין הצדדים אלא מהיותם של התובעים תושבים בנתבעת. מכאן, רכיב זה של התביעה נדחה מאחר שאינו נמצא בסמכותו העניינית של בית דין זה.

י-
18,075.77 ₪ בגין מסים וחובות אחרים ליישוב; הצדדים הסכימו כי רכיב זה יימחק והנתבעת תהא רשאית להגיש בגינו תביעה נפרדת בבית משפט אזרחי, וכך אכן עשתה.

יא-

18,000 ₪ ששולמו לתובע כבונוס בגין קידום פרויקטים שאותם לא קידם הלכה למעשה; משקבענו כי מדובר בשכר אשר אינו תלוי בפרוייקטים מסויימים, דין רכיב זה להידחות.

יב-
30,000 ₪ בגין הנזק שגרם התובע לנתבעת בעצם עיכוב השלמת הפרויקטים; מדובר בטענה כללית שלא הוכחה ולפיכך רכיב זה של התביעה נדחה.

31.
סוף דבר-
הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים כדלקמן:
לאליעזר -
הפרשי שכר בגין חודש יולי סך של 6,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.2000 ועד התשלום בפועל.
הפרשי שכר בגין חודש אוגוסט סך של 6,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.2000 ועד התשלום בפועל.
פיצויי פיטורים -
בסך של 38,855 ₪, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך של 62,168 ₪.
הודעה מוקדמת בסך של 16,018 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.2000 ועד יום התשלום בפועל.
פדיון חופשה בסך של 22,167 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.2000 ועד יום התשלום בפועל.
פיצוי על היעדר הפרשה לקרנות בסך 1,920 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.00 ועד יום התשלום בפועל.
מסכומים אלו יש לקזז סך של 14,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.2000 ועד ליום בו ישולם סכום פסק הדין.

לאדוה –
שכר חודש אוגוסט בסך של 5,012 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.2000 ועד ליום התשלום בפועל.
פיצויי פיטורים בסך של 23,807 ₪, בתוספת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך של 78,563 ₪.
הודעה מוקדמת בסך 5,012 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.2000 ועד ליום התשלום בפועל.
פדיון חופשה בסך 5,012 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.2000 ועד יום התשלום בפועל.

32.
הוצאות משפט - בקביעת ההוצאות לא יכולנו להתעלם מהאופן שבו נוהל ההליך כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרוטוקולים ובהחלטות ביניים לרבות של כבוד בית הדין הארצי ומהתארכות ההליכים שלא לצורך.
לפיכך תשלם הנתבעת לתובעים הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין .

33.
כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.


ניתן היום כ' בחשון, תשס"ט (18 בנובמבר 2008) בהיעדר הצדדים.



נ.צ. מר בן בן אלי



נ.צ. מר מיכה סמיון



חנה טרכטינגוט, שופטת

קלדנית: תורתי אסתר






עב בית דין אזורי לעבודה 3872/01 אליעזר שפיר, אדוה שפיר נ' "נווה צוף", אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית (פורסם ב-ֽ 18/11/2008)