פסקי דין על יהודה רסלר | פסקי דין על אליהו קחטן | פסקי דין על עזרא קחטן |

11431/05 א     29/01/2007




א 11431/05 יהודה רסלר נ' אליהו קחטן, עזרא קחטן




בעניין:
1



בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
011431/05


בפני
:
כב' השופטת נורית רביב
תאריך:
29/01/2007





בעניין:
יהודה רסלר


ע"י ב"כ עו"ד
סיגל רסלר- זכאי
התובע

נ
ג
ד


1. אליהו קחטן
2. עזרא קחטן



ע"י ב"כ עו"ד
שמואל אורן
הנתבעים


פסק-דין
1.
כתב שיפוי אשר נחתם על ידי הנתבעים ב-23.1.2001 לטובת התובע, הוא ציר המחלוקת כאן.
גרנד סנטר לפיתוח והשקעות ברחוב דיזנגוף בע"מ (להלן: "גרנד סנטר") מכרה ל-ד.ש.א.מ.ר בע"מ (להלן: "דשאמר") חלק בבניין ברחוב דרך השלום 7 א', תל-אביב.
לצורך מימון הרכישה, נטלה דשאמר הלוואות במשכנתה ובערבות התובע, מבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "בנק דיסקונט") ומ"משכן" בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (להלן: "בנק משכן"). הנתבעים, בעלי השליטה בגרנד סנטר, התחייבו לשפות את התובע, בעל השליטה בדשאמר, "במחצית מכל סכום" שהוא יידרש לשלם בגין ההלוואות הללו, מכוח ערבותו.
2.
עד אפריל 2002 פרעה דשאמר את התשלומים השוטפים בגין ההלוואות מהכנסותיה מדמי שכירות. אלה פסקו, וממאי אותה שנה ועד ליוני 2004 מומנו ההחזרים בגין ההלוואות מתשלומים שבוצעו על ידי התובע ועל ידי הנתבעים כשהתובע משלם בתקופה זו מאמצעיו 675,000 ₪, הנתבעים – 485,000 ₪, "ובדרך" גם נצבר חוב פיגורים בגין ההלוואות.
לאחר התשלום ביוני 2004 חדלו הנתבעים להשתתף בהחזרי ההלוואות, ומכאן ואילך נושא בפירעונן התובע לבדו.
התובע טוען שהנתבעים הפרו את התחייבותם כלפיו לפי כתב השיפוי, ומבקש לחייבם בתשלום סכום של 552,228 ₪
שהוא לפי חישובו הסכום שהנתבעים חבים לו על פי כתב השיפוי עד למועד הגשת התביעה.
3.
הנתבעים משיגים על החוב הנטען ולחלופין טוענים הם כי אשמו התורם של התובע מקים להם הגנה מלאה כנגד התובענה.

ביחס לחוב עיקר טענותיהם:
עד למועד הגשת התביעה לא השתכלל כל חוב לתובע. כל כך משום שהתובע חזר ואישר בעצמו ובאמצעות באת כוחו שהוא אינו תובע את מה שנדרש לשלם על ידי הבנקים אלא רק את מה שהוציא בפועל מכיסו; עד להגשת התביעה ב-13.1.05, שילם התובע סכום של 735,000 ₪, ומששולם על ידי הנתבעים סכום של 485,000 ₪ אשר עולה
על מחצית מהסכום האמור - הם שילמו יותר משמגיע מהם, אם בכלל;
יתר על כן, חלק מהסכומים שהתובע דורש הם סכומים שהוא אולי נדרש לשלם אך לא הוכח שהם שולמו על ידו בפועל לפני מועד הגשת התביעה;
התובע ערך את חישוב הסכומים המגיעים לו על בסיס נומינלי; הנתבעים לעומת זאת שערכו את הסכומים שהם שילמו, ומאחר שהתובע לא תיקן את כתב התביעה זכותם "לטעון להפחתת הסכום הנתבע בערכים משוערכים, מבלי שסכום התובענה ישוערך" (סעיף 13 לסיכומי הנתבעים). גם לפי חישוב זה, בשילוב עם טענות נוספות ביחס לחלק מהסכומים הנתבעים -
אין מגיע לתובע כל סכום שהוא.

אשר להגנת אשם תורם -
בעניין זה טוענים הנתבעים כי מחדליו של התובע שלא גרם להשכרת הנכס ואף לא למכירתו, הם שהביאו עליו את נזקיו הנטענים ואין להטיל את האחריות לנזקים אלה, על הנתבעים;
מחדלים אלה ומחדלים נוספים מצביעים על התנהלות שלא בתום לב ובדרך מקובלת מצד התובע וגם מטעם זה אין לקבל את תביעתו.

ביחס לחלק מהטענות הללו -
בעיקר אלה שמתייחסות למחדליו של התובע במה שנוגע להשכרת הנכס – טוען התובע בין היתר להרחבת חזית.
4.
האם קיים חוב ומהו היקפו.
תחילה יש לומר: אין יסוד לטענת הנתבעים לפיה הסכום שעליהם לשפות את התובע בגינו הוא המחצית מהסכום של 735,000 ₪ אשר שולם על ידי התובע מאמצעיו ממאי 2002 ועד למועד הגשת התביעה ב-13.1.2005.
(התשלום האחרון לפני שהוגשה התביעה בוצע על ידי התובע בחודש ספטמבר 2004).
הטעם לכך פשוט. מפירוט התשלומים שבוצעו בתקופה האמורה (נספח א' לסיכומי הנתבעים) עולה, שעל חשבון התשלומים השוטפים בגין ההלוואות, שולם לבנקים סכום כולל של 1,220,000 ₪ (ולא
1,225,000 ₪ כפי שנטען בכתב התביעה). ברור אם כן, שכמי שערב להלוואות היה על התובע לשלם לפחות את הסכום האמור לשם סילוק התשלומים השוטפים בגין ההלוואות.
כתב השיפוי מחייב את הנתבעים לשלם לתובע מחצית מהסכום שהוא נדרש לשלם בגין ההלוואות, ולכן המחצית שהנתבעים חבים בה על פיו, מסתכמת ב- 610,000 ₪. הנתבעים שילמו פחות מזה - 485,000 ₪, ועליהם להשלים לידי התובע סכום של 125,000 ₪ (ולא 127,500 ₪ כנטען בכתב התביעה).
ואכן, מפירוט התשלומים
שבנספח א' הנ"ל עולה, שבחלק ניכר מהתקופה שממאי 2002 ועד לסוף 2004, נהגו הצדדים הלכה למעשה כפי שמתחייב מכתב השיפוי, כשכנגד כל סכום ששולם על ידי התובע, שולם סכום זהה על ידי הנתבעים או להיפך (בחלק מהמקרים התשלום שבוצע על ידי הנתבעים אף הקדים במספר ימים את התשלום שבוצע על ידי התובע).
עתה טוענים הנתבעים, שבהתבטאויות שלו במהלך הדיון בבקשת הרשות להגן, צמצם התובע את תביעתו מהם למחצית מהסכומים ששולמו על ידו מכיסו בתקופה האמורה, וכי הוא מושתק מלטעון ההיפך.
ברור שאין לקבל את הקו הפרשני הזה.
כאמור, המחצית שאמורה ליפול בחלקם של הנתבעים היא מחצית מהשלם ולא מחצית מסכום שהוא פחות מהשלם, וכשהתובע אומר: "אני דורש רק מה שהוצאתי מכיסי" הוא ללא ספק מכוון לסכום זהה לסכום שהיה עליו להוציא מכיסו כשהנתבעים משלמים במקביל את חלקם הם, ולא למחצית מהסכום שהוציא מכיסו בפועל, כנטען בסיכומי הנתבעים (סעיף 7(א)).
5.
אשר לשלוחה של הטענה הזו: התובע מנוע מלדרוש את הסכומים שהוא רק חויב בהם אך לא שולמו על ידו בפועל טרם שהוגשה התובענה ב-13.1.05 –
הטענה הזו מתייחסת ליתרות חובה שבפיגור לסוף שנת 2004. מתברר שאחרי שהתובע והנתבעים גם יחד, שלמו בתקופה שממאי 2002 ועד סוף 2004 סכום כולל של 1,220,000 ₪
בגין ההלוואות, עדין נותרה יתרת חוב בפיגור לסוף אותה שנה: בבנק משכן - 169,208 ₪
(כולל הוצאות משפט) ובבנק דיסקונט -
447,167.89 ₪ "לא כולל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד" (נספחים י' ו-יג' לתצהיר התובע). מאחר שבספטמבר 2003 החל בנק דיסקונט בהליכי הוצאה לפועל בשל הפיגור בהלוואות שהועמדו על ידו - בתיק ההוצאה לפועל נצבר חוב בגין אגרה
ושכ"ט בסכום כולל של 233,080 ₪, והתובע מוסיף גם את הרכיבים הללו לתביעתו (נספח ט').

כתב השיפוי מחייב את הנתבעים לשפות את התובע בגין כל סכום שהוא יידרש לשלם לבנקים המלווים, מבלי לכרוך את חובת השיפוי בסילוקו של אותו סכום על ידי התובע, תחילה.
על פי כתב השיפוי אפוא, כל סכום שהתובע חויב בתשלומו לבנקים הנושים לפני מועד הגשת התביעה, מקים לתובע עילה "כשירה" לתבוע במסגרתה את השתתפותם של התובעים באותו סכום, וזה גם אם התשלום בגינו טרם בוצע על ידי התובע.
במילים אחרות – כתב השיפוי אינו מחייב את התובע לממן את חלקם של הנתבעים בסכומים שהוא יידרש לשלם לבנקים המלווים מכוח ערבותו, קודם שידרוש את השתתפותם של הנתבעים.

6.
ב"כ הנתבעים מוצא בכל זאת תמיכה בטענה שהתובע מנוע מלכלול בתביעתו סכומים שהוא נדרש לשלם אך לא פרע קודם להגשת התביעה, בדברי התובע בחקירה נגדית. התובע נשאל:
"... כתבי שיפוי, אני אומר לך שאתה עו"ד מנוסה וניסחת אותם לבדך, הנתבעים לא מבינים בזה והחתמתם אותם
?", ועל כך השיב: "אלי קחטן ישב במשרדי וניסחנו אותם בהסכמה. התנאי שלי היה אם אדרש מבנק משכנתאות אממן ואחר כך אבוא לבקש חצי" (פרוטוקול מה-10.7.2006, עמ' 22).
זוהי לטענת ב"כ הנתבעים הודאת בעל דין שהתובע "נתפס" עליה, וראיה לכך שהוא אכן מנוע מלתבוע סכומים שעד למועד התביעה לא סולקו על ידו.
אלא שבאותה נשימה מיד בהמשך התובע גם אמר: "סוכם ביני לבין אלי שברגע שהבנק ידרוש ממני כסף עבור המשכנתא הוא יתן לי מחצית וכך נהגנו 13 חודש".
מובן שמה שמשתמע מתחילת המשפט אינו תואם את המשכו ולא נראה לי שהתובע צריך להיתפס דווקא על הדברים הראשונים. מכל מקום, אין בבקשת הרשות להגן טענה שלתובע אין עילת תביעה אלא ביחס לסכומים ששולמו על ידו בפועל לפני הגשת התביעה, ואין כמובן גם טענה שכתב השיפוי אינו משקף נאמנה את שסוכם עם הנתבעים. חזקה על הנתבעים שאילו היה ממש בטענות אלה – היינו שומעים אותן מפיהם בהזדמנות הראשונה.
לא זו אף זו, בחקירה נגדית בהליך כאן נשאל מר עזרא קחטן
, המצהיר מטעם הנתבעים: "האם מקובל עליך מכתב השיפוי? או שאתה חושב שרומית?" תשובתו הייתה: "לא, מקובל עלי כל מה שאתה ואלי אמרתם לי ואני חתמתי, אני עומד מאחורי החתימה שלי". (פרוטוקול מה-4.10.2006, עמ' 16).
7.
ואשר להתבטאויות של התובע: "אני תובע רק את מה ששילמתי ולא את מה שנדרשתי" או
"אני דורש רק מה שהוצאתי מכיסי" (פרוטוקול מה-19.6.2005, עמ' 7 ב-בש"א 158812/05) – כמו בהקשר לסכומים שהתובע שילם, כך גם ביחס לסכומים שהוא רק נדרש לשלם וטרם שילם.
התובע אינו מנוע בשל ההתבטאויות הללו מלעמוד על תביעתו כפי שהיא, ואין לראות בהן "תיקון עקיף" של כתב התביעה. הרי אין ספק שהדברים נאמרו על ידי התובע בהתייחס לעובדה שהוא נדרש לסלק לא רק את הסכום שבפיגור כי אם את כל יתרת ההלוואה בשל העמדתה לפירעון מידי עקב הפיגור.
כל שהתובע ביקש להבהיר הוא שאין הוא דורש מהנתבעים את שנדרש ממנו: סילוק כל יתרת ההלוואה – דרישה שהבנקים כפי הנראה גם אינם עומדים עליה - כי אם את סילוק הסכום שבפיגור שאותו עליו לסלק בכל מקרה, ולשון עבר שהוא נוקט בה ביחס למועד ביצוע התשלומים אינה מתייחסת למועד קודם להגשת התביעה כי אם למועד קודם לדיון בבקשת הרשות להגן שבו אמר את הדברים.

כפי שעולה מנספח א' לסיכומי הנתבעים,מתחילת 2005 ועד לאותו דיון שהתקיים ב-19.6.2005, שולם על ידי התובע לבנקים סכום של 692,000 ₪ ועד למועד הגשת התצהיר בהליך כאן – עוד 850,000 ₪.
ב"כ התובע, שגם בדבריה נאחזים הנתבעים בהקשר זה אומרת בישיבת ההוכחות הראשונה: "במועד הגשת התצהיר שילמנו עד מועד הגשת התביעה את הכספים שהבנקים דרשו. עד היום שילמנו עוד כספים ואנו בגינם נגיש תביעה" (פרוטוקול מה-10.7.2006, עמ' 8). למרות שהניסוח הזה אינו מהמוצלחים - הדברים ברורים.
8.
הטענה היחידה שנראית לי בהקשר לסכומים שהיה על התובע לשלם עקב הפיגור בפירעון ההלוואות עובר להגשת התביעה, מתייחסת לרכיב של שכ"ט עו"ד בהקשר לחוב לבנק דיסקונט.
התובע אישר בעדותו שהוא הגיע לסיכום עם ב"כ הבנק שסכום שכה"ט יעמוד על 75,000 ₪ (פרוטוקול מ-4.10.2006, עמ' 7), - הפחתה ניכרת מהסכום של 181,726.42 ₪, שבו חויב התובע בתיק ההוצאה לפועל בגין שכ"ט (נספח ט' לתצהיר התובע).
מדברי התובע בהמשך משתמע לכאורה שב"כ הבנק חזר בו מהסיכום הזה אלא שנותרה לכל הפחות אי בהירות בעניין זה. התובע הוא המוציא מחברו ובנסיבות אלה, יש להפחית מהחוב לבנק דיסקונט סכום של 106,726 ₪, כך
שלעניין חלקם של הנתבעים בחוב הזה סכומו יעמוד על 573,522 ₪ בלבד.

כמו כן, מתברר שהנתבעים שלמו בגין החוב הנתבע בעקבות הליך של גישור סכום של 100,000 ₪ (סעיף 10 לתצהיר התובע),
ויש כמובן להפחית את הסכום הזה מסכום התביעה.

אשר לטענת הנתבעים כי זכותם לשערך את הסכומים ששולמו על ידם בעוד שהתובע זכאי רק לסכומים נומינליים – נימוקי הנתבעים בתמיכה לגישה החד סטרית הנקוטה בידם רחוקים מלשכנע ואין בידי לקבל לא את הנימוקים ולא את הגישה.
9.
ההגנה החלופית - אשמו התורם והמכריע של התובע.
מעת שחלקה של דשאמר בבניין
(הקומות השלישית והרביעית) פונה על ידי אחרון השוכרים - מסתבר שאחד מהם עזב את המושכר לפני תום תקופת השכירות והשניים האחרים לא ממשו את האופציה להארכת תקופת השכירות - עלה בידי התובע להשכיר את הקומה הרביעית רק ב-2004 וגם העסקה הזו נכשלה. שיקים שמסר השוכר לא נפרעו והוא פונה מהמושכר.
טוענים הנתבעים: התובע יכול היה למכור את הנכס או להשכירו באופן שדמי השכירות היו מכסים את התשלומים השוטפים בגין ההלוואות או לפחות את חלקם הארי, ואין זה סביר שבמשך תקופה של כשנתיים ומחצה לא ניתן היה להשכירו. הם תולים את המצב הזה בהתנהלות רשלנית של התובע ואף בהעדר תום לב מצדו - משום שהתובע לגישתם הסתמך על כתב השיפוי במקום לעשות את שנדרש ממנו על מנת שלא לרדת לכיסם של הנתבעים, או לרדת לכיסם "כמה שפחות". כתב השיפוי מכל מקום, לא נועד לפטור את התובע מחובתו לגרום לכך שדשאמר תפרע את ההלוואות שנטלה, אלא רק לגבות אותו למקרה שהדבר יהיה באמת הכרחי.
הנתבעים הגישו חוות דעת של שמאי מקרקעין מר בוץ – זו אינה תואמת את התחזיות של הנתבעים כפי שעולה מתצהירו של מר עזרא קחטן
, משום שלדעתו דמי השכירות היו מכסים את תשלומי ההלוואות ועוד מותירים בידי דשאמר הכנסה פנויה (סעיף 26 לתצהירו), אבל עולה ממנה
שניתן היה לכסות חלק משמעותי מההחזרים השוטפים בגין ההלוואות.
לפי חוות דעת זו, דמי השכירות החודשיים לאחר הפחתה של 20% בשל אי תפוסה, וכולל דמי שכירות מחניות היו מגיעים: בשנת 2002 ל-11,110$;
בשנת 2003 ל-10,600$, ובשנת 2004 ל-6,600$, ולפי חישובו של מר עזרא קחטן
, סכומים אלה היו מותירים חוב בלתי מסולק של 813,606 ₪ בלבד מהתשלומים השוטפים בגין ההלוואות בתקופה הרלבנטית לתביעה, כך שחלקם של הנתבעים בכיסוי החוב הנ"ל
היה עומד על 406,803 ₪ (נספח יד' 3 לתצהירו) – פחות מהסכומים ששולמו על ידם בפועל מכוח כתב השיפוי.

כן מצביעים הנתבעים על כך, ששתי הקומות האחרות בבניין – אלה של גרנד סנטר שבשליטתם – היו מושכרות בתקופה הרלבנטית. אם כי, מעיון בטבלה שבנספח יב' לתצהירו של מר עזרא קחטן
עולה שגם אצלם המצב לא היה ממש מזהיר, למצער מהמחצית השנייה של שנת 2003, ועוד פחות מזה בתקופה האחרונה, כפי שעולה מעדותו של רו"ח פסטנברג (פרוטוקול מ-4.10.2006 עמ' 13).
10.
נושא ההשכרה, או יותר נכון מחדליו הנטענים של התובע במה שנוגע להשכרת הנכס - אלה הועלו על ידי הנתבעים במפורש רק בהליך כאן. בבקשת הרשות להגן התמקדו הנתבעים בטענה שהתובע נמנע על חשבונם ושלא בטובתם מלמכור את הנכס.
אלא שהטענה האחרונה התבררה באותו הליך, כטענה דלת תוכן משום שמר עזרא קחטן
נשאל: "אתה מוכן שהיום יפורסם מכרז על שתי הקומות, על הנכס של ד.ש.א.מ.ר. מזה יוחזר לי ההפרש שאני שילמתי, לשלם לעירייה את החובות ולשלם את החוב לבנק למשכנתאות, חצי חצי?" ועל כך הייתה תשובתו "לא".
בחקירה חוזרת הוא הסביר: "התברר לי בשעה האחרונה שהתובע השכיר את הקומה הרביעית לשלוש שנים בסכום מזערי ביותר והוא כך אמר. לכן אני מפחד מבלי לדעת עובדות שמחר בבוקר אני לא אוכל לקבל כסף, מה שצריך פיזית לשלם. זה הבעיה. כשאני ביקשתי שבוע ימים אורכה, רציתי לראות על מה מדובר" (פרוטוקול מה-19.6.2005, עמ' 5). אלא שההסבר הזה נשמע תלוש משהו. לא מדובר בדמי שכירות מזעריים – לפי האמור בסיכומי הנתבעים הסכום שהיה מתקבל אילו עמד השוכר בהתחייבויותיו, היה מספיק לכל הפחות לכיסוי התשלומים השוטפים בגין ההלוואות, ולפי השמאי בוץ – דמי השכירות שהוסכמו עם אותו שוכר היו בגדר דמי שכירות ראויים בשנת 2004.
מכל מקום, בתצהירו בהליך כאן, מקדיש מר עזרא קחטן
פרק נכבד לעניין ההשכרה. נושא המכירה אומנם מוזכר אך על דרך של טענה נוספת וסתמית למדי: "דשאמר והתובע יכלו לגרום למכירת הממכר ובכך "לכסות" כל חוב נטען לבנקים למשכנתאות. גם את זאת הם לא ביצעו. ניתן היה למכור את הממכר ללא צורך בהסכמתנו" (סעיף 31 לתצהירו), ואילו התובע אמר בעדותו כאן:
"המצב בשוק אם אנו מוכרים את הנכס לא נקבל אפילו 60% מהסכום וקניתי את הנכס על פי הצעתו של אלי
..." (פרוטוקול מ- 10.7.2006 עמ' 8; "אלי" הוא מר אליהו קחטן
שלא מסר עדות - לא במסגרת בקשת הרשות להגן, ולא בהליך כאן למרות שעמו סוכם כתב השיפוי).
ובמקום אחר אמר התובע: "אין לי קונים. אני מת למכור. פרסמתי מודעות. אין מתווך שלא דיברתי איתו. אני אמרתי שאנו בברוך. אתה יודע מה זה ברוך? מה אני פלנטרופ שאשלם 70 אלף ₪ מכיסי..." (שם, בעמ' 21).
הטענות הללו של התובע – לא הופרכו.
11.
ושוב לנושא ההשכרה - בעניין זה טוען התובע קודם כל הרחבת חזית, ולגופו של עניין - נעשה כל שניתן היה לעשות.
אני סבורה שהטענה בדבר הרחבת חזית אינה מועילה לתובע משום שאת עניין הקושי להשכיר והמאמץ שנעשה על ידו בהקשר זה, העלה דווקא הוא בתצהירו. אין פלא אפוא שהנתבעים רואים עצמם חופשיים להתגונן גם בטענה הזו.
ואולם, לגופו של עניין -
התובע מתקשה לדבריו לעמוד בתשלומי ההלוואות מאמצעיו. אין סיבה שלא להאמין לו - מדובר בסכום של כ-70,000 ₪ - 60,000 ₪ לחודש כפי שעולה מנספח יג' לתצהירו של מר עזרא קחטן
, וזהו נטל גם כשהנתבעים משתתפים בתשלום.
קשה גם לראות איזה אינטרס יכול היה להיות לו לתובע שלא לגרום להשכרת הנכס על ידי דשאמר. הרי לא הוא ולא דשאמר מפיקים רווח מכך שהתשלומים השוטפים בגין ההלוואות נפרעים לא על ידי דשאמר מהכנסות מדמי שכירות, כי אם ממקור "חיצוני". בדיוק להיפך. לכן, חזקה על התובע שהוא ניסה ככל יכולתו להשכיר את הנכס, כפי שהוא טוען, ואני מאמינה שכך עשה.
התובע העיד שהוא ביקר בנכס עשרות אם לא מאות פעמים (פרוטוקול מ-10.7.2006 עמ' 19); על הנכס תלוי שלט גדול עם מספר של מתווך ו"אין כמעט מתווך מתל אביב שלא יצר איתי קשר ולא שלח דיירים פוטנציאליים שלח לי ואני הולך עם כל דייר פוטנציאלי עם מפתח כדי שיראו להם את הנכס כדי שיראו אותו" (שם, בעמ' 11).

התובע אישר אומנם שהיו מתעניינים שלהם ניתן היה להשכיר את הנכס במחירים מוזלים ביותר והנתבעים נתפסים לכך
- הם טוענים שחובה היה עליו להשכיר גם במחירים כאלה על מנת שהמעמסה שתיפול עליהם תפחת ככל האפשר - אבל התובע הבהיר שההצעות הללו נדחו על ידו משום שהוא חשש לקשור את דשאמר לשכירות ארוכת טווח בתנאים כאלה. "הייתה תקופה שאמרתי לאלי בוא נמצא דיירים ביחד. המצב בנדל"ן הוא קטסטרופה. או שבא מישהו מבקש דולר וחצי ומבקש שאקשור עצמי אליו ל-10 שנים... היו מקרים שאנשים הציעו תן לנו לשלם לך רק את הארנונה" ובהמשך לשאלה: "מה היה הזמן הכי קצר ששוכרים כאלה ביקשו?" השיב:
"5 שנים. אבל לא הסכמתי כי תמורת דמי שכירות זעומים של דולר, דולר וחצי למטר לא היה טעם להשכיר"
(פרוטוקול מה-10.7.2006 עמ' 19,20).
לי נראה שמדובר בשיקול לגיטימי גם אם ניתן להתווכח עליו מזווית עסקית, ומכל מקום - אין מדובר בחוסר תום לב.
גם אין לדבר גבול. הרי אם הולכים בגישת הנתבעים, גם גובה דמי השכירות, אם אלה אינם מכסים את מלוא ההחזר החודשי בגין ההלוואות, או כשלון בגביית דמי השכירות המוסכמים בשל העדר בטחונות מספקים -
יכולים להיות נושא לוויכוח עם התובע ועילה שלא למלא אחר ההתחייבות לפי כתב השיפוי, ואכן, הנתבעים מלינים גם על כך שהתובע לא קיבל מהשוכר היחיד שמצא בטחונות ראויים – התובע העיד שהוא דרש בטחונות נוספים על ערבות אישית של בעל השליטה בשוכר, אך סורב -
והם מבקשים לזקוף לחובתו גם "מצב עניינים", זה בטענה שהתובע לא היה רשאי לפעול כך "על חשבונם" ותוך "העמסת התוצאות מדרך טיפול רשלנית זו על שכמם" (סעיף 21 לתצהיר קחטן).
12.
ומעבר לכל אלה, לא יכול להיות ספק בכך שכתב השיפוי מגלם התחיבות בלתי שגרתית של הנתבעים. על הנסיבות
של העסקה שבמסגרתה נרכש על ידי דשאמר חלק בבניין השייך לגרנד סנטר, ידוע אך מעט. הצדדים לא פרטו בעניין זה, והתובע כשניסה בכל זאת להסביר את הרקע לעסקה אמר רק: "בסוף שנת 2001 פנה אלי מר קחטן שהיינו ידידים על אמת, ייצגתי אותם למעלה מ-30 שנה, וביקש ממני סיוע כספי לרכוש את הבניין..." (פרוטוקול מ-10.7.2006, עמ' 8).
אלא שב"כ הנתבעים התנגד מיד לכל "דיבור" בעניין זה בטענה ש"כל הנושא, למה בוצעה העסקה הוא מחוץ לגבולות הגזרה של כתבי הטענות".

אכן כך. אבל, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בהתחייבות לשיפוי שהיא יוצאת דופן מסוגה. מר עזרא קחטן
נשאל בדיון בבקשת הרשות להגן: "אתה מכרת במסגרת חברות בחיים שלך מאות אם לא אלפי נכסים. תגיד לי מקרה אחד שנתנה לקונה מכתב שיפוי למשכנתא" על כך הייתה תשובתו: "בחיים שלי עשיתי הרבה דברים. אני בן 70 ומשהו ואני לא זוכר" (פרוטוקול מה-19.6.2005 עמ' 3,4).
זוכר או לא – מדובר בכתב שיפוי שאינו מוגבל - לא בסכום ולא בתקופה - ואינו מותנה בתנאים מוקדמים או בתנאים אחרים כלשהם. כל זה - כשהנתבעים אינם מבטיחים לעצמם, בתמורה לשיפוי, שום נתח בזכויות בנכס עצמו או בתמורה ממימושו, למקרה שיידרשו להשתתף בתשלומי המשכנתא במשך תקופה ארוכה, כפי שאכן אירע.

הן התובע והן הנתבעים, מצויים בעולם העסקים – על הנתבעים אומר בא כוחם בסיכומיו שהם "קבלני בניין וותיקים ועתירי ניסיון" (סעיף 7 לסיכומים), וחזקה על הנתבעים, שהם סברו שהעסקה טובה עבורם גם "במחיר" של
כתב השיפוי, וכי ידעו את אשר לפניהם כשחתמו על הנוסח שהתבקש. כפי שראינו, מר עזרא קחטן
אישר גם כאן שהוא עומד מאחורי חתימתו, והראיה הטובה ביותר לכך אחרי הכל היא, שהנתבעים גם פעלו על פי כתב השיפוי במשך תקופה בלתי מבוטלת. מה שמעיד כמובן גם על כך שהם היו מודעים לעובדה שהנכס ריק משוכרים. לא שמענו שמצדם נעשה מאמץ בעניין זה, אף שלדבר תוצאות כספיות מכבידות לגביהם.
13.
מכל הטעמים הללו אני סבורה שמן הדין לדחות את הגנת הנתבעים ולקבל את התביעה בכפוף לאמור בסעיף 8 לעיל:
מסכום החוב הנתבע (שצריך לעמוד על 549,728 ₪ ראה: ס' 4 לעיל), יש להפחית מחצית מהסכום של
106,726 ₪;
הסכום שיתקבל ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל אך ממנו יש להפחית סכום של 100,000 ₪ כשהוא נושא ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד תשלומו לתובע.

כן הנני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט (אגרה), ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.


ניתן היום בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח

פסק דין
זה לצדדים בדואר.



נורית רביב
, שופטת







א בית משפט שלום 11431/05 יהודה רסלר נ' אליהו קחטן, עזרא קחטן (פורסם ב-ֽ 29/01/2007)